מבוא
בחווה קטנה מוקפת גבעות משתפלות חי לו כלב לברדור רטריבר שובב ושמו סארטר. כל יום היה סארטר מדלג מעל לגדר שמקיפה את החווה במטרה להגיע ליער ולרדוף אחרי סנאים.
יום אחד הוסרה הגדר, אבל סארטר, שהשתחרר מההכרח לדלג מעליה בכל פעם שרצה להשתולל במרחבים, המשיך בכל זאת לדלג בכל פעם שהגיע למקום שבו נחסמה פעם דרכו. מערכת של זיכרונות ושל הנחות יסוד שהתקבעו במוחו מנעו ממנו כל אפשרות להבחין בכך שהגדר כבר לא היתה שם.
במובנים מסוימים התנהגותו של הכלב סארטר מזכירה את התנהגותם של שלושת גיבורי המחזה המפורסם "בדלתיים סגורות", של הפילוסוף והאקזיסטנציאליסט הצרפתי ז'אן פול סארטר, שעל שמו קרוי הכלב הזה. גרסן, אסטל ואינז הם אסירים בגיהינום (חדר דמוי קופסה) הכמהים לצאת מהחלל הסוגר עליהם. ובכל זאת ברגעי הסיום של המחזה, כשהדלת נפתחת פתאום לרווחה והם חופשיים לצאת, הם נשארים, חוששים לצאת אל הלא נודע שבחוץ.
השגיאה שעושה הכלב נראית אולי משעשעת, אך גורלם של גיבוריו הפתטיים של ז'אן פול סארטר אכזרי מעט, ואף על פי כן שני הסיפורים האלה חושפים אמיתות עמוקות על הטבע האנושי.
כולנו יוצרים יום יום אינספור מודלים חשיבתיים, או "קופסאות", כפי שאנו מכנים אותם בספר, כדי לנסות להבין את העולם. רבות מהקופסאות האלה מסייעות לנו למשך זמן מסוים - כפי שטקטיקת הקפיצה מעבר לגדר עזרה לכלב סארטר במשך שנים.
אבל הן עלולות גם לבלום אותנו ולמנוע מאיתנו להבחין בשינויים חשובים שמתחוללים סביבנו. המוח מושך אותנו אל המוכר, ולכן אנחנו נצמדים לקופסאות ישנות שאולי כבר אינן רלוונטיות. רובנו חוששים לקחת סיכונים, מחפשים אישור לדעות קיימות ומתכחשים לשינוי המהיר והיסודי של דברים.
בעולמנו רב־התהפוכות, אבחנות שגויות שכאלה עלולות לגבות מחיר יקר. ההישענות על קופסאות קיימות במטרה לפשט את הלא נודע האינסופי מועילה אמנם, והיא ללא ספק בלתי נמנעת, אבל הישענות רבה או ממושכת מדי על מודל חשיבתי כלשהו עלולה לגרום לנו להחמיץ הזדמנויות מצוינות. היא עלולה גם למנוע מאיתנו להבחין ב"סדקים בגדר" או למנוע מאיתנו להצליח בהתמודדות עם תהומות הלא נודע (כפי שעלה בגורלם של גיבורי מחזהו של סארטר).
כיועצים אסטרטגיים לעסקים, לשנינו יחד ניסיון של עשרות שנים בעבודה עם ארגונים גדולים ברחבי העולם, שמתמודדים עם אתגרים מסוכנים ביותר העלולים להשפיע על אלפי עובדים ועל מיליוני לקוחות. נוכחנו לדעת שההבדל העיקרי בין מפסידים למנצחים, בין מנהיגים למונהגים, בין אלה שכל שינוי גורם להם להמריא לפסגות לבין אלה שכל שינוי ממוטט אותם - מתבטא באותה יצירתיות אסטרטגית שאנו מכנים "חשיבה בקופסאות חדשות".
זהו תהליך שממזג ניתוח פרגמטי עם יצירה חופשית וזורמת של רעיונות. כשחושבים בקופסאות חדשות, עוסקים כל הזמן בפיתוח ובבדיקה של הנחות - לרבות דרכים חדשות לקבל מורכבות, לנווט במצבי אי־ודאות ולהתכונן לשיבושים הבלתי נמנעים בעולם העסקים של היום.
ייתכן שאתם יזמים שמציגים רעיון חדש, או אדריכלים שמדמיינים מבנה עוצר נשימה. ואולי אתם מהנדסים שמנסים להדגים תוכנה חדשה, פוליטיקאים שמחפשים שינוי חברתי מהפכני או מנהלים שמובילים ארגון בעידן המודרני, בנבכי הכלכלה עתירת הסיכונים.
בכל אתגר שאתם מתמודדים איתו, תהליך היצירתיות שאנו מתארים בספר זה עשוי לשנות את האופן שבו אתם מפרשים כל דבר שמתרחש סביבכם ואת הדרך שבה אתם פותרים בעיות. התהליך עשוי לשפר את האופן שבו אתם מובילים את הצוות שלכם במצבי אי־ודאות (והרי איש אינו יודע מה מסתתר מעבר לפינה).
אתם תגלו מחדש את מלוא עוצמתה של החשיבה על כל ממדיה, באמצעות השיטה התכליתית שלנו להשגת יצירתיות פורייה, זורמת, מרחיבת מבט, מעצימת חיים, מעשית ובת־קיימא.
המשיכו לקרוא ותגלו שהשיטה שלנו תסייע לכם לדמיין, לעצב ולפתח תוכניות, אסטרטגיות וחזונות חדשים שבאמצעותם תוכלו אתם ועמיתיכם להמציא את ה־ Post-it או ה־ iPad הבא - או לפחות לחשוב על יצירתיות עסקית בדרך חדשה לחלוטין. השיטה תמריץ אתכם לדמיין אינספור תרחישים עסקיים, ובכך תכין אתכם היטב לכל אפשרות עתידית.
יתר על כן, היא תכוון אתכם לחשיבה פתוחה יותר על חייכם ותלמד אתכם לשאול את השאלות הנכונות על מנת להשיג את מטרותיכם, האישיות והמקצועיות כאחד.
תלמדו לחשוב באורח שונה ובאפקטיביות רבה יותר - וזה ישנה את התנהלותכם בעסקים ובחייכם האישיים. זה יהיה מהנה, אנחנו מבטיחים.
פרק 1 | קופסאות חדשות למציאות חדשה
נתחיל בשאלה קלה: כמה צבעים יש בקשת? חמישה? שבעה? עשרה? קרוב לוודאי שבמהלך שנות הלימודים שלכם אמרו לכם שבקשת יש מספר קבוע של צבעים. ההסבר השכיח הוא שהעין רואה רק שבעה צבעים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, תכול וסגול, ולכן למדנו עוד בילדותנו שבקשת יש שבעה צבעים. אבל זה לא מדויק - קשת היא ספקטרום צבעים מתמשך, לפחות על פי המודלים הפיזיקליים הקיימים. שלנו.
כדי להתמודד עם רעיונות מסובכים כאלה (במקרה שלנו, מספר אינסופי של צבעים), המוח מפשט את המציאות הפיזית וממקם אותה ב"קופסה" קלה יותר לארגון, שממדיה נוחים לנו.
קופסאות עשויות לכלול בין היתר רעיונות, גישות, מחשבות פילוסופיות, טקטיקות, תיאוריות, דפוסים ואסטרטגיות. אפשר להביע כל רעיון אנושי ו/או לתת לו פרשנות באמצעות מודלים חשיבתיים שונים או מה שמכונה "קופסאות". המוח משתמש כל הזמן בקופסאות - כך הוא עובד - וכך הוא מאפשר לנו להתמודד עם המציאות ולעבד אותה.
העולם מציב לפנינו מגוון אינסופי של אנשים, של מקומות ושל אובייקטים; ואנחנו משתמשים בדפוסים ובמערכות כדי לפשט אותם, ובקטגוריות כדי לסווג אותם.
לכל אחד מאיתנו יש קופסאות בגדלים שונים. הקופסה הקטנה ביותר תכלול למשל מיון של דברים דומים לפי קבוצות כגון, "חברות של מוצרי צריכה אלקטרוניים" או "בתי הקפה בשכונה שלי".
קופסאות גדולות מעט יותר תכלולנה למשל סטריאוטיפים או קביעות: "הלקוחות שלנו אוהבים שוקולד" או "שחקני כדורסל הם גבוהים". ואילו פרדיגמה היא קופסה גדולה כל כך (למשל, "דמוקרטיה" או "חירות") עד שלפעמים איננו מבינים כלל שהיא בכל זאת רק קופסה, ממש כשם שאדם שנמצא על סיפונה של אונייה ענקית עשוי לשכוח שהוא נמצא בלב ים.
קופסאות בגדלים אחרים כוללות את מה שנהוג לכנות מבנים, השערות, מסגרות, תפיסות עולם, מסגרות התייחסות וכיוצא באלה. כל הקופסאות האלה מסייעות לנו בהתנהלות היומיומית שלנו בעולם. כולנו עוסקים בלי הרף בקִטלוג של שפע החוויות והמידע שאנו נחשפים אליהם לפלחים או לקטגוריות, כלומר, לקופסאות שבאמצעותן אנו מנסים להבין דברים.
אבל אין לראות בקופסאות, גם אלו הברורות מאליהן והמקובלות ביותר, את השתקפות המציאות: תיאורי התרחשויות הם לא יותר מתצלומי מצב מהירים של העבר ואין בהם ייצוג מדויק של ההווה; וכך סיווגם של לקוחות לפלחי שוק הוא סילוף מועיל ומקובל שנשען על אבחנות והכללות מלאכותיות.
הקופסה היא לא רק פישוט הדברים, היא הייצוג המטושטש של המציאות כפי שאתם תופסים אותה. נניח שיש לכם דימוי מוצק למדי של הסמליל של גוגל, שבו אתם רואים שש אותיות באנגלית, צבועות בצבעי היסוד.
האם תוכלו לומר בביטחון אילו צבעים מופיעים פעמיים? הקופסאות שלכם מסייעות לכם להבין דברים, אבל רק עד רמת פירוט מסוימת (במקרה שלנו, ברמה שתמנע בלבול עם סמלילים של חברות אחרות) ורק לפרק זמן מוגבל. כל קופסה נתונה לבדיקה חוזרת, לשכלול ואפילו להחלפה.
למשל, אל המסעדה שבה אתם סועדים נכנס גבר אפור שיער, בשנות ה־ 50 לחייו, לבוש חליפה מחויטת נאה, מלווה באישה צעירה ממנו בשנים רבות הלבושה בג'ינס ובחולצת טריקו. אפשר לראות דמיון מסוים בין השניים ולכן אתם מסיקים מיד שהם אב ובתו. אבל כשהם מתיישבים בשולחן הסמוך אליכם, אתם יכולים להבחין בהתנהגותם ולאט לאט מגלים פרטים נוספים על אודותיהם.
ייתכן שמפני שהגבר מציע לאישה הזדמנות עסקית כלשהי ואתם מסיקים מכך שהיא לקוחה עשירה. אולי הם מחזיקים ידיים ואתם מחליטים שהם בני זוג. ואולי הם מנסים להסב את תשומת לבכם מחברם שעסוק באותה השעה בניסיון לגנוב את ארנקכם. כך או כך, קשה לנו להימנע מחיפוש הסברים, קשה להימנע מבניית קופסאות.
אותו רצף סדרתי של הסקת מסקנות מתרחש כל הזמן בעולם העסקים. נניח שמנכ"ל החברה שאתם עובדים בה מודיע בהפתעה על מינויה של סמנכ"לית כספים חדשה ומודה בתוך כך לסמנכ"לית הקודמת ואף משבח אותה על החלטתה להקדיש יותר זמן למשפחתה.
אתם יכולים לקבל את ההכרזה הזאת כפשוטה או "להחליט" שבין הסמנכ"לית היוצאת לבין המנכ"ל שרר מתח רב מדי. ייתכן שמאוחר יותר, בפינת הקפה במשרד, אתם שומעים על אי־סדרים כספיים, וכעבור כמה ימים מתפרסמים במקום העבודה שלכם נהלים חדשים להחזרי הוצאות ואז אתם מסיקים שהסמנכ"לית היוצאת ניצלה את הטבת החזר ההוצאות שלה ועשתה לעצמה קופה קטנה.
ואולי בכלל גונבה לאוזנכם שמועה על ישיבה דחופה של מועצת המנהלים שבה נלחם המנכ"ל על כיסאו ומכך אתם מסיקים שהמנכ"ל הגיש את ראשה של הסמנכ"לית במקומו.
כשאנחנו רואים בטלוויזיה התרסקות של מטוס באפריקה או מיזוג בין שתי חברות, יש לנו מיד הסברים הגיוניים באשר לסיבות שגרמו לאירועים ולאופן שבו הם התרחשו. וכפי שכל הדוגמאות האלה מוכיחות, הפרשנות שאנו נותנים למציאות הולכת ומתפתחת ככל שאנו צוברים מידע.
כמו מדענים שמפתחים הנחות עבודה ובעקבות מחקר משנים אותן ל"תיאוריות" מוצקות יותר, אנחנו מעצבים מחדש ומשכללים את הקופסאות שלנו על סמך המידע החדש. ואם לא די בשכלול, למשל כשמידע חדש כלשהו אינו עולה בקנה אחד עם הקופסאות הקיימות, ייתכן שנצטרך קופסה שונה לחלוטין.
יתר על כן, בדרך כלל לא די בהסתמכות על קופסה אחת. מורכבותו של העולם מחייבת אותנו לתמרן כל הזמן בין תיאוריות, מודלים ואסטרטגיות. במהלך התפתחותה של "הקופסה" המתארת את הזוג במסעדה, השתמשתם גם במודלים חשיבתיים אחרים ועדכנתם אותם: האם המרק היה טעים, באיזה מזלג לאכול את הקינוח, האם לענות תשובה כנה למלצרית ששואלת אם הארוחה היתה טעימה וכמה תשר להשאיר לה.
חשוב להיות מודעים להבדל המשמעותי שבין העולם רב־הפנים והלא מובן שלפנינו, לבין הדרכים שבאמצעותן אנו תופסים, מפרשים ומפשטים אותו בתוכנו, או כמו שאנו אוהבים לומר זאת: אנשים משתמשים בקופסאות או במודלים החשיבתיים שלהם (כמו למשל במושגים ובסטריאוטיפים) כדי להתמודד עם המציאות המורכבת והמשתנה תדיר שלפניהם, שלא פעם היא כאוטית. ה כדי להיות יצירתיים יותר וכדי לשרוד בעולם של אתגרים ושל שינויים מואצים, יש לעשות יותר מאשר רק "לחשוב מחוץ לקופסה". למעשה, צריך ללמוד לחשוב בקופסאות חדשות, כלומר, ליצור במתכוון (ולא רק בתת־מודע) סדרה של מודלים חשיבתיים חדשים, ובאופן שיטתי לחקור אותם ולקבוע להם סדרי עדיפות.
אי אפשר לחשו ב בל י קופסאות, לכן אין טעם לנסות
אי אפשר לחשוב או לקבל החלטות, ועל אחת כמה וכמה ליצור רעיונות חדשים (או לזהות רעיון טוב) בלי להשתמש בשלל מודלים חשיבתיים כדי לפשט דברים.
בדרך כלל החשיבה כוללת תהליך של מיון: התודעה מתמודדת עם מציאות - שפע של גירויים, גורמים ואירועים. כדי להבין את המכלול הזה, התודעה נשענת על קטגוריות שיצרה בעבר, אך אם אף אחת מהן אינה מתאימה למציאות הנוכחית, היא יוצרת קטגוריות חדשות.
אפשר לראות את התודעה כארון ענקי מרובה תאים ומגירות, מקום שנועד להכניס סדר במציאות המבולגנת, למיין אותה למערכת רעיונות מובנת הרבה יותר וקלה לארגון.
כל אחד מאיתנו יוצר סדר באמצעות מיון: מניחים באותו מדף דברים שיש להם תכונות דומות. איש אינו מסוגל להתמודד עם ההיבטים הרבים והמסובכים של החיים האמיתיים בלי להניח קודם כול בקופסאות כאלה את חומרי הגלם של החשיבה ושל היצירתיות האנושית.
כאשר אנשי מכירות אומרים "הלקוחות שלי" וכאשר מורים אומרים "התלמידים שלי", הם משתמשים בקופסה כדי לסווג לקטגוריות או לדמיין לקוחות או תלמידים מסוימים. בניגוד לאמירה "ילדַי" או "המשרד שלי" שבאמצעותה אתם בדרך כלל מתכוונים לדבר האמיתי, קבוצת הלקוחות או התלמידים רחבה דיה ולכן מחייבת פישוט.
הנה למשל העמודים הראשונים של התנ"ך. כשאלוהים הביא את האדם לגן עדן, הוא אמר לו שעליו לשלוט בבעלי החיים האחרים: "ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש על הארץ."
מהו הדבר הראשון שעשה אדם כדי לבסס את שליטתו? הוא נתן שמות לכל אחד ממיני החיות. למעשה אדם אמר: אני שליטו של האריה כיוון שאמרתי לו, "אתה אריה". ואני שליטו של הדוב כיוון שאמרתי לו, "אתה דוב".
שמות - ומילים - אינם קיימים אלא בהכרתנו, ובכל זאת אנשים זקוקים להם כדי להתמודד עם המציאות. באמצעות מתן שמות לבעלי חיים, לעצמים ולכל היבט במציאות, אנו יוצרים הבחנות, קובעים קביעות, יוצרים קשרים בין דברים, מטפחים סדר, מפעילים שליטה וחשוב יותר - ממיינים דברים לקטגוריות שקל יותר להבין אותן.
ואמנם הקטגוריה היא הקופסה הפרימיטיבית ביותר, ואולי אחת ההמצאות החשובות בכל הזמנים. בכתביו על הלוגיקה שכונסו בשם "אורגנון" - אריסטו מציע עשר קטגוריות (לרבות "כמות" ו"מקום") בניסיון לארגן את מכלול הדברים שעשויים להיות הנושא או הנשוא של הֶגד, ובכך סלל את הדרך לתורת ההיגיון שהובילה לחשיבה אנושית שיטתית יותר.
מובן שהקטגוריות מייצגות סוג פשוט יחסית של קופסה אחת בלבד. החשיבה מחייבת גם מודלים חשיבתיים מתוחכמים רבים יותר, לרבות סטריאוטיפים, דפוסים, מערכות, כללים, הנחות ופרדיגמות.
מגוון הקופסאות מספק לנו אמצעים מועילים להתמודדות עם המציאות. אתם, כמו מרבית בני האדם, שומרים על מרחק בטוח מאריות, משום שכבר יצרתם במוחכם קופסה של "אוכל אדם ממשפחת החתוליים" לצורך זיהוי החיה כסכנה.
ובכל פעם שאתם רואים בעל חיים שדומה לבעלי חיים אחרים שראיתם ומיינתם, אתם משבצים את הרעיון החדש בקופסאות הקיימות, המסייעות לכם לקבוע את תגובתכם המיידית. אנחנו אוהבים לצמצם כל אי־ודאות.
למעשה אפשר לומר שאנחנו זקוקים נואשות לצמצום חוסר הוודאות. חוסר ידיעה מסב לנו אי־נוחות מכאיבה. קופסאות הִנן דרך קלה לפשט את חרדתנו מהעולם ולמזער אותה.
כשחושבים על מצב או על בעיה אמיתיים, מעניקים להם ממד אנושי: אנחנו יוצרים את העולם מחדש בדמותנו, משתמשים בקביעותינו, בהנחותינו, בקטגוריות שלנו ובמודלים חשיבתיים אחרים, בהתבסס על כל מה שנמצא "לפנינו" עד לאותה נקודת זמן. אנחנו זקוקים לקופסאות האלה כדי ליצור רעיונות נוספים - משלימים או מנוגדים, קשורים קשר הדוק או שונים זה מזה לחלוטין.
במובן זה הקופסאות הן מתווה, הן האופן שבו החשיבה מפשטת דברים, מעניקה להם שמות וממסגרת אותם - בין שמדובר באריה גווע ברעב, בתינוק בוכה או בהתקוממות עממית בארץ מולדתו של ידיד - כדי שנוכל להחליט מהי התגובה הטובה ביותר.
לא מספיק לחשוב מחוץ לקופסה
אם כך, איך משתמשים בקופסאות ליצירת גישות ורעיונות יצירתיים חדשים? בסדנאות לפיתוח יצירתיות או חדשנות מעודדים בדרך כלל את המשתתפים "לחשוב מחוץ לקופסה".
זה עשרות שנים שמנחים בסדנאות כאלה מעודדים את המשתתפים לעשות זאת, אבל יש בכך שלוש בעיות: 1) קשה מאוד להיחלץ מקופסה; 2) מסובך להחליט מחוץ לאיזו קופסה לחשוב; ו־ 3) גם כאשר מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה מסוימת, אין די בכך - עדיין צריך קופסה חדשה.
נניח שאתם מנהלים בכירים בסניף בנק בעיר גדולה, ובמהלך סדנה שהבנק מעביר למנהלים אתם מתבקשים "לחשוב מחוץ לקופסה". בהקשר זה, "מחוץ לקופסה" אין פירושו מחוץ לבנק, אלא מחוץ לתפיסה שלכם את הבנק ואולי גם בשונה מהנחות העבודה שלכם על בנקים בכלל.
ובמילים אחרות, קופסה אינה דבר מוחשי, אלא מודל בחשיבה שלכם. אבל את המודל החשיבתי הזה, מבריק ורווחי ככל שיהיה, תיאלצו בסופו של דבר לרענן ולהחליפו באחר, שאם לא כן, העולם ימשיך להתפתח בעוד הקופסה שלכם תישאר מאובנת. ה ידידנו בעל ארבע הרגליים, סארטר, קיפץ בחוכמה מעל הגדר שמנעה ממנו לחקור את השדות שמעבר לחווה. אבל משהו השתנה - הגדר הוסרה - והדפוס הישן של דילוג מעל הגדר הפסיק להיות הגיוני או מועיל. הוא היה צריך להיפטר מהקופסה הישנה ולבנות קופסה חדשה שלא תכלול את הגדר כחלק מהעולם שלפניו.
הכלב סארטר לא הבין שמודלים חשיבתיים עשויים להדריך אותו ולהוציא אותו לחופשי, אך בה בעת הם עלולים לטשטש את האמת ולבלום את התקדמותו. המודלים האלה כובלים אתכם בהנחות נוקשות ובנתיבי פעולה נדושים. הם דוחפים אתכם אל הרגלים שחוקים ואל מוסכמות שאבד עליהן כלח. הם חונקים את היצירתיות שלכם ומחזיקים אתכם בשבי.
מדוע אם כן איננו מצליחים פשוט "לחשוב מחוץ לקופסה"? אחת הסיבות העיקריות היא שקשה, ולעתים קרובות בלתי אפשרי, לפעול על פי פקודה. כמו במקרה של סארטר (כן, הכלב), מי שרוצה לשנות את המודל החשיבתי שלו וליצור מודלים חשיבתיים חדשים ואפקטיביים, נדרש לא פעם להשקיע זמן ומאמץ ניכר.
וכיוון שאנחנו משתמשים ביותר מקופסה אחת בכל מצב, יש לנו תמיד שלל תיאוריות, השערות וגישות אפשריות, ופירושו של דבר שלעולם אין דרך קלה להכריע "מחוץ" לאיזו קופסה כדאי לנסות ולחשוב. ולבסוף, גם לו יכולנו לבודד קופסה אחת מבין הקופסאות הרבות שיצרנו, עדיין נתקשה מאוד לחשוב מחוצה לה כיוון שהחלל שמעבר לה הוא עצום. מרחב השוטטות בלא נודע גדול מדי.
הקופסה הראשונה ש"מחוץ לקופסה"
מקורו של הביטוי "חשיבה מחוץ לקופסה" אינו ברור, אבל נראה שהוא צמח מתרבות התאגידים של שנות ה־ 60 וה־ 70 .
מקובל לחשוב שהביטוי התייחס תחילה לחידת היגיון של חיבור תשע נקודות, חידה זו, המוכרת היום מאוד, נועדה לעורר חשיבה יצירתית. האתגר הוא לחבר תשע נקודות בתוך ריבוע באמצעות ארבעה קווים ישרים ובלי להרים את העט מהנייר, כמודגם בעמ' 18 .
תחילה נראה הפתרון בלתי אפשרי - והוא אכן בלתי אפשרי כל עוד העט אינו זז מחוץ למסגרת הריבוע. הפתרון היחיד הוא להאריך לפחות את אחד הקווים מחוץ לריבוע, כלומר, "מחוץ לקופסה".
חידת ההיגיון הקלאסית הזאת מעוררת דיון בשתי שאלות יסוד במודל המיושן של יצירתיות עסקית: הראשונה היא "באילו קופסאות אתם נמצאים?" והשנייה: "איך תוכלו לחשוב מחוץ להן?"
התשובה לשאלה הראשונה כרוכה בדרך כלל בחשיבה על שאלות כגון: באיזה תחום אני עוסק? מה בדיוק אני עושה רוב הזמן? מהם הכישורים שעליהם אני מתוגמל? אילו הנחות, מילוליות או לא מילוליות, יש לי על העולם בשל האופן שבו פעילויותי היומיומיות מעצבות את החשיבה שלי?
נניח שאתם נמצאים בחדר ישיבות עם מנהלים בכירים אחרים בענף הרכב. קרוב לוודאי שאחת הקופסאות העוצמתיות ביותר שלכם היא "אנחנו יצרני רכב". אבל אם בחדר הישיבות יושבים רואי חשבון, יש להניח שהקופסה השלטת תהיה "אנחנו חברת רואי חשבון".
מודל זה של יצירתיות יוצא מתוך הנחה שאם אתם רואי חשבון, "יש לכם דרך מסוימת לחשוב על דברים". אתם חושבים כמו רואה חשבון. תיאוריות מקובלות של יצירתיות קוראות לכם לצאת מקופסה כזאת, אבל היסוד היצירתי ביותר בחשיבה מסוג זה הוא בדרך כלל שאלה בנוסח: "האם מי ממתחרינו פועל אחרת, ואם כן, האם כדאי לחקות אותו?"
אבל דמיינו מה היה קורה לו ניסיתם לראות חברת רואי חשבון בעיני אנשים ממקצועות שונים לחלוטין, כגון מהנדסי תוכנה, אחיות או מלצרי יין, לו נשלפו זמנית מעיסוקיהם הרגילים והוכנסו ל"נעליכם".
חשיבה מחוץ לקופסה בדרך זו תוסיף ממד של שונוּת שעשוי להוביל לחשיבה קונבנציונלית פחות ויצירתית יותר. האם מהנדסי התוכנה יראו את ראיית החשבון כמערכת של עקרונות ליבה בתוספת יישומונים? והאחיות, האם יקבעו סדרי עדיפויות לטיפול בחולים על פי חומרתו של מצבם הכלכלי? זו אינה החשיבה הנרחבת שאנו מפעילים באופן אוטומטי כשמעודדים אותנו "לחשוב מחוץ לקופסה".
אין זאת אומרת שחשיבה מחוץ לקופסה היא תרגיל חסר ערך. היא יכולה להיות אמצעי חשוב לבחינת בעיות עסקיות ולביצוע מטלות יצירתיות. אבל בעודה מסייעת לאנשים להימנע מפתרונות שהם מובנים מאליהם או קונבנציונליים מדי, היא כמעט אינה מכוונת אל הפתרונות הטובים ביותר.
העצה להימנע מחשיבה קונבנציונלית כמוה כעצה להימנע מנהיגה בכביש מהיר, בלי לספק מידע על דרכים אפשריות אחרות ובלי להזכיר כלל אפשרות של טיסה או של נסיעה ברכבת. לכן, במקום לבקש מכם לחשוב איך לחבר תשע נקודות באמצעות ארבעה קווים, אנו מעדיפים שתתעמקו בשאלה מסוג אחר, שמאפיינת יותר את גישת "הפרדיגמה החדשה" שלנו.
[...]
הבריחה הגדולה
לפני שנים, כשהשתתפנו בכנס בפריז, ושוחחנו עם משתתפי סדנה על "חשיבה מחוץ לקופסה", ניגש אלינו אחד המשתתפים ושאל, "על איזו קופסה בדיוק אתם מדברים?"
האיש הנבון והסקרן שהציג לנו את השאלה הבין היטב שאנחנו מדברים באופן מטפורי, אבל הוא דרש לקבל עוד תשובות: "מי בנה את הקופסה? האם אפשר לפרק אותה? למה אני צריך לעזוב אותה? ואיך יציאה מהקופסה תעזור לי ליצור רעיונות חדשים?"
שאלותיו הנבונות גרמו לנו לתהות אם הקריאה "לחשוב מחוץ לקופסה" יעילה? זה נראה לנו כמעט כמו לומר לאנשים שהם אסירים בקופסאות שלהם ושיעשו כל מאמץ לברוח! במובן מסוים כולנו כבולים בקופסאות שלנו לכבלי ראייה מסוימת של העולם, וחשיבה מחוץ לקופסה פירושה להשתחרר לפחות מכבל אחד.
אבל למעשה הבנו שהרעיון להימלט מבית הסוהר ייקלט רק אם אנשים יגיעו למסקנה שהם אכן נמצאים בסוג של בית סוהר, ויבינו את כל המשתמע מכך. לשם כך הם יצטרכו ללמוד את הכללים ואת דרך הפעולה שבהם כובלים אותם הכבלים למודלים שלהם, להכיר את נקודות התורפה שלהם, להבין איך לגלות את הפרצות במערכת ולבסוף לעבור דרך אחת מהן. ומשיֵצאו מהקופסה, יצטרכו גם לבחור לאן ללכת - ופירושו של דבר למצוא קופסאות חדשות.
עד מהרה הבנו שהאיש החכם בפריז מילא בתזמון מושלם את תפקיד האסיר שמבקש לצאת לחופשי, כיוון שהוא ניחן במוח סקרן וחוקר ובהיגיון מעשי ויצירתי שמוביל בסופו של דבר לשחרור.
אין ספק, התעקשות על הצורך להיחלץ מהקופסה - או בית הסוהר - היא לבדה לא תביא בעקבותיה את החופש. רק ההתעמקות בטבעה של הקופסה ובשאלה מדוע היא קיימת בכלל, וניסיון להבין את האסטרטגיות ואת האילוצים של אלו השולטים בה - הם הצעדים הראשונים לקראת היציאה לחופשי. וכפי שנדגיש לאורך הספר, הטלת ספק היא הצעד הראשון והמכריע לקראת יצירתיות ושחרור.
כפי שגילו גיבורי המחזה "בדלתיים סגורות" של סארטר, לעתים קרובות קשה מאוד לאנשים להבין שהם כבולים למודל, על אחת כמה וכמה אם הם אינם מודעים לו או אם הוא נטוע עמוק כל כך בתרבותם או בציפיותיהם, עד שאינם מסוגלים לתפוס עד כמה הוא עוצר אותם.
ייתכן שקשה לכם להיחלץ מהקופסה שאתם נמצאים בה פשוט מפני שהיא מוּכרת ונוחה, ומפני שהמרחב חסר הגבולות שמעבר לה נראה מסוכן ולא בטוח.
מהותה של היצירתיות היא לדעתנו שיר הלל לחירות: כדי ליצור, אדם מוכרח להיות חופשי, אבל רק מי שמבין שהוא כבול, ינסה להשתחרר. כלל זה חל על כל אדם, חכם ככל שיהיה, ועל כל ארגון, גם זה המנוהל למופת. עם הזמן כולנו נעשים שבויים בקופסאות שלנו.
אדם ששואל שאלות על קופסה זו או אחרת בהכרח שואל שאלות על עצמו ועל כוחותיו המנטליים: השאלה, איזה מין קופסה זו? פירושה למעשה, איזה מין אסיר אני? באיזה כלא אני נמצא? וכיצד אוכל להשתחרר? ולכשאשתחרר, איזה עולם ארצה ליצור?
ובמילים אחרות, לא תוכלו להשתחרר מהמודלים החשיבתיים שלכם אלא אם תהיו מודעים לקיומם ותתחילו להטיל בהם ספק ולחקור אותם. ופירושו של דבר גם ליצור מודלים חדשים, להשתחרר מהם וליצור שוב מודלים אחרים. המוח זקוק למודלים או לקופסאות כדי לחשוב.
ומי שרוצה להיות יצירתי ומעשי, לדעת לנהל שינויים בעידן זה של אי־ודאות, מוכרח קודם כול להבין יותר את הקופסאות שלו ולבנות מגוון של קופסאות חדשות כדי להתמודד עם מצב או עם בעיה כלשהם.
אחר כך אפשר לבחור בתשומת לב באיזו קופסה )או קופסאות( להשתמש, מתוך הפנמת אי־הוודאות המתחייבת ממהלך זה. הקופסאות או המודלים החדשים האלה, דרכי החשיבה החדשות, הם שישחררו אתכם מכבליכם ויאפשרו לכם לראות לא רק את מלוא האפשרויות אלא גם מה עליכם לעשות כדי לשרוד ולשגשג.
לקבל השראה ליצירת קופסאות חדשות נשמע אולי רעיון מסובך, אבל באמצעות ההנחיות שאנו מציעים בספר ועבודה עצמית, הרעיון ייעשה אינטואיטיבי יותר וקל יותר.
