עזה כמוות - סיפורי אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עזה כמוות - סיפורי אהבה
הוספה למועדפים

עזה כמוות - סיפורי אהבה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אירית עקרבי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 210 עמ' מודפסים

סטנדאל

מארי-אנרי בל (Marie-Henri Beyle), הידוע יותר בשם העט שלו סטֶנדָל (Stendhal) ‏(23 בינואר 1783 - 23 במרץ 1842), היה מגדולי סופריה של צרפת.

תקציר

חמשת הסיפורים המקובצים כאן, פרי עטו של סטנדאל (1842-1783), עוסקים כולם בדמויות של נשים חזקות, הנאבקות להשיג את מטרותיהן בעולם בעל מבנה חברתי קשוח. שלא כמו ברומנים הגדולים שלו, האדום והשחור ומנזר פארמה, שבהם הדמות הראשית היא דמות של גבר צעיר המפלס את דרכו בעולם שכלליו אכזריים, בכל אחד מסיפורים אלה הדמות הראשית היא אשה. מתוקף המבנה החברתי אין הנשים האלה מנסות לקצור תהילה צבאית ואף לא לפלס להן מעמד בממסד הדתי או הפוליטי. הן מנהלות מלחמת חרמה על נושא אחד ויחיד: האהבה. נשים אלה יעשו הכול כדי להשיג את שאהבה נפשן, ובתוך כך יהיו מוכנות לחצות את גבולות המעמד והמין, ולעתים אף את גבולות המוסר. כל אחד מן הסיפורים נטוע בתקופה אחרת וברקע לאומי ופוליטי שונה, אך המוטיב הזה עובר בכולם כחוט השני. גורלן הטרגי של הגיבורות הוא פועל יוצא של נחישותן, עקשנותן וסירובן להתפשר.
תוך שהוא מגולל את סיפוריהן פורשׂ לפנינו סטנדאל תיאטרון רב גוני של דמויות, של תחפושות ומעמדים דרמטיים מרשימים, המתחלפים ברגעים פיוטיים מרגשים.

פרק ראשון

זה היה ערב באביב שנת...182. רומא כולה היתה כמרקחה: הדוכס דה ב***, אותו בנקאי מפורסם, זימן נשף ריקודים בארמונו החדש אשר בכיכר ונציה. מיטב אָמנויותיה של איטליה, כל מותרותיהן והדרן של פאריס ושל לונדון חברו יחד כדי לפאר את הארמון הזה. הקהל נהר מכל עבר. בנות האצולה של אנגליה, יפהפיות בלונדיות קרירות, תחבלו תחבולות כיצד לזכות בהזמנה לנשף; הן הגיעו בהמוניהן. בין אלה לבין היפות בנשות רומא קמה תחרות על פרס היופי. נערה צעירה, שברק עיניה ושׂערה בגוֹן ההוֹבנֶה העידו עליה שרומאית היא, נכנסה שעונה על זרוע אביה. מבטי הכול עקבו אחריה. כל תנועה מתנועותיה אמרה גאווה עילאית.
ניכר היה כי הזרים הנכנסים לשם משתאים מאוד לנוכח הדר הנשף. "משתאותיו של שום מלך ממלכי אירופה אינם משתווים כלל לנשף הזה", אמרו איש לרעהו.
מלכים אינם בונים לעצמם ארמונות בסגנון האדריכלות הרומית, ולנשפיהם הם נאלצים להזמין את הגבירות מן האצולה הגבוהה של חצרם. הדוכס דה ב*** מזמין רק את הנשים היפות. אותו ערב הצליח במיוחד בבחירותיו: דומה היה כי הגברים אחוזי התפעלות. צריך היה להחליט מי מבין נשים מצודדות כה רבות היא היפה ביותר. זמן-מה נותרה השאלה בלא הכרעה. אך בסופו של דבר הוכרזה הנסיכה ואנינה ואניני, אותה נערה צעירה בעלת שיער שחור ועיני להבה, כמלכת הנשף. מיד נטשו נחילי הזרים והרומאים הצעירים את כל הטרקלינים האחרים וגדשו עד אפס מקום את הטרקלין שבו שהתה היא.
אביה, הנסיך דון אַזדרוּבַּלֶה וָאניני, דרש כי תרקוד תחילה עם שני שליטים מגרמניה. אחר-כך נענתה להזמנותיהם של כמה אנגלים יפי תואר ורמי יחש מאוד; הופעתם הנוקשה שִעממה אותה. דומה היה כי היא נהנית יותר לייסר את ליוויו סאווֶלי הצעיר, שנראה מאוהב בה מאוד. היה זה הצעיר הזוהר ביותר ברומא, ויתר על כן אף הוא היה נסיך. אך אילו נתן לו מישהו לקרוא רומן, הוא היה משליך את הספר מידיו אחרי עשרים עמודים ואומר כי הקריאה בו גורמת לו כאב ראש. זה היה חיסרון בעיניה של ואנינה.
לקראת חצות התפשטה שמועה בנשף, ועוררה התרגשות לא מעטה. קַרבּוֹנארוֹ[1] צעיר, שהיה כלוא בטירת סנט אנג'לו,[2] נמלט משם בעצם הערב הזה עוטה תחפושת, ובהגיעו אל עמדת המשמר האחרונה תקף את החיילים בפגיון כשהוא מוכיח אומץ לב ותעוזה מפליאה. אבל גם הוא עצמו נפצע, ועתה מתחקים השוטרים על עקבותיו ברחובות על פי סימני הדם שהותיר, ויש תקווה כי ישוב וייתפס.
בעוד הכול שחים במאורע הזה, ליווה דון ליוויו סאוֶולי את ואנינה למקומה לאחר שרקד עמה. כולו מסונוור מחִנהּ ומן ההצלחה שקצרה וכמעט טְרוף אהבה, אמר לה:
"אבל הגידי נא לי, היש מישהו שעשוי למצוא חן בעינייך?"
"אותו קרבונארו צעיר, שנמלט זה עתה", השיבה לו ואנינה, "הוא לכל הפחות עשה משהו, חוץ מלטרוח להיוולד".[3]
הנסיך דון אַזדרוּבַּלֶה התקרב אל בתו. איש עשיר היה, אשר זה עשרים שנה לא בדק מעולם חשבונות עם מנהל העסקים שלו, והלה היה מלווה לדון אַזדרוּבַּלֶה את פרי רווחיו שלו עצמו, בריבית גבוהה למדי. אם תפגשו בו ברחוב, תטעו לחושבו לשחקן ותיק ולא תבחינו כלל כי שתי ידיו עמוסות לעייפה חמש או שש טבעות ענקיות שיהלומים גדולים מאוד משובצים בהן. שני בניו נעשו ישועים, ולימים נטרפה דעתם ומתו. הוא שכח אותם; אולם היטב חרה לו עתה שבתו היחידה, ואנינה, מסרבת להינשא. כבר מלאו לה תשע-עשרה והיא דחתה מעל פניה את המזהירים במחזרים. ומה הסיבה לדחייה זו? אותה סיבה שהניעה את סילה לוותר על כיסאו: הבוז שרחש לרומאים.[4]
למחרת הנשף הבחינה ואנינה כי אביה, שהיה המרושל בבני-האדם ומעודו לא טרח לקחת עמו מפתח, מקפיד לנעול בתשומת לב יתירה את דלתו של גרם מעלות קטן, שהוביל לדירה קטנה בקומה השלישית של הארמון. חלונותיה של דירה זו השקיפו על גזוזטרה שעצי תפוז נטועים בה. ואנינה יצאה לערוך כמה ביקורים ברומא. בשובה היה שער-הארמון הגדול חסום בשל הכנות להתקנת תאורה, ועל כן נכנסה הכרכרה דרך אחת החצרות האחוריות. ואנינה נשאה את עיניה והתפלאה לראות שאחד מחלונותיה של הדירה שאביה הקפיד כל כך על נעילתה, פתוח לרווחה. היא שילחה את גבירת הליווי שלה, עלתה לגג הארמון, ואחרי חיפושים ממושכים גילתה חלון קטן מסורג שהשקיף על הגזוזטרה העטורה עצי תפוז.
אותו חלון פתוח, שבו הבחינה קודם לכן, נמצא במרחק שני צעדים ממנה. אין כל ספק שמישהו מתגורר בחדר הזה. אבל מי? למחרת עלה בידי ואנינה להניח את ידה על מפתח לדלת קטנה שנפתחה אל הגזוזטרה העטורה עצי תפוז.
היא התקרבה בצעדי חרש אל החלון, שעדיין היה פתוח. תריס חיפה עליו. בירכתי החדר עמדה מיטה, ומישהו שכב בה. תגובתה הראשונה היתה לסגת לאחור; אבל היא הבחינה בשמלת אשה מוטלת על כיסא. כשהיטיבה להתבונן בדמות השוכבת במיטה, ראתה כי היא בעלת שיער בהיר וככל הנראה צעירה לימים מאוד. לא היה ספק בלבה כי אשה היא. השמלה המוטלת על הכיסא היתה מגואלת בדם; כתמי דם היו גם על זוג נעלי הנשים שהיה מונח על אחד השולחנות. האלמונית זעה מעט. ואנינה שמה לב שהיא פצועה. יריעת בד גדולה כיסתה את חזהּ; הבד הודק בסרטים בלבד, לא ידו של רופא הניחה אותו כך. ואנינה שמה לב כי מדי יום ביומו, בסביבות השעה ארבע, מסתגר אביה בחדריו, ואחרי כן סר לבקר את האלמונית. עד מהרה הוא שב ויורד, ועולה על כרכרתו בדרכו אל הרוזנת ויטֶלֶסקי. מיד עם צאתו היתה ואנינה עולה אל הגזוזטרה הקטנה, שממנה יכלה לראות את האלמונית. אהדה רבה ניעורה בלבה כלפי האשה הצעירה והאומללה הזאת. היא ניסתה לנחש מה הן קורותיה. השמלה המגואלת בדם, שהיתה מושלכת על כיסא, נראתה מנוקבת כולה חורים מפגיעות פגיון. ואנינה יכלה למנות את קרעיה. יום אחד ראתה את האלמונית באופן ברור יותר: עיניה הכחולות היו מופנות אל השמים; דומה היה כי היא מתפללת. עד מהרה מילאו דמעות את עיניה היפות. הנסיכה הצעירה התקשתה מאוד שלא לפנות אליה בדברים. למחרת העזה ואנינה להתחבא על הגזוזטרה הקטנה בטרם יבוא לשם אביה. היא ראתה את דון אַזדרוּבַּלֶה נכנס לחדרה של האלמונית; הוא נשא עמו סל של מצרכים. הנסיך נראה מודאג ולא הכביר מילים. כשדיבר, היה קולו מהוסה כל כך עד שבקושי עלה בידי ואנינה לשמוע את דבריו, אף על פי שהדלת אל הגזוזטרה היתה פתוחה. הוא יצא משם עד מהרה.
'לאשה המסכנה הזאת יש בוודאי אויבים איומים', חשבה ואנינה, 'אם אבי, שאופיו שאנן כל כך, נשמר שלא לגלות את אוזנו של איש על כך, וטורח לטפס מאה ועשרים מדרגות בכל יום'.
ערב אחד, כשנשאה ואנינה לאיטה את ראשה אל עבר חלונה של האלמונית, נפגשו מבטיהן, והכול התגלה. ואנינה נפלה על ברכיה וקראה:
"אני אוהבת אותך, ואני מסורה לך בכל לבי".
האלמונית רמזה לה להיכנס.
"אני חייבת לך התנצלות עמוקה", קראה ואנינה, "סקרנותי האווילית פוגעת בך, מן הסתם, מאוד! אני נשבעת לך לשמור סוד, ואם תדרשי זאת, לא אבוא לכאן עוד לעולם".
"מי יכול שלא להתמלא אושר למראייך?" שאלה האלמונית. "את מתגוררת בארמון הזה?"
"כמובן", השיבה ואנינה. "אני רואה שאינך מכירה אותי: אני בתו של דון אַזדרוּבַּלֶה".
האלמונית הביטה בה בארשת פליאה, הסמיקה מאוד, אחר כך הוסיפה:
"אנא הרשי לי לקוות שתסורי לבקרני בכל יום; אבל משאלתי היא שהנסיך לא יֵדע דבר על ביקורייך".
לבה של ואנינה הלם בעוז; גינוניה של האלמונית נדמו לה מלאי עידון. מן הסתם התחצפה הצעירה המסכנה אל איזו אישיות בכירה. אולי בפרץ של קנאה הרגה את מאהבה? ואנינה לא יכלה להעלות על דעתה סיבה נדושה כלשהי למצבה האומלל. האלמונית סיפרה לה כי נפצעה בכתפה, וכי הפצע התפשט עד לחזהּ והוא גורם לה סבל רב. פעמים רבות היא חשה שפּיהָ נמלא דם.
"ואין רופא שבא לראותך!" קראה ואנינה.
"את יודעת שברומא", אמרה האלמונית, "הרופאים חייבים לדווח למשטרה בפירוט על כל הפציעות שהם מטפלים בהן. הנסיך מואיל בטובו לחבוש במו ידיו את פצעי בבד הזה שאת רואה".
האלמונית נמנעה ברוב חן מלהביע רחמים על עצמה בשל התאונה שקרתה לה; ואנינה אהבה אותה עד טירוף. עם זאת דבר אחד הפליא עד מאוד את הנסיכה הצעירה: בעיצומה של שיחה רצינית ביותר התקשתה האלמונית מאוד לבלום פרצי צחוק פתאומיים.
"הייתי שמחה מאוד", אמרה ואנינה, "לדעת את שמך".
"קוראים לי קלמנטין".
"טוב, קלמנטין היקרה! מחר בחמש אבוא לבקרך".
למחרת מצאה ואנינה את ידידתה החדשה במצב רע מאוד.
"אני רוצה להביא אלייך רופא", אמרה ואנינה ונשקה לה.
"אעדיף למות", אמרה האלמונית. "האם יעלה על דעתי לסכן את אנשי חסדי?"
"הרופא של מונסיניור סאוולי-קַטַנדזַארה, מושל רומא, הוא בנו של אחד מאנשי השירות שלנו", אמרה ואנינה, "הוא נאמן לנו לחלוטין, והודות למעמדו, אין הוא חושש מאיש. אבי אינו מעריך די הצורך עד היכן מגיעה נאמנותו לנו. אצווה לשלוח להזעיק אותו".
"איני רוצה רופא!" קראה האלמונית בעזות שהפתיעה את ואנינה. "בואי לבקר אותי, ואם אלוהים מבקש לקרוא אותי אליו, אמות מאושרת בזרועותייך".
למחרת הורע עוד יותר מצבה של האלמונית.
"אם את אוהבת אותי", אמרה ואנינה, "הואילי נא לראות רופא".
"אם הוא יבוא, אושרי יאבד".
"אני הולכת לצוות שיקראו לו".
בלא לומר מילה עצרה בעדה האלמונית, נטלה את ידה והעתירה עליה נשיקות. השתררה שתיקה ממושכת; דמעות עמדו בעיני האלמונית. לבסוף שמטה את ידה של ואנינה ובהבעה של מי שמובל אל מותו, ואמרה לה:
"עלי להתוודות בפנייך. שלשום שיקרתי כשאמרתי ששמי קלמנטין. אינני אלא קרבונארו אומלל..."
ואנינה המופתעת הרחיקה את כיסאה לאחור, ועד מהרה קמה על רגליה.
"אני מרגיש", אמר הקרבונארו, "שעם הווידוי הזה אני מאבד את הנכס היחיד שקושר אותי אל החיים, אבל אין זה מכבודי לרמות אותך. שמי הוא פייטרו מיסירילי; אני בן תשע-עשרה. אבי הוא רופא צנוע מסנט אַנגֶ'לו אִין וָאדוֹ, ואני – קרבונארו. הופתענו בעיצומה של התוועדות התא שלנו. הובילו אותי אסור בשלשלאות מחבל רומאניה עד רומא. ביליתי שלושה-עשר חודשים בתוככי צינוק שמואר יום ולילה באור מנורה. נפש רבת חסד דאגה למילוטי. הלבישו אותי בבגדי אשה. כשיצאתי מבית-הסוהר ועברתי על פני השומרים של השער האחרון, שמעתי אחד מהם מקלל את הקרבונארי; סטרתי לו על פניו. אני מבטיחך שלא היה זה מעשה התגרות מתוך גאווה מטופשת, אלא דבר שנעשה בהיסח-הדעת. בעקבות המעשה הנמהר הזה רדפו אחרי כל הלילה ברחובותיה של רומא, בעודי פצוע מדקירות רומח וכוחותי הולכים ואוזלים. לבסוף עליתי אל בית שדלתו היתה פתוחה; אני שומע את החיילים עולים בעקבותי, אני קופץ אל תוך הגינה, נופל במרחק צעדים אחדים מאשה שטיילה שם..."
"הרוזנת ויטֶלֶסקי! ידידתו של אבי!" קראה ואנינה.
"מה! היא סיפרה לך?" קרא מיסירילי. "בכל מקרה, האשה הזאת, שאסור בשום פנים לבטא את שמה בקול, הצילה את חיי. כשהחיילים נכנסו לביתה כדי לתפוס אותי דאג אביך להבריח אותי משם בכרכרה שלו. מצבי בכי רע: זה כמה ימים אני מתקשה לנשום בשל הפציעה בכתפי ממכת הרומח. אני עומד למות, ואמות מיואש, משום שלא אראה אותך עוד".
ואנינה הקשיבה כל אותה עת בקוצר-רוח; היא יצאה משם בחיפזון. מיסירילי לא ראה כל זיק של רחמים בעיניים היפות האלה, אלא רק השתקפות של נפש יהירה, שזה עתה פגעו בה.
בלילה בא רופא. הוא היה לבדו. מיסירילי היה מיואש, הוא חשש שלא יראה עוד את ואנינה. הוא פנה בשאלות לרופא, אך הלה הקיז לו דם ולא השיב על שאלותיו. אותה שתיקה נמשכה גם בימים הבאים. פייטרו לא גרע את עיניו מן הדלת הפונה לגזוזטרה שבעדה היתה ואנינה נוהגת להיכנס. הוא היה אומלל מאוד. פעם אחת דימה לראות מישהו באפלולית, על הגזוזטרה. האם היתה זו ואנינה?
ואנינה באה כל לילה להצמיד את לחיה אל חלונו של הקרבונארו הצעיר.
'אם אדבר אליו', אמרה בלבה, 'אני אבודה! לא, אסור לי לראותו עוד לעולם!'
לאחר ההחלטה הנחרצת הזאת, נזכרה כבעל-כורחה בידידות שהחלה לרחוש אל הצעיר הזה, כאשר בטיפשותה הרבה חשבהאותו לאשה. אחרי קרבה כה ענוגה, עליה לשכוח אותו! ברגעים של שיקול-דעת רב יותר היתה ואנינה מתמלאת בהלה מן השינוי שחל במחשבותיה. מאז התוודע אליה מיסירילי בשמו, דומה היה כי כל הדברים שהורגלה לחשוב עליהם עוטים איזה דוֹק, ושוב אינם נראים אלא ממרחק רב.
עוד בטרם יעבור שבוע נכנסה ואנינה, חיוורת ורועדת, אל חדרו של הקרבונארו הצעיר ועמה הרופא. היא באה לומר לו כי יש לשכנע את הנסיך לשלוח את אחד המשרתים במקומו. אפילו עשר שניות לא נשארה שם, אבל כמה ימים לאחר מכן באה שוב עם הרופא, מתוך אנושיות גרידא. ערב אחד, אף שמצבו של מיסירילי כבר הוטב בהרבה, ולואנינה לא נותר עוד התירוץ שהיא חוששת לחייו, היא העזה לבוא לבדה. כשראה אותה, היה מיסירילי מאושר עד אין קץ, אך סבר כי מוטב לו שיסתיר את אהבתו. מעל לכול לא רצה לסטות מהדרת-הכבוד היאה לגבר. ואנינה, שנכנסה לחדרו ופניה סמוקות לגמרי, וחששה פן יאמר לה דברי אהבה, נבוכה מן הידידות האצילית והמסורה, אך כמעט נעדרת רוך, שבה קיבל את פניה. כשיצאה משם לא ניסה כלל לעכב בעדה.
כמה ימים לאחר מכן, כשבאה שוב, אותה התנהגות ממש קידמה את פניה, אותה הפגנת מסירות רוחשת כבוד והכרת טובה עמוקה. לא זו בלבד שלא היה עליה להשתדל לרסן את התפרצויות האהבה של הקרבונארו הצעיר, אלא שואנינה אף תהתה שמא רק היא לבדה מאוהבת. נערה זו, שעד עתה כה גאה היתה, חשה במרירות רבה עד היכן הרחיקה לכת בשיגעונה. היא העמידה פנים עליזות ואפילו הפגינה קרירות מעושה, החלה להמעיט בביקוריה אצלו, אך לא יכלה לגמור בנפשה שלא לראות עוד את פני החולה הצעיר.
מיסירילי, שלהט באהבתו, אבל חשב על ייחוסו המעורפל ועל מה שחב לעצמו, גמר אומר שלא ישפיל את עצמו ולא ידבר על אהבה אלא אם כן תחזיק ואנינה מעמד שבוע ימים בלי לסור לבקרו. גאוותה של הנסיכה הצעירה נאבקה בעוז, שעל אחר שעל. 'יהא כך!' אמרה לבסוף בלִבה, 'איני באה לבקרו אלא למען עצמי, כדי להסב לעצמי עונג, ולעולם לא אתוודה בפניו על הרגש שהוא מעורר בי'. היא באה לביקורים ארוכים בחדרו של מיסירילי, והלה שוחח עמה בדיוק כפי שהיה משוחח עמה אילו נכחו בחדר עשרים איש. ערב אחד, אחרי שבמשך כל היום הגתה לו בלבה שנאה, ואחרי ששבה והבטיחה לעצמה לנהוג בו יתר קרירות מברגיל, סופה שאמרה לו שהיא אוהבת אותו. עד מהרה לא נותר עוד דבר שמנעה ממנו.
אמנם ואנינה הרחיקה לכת בשיגיונה, אך למען האמת היתה מאושרת לחלוטין. מיסירילי שוב לא הרהר במה שהוא חב לכבודו הגברי; הוא אהב כמו שאוהבים בפעם הראשונה בגיל תשע-עשרה, וכמו שאוהבים באיטליה. הוא קיים את כל דקדוקי-העניות של האהבה-תשוקה, עד שאפילו הודה באוזניה של הנסיכה הגאה הזאת על התכסיס שנקט כדי שהיא תרחש לו אהבה. הוא היה מופתע מעוצמת אושרו. ארבעה חודשים חלפו במהירות הבזק. יום אחד הודיע הרופא לחולה שלו כי הוא משחרר אותו מן הטיפול. 'מה עלי לעשות?' חשב מיסירילי, 'להמשיך להסתתר בביתה של אחת העלמות היפות ביותר ברומא? הרי הרודנים הנקלים שהחזיקו אותי במאסר שלושה-עשר חודשים בלי להניח לי לראות את אור היום, יחשבו שהנה הצליחו סוף-סוף לרפות את ידי! אכן, אומללה אַת איטליה, אם ילדייך נוטשים אותך בעבור מעט כל כך!'
ואנינה לא פקפקה כלל כי תכלית אושרו של פּייטרוֹ היא להישאר קשור עמה לעולם ועד. הוא נראה כה מאושר. אבל בנשמתו של הבחור הצעיר הדהד משפט אחד מפי הגנרל בונפרטה, משפט שהותיר בו טעם מר והשפיע על כל התנהגותו כלפי הנשים. ב-1796, כשעמד הגנרל בונפרטה לעזוב את בְּרֶשָה, אמרו לו שועי העיר שליווהו אל שערי הקרייה, כי תושבי בְּרֶשָה אוהבים את החירות יותר מכל יתר האיטלקים. – "כן", השיב הוא, "הם אוהבים לדבר עליה עם פילגשיהם".
מיסירילי אמר לואנינה בארשת מתוחה למדי:
"כשיֵרד הלילה, עלי לצאת מכאן".
"הקפד לחזור לפני עלות השחר: אחכה לך".
"בעלות השחר כבר אהיה במרחק כמה פרסות מרומא".
"מצוין. ולאן מועדות פניך?"
"לחבל רומאניה, לנקום את נקמתי".
"מכיוון שאני עשירה", השיבה ואנינה בארשת של שלווה גמורה, "אני מקווה שתסכים לקבל ממני כלי נשק וכסף".
מיסירילי הביט בה דקות אחדות מבלי להניד עפעף. אחר כך הטיל עצמו לזרועותיה:
"נשמת חיי! במחיצתך אני שוכח הכול", אמר לה, "ואפילו את חובתי. אבל דווקא משום שלבך כה אצילי, עלייך להבין אותי".
ואנינה בכתה ארוכות, והוסכם כי הוא יעזוב את רומא רק יומיים לאחר מכן.
"פְּייטרוֹ", אמרה לו למחרת היום, "אמרת לי פעמים רבות כי אדם מפורסם, למשל, נסיך רומאי, שבידו כסף רב, יוכל להועיל רבות למאבק למען החירות, במקרה שאוסטריה תהיה טרודה באיזו מלחמה גדולה הרחק מאיתנו".
"כמובן", אמר פייטרו, מופתע.
"הקשב, אם כן: אתה אמיץ לב, ולא חסר לך אלא מעמד רם. אני מציעה לך את ידי וקצבה של מאתיים אלף ליברות. אני מתחייבת להשיג את הסכמתו של אבי".
פְּייטרוֹ הטיל את עצמו לרגליה; ואנינה קרנה מרוב חדווה.
"אני אוהב אותך בלהט", אמר לה, "אבל אינני אלא משרת עלוב של המולדת. ככל שאיטליה אומללה יותר, כך עלי להיות נאמן לה יותר. כדי להשיג את הסכמתו של דון אַזדרוּבַּלֶה יהיה עלי למלא תפקיד מפוקפק במשך כמה שנים. ואנינה, אני מסרב להצעתך".
מיסירילי נחפז להתחייב באמצעות מילים אלה. אומץ לבו הלך ואזל.
"אסוני הוא שאני אוהב אותך יותר משאני אוהב את חיי, והמחשבה לעזוב את רומא היא לי עינוי שאין דוגמתו. אה! מדוע לא השתחררה איטליה מן הברברים! באיזה עונג הייתי מפליג איתך בלב ים כדי שנחיה יחד באמריקה!"
ואנינה קפאה על מקומה. הסירוב הזה לקבל את ידה היה מכה קשה לגאוותה. אך עד מהרה השליכה עצמה אל זרועותיו של מיסירילי.
"מעולם לא היית בעיני כה ראוי לאהבה", קראה. "כן, רופא כפרי קטן שלי, אני שלך לנצח. אדם דגול אתה, כמו הרומאים הקדמונים שלנו".
כל הרעיונות על העתיד, כל השיקולים העגומים של השכל הישר נעלמו באחת. היה זה רגע של אהבה מושלמת. כשיכלו סוף-סוף לדבר בהיגיון, אמרה ואנינה:
"אגיע לחבל רומאניה מיד אחריך. אדאג שהרופאים יצוו עלי לנסוע למעיינות המרפא של פּוֹרֶטָה. אקבע את מושבי בטירה שלנו שם, בסן ניקוֹלוֹ, סמוך לפוֹרְלי..."
"שם אבלה את חיי איתך!" קרא מיסירילי.
"מעתה ואילך ייעודי הוא להעז הכול", פתחה שוב ואנינה. "אמיט אסון על עצמי למענך, אבל אין בכך כלום... האם תוכל לאהוב נערה שאיבדה את כבודה?"
"כלום אין אַת אשתי, אשתי האהובה לנצח נצחים? אדע לאהוב אותך ולהגן עלייך".
ואנינה נאלצה לצאת לביקורים בחוגי החברה. משאך עזבה את מיסירילי, מיד נתעוררו בלבו הרהורים על התנהגותו האכזרית.
'מהי בכלל המולדת?' תהה בלִבו. 'הרי אין זה יצור חי שאנו חייבים לו הכרת טובה, יצור המסוגל לקלל אותנו אם אין אנו ממלאים חובה זו. ה'מולדת' וה'חירות' הן כמו המעיל שלי, דבר-מה שמביא לי תועלת, ושעלי לקנותו, אמת נכון הדבר, אם לא קיבלתי אותו בירושה מאבי; אבל בסופו של דבר אני אוהב את המולדת ואת החירות משום ששתי אלה מביאות לי תועלת. אם אין לי צורך בהן, אם הן מועילות לי כמו מעיל בחודש אוגוסט, לשם מה לי לקנותן, ועוד במחיר כה גבוה?'
'ואנינה כה יפה! רוחה כה מיוחדת! רבים ינסו לשאת חן בעיניה, והיא תשכח אותי. היש אשה שלא היה לה אלא מאהב אחד? הנסיכים הרומאים האלה, שאני כה בז להם כאזרחים, עולים עלי מבחינות רבות כל כך! הם בוודאי נעימי-הליכות מאוד! אה, אם אסע מכאן, היא תשכח אותי ותֹאבד לי לעולמים'.
באמצע הלילה באה ואנינה לבקרו. הוא סיפר לה על הספקות המענים אותו ועל הוויכוח הניטש בלִבו, בגלל אהבתו לה, עם המילה הגדולה הזאת: מולדת. ואנינה היתה מאושרת מאוד.
'אם יהיה עליו לבחור בין המולדת וביני, ידי תהיה על העליונה'.
שעון הכנסייה הסמוכה צלצל שלוש: רגע הפרידה הגיע. פייטרו תלש עצמו מזרועותיה של ידידתו. הוא כבר ירד בגרם המדרגות הקטן, והנה אמרה לו ואנינה בחיוך, בעודה עוצרת בעד דמעותיה:
"אילו טיפלה בך איזו אשה מן הכפר, כלום לא היית עושה דבר-מה כדי להוכיח את הכרת הטובה שלך? כלום לא היית משתדל לגמול לה? העתיד אפוף אי-ודאות, אתה עומד לנוע בדרכים, מוקף באויביך: תן לי שלושה ימים, מתוך הכרת טובה גרידא, כאילו הייתי איזו אשה מסכנה, וכדי לגמול לי על שטיפלתי בך".
מיסירילי נשאר. לבסוף עזב את רומא. הודות לדרכון שנקנה באחת השגרירויות הזרות הגיע אל חיק משפחתו. השמחה היתה גדולה, כבר חשבוהו למת. חבריו ביקשו לחגוג את שובו בהריגת קַרַבּיניֶיר אחד או שניים. (כך מכונים הז'נדארמים במדינת האפיפיור).
"עלינו להימנע מלהרוג ללא צורך איטלקי היודע להשתמש בנשק", אמר מיסירילי. "ארצנו איננה אי, כמו אנגליה המאושרת: לנו חסרים חיילים כדי לעמוד בפרץ אל מול פלישה של מלכי אירופה".
זמן מה לאחר מכן, כיוון שהיה נתון למעקב צמוד של קַרַבּיניֶירים, הרג מיסירילי שניים מהם באקדחים שנתנה לו ואנינה. הוכרז פרס על ראשו.
ואנינה לא הופיעה בחבל רומאניה: מיסירילי סבור היה שנשכח מלב. רהבתנותו ספגה מכה קשה. הוא החל להרהר ארוכות על הבדלי המעמד החוצצים בינו לבין אהובתו. ברגע של התמוגגות נפש וגעגועים לאושר שחלף, עלה בדעתו לחזור לרומא כדי לראות מה מעשיה של ואנינה. מחשבה מטורפת זו כבר כמעט גברה על תחושת החובה שלו, עד שערב אחד צלצל פעמונה של כנסייה אחת בהר לתפילת האנגלוס, והיה זה צלצול משונה, כאילו דעתו של המצלצל בפעמון מוסחת. זה היה האות להתכנסות של תא הקרבונארים, שמיסירילי הצטרף אליו בבואו לחבל רומאניה. אותו לילה הם נפגשו שם כולם, בבקתת נזירים כלשהי ביער. שני הנזירים המתבודדים, שהורדמו באופיום, לא השגיחו כלל במתרחש בביתם הקטן. למיסירילי, שהגיע ולבו מלא עצב, נודע שם כי מנהיג התא נעצר, וכי עומדים לבחור בו עצמו – עלם שאך זה מלאו לו עשרים – למנהיג התא שמָנָה אנשים בני למעלה מחמישים, אשר היו מעורבים בקשירת קשר נגד השלטון מאז המערכה של מוּרָה.[5] עם הזכייה בכבוד הזה, שלא ציפה לו כלל, הרגיש פייטרו כי לבו הולם בקרבו. מיד כשנותר לבדו, גמלה בלבו ההחלטה שלא להרהר עוד ברומאית הצעירה, ששכחה אותו זה מכבר, ולהקדיש את כל מעייניו ל"שחרור איטליה מעול הברברים".[6]
יומיים לאחר מכן, בדיווחים שנמסרו לו בתור מנהיג התא על צאתם ובואם של אנשים באזור, קרא מיסירילי כי הנסיכה ואנינה הגיעה זה עתה לטירתה שבסן ניקוֹלוֹ. למקרא השם הזה התמלאה נפשו מבוכה ולאו דווקא עונג. לשווא ניסה לשכנע את עצמו כי בכך שהוא כובש את יצרו ואינו אץ באותו ערב עצמו לטירת סן ניקוֹלוֹ, הרי הוא מוכיח את נאמנותו למולדת. המחשבה על ואנינה, שאותה הוא מזניח כעת, מנעה ממנו למלא את חובותיו כראוי. הוא ראה אותה למחרת; היא אהבה אותו כמו ברומא. אביה, שביקש להשיאה, הוא שעיכב את נסיעתה. היא הביאה עמה אלפיים צֶקִינים.[7] עזרה לא צפויה זו הועילה פלאים להגדיל את סמכותו של מיסירילי במעמדו החדש. שלחו להזמין פגיונות מקורפוּ; קנו את נאמנות מזכירו האישי של הלֶגאט שהיה ממונה על רדיפת הקרבונארי. כך הושגה רשימת הכמרים ששימשו מרגלים מטעם הממשלה.
באותם ימים ממש עמד להסתיים תכנונו של אחד הקשרים הפחות מטורפים שתוכננו אי-פעם באיטליה האומללה. לא אכנס לפרטים שמקומם לא יכירם כאן. אומר רק שלוּ הוכתרה התוכנית הזאת בהצלחה, היה מיסירילי יכול לטעון לחלק ניכר בתהילה. ביוזמתו היו אלפי מתקוממים עומדים אז הכן על פי אות מוסכם, ומחכים, חמושים בכלי נשקם לבואם של המפקדים העליונים. הרגע המכריע קרב והלך, והנה, כפי שקורה תמיד, נעצרו המנהיגים וביצוע הקשר נקטע באחת.
משאך הגיעה לחבל רומאניה, ראתה ואנינה כי אהבת המולדת משכיחה כמדומה מלבו של אהוּבה כל אהבה אחרת. גאוותה של הרומאית הצעירה נפגעה. לשווא ביקשה לחשוב בהיגיון, אך כאב אפל השתלט עליה: היא מצאה את עצמה מגדפת את החירות. יום אחד כשבאה לפוֹרְלי לפגוש את מיסירילי לא שלטה בכאבה, שעד עתה ידעה ביהירותה הרבה לגבור עליו:
"למען האמת", אמרה לו, "אתה אוהב אותי כמו בעל; לא לכך פיללתי".
עד מהרה לא עצרה עוד בעד דמעותיה, אך היו אלה דמעות בושה על שהשפילה עצמה עד כדי כך, שהיא מוכיחה אותו. מיסירילי השיב על דמעותיה כפי שמשיב גבר שמחשבתו נתונה לעניין אחר. פתאום עלה על דעתה של ואנינה הרעיון לעזוב אותו ולשוב לרומא. הענשה עצמית זו על חולשתה, שבגינה הותרו חרצובּות פיה, עוררה בה חדווה אכזרית. כעבור כמה דקות של שתיקה גמלה ההחלטה בלבה. אם לא תעזוב את מיסירילי מיד, תראה את עצמה בלתי-ראויה לו. המחשבה על ההפתעה הכואבת שתהיה מנת חלקו כשיחפש אותה לצדו ולא ימצאנה, עוררה בה עליצות. עד מהרה התכווץ לבה למחשבה שלא הצליחה לעורר את אהבתו של הגבר שלמענו הקריבה כה הרבה. אז הפרה את שתיקתה ועשתה כל מה שבכוחה כדי להציל מפיו ולו מילת אהבה אחת. הוא אמר לה בהיסח-הדעת דברי חיבה ענוגים, אבל כשדיבר על תוכניותיו הפוליטיות היה זה בנימה רבת רגש יותר, ובתוך כך קרא בכאב:
"אה! אם התוכנית הזאת לא תצליח, אם הממשלה תגלה גם אותה, אפרוש מן המאבק".
ואנינה קפאה על מקומה. זה שעה כבר דימתה כי היא רואה את אהובה בפעם האחרונה. המילים שאמר עתה זרעו אור חדש, הרֵה-גורל, במחשבותיה. היא אמרה בלבה: 'הקרבונארי קיבלו ממני כמה אלפי צֶקִינים. אי-אפשר כלל להטיל ספק במסירותי לעניין הקשר'.
ואנינה ניעורה מהרהוריה רק כדי לומר לפייטרו:
"רצונך לבוא לבלות עשרים וארבע שעות בטירת סן-ניקוֹלוֹ? באספה שלכם הערב לא יזדקקו לנוכחותך. מחר בבוקר, נוכל לטייל בסן ניקוֹלוֹ. זה ישקיט את סערת נפשך וישיב לך את קור הרוח הנחוץ בנסיבות החשובות האלה".
פייטרו ניאות.
ואנינה נפרדה ממנו כדי לעסוק בהכנות לנסיעה, ונעלה כהרגלה את החדר שבו החביאה אותו.
היא נחפזה לסור לבית אחת מחדרניותיה לשעבר, שעזבה את שירותה כדי להתחתן ולפתוח חנות קטנה בפוֹרְלי. כשהגיעה אל אותה אשה כתבה בחיפזון, בשולי דף של מחזור תפילות שמצאה בחדרה, את ציון המקום המדויק שבו עתידה להתקיים אסיפת התא של הקרבונארי באותו הלילה. את דברי ההלשנה סיימה במילים אלה: התא הזה מונה תשעה-עשר חברים; להלן שמותיהם וכתובותיהם". אחרי שכתבה את רשימת השמות, שהיתה מדויקת בתכלית למעט זאת ששמו של מיסירילי הושמט ממנה, אמרה אל האשה, שעל נאמנותה סמכה:
"הביאי את הספר הזה אל הקרדינל-לֶגאט.[8] אמרי שיקרא את מה שכתוב כאן, ויחזיר לך את הספר. הרי לך שישה צֶקִינים. אם אי-פעם יזכיר הלגאט את שמך, בת מוות את. אך אם תתני ללגאט לקרוא את העמוד שכתבתי בו זה עתה, תצילי את חיי".
הכול התנהל לעילא. בשל פחדו, נמנע הלגאט מלנהוג בשררה. הוא הרשה לבת ההמון שביקשה לדבר איתו להופיע לפניו עוטה מסכה, ובלבד שידיה יהיו כבולות. במצב זה הובלה הסוחרת לפני האישיות החשובה הזאת, שאותה מצאה מתבצרת מאחורי שולחן ענקי מחופה שטיח ירוק.
הלגאט קרא את העמוד במחזור התפילות בעודו מחזיק אותו הרחק מגופו, חושש שמא מוטמן בו איזה רעל סמוי. הוא השיבו לסוחרת ולא ציווה לעקוב אחריה. פחות מארבעים דקות לאחר שעזבה את אהובה, ואחרי שראתה את חדרניתה לשעבר חוזרת, הופיעה ואנינה שוב לפני מיסירילי, והאמינה כי מעתה ואילך הוא שלה בלבד. היא אמרה לו שיש תנועה יוצאת דופן בעיר; אפשר להבחין בסיורים של קַרַבּיניֶירים ברחובות שבהם לא היו מסיירים מעולם קודם לכן.
"אם תשמע לעצתי", הוסיפה, "נצא מיד לסן ניקוֹלוֹ".
מיסירילי הסכים. הם הלכו ברגל עד כרכרתה של הנסיכה הצעירה, שחיכתה לו שם עם גבירת הליווי שלה – אשת-סוד נאמנה שקיבלה שכר נאה – במרחק כחצי פרסה מן העיר.
ואנינה, מוטרדת מן הצעד המשונה שנקטה, העתירה אותות חיבה כפולים ומכופלים על אהובה בהגיעה לטירת סן ניקוֹלוֹ. אך בעת שאמרה באוזניו דברי אהבה דומה היה עליה שהיא מעמידה פנים. אמש, כשעשתה את מעשה הבגידה, שכחה כי היא עלולה להיות קורבן לרגשי חרטה. כשחיבקה את אהובה בזרועותיה אמרה אל נפשה: 'מישהו עלול לומר לו מילה כלשהי, ומאותו רגע ואילך אהיה בעיניו מתועבת לנצח נצחים'.
באמצע הלילה נכנס אחד ממשרתיה של ואנינה בפתאומיות לחדרה. איש זה היה קרבונארו אך היא לא חשדה בכך כלל. למיסירילי היו אפוא סודות מפניה, ואפילו בנוגע לפרטים כאלה. היא התחלחלה. האיש בא להודיע למיסירילי כי במהלך הלילה הוצב משמר בפוֹרְלי סביב בתיהם של תשעה-עשר קרבונארי, והם עצמם נעצרו בשובם מן התא. אף על פי שבאו עליהם כחתף, תשעה מהם הצליחו לחמוק. הקַרַבּיניֶירי הצליחו להניח את ידם על שישה מהם ולהובילם אל הכלא שבמצודה. כשנכנסו לשם, השליך אחד מהם את עצמו אל הבאר, שהיתה עמוקה מאוד, ונהרג. מהומה התחוללה בנפשה של ואנינה; למרבה המזל, פייטרו לא הבחין בזאת: עשוי היה לקרוא בעיניה את פשעה.
"ברגע זה", המשיך המשרת, "נערך חיל המצב של פוֹרְלי בטור עורפי בכל הרחובות. החיילים מוצבים ברווחים כה קטנים זה מזה עד שכל חייל יכול לשוחח עם שכנו. התושבים אינם יכולים לחצות את הרחוב מצדו האחד לצדו השני בלי להיתקל בקצין".
אחרי צאתו של האיש, שקע פייטרו במחשבות להרף-עין בלבד:
"אין מה לעשות כרגע", אמר לבסוף.
ואנינה חישבה למות; היא רעדה כעלה נידף תחת מבטו של אהובה.
"מה קרה לך פתאום?" שאל אותה. אחר כך חשב על משהו אחר, וחדל להביט בה. בצהרי היום הרהיבה עוז ואמרה לו:
"הנה עוד תא אחד התגלה; אני חושבת שעכשיו תוכל לחיות זמן מה בשקט".
"מאוד בשקט", השיב מיסירילי בחיוך שהעביר בה צמרמורת.
היא יצאה לביקור שלא יכלה להימנע ממנו, אצל כומר הכפר של סן ניקוֹלוֹ, שאולי היה מרגל מטעם הישועים. כששבה בשעה שבע לארוחת הערב מצאה את החדר הקטן, שבו היה מוחבא אהובה, נטוש לגמרי. כשרוחה בל עמה רצה לחפשו בכל הבית. הוא לא היה בשום מקום. מיואשת, שבה אל החדר הקטן, ורק אז ראתה את הפתק. היא קראה:
"אני הולך להסגיר את עצמי לידי הלגאט. אני מרגיש שהמאבק שלנו אבוד; ההשגחה נגדנו. מי בגד בנו? כנראה האומלל הזה שהשליך את עצמו לבאר. מכיוון שחיי אינם מביאים עוד כל תועלת לאיטליה המסכנה, איני רוצה שחברַי, בראותם שרק אני לבדי לא נעצרתי, יעלו על דעתם שהסגרתי אותם. היי שלום; אם את אוהבת אותי, דאגי לנקום את נקמתי. הביאי לחיסולו, לאובדנו של המנוול שבגד בנו, ואפילו יהיה זה אבי".
ואנינה צנחה על כיסא מעולפת למחצה, ואומללוּת נוראה מכול השתלטה עליה. היא לא יכלה להגות שום מילה בשפתיה. עיניה היו יבשות, הן להטו.
לבסוף נפלה על ברכיה:
"אלי הרם", קראה, "קבל נא את נדרי. כן, אעניש את המנוול שבגד. אבל לפני כן יש להוציא לחופשי את פייטרו".
שעה לאחר מכן היתה בדרכה לרומא. זה זמן רב דחק בה אביה לשוב. בעת היעדרה אִרגן את נישואיה עם הנסיך ליוויו סאוֶולי. משאך הגיעה ואנינה, דיבר עמה על כך בחרדת לב. להפתעתו הרבה, נתנה את הסכמתה כבר כשהגה את המילה הראשונה. באותו ערב עצמו, בביתה של הרוזנת ויטֶלֶסקי, הציג לפניה אביה באופן כמעט רשמי את דון ליוויוֹ; היא שוחחה עמו ארוכות. היה זה הבחור האלגנטי ביותר, ובעל הסוסים היפים ביותר; אבל אף על פי שלדעת הכול ניחן בשנינות רבה, הוא נחשב לבעל אופי קליל כל כך, עד שבעיני הממשלה לא הוחזק חשוד כלל. ואנינה חשבה שאחרי שתסחרר את ראשו די הצורך, תוכל להפוך אותו לסוכן נוח מאוד. הואיל והיה אחיינו של מונסיניור סאווֶלי-קַטַנדזַארה, מושל רומא ושר המשטרה, הניחה שהמרגלים לא יעזו לעקוב אחריו.
אחרי שהרעיפה רוב חיבובים על דון ליוויו החביב במשך כמה ימים, בישרה לו ואנינה שהוא לעולם לא יהיה בעלה, היא סבורה שהוא קל-דעת מדי.
"לולא היית ילדון", אמרה לו, "הלבלר של דודך לא היה מסתיר דבר מפניך. למשל, איך מתכננים לנהוג בקרבונארי שנחשפו לאחרונה בפוֹרְלי?"
דון ליוויו שב משליחותו יומיים לאחר מכן וסיפר לה שכל הקרבונארי שנתפסו בפוֹרלי הצליחו להימלט. היא נתנה בו את עיניה השחורות ועל פניה חיוך מר שהביע בוז בל-ישוער, ולא הואילה לדבר עמו כל הערב. כעבור יומיים בא דון ליוויו והודה בפניה כי בפעם הקודמת הוליכו אותו שולל.
"אבל עלה בידי", אמר לה, "להשיג את המפתח ללשכה של דודי. בניירות שמצאתי שם, קראתי שמועצה (או ועידה), המורכבת מקרדינלים וכמרים רמי מעלה, מן המקורבים ביותר לכס הקדוש, מתכנסת תחת מעטה של סודיות גמורה כדי לדון בשאלה אם מן הראוי יהיה לשפוט את הקרבונארי האלה בראווֶנה או ברומא. תשעת הקרבונארי שנתפסו בפוֹרְלי, ומנהיגם, טיפוס ושמו מיסירילי, שהיתה לו הטיפשות להסגיר את עצמו, עצורים בשעה זו בטירת סן לֶאו".[9]
לשֵמע המילה "טיפשות" צבטה ואנינה את הנסיך בכל כוחה.
"אני רוצה לראות את המסמכים האלה במו עיני", אמרה לו, "ולהיכנס איתך ללשכה של דודך. אולי לא קראת היטב".
לשֵמע המילים האלה התחלחל דון ליוויו. ואנינה ביקשה ממנו דבר כמעט בלתי-אפשרי. אבל דרך חשיבתה המוזרה של הנערה הזאת רק הכפילה את אהבתו. ימים אחדים לאחר מכן עלה בידי ואנינה, מחופשת לגבר ועטויה במקטורן הנאה של מדי המשרתים של קאזה סאווֶלי, לבלות מחצית השעה בין המסמכים הסודיים ביותר של שר המשטרה. רגש של אושר עז הציפהּ כשגילתה את הדוח היומי על החשוד פייטרו מיסירילי. ידיה רעדו כשהחזיקה את המסמך בידיה. כשקראה שוב את השם הזה חישבה להתעלף. בצאתם מארמונו של מושל רומא התירה ואנינה לדון ליוויו לנשקה.
"אתה עומד יפה בניסיונות שבהם אני מבקשת להעמידך", אמרה לו.
אחרי מילים שכאלה היה הנסיך הצעיר מוכן ומזומן להעלות באש את הוותיקן, כדי לשאת חן מלפני ואנינה. אותו ערב התקיים נשף ריקודים בבית השגריר הצרפתי. היא הרבתה לרקוד, וכמעט תמיד איתו. דון ליוויו היה שיכור מאושר; צריך היה למנוע ממנו לחשוב יתר על המידה.
"אבי הוא מוזר לעתים", אמרה לו ואנינה יום אחד, "הבוקר פיטר שניים ממשרתיו, והללו באו לבכות באוזני. אחד מהם ביקש ממני למצוא לו משרה בבית דודך, מושל רומא; השני, שהיה חייל ארטילריה תחת שלטון הצרפתים, מבקש להיות מועסק בטירת סנט-אנג'לו".
"אכניס את שניהם לשירותי", אמר בהתלהבות הנסיך הצעיר.
"האם זה מה שאני מבקשת ממך?" השיבה ואנינה ביהירות. "אני חוזרת באוזניך מילה במילה על בקשותיהם של שני האנשים המסכנים האלה: הכרח הוא שישיגו מה שביקשו, ולא שום דבר אחר".
עניין זה היה קשה לביצוע מאין כמוהו. מונסיניור קַטַנדזַארה לא היה אדם פזיז כלל וכלל, ולא נהג לקבל לשירותו אלא אנשים שהכירם היטב. בעודה מנהלת למראית עין חיים שטופי הנאות ועינוגים, היתה ואנינה, שהתייסרה ברגשי חרטה, אומללה מאוד. האיטיות שבה התרחשו המאורעות עינתה את נפשה. מנהל העסקים של אביה הביא לה לא מכבר כסף. כלום עליה לברוח מבית אביה, לנסוע לחבל רומאניה ולנסות למלט את אהובה מן הכלא? ככל שהרעיון הזה נראה חסר שחר, היא כבר עמדה להוציאו אל הפועל, והנה נכמרו רחמי הגורל עליה. דון ליוויו אמר לה:
"עשרת הקרבונארי מהתא של מיסירילי עומדים להיות מועברים לרומא אחרי הרשעתם – אלא אם כן יוצאו להורג ברומאניה, זה מה שהצליח דודי לחלץ מהאפיפיור הערב. את ואני הננו היחידים ברומא שיודעים את הסוד הזה. את מרוצה?"
"אתה מתחיל להיות גבר", השיבה ואנינה. "שלח לי במתנה את דיוקנך".
ערב היום שבו עמד מיסירילי להגיע לרומא, מצאה ואנינה תואנה כדי לנסוע לצ'יטָה-קַסטֶלאנה. את הקרבונארי שמעבירים מחבל רומאניה לרומא נוהגים להלין בבית-הסוהר של העיר הזאת. היא ראתה את מיסירילי בבוקר, בשעה שיצא מן הכלא; הוא היה לבדו על עגלה, אסור בשלשלת. חיוור מאוד נראה לה, אך כלל לא נואש. אשה זקנה השליכה לעברו צרור סיגליות, מיסירילי חייך והודה לה.
ואנינה ראתה את אהובה, וכל מחשבותיה התעוררו לחיים; אומץ לב חדש הופח בה. זמן רב קודם לכן השיגה קידום נאה לאב קארי, הכומר של טירת סנט אנג'לו, ששם היה עתיד אהובה להיכלא. היא בחרה בכוהן הטוב הזה לכומר-המוודה שלה. ברומא אין זה דבר של מה-בכך להיות כומר-מוודה של נסיכה, אחייניתו של המושל.
משפטם של הקרבונארי מפוֹרְלי לא היה ארוך. כדי לנקום על בואם לרומא, שאותו נבצר מהם למנוע, מינו ראשי מפלגת האוּלטרה[10] כמרים רמי מעלה, מן השאפתנים ביותר, לוועדה שנועדה לשפוט אותם. בראש הוועדה הזאת עמד שר המשטרה.
החוק נגד הקרבונארי הוא חד-משמעי: אלה מפוֹרְלי לא יכלו לטפח בלבם כל תקווה להינצל. אף על פי כן הם הגנו על חייהם בכל האמצעים האפשריים. לא זו בלבד ששופטיהם דנו אותם למוות, אלא שכמה מהם אפילו המליצו להשית עליהם עינויים אכזריים, לכרות את כפות ידיהם וכיוצא בזה. לשר המשטרה, שעתידו היה מובטח (שכן אין פורשים מן התפקיד הזה אלא כדי להיעשות קרדינל), לא היה כל צורך בידיים כרותות. כשהביא את גזר-הדין לפני האפיפיור, עלה בידו להקל את עונשם של כל הנאשמים ולהמירו בכמה שנות מאסר. היוצא מן הכלל היחיד היה פייטרו מיסירילי. השר ראה בבחור הזה קנאי מסוכן, ומלבד זאת הלה כבר נידון למוות גם על הריגתשני הקַרַבּיניירים שסיפרנו עליהם. לוואנינה נודע על גזר-הדין ועל ההקלה בעונש גם יחד כמה דקות אחרי שובו של השר ממשכן האפיפיור.
למחרת היום שב מונסיניור קַטַנדזַארה לארמונו לקראת חצות, ולא מצא את חדרנו. כולו פליאה, צלצל השר מספר פעמים; לבסוף הופיע משרת זקן ומטומטם. השר, בקוצר רוחו, החליט להתפשט בעצמו. הוא נעל את הדלת. שרר חום כבד: הוא הסיר את מעילו והשליך אותו מגולגל לצרור על אחד הכיסאות. המעיל, שנזרק בכוח רב מדי, חלף מעל הכיסא, המשיך במעופו ופגע בווילון המלמלה שעל החלון, והתווה שם דמות של אדם. השר קפץ במהירות אל עבר מיטתו ואחז באקדחו. כשחזר אל החלון יצא משם בחור צעיר מאוד, לבוש מדי משרת, ופסע לעברו כשאקדח בידו. למראהו קירב השר את אקדחו אל עינו של הבחור; הוא עמד לירות. והנה אמר לו הבחור הצעיר בצחוק:
"באמת, מונסיניור, אינך מזהה את ואנינה ואניני?"
"מה פשר הבדיחה הגרועה הזאת?" השיב בכעס השר.
"הבה נדבר בהיגיון", אמרה הנערה. "ראשית, האקדח שלך אינו טעון".
השר המופתע בדק ומצא שאכן כך הדבר. לאחר מכן שלף פגיון מכיס המקטורן שלו.[11]
ואנינה אמרה לו בהבעה אדנותית מקסימה:
"הבה נשב, מונסיניור".
והיא התיישבה בשלווה על הספה.
"האם את לבדך, לכל הפחות?"
"לגמרי לבדי, אני נשבעת לך!" קראה ואנינה.
השר הקפיד לוודא זאת: הוא הקיף את החדר והביט לכל פינה. לאחר מכן התיישב על כיסא במרחק שלושה צעדים מוָאנינה.
"איזו תועלת אוכל להפיק", אמרה ואנינה בארשת רכה וּשלֵווה, "מהריגתו של אדם מתון, שאת מקומו יתפוס, מן הסתם, איש חלש וחמום מוח, העשוי לגרום לאובדנו שלו ושל האחרים?"
"מה רצונך אפוא, עלמתי?" שאל השר ברוגזה. "הסצנה הזאת אינה לרוחי ואסור לה להימשך".
"מה שאני מבקשת להוסיף", פתחה שוב ואנינה בארשת זחוחה, שוכחת פתאום את ארשת הנועם שעָטתה, "חשוב לך יותר משהוא חשוב לי. יש מי שדורש שחייו של הקרבונארו מיסירילי יינצלו. אם יוּצא להורג, אתה לא תאריך לחיות אפילו שבוע ימים אחריו. לי אין שום עניין בכל זה; את מעשה השיגעון הזה שאתה מתלונן עליו, עשיתי תחילה כדי להשתעשע ואחר כך כדי לסייע לאחת מידידותי. רציתי", אמרה ואנינה כשהיא שבה ועוטה הבעה רוחשת טוב, "רציתי לעשות שירות לאדם רב-שכל שיהיה בקרוב דודי, ועתיד, ככל הנראה, להביא תהילה רבה למשפחתו".
ארשת הכעס סרה מעל פניו של השר: יופיה של ואנינה תרם בלא ספק לשינוי המהיר הזה.
נהייתו של מונסיניור קַטַנדזַארה אחרי נשים יפות היתה ידועה ברומא, ובתחפושת זו של משרת-ליווי במדי קאזה סאווֶלי, עם גרבי המשי המתוחים היטב, האפודה האדומה, המקטורן התכול המעוטר בסרט כסף והאקדח בידה, היתה ואנינה מצודדת-לב.
"אחייניתי לעתיד", אמר השר והוא כמעט צוחק, "את עושה כאן מעשה של טירוף גמור, והוא לא יהיה האחרון".
"אני מקווה שאישיות חכמה כמוך", השיבה ואנינה, "תשמור על סודי, ובעיקר מפני דון ליוויוֹ, וכדי לעשותך מחויב לכך, דודי היקר, הנה אם תעניק לי במתנה את חיי בן-חסותה של ידידתי, אתן לך נשיקה".
באופן זה, כשהיא ממשיכה את השיחה בנימה מבודחת כלשהו, אותה נימה שהגבירות הרומאיות יודעות להניע בה עניינים ברומו של עולם, עלה בידי ואנינה לשוות לפגישה זו, שהחלה עם אקדח שלוף ביד, אופי של ביקור שבו מכבדת הנסיכה סאוולי הצעירה את דודהּ, מושל רומא.
עד מהרה החל מונסיניור קַטַנדזַארה מפרט באוזני אחייניתו את כל הקשיים שעשויים להיערם על דרכו אם ינסה להציל את חייו של מיסירילי, בעודו דוחה ביהירות את הרעיון שהפחד מכתיב את צעדיו. תוך כדי שיחה טייל השר בחדר עם ואנינה. הוא נטל בידו קנקן של לימונדה שעמד על האח ומזג מתוכו אל כוס של בדולח. כשעמד להגישה אל שפתיו חטפה אותה ואנינה מידו, ואחרי שהחזיקה אותה זמן מה שמטה אותה כבהיסח-הדעת אל הגינה. רגע לאחר מכן, כשנטל השר סוכריית שוקולד מקופסת הממתקים, חטפה אותה ואנינה מידיו ואמרה לו בעודה צוחקת: "הישמר לך, הכול בביתך מורעל, יש מי שמבקש את מותך. אני, ביוזמתי, השגתי חנינה לדודי לעתיד, כדי שלא אכנס למשפחת סאווֶלי בידיים ריקות לגמרי".
מונסיניור קַטַנדזַארה, מופתע כולו, הודה לאחייניתו, ורמז כי יש תקווה גדולה להציל את חייו של מיסירילי.
"העסקה חתומה!" קראה ואנינה, "והראיה – הנה לך כבר הפיצוי", אמרה ונשקה לו.
השר ניאות לקבל את הפיצוי.
"עלייך לדעת, ואנינה יקירתי", הוסיף, "שאינני שוחר דם. מלבד זאת, אני עדיין צעיר, גם אם בעינייך אני נראה אולי זקן, ואני עשוי עוד לחיות בתקופה שבה דם שנשפך היום יהיה לי לרועץ בעתיד".
השעון צלצל שתיים כשליווה מונסיניור קַטַנדזַארה את ואנינה אל השער הקטן של גנו.
יומיים לאחר מכן, כשהופיע השר לפני האפיפיור, נבוך למדי מן הצעד שעליו לעשות, אמר לו הוד קדושתו:
"ראשית כול, רוצה אני לבקש ממך חסד. מעל ראשו של אחד מן הקרבונארי ההם מפוֹרְלי עדיין תלוי ועומד גזר-דין מוות. המחשבה הזאת מַדִירָה שינה מעיני: יש להציל את האיש הזה".
כשראה השר שהאפיפיור מחזיק בעמדתו שלו, העלה כמה וכמה השגות, וסופו שעמד וחיבר צו של motu proprio,י[12] והאפיפיור, בניגוד לנוהג המקובל, חתם עליו.
ואנינה חשבה שגם אם תשיג חנינה בעבור אהובה, אפשר שינסו להרעיל אותו. כבר בלילה הקודם קיבל מיסירילי מן האב קארי, המוודה שלו, כמה אריזות קטנות של לחם מַלָחים,[13] ועמן אזהרה שלא לנגוע בשום מאכל שמספקת המדינה.
משנודע לוואנינה לאחר מכן, שהקרבונארי מפוֹרלי עומדים להיות מועברים לטירת סן לֵאו, ביקשה לנסות ולראות את מיסירילי בתחנת המעבר בצ'יטה-קַסטֵלאנָה. היא הגיעה לעיר הזאת יממה לפני בוא האסירים. שם פגשה את האב קארי שהקדים אותה בכמה ימים. הוא השיג את הסכמתו של הסוהר שמיסירילי יוכל לשמוע את המיסה בחצות, בבית התפילה של הכלא. הסוהר אף הרחיק לכת יותר מכך: אם יסכים מיסירילי שיכבלו את זרועותיו ואת רגליו בשלשלאות, כי אז יתרחק הסוהר אל עבר דלת בית התפילה, באופן שיוכל לראות את האסיר אשר לו היה אחראי, אבל לא יוכל לשמוע את דבריו.
היום שעתיד היה לחרוץ את גורלה של ואנינה הגיע לבסוף. כבר בבוקר הסתגרה בבית התפילה של הכלא. מי יֵדע אלו מחשבות הסעירו את נפשה באותה יממה ארוכה? האם אוהב אותה מיסירילי די הצורך בשביל לסלוח לה? היא הלשינה על התא שלו, אבל הצילה את חייו. כשגבר כוחה של התבונה בנשמתה המיוסרת, קיוותה ואנינה שהוא ייאות לעזוב את איטליה יחד עמה: אם אמנם חטאה, הרי היה זה מתוך אהבה יתרה. כשצִלצלה השעה ארבע, שמעה מרחוק את צעדי סוסיהם של הקַרַבּיניירים על אריחי המרצפת. דומה היה כי כל אחד מן הצעדים הללו מהדהד בלבה פנימה. עד מהרה קלטה את רחש גלגליהן של העגלות שעתידות להעביר את האסירים. הן נעצרו בכיכר הקטנה שמול הכלא. היא ראתה שני קַרַבּיניֶירים מרימים את מיסירילי, שהיה לבדו בתוך עגלה, אסור בשלשלאות כה רבות עד כי התקשה לנוע. 'לפחות הוא חי', אמרה בלבה ודמעות בעיניה, 'הם עדיין לא הרעילו אותו'. שעות הערב היו מייסרות; המנורה שעל המזבח, שהיתה מוצבת במקום גבוה מאוד, ואשר הסוהר קימץ בשמן בעבורה, האירה רק את הקַפֶּלה הקודרת הזאת. עיניה של ואנינה שוטטו על קבריהם של אי-אלו אצילים רמי מעלה מימי-הביניים, שמתו בבית-הסוהר הסמוך. לפסליהם היתה חזות אכזרית.
כל הרעשים חדלו זה מכבר; ואנינה היתה שקועה כולה בהרהוריה הקודרים. זמן מועט אחרי צלצול שעת חצות דימתה לשמוע רחש קל, כעין משק כנפיים של עטלף. היא ביקשה לצעוד, ונפלה מעולפת למחצה על אדן המזבח. באותו רגע ניצבו בסמוך אליה ממש שתי רוחות רפאים, שלא שמעה בהתקרבן. היו אלה הסוהר ומיסירילי, שהיה עמוס כל כך בשלשלאות עד כי דומה היה שהוא מלופף בהן כולו. הסוהר הדליק עששית והניח אותה על אדן המזבח ליד ואנינה, באופן כזה שיוכל לראות היטב את האסיר שלו. אחר כך נסוג משם אל הירכתיים, סמוך לדלת. משאך התרחק משם הסוהר, הסתערה ואנינה בחיבוקים על מיסירילי. כשאימצה אותו אל לבה חשה רק בשלשלאותיו הקרות והחדות. 'מי אסר אותו בשלשלאות האלה?' חשבה בלבה. היא לא חשה כל עונג בנשקה את אהובה. עד מהרה התחלף כאב זה באחר, עז ממנו: לרגע סברה כי מיסירילי יודע על פשעה, עד כדי כך היתה קבלת הפנים שלו צוננת.
"ידידה יקרה", אמר לה לבסוף, "אני מצר על האהבה שהתעוררה בלבך כלפי; לשווא תוהה אני אֵלו סגולות מצאת בי, שהעירו בלבך את האהבה הזאת. שמעי נא לי, הבה נשוב אל רגשות נוצריים יותר, הבה נשכח את האשליות שהוליכו אותנו שולל לפנים; איני יכול להיות שלך. ביש המזל שרדף תמיד את מעשי מקורו אולי בחטאים החמורים שחטאתי כלפי שמים. אך לוּ לפחות הקשבתי לקול התבונה האנושית! מדוע לא נעצרתי יחד עם חברַי, בלילה הגורלי בפוֹרלי? מדוע, בעת סכנה, לא ניצבתי על משמרתי? מדוע פתחה היעדרותי פתח לחשדות כה איומים? משום שהיתה לי תשוקה אחרת מלבד התשוקה לחירותה של איטליה".
תדהמתה של ואנינה לנוכח השינוי שחל במיסירילי לא ידעה גבול. אף שבשרו לא כחש במידה נראית לעין, דומה היה כמי שכבר מלאו לו שלושים. ואנינה ייחסה את השינוי הזה לעינויים שהיו מנת חלקו בבית-הסוהר, ופרצה בבכי.
"אה!" אמרה לו, "הסוהרים הבטיחו פעמים כה רבות שיתייחסו אליך יפה!"
האמת היתה, שקרבת המוות שבה ועוררה בלבו של הקרבונארו הצעיר את כל העקרונות הדתיים העשויים לדור בכפיפה אחת עם אהבת החירות. אט אט הבחינה ואנינה כי השינוי המפתיע שחל באהובה הוא שינוי שכל כולו רוחני, ואיננו בשום אופן תולדה של התעללות גופנית. כאבה, שדומה כי כבר היה בשיאו, גבר בשל כך עוד יותר.
מיסירילי שתק. ואנינה חישבה להיחנק מעוצמת התייפחויותיה. הוא הוסיף, מעט נרגש אף הוא:
"אילו אהבתי דבר-מה בעולם הזה, הייתי אוהב אותך, ואנינה. אך השבח לאל, אין לי עוד אלא מטרה אחת בחיי: אמות בבית-הסוהר, או על מזבח חירותה של איטליה".
שוב היתה שתיקה; ואנינה נאלמה דום: היא ניסתה לדבר, אבל לשווא.
מיסירילי הוסיף:
"החובה אכזרית היא, ידידתי; אך אם מילוי משימותיה לא היה כרוך בקשיים, היכן היה מקומה של הגבורה? הבטיחי לי שלא תנסי עוד לעולם לפגוש אותי".
הוא עשה תנועה קלה בפרק היד, ככל שאפשרה לו השלשלת, והושיט לוָאנינה את אצבעותיו.
"אם תרשי לאדם שהיה יקר לך להשיא לך עצה, נהגי בתבונה והינשאי לאיש המצוין שאביך מייעד לך. אל תתוודי בפניו על שום דבר חמור, אבל יחד עם זאת אל תנסי לעולם לשוב ולפגוש אותי. מכאן ולהבא נהיה זרים זה לזה. אַת הִלווית סכום נכבד למען שירות המולדת; אם אי-פעם תשתחרר המולדת מעול עריציה, הסכום הזה יוחזר לך בנאמנות מנכסי האומה".
ואנינה היתה מזועזעת. כשדיבר אליה, לא נצצו עיניו של פייטרו אלא ברגע שהגה את המילה: המולדת.
לבסוף באה היהירות לעזרתה של ואנינה; היא הצטיידה בעוד מועד ביהלומים ובשוֹפינים קטנים לליטושם. כעת, בלי להשיב דבר למיסירילי, הגישה לו אותם.
"אני מקבל אותם משום שכך מצווה עלי החובה", אמר לה, "כי אני חייב לנסות ולהימלט; אך לעולם לא אשוב לראותך, אני נשבע על כך גם לנוכח חסדך זה האחרון. היי שלום, ואנינה. הבטיחי לי שלא תכתבי לי לעולם; השאירי אותי כל כולי למולדת, בשבילך הריני בבחינת מת. היי שלום".
"לא", פתחה שוב ואנינה בחמת-זעם, "אני רוצה שתדע לאילו מעשים הובילה אותי האהבה שהגיתי לך".
אז סיפרה לו על כל המהלכים שעשתה מאז עזב מיסירילי את טירת סן ניקוֹלוֹ והלך אל בית הלֶגאט. כשסיימה את דבריה אלה, אמרה ואנינה:
"כל זה אינו ולא כלום: עשיתי יותר מכך, מתוך אהבה אליך".
אז סיפרה לו את דבר בגידתה.
"אהה! מפלצת!" קרא פייטרו בחמת זעם והסתער עליה; הוא ניסה להמם אותה בשלשלאותיו.
מן הסתם היה מצליח בכך לולא מיהר לשם הסוהר לשמע הצעקות הראשונות. הוא השתלט על מיסירילי.
"קחי, מפלצת, איני רוצה להיות חייב לך דבר", אמר מיסירילי לוואנינה והשליך לעברה, ככל שהתירו לו שלשלאותיו, את השוֹפינים ואת היהלומים והתרחק משם במהירות.
ואנינה נשארה המומה. היא שבה לרומא; ידיעה בעיתון מבשרת כי היא נישאה לא מכבר לנסיך דון ליוויו סאוולי.

סטנדאל

מארי-אנרי בל (Marie-Henri Beyle), הידוע יותר בשם העט שלו סטֶנדָל (Stendhal) ‏(23 בינואר 1783 - 23 במרץ 1842), היה מגדולי סופריה של צרפת.

עוד על הספר

  • תרגום: אירית עקרבי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 210 עמ' מודפסים
עזה כמוות - סיפורי אהבה סטנדאל
זה היה ערב באביב שנת...182. רומא כולה היתה כמרקחה: הדוכס דה ב***, אותו בנקאי מפורסם, זימן נשף ריקודים בארמונו החדש אשר בכיכר ונציה. מיטב אָמנויותיה של איטליה, כל מותרותיהן והדרן של פאריס ושל לונדון חברו יחד כדי לפאר את הארמון הזה. הקהל נהר מכל עבר. בנות האצולה של אנגליה, יפהפיות בלונדיות קרירות, תחבלו תחבולות כיצד לזכות בהזמנה לנשף; הן הגיעו בהמוניהן. בין אלה לבין היפות בנשות רומא קמה תחרות על פרס היופי. נערה צעירה, שברק עיניה ושׂערה בגוֹן ההוֹבנֶה העידו עליה שרומאית היא, נכנסה שעונה על זרוע אביה. מבטי הכול עקבו אחריה. כל תנועה מתנועותיה אמרה גאווה עילאית.
ניכר היה כי הזרים הנכנסים לשם משתאים מאוד לנוכח הדר הנשף. "משתאותיו של שום מלך ממלכי אירופה אינם משתווים כלל לנשף הזה", אמרו איש לרעהו.
מלכים אינם בונים לעצמם ארמונות בסגנון האדריכלות הרומית, ולנשפיהם הם נאלצים להזמין את הגבירות מן האצולה הגבוהה של חצרם. הדוכס דה ב*** מזמין רק את הנשים היפות. אותו ערב הצליח במיוחד בבחירותיו: דומה היה כי הגברים אחוזי התפעלות. צריך היה להחליט מי מבין נשים מצודדות כה רבות היא היפה ביותר. זמן-מה נותרה השאלה בלא הכרעה. אך בסופו של דבר הוכרזה הנסיכה ואנינה ואניני, אותה נערה צעירה בעלת שיער שחור ועיני להבה, כמלכת הנשף. מיד נטשו נחילי הזרים והרומאים הצעירים את כל הטרקלינים האחרים וגדשו עד אפס מקום את הטרקלין שבו שהתה היא.
אביה, הנסיך דון אַזדרוּבַּלֶה וָאניני, דרש כי תרקוד תחילה עם שני שליטים מגרמניה. אחר-כך נענתה להזמנותיהם של כמה אנגלים יפי תואר ורמי יחש מאוד; הופעתם הנוקשה שִעממה אותה. דומה היה כי היא נהנית יותר לייסר את ליוויו סאווֶלי הצעיר, שנראה מאוהב בה מאוד. היה זה הצעיר הזוהר ביותר ברומא, ויתר על כן אף הוא היה נסיך. אך אילו נתן לו מישהו לקרוא רומן, הוא היה משליך את הספר מידיו אחרי עשרים עמודים ואומר כי הקריאה בו גורמת לו כאב ראש. זה היה חיסרון בעיניה של ואנינה.
לקראת חצות התפשטה שמועה בנשף, ועוררה התרגשות לא מעטה. קַרבּוֹנארוֹ[1] צעיר, שהיה כלוא בטירת סנט אנג'לו,[2] נמלט משם בעצם הערב הזה עוטה תחפושת, ובהגיעו אל עמדת המשמר האחרונה תקף את החיילים בפגיון כשהוא מוכיח אומץ לב ותעוזה מפליאה. אבל גם הוא עצמו נפצע, ועתה מתחקים השוטרים על עקבותיו ברחובות על פי סימני הדם שהותיר, ויש תקווה כי ישוב וייתפס.
בעוד הכול שחים במאורע הזה, ליווה דון ליוויו סאוֶולי את ואנינה למקומה לאחר שרקד עמה. כולו מסונוור מחִנהּ ומן ההצלחה שקצרה וכמעט טְרוף אהבה, אמר לה:
"אבל הגידי נא לי, היש מישהו שעשוי למצוא חן בעינייך?"
"אותו קרבונארו צעיר, שנמלט זה עתה", השיבה לו ואנינה, "הוא לכל הפחות עשה משהו, חוץ מלטרוח להיוולד".[3]
הנסיך דון אַזדרוּבַּלֶה התקרב אל בתו. איש עשיר היה, אשר זה עשרים שנה לא בדק מעולם חשבונות עם מנהל העסקים שלו, והלה היה מלווה לדון אַזדרוּבַּלֶה את פרי רווחיו שלו עצמו, בריבית גבוהה למדי. אם תפגשו בו ברחוב, תטעו לחושבו לשחקן ותיק ולא תבחינו כלל כי שתי ידיו עמוסות לעייפה חמש או שש טבעות ענקיות שיהלומים גדולים מאוד משובצים בהן. שני בניו נעשו ישועים, ולימים נטרפה דעתם ומתו. הוא שכח אותם; אולם היטב חרה לו עתה שבתו היחידה, ואנינה, מסרבת להינשא. כבר מלאו לה תשע-עשרה והיא דחתה מעל פניה את המזהירים במחזרים. ומה הסיבה לדחייה זו? אותה סיבה שהניעה את סילה לוותר על כיסאו: הבוז שרחש לרומאים.[4]
למחרת הנשף הבחינה ואנינה כי אביה, שהיה המרושל בבני-האדם ומעודו לא טרח לקחת עמו מפתח, מקפיד לנעול בתשומת לב יתירה את דלתו של גרם מעלות קטן, שהוביל לדירה קטנה בקומה השלישית של הארמון. חלונותיה של דירה זו השקיפו על גזוזטרה שעצי תפוז נטועים בה. ואנינה יצאה לערוך כמה ביקורים ברומא. בשובה היה שער-הארמון הגדול חסום בשל הכנות להתקנת תאורה, ועל כן נכנסה הכרכרה דרך אחת החצרות האחוריות. ואנינה נשאה את עיניה והתפלאה לראות שאחד מחלונותיה של הדירה שאביה הקפיד כל כך על נעילתה, פתוח לרווחה. היא שילחה את גבירת הליווי שלה, עלתה לגג הארמון, ואחרי חיפושים ממושכים גילתה חלון קטן מסורג שהשקיף על הגזוזטרה העטורה עצי תפוז.
אותו חלון פתוח, שבו הבחינה קודם לכן, נמצא במרחק שני צעדים ממנה. אין כל ספק שמישהו מתגורר בחדר הזה. אבל מי? למחרת עלה בידי ואנינה להניח את ידה על מפתח לדלת קטנה שנפתחה אל הגזוזטרה העטורה עצי תפוז.
היא התקרבה בצעדי חרש אל החלון, שעדיין היה פתוח. תריס חיפה עליו. בירכתי החדר עמדה מיטה, ומישהו שכב בה. תגובתה הראשונה היתה לסגת לאחור; אבל היא הבחינה בשמלת אשה מוטלת על כיסא. כשהיטיבה להתבונן בדמות השוכבת במיטה, ראתה כי היא בעלת שיער בהיר וככל הנראה צעירה לימים מאוד. לא היה ספק בלבה כי אשה היא. השמלה המוטלת על הכיסא היתה מגואלת בדם; כתמי דם היו גם על זוג נעלי הנשים שהיה מונח על אחד השולחנות. האלמונית זעה מעט. ואנינה שמה לב שהיא פצועה. יריעת בד גדולה כיסתה את חזהּ; הבד הודק בסרטים בלבד, לא ידו של רופא הניחה אותו כך. ואנינה שמה לב כי מדי יום ביומו, בסביבות השעה ארבע, מסתגר אביה בחדריו, ואחרי כן סר לבקר את האלמונית. עד מהרה הוא שב ויורד, ועולה על כרכרתו בדרכו אל הרוזנת ויטֶלֶסקי. מיד עם צאתו היתה ואנינה עולה אל הגזוזטרה הקטנה, שממנה יכלה לראות את האלמונית. אהדה רבה ניעורה בלבה כלפי האשה הצעירה והאומללה הזאת. היא ניסתה לנחש מה הן קורותיה. השמלה המגואלת בדם, שהיתה מושלכת על כיסא, נראתה מנוקבת כולה חורים מפגיעות פגיון. ואנינה יכלה למנות את קרעיה. יום אחד ראתה את האלמונית באופן ברור יותר: עיניה הכחולות היו מופנות אל השמים; דומה היה כי היא מתפללת. עד מהרה מילאו דמעות את עיניה היפות. הנסיכה הצעירה התקשתה מאוד שלא לפנות אליה בדברים. למחרת העזה ואנינה להתחבא על הגזוזטרה הקטנה בטרם יבוא לשם אביה. היא ראתה את דון אַזדרוּבַּלֶה נכנס לחדרה של האלמונית; הוא נשא עמו סל של מצרכים. הנסיך נראה מודאג ולא הכביר מילים. כשדיבר, היה קולו מהוסה כל כך עד שבקושי עלה בידי ואנינה לשמוע את דבריו, אף על פי שהדלת אל הגזוזטרה היתה פתוחה. הוא יצא משם עד מהרה.
'לאשה המסכנה הזאת יש בוודאי אויבים איומים', חשבה ואנינה, 'אם אבי, שאופיו שאנן כל כך, נשמר שלא לגלות את אוזנו של איש על כך, וטורח לטפס מאה ועשרים מדרגות בכל יום'.
ערב אחד, כשנשאה ואנינה לאיטה את ראשה אל עבר חלונה של האלמונית, נפגשו מבטיהן, והכול התגלה. ואנינה נפלה על ברכיה וקראה:
"אני אוהבת אותך, ואני מסורה לך בכל לבי".
האלמונית רמזה לה להיכנס.
"אני חייבת לך התנצלות עמוקה", קראה ואנינה, "סקרנותי האווילית פוגעת בך, מן הסתם, מאוד! אני נשבעת לך לשמור סוד, ואם תדרשי זאת, לא אבוא לכאן עוד לעולם".
"מי יכול שלא להתמלא אושר למראייך?" שאלה האלמונית. "את מתגוררת בארמון הזה?"
"כמובן", השיבה ואנינה. "אני רואה שאינך מכירה אותי: אני בתו של דון אַזדרוּבַּלֶה".
האלמונית הביטה בה בארשת פליאה, הסמיקה מאוד, אחר כך הוסיפה:
"אנא הרשי לי לקוות שתסורי לבקרני בכל יום; אבל משאלתי היא שהנסיך לא יֵדע דבר על ביקורייך".
לבה של ואנינה הלם בעוז; גינוניה של האלמונית נדמו לה מלאי עידון. מן הסתם התחצפה הצעירה המסכנה אל איזו אישיות בכירה. אולי בפרץ של קנאה הרגה את מאהבה? ואנינה לא יכלה להעלות על דעתה סיבה נדושה כלשהי למצבה האומלל. האלמונית סיפרה לה כי נפצעה בכתפה, וכי הפצע התפשט עד לחזהּ והוא גורם לה סבל רב. פעמים רבות היא חשה שפּיהָ נמלא דם.
"ואין רופא שבא לראותך!" קראה ואנינה.
"את יודעת שברומא", אמרה האלמונית, "הרופאים חייבים לדווח למשטרה בפירוט על כל הפציעות שהם מטפלים בהן. הנסיך מואיל בטובו לחבוש במו ידיו את פצעי בבד הזה שאת רואה".
האלמונית נמנעה ברוב חן מלהביע רחמים על עצמה בשל התאונה שקרתה לה; ואנינה אהבה אותה עד טירוף. עם זאת דבר אחד הפליא עד מאוד את הנסיכה הצעירה: בעיצומה של שיחה רצינית ביותר התקשתה האלמונית מאוד לבלום פרצי צחוק פתאומיים.
"הייתי שמחה מאוד", אמרה ואנינה, "לדעת את שמך".
"קוראים לי קלמנטין".
"טוב, קלמנטין היקרה! מחר בחמש אבוא לבקרך".
למחרת מצאה ואנינה את ידידתה החדשה במצב רע מאוד.
"אני רוצה להביא אלייך רופא", אמרה ואנינה ונשקה לה.
"אעדיף למות", אמרה האלמונית. "האם יעלה על דעתי לסכן את אנשי חסדי?"
"הרופא של מונסיניור סאוולי-קַטַנדזַארה, מושל רומא, הוא בנו של אחד מאנשי השירות שלנו", אמרה ואנינה, "הוא נאמן לנו לחלוטין, והודות למעמדו, אין הוא חושש מאיש. אבי אינו מעריך די הצורך עד היכן מגיעה נאמנותו לנו. אצווה לשלוח להזעיק אותו".
"איני רוצה רופא!" קראה האלמונית בעזות שהפתיעה את ואנינה. "בואי לבקר אותי, ואם אלוהים מבקש לקרוא אותי אליו, אמות מאושרת בזרועותייך".
למחרת הורע עוד יותר מצבה של האלמונית.
"אם את אוהבת אותי", אמרה ואנינה, "הואילי נא לראות רופא".
"אם הוא יבוא, אושרי יאבד".
"אני הולכת לצוות שיקראו לו".
בלא לומר מילה עצרה בעדה האלמונית, נטלה את ידה והעתירה עליה נשיקות. השתררה שתיקה ממושכת; דמעות עמדו בעיני האלמונית. לבסוף שמטה את ידה של ואנינה ובהבעה של מי שמובל אל מותו, ואמרה לה:
"עלי להתוודות בפנייך. שלשום שיקרתי כשאמרתי ששמי קלמנטין. אינני אלא קרבונארו אומלל..."
ואנינה המופתעת הרחיקה את כיסאה לאחור, ועד מהרה קמה על רגליה.
"אני מרגיש", אמר הקרבונארו, "שעם הווידוי הזה אני מאבד את הנכס היחיד שקושר אותי אל החיים, אבל אין זה מכבודי לרמות אותך. שמי הוא פייטרו מיסירילי; אני בן תשע-עשרה. אבי הוא רופא צנוע מסנט אַנגֶ'לו אִין וָאדוֹ, ואני – קרבונארו. הופתענו בעיצומה של התוועדות התא שלנו. הובילו אותי אסור בשלשלאות מחבל רומאניה עד רומא. ביליתי שלושה-עשר חודשים בתוככי צינוק שמואר יום ולילה באור מנורה. נפש רבת חסד דאגה למילוטי. הלבישו אותי בבגדי אשה. כשיצאתי מבית-הסוהר ועברתי על פני השומרים של השער האחרון, שמעתי אחד מהם מקלל את הקרבונארי; סטרתי לו על פניו. אני מבטיחך שלא היה זה מעשה התגרות מתוך גאווה מטופשת, אלא דבר שנעשה בהיסח-הדעת. בעקבות המעשה הנמהר הזה רדפו אחרי כל הלילה ברחובותיה של רומא, בעודי פצוע מדקירות רומח וכוחותי הולכים ואוזלים. לבסוף עליתי אל בית שדלתו היתה פתוחה; אני שומע את החיילים עולים בעקבותי, אני קופץ אל תוך הגינה, נופל במרחק צעדים אחדים מאשה שטיילה שם..."
"הרוזנת ויטֶלֶסקי! ידידתו של אבי!" קראה ואנינה.
"מה! היא סיפרה לך?" קרא מיסירילי. "בכל מקרה, האשה הזאת, שאסור בשום פנים לבטא את שמה בקול, הצילה את חיי. כשהחיילים נכנסו לביתה כדי לתפוס אותי דאג אביך להבריח אותי משם בכרכרה שלו. מצבי בכי רע: זה כמה ימים אני מתקשה לנשום בשל הפציעה בכתפי ממכת הרומח. אני עומד למות, ואמות מיואש, משום שלא אראה אותך עוד".
ואנינה הקשיבה כל אותה עת בקוצר-רוח; היא יצאה משם בחיפזון. מיסירילי לא ראה כל זיק של רחמים בעיניים היפות האלה, אלא רק השתקפות של נפש יהירה, שזה עתה פגעו בה.
בלילה בא רופא. הוא היה לבדו. מיסירילי היה מיואש, הוא חשש שלא יראה עוד את ואנינה. הוא פנה בשאלות לרופא, אך הלה הקיז לו דם ולא השיב על שאלותיו. אותה שתיקה נמשכה גם בימים הבאים. פייטרו לא גרע את עיניו מן הדלת הפונה לגזוזטרה שבעדה היתה ואנינה נוהגת להיכנס. הוא היה אומלל מאוד. פעם אחת דימה לראות מישהו באפלולית, על הגזוזטרה. האם היתה זו ואנינה?
ואנינה באה כל לילה להצמיד את לחיה אל חלונו של הקרבונארו הצעיר.
'אם אדבר אליו', אמרה בלבה, 'אני אבודה! לא, אסור לי לראותו עוד לעולם!'
לאחר ההחלטה הנחרצת הזאת, נזכרה כבעל-כורחה בידידות שהחלה לרחוש אל הצעיר הזה, כאשר בטיפשותה הרבה חשבהאותו לאשה. אחרי קרבה כה ענוגה, עליה לשכוח אותו! ברגעים של שיקול-דעת רב יותר היתה ואנינה מתמלאת בהלה מן השינוי שחל במחשבותיה. מאז התוודע אליה מיסירילי בשמו, דומה היה כי כל הדברים שהורגלה לחשוב עליהם עוטים איזה דוֹק, ושוב אינם נראים אלא ממרחק רב.
עוד בטרם יעבור שבוע נכנסה ואנינה, חיוורת ורועדת, אל חדרו של הקרבונארו הצעיר ועמה הרופא. היא באה לומר לו כי יש לשכנע את הנסיך לשלוח את אחד המשרתים במקומו. אפילו עשר שניות לא נשארה שם, אבל כמה ימים לאחר מכן באה שוב עם הרופא, מתוך אנושיות גרידא. ערב אחד, אף שמצבו של מיסירילי כבר הוטב בהרבה, ולואנינה לא נותר עוד התירוץ שהיא חוששת לחייו, היא העזה לבוא לבדה. כשראה אותה, היה מיסירילי מאושר עד אין קץ, אך סבר כי מוטב לו שיסתיר את אהבתו. מעל לכול לא רצה לסטות מהדרת-הכבוד היאה לגבר. ואנינה, שנכנסה לחדרו ופניה סמוקות לגמרי, וחששה פן יאמר לה דברי אהבה, נבוכה מן הידידות האצילית והמסורה, אך כמעט נעדרת רוך, שבה קיבל את פניה. כשיצאה משם לא ניסה כלל לעכב בעדה.
כמה ימים לאחר מכן, כשבאה שוב, אותה התנהגות ממש קידמה את פניה, אותה הפגנת מסירות רוחשת כבוד והכרת טובה עמוקה. לא זו בלבד שלא היה עליה להשתדל לרסן את התפרצויות האהבה של הקרבונארו הצעיר, אלא שואנינה אף תהתה שמא רק היא לבדה מאוהבת. נערה זו, שעד עתה כה גאה היתה, חשה במרירות רבה עד היכן הרחיקה לכת בשיגעונה. היא העמידה פנים עליזות ואפילו הפגינה קרירות מעושה, החלה להמעיט בביקוריה אצלו, אך לא יכלה לגמור בנפשה שלא לראות עוד את פני החולה הצעיר.
מיסירילי, שלהט באהבתו, אבל חשב על ייחוסו המעורפל ועל מה שחב לעצמו, גמר אומר שלא ישפיל את עצמו ולא ידבר על אהבה אלא אם כן תחזיק ואנינה מעמד שבוע ימים בלי לסור לבקרו. גאוותה של הנסיכה הצעירה נאבקה בעוז, שעל אחר שעל. 'יהא כך!' אמרה לבסוף בלִבה, 'איני באה לבקרו אלא למען עצמי, כדי להסב לעצמי עונג, ולעולם לא אתוודה בפניו על הרגש שהוא מעורר בי'. היא באה לביקורים ארוכים בחדרו של מיסירילי, והלה שוחח עמה בדיוק כפי שהיה משוחח עמה אילו נכחו בחדר עשרים איש. ערב אחד, אחרי שבמשך כל היום הגתה לו בלבה שנאה, ואחרי ששבה והבטיחה לעצמה לנהוג בו יתר קרירות מברגיל, סופה שאמרה לו שהיא אוהבת אותו. עד מהרה לא נותר עוד דבר שמנעה ממנו.
אמנם ואנינה הרחיקה לכת בשיגיונה, אך למען האמת היתה מאושרת לחלוטין. מיסירילי שוב לא הרהר במה שהוא חב לכבודו הגברי; הוא אהב כמו שאוהבים בפעם הראשונה בגיל תשע-עשרה, וכמו שאוהבים באיטליה. הוא קיים את כל דקדוקי-העניות של האהבה-תשוקה, עד שאפילו הודה באוזניה של הנסיכה הגאה הזאת על התכסיס שנקט כדי שהיא תרחש לו אהבה. הוא היה מופתע מעוצמת אושרו. ארבעה חודשים חלפו במהירות הבזק. יום אחד הודיע הרופא לחולה שלו כי הוא משחרר אותו מן הטיפול. 'מה עלי לעשות?' חשב מיסירילי, 'להמשיך להסתתר בביתה של אחת העלמות היפות ביותר ברומא? הרי הרודנים הנקלים שהחזיקו אותי במאסר שלושה-עשר חודשים בלי להניח לי לראות את אור היום, יחשבו שהנה הצליחו סוף-סוף לרפות את ידי! אכן, אומללה אַת איטליה, אם ילדייך נוטשים אותך בעבור מעט כל כך!'
ואנינה לא פקפקה כלל כי תכלית אושרו של פּייטרוֹ היא להישאר קשור עמה לעולם ועד. הוא נראה כה מאושר. אבל בנשמתו של הבחור הצעיר הדהד משפט אחד מפי הגנרל בונפרטה, משפט שהותיר בו טעם מר והשפיע על כל התנהגותו כלפי הנשים. ב-1796, כשעמד הגנרל בונפרטה לעזוב את בְּרֶשָה, אמרו לו שועי העיר שליווהו אל שערי הקרייה, כי תושבי בְּרֶשָה אוהבים את החירות יותר מכל יתר האיטלקים. – "כן", השיב הוא, "הם אוהבים לדבר עליה עם פילגשיהם".
מיסירילי אמר לואנינה בארשת מתוחה למדי:
"כשיֵרד הלילה, עלי לצאת מכאן".
"הקפד לחזור לפני עלות השחר: אחכה לך".
"בעלות השחר כבר אהיה במרחק כמה פרסות מרומא".
"מצוין. ולאן מועדות פניך?"
"לחבל רומאניה, לנקום את נקמתי".
"מכיוון שאני עשירה", השיבה ואנינה בארשת של שלווה גמורה, "אני מקווה שתסכים לקבל ממני כלי נשק וכסף".
מיסירילי הביט בה דקות אחדות מבלי להניד עפעף. אחר כך הטיל עצמו לזרועותיה:
"נשמת חיי! במחיצתך אני שוכח הכול", אמר לה, "ואפילו את חובתי. אבל דווקא משום שלבך כה אצילי, עלייך להבין אותי".
ואנינה בכתה ארוכות, והוסכם כי הוא יעזוב את רומא רק יומיים לאחר מכן.
"פְּייטרוֹ", אמרה לו למחרת היום, "אמרת לי פעמים רבות כי אדם מפורסם, למשל, נסיך רומאי, שבידו כסף רב, יוכל להועיל רבות למאבק למען החירות, במקרה שאוסטריה תהיה טרודה באיזו מלחמה גדולה הרחק מאיתנו".
"כמובן", אמר פייטרו, מופתע.
"הקשב, אם כן: אתה אמיץ לב, ולא חסר לך אלא מעמד רם. אני מציעה לך את ידי וקצבה של מאתיים אלף ליברות. אני מתחייבת להשיג את הסכמתו של אבי".
פְּייטרוֹ הטיל את עצמו לרגליה; ואנינה קרנה מרוב חדווה.
"אני אוהב אותך בלהט", אמר לה, "אבל אינני אלא משרת עלוב של המולדת. ככל שאיטליה אומללה יותר, כך עלי להיות נאמן לה יותר. כדי להשיג את הסכמתו של דון אַזדרוּבַּלֶה יהיה עלי למלא תפקיד מפוקפק במשך כמה שנים. ואנינה, אני מסרב להצעתך".
מיסירילי נחפז להתחייב באמצעות מילים אלה. אומץ לבו הלך ואזל.
"אסוני הוא שאני אוהב אותך יותר משאני אוהב את חיי, והמחשבה לעזוב את רומא היא לי עינוי שאין דוגמתו. אה! מדוע לא השתחררה איטליה מן הברברים! באיזה עונג הייתי מפליג איתך בלב ים כדי שנחיה יחד באמריקה!"
ואנינה קפאה על מקומה. הסירוב הזה לקבל את ידה היה מכה קשה לגאוותה. אך עד מהרה השליכה עצמה אל זרועותיו של מיסירילי.
"מעולם לא היית בעיני כה ראוי לאהבה", קראה. "כן, רופא כפרי קטן שלי, אני שלך לנצח. אדם דגול אתה, כמו הרומאים הקדמונים שלנו".
כל הרעיונות על העתיד, כל השיקולים העגומים של השכל הישר נעלמו באחת. היה זה רגע של אהבה מושלמת. כשיכלו סוף-סוף לדבר בהיגיון, אמרה ואנינה:
"אגיע לחבל רומאניה מיד אחריך. אדאג שהרופאים יצוו עלי לנסוע למעיינות המרפא של פּוֹרֶטָה. אקבע את מושבי בטירה שלנו שם, בסן ניקוֹלוֹ, סמוך לפוֹרְלי..."
"שם אבלה את חיי איתך!" קרא מיסירילי.
"מעתה ואילך ייעודי הוא להעז הכול", פתחה שוב ואנינה. "אמיט אסון על עצמי למענך, אבל אין בכך כלום... האם תוכל לאהוב נערה שאיבדה את כבודה?"
"כלום אין אַת אשתי, אשתי האהובה לנצח נצחים? אדע לאהוב אותך ולהגן עלייך".
ואנינה נאלצה לצאת לביקורים בחוגי החברה. משאך עזבה את מיסירילי, מיד נתעוררו בלבו הרהורים על התנהגותו האכזרית.
'מהי בכלל המולדת?' תהה בלִבו. 'הרי אין זה יצור חי שאנו חייבים לו הכרת טובה, יצור המסוגל לקלל אותנו אם אין אנו ממלאים חובה זו. ה'מולדת' וה'חירות' הן כמו המעיל שלי, דבר-מה שמביא לי תועלת, ושעלי לקנותו, אמת נכון הדבר, אם לא קיבלתי אותו בירושה מאבי; אבל בסופו של דבר אני אוהב את המולדת ואת החירות משום ששתי אלה מביאות לי תועלת. אם אין לי צורך בהן, אם הן מועילות לי כמו מעיל בחודש אוגוסט, לשם מה לי לקנותן, ועוד במחיר כה גבוה?'
'ואנינה כה יפה! רוחה כה מיוחדת! רבים ינסו לשאת חן בעיניה, והיא תשכח אותי. היש אשה שלא היה לה אלא מאהב אחד? הנסיכים הרומאים האלה, שאני כה בז להם כאזרחים, עולים עלי מבחינות רבות כל כך! הם בוודאי נעימי-הליכות מאוד! אה, אם אסע מכאן, היא תשכח אותי ותֹאבד לי לעולמים'.
באמצע הלילה באה ואנינה לבקרו. הוא סיפר לה על הספקות המענים אותו ועל הוויכוח הניטש בלִבו, בגלל אהבתו לה, עם המילה הגדולה הזאת: מולדת. ואנינה היתה מאושרת מאוד.
'אם יהיה עליו לבחור בין המולדת וביני, ידי תהיה על העליונה'.
שעון הכנסייה הסמוכה צלצל שלוש: רגע הפרידה הגיע. פייטרו תלש עצמו מזרועותיה של ידידתו. הוא כבר ירד בגרם המדרגות הקטן, והנה אמרה לו ואנינה בחיוך, בעודה עוצרת בעד דמעותיה:
"אילו טיפלה בך איזו אשה מן הכפר, כלום לא היית עושה דבר-מה כדי להוכיח את הכרת הטובה שלך? כלום לא היית משתדל לגמול לה? העתיד אפוף אי-ודאות, אתה עומד לנוע בדרכים, מוקף באויביך: תן לי שלושה ימים, מתוך הכרת טובה גרידא, כאילו הייתי איזו אשה מסכנה, וכדי לגמול לי על שטיפלתי בך".
מיסירילי נשאר. לבסוף עזב את רומא. הודות לדרכון שנקנה באחת השגרירויות הזרות הגיע אל חיק משפחתו. השמחה היתה גדולה, כבר חשבוהו למת. חבריו ביקשו לחגוג את שובו בהריגת קַרַבּיניֶיר אחד או שניים. (כך מכונים הז'נדארמים במדינת האפיפיור).
"עלינו להימנע מלהרוג ללא צורך איטלקי היודע להשתמש בנשק", אמר מיסירילי. "ארצנו איננה אי, כמו אנגליה המאושרת: לנו חסרים חיילים כדי לעמוד בפרץ אל מול פלישה של מלכי אירופה".
זמן מה לאחר מכן, כיוון שהיה נתון למעקב צמוד של קַרַבּיניֶירים, הרג מיסירילי שניים מהם באקדחים שנתנה לו ואנינה. הוכרז פרס על ראשו.
ואנינה לא הופיעה בחבל רומאניה: מיסירילי סבור היה שנשכח מלב. רהבתנותו ספגה מכה קשה. הוא החל להרהר ארוכות על הבדלי המעמד החוצצים בינו לבין אהובתו. ברגע של התמוגגות נפש וגעגועים לאושר שחלף, עלה בדעתו לחזור לרומא כדי לראות מה מעשיה של ואנינה. מחשבה מטורפת זו כבר כמעט גברה על תחושת החובה שלו, עד שערב אחד צלצל פעמונה של כנסייה אחת בהר לתפילת האנגלוס, והיה זה צלצול משונה, כאילו דעתו של המצלצל בפעמון מוסחת. זה היה האות להתכנסות של תא הקרבונארים, שמיסירילי הצטרף אליו בבואו לחבל רומאניה. אותו לילה הם נפגשו שם כולם, בבקתת נזירים כלשהי ביער. שני הנזירים המתבודדים, שהורדמו באופיום, לא השגיחו כלל במתרחש בביתם הקטן. למיסירילי, שהגיע ולבו מלא עצב, נודע שם כי מנהיג התא נעצר, וכי עומדים לבחור בו עצמו – עלם שאך זה מלאו לו עשרים – למנהיג התא שמָנָה אנשים בני למעלה מחמישים, אשר היו מעורבים בקשירת קשר נגד השלטון מאז המערכה של מוּרָה.[5] עם הזכייה בכבוד הזה, שלא ציפה לו כלל, הרגיש פייטרו כי לבו הולם בקרבו. מיד כשנותר לבדו, גמלה בלבו ההחלטה שלא להרהר עוד ברומאית הצעירה, ששכחה אותו זה מכבר, ולהקדיש את כל מעייניו ל"שחרור איטליה מעול הברברים".[6]
יומיים לאחר מכן, בדיווחים שנמסרו לו בתור מנהיג התא על צאתם ובואם של אנשים באזור, קרא מיסירילי כי הנסיכה ואנינה הגיעה זה עתה לטירתה שבסן ניקוֹלוֹ. למקרא השם הזה התמלאה נפשו מבוכה ולאו דווקא עונג. לשווא ניסה לשכנע את עצמו כי בכך שהוא כובש את יצרו ואינו אץ באותו ערב עצמו לטירת סן ניקוֹלוֹ, הרי הוא מוכיח את נאמנותו למולדת. המחשבה על ואנינה, שאותה הוא מזניח כעת, מנעה ממנו למלא את חובותיו כראוי. הוא ראה אותה למחרת; היא אהבה אותו כמו ברומא. אביה, שביקש להשיאה, הוא שעיכב את נסיעתה. היא הביאה עמה אלפיים צֶקִינים.[7] עזרה לא צפויה זו הועילה פלאים להגדיל את סמכותו של מיסירילי במעמדו החדש. שלחו להזמין פגיונות מקורפוּ; קנו את נאמנות מזכירו האישי של הלֶגאט שהיה ממונה על רדיפת הקרבונארי. כך הושגה רשימת הכמרים ששימשו מרגלים מטעם הממשלה.
באותם ימים ממש עמד להסתיים תכנונו של אחד הקשרים הפחות מטורפים שתוכננו אי-פעם באיטליה האומללה. לא אכנס לפרטים שמקומם לא יכירם כאן. אומר רק שלוּ הוכתרה התוכנית הזאת בהצלחה, היה מיסירילי יכול לטעון לחלק ניכר בתהילה. ביוזמתו היו אלפי מתקוממים עומדים אז הכן על פי אות מוסכם, ומחכים, חמושים בכלי נשקם לבואם של המפקדים העליונים. הרגע המכריע קרב והלך, והנה, כפי שקורה תמיד, נעצרו המנהיגים וביצוע הקשר נקטע באחת.
משאך הגיעה לחבל רומאניה, ראתה ואנינה כי אהבת המולדת משכיחה כמדומה מלבו של אהוּבה כל אהבה אחרת. גאוותה של הרומאית הצעירה נפגעה. לשווא ביקשה לחשוב בהיגיון, אך כאב אפל השתלט עליה: היא מצאה את עצמה מגדפת את החירות. יום אחד כשבאה לפוֹרְלי לפגוש את מיסירילי לא שלטה בכאבה, שעד עתה ידעה ביהירותה הרבה לגבור עליו:
"למען האמת", אמרה לו, "אתה אוהב אותי כמו בעל; לא לכך פיללתי".
עד מהרה לא עצרה עוד בעד דמעותיה, אך היו אלה דמעות בושה על שהשפילה עצמה עד כדי כך, שהיא מוכיחה אותו. מיסירילי השיב על דמעותיה כפי שמשיב גבר שמחשבתו נתונה לעניין אחר. פתאום עלה על דעתה של ואנינה הרעיון לעזוב אותו ולשוב לרומא. הענשה עצמית זו על חולשתה, שבגינה הותרו חרצובּות פיה, עוררה בה חדווה אכזרית. כעבור כמה דקות של שתיקה גמלה ההחלטה בלבה. אם לא תעזוב את מיסירילי מיד, תראה את עצמה בלתי-ראויה לו. המחשבה על ההפתעה הכואבת שתהיה מנת חלקו כשיחפש אותה לצדו ולא ימצאנה, עוררה בה עליצות. עד מהרה התכווץ לבה למחשבה שלא הצליחה לעורר את אהבתו של הגבר שלמענו הקריבה כה הרבה. אז הפרה את שתיקתה ועשתה כל מה שבכוחה כדי להציל מפיו ולו מילת אהבה אחת. הוא אמר לה בהיסח-הדעת דברי חיבה ענוגים, אבל כשדיבר על תוכניותיו הפוליטיות היה זה בנימה רבת רגש יותר, ובתוך כך קרא בכאב:
"אה! אם התוכנית הזאת לא תצליח, אם הממשלה תגלה גם אותה, אפרוש מן המאבק".
ואנינה קפאה על מקומה. זה שעה כבר דימתה כי היא רואה את אהובה בפעם האחרונה. המילים שאמר עתה זרעו אור חדש, הרֵה-גורל, במחשבותיה. היא אמרה בלבה: 'הקרבונארי קיבלו ממני כמה אלפי צֶקִינים. אי-אפשר כלל להטיל ספק במסירותי לעניין הקשר'.
ואנינה ניעורה מהרהוריה רק כדי לומר לפייטרו:
"רצונך לבוא לבלות עשרים וארבע שעות בטירת סן-ניקוֹלוֹ? באספה שלכם הערב לא יזדקקו לנוכחותך. מחר בבוקר, נוכל לטייל בסן ניקוֹלוֹ. זה ישקיט את סערת נפשך וישיב לך את קור הרוח הנחוץ בנסיבות החשובות האלה".
פייטרו ניאות.
ואנינה נפרדה ממנו כדי לעסוק בהכנות לנסיעה, ונעלה כהרגלה את החדר שבו החביאה אותו.
היא נחפזה לסור לבית אחת מחדרניותיה לשעבר, שעזבה את שירותה כדי להתחתן ולפתוח חנות קטנה בפוֹרְלי. כשהגיעה אל אותה אשה כתבה בחיפזון, בשולי דף של מחזור תפילות שמצאה בחדרה, את ציון המקום המדויק שבו עתידה להתקיים אסיפת התא של הקרבונארי באותו הלילה. את דברי ההלשנה סיימה במילים אלה: התא הזה מונה תשעה-עשר חברים; להלן שמותיהם וכתובותיהם". אחרי שכתבה את רשימת השמות, שהיתה מדויקת בתכלית למעט זאת ששמו של מיסירילי הושמט ממנה, אמרה אל האשה, שעל נאמנותה סמכה:
"הביאי את הספר הזה אל הקרדינל-לֶגאט.[8] אמרי שיקרא את מה שכתוב כאן, ויחזיר לך את הספר. הרי לך שישה צֶקִינים. אם אי-פעם יזכיר הלגאט את שמך, בת מוות את. אך אם תתני ללגאט לקרוא את העמוד שכתבתי בו זה עתה, תצילי את חיי".
הכול התנהל לעילא. בשל פחדו, נמנע הלגאט מלנהוג בשררה. הוא הרשה לבת ההמון שביקשה לדבר איתו להופיע לפניו עוטה מסכה, ובלבד שידיה יהיו כבולות. במצב זה הובלה הסוחרת לפני האישיות החשובה הזאת, שאותה מצאה מתבצרת מאחורי שולחן ענקי מחופה שטיח ירוק.
הלגאט קרא את העמוד במחזור התפילות בעודו מחזיק אותו הרחק מגופו, חושש שמא מוטמן בו איזה רעל סמוי. הוא השיבו לסוחרת ולא ציווה לעקוב אחריה. פחות מארבעים דקות לאחר שעזבה את אהובה, ואחרי שראתה את חדרניתה לשעבר חוזרת, הופיעה ואנינה שוב לפני מיסירילי, והאמינה כי מעתה ואילך הוא שלה בלבד. היא אמרה לו שיש תנועה יוצאת דופן בעיר; אפשר להבחין בסיורים של קַרַבּיניֶירים ברחובות שבהם לא היו מסיירים מעולם קודם לכן.
"אם תשמע לעצתי", הוסיפה, "נצא מיד לסן ניקוֹלוֹ".
מיסירילי הסכים. הם הלכו ברגל עד כרכרתה של הנסיכה הצעירה, שחיכתה לו שם עם גבירת הליווי שלה – אשת-סוד נאמנה שקיבלה שכר נאה – במרחק כחצי פרסה מן העיר.
ואנינה, מוטרדת מן הצעד המשונה שנקטה, העתירה אותות חיבה כפולים ומכופלים על אהובה בהגיעה לטירת סן ניקוֹלוֹ. אך בעת שאמרה באוזניו דברי אהבה דומה היה עליה שהיא מעמידה פנים. אמש, כשעשתה את מעשה הבגידה, שכחה כי היא עלולה להיות קורבן לרגשי חרטה. כשחיבקה את אהובה בזרועותיה אמרה אל נפשה: 'מישהו עלול לומר לו מילה כלשהי, ומאותו רגע ואילך אהיה בעיניו מתועבת לנצח נצחים'.
באמצע הלילה נכנס אחד ממשרתיה של ואנינה בפתאומיות לחדרה. איש זה היה קרבונארו אך היא לא חשדה בכך כלל. למיסירילי היו אפוא סודות מפניה, ואפילו בנוגע לפרטים כאלה. היא התחלחלה. האיש בא להודיע למיסירילי כי במהלך הלילה הוצב משמר בפוֹרְלי סביב בתיהם של תשעה-עשר קרבונארי, והם עצמם נעצרו בשובם מן התא. אף על פי שבאו עליהם כחתף, תשעה מהם הצליחו לחמוק. הקַרַבּיניֶירי הצליחו להניח את ידם על שישה מהם ולהובילם אל הכלא שבמצודה. כשנכנסו לשם, השליך אחד מהם את עצמו אל הבאר, שהיתה עמוקה מאוד, ונהרג. מהומה התחוללה בנפשה של ואנינה; למרבה המזל, פייטרו לא הבחין בזאת: עשוי היה לקרוא בעיניה את פשעה.
"ברגע זה", המשיך המשרת, "נערך חיל המצב של פוֹרְלי בטור עורפי בכל הרחובות. החיילים מוצבים ברווחים כה קטנים זה מזה עד שכל חייל יכול לשוחח עם שכנו. התושבים אינם יכולים לחצות את הרחוב מצדו האחד לצדו השני בלי להיתקל בקצין".
אחרי צאתו של האיש, שקע פייטרו במחשבות להרף-עין בלבד:
"אין מה לעשות כרגע", אמר לבסוף.
ואנינה חישבה למות; היא רעדה כעלה נידף תחת מבטו של אהובה.
"מה קרה לך פתאום?" שאל אותה. אחר כך חשב על משהו אחר, וחדל להביט בה. בצהרי היום הרהיבה עוז ואמרה לו:
"הנה עוד תא אחד התגלה; אני חושבת שעכשיו תוכל לחיות זמן מה בשקט".
"מאוד בשקט", השיב מיסירילי בחיוך שהעביר בה צמרמורת.
היא יצאה לביקור שלא יכלה להימנע ממנו, אצל כומר הכפר של סן ניקוֹלוֹ, שאולי היה מרגל מטעם הישועים. כששבה בשעה שבע לארוחת הערב מצאה את החדר הקטן, שבו היה מוחבא אהובה, נטוש לגמרי. כשרוחה בל עמה רצה לחפשו בכל הבית. הוא לא היה בשום מקום. מיואשת, שבה אל החדר הקטן, ורק אז ראתה את הפתק. היא קראה:
"אני הולך להסגיר את עצמי לידי הלגאט. אני מרגיש שהמאבק שלנו אבוד; ההשגחה נגדנו. מי בגד בנו? כנראה האומלל הזה שהשליך את עצמו לבאר. מכיוון שחיי אינם מביאים עוד כל תועלת לאיטליה המסכנה, איני רוצה שחברַי, בראותם שרק אני לבדי לא נעצרתי, יעלו על דעתם שהסגרתי אותם. היי שלום; אם את אוהבת אותי, דאגי לנקום את נקמתי. הביאי לחיסולו, לאובדנו של המנוול שבגד בנו, ואפילו יהיה זה אבי".
ואנינה צנחה על כיסא מעולפת למחצה, ואומללוּת נוראה מכול השתלטה עליה. היא לא יכלה להגות שום מילה בשפתיה. עיניה היו יבשות, הן להטו.
לבסוף נפלה על ברכיה:
"אלי הרם", קראה, "קבל נא את נדרי. כן, אעניש את המנוול שבגד. אבל לפני כן יש להוציא לחופשי את פייטרו".
שעה לאחר מכן היתה בדרכה לרומא. זה זמן רב דחק בה אביה לשוב. בעת היעדרה אִרגן את נישואיה עם הנסיך ליוויו סאוֶולי. משאך הגיעה ואנינה, דיבר עמה על כך בחרדת לב. להפתעתו הרבה, נתנה את הסכמתה כבר כשהגה את המילה הראשונה. באותו ערב עצמו, בביתה של הרוזנת ויטֶלֶסקי, הציג לפניה אביה באופן כמעט רשמי את דון ליוויוֹ; היא שוחחה עמו ארוכות. היה זה הבחור האלגנטי ביותר, ובעל הסוסים היפים ביותר; אבל אף על פי שלדעת הכול ניחן בשנינות רבה, הוא נחשב לבעל אופי קליל כל כך, עד שבעיני הממשלה לא הוחזק חשוד כלל. ואנינה חשבה שאחרי שתסחרר את ראשו די הצורך, תוכל להפוך אותו לסוכן נוח מאוד. הואיל והיה אחיינו של מונסיניור סאווֶלי-קַטַנדזַארה, מושל רומא ושר המשטרה, הניחה שהמרגלים לא יעזו לעקוב אחריו.
אחרי שהרעיפה רוב חיבובים על דון ליוויו החביב במשך כמה ימים, בישרה לו ואנינה שהוא לעולם לא יהיה בעלה, היא סבורה שהוא קל-דעת מדי.
"לולא היית ילדון", אמרה לו, "הלבלר של דודך לא היה מסתיר דבר מפניך. למשל, איך מתכננים לנהוג בקרבונארי שנחשפו לאחרונה בפוֹרְלי?"
דון ליוויו שב משליחותו יומיים לאחר מכן וסיפר לה שכל הקרבונארי שנתפסו בפוֹרלי הצליחו להימלט. היא נתנה בו את עיניה השחורות ועל פניה חיוך מר שהביע בוז בל-ישוער, ולא הואילה לדבר עמו כל הערב. כעבור יומיים בא דון ליוויו והודה בפניה כי בפעם הקודמת הוליכו אותו שולל.
"אבל עלה בידי", אמר לה, "להשיג את המפתח ללשכה של דודי. בניירות שמצאתי שם, קראתי שמועצה (או ועידה), המורכבת מקרדינלים וכמרים רמי מעלה, מן המקורבים ביותר לכס הקדוש, מתכנסת תחת מעטה של סודיות גמורה כדי לדון בשאלה אם מן הראוי יהיה לשפוט את הקרבונארי האלה בראווֶנה או ברומא. תשעת הקרבונארי שנתפסו בפוֹרְלי, ומנהיגם, טיפוס ושמו מיסירילי, שהיתה לו הטיפשות להסגיר את עצמו, עצורים בשעה זו בטירת סן לֶאו".[9]
לשֵמע המילה "טיפשות" צבטה ואנינה את הנסיך בכל כוחה.
"אני רוצה לראות את המסמכים האלה במו עיני", אמרה לו, "ולהיכנס איתך ללשכה של דודך. אולי לא קראת היטב".
לשֵמע המילים האלה התחלחל דון ליוויו. ואנינה ביקשה ממנו דבר כמעט בלתי-אפשרי. אבל דרך חשיבתה המוזרה של הנערה הזאת רק הכפילה את אהבתו. ימים אחדים לאחר מכן עלה בידי ואנינה, מחופשת לגבר ועטויה במקטורן הנאה של מדי המשרתים של קאזה סאווֶלי, לבלות מחצית השעה בין המסמכים הסודיים ביותר של שר המשטרה. רגש של אושר עז הציפהּ כשגילתה את הדוח היומי על החשוד פייטרו מיסירילי. ידיה רעדו כשהחזיקה את המסמך בידיה. כשקראה שוב את השם הזה חישבה להתעלף. בצאתם מארמונו של מושל רומא התירה ואנינה לדון ליוויו לנשקה.
"אתה עומד יפה בניסיונות שבהם אני מבקשת להעמידך", אמרה לו.
אחרי מילים שכאלה היה הנסיך הצעיר מוכן ומזומן להעלות באש את הוותיקן, כדי לשאת חן מלפני ואנינה. אותו ערב התקיים נשף ריקודים בבית השגריר הצרפתי. היא הרבתה לרקוד, וכמעט תמיד איתו. דון ליוויו היה שיכור מאושר; צריך היה למנוע ממנו לחשוב יתר על המידה.
"אבי הוא מוזר לעתים", אמרה לו ואנינה יום אחד, "הבוקר פיטר שניים ממשרתיו, והללו באו לבכות באוזני. אחד מהם ביקש ממני למצוא לו משרה בבית דודך, מושל רומא; השני, שהיה חייל ארטילריה תחת שלטון הצרפתים, מבקש להיות מועסק בטירת סנט-אנג'לו".
"אכניס את שניהם לשירותי", אמר בהתלהבות הנסיך הצעיר.
"האם זה מה שאני מבקשת ממך?" השיבה ואנינה ביהירות. "אני חוזרת באוזניך מילה במילה על בקשותיהם של שני האנשים המסכנים האלה: הכרח הוא שישיגו מה שביקשו, ולא שום דבר אחר".
עניין זה היה קשה לביצוע מאין כמוהו. מונסיניור קַטַנדזַארה לא היה אדם פזיז כלל וכלל, ולא נהג לקבל לשירותו אלא אנשים שהכירם היטב. בעודה מנהלת למראית עין חיים שטופי הנאות ועינוגים, היתה ואנינה, שהתייסרה ברגשי חרטה, אומללה מאוד. האיטיות שבה התרחשו המאורעות עינתה את נפשה. מנהל העסקים של אביה הביא לה לא מכבר כסף. כלום עליה לברוח מבית אביה, לנסוע לחבל רומאניה ולנסות למלט את אהובה מן הכלא? ככל שהרעיון הזה נראה חסר שחר, היא כבר עמדה להוציאו אל הפועל, והנה נכמרו רחמי הגורל עליה. דון ליוויו אמר לה:
"עשרת הקרבונארי מהתא של מיסירילי עומדים להיות מועברים לרומא אחרי הרשעתם – אלא אם כן יוצאו להורג ברומאניה, זה מה שהצליח דודי לחלץ מהאפיפיור הערב. את ואני הננו היחידים ברומא שיודעים את הסוד הזה. את מרוצה?"
"אתה מתחיל להיות גבר", השיבה ואנינה. "שלח לי במתנה את דיוקנך".
ערב היום שבו עמד מיסירילי להגיע לרומא, מצאה ואנינה תואנה כדי לנסוע לצ'יטָה-קַסטֶלאנה. את הקרבונארי שמעבירים מחבל רומאניה לרומא נוהגים להלין בבית-הסוהר של העיר הזאת. היא ראתה את מיסירילי בבוקר, בשעה שיצא מן הכלא; הוא היה לבדו על עגלה, אסור בשלשלת. חיוור מאוד נראה לה, אך כלל לא נואש. אשה זקנה השליכה לעברו צרור סיגליות, מיסירילי חייך והודה לה.
ואנינה ראתה את אהובה, וכל מחשבותיה התעוררו לחיים; אומץ לב חדש הופח בה. זמן רב קודם לכן השיגה קידום נאה לאב קארי, הכומר של טירת סנט אנג'לו, ששם היה עתיד אהובה להיכלא. היא בחרה בכוהן הטוב הזה לכומר-המוודה שלה. ברומא אין זה דבר של מה-בכך להיות כומר-מוודה של נסיכה, אחייניתו של המושל.
משפטם של הקרבונארי מפוֹרְלי לא היה ארוך. כדי לנקום על בואם לרומא, שאותו נבצר מהם למנוע, מינו ראשי מפלגת האוּלטרה[10] כמרים רמי מעלה, מן השאפתנים ביותר, לוועדה שנועדה לשפוט אותם. בראש הוועדה הזאת עמד שר המשטרה.
החוק נגד הקרבונארי הוא חד-משמעי: אלה מפוֹרְלי לא יכלו לטפח בלבם כל תקווה להינצל. אף על פי כן הם הגנו על חייהם בכל האמצעים האפשריים. לא זו בלבד ששופטיהם דנו אותם למוות, אלא שכמה מהם אפילו המליצו להשית עליהם עינויים אכזריים, לכרות את כפות ידיהם וכיוצא בזה. לשר המשטרה, שעתידו היה מובטח (שכן אין פורשים מן התפקיד הזה אלא כדי להיעשות קרדינל), לא היה כל צורך בידיים כרותות. כשהביא את גזר-הדין לפני האפיפיור, עלה בידו להקל את עונשם של כל הנאשמים ולהמירו בכמה שנות מאסר. היוצא מן הכלל היחיד היה פייטרו מיסירילי. השר ראה בבחור הזה קנאי מסוכן, ומלבד זאת הלה כבר נידון למוות גם על הריגתשני הקַרַבּיניירים שסיפרנו עליהם. לוואנינה נודע על גזר-הדין ועל ההקלה בעונש גם יחד כמה דקות אחרי שובו של השר ממשכן האפיפיור.
למחרת היום שב מונסיניור קַטַנדזַארה לארמונו לקראת חצות, ולא מצא את חדרנו. כולו פליאה, צלצל השר מספר פעמים; לבסוף הופיע משרת זקן ומטומטם. השר, בקוצר רוחו, החליט להתפשט בעצמו. הוא נעל את הדלת. שרר חום כבד: הוא הסיר את מעילו והשליך אותו מגולגל לצרור על אחד הכיסאות. המעיל, שנזרק בכוח רב מדי, חלף מעל הכיסא, המשיך במעופו ופגע בווילון המלמלה שעל החלון, והתווה שם דמות של אדם. השר קפץ במהירות אל עבר מיטתו ואחז באקדחו. כשחזר אל החלון יצא משם בחור צעיר מאוד, לבוש מדי משרת, ופסע לעברו כשאקדח בידו. למראהו קירב השר את אקדחו אל עינו של הבחור; הוא עמד לירות. והנה אמר לו הבחור הצעיר בצחוק:
"באמת, מונסיניור, אינך מזהה את ואנינה ואניני?"
"מה פשר הבדיחה הגרועה הזאת?" השיב בכעס השר.
"הבה נדבר בהיגיון", אמרה הנערה. "ראשית, האקדח שלך אינו טעון".
השר המופתע בדק ומצא שאכן כך הדבר. לאחר מכן שלף פגיון מכיס המקטורן שלו.[11]
ואנינה אמרה לו בהבעה אדנותית מקסימה:
"הבה נשב, מונסיניור".
והיא התיישבה בשלווה על הספה.
"האם את לבדך, לכל הפחות?"
"לגמרי לבדי, אני נשבעת לך!" קראה ואנינה.
השר הקפיד לוודא זאת: הוא הקיף את החדר והביט לכל פינה. לאחר מכן התיישב על כיסא במרחק שלושה צעדים מוָאנינה.
"איזו תועלת אוכל להפיק", אמרה ואנינה בארשת רכה וּשלֵווה, "מהריגתו של אדם מתון, שאת מקומו יתפוס, מן הסתם, איש חלש וחמום מוח, העשוי לגרום לאובדנו שלו ושל האחרים?"
"מה רצונך אפוא, עלמתי?" שאל השר ברוגזה. "הסצנה הזאת אינה לרוחי ואסור לה להימשך".
"מה שאני מבקשת להוסיף", פתחה שוב ואנינה בארשת זחוחה, שוכחת פתאום את ארשת הנועם שעָטתה, "חשוב לך יותר משהוא חשוב לי. יש מי שדורש שחייו של הקרבונארו מיסירילי יינצלו. אם יוּצא להורג, אתה לא תאריך לחיות אפילו שבוע ימים אחריו. לי אין שום עניין בכל זה; את מעשה השיגעון הזה שאתה מתלונן עליו, עשיתי תחילה כדי להשתעשע ואחר כך כדי לסייע לאחת מידידותי. רציתי", אמרה ואנינה כשהיא שבה ועוטה הבעה רוחשת טוב, "רציתי לעשות שירות לאדם רב-שכל שיהיה בקרוב דודי, ועתיד, ככל הנראה, להביא תהילה רבה למשפחתו".
ארשת הכעס סרה מעל פניו של השר: יופיה של ואנינה תרם בלא ספק לשינוי המהיר הזה.
נהייתו של מונסיניור קַטַנדזַארה אחרי נשים יפות היתה ידועה ברומא, ובתחפושת זו של משרת-ליווי במדי קאזה סאווֶלי, עם גרבי המשי המתוחים היטב, האפודה האדומה, המקטורן התכול המעוטר בסרט כסף והאקדח בידה, היתה ואנינה מצודדת-לב.
"אחייניתי לעתיד", אמר השר והוא כמעט צוחק, "את עושה כאן מעשה של טירוף גמור, והוא לא יהיה האחרון".
"אני מקווה שאישיות חכמה כמוך", השיבה ואנינה, "תשמור על סודי, ובעיקר מפני דון ליוויוֹ, וכדי לעשותך מחויב לכך, דודי היקר, הנה אם תעניק לי במתנה את חיי בן-חסותה של ידידתי, אתן לך נשיקה".
באופן זה, כשהיא ממשיכה את השיחה בנימה מבודחת כלשהו, אותה נימה שהגבירות הרומאיות יודעות להניע בה עניינים ברומו של עולם, עלה בידי ואנינה לשוות לפגישה זו, שהחלה עם אקדח שלוף ביד, אופי של ביקור שבו מכבדת הנסיכה סאוולי הצעירה את דודהּ, מושל רומא.
עד מהרה החל מונסיניור קַטַנדזַארה מפרט באוזני אחייניתו את כל הקשיים שעשויים להיערם על דרכו אם ינסה להציל את חייו של מיסירילי, בעודו דוחה ביהירות את הרעיון שהפחד מכתיב את צעדיו. תוך כדי שיחה טייל השר בחדר עם ואנינה. הוא נטל בידו קנקן של לימונדה שעמד על האח ומזג מתוכו אל כוס של בדולח. כשעמד להגישה אל שפתיו חטפה אותה ואנינה מידו, ואחרי שהחזיקה אותה זמן מה שמטה אותה כבהיסח-הדעת אל הגינה. רגע לאחר מכן, כשנטל השר סוכריית שוקולד מקופסת הממתקים, חטפה אותה ואנינה מידיו ואמרה לו בעודה צוחקת: "הישמר לך, הכול בביתך מורעל, יש מי שמבקש את מותך. אני, ביוזמתי, השגתי חנינה לדודי לעתיד, כדי שלא אכנס למשפחת סאווֶלי בידיים ריקות לגמרי".
מונסיניור קַטַנדזַארה, מופתע כולו, הודה לאחייניתו, ורמז כי יש תקווה גדולה להציל את חייו של מיסירילי.
"העסקה חתומה!" קראה ואנינה, "והראיה – הנה לך כבר הפיצוי", אמרה ונשקה לו.
השר ניאות לקבל את הפיצוי.
"עלייך לדעת, ואנינה יקירתי", הוסיף, "שאינני שוחר דם. מלבד זאת, אני עדיין צעיר, גם אם בעינייך אני נראה אולי זקן, ואני עשוי עוד לחיות בתקופה שבה דם שנשפך היום יהיה לי לרועץ בעתיד".
השעון צלצל שתיים כשליווה מונסיניור קַטַנדזַארה את ואנינה אל השער הקטן של גנו.
יומיים לאחר מכן, כשהופיע השר לפני האפיפיור, נבוך למדי מן הצעד שעליו לעשות, אמר לו הוד קדושתו:
"ראשית כול, רוצה אני לבקש ממך חסד. מעל ראשו של אחד מן הקרבונארי ההם מפוֹרְלי עדיין תלוי ועומד גזר-דין מוות. המחשבה הזאת מַדִירָה שינה מעיני: יש להציל את האיש הזה".
כשראה השר שהאפיפיור מחזיק בעמדתו שלו, העלה כמה וכמה השגות, וסופו שעמד וחיבר צו של motu proprio,י[12] והאפיפיור, בניגוד לנוהג המקובל, חתם עליו.
ואנינה חשבה שגם אם תשיג חנינה בעבור אהובה, אפשר שינסו להרעיל אותו. כבר בלילה הקודם קיבל מיסירילי מן האב קארי, המוודה שלו, כמה אריזות קטנות של לחם מַלָחים,[13] ועמן אזהרה שלא לנגוע בשום מאכל שמספקת המדינה.
משנודע לוואנינה לאחר מכן, שהקרבונארי מפוֹרלי עומדים להיות מועברים לטירת סן לֵאו, ביקשה לנסות ולראות את מיסירילי בתחנת המעבר בצ'יטה-קַסטֵלאנָה. היא הגיעה לעיר הזאת יממה לפני בוא האסירים. שם פגשה את האב קארי שהקדים אותה בכמה ימים. הוא השיג את הסכמתו של הסוהר שמיסירילי יוכל לשמוע את המיסה בחצות, בבית התפילה של הכלא. הסוהר אף הרחיק לכת יותר מכך: אם יסכים מיסירילי שיכבלו את זרועותיו ואת רגליו בשלשלאות, כי אז יתרחק הסוהר אל עבר דלת בית התפילה, באופן שיוכל לראות את האסיר אשר לו היה אחראי, אבל לא יוכל לשמוע את דבריו.
היום שעתיד היה לחרוץ את גורלה של ואנינה הגיע לבסוף. כבר בבוקר הסתגרה בבית התפילה של הכלא. מי יֵדע אלו מחשבות הסעירו את נפשה באותה יממה ארוכה? האם אוהב אותה מיסירילי די הצורך בשביל לסלוח לה? היא הלשינה על התא שלו, אבל הצילה את חייו. כשגבר כוחה של התבונה בנשמתה המיוסרת, קיוותה ואנינה שהוא ייאות לעזוב את איטליה יחד עמה: אם אמנם חטאה, הרי היה זה מתוך אהבה יתרה. כשצִלצלה השעה ארבע, שמעה מרחוק את צעדי סוסיהם של הקַרַבּיניירים על אריחי המרצפת. דומה היה כי כל אחד מן הצעדים הללו מהדהד בלבה פנימה. עד מהרה קלטה את רחש גלגליהן של העגלות שעתידות להעביר את האסירים. הן נעצרו בכיכר הקטנה שמול הכלא. היא ראתה שני קַרַבּיניֶירים מרימים את מיסירילי, שהיה לבדו בתוך עגלה, אסור בשלשלאות כה רבות עד כי התקשה לנוע. 'לפחות הוא חי', אמרה בלבה ודמעות בעיניה, 'הם עדיין לא הרעילו אותו'. שעות הערב היו מייסרות; המנורה שעל המזבח, שהיתה מוצבת במקום גבוה מאוד, ואשר הסוהר קימץ בשמן בעבורה, האירה רק את הקַפֶּלה הקודרת הזאת. עיניה של ואנינה שוטטו על קבריהם של אי-אלו אצילים רמי מעלה מימי-הביניים, שמתו בבית-הסוהר הסמוך. לפסליהם היתה חזות אכזרית.
כל הרעשים חדלו זה מכבר; ואנינה היתה שקועה כולה בהרהוריה הקודרים. זמן מועט אחרי צלצול שעת חצות דימתה לשמוע רחש קל, כעין משק כנפיים של עטלף. היא ביקשה לצעוד, ונפלה מעולפת למחצה על אדן המזבח. באותו רגע ניצבו בסמוך אליה ממש שתי רוחות רפאים, שלא שמעה בהתקרבן. היו אלה הסוהר ומיסירילי, שהיה עמוס כל כך בשלשלאות עד כי דומה היה שהוא מלופף בהן כולו. הסוהר הדליק עששית והניח אותה על אדן המזבח ליד ואנינה, באופן כזה שיוכל לראות היטב את האסיר שלו. אחר כך נסוג משם אל הירכתיים, סמוך לדלת. משאך התרחק משם הסוהר, הסתערה ואנינה בחיבוקים על מיסירילי. כשאימצה אותו אל לבה חשה רק בשלשלאותיו הקרות והחדות. 'מי אסר אותו בשלשלאות האלה?' חשבה בלבה. היא לא חשה כל עונג בנשקה את אהובה. עד מהרה התחלף כאב זה באחר, עז ממנו: לרגע סברה כי מיסירילי יודע על פשעה, עד כדי כך היתה קבלת הפנים שלו צוננת.
"ידידה יקרה", אמר לה לבסוף, "אני מצר על האהבה שהתעוררה בלבך כלפי; לשווא תוהה אני אֵלו סגולות מצאת בי, שהעירו בלבך את האהבה הזאת. שמעי נא לי, הבה נשוב אל רגשות נוצריים יותר, הבה נשכח את האשליות שהוליכו אותנו שולל לפנים; איני יכול להיות שלך. ביש המזל שרדף תמיד את מעשי מקורו אולי בחטאים החמורים שחטאתי כלפי שמים. אך לוּ לפחות הקשבתי לקול התבונה האנושית! מדוע לא נעצרתי יחד עם חברַי, בלילה הגורלי בפוֹרלי? מדוע, בעת סכנה, לא ניצבתי על משמרתי? מדוע פתחה היעדרותי פתח לחשדות כה איומים? משום שהיתה לי תשוקה אחרת מלבד התשוקה לחירותה של איטליה".
תדהמתה של ואנינה לנוכח השינוי שחל במיסירילי לא ידעה גבול. אף שבשרו לא כחש במידה נראית לעין, דומה היה כמי שכבר מלאו לו שלושים. ואנינה ייחסה את השינוי הזה לעינויים שהיו מנת חלקו בבית-הסוהר, ופרצה בבכי.
"אה!" אמרה לו, "הסוהרים הבטיחו פעמים כה רבות שיתייחסו אליך יפה!"
האמת היתה, שקרבת המוות שבה ועוררה בלבו של הקרבונארו הצעיר את כל העקרונות הדתיים העשויים לדור בכפיפה אחת עם אהבת החירות. אט אט הבחינה ואנינה כי השינוי המפתיע שחל באהובה הוא שינוי שכל כולו רוחני, ואיננו בשום אופן תולדה של התעללות גופנית. כאבה, שדומה כי כבר היה בשיאו, גבר בשל כך עוד יותר.
מיסירילי שתק. ואנינה חישבה להיחנק מעוצמת התייפחויותיה. הוא הוסיף, מעט נרגש אף הוא:
"אילו אהבתי דבר-מה בעולם הזה, הייתי אוהב אותך, ואנינה. אך השבח לאל, אין לי עוד אלא מטרה אחת בחיי: אמות בבית-הסוהר, או על מזבח חירותה של איטליה".
שוב היתה שתיקה; ואנינה נאלמה דום: היא ניסתה לדבר, אבל לשווא.
מיסירילי הוסיף:
"החובה אכזרית היא, ידידתי; אך אם מילוי משימותיה לא היה כרוך בקשיים, היכן היה מקומה של הגבורה? הבטיחי לי שלא תנסי עוד לעולם לפגוש אותי".
הוא עשה תנועה קלה בפרק היד, ככל שאפשרה לו השלשלת, והושיט לוָאנינה את אצבעותיו.
"אם תרשי לאדם שהיה יקר לך להשיא לך עצה, נהגי בתבונה והינשאי לאיש המצוין שאביך מייעד לך. אל תתוודי בפניו על שום דבר חמור, אבל יחד עם זאת אל תנסי לעולם לשוב ולפגוש אותי. מכאן ולהבא נהיה זרים זה לזה. אַת הִלווית סכום נכבד למען שירות המולדת; אם אי-פעם תשתחרר המולדת מעול עריציה, הסכום הזה יוחזר לך בנאמנות מנכסי האומה".
ואנינה היתה מזועזעת. כשדיבר אליה, לא נצצו עיניו של פייטרו אלא ברגע שהגה את המילה: המולדת.
לבסוף באה היהירות לעזרתה של ואנינה; היא הצטיידה בעוד מועד ביהלומים ובשוֹפינים קטנים לליטושם. כעת, בלי להשיב דבר למיסירילי, הגישה לו אותם.
"אני מקבל אותם משום שכך מצווה עלי החובה", אמר לה, "כי אני חייב לנסות ולהימלט; אך לעולם לא אשוב לראותך, אני נשבע על כך גם לנוכח חסדך זה האחרון. היי שלום, ואנינה. הבטיחי לי שלא תכתבי לי לעולם; השאירי אותי כל כולי למולדת, בשבילך הריני בבחינת מת. היי שלום".
"לא", פתחה שוב ואנינה בחמת-זעם, "אני רוצה שתדע לאילו מעשים הובילה אותי האהבה שהגיתי לך".
אז סיפרה לו על כל המהלכים שעשתה מאז עזב מיסירילי את טירת סן ניקוֹלוֹ והלך אל בית הלֶגאט. כשסיימה את דבריה אלה, אמרה ואנינה:
"כל זה אינו ולא כלום: עשיתי יותר מכך, מתוך אהבה אליך".
אז סיפרה לו את דבר בגידתה.
"אהה! מפלצת!" קרא פייטרו בחמת זעם והסתער עליה; הוא ניסה להמם אותה בשלשלאותיו.
מן הסתם היה מצליח בכך לולא מיהר לשם הסוהר לשמע הצעקות הראשונות. הוא השתלט על מיסירילי.
"קחי, מפלצת, איני רוצה להיות חייב לך דבר", אמר מיסירילי לוואנינה והשליך לעברה, ככל שהתירו לו שלשלאותיו, את השוֹפינים ואת היהלומים והתרחק משם במהירות.
ואנינה נשארה המומה. היא שבה לרומא; ידיעה בעיתון מבשרת כי היא נישאה לא מכבר לנסיך דון ליוויו סאוולי.