מיטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מיטה
3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דיוויד וייטהאוס

דיוויד וייטהאוס הוא תסריטאי, במאי ועיתונאי בריטי עטור פרסים. כתיבתו התפרסמה בעיתונים מובילים כגון הגרדיאן, סנדיי טיימס, אינדיפנדנט, אסקווייר והאובזרוור. מיטה הוא רומן הביכורים שלו, שזיכה אותו בפרס הראשון בתחרות "מי בכלל צריך פרסים?" לשנת 2010.

תקציר

למה לקום מהמיטה בבוקר?
 
מאל אינו ילד רגיל כמו שאר הילדים. הוא כל כך ייחודי, שבני משפחתו מחכים בקוצר רוח לראות כיצד הוא מתכוון לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בו. ואז ערב אחד הוא נכנס למיטה. ואין לו שום כוונה לצאת ממנה. אף פעם.
 
מיטה, המסופר מנקודת מבטו של אחיו הצעיר של מאל, הוא רומן חניכה המתעד את המהפך הנפשי והגופני שעובר אדם מיוחד במינו, ובוחן באיזו מידה אהבה, אובדן ומשפחה מעצבים את חיינו לאורך זמן. מרתק, משעשע, סוריאליסטי ומרגש, הרומן של דיוויד וייטהאוס הוא אחד הקולות המלהיבים ויוצאי הדופן שנשמעו בעולם הספרות הבריטי זה שנים רבות.
 
"דיוויד וייטהאוס לקח רומן העוסק במגנט תקשורתי הרתוק למיטתו והפך אותו לספר הגות מרגש על המשמעות של אהבת אחים. סיפור ייחודי וכלל־אנושי כאחד." טדי ויין
 
"מדהים, מקורי ויפה עד כאב." אסקווייר
 
דיוויד וייטהאוס הוא תסריטאי, במאי ועיתונאי בריטי עטור פרסים. כתיבתו התפרסמה בעיתונים מובילים כגון הגרדיאן, סנדיי טיימס, אינדיפנדנט, אסקווייר והאובזרוור. מיטה הוא רומן הביכורים שלו, שזיכה אותו בפרס הראשון בתחרות "מי בכלל צריך פרסים?" לשנת 2010.

פרק ראשון

 
מתוך שינה הוא נשמע כמו חזיר שמחפש פטריות כמהין באדמה מפויחת. אלה לא בדיוק נחירות, יותר כמו חרחורי גסיסה. אבל מלבדן זהו בוקר שקט, בוקר היום שמספרו 7,483 לפי הצג שעל הקיר.
 
את השקט טורד מדי פעם עורב שמתנגש בדלת הפאטיו. המולת ההתנגשות לא מעירה את מאל, שממשיך לייצר את נהמותיו העצומות אי־שם בעומק חזהו. הן מהדהדות באוזני כמו שדרי קול שמועברים בין דולפינים לצוללות.
 
כפי שצָפו, מאל שוקל יותר משש מאות קילוגרם. הוא גדול. הוא נראה כמו הלווייתנים האלה בתמונות, שנסחפו לחוף והתפוצצו כי בתוך הגוף שלהם הצטבר לחץ של גזים, והם סרוחים כמו גבעת שומן עבה על החול. הוא גדל והתנפח עד כדי כך, שעכשיו הוא ישן על שתי מיטות זוגיות ומיטת יחיד שחוברו יחדיו. הוא התרחב ורחק כל כך מגרעין השלד שלו, עד שנהפך למעין שמיכת פוך בשרית.
 
לקח לו עשרים שנה להגיע לגודל הזה. לעור שלו כבר אין אפילו צבע של עור. הוא משובץ נימי דם פקועים ונראה כמו גוש בשר־נקניק בגודל משאית, שנדחס לזוג גרבי ניילון זול. השומן השתלט לו על ציפורני הידיים והרגליים, הפטמות שלו נמתחו לגודל כף יד של אישה, ורק משהו קשיח במיוחד, כמו פירור של ביסקוויט, לדוגמה, יכול לשרוד בין קפלי הבטן שלו. סביר להניח שעד היום הצטברו שם פירורים בכמות של חבילה שלמה. תוך עשרים שנה מאל נהפך לכוכב לכת ששטחיו בלתי ממופים. אנחנו הירחים שכלואים במסלול שלו. לוּ, אמא ואבא ואני.
 
אני שוכב במיטה לידו, מקשיב לצפירות שהריאות שלו משמיעות בזמן שהן מתאמצות לפלוט עוד קצת אוויר מהפה שלו. זה צליל עמום וקבוע, כאילו הצמידו לאוזניים שלי שתי פרוסות לחם רטובות.
 
בכל פעם שהחזה שלו עולה, יש תנודה סיסמית בחדר. אדווֹת שומן קטנות מתפשטות לגלים גדולים בשלולית הגוף שלו. אני גולש עליהם. אין לי מה לעשות חוץ מלבהות מבעד למרחבי השומן של מאל — ארון קבורה גדול ומבעבע שלכד בתוכו את אחי — אל החצר, שאת השמשה המשקיפה אליה מכסה כעת ציפור. אולי היא ראתה את מאל וחשבה שזאת מנה ענקית של פודינג.
 
עשרים שנה במיטה. מותו של מאל הוא הדבר היחיד שיכול להציל את המשפחה הזאת, כי חייו הרסו אותה. וכאן אני, לבסוף, חולק עמו את החדר הזה. החדר שבו התחלנו. או לפחות חלק מהחדר.
 
אבא אמר לי פעם, "לאהוב מישהו זה ללוות אותו אל מותו."

דיוויד וייטהאוס

דיוויד וייטהאוס הוא תסריטאי, במאי ועיתונאי בריטי עטור פרסים. כתיבתו התפרסמה בעיתונים מובילים כגון הגרדיאן, סנדיי טיימס, אינדיפנדנט, אסקווייר והאובזרוור. מיטה הוא רומן הביכורים שלו, שזיכה אותו בפרס הראשון בתחרות "מי בכלל צריך פרסים?" לשנת 2010.

סקירות וביקורות

"הספר הפך להיות כמו זיכרון של כלב מת שאהבת בתור ילד, לא האמנתי שהוא יצליח" שרי שביט ynet 21/04/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"הספר הפך להיות כמו זיכרון של כלב מת שאהבת בתור ילד, לא האמנתי שהוא יצליח" שרי שביט ynet 21/04/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
מיטה דיוויד וייטהאוס
 
מתוך שינה הוא נשמע כמו חזיר שמחפש פטריות כמהין באדמה מפויחת. אלה לא בדיוק נחירות, יותר כמו חרחורי גסיסה. אבל מלבדן זהו בוקר שקט, בוקר היום שמספרו 7,483 לפי הצג שעל הקיר.
 
את השקט טורד מדי פעם עורב שמתנגש בדלת הפאטיו. המולת ההתנגשות לא מעירה את מאל, שממשיך לייצר את נהמותיו העצומות אי־שם בעומק חזהו. הן מהדהדות באוזני כמו שדרי קול שמועברים בין דולפינים לצוללות.
 
כפי שצָפו, מאל שוקל יותר משש מאות קילוגרם. הוא גדול. הוא נראה כמו הלווייתנים האלה בתמונות, שנסחפו לחוף והתפוצצו כי בתוך הגוף שלהם הצטבר לחץ של גזים, והם סרוחים כמו גבעת שומן עבה על החול. הוא גדל והתנפח עד כדי כך, שעכשיו הוא ישן על שתי מיטות זוגיות ומיטת יחיד שחוברו יחדיו. הוא התרחב ורחק כל כך מגרעין השלד שלו, עד שנהפך למעין שמיכת פוך בשרית.
 
לקח לו עשרים שנה להגיע לגודל הזה. לעור שלו כבר אין אפילו צבע של עור. הוא משובץ נימי דם פקועים ונראה כמו גוש בשר־נקניק בגודל משאית, שנדחס לזוג גרבי ניילון זול. השומן השתלט לו על ציפורני הידיים והרגליים, הפטמות שלו נמתחו לגודל כף יד של אישה, ורק משהו קשיח במיוחד, כמו פירור של ביסקוויט, לדוגמה, יכול לשרוד בין קפלי הבטן שלו. סביר להניח שעד היום הצטברו שם פירורים בכמות של חבילה שלמה. תוך עשרים שנה מאל נהפך לכוכב לכת ששטחיו בלתי ממופים. אנחנו הירחים שכלואים במסלול שלו. לוּ, אמא ואבא ואני.
 
אני שוכב במיטה לידו, מקשיב לצפירות שהריאות שלו משמיעות בזמן שהן מתאמצות לפלוט עוד קצת אוויר מהפה שלו. זה צליל עמום וקבוע, כאילו הצמידו לאוזניים שלי שתי פרוסות לחם רטובות.
 
בכל פעם שהחזה שלו עולה, יש תנודה סיסמית בחדר. אדווֹת שומן קטנות מתפשטות לגלים גדולים בשלולית הגוף שלו. אני גולש עליהם. אין לי מה לעשות חוץ מלבהות מבעד למרחבי השומן של מאל — ארון קבורה גדול ומבעבע שלכד בתוכו את אחי — אל החצר, שאת השמשה המשקיפה אליה מכסה כעת ציפור. אולי היא ראתה את מאל וחשבה שזאת מנה ענקית של פודינג.
 
עשרים שנה במיטה. מותו של מאל הוא הדבר היחיד שיכול להציל את המשפחה הזאת, כי חייו הרסו אותה. וכאן אני, לבסוף, חולק עמו את החדר הזה. החדר שבו התחלנו. או לפחות חלק מהחדר.
 
אבא אמר לי פעם, "לאהוב מישהו זה ללוות אותו אל מותו."