תם ולא נשלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תם ולא נשלם
מכר
מאות
עותקים
תם ולא נשלם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תם ולא נשלם

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מאיר שמגר (נולד ב־13 באוגוסט 1925) הוא משפטן ישראלי, היועץ המשפטי לממשלה (1968–1975) ונשיא בית המשפט העליון בין השנים 1983–1995.

תקציר

"דרשתי מהמתכננים שהשופט ישב על בימה מוגבהת וכל השאר יהיו נמוכים ממנו. אין מדובר בהתנשאות, אלא היפוכו של דבר: שופט שנכנס לאולם ורואה את כל הנוכחים עומדים לכבודו, אינו דורש מהם כבוד. הוא מעניק להם כבוד. ממקום עומדו הוא יכול לראות את כולם- את העבריינים ואת הקורבנות, את התובעים והסנגורים ואת בני המשפחות והסקרנים. כך הוא מכבד אותם כאומר: אני רואה אתכם. אני שומע אתכם. אני מוכן לשבת בדינכם." (עמ' 216)
 
באוגוסט 1925 נולד בעיר דנציג התינוק מאיר שטרנברג. תשעים שנה לאחר מכן, מפרסמת ידיעות ספרים את תם ולא נשלם סיפור חייו של מאיר שטרנברג שהפך לנשיאו השביעי של בית המשפט העליון- כבוד השופט מאיר שמגר.
 
השופט מאיר שמגר, "הבנאי הגדול" של מערכת המשפט הישראלית, משתף את הקורא, בלשונו המדויקת, בחוויות חייו השזורות בתולדותיה של מדינת ישראל. ממחנות המעצר של גולי האצ"ל באפריקה, אל תפקידי הפרקליט הצבאי הראשי בתקופת מלחמת ששת הימים, היועץ המשפטי לממשלה בתקופת מלחמת יום הכיפורים ומשם אל כס המשפט כשופט בית המשפט העליון ובהמשך, כנשיאו. גם לאחר פרישתו מכס המשפט לא הפסיק שמגר לפעול ועמד בראש ועדות חקירה שונות (שהמפורסמת שבהן היא ועדת שמגר לחקירת צח ראש הממשלה רבין), ועדות ציבוריות ומשמש כנשיא כבוד של הועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה.
 
תם ולא נשלם הוא ספר חובה לא רק לחוקרים ואנשי משפט אלא לכל מי שמעוניין להכיר את השקפת עולמו של אחד מבכירי המשפטנים במדינת ישראל, לכל מי שמעוניין להבין את הדמוקרטיה הישראלית הסבוכה והמרתקת ומחפש סקירה ומענה על שאלות העומדות על סדר היום הציבורי המדינה כמו חוקה לישראל, השליטה בשטחי יהודה ושומרון ומעמד בית המשפט העליון.
 
 
 
עורכת הספר, כרמית גיא, היא עיתונאית, סופרת ומתרגמת. עבדה במשך שלושים וחמש שנים בשידורי קול ישראל ברדיו ובשידורי הטלוויזיה הישראלית וכיום משמשת כחברת מערכת "העין השביעית". פרסמה, תרגמה וערכה ספרים רבים.

פרק ראשון

אודסה-דנציג-תל־אביב
 
יותר מכול, דומני שינקתי עם חלב אמי טעם של פליטוּת. פליטוּת אין פירושה בהכרח מסכנוּת. פליט הוא אדם ששורשיו נתלשו והוא שוהה במקום אחר. הוא יכול להתרחק מהבית מבחירה, אך לעולם יזכור את הבית הישן.
אין בי שמץ של געגוע לדנציג, ואפילו את הבית הישן איני מרגיש צורך למצוא. אירופה שהותרנו מאחורינו החלה לעלות בלהבות, ונדמה כאילו שער גדול נטרק, והדיו נשמעים למרחוק.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי. נוף מולדתו הגיאוגרפית, האידיאולוגית, הנפשית, הוא הקובע את מהותו של אדם, את דרכו, את ערכיו. ומהי תבנית נוף מולדתי? האם זו דנציג שבה נולדתי? האם זו אודסה שממנה באו הוריי? האם זו תל-אביב שאליה הגענו באביב 1939, חודשים אחדים אחרי שמלאו לי 14? דומני כי שלוש הערים הללו מצטרפות יחד לעצב את תבנית אישיותי ואת סיפור חיי.
משפחת שטרנברג הגיעה לאודסה במחצית המאה ה-19 מרוֹבְנוֹ שברוסיה הלבנה. אודסה, עיר הנמל האוקראינית לחוף הים השחור, היתה עיר חשובה בתולדות רוסיה, וגם בתולדות העם היהודי נשמר לה מקום. רבים נהרו אליה, כדי לנצל את מעמדה כנמל חופשי וכצומת בין מזרח למערב, בין צפון לדרום. הם היו בני לאומים רבים, מה ששיווה לעיר אופי בינלאומי תוסס.
בפרוס המאה העשרים מנו היהודים יותר משליש מתושבי אודסה. רוחות החדשנות והמהפכה שנשבו בה הלמו את אופיים של היהודים המשכילים, אשר ביקשו להתרחק מהמסורת המחניקה של העיירות הקטנות. למרות גלי רדיפות והתנכלויות, הם כוננו בה מרכז סחר ותרבות ברוח תנועת ההשכלה. גם התנועה הציונית הקימה באודסה בסיס חשוב, וכמה מהדמויות החשובות בתרבות היהודית, כחיים נחמן ביאליק, זאב ז׳בוטינסקי ויוסף קלוזנר, פעלו בעיר.
סבי, מֵיראן שטרנברג (שמו בוטא כמו מירון), נמנה עם היהודים החילונים שהצהירו על יהדותם בגאווה ובגלוי ושמרו עליה מתוך הכרה, בלי רצון או נכונות להיטמע בעם אחר. היה לו כרטיס ישיבה קבוע באחד מבתי הכנסת הגדולים בעיר, בית הכנסת על שם איל הסוכר הנודע זליג ברודצקי, אולם הוא פקד אותו רק בחגים.
בעסקיו עשה סבי חיל. הוא היה בעל רכוש רב, בתים ומספנה, ועסק ביצוא וביבוא של ברזל ועצים. בזכות רכושו קיבל רישיון להקים מחסן לסחר נשק, אלא שב-1905 הוא הסתבך עם השלטונות והרישיון ניטל ממנו. הפרשה החלה לאחר תבוסת רוסיה ליפן. כמקובל וכרגיל בהיסטוריה הרוסית, בכל שעה של פורענות לאומית הופנו החיצים נגד היהודים. ״הַכּוּ ביהודים והַצילו את רוסיה״, היתה סיסמת תנועות הימין הקיצוניות והאנטישמיות. גם עתה חששו היהודים כי שכניהם יבקשו לכלות את זעמם בהם, המטרה הקלה ביותר, ואכן בכמה וכמה מקומות ברחבי האימפריה הרוסית פרצו פוגרומים. הקהילה באודסה החליטה להתארגן ולהקים לעצמה ארגון ״הגנה״. לשם כך פנו נציגיה אל מירון שטרנברג וביקשו נשק, והוא נענה ונתן להם את כל מה שהיה לו במחסן - רובים, אקדחים וכיוצא באלה. הדבר נודע למושל, והוא שלל לו את הרישיון.
זו היתה תקרית חריגה, ובסך הכול התנהלו חייה של משפחת שטרנברג על מי מנוחות. העסקים פרחו, המשפחה התרחבה ושבעה ילדים נולדו למירון וברטה שטרנברג.
אלא שהזמנים לא היו זמנים של שגרה. שנים של מלחמות ומהפכות לא פסחו גם על אודסה ועל המשפחה. סדרת מפלות במלחמת העולם הראשונה החמירה את המצב החברתי באימפריה הרוסית. היא הכשירה את הקרקע למהפכה, שסילקה את הצאר ניקולאי השני ב-1917 וכוננה שלטון מהפכני, וזה שינה סדרי בראשית. לא אכנס כאן מטבע הדברים להשתלשלות המהפכה הבולשביקית, אבל אם בתחילה יכלו בני משפחת שטרנברג לעקוב מרחוק אחר האירועים שהתרחשו במוסקבה ובפטרוגרד, בתוך זמן קצר נגררה גם אודסה למעגל המהפכני. הם לא יכלו עוד להתעלם מן ההתפתחויות.
אודסה היתה מקום הולדתו ופעילותו של אחד מראשי הבולשביקים, לב טרוצקי, הוא לב ברונשטיין. למרות זאת, במלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה נחשבה העיר דווקא למעוז של הכוחות ה״לבנים״, אשר נהנו מתמיכה נמרצת של בעלות בריתה המערביות של רוסיה במלחמת העולם. כוח צרפתי תפס את הנמל, והעיר עברה מצד לצד פעמים אחדות.
מלחמת האזרחים גבתה חייהם של כמעט שני מיליון בני אדם, בהם יהודים רבים. באוקראינה לבדה נטבחו 100 אלף יהודים בפוגרומים של כוחות ״לבנים״ אנטישמיים. המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה של ה״לבנים״ ובהשתלטות הבולשביקים, ה״אדומים״, על כל האימפריה. לא היה ספק, זוהי ראשיתו של עידן חדש.
גם משפחת שטרנברג הבינה כי עליה לשקול את צעדיה. למרבה האירוניה, עתידה של המשפחה היה לוט בערפל לאו דווקא בגלל יהדותה. אדרבה, מצבם של היהודים בברית המועצות שקמה זה מקרוב השתפר בעקבות המהפכה. רבים מהם נסחפו אחרי הסיסמאות על עולם חדש שיקום על חורבות העולם הישן, על עתיד מזהיר ושוויון זכויות לבני כל הלאומים. הסימנים הראשונים אכן היו מעודדים: ״תחום המושב״ בוטל, יהודים הורשו להתגורר בערים הגדולות, והם נהנו מפריחה בתחומים רבים. עד שמנהיג הבולשביקים, ולדימיר איליץ׳ לנין, הלך לעולמו ב-1924, ואת מקומו תפס יוסיף סטלין. השליט החדש הסיט את המהפכה לכיוונים אחרים. את מקום ההבטחה הגדולה לעתיד טוב יותר תפסו סיוטים של דיכוי וחיסול כל מי שהעז להתנגד למשטר החדש, או נחשד באי-נאמנות.
אם יהדותו של מירון שטרנברג עמדה לזכותו, היותו ״בּוֹרג׳וֹי״ (בורגני) היתה לו לרועץ. רכושו הרב הוחרם, והוא היה לחסר זכויות ומעמד. יום אחד אף הופיע בבית יהודי ושאל: ״האם זה הבית של הבגאץ׳ (העשיר)?״ הוא התכוון לעצור את מירון, אך בנו, הוא אבי, לזר (אליעזר), התנדב להיאסר במקומו. היה ברור כי יש להסתלק מאודסה, ויפה שעה אחת קודם. אף על פי כן, לא כל בני המשפחה היו שותפים להחלטה. חלקם העדיפו דווקא להישאר במקומם.
משפחת שטרנברג היתה ידועה באהדתה לציונות. לא היה ספק כי יבוא היום והיא תעלה לארץ ישראל, אך בני משפחה וידידים שהקדימו לעשות זאת הזהירו אותם חזור והזהר מפני המצב הקשה השורר בארץ. העות׳מאנים, ששלטו באזור מאות שנים, הובסו במלחמת העולם שהסתיימה זה עתה, ועד אשר יתבסס המנדט הבריטי ויחזיר את החיים למסלולם, שררה שם מצוקה גדולה, שהגיעה עד כדי רעב, ורבים נטשו אותה. אם לא די בכך, המתחים בין יהודים לערבים גאו ואף הגיעו לעימותים אלימים. לא זו השעה לבוא. מוטב לדחות את העלייה לימים טובים יותר.
משפחת שטרנברג התפזרה לכל עבר, כגורלן של משפחות יהודיות רבות. על ההשפעות החברתיות והנפשיות שנודעו להתפוררות המשפחות היהודיות הגדולות נכתב רבות, וגם משפחתנו לא חמקה מהן. אחד מאחיו של אבי קבע את מושבו ברומניה. הוא נשאר שם עד שהאזור סופח להונגריה, אז נשלח אל מותו באושוויץ. כאשר גם רומניה נעשתה מסוכנת ליהודים, היגרו כמה מבני האח לדרום אמריקה, ועם השנים ניתקו חלק מהם כל קשר עם היהדות. אחות אחרת, ברתה, המשיכה לווינה וחיה בה שנים רבות, עד שהנאצים סיפחו את אוסטריה באנשלוס, ב-1938. היא עברה לבלגיה, שם הסתירה את יהדותה והזדהתה כפליטה רוסייה אחת מני רבות. ליתר ביטחון היא אף עשתה לה מנהג ללכת לכנסייה מדי יום ראשון. עם כיבוש בלגיה בידי הגרמנים נמנעה מלענוד טלאי צהוב, וכך ניצלה. לאחר קום מדינת ישראל עלתה ארצה, וחיה כאן עד מותה.
אבי, אליעזר שטרנברג, בחר להגר לדנציג שלחוף הים הבלטי. להחלטה היתה שותפה רעייתו הטרייה, דינה. הדעת נותנת, שבמהלך ההתלבטות הוא הביא בחשבון את שעבר עליו במלחמת העולם: ב-1914 הוא למד הנדסה בליאז׳ שבבלגיה. כאשר פלשו לעיר הגרמנים, הם טענו שסטודנטים רוסים בלבוש אזרחי צולפים בחיילים שלהם, ולכן עצרו את כולם וכלאו אותם עם שבויי המלחמה. גם אליעזר היה בין העצורים. אביו פנה לגורמים שוודיים, אלה פנו בצינורות שלהם לרשויות הגרמניות, ואליעזר שוחרר ממחנה השבויים לאחר חודשים אחדים ״מטעמי בריאות״. הוא נשלח לבית הבראה גרמני בהרי ההָארְץ, בתנאי שישהה שם עד תום המלחמה, וכך עשה. הוא אף ניצל את שנות השבי ללמוד גרמנית. בשובו מהמלחמה לאודסה נשא לאישה את דינה בונפלד מהעיר אוּמַן שבאוקראינה.
גם בני משפחת בונפלד היו סוחרים בעלי רכוש, ״בורג׳וי״, אך איבדו את רכושם במהפכה ונרדפו כ״חסרי זכויות״. הם הורשו להתגורר באומן, אך הוטלו הגבלות על התפקידים והמשרות שיכלו לכהן בהם. בניגוד למשפחת שטרנברג, רוב בני משפחת בונפלד בחרו להישאר בברית המועצות. דינה היתה היחידה שעזבה. אחד מאחיה היה מהנדס במפעלי דנייפרופטרובסק, אחר היה עורך דין בקייב, ואחות אחרת היתה פרופסורית בבית חולים בלנינגרד. לאחר שנמלטה לדנציג קיימה דינה רק קשר עקיף ופתלתול עם בני משפחתה. ברוסיה הבולשביקית קיום קשר עם אדם בחוץ לארץ היה כרוך בסיכון גדול, עד כדי הגליה לסיביר. הקשר היחידי היה עם אביה, ישראל, שממילא היה משולל זכויות ולכן פחד פחות. הוא נפטר בשנת 1939.
סבתי, אם אמי, המשיכה לגור באומן ונרצחה בטבח היהודים הנורא בבאבי יאר. את כל אלה גילתה אמי רק כעבור שנים, בדרך עקלקלה, כשכבר היינו בארץ ישראל. היא אף התייעצה עם בן דודה, האם עליה לשבת ״שבעה״ לאחר זמן רב כל כך, והוא השיב בשלילה. בתקופת ה״הפשרה״ שהוביל ניקיטה חרושצ׳וב לאחר מותו של סטלין, בסוף שנות החמישים, היא חידשה לזמן מה את הקשר עם אחת מאחיותיה, אבל מאז כנראה נפטרו כולם. יש בוודאי דור שני או שלישי, אך אין לי קשר איתם. אחת הנכדות של דודתי באה לארץ לתקופה קצרה בעלייה הגדולה של שנות התשעים, לאחר התפוררות ברית המועצות, אך לצערי ירדה עם בעלה לארצות הברית. כל הענף המשפחתי הזה אינו מוכר לי, ויש בני משפחה שלא פגשתי מעולם. נותרו רק הסיפורים שסיפרה אמי.
האם התייסרו אליעזר ודינה בהחלטתם להשאיר את הוריהם, אחיהם ואחיותיהם מאחור? אינני יודע. האם חששו מהניתוק ומהחיים במדינה זרה, בעיר זרה, בשפה זרה? אינני יודע גם זאת. סביר להניח, שהמעבר מחיים בחיק משפחה רחבה מאוד - גם לאבי וגם לאמי היו שבעה אחים ואחיות - למשפחה גרעינית, שנאלצת להתמודד עם החיים בכוחות עצמה, לבדה, היה קשה.
אודסה שכנה בסמוך לגבול אוקראינה-רומניה, ואליעזר ודינה החליטו לחצות את נהר הדנייסטר לרומניה. ככל הידוע לי, הם שכרו שירותיו של מבריח, שנהג בסירה קטנה והוריד את הנוסעים בעברו האחר של הנהר. משם עשו דרכם כמעט אלפיים קילומטרים צפונה, בדרכים לא דרכים.
בין שתי תרבויות
דנציג של שנות העשרים של המאה העשרים היתה עיר מיוחדת במינה. עיר נמל לחוף מפרץ טבעי, ששימשה במשך מאות שנים מרכז של מספנות ומסחר. היא נודעה גם כבירת הענבר, שנמצא בשפע בחול הים שלה. מהענבר של דנציג יצרו מוצרי אמנות רבים, והאצולה הרוסית אף בנתה ממנו חדרים שלמים.
חלקה העתיק של העיר כלל בתים גותיים צרים, בעלי גגות משופעים צמודים ומחוברים זה לזה, ובחזיתות בלטו מרפסות ומדרגות ציוריות. באותם ימים היתה דנציג עיר פולנית על פי שייכותה הגיאוגרפית אך גרמנית על פי אוכלוסייתה. בתום מלחמת העולם הראשונה חולקה גרמניה המובסת לשני חלקים טריטוריאליים, מנותקים זה מזה: פרוסיה המזרחית ממזרח וגרמניה ממערב. הם חוברו ב״פרוזדור״, ״Korridor״, שהעניק לפולין, המדינה שהוקמה מחדש בעקבות המלחמה, מוצא לים. כך סיפחו הפולנים לעצמם ערים שהיו במחלוקת פוליטית בפרוסיה המערבית, כמו פוזן (פוזנן) וחלקים מפומרניה. הגרמנים התקשו להשלים עם אובדן השטחים הללו, וראו בכך סמל להשפלה הגדולה שחוו עקב התבוסה במלחמה. נקמתם עוד תגיע.
רוב תושבי דנציג היו, כאמור, גרמנים, אך השלטון נמסר תחילה לפולנים. הפתרון למצב הסבוך של העיר נמצא על ידי ״חבר הלאומים״, שהוקם בעקבות המלחמה בתקווה למנוע את המלחמה הבאה: כינון ״עיר חופשית״, כלומר יחידה מדינית עצמאית. נציג ״חבר הלאומים״ בדנציג היה מעין מושל כללי של העיר. (הנציג האחרון היה קרל יעקב בורקהארדט השווייצרי, לימים נשיא הצלב האדום בז׳נבה. פגשתי בו כעבור שנים, אך לא אקדים את המאוחר). ״חבר הלאומים״ העניק לפולנים זכויות מיוחדות בדנציג, כמו בסיס ימי צבאי, ״וסטרפלאטה״ - מבצר לחוף הים שהוצבו בו תותחים גדולים. לפולנים היו זכויות בנמל, הרכבת היתה פולנית, והיתה גימנסיה פולנית עם מורים פולנים. היה להם גם דואר משלהם, שהנפיק בולים מיוחדים (דומני שעד היום נחשבים בולי ״דנציג החופשית״ עם תדפיס פולני ליקרי ערך במיוחד בקרב אספני הבולים).
מעמדה של דנציג כ״עיר חופשית״, שבה לא מפשפשים בזהותו של אדם, וכמרכז סחר משגשג, קסם לפליטים רבים. מאות אלפים מילאו את דרכיה של אירופה בעקבות מלחמת העולם והתהפוכות הדרמטיות שהתחוללו במדינות השונות. האווירה הקוסמופוליטית ששררה בדנציג הקלה על הפליטים וייחדה אותה לעומת ערים גרמניות אחרות. לזרם הפליטים הזה הצטרפו גם אליעזר ודינה שטרנברג. הם מצאו בעיר קהילה יהודית גדולה, שכללה פליטים רבים מרוסיה וסייעה בקליטתם.
כל הלמד את תולדות יהודי גרמניה מכיר את יחסם המתנשא של הוותיקים, המעורים היטב בממסד הגרמני ובתרבות המדינה, כלפי ה״אוסט יודן״. עולמם של יהודי מזרח אירופה דוברי היידיש נחות לעומת התרבות הגרמנית, אין לנו חלק ונחלה בהם, אמרו הוותיקים בגאווה, והקפידו לשמור מרחק מהמהגרים החדשים.
אלא שבדנציג התמונה היתה שונה. הקהילה היהודית בעיר ובסביבותיה מנתה כ-7,000 גרמנים ותיקים ומהגרים ממזרח אירופה. רובם לא קיבלו אזרחות דנציגאית, אך היו רשאים להתיישב בעיר. הוותיקים ראו בעצמם ״גרמנים בני דת משה״. כמעט עד הסוף המר חשבו שהם חלק מהעם הגרמני, וכי היהדות אינה אומה אלא רק דת. מן הבחינה הדתית הם השתייכו לזרם הרפורמי, והיטב זכור לי ה״טמפל״ הגדול והיפה, עם הכיפה המעוגלת הגבוהה, שהתנשאה מעל הסביבה, והארכיטקטורה הפנימית המרשימה. הם ראו בציונות תופעה מזיקה, שעלולה לערער את מעמדם של בני הדת היהודית בגולה.
בעיר פעלה גם ההסתדרות הציונית. בראשה עמד יצחק ארווין לנדוי, אביו של משה לנדוי, לימים עמיתי בבית המשפט העליון של ישראל. גם באב עוד אתקל, בנסיבות שונות לגמרי. מספרם הגדול של היהודים הפולנים בעיר וגלי המהגרים שזרמו אליה הטביעו חותם לא רק על הרכבה הדמוגרפי אלא גם על תפיסתם של היהודים את עצמם. היהודים שבאו מרוסיה היו המבוססים יותר. הם ייצגו בדרך כלל את מעמד הביניים, נתנו פרנסה לאחיהם, ולא ניתן היה להתייחס אליהם בזלזול.
אליעזר ודינה שטרנברג לא נמנו עם בעלי ההון בבואם לדנציג. את כל רכושם והונם הם איבדו במהפכה ברוסיה, והגיעו לעיר חסרי כול. אך היו להם חלומות גדולים ונחישות לעבוד בפרך ולעמוד שוב על רגליהם. גם האינפלציה שהשתוללה באירופה כולה באותן שנים והמשבר הכלכלי שפרץ אחריה לא עצרו אותם.
הם מצאו דירה בבניין בן ארבע קומות, שבעליו היהודים השכירו בו דירות. בדירה היו ארבעה חדרים: חדר אוכל, חדר מגורים ששימש גם חדר עבודה, חדר שינה של ההורים וחדר שיהיה שלי. מקצת השכנים היו יהודים, ושכן אחר, אדון ווֹיָאן הלא יהודי, היה רדוף במחשבות על כך שהיתה לו כנראה סבתא יהודייה, עניין רב משמעות לאחר עליית הנאצים לשלטון. אליעזר שטרנברג, הסוחר הגדול מאודסה, ידע שעליו למצוא עבודה, ומהר. הוא הסתייע בחיפושיו בעמיתים דוברי רוסית, אשר קלטו את הפליטים היהודים הרבים שהתרכזו בעיר.
עם השנים נתן אבי דרור לחוש העסקי המפותח שלו, ומצבו הכלכלי השתפר. הוא ניהל בנק וייצג בעלי נדל״ן יהודים, שהיגרו מדנציג אך הוסיפו להחזיק בה בתים ורכוש אחר, וניהל את רכושם. היו גם כאלה שהלכו לעולמם, ויורשיהם הפקידו בידי אבי את ניהול הרכוש. הוא היה מקובל כאדם אמין ובעל מילת כבוד, ישר מאוד, והאנשים ידעו שרכושם יישמר בבטחה. כאשר השיפור ברמת החיים של המשפחה החל לתת את אותותיו, יכלו הוריי להרשות לעצמם מעת לעת אפילו נסיעות לאתרי נופש ומרפא באירופה.
כשנה לאחר בואם לדנציג התרחבה המשפחה. ב-13 באוגוסט 1925 באתי לעולם ונקראתי על שם סבי, מירון, שנפטר בינתיים. רק כעבור שנים אימצתי את שמו העברי של סבי, מאיר. כיצד הרגישה דינה כשהביאה לעולם את בנה לבדה, בלי נוכחות אמה ואחיותיה? איני יודע. היא מעולם לא דיברה על כך. יש להניח שכתבה להוריה ולשאר בני המשפחה על הלידה, אך באותם ימים היה הקשר, כאמור, עקיף וסבוך. האם היא חשה בדידות תוך כדי המאורע החשוב בחייה? מי עמד לצידה? האם היו אלה מהגרות יהודיות מרוסיה? מי לימד אותה כיצד מטפלים בתינוק? האם הסתמכה על זיכרונותיה מבית הוריה? השאלות האלה נותרות פתוחות. בני הדור ההוא - וגם בני דורי - לא נהגו להרבות בדיבורים על רגשות והלכי נפש.
העולם שלתוכו נולדתי היה מזיגה של רוסיוּת וגרמניוּת, ומעל לכול, כמובן, יהודיוּת. הוריי אימצו את אורחות החיים הרוסיים, ולא ויתרו עליהם גם לאחר שרחקו מרוסיה. אבי היה אמנם נתון להשפעת הסביבה הגרמנית, אך היה הרבה יותר רוסי. עם אמי, וגם איתי, דיבר רוסית. הוא נהג לספר לי על האופרה ועל התיאטרון באודסה, היה איש ספר, ועד סוף ימיו לא פסק לקרוא מכּתבי הסופרים הרוסים הגדולים, פושקין, טולסטוי ולרמונטוב. את ״מלחמה ושלום״ קרא אולי עשרים פעם. היתה לו אהבה גדולה לספר הזה. ייתכן שהוא החזיר אותו לסביבה שאליה התגעגע. אך גם את רילקה אהב. אפשר לומר עליו שהיה יהודי רוסי ששלט גם בגרמנית.
אני לא נהניתי מהעושר הלשוני והתרבותי הזה. גדלתי כאילו ״על הגבול״. לא הייתי תוצר של התרבות הרוסית, רק ספגתי את ה״שיירים״ שנפלו מהשיחות בין הוריי. ככל ששליטתם בגרמנית העמיקה הם שוחחו איתי יותר ויותר בגרמנית, אף כי בינם לבינם שמרו אמונים לרוסית. עד היום אני מסוגל לפטפט ברוסית, אך איני יודע לכתוב בה.
הדברים אינם אמורים רק בלשון, אלא במזיגה תרבותית מסוימת שאופיינית לאזור הים הבלטי. האווירה היהודית ששררה בדנציג היתה מין שלוחה של התרבות הגרמאנית, הטווטונית, הנוקשה, התקיפה והפורמליסטית, בתוך המרחב הסלאבי הרגשי או הרגשני, שהצטיין בנשמה מתנגנת יותר. העירוב בין שתי התרבויות היה מעשיר: הוא הרחיב אופקים וריכך את נקודת המבט. עליו יש להוסיף את היסוד החשוב של התרבות היהודית.
כאשר הגיעה שעתי ללכת לבית הספר, בחרו הוריי בבית ספר עירוני סמוך לבית. מצאתי עצמי יהודי יחידי בין 4,000 תלמידים, אך לא חשתי יוצא דופן, שכן למדו בו בני לאומים רבים. בבית הספר נהגה עדיין שיטת החינוך על ידי הצלפות ביד במקל. לאחר מכן, כאשר נכנסתי לגימנסיה (בבית הספר היסודי למדו מכיתה א׳ עד ד׳, ובכיתה ה׳ עברו לגימנסיה), לבשנו מדים וחבשנו כובעים ייחודיים.
כשהייתי בן שמונה, ב-1933, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. האווירה בדנציג השתנתה, העיר שינתה את צבעיה, וגם על הגימנסיה שלנו לא פסח השינוי. המשכתי בלימודיי כרגיל, אך כבר חשתי על בשרי את האנטישמיות. חברים לספסל הלימודים - למען האמת, אני מתקשה לכנות אותם ״חבריי לספסל הלימודים״, שכן הם לא אהבו אותי ואני לא אהבתי אותם - התגרו בי ובקומץ היהודים בבית הספר. וגם המורים לא יכלו להתאפק. כשאחד מהם כעס עליי, הוא לא אמר ״אתה עצלן״ או ״אתה מפריע״, אלא ״אתה jude״.
החינוך הנאצי לא הוגבל רק להצגה פרונטלית של דוקטרינות פוליטיות או חברתיות, אלא הוחדר בידי המורים אל תוך ההוויה כולה. כך נהגו התלמידים בשיעורי הלשון והספרות הגרמנית להעלות הצגות אנטישמיות, בנוסח ״איך תולים יהודי גנב״. הסיפור היה לקוח תמיד, כביכול, מאירוע כלשהו מימי הביניים, שבו היהודי הגנב נתפס, הועמד לדין ונתלה. אביו של אחד מחבריי היהודים היה בעל עיטור צלב הברזל משירותו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוא פנה למנהל הגימנסיה ואמר: ״אינני רוצה שבני יהיה נוכח בהצגות הללו״. המנהל נענה, והתיר לנו לצאת מהכיתה בזמן שמועלות ההצגות שבהן צוחקים על היהודים הגנבים. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, לא נפגענו. אדרבה, נהנינו מההפסקות שניתנו לנו. אך ההורים לא יכלו עוד להשלים עם המצב, ובזה אחר זה עברנו כולנו לגימנסיה היהודית היחידה בעיר, בניהולה של גברת רוזנבאום, שנפטרה לפני שנים לא רבות בגיל מופלג בחיפה.
לא פעם אני תוהה מה עלה בגורל אביו של אותו חבר לספסל הלימודים, בעל עיטור הברזל. ידוע, שעיטורי כבוד כאלה, שיהודים רבים נאחזו בהם, סמוכים ובטוחים שאיש לא יעז לפגוע לרעה בגיבוריה של גרמניה, לא הועילו להם ברגע האמת, וגם הם הובלו להשמדה.
הגימנסיה היהודית שכנה בווילה בפרבר של דנציג, והמורים היו יהודים או גרמנים ידידותיים. אחד מהם, מר מרטנס, היה סוציאליסט, שפוטר כנראה מעבודתו בבית ספר רגיל בשל פעילותו הפוליטית. גם שם, כמו בבתי הספר הגרמניים, הגישה היתה קשוחה, עם משמעת נוקשה והיררכיה. ככל הזכור לי, הייתי תלמיד רגיל, והצטיינתי בעיקר במקצועות ההומניים. למדנו שירה גרמנית קלאסית, יצירות של שילר וגיתה. בכלל, אהבתי מאוד לקרוא. לא הסתפקתי בספרים שקיבלנו בבית הספר, והייתי מנוי בספרייה פרטית. קראתי בגרמנית. רוסית לא ידעתי לקרוא, אנגלית לא נלמדה בבית הספר, ומעט הצרפתית שלמדתי לא הגיעה לכדי קריאת ספרות יפה. את החסר הזה השלמתי בבגרותי. בייחוד היו אהובים עליי ספרי ההרפתקאות של קארל מאי. אז עדיין לא ידעתי שהוא היה גרמני, שלא יצא מעולם מגבולות העיירה שלו ובוודאי לא פגש אינדיאנים ובוֹקרים. וכמובן, לא ידעתי שהוא היה גיבור התנועה הנאצית, הסופר האהוב על אדולף היטלר.
״ומה יעשו יהודים בפלשתינה, ירמו זה את זה?״
התמורה שהתחוללה בדנציג בראשית שנות השלושים היתה בולטת לעין. אני זוכר היטב מצעדים ברחובות של חברי המפלגה הנאצית מזה והסוציאליסטים והקומוניסטים מזה, לבושי מדים ונושאי לפידים. השיר האהוב על הנאצים היה ״כשהדם היהודי ניתז מהסכין, אנחנו מרגישים טוב יותר״. לאחר עליית הנאצים לשלטון נעלמו כמובן הקומוניסטים והסוציאליסטים מהרחובות. רק המדים החומים נשארו.
בבחירות 1932 חיזקו הנאצים את כוחם ברייכסטאג, ובינואר 1933 תפסו את השלטון בגרמניה. גם בדנציג ניצחה המפלגה הנאצית בבחירות לסנאט של העיר. נשיא הסנאט היה ארתור גרייזר, שהצטרף לאס-אס ועמד בראש המִנהל הגרמני בשטחי פולין הכבושה לאחר פרוץ המלחמה במזרח. בתום המלחמה הוא הואשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, והוצא להורג.
אך כל זה היה עדיין בעתיד הרחוק. בשנת 1933 לא דיברו על השמדת היהודים. הסממנים של השתלטות הנאצים על העיר היו בעיקר חזותיים, כדי להשפיע על נפשו של האדם. הם תלו דגלים עם צלב קרס לכל גובה הבית, מהגג עד למדרכה. אני זוכר את הדגלים היטב. כל חגיגה, כל אירוע לוו בהם. מצאת את עצמך בתוך משהו שעוטף אותך, שחונק אותך אם אינך מזדהה איתו. ואם אתה מזדהה איתו - אתה חש אופוריה, התעלות חגיגית כל הזמן.
כל הגרמנים בעיר גויסו למסגרות נאציות - הנוער ההיטלראי והנערות ההיטלראיות, האֶס-אַה, האס-אס וגדודי העבודה. לכל מקצוע היתה סקציה פוליטית משלו, וכולם לבשו מדים ייחודיים להם.
גם היהודים התארגנו בתנועות נוער, בהשפעת תנועות הנוער הגרמניות, ובראשן ה״וונדרפוגל״. בראשיתן עסקו התנועות, כמו ה״בלאו וייס״ ו״הבונים״, בעיקר בצופיות, בדגש על פעילות גופנית בחיק הטבע. אני הצטרפתי לבית״ר. הוריי היו חברי המפלגה הרביזיוניסטית, מתוך הזדהות עם ההתנגדות למדיניות הבריטית בארץ ישראל מזה ולהנהגת היישוב היהודי בארץ מזה, אך לא הם דחפו אותי להצטרף לתנועת בית״ר של המפלגה. ייתכן שהדברים ששמעתי בבית השפיעו על החלטתי.
עיקר הפעילות בבית״ר היתה צופית - יצאנו למחנות, בנים ובנות יחד, ושמענו הרצאות על המתרחש בארץ ישראל, תוך הדגשת היסוד הצבאי, העלייה הלא לגאלית והאיבה לשלטון הבריטי. כילד הייתי מעורה בהתפתחויות הפוליטיות. ידעתי בדיוק מה קורה ואיזו ועדה או ועידה מתכנסת לדון בגורל הארץ. אני זוכר את הפעילות הזאת בחום ובחיוך.
הוריי לא ביקשו להתבלט ולא חיפשו תהילה אישית. הם הרבו לטפל באחרים ולעזור להם. אמי היתה עקרת בית ופעילה בקהילה. כך, למשל, היא ארגנה נשפים לטובת ״אוֹזֶה״, גוף פילנתרופי שסייע ליהודי מזרח אירופה. בעלי אמצעים היו באים לנשפים, ובכסף שאספו עזרו לנזקקים. אבי היה חבר בוועד נציגי הקהילה. הם ראו בכך חובה ציבורית, לא אמצעי לקידום ולהשגת זכויות יתר. אני עצמי לא גדלתי במושגים של שפע, אלא ברוח של כבוד לעבודה, כבוד למאמץ, וכבוד לאוכל שהונח בפניי (״חייבים לגמור את כל האוכל שבצלחת״, שיננו באוזניי).
אבל דנציג חדלה להיות מקום בטוח ליהודים. ב-1935, כשהייתי בן עשר, פורסמו בגרמניה ״חוקי נירנברג״, שהגדירו מיהו אזרח גרמני. זכויותיהם של מי שלא נכללו בהגדרה הזאת נשללו. ואכן, מדי חודש הוטלו עוד ועוד מגבלות על היהודים. נאסר עליהם להינשא לגרמנים, ונישואים קיימים בוטלו. נאסר עליהם להעסיק עוזרות בית ופועלים ארים, להניף את דגל גרמניה, ואפילו לשבת בספסלים ציבוריים ולהיכנס למתחמים ציבוריים. הוטלו הגבלות על הלימודים באוניברסיטאות והוגבלה העסקת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ורופאים יהודים בבתי חולים. נאסר עליהם להחזיק כלבים וחיות מחמד אחרות. הם לא יכלו עוד לשבת בבתי קפה או לנסוע בחשמלית ככל האדם. על חנויות רבות נכתב ״ליהודים הכניסה אסורה״, והיו גם כתובות בוטות יותר, בנוסח ״ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה״. על שפת הים הוצבו שלטים שאסרו על יהודים לטבול במים. הקימו בחוף מעין שמורה קטנה ומגודרת ליהודים, אבל מי רצה ללכת לשם?
הגזירות הכלכליות הורגשו גם בביתנו. הביטחון הכלכלי שאבי יצר החל להתערער, שכן הרשויות יכלו להחרים בכל רגע את רכושם של היהודים, בהם גם היהודים שהפקידו את רכושם בידיו. חשבונות הבנק של היהודים כבר הוקפאו.
באותם ימים עדיין לא דיברו על השמדת היהודים. הנאצים האמינו באפשרות ״לטהר״ את ארצם מיהודים על ידי המרצתם להגר ממנה. ואכן, רבים מיהרו לארוז את חפציהם ולהסתלק. חלקם הגדול שמו פניהם לארצות הברית ולבריטניה, אך אלפים הגיעו גם לארץ ישראל.
הקרקע רעדה מתחת לרגליים. לשיא הגיעו הדברים בליל 9 בנובמבר 1938, שבו פשטו המוני נאצים על מוסדות ובתי מסחר יהודיים בכל רחבי גרמניה ועשו פוגרום ביהודים. שברי חלונות הראווה של החנויות היהודיות מילאו את המדרכות, והלילה זכה לכינוי ״ליל הבדולח״. גם בדנציג פשטו פורעים על ה״טמפל״ ועל בית הכנסת האורתודוקסי, שלושה חודשים בלבד לאחר שעליתי בו לתורה לרגל בר המצווה שלי. האירוע זכור לי כטקס צנוע, שבסיומו התכנסנו לסעודה במסעדה יהודית, בהשתתפות כמה עשרות מכרים של הוריי. נשאתי שם את הנאום שכתב לי המורה, מר הירשברג, בעברית, בכתב יד זעיר וקשה לקריאה בלי זכוכית מגדלת. הרמתי כוסית לחיי הוריי וכל המסובים, לחיי ציון וירושלים ומלכות ישראל שתקום לתחייה. מר הירשברג היה פליט בעל אזרחות פולנית. לאחר פרוץ המלחמה הוא הוחזר ללודז׳, הושם בגטו והיה חבר היודנראט, כנראה לאור ידיעותיו בגרמנית. מאוחר יותר נרצח.
באחד העיתונים היהודיים פורסמה מודעה ״לרגל שמחת בר המצווה של הבית״רי החביב מאיר (מירון) שטרנברג, מאחל אני בשמי ובשם נציבות בית״ר ברכות לבביות. תגדל על תורה להיות בן בריא של עמנו״. על החתום: מ. שלאם, נציבות בית״ר.
ראוי להוסיף עוד כמה מילים על בתי הכנסת בעיר. כפי שכבר כתבתי, אבי לא נמנה עם הפוקדים את בית הכנסת מדי שבת, אלא רק בימים הנוראים. בשנים הראשונות לשהותנו בדנציג הוא בחר להתפלל ב״טמפל״ הרפורמי המפואר, שהתהדר גם בעוגב ובמקהלה מעורבת של גברים ונשים (לא כולן יהודיות). אלא שכאמור, ה״טמפל״ ייצג את הגישה שראתה ביהודי גרמניה ״גרמנים בני דת משה״. כאשר החל אבי בפעילותו הציונית, הוא הסתייג מהתפיסה הזו והתקרב לבית הכנסת האורתודוקסי, שרוב הבאים בשעריו היו ציונים. כחלק מהחינוך העצמי הציוני הוא החל גם לקרוא עיתונים ביידיש שיצאו לאור בפולין, כמו ״דער מאמענט״ ו״היינט״, כדי להיות מעורב בנעשה בארץ ישראל. אני גם זוכר הערות של חבריי לכיתה בגימנסיה היהודית, שלא היו ציונים. ״למה אתה עוסק בתעמולה אוריינטלית?״ הם שאלו.
ב״ליל הבדולח״ הגיעו אנשי גסטפו לבושים מעילי גשם בהירים עם כותפות גם לביתנו, לערוך בו חיפוש בגלל תפקידו של אבי כחבר בוועד נציגי הקהילה. אני זוכר זאת היטב. הם חיפשו מה שחיפשו, ולא מצאו דבר כמובן. אבי אמר להם: ״אנחנו ממילא עוזבים בעוד זמן קצר לפלשתינה״, ועד היום חרותה בזיכרוני תגובת איש הגסטפו. הוא הסתכל על אבי במבט נוקב ושאל באירוניה: ״ומה יעשו יהודים בפלשתינה, ירמו זה את זה?״
״דנציג יודֶנריין״
הפעם, בניגוד להתלבטות לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, לא היה להוריי ספק כי איננו מהגרים לדרום אמריקה או לארצות הברית. אנו נוסעים לפלשתינה. ושוב הגיעו מכתבים מידידים בארץ, שניסו לשכנע אותם כי אין זו השעה לבוא אליה, שוב יש משבר כלכלי ושוב יש מאורעות דמים בין יהודים לערבים. אך הוריי התעלמו מהאזהרות. המאמץ העיקרי היה להשיג אישור עלייה בריטי, סרטיפיקט, שהיה מצרך נדיר. גם רדיפות היהודים בגרמניה לא הגמישו את עמדתו של השלטון הבריטי, אשר חשש מתגובתם של ערביי ארץ ישראל להרחבת גלי העלייה. אחד התנאים לקבלת סרטיפיקט היה הוכחת בעלות על הון, על ידי הפקדת סכום של 1,000 ליש״ט לפחות בבנק, ואבי השיג אותו בעזרת האנשים שאת רכושם ניהל בדנציג.
לא פעם הקשבתי לשיחות בין ההורים ונתקפתי חרדה מפני העתיד. אחת הסוגיות שהטרידו אותם במיוחד היתה מעמדו המשפטי של אבי. כאשר ברחו מרוסיה עברו הוריי דרך רומניה, ואבי קיבל דרכון רומני. אילו גילה לרשויות שם שנולד באודסה, לא היה מקבל את הדרכון, לכן אמר שהוא נולד בטיגינה שבבסרביה (אז בתחום רומניה והיום במולדובה). אני זוכר היטב את החששות שנלוו מדי שנה להארכת הדרכון. מצבו של חסר דרכון באירופה באותם ימים היה מסוכן ביותר, אם כי המוסדות הבינלאומיים ההומניטריים ניסו להקל על חסרי האזרחות. ידועה בעיקר פעילותו של פריטיוף נָנסֶן, הנציב העליון לענייני פליטים ב״חבר הלאומים״, אשר יזם מסמך שאִפשר לחסרי הנתינות לנוע ממקום למקום. הוא אף נקרא על שמו, ״דרכון ננסן״. אך לא עמדה מאחוריו מדינה, ולא כל המדינות הכירו בו. מכאן, שהדרכון הרומני של אבי היה כרטיס לחיים, וחידושו היה מקור לדאגה בלתי פוסקת. אינני יודע אם אני עצמי הייתי זכאי לדרכון של דנציג, כמי שנולד בעיר אך היה בנו של אזרח זר.
כאמור, באותה תקופה עדיין נהגו הנאצים בריסון כלפי יהודים שהתכוונו להגר. קהילת דנציג ניצלה בחלקה בזכות עסקה שאחד ממנהיגיה, צבי הרמן סגל (לימים אחד החותמים על מגילת העצמאות של מדינת ישראל), הציע לשלטונות הנאציים בסוף שנת 1938: אנחנו נוציא את כל היהודים מהעיר באמצעות מכירה של נכסי נדל״ן שבבעלות הקהילה, כולל בית הכנסת ושטחי אדמה נוספים. בתמורה הכספית שתיתנו לנו, נארגן את הגירת היהודים לארץ ישראל. נקים גם ועדת מיון, שתבדוק יהודים בעלי אזרחות של מדינות אחרות, והם יתבקשו לשוב לארצותיהם. כך תהיה דנציג נקייה מיהודים. השלטונות קיבלו את ההצעה, ואכן חדלו להטריד יהודים ברחובות למשך חודשים אחדים.
ההסכם הובא לאישור האסיפה הכללית של הקהילה. אלפי אנשים באו ל״טמפל״, וגם אני התלוויתי לאבי. בשורה הראשונה ראיתי את אנשי הגסטפו יושבים במעילי הגשם הבהירים שלהם. הם רצו כנראה לוודא שיקוים מה שהובטח. הרב פתח ואמר שאין מה לעשות, חייבים לעזוב. אין ברירה. נעשה את זה בצורה מסודרת, כדי שאנשים יוכלו למצוא מקום אחר. לא דיברו על ״הצלה״, אלא על ״מציאת מקום לחיות בו״.
ועד הקהילה הקים ועדת סינון ומיון, ובעלי דרכונים זרים התבקשו לשוב לארצות מוצאם. הסובלים העיקריים מכך היו היהודים הפולנים, שחזרו לארצם והושמדו שם מאוחר יותר. לבעלי אזרחות של דנציג, שלא היתה להם אלטרנטיבה, ולחסרי הנתינות, סידרו עלייה לארץ ישראל. ראשי הקהילה התקשרו עם נציג אצ״ל בוורשה, יוסף כצנלסון (״מקסים״), וזה ארגן שלוש אוניות מעפילים, שיצאו לארץ ועל סיפונן יהודי דנציג. הראשונה, ״אסטיר״, הגיעה ארצה במרס 1939 עם 800 נוסעים, קצתם אנשי דנציג. היא אמנם נתפסה בידי האנגלים, אך כל הנוסעים ירדו לחוף. ב-1940, כשהמלחמה כבר היתה בעיצומה, יצאו לדרך עוד שתי אוניות, ״אטלנטיק״ ו״פסיפיק״. הגרמנים נתנו להן מעבר חופשי, אך האנגלים החליטו שמסוכן להניח לנוסעים מאזור שמצוי בשלטון גרמני להיכנס לארץ ישראל. הם תפסו את הספינות סמוך לחוף, והעלו את העולים על אוניית הגירוש ״פַּטריה״, שהיתה אמורה להוביל אותם למחנה מעצר באי מאוריציוס. ארגון ה״הגנה״ ביקש לעכב את ההפלגה, והטמין באונייה חומר נפץ - אלא שהמטען היה כנראה גדול מדי, וה״פַּטריה״ טבעה בתוך דקות. קרוב ל-200 איש קיפחו את חייהם באסון, בהם יהודים מדנציג, כמו האחייניות של הרמן סגל שיזם את עסקת ההצלה. הניצולים הורשו להיכנס לתחומי הארץ, ומי שנותרו על סיפון ה״אטלנטיק״ וה״פסיפיק״ נשלחו למאוריציוס, שם היו עצורים במחנה פתוח חמש שנים, עד תום המלחמה.
דנציג ״נוקתה״ מרוב יהודיה. היו שהצליחו לקבל אישורי כניסה לארצות הברית, לבריטניה, לקובה או לדרום אמריקה.
כאמור, הנאצים ראו במעמדה המיוחד של דנציג את אחד מסמלי ההשפלה הלאומית של גרמניה, דוגמה חיה ל״סכין בגב״ שהמדינאים הכושלים תקעו בצבא הגרמני הגאה במלחמת העולם הראשונה. כך תפסה העיר מקום של כבוד ברשימת היעדים שהם קבעו לעצמם בצאתם למלחמה נוספת, כדי להשיב לגרמניה את כבודה ואת השטחים שנגזלו ממנה. בתוך שעות מעטות נכבש מבצר ״וסטרפלאטה״ מידי הצי הפולני. גורלם של היהודים שנותרו בעיר נחרץ: הם נשלחו למחנה שטוטהוף הסמוך והושמדו. הגרמנים פירקו את ה״טמפל״, ותלו שלטים גדולים שהכריזו: ״דנציג יוּדֶנריין״. בתום המלחמה תשוב העיר לידי הפולנים, ותשנה את שמה לגדנסק.
אנחנו עקבנו אחרי האירועים הללו מרחוק, בתחושת הקלה אישית מהולה בדאגה לגורל שכנינו וחברינו. בראשית 1939 מכרנו את הרכוש והרהיטים ועזבנו את ביתנו. תחילה נסענו לגדיניה, הנמל הפולני הסמוך, שהיה בטוח יותר ליהודים. אבי, הישר, המסודר והגאה, עוד הקפיד לשלוח למשרדי מס ההכנסה המחאה ובה חוב קטן שנותר לו. ״אינני רוצה שהם יאמרו שהיהודים בורחים בלי לשלם מיסים״, השיב כאשר צחקנו על הצעד התמוה הזה.
מגדיניה שטנו באונייה בתעלת קיל, החוצה את דנמרק, ללה-האבר שבצרפת, ומשם ברכבת לפריז. בפריז התגוררה משפחת צירינסקי, שאבי טיפל בנכסיה בדנציג. הוא רצה להסדיר את החשבונות איתה, כדי שיגיע לארץ משוחרר מקצוות לא סגורים. שהינו בפריז במשך חודש. הייתי נער כבן 13, ונהניתי לבלות את הימים בטיולים ברחובות העיר הקסומה והמרתקת. עשיתי שם אפילו שימוש במעט הצרפתית שלמדתי בגימנסיה. פגשתי את המשורר היהודי הרוסי דוד קנוט, ודיברתי איתו צרפתית. בתום חודש ירדנו ברכבת למרסיי והפלגנו באונייה ״שמפוליון״ לארץ ישראל.
אחרי שנים של חלומות והכנות הגענו לחופי חיפה, ואני הרגשתי כמי שבא הביתה.
שער גדול נטרק, והדיו נשמעו למרחוק
מהי אפוא תבנית נוף מולדתי?
התערובת הרוסית-גרמנית-יהודית התגבשה בי עם השנים. מכרים וחברים מכנים אותי לעיתים ״פרוסי״. לא ״יקה״, אלא ״פרוסי״. לא ניכנס כאן לדיון אם הדימוי מוצדק, ואם אכן פרוסיה היתה ״פרוסית״ במלוא המשמעות המקובלת של הביטוי, אבל אין ספק שהסביבה הגרמנית שבה גדלתי השפיעה על תפיסת העולם שלי. אם על פי הסטריאוטיפים פרוסיוּת קשורה להקפדה על סדר ועל קיום נורמות, לקבלת אחריות לפרטי הפרטים בלי להמתין ש״יהיה בסדר״ - אני מקבל אותה בגאון. אם היא מזוהה עם נוקשות וחוסר פשרות, אני מקווה ש״הנשמה הרוסית״ שינקתי מהוריי מרככת אותה.
אך יותר מכול, דומני שינקתי עם חלב אמי טעם של פליטוּת. פליטות אין פירושה בהכרח מסכנוּת. פליט הוא אדם שנפלט ממקומו, שורשיו נתלשו, והוא שוהה במקום אחר, רחוק. הוא יכול להתרחק מהבית מבחירה, לעשות חיל במקומו החדש ואפילו לעלות לגדולה, לבנות לעצמו בית חדש. אך גם אם יעשה זאת בשמחה ומתוך הכרה ואמונה אידיאולוגית, לעולם יזכור את הבית הישן, את העץ, את טעם הירקות והפירות, את הריחות, את מזג האוויר, את האור בבוקר ובין הערביים ״שם״. מבחינה זו היו הוריי פליטים פעמיים, וגם אני ספגתי את התחושה הזאת, אף כי אין בי שמץ של געגוע לדנציג ומעולם לא עלה בדעתי לנסוע לבקר בה. אין בי סקרנות לראות אותה, ואפילו את הבית הישן איני מרגיש צורך למצוא. אירופה שהותרנו מאחורינו החלה לעלות בלהבות, ונדמה כאילו שער גדול נטרק, והדיו נשמעים למרחוק.

מאיר שמגר (נולד ב־13 באוגוסט 1925) הוא משפטן ישראלי, היועץ המשפטי לממשלה (1968–1975) ונשיא בית המשפט העליון בין השנים 1983–1995.

סקירות וביקורות

געגועים לשמגר דליה דורנר הארץ 21/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

געגועים לשמגר דליה דורנר הארץ 21/11/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
תם ולא נשלם מאיר שמגר
אודסה-דנציג-תל־אביב
 
יותר מכול, דומני שינקתי עם חלב אמי טעם של פליטוּת. פליטוּת אין פירושה בהכרח מסכנוּת. פליט הוא אדם ששורשיו נתלשו והוא שוהה במקום אחר. הוא יכול להתרחק מהבית מבחירה, אך לעולם יזכור את הבית הישן.
אין בי שמץ של געגוע לדנציג, ואפילו את הבית הישן איני מרגיש צורך למצוא. אירופה שהותרנו מאחורינו החלה לעלות בלהבות, ונדמה כאילו שער גדול נטרק, והדיו נשמעים למרחוק.
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי. נוף מולדתו הגיאוגרפית, האידיאולוגית, הנפשית, הוא הקובע את מהותו של אדם, את דרכו, את ערכיו. ומהי תבנית נוף מולדתי? האם זו דנציג שבה נולדתי? האם זו אודסה שממנה באו הוריי? האם זו תל-אביב שאליה הגענו באביב 1939, חודשים אחדים אחרי שמלאו לי 14? דומני כי שלוש הערים הללו מצטרפות יחד לעצב את תבנית אישיותי ואת סיפור חיי.
משפחת שטרנברג הגיעה לאודסה במחצית המאה ה-19 מרוֹבְנוֹ שברוסיה הלבנה. אודסה, עיר הנמל האוקראינית לחוף הים השחור, היתה עיר חשובה בתולדות רוסיה, וגם בתולדות העם היהודי נשמר לה מקום. רבים נהרו אליה, כדי לנצל את מעמדה כנמל חופשי וכצומת בין מזרח למערב, בין צפון לדרום. הם היו בני לאומים רבים, מה ששיווה לעיר אופי בינלאומי תוסס.
בפרוס המאה העשרים מנו היהודים יותר משליש מתושבי אודסה. רוחות החדשנות והמהפכה שנשבו בה הלמו את אופיים של היהודים המשכילים, אשר ביקשו להתרחק מהמסורת המחניקה של העיירות הקטנות. למרות גלי רדיפות והתנכלויות, הם כוננו בה מרכז סחר ותרבות ברוח תנועת ההשכלה. גם התנועה הציונית הקימה באודסה בסיס חשוב, וכמה מהדמויות החשובות בתרבות היהודית, כחיים נחמן ביאליק, זאב ז׳בוטינסקי ויוסף קלוזנר, פעלו בעיר.
סבי, מֵיראן שטרנברג (שמו בוטא כמו מירון), נמנה עם היהודים החילונים שהצהירו על יהדותם בגאווה ובגלוי ושמרו עליה מתוך הכרה, בלי רצון או נכונות להיטמע בעם אחר. היה לו כרטיס ישיבה קבוע באחד מבתי הכנסת הגדולים בעיר, בית הכנסת על שם איל הסוכר הנודע זליג ברודצקי, אולם הוא פקד אותו רק בחגים.
בעסקיו עשה סבי חיל. הוא היה בעל רכוש רב, בתים ומספנה, ועסק ביצוא וביבוא של ברזל ועצים. בזכות רכושו קיבל רישיון להקים מחסן לסחר נשק, אלא שב-1905 הוא הסתבך עם השלטונות והרישיון ניטל ממנו. הפרשה החלה לאחר תבוסת רוסיה ליפן. כמקובל וכרגיל בהיסטוריה הרוסית, בכל שעה של פורענות לאומית הופנו החיצים נגד היהודים. ״הַכּוּ ביהודים והַצילו את רוסיה״, היתה סיסמת תנועות הימין הקיצוניות והאנטישמיות. גם עתה חששו היהודים כי שכניהם יבקשו לכלות את זעמם בהם, המטרה הקלה ביותר, ואכן בכמה וכמה מקומות ברחבי האימפריה הרוסית פרצו פוגרומים. הקהילה באודסה החליטה להתארגן ולהקים לעצמה ארגון ״הגנה״. לשם כך פנו נציגיה אל מירון שטרנברג וביקשו נשק, והוא נענה ונתן להם את כל מה שהיה לו במחסן - רובים, אקדחים וכיוצא באלה. הדבר נודע למושל, והוא שלל לו את הרישיון.
זו היתה תקרית חריגה, ובסך הכול התנהלו חייה של משפחת שטרנברג על מי מנוחות. העסקים פרחו, המשפחה התרחבה ושבעה ילדים נולדו למירון וברטה שטרנברג.
אלא שהזמנים לא היו זמנים של שגרה. שנים של מלחמות ומהפכות לא פסחו גם על אודסה ועל המשפחה. סדרת מפלות במלחמת העולם הראשונה החמירה את המצב החברתי באימפריה הרוסית. היא הכשירה את הקרקע למהפכה, שסילקה את הצאר ניקולאי השני ב-1917 וכוננה שלטון מהפכני, וזה שינה סדרי בראשית. לא אכנס כאן מטבע הדברים להשתלשלות המהפכה הבולשביקית, אבל אם בתחילה יכלו בני משפחת שטרנברג לעקוב מרחוק אחר האירועים שהתרחשו במוסקבה ובפטרוגרד, בתוך זמן קצר נגררה גם אודסה למעגל המהפכני. הם לא יכלו עוד להתעלם מן ההתפתחויות.
אודסה היתה מקום הולדתו ופעילותו של אחד מראשי הבולשביקים, לב טרוצקי, הוא לב ברונשטיין. למרות זאת, במלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה נחשבה העיר דווקא למעוז של הכוחות ה״לבנים״, אשר נהנו מתמיכה נמרצת של בעלות בריתה המערביות של רוסיה במלחמת העולם. כוח צרפתי תפס את הנמל, והעיר עברה מצד לצד פעמים אחדות.
מלחמת האזרחים גבתה חייהם של כמעט שני מיליון בני אדם, בהם יהודים רבים. באוקראינה לבדה נטבחו 100 אלף יהודים בפוגרומים של כוחות ״לבנים״ אנטישמיים. המלחמה הסתיימה בתבוסה קשה של ה״לבנים״ ובהשתלטות הבולשביקים, ה״אדומים״, על כל האימפריה. לא היה ספק, זוהי ראשיתו של עידן חדש.
גם משפחת שטרנברג הבינה כי עליה לשקול את צעדיה. למרבה האירוניה, עתידה של המשפחה היה לוט בערפל לאו דווקא בגלל יהדותה. אדרבה, מצבם של היהודים בברית המועצות שקמה זה מקרוב השתפר בעקבות המהפכה. רבים מהם נסחפו אחרי הסיסמאות על עולם חדש שיקום על חורבות העולם הישן, על עתיד מזהיר ושוויון זכויות לבני כל הלאומים. הסימנים הראשונים אכן היו מעודדים: ״תחום המושב״ בוטל, יהודים הורשו להתגורר בערים הגדולות, והם נהנו מפריחה בתחומים רבים. עד שמנהיג הבולשביקים, ולדימיר איליץ׳ לנין, הלך לעולמו ב-1924, ואת מקומו תפס יוסיף סטלין. השליט החדש הסיט את המהפכה לכיוונים אחרים. את מקום ההבטחה הגדולה לעתיד טוב יותר תפסו סיוטים של דיכוי וחיסול כל מי שהעז להתנגד למשטר החדש, או נחשד באי-נאמנות.
אם יהדותו של מירון שטרנברג עמדה לזכותו, היותו ״בּוֹרג׳וֹי״ (בורגני) היתה לו לרועץ. רכושו הרב הוחרם, והוא היה לחסר זכויות ומעמד. יום אחד אף הופיע בבית יהודי ושאל: ״האם זה הבית של הבגאץ׳ (העשיר)?״ הוא התכוון לעצור את מירון, אך בנו, הוא אבי, לזר (אליעזר), התנדב להיאסר במקומו. היה ברור כי יש להסתלק מאודסה, ויפה שעה אחת קודם. אף על פי כן, לא כל בני המשפחה היו שותפים להחלטה. חלקם העדיפו דווקא להישאר במקומם.
משפחת שטרנברג היתה ידועה באהדתה לציונות. לא היה ספק כי יבוא היום והיא תעלה לארץ ישראל, אך בני משפחה וידידים שהקדימו לעשות זאת הזהירו אותם חזור והזהר מפני המצב הקשה השורר בארץ. העות׳מאנים, ששלטו באזור מאות שנים, הובסו במלחמת העולם שהסתיימה זה עתה, ועד אשר יתבסס המנדט הבריטי ויחזיר את החיים למסלולם, שררה שם מצוקה גדולה, שהגיעה עד כדי רעב, ורבים נטשו אותה. אם לא די בכך, המתחים בין יהודים לערבים גאו ואף הגיעו לעימותים אלימים. לא זו השעה לבוא. מוטב לדחות את העלייה לימים טובים יותר.
משפחת שטרנברג התפזרה לכל עבר, כגורלן של משפחות יהודיות רבות. על ההשפעות החברתיות והנפשיות שנודעו להתפוררות המשפחות היהודיות הגדולות נכתב רבות, וגם משפחתנו לא חמקה מהן. אחד מאחיו של אבי קבע את מושבו ברומניה. הוא נשאר שם עד שהאזור סופח להונגריה, אז נשלח אל מותו באושוויץ. כאשר גם רומניה נעשתה מסוכנת ליהודים, היגרו כמה מבני האח לדרום אמריקה, ועם השנים ניתקו חלק מהם כל קשר עם היהדות. אחות אחרת, ברתה, המשיכה לווינה וחיה בה שנים רבות, עד שהנאצים סיפחו את אוסטריה באנשלוס, ב-1938. היא עברה לבלגיה, שם הסתירה את יהדותה והזדהתה כפליטה רוסייה אחת מני רבות. ליתר ביטחון היא אף עשתה לה מנהג ללכת לכנסייה מדי יום ראשון. עם כיבוש בלגיה בידי הגרמנים נמנעה מלענוד טלאי צהוב, וכך ניצלה. לאחר קום מדינת ישראל עלתה ארצה, וחיה כאן עד מותה.
אבי, אליעזר שטרנברג, בחר להגר לדנציג שלחוף הים הבלטי. להחלטה היתה שותפה רעייתו הטרייה, דינה. הדעת נותנת, שבמהלך ההתלבטות הוא הביא בחשבון את שעבר עליו במלחמת העולם: ב-1914 הוא למד הנדסה בליאז׳ שבבלגיה. כאשר פלשו לעיר הגרמנים, הם טענו שסטודנטים רוסים בלבוש אזרחי צולפים בחיילים שלהם, ולכן עצרו את כולם וכלאו אותם עם שבויי המלחמה. גם אליעזר היה בין העצורים. אביו פנה לגורמים שוודיים, אלה פנו בצינורות שלהם לרשויות הגרמניות, ואליעזר שוחרר ממחנה השבויים לאחר חודשים אחדים ״מטעמי בריאות״. הוא נשלח לבית הבראה גרמני בהרי ההָארְץ, בתנאי שישהה שם עד תום המלחמה, וכך עשה. הוא אף ניצל את שנות השבי ללמוד גרמנית. בשובו מהמלחמה לאודסה נשא לאישה את דינה בונפלד מהעיר אוּמַן שבאוקראינה.
גם בני משפחת בונפלד היו סוחרים בעלי רכוש, ״בורג׳וי״, אך איבדו את רכושם במהפכה ונרדפו כ״חסרי זכויות״. הם הורשו להתגורר באומן, אך הוטלו הגבלות על התפקידים והמשרות שיכלו לכהן בהם. בניגוד למשפחת שטרנברג, רוב בני משפחת בונפלד בחרו להישאר בברית המועצות. דינה היתה היחידה שעזבה. אחד מאחיה היה מהנדס במפעלי דנייפרופטרובסק, אחר היה עורך דין בקייב, ואחות אחרת היתה פרופסורית בבית חולים בלנינגרד. לאחר שנמלטה לדנציג קיימה דינה רק קשר עקיף ופתלתול עם בני משפחתה. ברוסיה הבולשביקית קיום קשר עם אדם בחוץ לארץ היה כרוך בסיכון גדול, עד כדי הגליה לסיביר. הקשר היחידי היה עם אביה, ישראל, שממילא היה משולל זכויות ולכן פחד פחות. הוא נפטר בשנת 1939.
סבתי, אם אמי, המשיכה לגור באומן ונרצחה בטבח היהודים הנורא בבאבי יאר. את כל אלה גילתה אמי רק כעבור שנים, בדרך עקלקלה, כשכבר היינו בארץ ישראל. היא אף התייעצה עם בן דודה, האם עליה לשבת ״שבעה״ לאחר זמן רב כל כך, והוא השיב בשלילה. בתקופת ה״הפשרה״ שהוביל ניקיטה חרושצ׳וב לאחר מותו של סטלין, בסוף שנות החמישים, היא חידשה לזמן מה את הקשר עם אחת מאחיותיה, אבל מאז כנראה נפטרו כולם. יש בוודאי דור שני או שלישי, אך אין לי קשר איתם. אחת הנכדות של דודתי באה לארץ לתקופה קצרה בעלייה הגדולה של שנות התשעים, לאחר התפוררות ברית המועצות, אך לצערי ירדה עם בעלה לארצות הברית. כל הענף המשפחתי הזה אינו מוכר לי, ויש בני משפחה שלא פגשתי מעולם. נותרו רק הסיפורים שסיפרה אמי.
האם התייסרו אליעזר ודינה בהחלטתם להשאיר את הוריהם, אחיהם ואחיותיהם מאחור? אינני יודע. האם חששו מהניתוק ומהחיים במדינה זרה, בעיר זרה, בשפה זרה? אינני יודע גם זאת. סביר להניח, שהמעבר מחיים בחיק משפחה רחבה מאוד - גם לאבי וגם לאמי היו שבעה אחים ואחיות - למשפחה גרעינית, שנאלצת להתמודד עם החיים בכוחות עצמה, לבדה, היה קשה.
אודסה שכנה בסמוך לגבול אוקראינה-רומניה, ואליעזר ודינה החליטו לחצות את נהר הדנייסטר לרומניה. ככל הידוע לי, הם שכרו שירותיו של מבריח, שנהג בסירה קטנה והוריד את הנוסעים בעברו האחר של הנהר. משם עשו דרכם כמעט אלפיים קילומטרים צפונה, בדרכים לא דרכים.
בין שתי תרבויות
דנציג של שנות העשרים של המאה העשרים היתה עיר מיוחדת במינה. עיר נמל לחוף מפרץ טבעי, ששימשה במשך מאות שנים מרכז של מספנות ומסחר. היא נודעה גם כבירת הענבר, שנמצא בשפע בחול הים שלה. מהענבר של דנציג יצרו מוצרי אמנות רבים, והאצולה הרוסית אף בנתה ממנו חדרים שלמים.
חלקה העתיק של העיר כלל בתים גותיים צרים, בעלי גגות משופעים צמודים ומחוברים זה לזה, ובחזיתות בלטו מרפסות ומדרגות ציוריות. באותם ימים היתה דנציג עיר פולנית על פי שייכותה הגיאוגרפית אך גרמנית על פי אוכלוסייתה. בתום מלחמת העולם הראשונה חולקה גרמניה המובסת לשני חלקים טריטוריאליים, מנותקים זה מזה: פרוסיה המזרחית ממזרח וגרמניה ממערב. הם חוברו ב״פרוזדור״, ״Korridor״, שהעניק לפולין, המדינה שהוקמה מחדש בעקבות המלחמה, מוצא לים. כך סיפחו הפולנים לעצמם ערים שהיו במחלוקת פוליטית בפרוסיה המערבית, כמו פוזן (פוזנן) וחלקים מפומרניה. הגרמנים התקשו להשלים עם אובדן השטחים הללו, וראו בכך סמל להשפלה הגדולה שחוו עקב התבוסה במלחמה. נקמתם עוד תגיע.
רוב תושבי דנציג היו, כאמור, גרמנים, אך השלטון נמסר תחילה לפולנים. הפתרון למצב הסבוך של העיר נמצא על ידי ״חבר הלאומים״, שהוקם בעקבות המלחמה בתקווה למנוע את המלחמה הבאה: כינון ״עיר חופשית״, כלומר יחידה מדינית עצמאית. נציג ״חבר הלאומים״ בדנציג היה מעין מושל כללי של העיר. (הנציג האחרון היה קרל יעקב בורקהארדט השווייצרי, לימים נשיא הצלב האדום בז׳נבה. פגשתי בו כעבור שנים, אך לא אקדים את המאוחר). ״חבר הלאומים״ העניק לפולנים זכויות מיוחדות בדנציג, כמו בסיס ימי צבאי, ״וסטרפלאטה״ - מבצר לחוף הים שהוצבו בו תותחים גדולים. לפולנים היו זכויות בנמל, הרכבת היתה פולנית, והיתה גימנסיה פולנית עם מורים פולנים. היה להם גם דואר משלהם, שהנפיק בולים מיוחדים (דומני שעד היום נחשבים בולי ״דנציג החופשית״ עם תדפיס פולני ליקרי ערך במיוחד בקרב אספני הבולים).
מעמדה של דנציג כ״עיר חופשית״, שבה לא מפשפשים בזהותו של אדם, וכמרכז סחר משגשג, קסם לפליטים רבים. מאות אלפים מילאו את דרכיה של אירופה בעקבות מלחמת העולם והתהפוכות הדרמטיות שהתחוללו במדינות השונות. האווירה הקוסמופוליטית ששררה בדנציג הקלה על הפליטים וייחדה אותה לעומת ערים גרמניות אחרות. לזרם הפליטים הזה הצטרפו גם אליעזר ודינה שטרנברג. הם מצאו בעיר קהילה יהודית גדולה, שכללה פליטים רבים מרוסיה וסייעה בקליטתם.
כל הלמד את תולדות יהודי גרמניה מכיר את יחסם המתנשא של הוותיקים, המעורים היטב בממסד הגרמני ובתרבות המדינה, כלפי ה״אוסט יודן״. עולמם של יהודי מזרח אירופה דוברי היידיש נחות לעומת התרבות הגרמנית, אין לנו חלק ונחלה בהם, אמרו הוותיקים בגאווה, והקפידו לשמור מרחק מהמהגרים החדשים.
אלא שבדנציג התמונה היתה שונה. הקהילה היהודית בעיר ובסביבותיה מנתה כ-7,000 גרמנים ותיקים ומהגרים ממזרח אירופה. רובם לא קיבלו אזרחות דנציגאית, אך היו רשאים להתיישב בעיר. הוותיקים ראו בעצמם ״גרמנים בני דת משה״. כמעט עד הסוף המר חשבו שהם חלק מהעם הגרמני, וכי היהדות אינה אומה אלא רק דת. מן הבחינה הדתית הם השתייכו לזרם הרפורמי, והיטב זכור לי ה״טמפל״ הגדול והיפה, עם הכיפה המעוגלת הגבוהה, שהתנשאה מעל הסביבה, והארכיטקטורה הפנימית המרשימה. הם ראו בציונות תופעה מזיקה, שעלולה לערער את מעמדם של בני הדת היהודית בגולה.
בעיר פעלה גם ההסתדרות הציונית. בראשה עמד יצחק ארווין לנדוי, אביו של משה לנדוי, לימים עמיתי בבית המשפט העליון של ישראל. גם באב עוד אתקל, בנסיבות שונות לגמרי. מספרם הגדול של היהודים הפולנים בעיר וגלי המהגרים שזרמו אליה הטביעו חותם לא רק על הרכבה הדמוגרפי אלא גם על תפיסתם של היהודים את עצמם. היהודים שבאו מרוסיה היו המבוססים יותר. הם ייצגו בדרך כלל את מעמד הביניים, נתנו פרנסה לאחיהם, ולא ניתן היה להתייחס אליהם בזלזול.
אליעזר ודינה שטרנברג לא נמנו עם בעלי ההון בבואם לדנציג. את כל רכושם והונם הם איבדו במהפכה ברוסיה, והגיעו לעיר חסרי כול. אך היו להם חלומות גדולים ונחישות לעבוד בפרך ולעמוד שוב על רגליהם. גם האינפלציה שהשתוללה באירופה כולה באותן שנים והמשבר הכלכלי שפרץ אחריה לא עצרו אותם.
הם מצאו דירה בבניין בן ארבע קומות, שבעליו היהודים השכירו בו דירות. בדירה היו ארבעה חדרים: חדר אוכל, חדר מגורים ששימש גם חדר עבודה, חדר שינה של ההורים וחדר שיהיה שלי. מקצת השכנים היו יהודים, ושכן אחר, אדון ווֹיָאן הלא יהודי, היה רדוף במחשבות על כך שהיתה לו כנראה סבתא יהודייה, עניין רב משמעות לאחר עליית הנאצים לשלטון. אליעזר שטרנברג, הסוחר הגדול מאודסה, ידע שעליו למצוא עבודה, ומהר. הוא הסתייע בחיפושיו בעמיתים דוברי רוסית, אשר קלטו את הפליטים היהודים הרבים שהתרכזו בעיר.
עם השנים נתן אבי דרור לחוש העסקי המפותח שלו, ומצבו הכלכלי השתפר. הוא ניהל בנק וייצג בעלי נדל״ן יהודים, שהיגרו מדנציג אך הוסיפו להחזיק בה בתים ורכוש אחר, וניהל את רכושם. היו גם כאלה שהלכו לעולמם, ויורשיהם הפקידו בידי אבי את ניהול הרכוש. הוא היה מקובל כאדם אמין ובעל מילת כבוד, ישר מאוד, והאנשים ידעו שרכושם יישמר בבטחה. כאשר השיפור ברמת החיים של המשפחה החל לתת את אותותיו, יכלו הוריי להרשות לעצמם מעת לעת אפילו נסיעות לאתרי נופש ומרפא באירופה.
כשנה לאחר בואם לדנציג התרחבה המשפחה. ב-13 באוגוסט 1925 באתי לעולם ונקראתי על שם סבי, מירון, שנפטר בינתיים. רק כעבור שנים אימצתי את שמו העברי של סבי, מאיר. כיצד הרגישה דינה כשהביאה לעולם את בנה לבדה, בלי נוכחות אמה ואחיותיה? איני יודע. היא מעולם לא דיברה על כך. יש להניח שכתבה להוריה ולשאר בני המשפחה על הלידה, אך באותם ימים היה הקשר, כאמור, עקיף וסבוך. האם היא חשה בדידות תוך כדי המאורע החשוב בחייה? מי עמד לצידה? האם היו אלה מהגרות יהודיות מרוסיה? מי לימד אותה כיצד מטפלים בתינוק? האם הסתמכה על זיכרונותיה מבית הוריה? השאלות האלה נותרות פתוחות. בני הדור ההוא - וגם בני דורי - לא נהגו להרבות בדיבורים על רגשות והלכי נפש.
העולם שלתוכו נולדתי היה מזיגה של רוסיוּת וגרמניוּת, ומעל לכול, כמובן, יהודיוּת. הוריי אימצו את אורחות החיים הרוסיים, ולא ויתרו עליהם גם לאחר שרחקו מרוסיה. אבי היה אמנם נתון להשפעת הסביבה הגרמנית, אך היה הרבה יותר רוסי. עם אמי, וגם איתי, דיבר רוסית. הוא נהג לספר לי על האופרה ועל התיאטרון באודסה, היה איש ספר, ועד סוף ימיו לא פסק לקרוא מכּתבי הסופרים הרוסים הגדולים, פושקין, טולסטוי ולרמונטוב. את ״מלחמה ושלום״ קרא אולי עשרים פעם. היתה לו אהבה גדולה לספר הזה. ייתכן שהוא החזיר אותו לסביבה שאליה התגעגע. אך גם את רילקה אהב. אפשר לומר עליו שהיה יהודי רוסי ששלט גם בגרמנית.
אני לא נהניתי מהעושר הלשוני והתרבותי הזה. גדלתי כאילו ״על הגבול״. לא הייתי תוצר של התרבות הרוסית, רק ספגתי את ה״שיירים״ שנפלו מהשיחות בין הוריי. ככל ששליטתם בגרמנית העמיקה הם שוחחו איתי יותר ויותר בגרמנית, אף כי בינם לבינם שמרו אמונים לרוסית. עד היום אני מסוגל לפטפט ברוסית, אך איני יודע לכתוב בה.
הדברים אינם אמורים רק בלשון, אלא במזיגה תרבותית מסוימת שאופיינית לאזור הים הבלטי. האווירה היהודית ששררה בדנציג היתה מין שלוחה של התרבות הגרמאנית, הטווטונית, הנוקשה, התקיפה והפורמליסטית, בתוך המרחב הסלאבי הרגשי או הרגשני, שהצטיין בנשמה מתנגנת יותר. העירוב בין שתי התרבויות היה מעשיר: הוא הרחיב אופקים וריכך את נקודת המבט. עליו יש להוסיף את היסוד החשוב של התרבות היהודית.
כאשר הגיעה שעתי ללכת לבית הספר, בחרו הוריי בבית ספר עירוני סמוך לבית. מצאתי עצמי יהודי יחידי בין 4,000 תלמידים, אך לא חשתי יוצא דופן, שכן למדו בו בני לאומים רבים. בבית הספר נהגה עדיין שיטת החינוך על ידי הצלפות ביד במקל. לאחר מכן, כאשר נכנסתי לגימנסיה (בבית הספר היסודי למדו מכיתה א׳ עד ד׳, ובכיתה ה׳ עברו לגימנסיה), לבשנו מדים וחבשנו כובעים ייחודיים.
כשהייתי בן שמונה, ב-1933, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. האווירה בדנציג השתנתה, העיר שינתה את צבעיה, וגם על הגימנסיה שלנו לא פסח השינוי. המשכתי בלימודיי כרגיל, אך כבר חשתי על בשרי את האנטישמיות. חברים לספסל הלימודים - למען האמת, אני מתקשה לכנות אותם ״חבריי לספסל הלימודים״, שכן הם לא אהבו אותי ואני לא אהבתי אותם - התגרו בי ובקומץ היהודים בבית הספר. וגם המורים לא יכלו להתאפק. כשאחד מהם כעס עליי, הוא לא אמר ״אתה עצלן״ או ״אתה מפריע״, אלא ״אתה jude״.
החינוך הנאצי לא הוגבל רק להצגה פרונטלית של דוקטרינות פוליטיות או חברתיות, אלא הוחדר בידי המורים אל תוך ההוויה כולה. כך נהגו התלמידים בשיעורי הלשון והספרות הגרמנית להעלות הצגות אנטישמיות, בנוסח ״איך תולים יהודי גנב״. הסיפור היה לקוח תמיד, כביכול, מאירוע כלשהו מימי הביניים, שבו היהודי הגנב נתפס, הועמד לדין ונתלה. אביו של אחד מחבריי היהודים היה בעל עיטור צלב הברזל משירותו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוא פנה למנהל הגימנסיה ואמר: ״אינני רוצה שבני יהיה נוכח בהצגות הללו״. המנהל נענה, והתיר לנו לצאת מהכיתה בזמן שמועלות ההצגות שבהן צוחקים על היהודים הגנבים. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, לא נפגענו. אדרבה, נהנינו מההפסקות שניתנו לנו. אך ההורים לא יכלו עוד להשלים עם המצב, ובזה אחר זה עברנו כולנו לגימנסיה היהודית היחידה בעיר, בניהולה של גברת רוזנבאום, שנפטרה לפני שנים לא רבות בגיל מופלג בחיפה.
לא פעם אני תוהה מה עלה בגורל אביו של אותו חבר לספסל הלימודים, בעל עיטור הברזל. ידוע, שעיטורי כבוד כאלה, שיהודים רבים נאחזו בהם, סמוכים ובטוחים שאיש לא יעז לפגוע לרעה בגיבוריה של גרמניה, לא הועילו להם ברגע האמת, וגם הם הובלו להשמדה.
הגימנסיה היהודית שכנה בווילה בפרבר של דנציג, והמורים היו יהודים או גרמנים ידידותיים. אחד מהם, מר מרטנס, היה סוציאליסט, שפוטר כנראה מעבודתו בבית ספר רגיל בשל פעילותו הפוליטית. גם שם, כמו בבתי הספר הגרמניים, הגישה היתה קשוחה, עם משמעת נוקשה והיררכיה. ככל הזכור לי, הייתי תלמיד רגיל, והצטיינתי בעיקר במקצועות ההומניים. למדנו שירה גרמנית קלאסית, יצירות של שילר וגיתה. בכלל, אהבתי מאוד לקרוא. לא הסתפקתי בספרים שקיבלנו בבית הספר, והייתי מנוי בספרייה פרטית. קראתי בגרמנית. רוסית לא ידעתי לקרוא, אנגלית לא נלמדה בבית הספר, ומעט הצרפתית שלמדתי לא הגיעה לכדי קריאת ספרות יפה. את החסר הזה השלמתי בבגרותי. בייחוד היו אהובים עליי ספרי ההרפתקאות של קארל מאי. אז עדיין לא ידעתי שהוא היה גרמני, שלא יצא מעולם מגבולות העיירה שלו ובוודאי לא פגש אינדיאנים ובוֹקרים. וכמובן, לא ידעתי שהוא היה גיבור התנועה הנאצית, הסופר האהוב על אדולף היטלר.
״ומה יעשו יהודים בפלשתינה, ירמו זה את זה?״
התמורה שהתחוללה בדנציג בראשית שנות השלושים היתה בולטת לעין. אני זוכר היטב מצעדים ברחובות של חברי המפלגה הנאצית מזה והסוציאליסטים והקומוניסטים מזה, לבושי מדים ונושאי לפידים. השיר האהוב על הנאצים היה ״כשהדם היהודי ניתז מהסכין, אנחנו מרגישים טוב יותר״. לאחר עליית הנאצים לשלטון נעלמו כמובן הקומוניסטים והסוציאליסטים מהרחובות. רק המדים החומים נשארו.
בבחירות 1932 חיזקו הנאצים את כוחם ברייכסטאג, ובינואר 1933 תפסו את השלטון בגרמניה. גם בדנציג ניצחה המפלגה הנאצית בבחירות לסנאט של העיר. נשיא הסנאט היה ארתור גרייזר, שהצטרף לאס-אס ועמד בראש המִנהל הגרמני בשטחי פולין הכבושה לאחר פרוץ המלחמה במזרח. בתום המלחמה הוא הואשם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, והוצא להורג.
אך כל זה היה עדיין בעתיד הרחוק. בשנת 1933 לא דיברו על השמדת היהודים. הסממנים של השתלטות הנאצים על העיר היו בעיקר חזותיים, כדי להשפיע על נפשו של האדם. הם תלו דגלים עם צלב קרס לכל גובה הבית, מהגג עד למדרכה. אני זוכר את הדגלים היטב. כל חגיגה, כל אירוע לוו בהם. מצאת את עצמך בתוך משהו שעוטף אותך, שחונק אותך אם אינך מזדהה איתו. ואם אתה מזדהה איתו - אתה חש אופוריה, התעלות חגיגית כל הזמן.
כל הגרמנים בעיר גויסו למסגרות נאציות - הנוער ההיטלראי והנערות ההיטלראיות, האֶס-אַה, האס-אס וגדודי העבודה. לכל מקצוע היתה סקציה פוליטית משלו, וכולם לבשו מדים ייחודיים להם.
גם היהודים התארגנו בתנועות נוער, בהשפעת תנועות הנוער הגרמניות, ובראשן ה״וונדרפוגל״. בראשיתן עסקו התנועות, כמו ה״בלאו וייס״ ו״הבונים״, בעיקר בצופיות, בדגש על פעילות גופנית בחיק הטבע. אני הצטרפתי לבית״ר. הוריי היו חברי המפלגה הרביזיוניסטית, מתוך הזדהות עם ההתנגדות למדיניות הבריטית בארץ ישראל מזה ולהנהגת היישוב היהודי בארץ מזה, אך לא הם דחפו אותי להצטרף לתנועת בית״ר של המפלגה. ייתכן שהדברים ששמעתי בבית השפיעו על החלטתי.
עיקר הפעילות בבית״ר היתה צופית - יצאנו למחנות, בנים ובנות יחד, ושמענו הרצאות על המתרחש בארץ ישראל, תוך הדגשת היסוד הצבאי, העלייה הלא לגאלית והאיבה לשלטון הבריטי. כילד הייתי מעורה בהתפתחויות הפוליטיות. ידעתי בדיוק מה קורה ואיזו ועדה או ועידה מתכנסת לדון בגורל הארץ. אני זוכר את הפעילות הזאת בחום ובחיוך.
הוריי לא ביקשו להתבלט ולא חיפשו תהילה אישית. הם הרבו לטפל באחרים ולעזור להם. אמי היתה עקרת בית ופעילה בקהילה. כך, למשל, היא ארגנה נשפים לטובת ״אוֹזֶה״, גוף פילנתרופי שסייע ליהודי מזרח אירופה. בעלי אמצעים היו באים לנשפים, ובכסף שאספו עזרו לנזקקים. אבי היה חבר בוועד נציגי הקהילה. הם ראו בכך חובה ציבורית, לא אמצעי לקידום ולהשגת זכויות יתר. אני עצמי לא גדלתי במושגים של שפע, אלא ברוח של כבוד לעבודה, כבוד למאמץ, וכבוד לאוכל שהונח בפניי (״חייבים לגמור את כל האוכל שבצלחת״, שיננו באוזניי).
אבל דנציג חדלה להיות מקום בטוח ליהודים. ב-1935, כשהייתי בן עשר, פורסמו בגרמניה ״חוקי נירנברג״, שהגדירו מיהו אזרח גרמני. זכויותיהם של מי שלא נכללו בהגדרה הזאת נשללו. ואכן, מדי חודש הוטלו עוד ועוד מגבלות על היהודים. נאסר עליהם להינשא לגרמנים, ונישואים קיימים בוטלו. נאסר עליהם להעסיק עוזרות בית ופועלים ארים, להניף את דגל גרמניה, ואפילו לשבת בספסלים ציבוריים ולהיכנס למתחמים ציבוריים. הוטלו הגבלות על הלימודים באוניברסיטאות והוגבלה העסקת אנשי סגל יהודים באוניברסיטאות ורופאים יהודים בבתי חולים. נאסר עליהם להחזיק כלבים וחיות מחמד אחרות. הם לא יכלו עוד לשבת בבתי קפה או לנסוע בחשמלית ככל האדם. על חנויות רבות נכתב ״ליהודים הכניסה אסורה״, והיו גם כתובות בוטות יותר, בנוסח ״ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה״. על שפת הים הוצבו שלטים שאסרו על יהודים לטבול במים. הקימו בחוף מעין שמורה קטנה ומגודרת ליהודים, אבל מי רצה ללכת לשם?
הגזירות הכלכליות הורגשו גם בביתנו. הביטחון הכלכלי שאבי יצר החל להתערער, שכן הרשויות יכלו להחרים בכל רגע את רכושם של היהודים, בהם גם היהודים שהפקידו את רכושם בידיו. חשבונות הבנק של היהודים כבר הוקפאו.
באותם ימים עדיין לא דיברו על השמדת היהודים. הנאצים האמינו באפשרות ״לטהר״ את ארצם מיהודים על ידי המרצתם להגר ממנה. ואכן, רבים מיהרו לארוז את חפציהם ולהסתלק. חלקם הגדול שמו פניהם לארצות הברית ולבריטניה, אך אלפים הגיעו גם לארץ ישראל.
הקרקע רעדה מתחת לרגליים. לשיא הגיעו הדברים בליל 9 בנובמבר 1938, שבו פשטו המוני נאצים על מוסדות ובתי מסחר יהודיים בכל רחבי גרמניה ועשו פוגרום ביהודים. שברי חלונות הראווה של החנויות היהודיות מילאו את המדרכות, והלילה זכה לכינוי ״ליל הבדולח״. גם בדנציג פשטו פורעים על ה״טמפל״ ועל בית הכנסת האורתודוקסי, שלושה חודשים בלבד לאחר שעליתי בו לתורה לרגל בר המצווה שלי. האירוע זכור לי כטקס צנוע, שבסיומו התכנסנו לסעודה במסעדה יהודית, בהשתתפות כמה עשרות מכרים של הוריי. נשאתי שם את הנאום שכתב לי המורה, מר הירשברג, בעברית, בכתב יד זעיר וקשה לקריאה בלי זכוכית מגדלת. הרמתי כוסית לחיי הוריי וכל המסובים, לחיי ציון וירושלים ומלכות ישראל שתקום לתחייה. מר הירשברג היה פליט בעל אזרחות פולנית. לאחר פרוץ המלחמה הוא הוחזר ללודז׳, הושם בגטו והיה חבר היודנראט, כנראה לאור ידיעותיו בגרמנית. מאוחר יותר נרצח.
באחד העיתונים היהודיים פורסמה מודעה ״לרגל שמחת בר המצווה של הבית״רי החביב מאיר (מירון) שטרנברג, מאחל אני בשמי ובשם נציבות בית״ר ברכות לבביות. תגדל על תורה להיות בן בריא של עמנו״. על החתום: מ. שלאם, נציבות בית״ר.
ראוי להוסיף עוד כמה מילים על בתי הכנסת בעיר. כפי שכבר כתבתי, אבי לא נמנה עם הפוקדים את בית הכנסת מדי שבת, אלא רק בימים הנוראים. בשנים הראשונות לשהותנו בדנציג הוא בחר להתפלל ב״טמפל״ הרפורמי המפואר, שהתהדר גם בעוגב ובמקהלה מעורבת של גברים ונשים (לא כולן יהודיות). אלא שכאמור, ה״טמפל״ ייצג את הגישה שראתה ביהודי גרמניה ״גרמנים בני דת משה״. כאשר החל אבי בפעילותו הציונית, הוא הסתייג מהתפיסה הזו והתקרב לבית הכנסת האורתודוקסי, שרוב הבאים בשעריו היו ציונים. כחלק מהחינוך העצמי הציוני הוא החל גם לקרוא עיתונים ביידיש שיצאו לאור בפולין, כמו ״דער מאמענט״ ו״היינט״, כדי להיות מעורב בנעשה בארץ ישראל. אני גם זוכר הערות של חבריי לכיתה בגימנסיה היהודית, שלא היו ציונים. ״למה אתה עוסק בתעמולה אוריינטלית?״ הם שאלו.
ב״ליל הבדולח״ הגיעו אנשי גסטפו לבושים מעילי גשם בהירים עם כותפות גם לביתנו, לערוך בו חיפוש בגלל תפקידו של אבי כחבר בוועד נציגי הקהילה. אני זוכר זאת היטב. הם חיפשו מה שחיפשו, ולא מצאו דבר כמובן. אבי אמר להם: ״אנחנו ממילא עוזבים בעוד זמן קצר לפלשתינה״, ועד היום חרותה בזיכרוני תגובת איש הגסטפו. הוא הסתכל על אבי במבט נוקב ושאל באירוניה: ״ומה יעשו יהודים בפלשתינה, ירמו זה את זה?״
״דנציג יודֶנריין״
הפעם, בניגוד להתלבטות לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, לא היה להוריי ספק כי איננו מהגרים לדרום אמריקה או לארצות הברית. אנו נוסעים לפלשתינה. ושוב הגיעו מכתבים מידידים בארץ, שניסו לשכנע אותם כי אין זו השעה לבוא אליה, שוב יש משבר כלכלי ושוב יש מאורעות דמים בין יהודים לערבים. אך הוריי התעלמו מהאזהרות. המאמץ העיקרי היה להשיג אישור עלייה בריטי, סרטיפיקט, שהיה מצרך נדיר. גם רדיפות היהודים בגרמניה לא הגמישו את עמדתו של השלטון הבריטי, אשר חשש מתגובתם של ערביי ארץ ישראל להרחבת גלי העלייה. אחד התנאים לקבלת סרטיפיקט היה הוכחת בעלות על הון, על ידי הפקדת סכום של 1,000 ליש״ט לפחות בבנק, ואבי השיג אותו בעזרת האנשים שאת רכושם ניהל בדנציג.
לא פעם הקשבתי לשיחות בין ההורים ונתקפתי חרדה מפני העתיד. אחת הסוגיות שהטרידו אותם במיוחד היתה מעמדו המשפטי של אבי. כאשר ברחו מרוסיה עברו הוריי דרך רומניה, ואבי קיבל דרכון רומני. אילו גילה לרשויות שם שנולד באודסה, לא היה מקבל את הדרכון, לכן אמר שהוא נולד בטיגינה שבבסרביה (אז בתחום רומניה והיום במולדובה). אני זוכר היטב את החששות שנלוו מדי שנה להארכת הדרכון. מצבו של חסר דרכון באירופה באותם ימים היה מסוכן ביותר, אם כי המוסדות הבינלאומיים ההומניטריים ניסו להקל על חסרי האזרחות. ידועה בעיקר פעילותו של פריטיוף נָנסֶן, הנציב העליון לענייני פליטים ב״חבר הלאומים״, אשר יזם מסמך שאִפשר לחסרי הנתינות לנוע ממקום למקום. הוא אף נקרא על שמו, ״דרכון ננסן״. אך לא עמדה מאחוריו מדינה, ולא כל המדינות הכירו בו. מכאן, שהדרכון הרומני של אבי היה כרטיס לחיים, וחידושו היה מקור לדאגה בלתי פוסקת. אינני יודע אם אני עצמי הייתי זכאי לדרכון של דנציג, כמי שנולד בעיר אך היה בנו של אזרח זר.
כאמור, באותה תקופה עדיין נהגו הנאצים בריסון כלפי יהודים שהתכוונו להגר. קהילת דנציג ניצלה בחלקה בזכות עסקה שאחד ממנהיגיה, צבי הרמן סגל (לימים אחד החותמים על מגילת העצמאות של מדינת ישראל), הציע לשלטונות הנאציים בסוף שנת 1938: אנחנו נוציא את כל היהודים מהעיר באמצעות מכירה של נכסי נדל״ן שבבעלות הקהילה, כולל בית הכנסת ושטחי אדמה נוספים. בתמורה הכספית שתיתנו לנו, נארגן את הגירת היהודים לארץ ישראל. נקים גם ועדת מיון, שתבדוק יהודים בעלי אזרחות של מדינות אחרות, והם יתבקשו לשוב לארצותיהם. כך תהיה דנציג נקייה מיהודים. השלטונות קיבלו את ההצעה, ואכן חדלו להטריד יהודים ברחובות למשך חודשים אחדים.
ההסכם הובא לאישור האסיפה הכללית של הקהילה. אלפי אנשים באו ל״טמפל״, וגם אני התלוויתי לאבי. בשורה הראשונה ראיתי את אנשי הגסטפו יושבים במעילי הגשם הבהירים שלהם. הם רצו כנראה לוודא שיקוים מה שהובטח. הרב פתח ואמר שאין מה לעשות, חייבים לעזוב. אין ברירה. נעשה את זה בצורה מסודרת, כדי שאנשים יוכלו למצוא מקום אחר. לא דיברו על ״הצלה״, אלא על ״מציאת מקום לחיות בו״.
ועד הקהילה הקים ועדת סינון ומיון, ובעלי דרכונים זרים התבקשו לשוב לארצות מוצאם. הסובלים העיקריים מכך היו היהודים הפולנים, שחזרו לארצם והושמדו שם מאוחר יותר. לבעלי אזרחות של דנציג, שלא היתה להם אלטרנטיבה, ולחסרי הנתינות, סידרו עלייה לארץ ישראל. ראשי הקהילה התקשרו עם נציג אצ״ל בוורשה, יוסף כצנלסון (״מקסים״), וזה ארגן שלוש אוניות מעפילים, שיצאו לארץ ועל סיפונן יהודי דנציג. הראשונה, ״אסטיר״, הגיעה ארצה במרס 1939 עם 800 נוסעים, קצתם אנשי דנציג. היא אמנם נתפסה בידי האנגלים, אך כל הנוסעים ירדו לחוף. ב-1940, כשהמלחמה כבר היתה בעיצומה, יצאו לדרך עוד שתי אוניות, ״אטלנטיק״ ו״פסיפיק״. הגרמנים נתנו להן מעבר חופשי, אך האנגלים החליטו שמסוכן להניח לנוסעים מאזור שמצוי בשלטון גרמני להיכנס לארץ ישראל. הם תפסו את הספינות סמוך לחוף, והעלו את העולים על אוניית הגירוש ״פַּטריה״, שהיתה אמורה להוביל אותם למחנה מעצר באי מאוריציוס. ארגון ה״הגנה״ ביקש לעכב את ההפלגה, והטמין באונייה חומר נפץ - אלא שהמטען היה כנראה גדול מדי, וה״פַּטריה״ טבעה בתוך דקות. קרוב ל-200 איש קיפחו את חייהם באסון, בהם יהודים מדנציג, כמו האחייניות של הרמן סגל שיזם את עסקת ההצלה. הניצולים הורשו להיכנס לתחומי הארץ, ומי שנותרו על סיפון ה״אטלנטיק״ וה״פסיפיק״ נשלחו למאוריציוס, שם היו עצורים במחנה פתוח חמש שנים, עד תום המלחמה.
דנציג ״נוקתה״ מרוב יהודיה. היו שהצליחו לקבל אישורי כניסה לארצות הברית, לבריטניה, לקובה או לדרום אמריקה.
כאמור, הנאצים ראו במעמדה המיוחד של דנציג את אחד מסמלי ההשפלה הלאומית של גרמניה, דוגמה חיה ל״סכין בגב״ שהמדינאים הכושלים תקעו בצבא הגרמני הגאה במלחמת העולם הראשונה. כך תפסה העיר מקום של כבוד ברשימת היעדים שהם קבעו לעצמם בצאתם למלחמה נוספת, כדי להשיב לגרמניה את כבודה ואת השטחים שנגזלו ממנה. בתוך שעות מעטות נכבש מבצר ״וסטרפלאטה״ מידי הצי הפולני. גורלם של היהודים שנותרו בעיר נחרץ: הם נשלחו למחנה שטוטהוף הסמוך והושמדו. הגרמנים פירקו את ה״טמפל״, ותלו שלטים גדולים שהכריזו: ״דנציג יוּדֶנריין״. בתום המלחמה תשוב העיר לידי הפולנים, ותשנה את שמה לגדנסק.
אנחנו עקבנו אחרי האירועים הללו מרחוק, בתחושת הקלה אישית מהולה בדאגה לגורל שכנינו וחברינו. בראשית 1939 מכרנו את הרכוש והרהיטים ועזבנו את ביתנו. תחילה נסענו לגדיניה, הנמל הפולני הסמוך, שהיה בטוח יותר ליהודים. אבי, הישר, המסודר והגאה, עוד הקפיד לשלוח למשרדי מס ההכנסה המחאה ובה חוב קטן שנותר לו. ״אינני רוצה שהם יאמרו שהיהודים בורחים בלי לשלם מיסים״, השיב כאשר צחקנו על הצעד התמוה הזה.
מגדיניה שטנו באונייה בתעלת קיל, החוצה את דנמרק, ללה-האבר שבצרפת, ומשם ברכבת לפריז. בפריז התגוררה משפחת צירינסקי, שאבי טיפל בנכסיה בדנציג. הוא רצה להסדיר את החשבונות איתה, כדי שיגיע לארץ משוחרר מקצוות לא סגורים. שהינו בפריז במשך חודש. הייתי נער כבן 13, ונהניתי לבלות את הימים בטיולים ברחובות העיר הקסומה והמרתקת. עשיתי שם אפילו שימוש במעט הצרפתית שלמדתי בגימנסיה. פגשתי את המשורר היהודי הרוסי דוד קנוט, ודיברתי איתו צרפתית. בתום חודש ירדנו ברכבת למרסיי והפלגנו באונייה ״שמפוליון״ לארץ ישראל.
אחרי שנים של חלומות והכנות הגענו לחופי חיפה, ואני הרגשתי כמי שבא הביתה.
שער גדול נטרק, והדיו נשמעו למרחוק
מהי אפוא תבנית נוף מולדתי?
התערובת הרוסית-גרמנית-יהודית התגבשה בי עם השנים. מכרים וחברים מכנים אותי לעיתים ״פרוסי״. לא ״יקה״, אלא ״פרוסי״. לא ניכנס כאן לדיון אם הדימוי מוצדק, ואם אכן פרוסיה היתה ״פרוסית״ במלוא המשמעות המקובלת של הביטוי, אבל אין ספק שהסביבה הגרמנית שבה גדלתי השפיעה על תפיסת העולם שלי. אם על פי הסטריאוטיפים פרוסיוּת קשורה להקפדה על סדר ועל קיום נורמות, לקבלת אחריות לפרטי הפרטים בלי להמתין ש״יהיה בסדר״ - אני מקבל אותה בגאון. אם היא מזוהה עם נוקשות וחוסר פשרות, אני מקווה ש״הנשמה הרוסית״ שינקתי מהוריי מרככת אותה.
אך יותר מכול, דומני שינקתי עם חלב אמי טעם של פליטוּת. פליטות אין פירושה בהכרח מסכנוּת. פליט הוא אדם שנפלט ממקומו, שורשיו נתלשו, והוא שוהה במקום אחר, רחוק. הוא יכול להתרחק מהבית מבחירה, לעשות חיל במקומו החדש ואפילו לעלות לגדולה, לבנות לעצמו בית חדש. אך גם אם יעשה זאת בשמחה ומתוך הכרה ואמונה אידיאולוגית, לעולם יזכור את הבית הישן, את העץ, את טעם הירקות והפירות, את הריחות, את מזג האוויר, את האור בבוקר ובין הערביים ״שם״. מבחינה זו היו הוריי פליטים פעמיים, וגם אני ספגתי את התחושה הזאת, אף כי אין בי שמץ של געגוע לדנציג ומעולם לא עלה בדעתי לנסוע לבקר בה. אין בי סקרנות לראות אותה, ואפילו את הבית הישן איני מרגיש צורך למצוא. אירופה שהותרנו מאחורינו החלה לעלות בלהבות, ונדמה כאילו שער גדול נטרק, והדיו נשמעים למרחוק.