1
ילדותי הראשונה
שמי גל-יה. נולדתי בתשעה במאי שנת 1955, באוקראינה, בעיירה קטנה בהרי הקרפטים. אני בת לניצולת שואה מחד-גיסא, ונושאת גם את שם סבתי, הינדה, שם אמו של אבי – שנספתה בשואה, מאידך גיסא. אני המצבה החיה שלה.
מסביב לעיירה היו הרים גבוהים המחליפים את צבעיהם בהתאם לשעות היממה ובהתאם לעונות השנה. במיוחד היו יפים בסתיו ובחורף, כאשר השלכת או השלג כיסו את פסגותיהם. אהבתי להתבונן בהם. אהבתי גם ללכת אל מחוץ לעיירה, לשדות רחבי הידיים, ולהתבודד שם. כן, להתבודד. ובכלל, הייתי ילדה קצת חריגה, מיוחדת.
אמי צאצאית למשפחת רבנים, שוחטים וסוחרים. הייתה לה ילדות קשה. בגיל שבע וחצי התייתמה מאביה ונותרה עם שני אחיה. אחרי כשנה וחצי, מתוך יגון, הלכה לעולמה גם האם.
אמי הצליחה לסיים שלוש כיתות לימוד, לאחר מכן גדלה בבית סבה וסבתה. היא הייתה שומרת על האווזים ועל הפרות ועוזרת בעבודות הבית. חרף החסכים בילדותה, היא דוברת וכותבת הונגרית, צ'כית, אידיש, קרפטית, רוסית ועברית.
כשהייתה בת 14 שלח אותה סבה ללמוד מקצוע, תפירה. אכן היא תופרת מעולה. עד לא מזמן עדיין עבדה במקצועה, הייתה תופרת כל חייה.
ואז באה מלחמת העולם השנייה. היא נשלחה אל מחנות ההשמדה, אבל שרדה.
בעברית קוראים לזה 'ניצולת שואה', אך לדעתי מתאים לה יותר הכינוי 'survivor', 'שורדת'.
בשואה נספו גם שני אחיה, והיא נשארה בודדה בעולם קשה, אכזר, העולם שלאחר המלחמה הנוראה. הסובייטים שחררו את הקרפטים מהשלטון האוסטרו-הונגרי. אמי חזרה למחוז ילדותה.
ואז השיאו אותה לאבי. היא הכירה אותו כשלושה שבועות לפני החתונה. בכתה, לא רצתה להינשא לו, אך בנות דודה אמרו לה: "אבינו גידל אותך, עלייך לשמוע בקולנו". ואבי אהב אותה, אהב מאוד.
מיד לאחר החתונה חלה אבי בשחפת. אמי טיפלה בו במסירות נפש, וראו איזה פלא, הוא הבריא. הם חיו במצוקה כלכלית נוראה, נולד בן בכור אשר נפטר בגיל שנתיים. לאחריו נולדו שתי אחיותיי.
אני הייתי הילדה ה"מתוכננת" היחידה, ואף מצבם הכלכלי היה טוב למדי באותה תקופה. בגיל שישה שבועות חליתי בדלקת ריאות. המחלה נמשכה לסירוגין עד גיל ההתבגרות. אילו הייתי צריכה להתאשפז כל פעם שחליתי, בית-החולים היה נהיה לביתי העיקרי, ובבית הייתי אך אורחת.
אמי חסה עליי חסות יתר. בשלג ניסתה למנוע ממני לצאת החוצה, אך ללא הצלחה. לא רק שיצאתי, אלא גם גלשתי במגלשיים ונהניתי מאוד. מאותה הסיבה לא הסכימה שאלמד ריקוד ותנועה, היות שזה היה בעיירה הסמוכה, ולהגיע לשם נדרש מאמץ. אני אהבתי לרקוד ולהתנועע. הדבר חסר לי עד היום. במקום זאת שלחה אותי ללמוד פסנתר בעיירה שלי. זה היה תחליף הולם, אך רק תחליף.
אמי למדה להזריק זריקות, ובמקום להתאשפז, נשארתי בחיק המשפחה ובבית. נכון, היא אישה חזקה. כוח זה הציל אותי בילדותי, ובזכות כוחה, בתי נשארה ברשותי ובזכותה, אני מצליחה לשקם את חיי לאחר כל המשברים שאותם עברתי לאחר הגירושין. אכן, אני רואה בה שליחת ה' עלי אדמות.
אך לכוח יש גם חיסרון.
הטיפול בי העניק לה כוח, העניק לה שליטה. ובכל פעם שקמתי ואספתי את השברים, שפרשתי כנפיים והתחלתי לעוף מהקן, היא נכנסה ללחץ. אני מניחה כי שבלי להיות מודעת לכך, במקום לעודד אותי לעצמאות, היא מנסה לקצץ את כנפיי. ואז אני נאבקת, אך בהבנה ובאהבה גדולה אליה. כי בלעדיה, אני כאין וכאפס.
לך, אמי היקרה, שמורה אהבתי עד כלות חיי.
לא רק היא נאבקה על חיי.
הייתה לה עזרה, אנוכי.
הרופאים אמרו לה כי לולא הוויטליות שלי וכוח הרצון שלי, מאמציהם לא היו נושאים פרי. והיא הייתה מאבדת גם אותי.
כשהייתי חולה שכבתי בבית, קיבלתי זריקות מידיה, היא הייתה נשארת ועובדת בבית (בבית הייתה לה מכונת תפירה). ברגע שמצבי השתפר, עזרתי לה בתפירה בעבודת יד וחיברתי שירים. כשגדלתי מעט, בכוחות עצמי הלכתי לרופאים ולכל הבדיקות בעיירה הסמוכה. הייתי עצמאית מאוד.
הייתי ילדה חלשה, אך לא ברוחי. הייתי כריזמטית ובעלת כושר מנהיגות. למרות היעדרותי התדירה מבית הספר, בחרו בי כמעט תמיד להיות יושבת-ראש הכיתה, והמורים היו חברים טובים שלי. הייתי גם תלמידה מצטיינת. במיוחד אהבתי ספרות רוסית, היסטוריה ומוסיקה קלאסית. כתבתי שירה מאז היותי בת שבע. את שיריי פרסמו בעיתון "הנוער, האמת של הפיוניר". מגיל שמונה לערך, למדתי לנגן על פסנתר. גם כאן צברתי הצלחה רבה. בהיותי בת 15 השתתפתי בתחרות של המחוז והגעתי למקום השני. אך בעלותי ארצה, בשל הנסיבות, נטשתי את הנגינה, והיום עומד הפסנתר כמצבת זיכרון לילדותי.
גדלתי בבית דתי מסורתי. כל בוקר התפללתי "מודה אני" מבלי להבין מילה מהתפילה שנאמרה בלשון הקודש, שבה לא שלטתי. משפחתי שמרה כשרות, שמרה את השבת וכמובן, את חגי ישראל. בליל שישי ובחגים שימש ביתנו בית כנסת. הגם שהיה הדבר אסור, להוריי היה מעמד מכובד בעיירה והגויים עצמו את עיניהם. הייתי חזקה ברוחי. אכן כך הדבר. המוטו שלי בכל חיי היה: יהיה טוב. בפסיכו-קיברנטיקה המודרנית קוראים לזה: "המחשבה החיובית", ובתורתנו הקדושה – אומרים שמצווה גוררת מצווה ועברה, חלילה, גוררת עברה. ואני אומרת שהצלחה גוררת הצלחה וכישלון גורר כישלון.
הייתי ילדה מצליחנית והאמנתי בה'. האמנתי בכוח עליון. אהבתי את המסורת היהודית, אך כיוון שהיא הייתה מושתתת בעיקר על היתרים ואיסורים, בלי שאבין 'למה' ו'מדוע', היא כנראה לא הצליחה להשתרש בי די, וזאת הסיבה לעשרים שנות חשכה בחיי. עשרים שנים שבהן הייתי חילונית.