שרמן בחורף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שרמן בחורף
מכר
מאות
עותקים
שרמן בחורף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שרמן בחורף

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1996
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 188 עמ' מודפסים

    אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 - 5 באפריל 2013), היה עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע", ועורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

    בין השנים 1974-1971 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות. 
    יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.
     

    תקציר

    שרמן מוזעק באישון לילה כדי לאתר ילדה, שדומה כי נחטפה. הדבר האחרון שידוע עליה הוא שהמורה שלה אספה אותה במכוניתה, ומאז נדמה כאילו פערה האדמה את לועה ובלעה את שתיהן. המשטרה כולה עומדת על רגליה, ושרמן, הטוב שבחוקרים, מתחיל לגשש. עד מהרה נחשף בחקירה חומר עכור ומוזר, אלא ששבועות עוברים ואיש אינו שומע עליהן דבר. הייתכן ששרמן נסחף ונתקע באיזו גרסה בלתי אפשרית, אולי בהזיה? הדבר האחרון שהייתם מצפים שיקרה בעיר קטנה ושקטה בצפון הארץ הוא שבתו בת ה-12 של ראש העיר, שהוא גם חבר כנסת, תיעלם פתאום ושאתה תיעלם גם המורה האהובה שלה. הדבר האחרון שהייתם מצפים הוא שבארון הבגדים של אשה בודדה, שקטה ועכברית, שתלמידיה הם עולמה, יימצאו תלבושות ואבזרים שיעידו על סטיות מיניות אפלות. הדבר האחרון שהייתם מצפים מאדם בגיל העמידה, חובש כיפה שחורה, מקפיד על שינה בצהריים, כפייתי בענייני סדר, ניקיון וצחצוח ומתלבט בשאלות מוסריות - שעיקר עיסוקו יהיה פענוח פרשיות פליליות מסובכות. אבל זהו סגן ניצב שרמן, קצין החקירות האגדי של משטרת ישראל, האיש שתמיד מגיע לפתרון הנכון, בדרכו שלו, גם כשעליו להתנגש בממונים ובעמיתים החוששים שירד מן הפסים. הדבר האחרון שתעלו על דעתכם הוא הסוף המפתיע של שרמן בחורף - פתרון התעלומה שאליו מגיע סגן ניצב שרמן אחרי שהוא לומד כמה דברים לא נעימים על הטבע האנושי ועל עצמו. אמנון דנקנר הוא סופר ועיתונאי מן הבולטים והמקוריים בישראל.

    פרק ראשון

    שילוני היה נרגש מאוד וכמו אצל טיפוסים נעריים מסוגו, הגרגרת שלו, שהיתה ממילא בולטת יותר ממה שהטעם הטוב מתיר, התלבטה לה, עולה ויורדת, כמו ציפור שנתקעה לה בגרון. הוא גם הסמיק כששרמן הלך למשרדו פזור דעת, חלף על פני חדר הצוות והנהן בלי לשים לב לנוכחים.
    אל תתרגש כל כך, אמר לו סויסה. הוא לא יאכל אותך. כן - ובכל זאת!
    ירד גשם כל הלילה ולא הפסיק גם בבוקר. שדמן הגיע עם ערדליים - הבן אדם היחיד שאני מכיר שעוד הולך עם ערדליים, אמר סויסה. לפעמים הוא משגע אותי עם השמרנות הזאת שלו.
    במשרד שלו שרמן חלץ את הערדליים והביט בשביעות רצון בנעליים המצוחצחות שלו. הוא אהב מאוד צחצוח.
    אם יש דבר שהוא לא יוותר לך עליו זה בזה, אמרו לשילוני אחרי שהודיעו לו לאן הוא הולך והוא עוד לא ידע אם לשמוח או לפחד. לכן הוא התעורר בחמש וחצי. טוב, לא ממש התעורר, כי הוא לא כל כך נרדם מרוב התרגשות. נגיד קם. קם והתגלח כמו שלא התגלח מאז הטירונות. אחר כך ניקה היטב היטב את הציפורניים ומיד התחרט על כך ובצדק. אחרי הצחצוח הממושך של נעליו היה דיי הרבה שחור שוב מתחת לציפורניים והיה די מסובך לנקות את זה.
    שרמן פתח מגרה, הוציא ממנה מטלית רכה וארב לקרן שמש שתסתנן לרגע מבעד לעננים ותראה לו היכן יש פירורי אבק על לוח הזכוכית הגדול שעל שולחנו.
    תגיד, אמר שילוני לסויסה, יש לך איזה סמרטוט? מה יצא לי מזה שעבדתי על הצחצוח אם הייתי צריך ללכת בבוץ? חסר לי שעל הבוקר הראשון אני אעמוד מולו עם נעליים כאלה. סויסה צחק. אין אחד כאן שאין לו סמרטוט ספר. שילוני קיבל את המטלית והתכופף בפנים מודאגות אל נעליו.
    בפינה השמאלית של השולחן, בסדר מופתי, היו מונחים כמה ניירות. שרמן התיישב, הזיח את הכיפה השחורה על ראשו - איזה הרגל מימי הישיבה - והתחיל לקרוא בהם. הוא היה קורא מהיר מאוד ואנשים שלא הכירו אותו חשבו שהוא קורא מפוזר ודלגני. אבל לא. היו כמה דוחות וכמה סיכומי חקירה וכמה חוזרים לא מעניינים שהוא היה צריך לחתום עליהם לאישור שקרא אותם. זה היה החלק שהוא אהב. היה לו פרקר 51 עתיק, ירושה מהאבא, שבו הוא אהב לחתום את החתימה שלו. שין מעט גדולה וממנה משתלשלות מחוברות שאר האותיות, עגולות וברורות ובסופן נקודה. גרפולוגים שראו את החתימה הזאת אמרו עליה כמה דברים, אבל שרמן לא האמין בגרפולוגיה.
    זה בית הספר הכי טוב שהיית יכול לחלום עליו. אמר סויסה לשילוני. קיבלת צ׳ופר, בן אדם. אתה לא תרצה לעזוב. אבל אני מכיר את הטיפוסים מהסוג שלך. אתה תרצה קידום ותלך. יהיה לך קשה, אבל בכל זאת תעזוב. אתה יודע מי ישב כאן כמוך, צעיר וטרי ומפחד על הצחצוח ? שני ממ״רים ומפקד מחוז אחד. ניצב, אדוני. לא היה להם קל לעזוב.
    הגשם לא פסק. הוא טרטר על גג הסככה הגדולה שמתחתיה תיקנו את הניידות המושבתות. שרמן עמד ליד החלון והביט החוצה בקורת רוח. מרחוק ראה את הגבעות שמאחורי בניין המתנ״ס הגדול שבלוריות העשב הגדולות שלהן נעו אנה ואנה סחופות רוח וגשם. מישהו דהר שם על טרקטורון, מכונס ומכווץ תחת מעיל גשם כתום, לרגע נטה וחישב להתהפך ואז טיפס בטרטור עד ראש הגבעה ונעלם בגלישה אל העבר השני.
    טוב, אמר שרמן, בטלפון הפנימי לשושנה. תכניסי אותו. שושנה פנתה לשילוני ואמרה לו, בוא ילד, בוא. בוא לרופא. אל תפחד, הזריקה לא כואבת, וצחוק כבוש זעזע את גופה השמנמן. היא אהבה את הטקסים האלה.
    בעצם זה לא שונה הרבה מבחורה חדשה, אמר לעצמו שילוני בהכנות הנפשיות של ליל אמש. הבטן קצת מקרקרת, אבל אתה הרי יודע להקסים אותן, נכון?
    ובכל זאת - ברכיו פקו.
    שרמן הביט בו לאט לאט, מלמעלה למטה. תשב.
    והוא בכלל לא התעניין במה ששילוני חשב שיתעניין. מה שהיה חשוב לו היחה המשפחה. הוא נשמע יותר כמו אבא של בחורה לפני שהוא נותן את ההסכמה לנישואין. שילוני הרגיש כמו מי שבא לבחינה בעל פה ושואלים אותו על נושא שאליו לא התכונן. הוא לא ידע הרבה.
    יש אמרה כזאת אצלנו הדוסים, אמר שרמן, שאהב לקרוא לעצמו דוס, שאומרת: חייב אדם לדעת את תולדות אבותיו עד אדם הראשון. אתה נעצר די רחוק משם.
    שילוני לא ידע לומר לו מאיזה ערים באו הסבים והסבתות שלו. פעם ידעתי, אמר במבוכה, כשעשיתי פרויקט משפחה בבית ספר, אבל יצא לי מהראש. אם זה ממש חשוב לך, אני חושב שזה נמצא איפה שהוא בבית של הורי, אני יכול להסתכל שם, או לשאול את ההורים. הם בטח יודעים. הוא הרגיש שבהונות רגליו מתפתלים באי נוחות בתוך הנעליים שלפחות היו מצוחצחות.
    הוא היה בטוח ששרמן יעשה איזה תנועת ביטול עם היד ויאמר, עזוב. אבל שרמן הביט בו ברצינות ואמר, כן, תשלים את את הפרטים האלה ושתק.
    שילוני לא ידע מה לעשות. השתיקה שהבליטה את קול טרטור הגשם על הסככה הביכה אותו. הוא בלע רוק והגרגרת הצעירה שלו קפצה. אתה יודע למה זה חשוב לי? שאל שרמן לבסוף. שילוני לא ענה.
    שרמן קם ונעמד שוב ליד החלון מעביר את כף ידו על עיניו ועל פיו. מה זה בן אדם, אתה יודע?
    שוב שילוני לא ענה. הוא רק רצה שזה ייגמר והרגיש שהוא מתחיל להזיע. החימום בחדר היה יותר מדי טוב.
    טוב, בוא נתחיל ככה, אמר שרמן. שילוני די מצא חן בעיניו. לעולם אין לדעת, כמובן. אבל הרושם הראשון, זאת אומרת, העיניים, היציבה של הגו בישיבה, העצבנות הקלה והמוצדקת אבל הלא מוגזמת, המצח הגבוה, האצבעות הארוכות, סנטר חזק אבל נחיריים רגישים ופה טוב. הוא לא יודע בעצמו, חשב שרמן, אבל אני כמעט בטוח שהוא ממשפחה מצוינת. בוא נתחיל ככה. במה אנחנו מתעסקים כאן? רק בבני• אדם. זה הכול. בני אדם. קולו ירד ללחישה כמעט. הוא אהב את הרצאות הפתיחה הקטנות האלה וידע שככל שאתה מדבר יותר בשקט ככה מתחדדת ההקשבה.
    בני אדם נכנסים לכאן ומספרים סיפור. אתה הולך אליהם הביתה ושומע סיפור. אתה עובר על התיקים שלהם שמספרים סיפור. הסיפור לא מופיע פתאום. הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. מי עשה מה ולמה? מי אומר אמת ומי משקר? זאת העבודה שלנו כאן. אין פה קיצורי דרך ואין פטנטים ואם לימדו אותך בקורס אחרת, כדאי שתשכח מזה מהר. אבל יש דרכים. ודרך חשובה היא לדעת מי האדם. כל מה שאפשר. בסבלנות. אין מה למהר אצלנו. הפשע כבר נעשה. מהירות לא תקים אף אחד לחיים. רק ימות המשיח, נכון? ככה אנחנו מאמינים. בסבלנות, לשמוע הכול ולשאול ולברר. ובהתחלה - מי הבן אדם. כדי שאפשר יהיה לעצום את העיניים ולהתרכז ולראות אם החוט שלו מביא לדברים רעים או טובים. מי המשפחה, מאיפה הוא בא. זה עוזר. מהניסיון שלי - עוזר מאוד. אתה מאמין בגלגול נשמות?
    שילוני היסס לרגע ובסוף אמר לעצמו, מה אני אעבוד עליו? והניד ראשו לשלילה.
    יופי, אמר שרמן. גם אני לא. מה חשבת שאצלנו זה אמונות תפלות? זה דת. דבר אחר לגמרי. אבל באיזה גלגולים של אופי משפחתי בתוך החוט הארוך הזה, כן. בוודאי. אז עברתי על התיק שלך. עברתי על כמה תיקים מומלצים. בחרתי בך. אבל יש דברים שלא בתיקים. תשלים לי, בסדר?
    שילוני הנהן.
    תיק יפה. אמר שרמן ובפעם הראשונה חייך. החיוך שלו האיר את הפנים העגולים, החלקים והפך אותם יפים כמעט.
    יפים, חשב שילוני, במובן של קרינה רוחנית. הוא הזכיר לו לרגע את הרבי שלו מהלימודי בר מצווה שלאיזה תקופה שהפיחה חרדה בלב הוריו כמעט החזיר אותו בתשובה.
    שרמן עזב את החלון וחזר לשבת. הסתדרת עם דירה ?
    כן. שכרתי בבניין הגדול מול העירייה. זה נותן לי קצת תחושה של עיר גדולה.
    אה, כן, אתה ילד מאוד עירוני. תל אביב. אוהב אקשן, מה ? כן. מאוד.

    אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 - 5 באפריל 2013), היה עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע", ועורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

    בין השנים 1974-1971 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות. 
    יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.
     

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 1996
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 188 עמ' מודפסים
    שרמן בחורף אמנון דנקנר

    שילוני היה נרגש מאוד וכמו אצל טיפוסים נעריים מסוגו, הגרגרת שלו, שהיתה ממילא בולטת יותר ממה שהטעם הטוב מתיר, התלבטה לה, עולה ויורדת, כמו ציפור שנתקעה לה בגרון. הוא גם הסמיק כששרמן הלך למשרדו פזור דעת, חלף על פני חדר הצוות והנהן בלי לשים לב לנוכחים.
    אל תתרגש כל כך, אמר לו סויסה. הוא לא יאכל אותך. כן - ובכל זאת!
    ירד גשם כל הלילה ולא הפסיק גם בבוקר. שדמן הגיע עם ערדליים - הבן אדם היחיד שאני מכיר שעוד הולך עם ערדליים, אמר סויסה. לפעמים הוא משגע אותי עם השמרנות הזאת שלו.
    במשרד שלו שרמן חלץ את הערדליים והביט בשביעות רצון בנעליים המצוחצחות שלו. הוא אהב מאוד צחצוח.
    אם יש דבר שהוא לא יוותר לך עליו זה בזה, אמרו לשילוני אחרי שהודיעו לו לאן הוא הולך והוא עוד לא ידע אם לשמוח או לפחד. לכן הוא התעורר בחמש וחצי. טוב, לא ממש התעורר, כי הוא לא כל כך נרדם מרוב התרגשות. נגיד קם. קם והתגלח כמו שלא התגלח מאז הטירונות. אחר כך ניקה היטב היטב את הציפורניים ומיד התחרט על כך ובצדק. אחרי הצחצוח הממושך של נעליו היה דיי הרבה שחור שוב מתחת לציפורניים והיה די מסובך לנקות את זה.
    שרמן פתח מגרה, הוציא ממנה מטלית רכה וארב לקרן שמש שתסתנן לרגע מבעד לעננים ותראה לו היכן יש פירורי אבק על לוח הזכוכית הגדול שעל שולחנו.
    תגיד, אמר שילוני לסויסה, יש לך איזה סמרטוט? מה יצא לי מזה שעבדתי על הצחצוח אם הייתי צריך ללכת בבוץ? חסר לי שעל הבוקר הראשון אני אעמוד מולו עם נעליים כאלה. סויסה צחק. אין אחד כאן שאין לו סמרטוט ספר. שילוני קיבל את המטלית והתכופף בפנים מודאגות אל נעליו.
    בפינה השמאלית של השולחן, בסדר מופתי, היו מונחים כמה ניירות. שרמן התיישב, הזיח את הכיפה השחורה על ראשו - איזה הרגל מימי הישיבה - והתחיל לקרוא בהם. הוא היה קורא מהיר מאוד ואנשים שלא הכירו אותו חשבו שהוא קורא מפוזר ודלגני. אבל לא. היו כמה דוחות וכמה סיכומי חקירה וכמה חוזרים לא מעניינים שהוא היה צריך לחתום עליהם לאישור שקרא אותם. זה היה החלק שהוא אהב. היה לו פרקר 51 עתיק, ירושה מהאבא, שבו הוא אהב לחתום את החתימה שלו. שין מעט גדולה וממנה משתלשלות מחוברות שאר האותיות, עגולות וברורות ובסופן נקודה. גרפולוגים שראו את החתימה הזאת אמרו עליה כמה דברים, אבל שרמן לא האמין בגרפולוגיה.
    זה בית הספר הכי טוב שהיית יכול לחלום עליו. אמר סויסה לשילוני. קיבלת צ׳ופר, בן אדם. אתה לא תרצה לעזוב. אבל אני מכיר את הטיפוסים מהסוג שלך. אתה תרצה קידום ותלך. יהיה לך קשה, אבל בכל זאת תעזוב. אתה יודע מי ישב כאן כמוך, צעיר וטרי ומפחד על הצחצוח ? שני ממ״רים ומפקד מחוז אחד. ניצב, אדוני. לא היה להם קל לעזוב.
    הגשם לא פסק. הוא טרטר על גג הסככה הגדולה שמתחתיה תיקנו את הניידות המושבתות. שרמן עמד ליד החלון והביט החוצה בקורת רוח. מרחוק ראה את הגבעות שמאחורי בניין המתנ״ס הגדול שבלוריות העשב הגדולות שלהן נעו אנה ואנה סחופות רוח וגשם. מישהו דהר שם על טרקטורון, מכונס ומכווץ תחת מעיל גשם כתום, לרגע נטה וחישב להתהפך ואז טיפס בטרטור עד ראש הגבעה ונעלם בגלישה אל העבר השני.
    טוב, אמר שרמן, בטלפון הפנימי לשושנה. תכניסי אותו. שושנה פנתה לשילוני ואמרה לו, בוא ילד, בוא. בוא לרופא. אל תפחד, הזריקה לא כואבת, וצחוק כבוש זעזע את גופה השמנמן. היא אהבה את הטקסים האלה.
    בעצם זה לא שונה הרבה מבחורה חדשה, אמר לעצמו שילוני בהכנות הנפשיות של ליל אמש. הבטן קצת מקרקרת, אבל אתה הרי יודע להקסים אותן, נכון?
    ובכל זאת - ברכיו פקו.
    שרמן הביט בו לאט לאט, מלמעלה למטה. תשב.
    והוא בכלל לא התעניין במה ששילוני חשב שיתעניין. מה שהיה חשוב לו היחה המשפחה. הוא נשמע יותר כמו אבא של בחורה לפני שהוא נותן את ההסכמה לנישואין. שילוני הרגיש כמו מי שבא לבחינה בעל פה ושואלים אותו על נושא שאליו לא התכונן. הוא לא ידע הרבה.
    יש אמרה כזאת אצלנו הדוסים, אמר שרמן, שאהב לקרוא לעצמו דוס, שאומרת: חייב אדם לדעת את תולדות אבותיו עד אדם הראשון. אתה נעצר די רחוק משם.
    שילוני לא ידע לומר לו מאיזה ערים באו הסבים והסבתות שלו. פעם ידעתי, אמר במבוכה, כשעשיתי פרויקט משפחה בבית ספר, אבל יצא לי מהראש. אם זה ממש חשוב לך, אני חושב שזה נמצא איפה שהוא בבית של הורי, אני יכול להסתכל שם, או לשאול את ההורים. הם בטח יודעים. הוא הרגיש שבהונות רגליו מתפתלים באי נוחות בתוך הנעליים שלפחות היו מצוחצחות.
    הוא היה בטוח ששרמן יעשה איזה תנועת ביטול עם היד ויאמר, עזוב. אבל שרמן הביט בו ברצינות ואמר, כן, תשלים את את הפרטים האלה ושתק.
    שילוני לא ידע מה לעשות. השתיקה שהבליטה את קול טרטור הגשם על הסככה הביכה אותו. הוא בלע רוק והגרגרת הצעירה שלו קפצה. אתה יודע למה זה חשוב לי? שאל שרמן לבסוף. שילוני לא ענה.
    שרמן קם ונעמד שוב ליד החלון מעביר את כף ידו על עיניו ועל פיו. מה זה בן אדם, אתה יודע?
    שוב שילוני לא ענה. הוא רק רצה שזה ייגמר והרגיש שהוא מתחיל להזיע. החימום בחדר היה יותר מדי טוב.
    טוב, בוא נתחיל ככה, אמר שרמן. שילוני די מצא חן בעיניו. לעולם אין לדעת, כמובן. אבל הרושם הראשון, זאת אומרת, העיניים, היציבה של הגו בישיבה, העצבנות הקלה והמוצדקת אבל הלא מוגזמת, המצח הגבוה, האצבעות הארוכות, סנטר חזק אבל נחיריים רגישים ופה טוב. הוא לא יודע בעצמו, חשב שרמן, אבל אני כמעט בטוח שהוא ממשפחה מצוינת. בוא נתחיל ככה. במה אנחנו מתעסקים כאן? רק בבני• אדם. זה הכול. בני אדם. קולו ירד ללחישה כמעט. הוא אהב את הרצאות הפתיחה הקטנות האלה וידע שככל שאתה מדבר יותר בשקט ככה מתחדדת ההקשבה.
    בני אדם נכנסים לכאן ומספרים סיפור. אתה הולך אליהם הביתה ושומע סיפור. אתה עובר על התיקים שלהם שמספרים סיפור. הסיפור לא מופיע פתאום. הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. מי עשה מה ולמה? מי אומר אמת ומי משקר? זאת העבודה שלנו כאן. אין פה קיצורי דרך ואין פטנטים ואם לימדו אותך בקורס אחרת, כדאי שתשכח מזה מהר. אבל יש דרכים. ודרך חשובה היא לדעת מי האדם. כל מה שאפשר. בסבלנות. אין מה למהר אצלנו. הפשע כבר נעשה. מהירות לא תקים אף אחד לחיים. רק ימות המשיח, נכון? ככה אנחנו מאמינים. בסבלנות, לשמוע הכול ולשאול ולברר. ובהתחלה - מי הבן אדם. כדי שאפשר יהיה לעצום את העיניים ולהתרכז ולראות אם החוט שלו מביא לדברים רעים או טובים. מי המשפחה, מאיפה הוא בא. זה עוזר. מהניסיון שלי - עוזר מאוד. אתה מאמין בגלגול נשמות?
    שילוני היסס לרגע ובסוף אמר לעצמו, מה אני אעבוד עליו? והניד ראשו לשלילה.
    יופי, אמר שרמן. גם אני לא. מה חשבת שאצלנו זה אמונות תפלות? זה דת. דבר אחר לגמרי. אבל באיזה גלגולים של אופי משפחתי בתוך החוט הארוך הזה, כן. בוודאי. אז עברתי על התיק שלך. עברתי על כמה תיקים מומלצים. בחרתי בך. אבל יש דברים שלא בתיקים. תשלים לי, בסדר?
    שילוני הנהן.
    תיק יפה. אמר שרמן ובפעם הראשונה חייך. החיוך שלו האיר את הפנים העגולים, החלקים והפך אותם יפים כמעט.
    יפים, חשב שילוני, במובן של קרינה רוחנית. הוא הזכיר לו לרגע את הרבי שלו מהלימודי בר מצווה שלאיזה תקופה שהפיחה חרדה בלב הוריו כמעט החזיר אותו בתשובה.
    שרמן עזב את החלון וחזר לשבת. הסתדרת עם דירה ?
    כן. שכרתי בבניין הגדול מול העירייה. זה נותן לי קצת תחושה של עיר גדולה.
    אה, כן, אתה ילד מאוד עירוני. תל אביב. אוהב אקשן, מה ? כן. מאוד.