סודות הכדורגל של נועם - הנבחרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות הכדורגל של נועם - הנבחרים
הוספה למועדפים

סודות הכדורגל של נועם - הנבחרים

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שמעון גרשון

שמעון גרשון (נולד ב-6 באוקטובר 1977) הוא כדורגלן עבר, סופר-ילדים, זמר ומלחין ישראלי. שיחק בעמדת הבלם בהפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל. 

עוד בהיותו שחקן פעיל, עסק במוזיקה והוציא אלבום. לאחר פרישתו ממשחק פעיל הוציא ספר ילדים מצליח ועוסק בפרוייקטים מוזיקליים נוספים.

תקציר

לבד, בגיל 14, נוחת נועם על אדמת אנגליה, מולדת הכדורגל, במטרה להתקבל אל קבוצת הנערים של מועדון הפאר, ליברפול. ביטחונו העצמי מתערער כשהוא ניצב מול הסגנון הקשוח והמהיר של האנגלים, אך הוא מגלה שזאת רק ההתחלה. מהר מאוד ליברפול הופכת להיות מגרש משחקים שבו סודות, כסף וכוח מכתיבים את הכללים. נועם לא מתאר לעצמו שמתחת לדשא הירוק מסתתר הסוד הכי שמור בעולם הכדורגל, סוד שסוחף אותו להרפתקה מסוכנת שהדרך היחידה לשרוד אותה היא להיות הטוב ביותר.
 
"הנבחרים" הוא ספרו השני של שמעון גרשון, כדורגלן בולט ועטור פרסים. ספרו הראשון בסדרת "סודות הכדורגל של נועם" זכה להצלחה

פרק ראשון

״לעולם לא תצעדי לבד״
 
״אנחנו כבר די קרובים,״ אמר מיסטר אוסברט והסתובב לאחור. ״משמאל אתם כבר יכולים לראות את האצטדיון המפואר של ליברפול.״
נועם נצמד לחלון. הבטן שלו התהפכה כשחלפו ליד מפלצת הבטון הענקית, אצטדיון אנפילד, שעל כר הדשא שלו שיחקו גדולי השחקנים של הכדורגל האנגלי.
״מדהים,״ אמר דוד, אבא של נועם, שישב לצדו במכונית.
כל הדרך משדה התעופה לליברפול הסתכל נועם דרך החלון. הנוף היה שונה לגמרי מהנוף של ישראל. שטחים ירוקים ופתוחים, שמים מעוננים ואפורים ותחושה של חורף מתקרב.
על שער הכניסה התנוסס המשפט המפורסם של ליברפול: ״לעולם לא תצעדי לבד.״ נועם הביט על המתחם הגדול בהתרגשות. הוא רעד בכל גופו ולא היה בטוח שזה בגלל הקור.
״זהו, אנחנו כאן,״ הצהיר מיסטר אוסברט בחגיגיות. הוא היה הסקאוטר של מועדון ליברפול ומי אחראי על בחירת השחקנים הצעירים שמגיעים אליו מכל העולם.
״ברוכים הבאים למועדון הכדורגל של ליברפול,״ אמר בגאווה כשנכנסו אל תוך המבנה, ״זוהי קבוצת הכדורגל המצליחה ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי ואנחנו מעוניינים שכך יהיה לנצח. וזאת הסיבה, נועם, שאנחנו מתייחסים למשחק הכדורגל בשיא הרצינות ובכבוד גדול.״
מיסטר אוסברט נעצר והביט סביב, וכך עשו גם נועם ואביו. הם היו באולם רחב ידיים, שעל קירותיו היו תלויות תמונות של שחקני ליברפול לדורותיהם.
״הֵי, תראה,״ קרא אבא של נועם והצביע לעבר אחת מהתמונות בשחור־לבן, ״זה קני דלגליש. הוא היה שחקן ענק וגיבור ילדות שלי!״
לאורך הקירות, מסודרים על מדפי עץ מפוארים, ניצבו גביעים שונים של קבוצות הילדים והנוער. במרכז החדר, בתוך כלוב זכוכית, התנוסס גביע ענקי וזהוב — גביע האלופות של אירופה.
נועם נצמד לכלוב ועיניו נצצו. ״אבא, תראה את זה! ליברפול שיחקה בגמר המפורסם הזה מול מילאן וניצחה אותם אחרי פיגור של 3:0!״
 
״כן,״ אמר מיסטר אוסברט ונעמד לצדו של נועם, ״זה בהחלט היה אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל.״
״ומי זה?״ שאל נועם כשהוא מצביע על תמונה גדולה בשחור־לבן שהיתה תלויה במרכז הקיר. גבר בעל שפם גדול, פנים מרשימות ומגבעת שחורה על ראשו הביט מהתמונה.
״זהו קוב מורלי,״ אמר מיסטר אוסברט בטון חגיגי, ״אפשר להגיד שהוא האבא של משחק הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו. הוא הקים את התאחדות הכדורגל האנגלית ויחד עם אנשים נוספים קבע את חוקי המשחק.״
״לא ידעתי,״ אמר נועם והביט בתמונה במבט בוחן יותר.
״לא הרבה ידוע על קוב מורלי,״ המשיך מיסטר אוסברט. ״הוא היה איש מסתורי ושקט, ואגדות רבות התפתחו סביבו.״
״מיסטר אוסברט!״ הידהד קול עבה באולם הכניסה של המועדון. נועם הסתובב לכיוון הקול וראה גבר כסוף שיער בחליפה כחולה מהודרת. מאחורי האיש ניצב גבר גבוה נוסף בחליפה שחורה, עם עיניים צרות כמו של נחש וצלקת קטנה על לחי שמאל. שניהם התקרבו אל הקבוצה הקטנה בחיוך רחב.
״מיסטר אוליבר!״ קרא אוסברט בשמחה מופגנת והתקדם לעברו, ״איזה כבוד גדול, ברוך הבא!״
״באתי לביקור קצר,״ אמר מיסטר אוליבר בקול שקט ונעים, ״כדי לראות את השחקנים הצעירים במועדון המובחר שלך. יום אחד אולי אחד מהם יהיה כוכב גדול.״
מיסטר אוסברט פנה אל נועם ואביו. ״תכירו בבקשה, זהו מיסטר אוליבר, סוכן שחקני הכדורגל הגדול בעולם.״
״לא צריך להגזים,״ אמר מיסטר אוליבר.
״זהו נועם, שחקן מוכשר מאוד מישראל, וזה דוד, אביו,״ מיהר מיסטר אוסברט להציג את השניים.
״נעים מאוד,״ אמר אוליבר, קד קידה קטנה, שהיתה מוזרה וחדשה לנועם ולאביו, ולחץ את ידיהם.
״וזה זרקו, העוזר האישי שלי,״ הציג אוליבר את האיש בעל עיני הנחש.
״הו, אני רואה שאתם מסתכלים על התמונה של קוב מורלי,״ אמר אוליבר בהפתעה וחיוך גדול יותר התפשט על פניו, ״אנחנו חייבים לאיש הזה הרבה. לא ככה, מיסטר אוסברט?״
״בהחלט, בהחלט,״ מיהר אוסברט לענות.
סוכן השחקנים אוליבר ועוזרו האישי, זרקו, פנו אל עבר היציאה. מיסטר אוסברט, נועם ודוד עמדו בדממה והביטו בהם עד שהתרחקו.
״רק הגענו וכבר אנחנו פוגשים אנשים מפורסמים,״ לחש דוד לבנו נועם.
נועם עמד מול התמונה של קוב מורלי, כמעט מהופנט. היה משהו בעיניים שלו שכאילו הסתיר משהו. זה נראה כמעט כמו חיוך שובב.
איך הגעתי לכאן? חשב נועם לעצמו. רק לפני שבוע עדיין היה תלמיד שהגיע כל בוקר לבית הספר, שיחק בהפסקה עם החברים ואחר הצהריים נסע לאימונים של הפועל תל אביב. והנה עכשיו הוא עומד במרכז מועדון ליברפול, ביבשת אחרת, במדינה אחרת. הכול קרה כל כך מהר. המייל שהגיע מאנגליה, ההצעה להגיע להתרשמות בליברפול, המאמן בהפועל שהמליץ בחום, והפרידה המרגשת מהחברים והמשפחה. מזל שאבא היה יכול לבוא איתי, חשב.
״נועם? נועם?״ נועם התעורר מהמחשבות ונחת בחזרה למציאות.
״נועם, מיסטר אוסברט רוצה שנמשיך,״ אמר אביו בחיוך רחב וחם.
***
 
מיסטר אוסברט המשיך להוביל את נועם ואביו בין האגפים השונים של מועדון ליברפול. חדר ההלבשה הגדול שהיה ריק מאדם ומבהיק מניקיון, חדר הטיפולים שבו קיבלו השחקנים טיפולי פיזיותרפיה ועיסויים אחרי אימונים מפרכים, וחדר הכושר המפואר והמאובזר ביותר שראה נועם בחייו. דוד התרוצץ בהתרגשות בכל פינה ובדק את שלל המכשירים. נועם הביט בו ומאוד שמח שאביו הצטרף אליו למסע החלומי הזה. הבטן של נועם קירקרה מהתרגשות בכל פעם שקלט שהוא שייך עכשיו למועדון ליברפול המפורסם.
מיסטר אוסברט המשיך הלאה ויצא דרך דלת כפולה. דוד ונועם עקבו אחריו וגילו שהגיעו לחדר אוכל גדול.
״זה חדר האוכל של השחקנים. כאן הם אוכלים את ארוחת הצהריים מיד לאחר אימון הבוקר,״ נהנה מיסטר אוסברט להציג את המקום. ״ועכשיו אני רוצה שתכירו מישהי מאוד מיוחדת — בשבילי, בשביל השחקנים ובשביל מועדון ליברפול. מיסיס הולדינג!״ הוא קרא בקול.
דלת צדדית שהובילה כנראה אל המטבח נפתחה, ואישה מבוגרת עם שיער לבן אסוף וחיוך רחב יצאה לקראתם. היא הזכירה לנועם את סבתא שלו. היו לה עיניים מאירות וסינר לבן וארוך. כשהתקרבה אליהם, שם לב שהיא סובלת מצליעה קטנה ברגל ימין.
״מיסיס הולדינג היא אם הבית,״ הכריז מיסטר אוסברט בשמחה, ״היא אחראית למטבח ודואגת שאף ילד לא יישאר רעב.״
בקצה חדר האוכל סידרה נערה יפהפייה את הצלחות על השולחנות לקראת ארוחת הערב. ״הבאת לי ילד חדש, מיסטר אוסברט?״ שאלה מיסיס הולדינג וחייכה לעבר נועם, ״ואיך קוראים לך, אם אפשר לדעת?״
תשומת לבו של נועם היתה נתונה לנערה היפה בקצה החדר. הוא פזל לעברה ולא שמע את השאלה.
״היא שואלת איך קוראים לך,״ לחש לו אביו במבוכה קלה ותקע לו מרפק קטן.
״נועם,״ אמר נועם במבוכה. הוא שם לב שהנערה ממול חייכה קלות.
״נועם! איזה שם מקסים!״ אמרה והצמידה את שתי כפות ידיה בהנאה, ״אני רוצה שתדע שאם תצטרך משהו — כל דבר, באמת — אל תהסס לפנות אלי ואני אעזור לך... ועוד דבר אחד,״ אמרה והתקרבה אליו שוב, ידה השמאלית דוחפת משהו קטן לכיסו, ״גם אם תרצה שוקולד מדי פעם, דבר איתי...״
״לאט־לאט עם השוקולדים, מיסיס הולדינג,״ אמר מיסטר אוסברט, ״אנחנו רוצים שנועם ילמד מהי תזונה נכונה.״
״אני חושב, נועם, שהגיע הזמן למנה העיקרית,״ אמר מיסטר אוסברט והוביל את נועם ודוד לכיוון היציאה. נועם זיהה מיד במה מדובר. הרקע הירוק שנפרש מול עיניו חשף את מגרש האימונים של הקבוצה. הוא לא שם לב, אבל את המטרים האחרונים הוא עבר בריצה ונצמד לגדר הגבוהה שהקיפה את המגרש.
על המגרש התרוצצו עשרות ילדים. הכול היה שקט ומאורגן באופן מופתי. אפילו הדשא עמד דום.
״יש לנו שבעה מגרשי כדורגל,״ הסביר מיסטר אוסברט, ״ועשרות ילדים השייכים למחלקת הנוער. חלק קטן מהם מגיע מכל מיני מקומות בעולם, כמוך. לכל קבוצה יש מאמן ראשי, עוזר מאמן ומאמן כושר.״
נועם הרגיש שהוא מתפוצץ מהתרגשות. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. בקרוב הוא עומד לעלות על כר הדשא הזה ולשחק במדי ליברפול. זה היה בלתי־נתפס.
״והנה,״ הצביע מר אוסברט על קבוצת ילדים שהצטופפה סביב המאמן שלה, ״זאת קבוצת הגיל שלך.״
המאמן חילק את השחקנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת לבשה על גבי בגד האימונים גופייה אדומה, והשנייה צהובה. הצבעים שהיו כל כך מוכרים לנועם מהארץ נראו כאן שונים לגמרי.
״אבא, הם מתכוננים למשחק אימון,״ אמר נועם והביט בעניין עצום במתרחש על המגרש.
שחקני שתי הקבוצות התמקמו במקומותיהם והמאמן הצמיד לפיו משרוקית. נועם הרגיש זרם עדין שחלף בכל גופו כאילו הוא שם בעצמו על המגרש, מחכה לשמוע את שריקת הפתיחה. ואז היא הגיעה, חדה וברורה, ובאותו שבריר שנייה התחילו כל השחקנים לרוץ בקצב מסחרר — ובבת אחת. נועם היה מרותק לכל מהלך. זה לא היה הקצב שהיה רגיל לראות בישראל. המסירות היו חזקות והדשא הרטוב רק הגביר את מהירות הכדור. כל שחקן נגע בכדור לא יותר משתי נגיעות, ומיד מסר לשחקן אחר שהתפנה. המשחק היה חזק ואגרסיבי ולא פעם עצר אותו המאמן כדי להרגיע את השחקנים ולכוון אותם.
הכדור הגיע אל אחד השחקנים ונועם הבחין ברגליו השריריות ובשערו הקצוץ. היו לו פנים גסות כמו של מתאגרף. בהטעיה חדה הוא עבר שחקן שרץ לעברו במהירות, ולאחר דאבל פס מהיר העביר כדור ארוך ומדויק לשחקן אחר, שהיה על קו ימין. ואז פרץ קצוץ השיער בריצה מהירה אל רחבת ה־16. השחקן בצד ימין הרים את הכדור אל תוך הרחבה, וקצוץ השיער זינק מעל כולם ונגח את הכדור פנימה, מותיר את השוער חסר אונים.
״זהו ג׳ון,״ אמר מיסטר אוסברט, ״ג׳ון סמית. השחקן הכי מוכשר במחלקת הנוער של ליברפול והקפטן של הקבוצה. שחקן קשוח עם אחוז הבקעות גבוה. ראיתי אותו משחק בקבוצה קטנה בסקוטלנד ומיד הבאתי אותו לכאן. מחכה לו עתיד גדול.״
נועם הרגיש צביטה בלב. איך הוא יתמודד מול שחקן ברמה כזאת? הוא הרגיש שההתלהבות הראשונית שלו מתפוגגת ומתחלפת בחוסר ביטחון. זה היה הדבר שחשש ממנו יותר מכול: הקצב המהיר, הכוח, היכולת הווירטואוזית. זאת לא הרמה של ישראל, הידהדה בראשו מחשבה מלחיצה, מה אני עושה כאן בכלל?
״יאמנו אותך טובי המאמנים,״ שמע את מיסטר אוסברט ברקע, ״אבל תצטרך להוכיח שאתה יכול להשתלב בקבוצה הזאת.״

שמעון גרשון

שמעון גרשון (נולד ב-6 באוקטובר 1977) הוא כדורגלן עבר, סופר-ילדים, זמר ומלחין ישראלי. שיחק בעמדת הבלם בהפועל תל אביב, בית"ר ירושלים ונבחרת ישראל. 

עוד בהיותו שחקן פעיל, עסק במוזיקה והוציא אלבום. לאחר פרישתו ממשחק פעיל הוציא ספר ילדים מצליח ועוסק בפרוייקטים מוזיקליים נוספים.

עוד על הספר

סודות הכדורגל של נועם - הנבחרים שמעון גרשון
״לעולם לא תצעדי לבד״
 
״אנחנו כבר די קרובים,״ אמר מיסטר אוסברט והסתובב לאחור. ״משמאל אתם כבר יכולים לראות את האצטדיון המפואר של ליברפול.״
נועם נצמד לחלון. הבטן שלו התהפכה כשחלפו ליד מפלצת הבטון הענקית, אצטדיון אנפילד, שעל כר הדשא שלו שיחקו גדולי השחקנים של הכדורגל האנגלי.
״מדהים,״ אמר דוד, אבא של נועם, שישב לצדו במכונית.
כל הדרך משדה התעופה לליברפול הסתכל נועם דרך החלון. הנוף היה שונה לגמרי מהנוף של ישראל. שטחים ירוקים ופתוחים, שמים מעוננים ואפורים ותחושה של חורף מתקרב.
על שער הכניסה התנוסס המשפט המפורסם של ליברפול: ״לעולם לא תצעדי לבד.״ נועם הביט על המתחם הגדול בהתרגשות. הוא רעד בכל גופו ולא היה בטוח שזה בגלל הקור.
״זהו, אנחנו כאן,״ הצהיר מיסטר אוסברט בחגיגיות. הוא היה הסקאוטר של מועדון ליברפול ומי אחראי על בחירת השחקנים הצעירים שמגיעים אליו מכל העולם.
״ברוכים הבאים למועדון הכדורגל של ליברפול,״ אמר בגאווה כשנכנסו אל תוך המבנה, ״זוהי קבוצת הכדורגל המצליחה ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי ואנחנו מעוניינים שכך יהיה לנצח. וזאת הסיבה, נועם, שאנחנו מתייחסים למשחק הכדורגל בשיא הרצינות ובכבוד גדול.״
מיסטר אוסברט נעצר והביט סביב, וכך עשו גם נועם ואביו. הם היו באולם רחב ידיים, שעל קירותיו היו תלויות תמונות של שחקני ליברפול לדורותיהם.
״הֵי, תראה,״ קרא אבא של נועם והצביע לעבר אחת מהתמונות בשחור־לבן, ״זה קני דלגליש. הוא היה שחקן ענק וגיבור ילדות שלי!״
לאורך הקירות, מסודרים על מדפי עץ מפוארים, ניצבו גביעים שונים של קבוצות הילדים והנוער. במרכז החדר, בתוך כלוב זכוכית, התנוסס גביע ענקי וזהוב — גביע האלופות של אירופה.
נועם נצמד לכלוב ועיניו נצצו. ״אבא, תראה את זה! ליברפול שיחקה בגמר המפורסם הזה מול מילאן וניצחה אותם אחרי פיגור של 3:0!״
 
״כן,״ אמר מיסטר אוסברט ונעמד לצדו של נועם, ״זה בהחלט היה אחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל.״
״ומי זה?״ שאל נועם כשהוא מצביע על תמונה גדולה בשחור־לבן שהיתה תלויה במרכז הקיר. גבר בעל שפם גדול, פנים מרשימות ומגבעת שחורה על ראשו הביט מהתמונה.
״זהו קוב מורלי,״ אמר מיסטר אוסברט בטון חגיגי, ״אפשר להגיד שהוא האבא של משחק הכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו. הוא הקים את התאחדות הכדורגל האנגלית ויחד עם אנשים נוספים קבע את חוקי המשחק.״
״לא ידעתי,״ אמר נועם והביט בתמונה במבט בוחן יותר.
״לא הרבה ידוע על קוב מורלי,״ המשיך מיסטר אוסברט. ״הוא היה איש מסתורי ושקט, ואגדות רבות התפתחו סביבו.״
״מיסטר אוסברט!״ הידהד קול עבה באולם הכניסה של המועדון. נועם הסתובב לכיוון הקול וראה גבר כסוף שיער בחליפה כחולה מהודרת. מאחורי האיש ניצב גבר גבוה נוסף בחליפה שחורה, עם עיניים צרות כמו של נחש וצלקת קטנה על לחי שמאל. שניהם התקרבו אל הקבוצה הקטנה בחיוך רחב.
״מיסטר אוליבר!״ קרא אוסברט בשמחה מופגנת והתקדם לעברו, ״איזה כבוד גדול, ברוך הבא!״
״באתי לביקור קצר,״ אמר מיסטר אוליבר בקול שקט ונעים, ״כדי לראות את השחקנים הצעירים במועדון המובחר שלך. יום אחד אולי אחד מהם יהיה כוכב גדול.״
מיסטר אוסברט פנה אל נועם ואביו. ״תכירו בבקשה, זהו מיסטר אוליבר, סוכן שחקני הכדורגל הגדול בעולם.״
״לא צריך להגזים,״ אמר מיסטר אוליבר.
״זהו נועם, שחקן מוכשר מאוד מישראל, וזה דוד, אביו,״ מיהר מיסטר אוסברט להציג את השניים.
״נעים מאוד,״ אמר אוליבר, קד קידה קטנה, שהיתה מוזרה וחדשה לנועם ולאביו, ולחץ את ידיהם.
״וזה זרקו, העוזר האישי שלי,״ הציג אוליבר את האיש בעל עיני הנחש.
״הו, אני רואה שאתם מסתכלים על התמונה של קוב מורלי,״ אמר אוליבר בהפתעה וחיוך גדול יותר התפשט על פניו, ״אנחנו חייבים לאיש הזה הרבה. לא ככה, מיסטר אוסברט?״
״בהחלט, בהחלט,״ מיהר אוסברט לענות.
סוכן השחקנים אוליבר ועוזרו האישי, זרקו, פנו אל עבר היציאה. מיסטר אוסברט, נועם ודוד עמדו בדממה והביטו בהם עד שהתרחקו.
״רק הגענו וכבר אנחנו פוגשים אנשים מפורסמים,״ לחש דוד לבנו נועם.
נועם עמד מול התמונה של קוב מורלי, כמעט מהופנט. היה משהו בעיניים שלו שכאילו הסתיר משהו. זה נראה כמעט כמו חיוך שובב.
איך הגעתי לכאן? חשב נועם לעצמו. רק לפני שבוע עדיין היה תלמיד שהגיע כל בוקר לבית הספר, שיחק בהפסקה עם החברים ואחר הצהריים נסע לאימונים של הפועל תל אביב. והנה עכשיו הוא עומד במרכז מועדון ליברפול, ביבשת אחרת, במדינה אחרת. הכול קרה כל כך מהר. המייל שהגיע מאנגליה, ההצעה להגיע להתרשמות בליברפול, המאמן בהפועל שהמליץ בחום, והפרידה המרגשת מהחברים והמשפחה. מזל שאבא היה יכול לבוא איתי, חשב.
״נועם? נועם?״ נועם התעורר מהמחשבות ונחת בחזרה למציאות.
״נועם, מיסטר אוסברט רוצה שנמשיך,״ אמר אביו בחיוך רחב וחם.
***
 
מיסטר אוסברט המשיך להוביל את נועם ואביו בין האגפים השונים של מועדון ליברפול. חדר ההלבשה הגדול שהיה ריק מאדם ומבהיק מניקיון, חדר הטיפולים שבו קיבלו השחקנים טיפולי פיזיותרפיה ועיסויים אחרי אימונים מפרכים, וחדר הכושר המפואר והמאובזר ביותר שראה נועם בחייו. דוד התרוצץ בהתרגשות בכל פינה ובדק את שלל המכשירים. נועם הביט בו ומאוד שמח שאביו הצטרף אליו למסע החלומי הזה. הבטן של נועם קירקרה מהתרגשות בכל פעם שקלט שהוא שייך עכשיו למועדון ליברפול המפורסם.
מיסטר אוסברט המשיך הלאה ויצא דרך דלת כפולה. דוד ונועם עקבו אחריו וגילו שהגיעו לחדר אוכל גדול.
״זה חדר האוכל של השחקנים. כאן הם אוכלים את ארוחת הצהריים מיד לאחר אימון הבוקר,״ נהנה מיסטר אוסברט להציג את המקום. ״ועכשיו אני רוצה שתכירו מישהי מאוד מיוחדת — בשבילי, בשביל השחקנים ובשביל מועדון ליברפול. מיסיס הולדינג!״ הוא קרא בקול.
דלת צדדית שהובילה כנראה אל המטבח נפתחה, ואישה מבוגרת עם שיער לבן אסוף וחיוך רחב יצאה לקראתם. היא הזכירה לנועם את סבתא שלו. היו לה עיניים מאירות וסינר לבן וארוך. כשהתקרבה אליהם, שם לב שהיא סובלת מצליעה קטנה ברגל ימין.
״מיסיס הולדינג היא אם הבית,״ הכריז מיסטר אוסברט בשמחה, ״היא אחראית למטבח ודואגת שאף ילד לא יישאר רעב.״
בקצה חדר האוכל סידרה נערה יפהפייה את הצלחות על השולחנות לקראת ארוחת הערב. ״הבאת לי ילד חדש, מיסטר אוסברט?״ שאלה מיסיס הולדינג וחייכה לעבר נועם, ״ואיך קוראים לך, אם אפשר לדעת?״
תשומת לבו של נועם היתה נתונה לנערה היפה בקצה החדר. הוא פזל לעברה ולא שמע את השאלה.
״היא שואלת איך קוראים לך,״ לחש לו אביו במבוכה קלה ותקע לו מרפק קטן.
״נועם,״ אמר נועם במבוכה. הוא שם לב שהנערה ממול חייכה קלות.
״נועם! איזה שם מקסים!״ אמרה והצמידה את שתי כפות ידיה בהנאה, ״אני רוצה שתדע שאם תצטרך משהו — כל דבר, באמת — אל תהסס לפנות אלי ואני אעזור לך... ועוד דבר אחד,״ אמרה והתקרבה אליו שוב, ידה השמאלית דוחפת משהו קטן לכיסו, ״גם אם תרצה שוקולד מדי פעם, דבר איתי...״
״לאט־לאט עם השוקולדים, מיסיס הולדינג,״ אמר מיסטר אוסברט, ״אנחנו רוצים שנועם ילמד מהי תזונה נכונה.״
״אני חושב, נועם, שהגיע הזמן למנה העיקרית,״ אמר מיסטר אוסברט והוביל את נועם ודוד לכיוון היציאה. נועם זיהה מיד במה מדובר. הרקע הירוק שנפרש מול עיניו חשף את מגרש האימונים של הקבוצה. הוא לא שם לב, אבל את המטרים האחרונים הוא עבר בריצה ונצמד לגדר הגבוהה שהקיפה את המגרש.
על המגרש התרוצצו עשרות ילדים. הכול היה שקט ומאורגן באופן מופתי. אפילו הדשא עמד דום.
״יש לנו שבעה מגרשי כדורגל,״ הסביר מיסטר אוסברט, ״ועשרות ילדים השייכים למחלקת הנוער. חלק קטן מהם מגיע מכל מיני מקומות בעולם, כמוך. לכל קבוצה יש מאמן ראשי, עוזר מאמן ומאמן כושר.״
נועם הרגיש שהוא מתפוצץ מהתרגשות. הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. בקרוב הוא עומד לעלות על כר הדשא הזה ולשחק במדי ליברפול. זה היה בלתי־נתפס.
״והנה,״ הצביע מר אוסברט על קבוצת ילדים שהצטופפה סביב המאמן שלה, ״זאת קבוצת הגיל שלך.״
המאמן חילק את השחקנים לשתי קבוצות. קבוצה אחת לבשה על גבי בגד האימונים גופייה אדומה, והשנייה צהובה. הצבעים שהיו כל כך מוכרים לנועם מהארץ נראו כאן שונים לגמרי.
״אבא, הם מתכוננים למשחק אימון,״ אמר נועם והביט בעניין עצום במתרחש על המגרש.
שחקני שתי הקבוצות התמקמו במקומותיהם והמאמן הצמיד לפיו משרוקית. נועם הרגיש זרם עדין שחלף בכל גופו כאילו הוא שם בעצמו על המגרש, מחכה לשמוע את שריקת הפתיחה. ואז היא הגיעה, חדה וברורה, ובאותו שבריר שנייה התחילו כל השחקנים לרוץ בקצב מסחרר — ובבת אחת. נועם היה מרותק לכל מהלך. זה לא היה הקצב שהיה רגיל לראות בישראל. המסירות היו חזקות והדשא הרטוב רק הגביר את מהירות הכדור. כל שחקן נגע בכדור לא יותר משתי נגיעות, ומיד מסר לשחקן אחר שהתפנה. המשחק היה חזק ואגרסיבי ולא פעם עצר אותו המאמן כדי להרגיע את השחקנים ולכוון אותם.
הכדור הגיע אל אחד השחקנים ונועם הבחין ברגליו השריריות ובשערו הקצוץ. היו לו פנים גסות כמו של מתאגרף. בהטעיה חדה הוא עבר שחקן שרץ לעברו במהירות, ולאחר דאבל פס מהיר העביר כדור ארוך ומדויק לשחקן אחר, שהיה על קו ימין. ואז פרץ קצוץ השיער בריצה מהירה אל רחבת ה־16. השחקן בצד ימין הרים את הכדור אל תוך הרחבה, וקצוץ השיער זינק מעל כולם ונגח את הכדור פנימה, מותיר את השוער חסר אונים.
״זהו ג׳ון,״ אמר מיסטר אוסברט, ״ג׳ון סמית. השחקן הכי מוכשר במחלקת הנוער של ליברפול והקפטן של הקבוצה. שחקן קשוח עם אחוז הבקעות גבוה. ראיתי אותו משחק בקבוצה קטנה בסקוטלנד ומיד הבאתי אותו לכאן. מחכה לו עתיד גדול.״
נועם הרגיש צביטה בלב. איך הוא יתמודד מול שחקן ברמה כזאת? הוא הרגיש שההתלהבות הראשונית שלו מתפוגגת ומתחלפת בחוסר ביטחון. זה היה הדבר שחשש ממנו יותר מכול: הקצב המהיר, הכוח, היכולת הווירטואוזית. זאת לא הרמה של ישראל, הידהדה בראשו מחשבה מלחיצה, מה אני עושה כאן בכלל?
״יאמנו אותך טובי המאמנים,״ שמע את מיסטר אוסברט ברקע, ״אבל תצטרך להוכיח שאתה יכול להשתלב בקבוצה הזאת.״