הורות ללא מסכות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הורות ללא מסכות
הוספה למועדפים

הורות ללא מסכות

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דריה מעוז

דריה מעוז (נולדה ב-1969) היא סופרת, אנתרופולוגית וסוציולוגית. היא פרסמה ספרים רבים שהיו לרבי־מכר, ובהם 'הודו תאהב אותי', 'בית היולדות', ו'לדעת אהבה'. היא מרבה לכתוב על הדינמיקה של חיי הנישואים ועל חיי הנפש של גיבוריה.

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

ספר מרשים זה מלמד מה שרובנו נוטים לשכוח: עם כל הברכה והנחת שבו, גידול ילדים הוא מרוץ מרתון רצוף מהמורות. הורות ללא מסכות הוא ספר פוקח עיניים, החושף את צדדיה הפחות נוחים של ההורות, ומדגים את המושג אמביוולנטיות, החביב על פסיכולוגים ומאפיין כל כך יחסים במשפחה. "ילדים זו ברכה?" נראה שכן, אבל לא בכל מצב ובכל תנאי. פעמים רבות הם גורמים לאושר ולעתים הם מקור לצער, אבל בכל מקרה, הם גורם המעניק משמעות אדירה לחיים.

פרק ראשון

המסע מתחיל
הייתי אם חסרת מנוח, חסרת סבלנות, תשושה, הפכפכה, והלם האימהוּת הותיר אותי סחרחרה; אך ידעתי אהבה לוהטת וסוחפת לשלושת היצורים הזעירים הללו.
— אדריאן ריץ׳, ילוד אשה
 
המעבר להורות נחשב אחד השלבים הרגישים ביותר בחיים, שלב שתואר כמשברי או לפחות כתובע הסתגלות של ההורים לחיים חדשים ושונים. לידת הילד הראשון מסמלת את הפיכת הזוג למשפחה, את עזיבת הילדוּת ומַעבר לבגרות אחראית, את התווספותה של אחריות כלכלית, נפשית ופיזית לאדם נוסף. מחקרים הראו כי לאימהות קשה יותר להסתגל להורות מאשר לאבות, וכי לאחר לידת הילד הראשון עולים אצל שני בני הזוג רגשות חיוביים ושליליים כאחד. לא תמיד ההורים מוכנים לשינוי העצום בחייהם, והמטלות החדשות עלולות לגרום להם מצד אחד אושר, אהבה, גאווה, סיפוק ותחושה של משמעות והגשמה עצמית, אך מצד שני מתח, לחץ, תשישות, חרדה, חוסר אונים, אשמה, בדידות וירידה באושר, בתחושת הרווחה האישית ובסיפוק מהקשר הזוגי.15 הרגשות של ההורים תלויים בגורמים רבים, בהם מצבם הנפשי, מידת התמיכה שהם מקבלים ממשפחתם ומסביבתם, איכות הזוגיות שלהם (אם זו קיימת), מצבו הבריאותי של התינוק והמזג שלו.
הגחת התינוק מרחם אמו נחקקת במוחם של הורים רבים כרגע מכונן, משמעותי, עצום וגדול בממדיו, ממש נס ופלא הבריאה. איילת, 44, מעצבת גרפית, נשואה ואם לבן שש, סיפרה לנו ש״הלידה הייתה מדהימה, קלה, חוויה מיוחדת. שמו לי את הבן שלי על הבטן, והוא זחל לפטמה, ינק, וזהו. הוא היה שלי. האהבה הכי גדולה שידעתי מימיי... חיבור חזק, טוטלי, מרגש.״ גם מירב, 43, אשת תקשורת, רווקה ואם לבן ארבע, מעידה על קשר מיידי עם התינוק שכה ציפתה לו: ״מאוד רציתי את הילד, בא בזמן ממש מתאים. שבעתי מהרווקות, מהבילויים, מהנסיעות בעולם... [זה]1 קרה מפעם ששכבתי עם ידיד. לא תכננתי [לעשות אותו] לבד, זה קשה. ההיריון היה נורא קל, ההתחלה קלה. הרגשתי שקיבלתי את המתנה הגדולה בגלל הגיל. הרגשתי שאלוהים בחר אותי לתת לי את המתנה. מישהו מלמעלה. התחברתי אליו מיד. אהבה טוטלית.״ ערן, 46, מנהל בכיר, נשוי ואב לתאומים בני חמש ותינוק בן שנה וחצי, אומר דברים דומים בנוגע לחיבור המהיר לתאומים שלו: ״...שמחה גדולה, אושר... הייתי בלידה, ניתוח קיסרי, היו לי דמעות... מיד הרגשתי אהבה אליהם. זה התפתח לאהבה שלא חוויתי.״
1 בסוגריים מרובעים — תוספות של דריה מעוז.
אך כאמור, לידת ילד מעוררת בהוריו גם רגשות מורכבים וסותרים. בעיקר מוצאים את עצמם הורים רבים נאלצים להתמודד עם פער בין מה שדמיינו ובין המציאות עצמה. הורים מגלים עד מהרה כי לא נקשרו בהכרח לתינוק שלהם או התאהבו בו, שלצד אהבה טהורה ועצומה הם חשים גם תערובת של רגשות אחרים, כמו בלבול, תסכול, דיכאון ולעתים גם עוינות, שהתינוק לא עונה לחלוטין על הציפיות שתלו בו, שהזוגיות שלהם לא רק שאינה פורחת, אלא לעתים דווקא מתערערת ונסדקת, ושהאושר שציפו לו אינו תמיד בנמצא. חלוקת העבודה החדשה בין בני הזוג אחרי המעבר להורות עשויה להיות מגדרית, מסורתית ומיושנת, והאישה עלולה לחוש בשל כך זעם כלפי בעלה. בד בבד היא עשויה להתרחק ממנו ולפתח קשר אינטנסיבי — רגשי וגופני — עם הילד, תהליך שמותיר לבני הזוג זמן מועט לבלות יחד והופך את הקשר ביניהם לאינסטרומנטלי.
 
את רוב התקוות והחלומות תולים ההורים בילדם הבכור. הוא אמור להגשים בעבורם שורה ארוכה של ציפיות — ביניהן גם את מה שייחלו לו ולא השיגו. בשל כך, ילד זה צפוי להיות חשוף לביקורת רבה, והוריו עשויים להתאכזב ממנו.18 אכזבה היא תחושה מרכזית אצל הורים טריים, מעידה אורה ברקן, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, העוסקת בקשר בין פסיכולוגיה למגדר, מטפלת במבוגרים ובנוער, מדריכת הורים ובעלת הכשרה בטיפול בטראומה.לדבריה, מדובר בעיקר באכזבה הנובעת מהתנפצות הציפיות. ״ציפיות תמיד יהיו שם,״ היא אומרת, ״חלקן מודעות וחלקן פחות: מאיך ייראה התינוק, דרך איך מצבי ישתפר בחברה ועד ציפייה ל׳חופשת הלידה׳ ופנטזיות על שיפור הזוגיות באמצעות הבאת צאצא משותף לעולם. טבען של ציפיות ומשאלות הוא להתגשם באופן חלקי בלבד, והקושי נעוץ בהשלמה עם החלקים שלא התממשו כמצופה. אפשר לדמות זאת לציפייה למנגינה שאמורה להיות זורמת והרמונית ולפתע מופיע בה צליל צורם.״
 
לחייהם של אנשים שהופכים להורים נוספות דאגות רבות הקשורות, בין השאר, לטיפול בתינוק, לבריאותו והתפתחותו, לשילוב ההורות בזהות ובקריירה ולתחזוקת הזוגיות. לרוב, גברים נוטים לדאוג יותר לפרנסת המשפחה מרגע הפיכתם לאבות, ונשים — לשילוב בין הקריירה שלהן ובין גידול הילד. חרדות ודאגות יתר של הורים טריים עלולות, על פי מחקרים, לגרום להם לא רק למתח וללחצים, אלא גם לפגום בכושר קבלת ההחלטות שלהם ולהביא אותם לתפוס את התינוק שלהם כבעייתי.20
הקושי העיקרי המשותף לנשים ולגברים הוא הפער בין הציפייה שלהם להתאהב בתינוק, להיקשר אליו ולפתח כלפיו רגשות חמים ובין המציאות שבה לעתים הם אינם חשים אהבה או חיבור מיידי לתינוק. הפער ותוצאותיו מקשים בעיקר על נשים, ופחות על גברים. ״הורים רבים נבהלים מהיעדר רגש כלפי התינוק בראשית חייו,״ מספר ד״ר אהרון קרני, מומחה ברפואת משפחה, מנחה קבוצות בּאלינט לרופאים (קבוצת הדרכה התנסותית לרופאים המתמקדת ביחסי רופא־חולה), ״אני מסביר להם שאם הם מטפלים בילדים שלהם, סימן שהם אוהבים אותם. אהבה זה מעשים. ככל שמטפלים יותר בילד — יותר מתאהבים בו.״
 
בפרק זה האימהות והאבות מוצגים בנפרד, בעיקר בגלל הפער בין הציפיות החברתיות מהאם ובין הציפיות מהאב, שממנו נובעת גם החוויה השונה של שני המינים במעבר להורות. מראיונות וממחקרים עולה כי, כשנשים הופכות לאימהות הן משנות את זהותן, את העדפותיהן ואת אורח חייהן הרבה יותר מגברים שהופכים לאבות. בחודשים ואף בשנים הראשונות הן עשויות לחוות שינוי מהפכני בחייהן. רבות מתמסרות לאימהוּת. חלקן מסתגרות בבית לתקופה מסוימת, יש שעוזבות את עבודתן. תחושות כמו אובדן החירות, בדידות, תסכול ודיכאון אופייניות להן יותר, אבל החיבור שהן מרגישות עם הילד והסימביוזה שהן יוצרות אתו ממלאות אותן בעוצמות ואת חייהן במשמעות.
אימהות
הזהות האימהית נולדת עוד לפני שהאישה נעשית לאם. מרגע ההתעברות היא מתחילה להתגבש בהדרגה, והשינוי הופך למשמעותי בלידה. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן טוען כי כשם שבתקופה זו התינוק נולד פיזית, האֵם נולדת מבחינה פסיכולוגית, והיא מפתחת בהדרגה זהות והלך מחשבה חדשים ושונים מאלה שהיו לה לפני כן. התינוק הקטן בעל הצרכים הגדולים דוחק מהאם את חייה הקודמים, את יכולתה ורצונה להתעסק בצרכיה שלה — הפיזיים, הקיומיים ואף הרוחניים. התינוק תלוי בה לחלוטין, והחוויה הזו של תלות אינסופית של יצור אנושי אחר באישה היא שהופכת את זהותה על פיה.22 בתקופה ראשונית זו מתאפיינת האם ״הטובה דיה״, מונח שטבע הפסיכיאטר, הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האנגלי הידוע דונלד וודס ויניקוט, בהתמסרות אימהית ראשונית (Primary Maternal Preoccupation) — מעין מצב של נסיגה, דומה מעט למחלת נפש, של התמסרות שלמה וסימביוטית של האם (הביולוגית או המאמצת) לתינוק. האינדיבידואליזם של האם נסוג משלב זה והלאה מפני האימהוּת, מאחר שהוא מאיים עליה ומתנגש בה.
 
מרגע הכניסה להיריון, וביתר שאת אחרי הלידה, עוברת האם גם תהליך מורכב של שינוי הזהות המינית שלה. פעמים רבות הדחף המיני שלה צונח וגם העניין הנפשי שלה במין (ועל כך בהרחבה בפרק ״הורות וזוגיות״). אבל המעבר להורות וההפיכה לאם גם נתפסים ונחווים אצל נשים רבות דווקא כמימוש הנשיות.24 נועה, 43, פסיכולוגית ואם לשלושה, אומרת: ״התהליך שעבר עלי באימהות — זו חוויה נשית מובהקת, זה הפך אותי ליותר אישה. בעיני אני הרבה יותר סקסית, גם בהיריון... אחרי הלידה, כשאת מיניקה וכואב לך ואת סביב השעון עם הילד, יש תקופות שזה פחות מעסיק אותך בכלל. אבל בעיני זהו מפגש שלי עם הנשיות שלי. היא יותר נגישה לעולם.״
 
אהבה גדולה, משמעותית, פיזית ניכרה בדבריהן של נשים רבות. המגע עם התינוק — ההנקה, החיבוק, ההצמדה לגוף — נחווים כהנאה מסוג אחר, עוצמתית, ממכרת, עוטפת את האם והילד במעין בועה של אושר וחמימות. ״ההתחלה זה כמו לקחת סמים,״ אומרת אביגיל, 35, אם לבת שנתיים, ״הייתי מצמידה אותה אלי, מרגישה כל נשימה שלה, זה ממש לעוף, אהבה שאין לה שם.״ ויסמין, 42, מתארת את החודשים הראשונים כ״משהו שממלא אותך, אהבה שמציפה אותך בגלים גדולים, עוצמה של אהבה שלא הכרתי, פיזית ונפשית. להצמיד את התינוק שלך אלייך זה כמו להגיע לגן עדן.״
אך רגשותיה של אם עשויים להיות שונים וסותרים. מרגע שנולד התינוק, ואף קודם לכן בזמן ההיריון, האֵם מתחילה להיטלטל בין אהבה גדולה לתינוק ובין כעס עליו, בין חרדה לשלומו ובין משאלה להתרחק מהטיפול בו, בין הרצון להקריב עצמה למענו, ובין התמרמרות על כך, בין תפיסה של התינוק כחלק ממנה ובין התייחסות אליו כאל טפיל וזר, בין ביטחון בכישוריה האימהיים ובין הטלת ספק רב בהם. האמביוולנטיות הזו תלווה אותה, על פי מלאני קליין, ג׳סיקה בנימין ותיאורטיקנים רבים אחרים, במהלך כל חייה האימהיים.
 
אחד הפחדים הגדולים ביותר של רוב האימהות החדשות הוא ההכרה כי מעתה הן נושאות באחריות עצומה על חייו של אדם אחר. והאחריות הזאת עשויה להיות מבהילה. כאימהות עליהן לשמור על התינוק שלהן בחיים, ובנוסף מוטל עליהן לעזור לו לצמוח ולשגשג. האֵם הטרייה נתפסת בעיני עצמה ובעיני החברה כאחראית העיקרית לחייו של תינוקה. כל ההצלחות וכל הכישלונות הם בסופו של דבר שלה, גם אם לבן הזוג או לאנשים אחרים המסייעים לה היה חלק פעיל בהם.
 
אדריאן ריץ׳ מתארת את דימוי האם הטובה כאישה שאין לה זהות נוספת מלבד האימהות שלה, שמכוּוננת לצרכים של אחרים ומוצאת את סיפוקה העמוק משהייה עם ילדיה הקטנים שאותם היא אוהבת ללא תנאי. המיתוס החברתי הרווח אכן גורס כי החיבור של האם לתינוק הוא בהכרח מיידי ואינסטינקטיבי, וכי האֵם אמורה לחוש אהבה ״טבעית״ כלפי ילדה ולבטא כלפיו חום, דאגה והכלה. ביטויים של קושי ורגשות שליליים נחשבים לרוב כמוקצים ואף סוטים.
הבעיה המרכזית שעולה אצל נשים רבות שפגשנו נובעת מהעובדה שקודם להפיכתן לאם לא שמעו מנשים אחרות על הקשיים שלאחר הלידה. המסר החברתי שמועבר להן הוא שהכול אמור להיות מושלם ונהדר. נשים שחשות אחרת רואות בעצמן אימהות פגומות ובלתי ראויות.
״במשכב לידה, כשנשים באות אלי עם הילד, אני מעלה את זה שלא הכול ורוד כל כך,״ מספר ד״ר אהרון קרני, המלווה נשים רבות בתקופת הלידה. ״הרגשות אינם תמיד שמחים ולפעמים יש גם עצב, כעס, דחייה, אפילו תוקפנות. עולות מחשבות כמו בא לי לזרוק את הילד, אני לא רוצה אותו. חשוב להעלות את הנושאים הללו ולשאול עליהם, ואני אומר לאישה שלגמרי לגיטימי להרגיש כך, בעיקר כשאין לה מערכת תמיכה — משפחה או קהילה. את לבד עם הילד, והבעל, אם ישנו, חוזר לעבודה, ומצפים ממך שתרגישי מצוין כי את בבית, נחה. חשוב לי שלנשים יהיה מקום להביע את המחשבות הללו כי אני יודע שזו תקופה שעשויה להיות מאוד קשה.״
 
העיתונאית ומנחת הטלוויזיה אפרת אנזל מבטאת היטב את הפער הבלתי נסבל בין ציפיות החברה מאם טרייה ובין תחושותיה האחרות של האישה, שהיא מנועה מלבטא: ״מצעד האיוולת, סליחה, מצעד האורחים, מתחיל תוך דקות. את נפוחה, כאובה, עייפה, מותשת, גמורה. את ללא סופרלטיב שיתאר מספיק טוב כמה את חבוטה. אבל מצעד האורחים רוצה אותך מאושרת. ׳ואו, איזה מדהים, את בטח מאושרת. את בטח אוהבת אותו בטירוף!׳ אה? סליחה? אני מה? מאושרת? אוהבת אותו? את מי? את הדבר הקטן הזה שבידיים שלי?... ׳אני מאושרת שזה נגמר ו...אהמ אני עוד לא אוהבת אותו. אני לא מכירה אותו בכלל.׳ המבט ההמום של האדם שמולי הספיק לי כדי להבין שזו ממש, אבל ממש, לא התשובה הנכונה. ׳את אמא, מה ז׳תומרת, את לא אוהבת את הבן שלך?׳ שיקפצו לי כולם, זה מה שעובר לי בראש באותו הרגע. אני מסרבת לשחק את המשחק של המין האנושי המתורבת. זו האמת באותו הרגע: אני לא אוהבת אותו... אחרי כמה ימים, ובעיקר לילות, התעשתתי, והבנתי שאני צודקת. שאני מתעקשת לאמר בקול רם את מה שאלפי אימהות מרגישות בשקט.״
 
גם ד״ר תמר הגר כתבה בגלוי על ״האינסטינקט האימהי״, כפי שהוא מכונה, שבושש להופיע אצלה. ״הסבירו לי שיש אינסטינקט אימהי... מין דחף שחבוי באישה ומתעורר בהיריון, איך שמרגישים את הבעיטה הראשונה, ואם לא, מיד אחרי הלידה, כשמסתכלים ביצור הזעיר האדום מצריחה ראשונה. האינסטינקט הזה מקל על הכניסה לאימהות. הוא מראה לך מה זה להיות אמא, את אפילו לא צריכה ללמוד, כי זה פשוט חלק ממך, טבוע בך, הדאגה לילדים, האכפתיות, יכולת ההקרבה. ואם את לא מרגישה אותו עכשיו, אמרו לי, זה יבוא עם ההיריון או הלידה. אז גם יופיעו תחושת האחריות שהיא בעצם טבעית, וגם האהבה, וכל זה ישנה לך פתאום את סדר העדיפויות. וזה שהחיים שלך השתנו לגמרי, זה לא יהיה אכפת לך בגלל הילדים... זה לא בא לי טבעי, האימהות הזאת. ההיריון היה קשה וארוך והלידה היתה סבל מתמשך שבעיקר רציתי שייגמר.״
 
נועה ברקת, מחברת הספר מבטן ומלידה — נשים מדברות על הריון ולידה, מספרת בו על התדהמה והתחושות הקשות שחוותה מיד אחרי הלידה, כשהפכה לאם: ״...אחרי שחתכו אותי, כמובן, לא מצאתי בתוכי כוחות להיניק אותו או להחזיק בו. כל מה שרציתי היה שיניחו לי, שאף אחד לא ייגע בי יותר... נסחפתי בודדה, בסביבה לא מוכרת, עם תינוק תובעני ובלי כוח.״ היא מספרת על ציפיותיה ששום דבר לא ממש ישתנה כשתהפוך לאם. ציפיות שהתנפצו, כמובן: ״ידעתי שצירים כואבים, ידעתי שתינוקות בוכים, אפילו בדרך הביתה, במעלית של בית החולים, הזכירו לי שתינוקות לא ישנים בלילה, אבל אני חשבתי והאמנתי שזה לא יפריע לי בכלל. חשבתי שאני יכולה להמשיך כרגיל. להמשיך כרגיל אחרי לידת תינוק דומה קצת לקטע בסרט מצויר שבו הדמות כבר עשתה את הצעד מעל לתהום, אבל היא עדיין לא רואה את זה. ברגע שהיא מביטה למטה — היא נופלת. אימהוּת כזו מחייבת שתהיי כל הזמן כל כך עסוקה, כדי שלא תעצרי להסתכל ולוּ רגע אחד למטה. אם תסתכלי — תיפלי. אם תעצרי — תהיי חייבת להשתנוֹת.״
לחלק מהאימהות שהתראיינו לספר זה היה קשה להתחבר לתינוק שלהן בעיקר בשל המחיר הגבוה שהאימהוּת גבתה מהן. כמו שנמצא גם במחקרים אחרים, הן היו מוטרדות בעיקר מבדידות, תסכול, תחושות של חוסר שליטה בחייהן, בגופן ובזמנן, תפיסת אובדן של מעמד, עבודה, מיניות וחירות. כך, למשל, התבטאה מרווה, 35, נשואה, מעצבת אתרים, אם לשניים: ״כשהגדול נולד חשבתי, הנה, כלאתי את עצמי וזרקתי את המפתחות. זה לכל החיים. אין דרך אחורה. זה הלם מוחלט למי שרגילה להיות עצמאית. לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה, על התחושה שהכול נגמר. לא הרגשתי אושר, לא חיבור, לא ידעתי מה עושים עם המצב החדש, הוויתורים, הכול השתנה. לקח לי עשר שנים עד שהבאתי את הילד השני. בסוף מתרגלים.״ והודיה, רווקה בת 44 ואם לשני ילדים, סיפרה על התחושות שלה אחרי הלידה הראשונה: ״ברור שאני לא מתחרטת היום, ילדים זה דבר נפלא, אבל היה קשה מאוד בהתחלה. המון חרדות, לגדל ילד לבד, 24 שעות סביבו... הרבה בדידות. הסתגרתי בבית, היה חורף, כמעט לא ראיתי חברים. בן זוג — אין. המשפחה רחוקה. עבודה — מי יכול לעבוד בכלל בהתחלה. אפילו לדבר בטלפון ולהתקלח בקושי הצלחתי. חשבתי שאני אשתגע. חשבתי שהנה, החיים שלי הלכו פייפן... ובכל זאת עשיתי עוד אחד. הפעם זה היה כבר קל יותר. ידעתי למה לצפות.״
שירה ריכטר, אמנית רב־תחומית (קולנוע, צילום, טקסט), מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית, אם לתאומים, מתארת את הפיכתה של אישה לאם כשלב מעברי שבו היא משילה את זהותה הקודמת, אך עדיין לא לובשת על עצמה זהות חדשה, שכן היא טרם יודעת מהי: ״לפני שהפכתי לאמא לתאומים הייתי במאית קולנוע. אחרי שילדתי כבר לא יכולתי לעשות קולנוע. הייתה תקופה שבה הזהות שלי, ולדעתי של עוד נשים, עברה מהפך גדול. את עוד לא ממש אמא, אבל קוראים לך אמא. אני כבר לא במאית, אבל אני לא שום דבר אחר ברור. אני גם כבר לא ׳אישה׳ במובן שהייתי קודם — כאטרקטיבית לגברים. מה זה היצור החדש הזה שאליו הפכתי?״
 
קשר השתיקה
״בכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות שנשים לאחר לידה חשות תחושות דומות ומורכבות שאינן מדוברות מספיק בשיח הציבורי, תחושות של בושה, אשמה, תסכול ועצב,״ אומרת חני סער, מאמנת אישית לנשים בתקופת ההיריון, הלידה ואחריה. ״עם הלידה נפער פער עצום בין הרצוי למצוי. אנו עושות את מה שמצופה מאתנו: לחייך, לתפקד, לאהוב את תינוקנו מהרגע הראשון, להיות מאושרות ומסופקות בן לילה, לחזור למידותינו טרם הלידה בזמן קצר, להיניק בטבעיות, לחיות בהרמוניה בתא המשפחתי החדש. החברה והסביבה מזינות את הציפייה הזו לאורך דורות, זו אקסיומה שאין עוררין עליה בדרך כלל. קיים פער שמקורו באשליה ולפיה הדבר הטבעי הוא שאֵם תתחבר לתינוק שיצא מרחמה מיד, שהרי זהו אינסטינקט ביולוגי. בסרטים, בפרסומות הטלוויזיה ובפנטזיה של כל אחת מאתנו, האם מחזיקה את תינוקה לאחר הלידה ואז נוצר הקסם, ניצוץ של התאהבות בפלא הקטן הזה. בפועל, רבים המקרים שבהם זה לא קורה, וכמובן שגם כאן מנגנון רגשות האשמה המשומן נכנס לפעולה. האם תוהה מה לא בסדר אִתה, איך ייתכן שהיא לא התחברה לתינוק מיד. אישה שחשה רגשות קשים ומבולבלים לאחר הלידה נתקלת לעתים קרובות בתגובות כגון: ׳צאי מזה׳, ׳אלה רק ההורמונים׳ וכיוצא באלה, והתגובות הללו מצטרפות למערבולת רגשות האשמה.״
 
שירה ריכטר מדברת גם היא על ״קשר השתיקה״ בנוגע לקושי שבאימהות: ״דברים אמנם השתנו בעשור האחרון בספרים, פורומים, אתרים. אך יחד עם זאת, עדיין הרבה נשים מגיעות לגשר הזה בלי מידע מתאים... כולן אומרות אותו הדבר: ׳למה לא סיפרו לי?׳ אני רוצה שהמידע יגיע אלינו הביתה. אבל זה עדיין טאבו. החשש החברתי הלא מודע הוא שהידע הזה ירתיע נשים מללדת, ואם נשים לא יֵלדו, במיוחד נשים יהודיות ישראליות, זה נתפס כמאיים על הדמוגרפיה של העם היהודי.״
ריכטר היא פעילה פמיניסטית שמדברת בגלוי על תחושותיה. גם תמר הגר היא אישה יוצאת דופן, שכתבה באומץ את הספר בכוונה תחילה37 על נשים אנגליות במאה ה־19 שרצחו את ילדיהן. הנשים האחרות שכתבו או דיברו על כך בגלוי נדירות למדי. מעטות מעיזות לפרוש את הרגשות המורכבים שלהן בפני הציבור, בפני סביבתן הקרובה, ואפילו בפני עצמן. רוב הנשים שהתראיינו לספר בגילוי לב, לא העזו לחלוק את תחושותיהן בחברה בשל החשש מביקורת ומהוקעה. כך, למשל, הוטחה ביקורת קשה באֵם שכתבה באוקטובר 2012 פוסט גלוי בקבוצת הייעוץ והתמיכה לאימהות באינטרנט מאמאזון ובעמוד הפייסבוק הפרטי שלה בנוסח הבא: ״מוכנים להסביר לי מה הקטע הזה של להביא ילדים לעולם?? אין לי חיים, הוא סובל כל פעם ממשהו אחר (כרגע שלשולים והקאות), כשגודלים [כך במקור] אז יש בית ספר, צבא, מלחמות ועוד, על כל רגע של אושר יש אלף אתגרים, אז מה הקטע? למה?״ מתוך 238 התגובות היו גם כאלה שרמזו כי הכותבת אינה אם ראויה, למשל זו שכתבה לה: ״...באמת שהפעם נותרתי ללא מלים... כי אם יש אמא שמביטה בתינוק שלה ולבה לא נעצר ואם יש אמא ששומעת את קול התינוק שלה וחיוך לא נסוך על פניה אז... היא לא ראויה לכבוד הזה להיות אמא!״
 
קשר השתיקה החברתי מגיע גם מצד האימהות הוותיקות. נשים רבות מתקשות להיזכר בתקופה שאחרי הלידה, וחלקן מעדיפות לשכוח. היעדר החיבור המיידי לילד, ההתייסרות ברגשות אשמה קשים וחוסר התמיכה של הסביבה כמעט מוטטו אותן והן אינן ששות לחזור לזיכרונות האלה. כך, למשל, עולה מדבריה של איילה, 47, מנהלת בכירה, גרושה ואם לשתי בנות בוגרות: ״בגיל 23 נהייתי אמא. עכשיו כשאני מנתחת את זה — לא היה שום חיבור בין הגוף לנפש... אתה לא בשל להיות אמא בשנות העשרים שלך... להאכיל, לספר סיפורים — כל הדברים עשיתי כמו רובוט, אבל היה קשה לי מאוד. למה אני לא מקבלת עזרה? מה אני עושה עם הדבר הזה? זה חור שחור שאני מעדיפה לשכוח אותו, שנתיים ראשונות. אני לא חרדתית, זה הסוד הכי כמוס שאף אחד לא מכין אותך אליו. חוסר אונים כזה. היה לי את חמותי ואמא שלי, והבעל לא יודע בדיוק. בחור בן 26 נהיה אבא. עשיתי הכול מהר... פעם ראשונה בחיים שאתה מבין שבאת לעולם לבד ואתה לבד, ואם אתה לא תטפל בילד — אף אחד לא יטפל בו. אני עשיתי מכוח האינרציה. אתה נשאב לזה, זה לא רצוני, לא מבין למה. למה נכנסת להיריון ומה קורה. היו רגעים שרציתי שייקחו ממני את האחריות, במיוחד במשברים.״
 
כמו איילה, רוב הנשים מתפקדות היטב כלפי חוץ. מיניקות, מחתלות, מרדימות, לעתים קרובות — גם אלה שלקו בדיכאון אחרי לידה. הן מעדיפות שלא להחצין את רגשותיהן האמתיים והקשים, מחשש לביקורת מצד החברה. אך יותר ויותר נשים כיום מעיזות לדבר בגלוי על התקופה הזו שאחרי הלידה, שחלקן חוות כחשוכה ואפלה.
השחקנית יעל שרוני למשל שיתפה את הציבור בהתרסקות המצלצלת של ציפיותיה עם הפיכתה לאם: ״לפני הלידה הייתה לי ציפייה שאני אהיה אמא אדמה: שאיך שהילדה נולדת אני הולכת איתה לבתי קפה ולחברות והכל מג׳דנגל לו בהרמוניה ואני מיניקה לפחות חצי שנה — ואז גיליתי שאני לא האישה הזו! כל הציפיות התרסקו לי ביום הלידה. לא הסתדרתי עם ההנקה, למרות שמאוד רציתי. והנקתי עד זוב, עד שהרגשתי שאני מתחילה לאבד צלם אנוש. לקח לי המון זמן להסתגל לעובדה שאני משועבדת לה. ואומרים לך שצריך לחיות לא כאילו את מצטרפת לחיים של הילדה, אלא כאילו הילדה מצטרפת לחיים שלך. אחלה. זה לא היה ישים.״ יעל שרוני גם מודה קבל עם ועדה כי ״לא אהבה ממבט ראשון. אני זוכרת שאחרי הלידה אפילו לא שאלתי איפה היא, מה איתה. שכחתי שזה נמצא שמה איפשהו... ואני מאוד תפקדתי. בלי שמחת חיים, עם פרצי בכי, אבל תפקדתי. הייתה שם מרירות וקושי לקבל את המצב החדש. בעיקר התגעגעתי לעצמי.״
 
נשים רבות דיברו אתנו על אובדן. כמו שרוני — הן התגעגעו לאישה שהיו פעם, לפני הלידה. הפסיכולוגית בהתמחות קלינית אורה ברקן מכירה את חוויית האובדן היטב מעבודתה: ״אישה הרה, או כזו שילדה, עשויה לחוות סוגים שונים של אובדנים, כמו אובדן העצמאות והספונטניות, אובדן של חלומות עתידיים שכעת מוטלים בספק, אֵבל על הקריירה שהייתה יכולה להיות לה לולא התינוק, אובדן ביחס לגוף המשתנה, כשלעתים קיימת ציפייה לא מציאותית לחזור מיד לגזרה, אובדן תחושת האטרקטיביות, פגיעה בקשר הזוגי, אם קיים.״
ברקן גם מפרטת בפנינו את הקושי הרב שיש לאם טרייה מעצם האכזבה שהיא חשה, ״מתינוק שנולד עם מזג סוער — דעתן, שהודף את המגע של האם — במקום התינוק הרך והמתוק שהיא דמיינה. היא עלולה לחוות לא רק תסכול ואכזבה אלא גם פגיעה ועלבון של ממש. מכאן הדרך לתחושות אשמה קצרה. האשמה יכולה להופיע בתחושה שאם הילדה כה סוערת ועצבנית, כנראה שמשהו לא טוב לה בחיים, ומכאן המסקנה של אימהות רבות תהיה שפספסו משהו בדרך, שלא נתנו משהו שהיו צריכות לתת על מנת לחסוך מהילדה את הכאבים, או שהן עצמן פגומות כאימהות. יכולות להופיע תחושות אשמה גם על עצם הרצון במחוות אהבה מהתינוקת, האשמה עצמית בילדותיות או בהיעדר יכולת להיות ה׳מבוגרת שמבינה ולא נעלבת׳.״
לדברי ברקן, ״יש גם ציפיות לגבי חופשת הלידה, שכשמה כן היא — תהיה חופשה. בתי קפה בשמש עם חברות, התעמלות לאחר הלידה בפארק, הנקה נינוחה עם סינר הנקה אופנתי וסידורים וקניות כשהתינוק ישן. נשים רבות מחכות לה בכיליון עיניים, סוף־סוף לנוח קצת מהעבודה היומיומית השוחקת. בבוא היום מתחוור להן לא אחת שלא מדובר בכלל בחופשה אלא ב׳עבודת אימהות׳ שנמשכת 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.״ בדיוק מסיבה זו הוגשה בקיץ 2013 הצעת חוק (שלא עברה בקריאה טרומית בינואר 2014) להחליף את המונח ״חופשת לידה״ שמעורר אסוציאציות של חופש קליל וחסר דאגות, במונח ״תקופת לידה״. בהצעת החוק טוענים חברי הכנסת כי ״בשל המונח חופשה מעסיקים רבים והחברה כולה, נוטים לחשוב כי התקופה שלאחר הלידה בה ההורה יוצא מהעבודה במטרה לטפל בתינוק, היא חופשת מנוחה [על] כל המשתמע מכך.
 
בפועל תקופה זו היא תקופה אינטנסיבית אשר דורשת מההורה להסתגל לשינוי התא המשפחתי שנוצר וכרוכה בהשקעה רבה פיזית, נפשית וכלכלית.״
דפנה נוימן, מנחת קבוצות, הקימה בעקבות החוויה האישית שלה את תוכנית ״אם לאם בקהילה״ בשדמות, מכללת אורנים, שמטרתה ליצור רשת אימהות מתנדבות המעניקות תמיכה קבועה לאימהות טריות, בעיקר אלה שאין להן מעגלי תמיכה משפחתיים וקהילתיים. חזונה של נוימן היה להפר את קשר השתיקה ולהכריז ברבים על הקושי שחוות נשים רבות בתקופה זו. במסגרת התוכנית מגיעות אימהות מתנדבות אל האם הטרייה מדי שבוע הביתה כדי לחזקה, לתת לה לגיטימציה לדבר על פחדיה וקשייה ולהדריכה במקרה הצורך. מספרת נוימן: ״אני נותנת לנשים לגיטימציה להביע כל רגש, וגם חוסר רגש. פגשתי הרבה נשים שאומרות לי, ׳הדבר הקטן הזה לא עושה לי את זה.׳ יש גם נשים שהתינוק דוחה אותן — מישהו כל כך אומלל ותלוי בהן. רק כשהוא בן שנתיים הן מתחברות אליו. זה נוצר מהפער בין המציאות למיתוס. אנחנו לא מבינים שהורות זה תהליך, אתה לא לומד בשנייה. הורות זה דבר נרכש, נלמד.״
 
תוכנית ארצית נוספת לתמיכה באימהות טריות היא ״אם לאם״, שהקימה בשנת 2000 פרופסור מרשה קייטס, פסיכולוגית התפתחותית מהאוניברסיטה העברית. התוכנית מפעילה ביקורי בית בחינם של אנשי מקצוע ואימהות מתנדבות ותיקות אצל אימהות טריות.
משכב הלידה
החברה בדרך כלל מצפה מהיולדת לחזור במהירות לעצמה ולטפל בבית, בתינוק ובילדים הגדולים יותר, אם ישנם. ״איש לא סיפר לך דבר על ה׳מפלצת׳. את מגיעה לביתך, מותשת אך קורנת מאושר, שהרי עברת את הגרוע מכול. אך במקום לנוח על זרי הדפנה, להתאושש מהלידה ולחזור כמנצחת לחייך הרגילים, ממתינה לך מפלצת ההתשה,״ כותבת באתר אמנות הלידה רותי קרני הורוביץ, המנהלת והמקימה שלו.
 
״בחברות המסורתיות הבינו את חשיבות ׳משכב הלידה׳. את פסק הזמן הדרוש להינתק לזמן־מה מהחיים ואת חשיבות השהייה בתוך הקן, כאשר באוכל, בכביסה, בניקיון, בקניות ובטלפונים מטפלת הקהילה המפרגנת, הדואגת להישרדות היולדת ותינוקה,״ מספרת דיאנה אידלמן, יועצת משפחתית וזוגית מוסמכת. ואכן, בחברה הדתית והחרדית מכירים עדיין בצורך של האישה היולדת לנוח ואצלה גם נהוג לאפשר לאם הטרייה לשהות פרק זמן ממושך יחסית במלונית — עם התינוק הטרי בלבד, וללא שאר מטלות הבית, כשהילדים האחרים, אם ישנם, מגיעים רק לבקר.
אחד הדברים החדשים שצריכה ״האם הנולדת״ ללמוד הוא מלאכת ההנקה. מלאכה נעימה לנשים מסוימות וקשה לאחרות, שנחשבת לנחוצה וחיונית בעיני חלקים רחבים מהחברה, עד כדי הפעלת לחץ בנושא בשנים האחרונות. מה שמכונה לעתים ״טרור ההנקה״ מתבטא בשלל המאמרים, היועצים, הרופאים, האחיות והעמותות שדוחקים באימהות טריות להעדיף הנקה בכל מחיר. הנקה של חצי שנה נחשבת בישראל למעט ההכרחי, ויש נשים המיניקות גם שלוש, ארבע, ואפילו חמש שנים, ואינן חוששות להודות בכך בפומבי. מי שאינה מצליחה להיניק עלולה לחוש אם לא ראויה, שאינה מצליחה להעניק לילדהּ את התזונה הטובה והבריאה ביותר. יש בהן שינסו כל דרך להיניק, גם במחיר פגיעה בריאותית ונפשית. חלקן אף יאכילו את ילדן בחלב של אם אחרת, הכול כדי להימנע מתחליפי חלב. המתנגדים ללחץ הזה טוענים, בין היתר, שאישה מיניקה כבולה הרבה יותר מאישה שאינה מיניקה, שיכולה לחזור מהר יותר לשגרת החיים ואף לקבל את עזרתם של אחרים בטיפול בילד ובהאכלתו. הנקה של שישה חודשים ויותר, טוענים מחקרים, גם גורמת לנשים הפסדים כלכליים חמורים בהרבה מהנקה קצרה יותר בשל הפגיעה שעלולה להיווצר בעבודת האישה.
 
הצעת החוק לעידוד הנקה ושמירה על אופן הזנת תינוקות (שעברה בקריאה טרומית) שמכריזה כי ״מטרת חוק זה לקדם הנקה״, קובעת, בין היתר, כי ״בית חולים לא יזין יילוד בתרכובת מזון לתינוקות אלא אם כן אישרה זאת האם בחתימה על גבי טופס שיקבע השר״. התוצאה היא הנקה כברירת מחדל ולחץ נוסף על האם להיניק. המסר החברתי הוא חד־משמעי: אמא טובה היא אמא מיניקה. הצעת החוק וסעיפיה (איסור לחלק תחליפי הנקה) עוררה ויכוח יצרי בין פעילות פמיניסטיות, אימהות ובתי חולים, והייתה מקור לאלפי טוקבקים תומכים ומתנגדים ושיחות ערות בפורומים באינטרנט.
 
תופעה ייחודית נוספת שמקשה על נשים רבות ההופכות לאימהות היא אובדן הזיכרון והריכוז. בסלנג הפופולרי בין נשים היא מכונה ״טַפֶּשת היריון״ (Baby Brain). ראשיתה של התופעה בהיריון והיא נמשכת חודשים ואפילו שנים אחרי הלידה. נשים מספרות על טשטוש, פיזור נפש, רגישות יתר, חוסר יכולת להתרכז, התנהלות משונה ובעיקר — חסרת היגיון. חוקרים טוענים כי לתופעה הסברים ביולוגיים והיא נוצרת מתנודתיות מסיבית של הורמונים כמו גם מתנועות קלות של העובר שמשפיעות על מוח האישה ההרה. מובן שאחראית לכך גם הנטייה של אימהות טריות להתרכז בעיקר בתינוק ולהפעיל לשם כך זיכרון סלקטיבי. פרופסור מרשה קייטס, שחקרה את התופעה הידועה בקרב אימהות, מצאה כי נשים שזה עתה ילדו השיגו תוצאות נמוכות יותר במבחני אינטליגנציה, זיכרון לטווח קצר וזיכרון מרחבי ומילולי בהשוואה לנשים אחרות.
 
אורנה, 39, גרפיקאית, דתייה, נשואה ואם לארבעה מעידה כי ״טפשת היריון ממשיכה גם אחרי הלידה. הזיכרון שלי ירד, ולא חזר מאז, למרות שעברו כבר כמה שנים. אני ממש מרגישה שיש לי פחות יכולות קוגניטיביות. אני פחות מרוכזת... לא מזמן הכנתי שתי ביצים לי ולבעלי. הוא שם אחת אצלי בצלחת ואחת אצלו. כשגמרתי לאכול אותה הסתכלתי על בעלי ושאלתי — למה לקחת את הביצה שלי? בכלל לא זכרתי שאכלתי אותה.״
כדי לשמור על המוח מהתנוונות בשל ההתעסקות המוגברת בתינוק בלבד אימהות מוצאות פתרונות שונים ומקוריים. ג׳ודי, 51, עורכת, נשואה ואם לשניים, מספרת: ״אני זוכרת שכשנולדה הבת שלי הייתי עסוקה רק בהנקה והחתלה והיה לי נורא חשוב לשמור על עצמי, פחדתי שהמוח שלי יימחק. אז בכל פעם אחרי שהינקתי דאגתי לקרוא את פוקו. ככה קראתי שלושה ספרים של פוקו, שהיו נורא קשים, והוא בכלל לא עניין אותי, אבל רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגלת לחשוב ולהבין טקסט. בכלל, קראתי לה בכל השנה הראשונה שירים של רטוש בקול רם, היא ממילא לא מבינה, וככה יכולתי להמשיך לשמור על המוח שלי ועל הדברים שאהבתי לעשות.״
 
האמנית מאלי דה־קאלו מספרת על אחת מעבודותיה שבה ניסתה לשקף את הניסיון שלה לשמור גם על עולמה האינטלקטואלי בתוך האימהות: ״ב׳פינקלקראוט׳ המצלמה מצלמת את בתי ואותי בזמן ארוחת הערב. במהלך הארוחה אני מקריאה לבתי כתבה על המהומות האתניות המתרחשות בפריז 2005. ההקראה שלי נעשית באופן שבו מקריאים סיפורי ילדים, עם האינטונציות המתאימות. בתי, על אף שאינה ממש מבינה את ׳הסיפור׳, נמצאת במקביל בעולמה הפרטי, משחקת עם מטרייה, מקשיבה, מהנהנת, מגיבה, משתפת פעולה. עבורי ההקראה היא אקט הישרדותי. אני מקריאה לה מה שאני בעצם רוצה לקרוא לעצמי, מה שמאפשר לי מצב של שפיות/הישרדות בתפקיד האם.״
אבות
אבות בימינו מעורבים הרבה יותר בתהליך ההיריון והלידה. הם מגיעים לבדיקות, מקבלים החלטות, מקצתם אומרים ״אנחנו בהיריון״, ורבים נמצאים בחדר הלידה ממש. גברים לא מעטים אף לוקים בתסמינים דומים לאלה של היריון, כמו עלייה במשקל, בחילות והפרעות בשינה. סיבות אחדות לתופעה, המכונה ״תסמונת קובאד״ (Couvade Syndrome), הן, כנראה, קנאה בבת הזוג או הזדהות אִתה וביטוי פסיכוסומטי למצוקה.50 אך למרות המעורבות המוגברת של גברים בהיריון ובלידה, עדיין מצפים מהאֵם לשינוי זהות כמעט מיידי ולהשתקעות טוטאלית בתינוק, ואילו האב מקבל ארכה מסוימת מסיבות ביולוגיות ״מקילות״ (הוא לא יָלד, אינו מיניק, אין לו ה״אינסטינקט״ הזה).
היו גברים לא מעטים שאמרו לנו שלקח להם זמן להסתגל לתפקיד (חודשים או שנים), לאהוב את הילד ואפילו להתייחס אליו. אצל רובם לא התעוררו רגשות אשמה עקב כך. הם ידעו כי ההנחה החברתית היא שלגבר לוקח זמן להיקשר לילד שלו, ועד שהוא לא ורבלי ותקשורתי (מגיב, משחק, מדבר, בועט בכדור) האב לא נקשר אליו בהכרח. יוצאי דופן היו הגברים שהשתתפותם בטיפול בילד רבה. מאחר שהתקשרות לתינוק והתאהבות בו באים בדרך כלל יד ביד עם הטיפול בו, אבות מעורבים פחות גם מתקשים ליצור קשר עם הילד,51 בעוד שגברים שנוטלים חלק פעיל בטיפול בתינוק — מחתלים, רוחצים, מאכילים מבקבוק — נקשרים אליו מהר יותר.
 
החיבור שנוצר תוך כדי הטיפול בתינוק והפעילות המשותפת הוא טבעי, אבל יש לו גם הסבר ביולוגי: מחקרים מראים שאצל אב טרי פעיל שנוגע בתינוק מתרחשת צמיחה מואצת של נוירונים חדשים במוח. אלה יוצרים מעגלים חשמליים שנועדו להכשירו להיות אב קשוב, אוהב ומכיל. אם הוא מעורב פיזית בהורות, אפשר גם לצפות לירידה בטסטוסטרון — ההורמון הגברי האחראי לתוקפנות, לתחרותיות ולדחף מיני, ובה בעת לעלייה ברמת ההורמונים אוקסיטוצין, ואזופרסין ודופמין, שיוצרים חיבור, קשר ואהבה לילד.
יואל, 70, איש עסקים, גרוש ואב לשלושה, אומר דברים שגם אבות אחרים לא מעטים אמרו לנו. הוא מספר שהתחיל להרגיש אב של ממש ולהיקשר לילדיו רק כשנעשו ורבליים, כלומר בסביבות גיל שנתיים: ״כשנולד הגדול והאחרים, לא הרגשתי אבא. האבהוּת הופיעה ברגע שיכולתי לדבר אִתם. רציתי מאוד, אבל הקשר נוצר כשהתחילו לדבר... כשהיו קטנים לא הרגשתי אהבה. לגבי הגדול, לא היה יפה בכלל כשנולד. וגם היו לי מין רגשי רחמים עליו, כאילו שיש לו פגם ולא יצליח בגלל שהיה שדוף ועדין וחלש... ככל שהתבגר האהבה שלי גדלה.״
מאחר שגברים אינם יולדים ואינם מיניקים, האקסיומות החברתיות החלות על נשים במידה רבה אינן תקפות לגביהם. לא רק שהם אינם אמורים להתחבר לילד מיד, או להתאהב בו, הם גם לא אמורים לוותר על הזהות הקודמת שלהם או להזניח פנים אחרות בחייהם, כמו קריירה ותחביבים. מכיוון שהחברה מייחסת להם מעין שלומיאליות מסוימת, או לפחות היעדר אינסטינקט אימהי, ישנן נשים שמנצלות זאת כדי להשליט את דעתן על אופן גידול הילדים וחינוכם. נשים רבות מעבירות לבעליהן את המסר שהן יודעות טוב מהם איך לטפל בתינוק, ובאמצעות מה שמכונה בספרות Maternal Gatekeeping (שמירת סף אימהית) הן דוחקות את הבעל מתפקידים הוריים. נשים נוטות לנהל את האבות ולהדריך אותם באשר לצורת הטיפול הראויה בתינוק, ולמעשה משמשות סוכן חִברות לאבות לתפקידם החדש. רוב האבות אינם מתייעצים בענייני הורות באינטנסיביות דומה לזו של הנשים (הגולשות באתרים, קוראות ספרים בנושא ומתייעצות עם חברות). עובדה זו מרחיקה אותם עוד יותר מה״ידע״ הנדרש ומאפשרת לאימהות להציג את עצמן כבעלות הידע היחידות במשפחה ולראות באב עוזר שלהן. החִברות של האב בידי האם נעשה הן מההיבט הטכני־התנהגותי — כשהיא הופכת למנהלת הזמן, המשימות והביצועים של האב, והן מההיבט הרגשי — כשהיא עשויה לנהל את רגשותיו של האב הטרי, לומר לו מה ראוי שירגיש ומה אינו ראוי. נשים שנוטלות את תפקיד שומרות הסף של ביצועי האב ורגשותיו ומלוות זאת בביקורתיות גורמות לאבות רבים להתרחק מתפקידים הוריים שאפשר שהיו לוקחים על עצמם בנסיבות אחרות, ולהרגיש שאין סומכים עליהם.
״אומרים שגברים מפתחים חרדת פרנסה מרגע שהם בהיריון, ואני מניח שזה מסביר במקצת את המחשבות הפתאומיות שלי בעניין נהיגת מונית בלילה לצד העבודה ביום,״ כתב העיתונאי רענן שקד בהומור מפוכח. ואכן, הבעיה המרכזית שעל אבות להתמודד אִתה עם המעבר להורות היא העול החדש המוטל עליהם — פרנסה, ושילובה עם האבהות הטרייה. בכל תרבויות האדם שנחקרו התברר שהגברים ממלאים חלק קטן בטיפול ישיר בילדים, אבל בתפקידיהם כמפרנסים וכמגיני הנשים והילדים אין להם מתחרים בקרב הפרימטים. גם בימינו חלוקת העבודה המסורתית עדיין שרירה וקיימת במשפחות רבות — האב מפרנס והאישה מגדלת את הילדים, ואם אפשר גם עובדת, אך לרוב הכנסתה נמוכה יותר והיא נחשבת ״משכורת שנייה״. העול הגדול של פרנסת המשפחה מתווסף לציפייה מהאב החדש להיות פעיל ומסור יותר. אבות חוזרים בערב מהעבודה רצוצים, ואז נתקלים בדרישות של האם, כפי שאמר לנו אילן, 32, נשוי ואב לשניים, שכיר בחברה: ״מותש, רוצה לנוח, עבדתי כל היום כמו חמור, ואז באה האישה ומגישה לי את הילד, אז — התינוק, ומצפה שאחליף אותה. מאז שאני אבא כמעט אין לי חיים אחרים חוץ מבית ועבודה. הייתי רוצה להיות יותר עם הילד, וזה מתסכל, אבל יש מחויבויות.״ אילן ואבות אחרים נאבקים עם איום על העצמאות ועל החיים החופשיים שהיו להם קודם. יש שרוצים להיות מעורבים יותר בגידול הילד, ולעתים מתוסכלים על שהם נדרשים לעבוד במקום להיות עם התינוק. אחרים ״מנצלים״ את העבודה כדי להתרחק מהמטלות החדשות בבית. אלה גם אלה מתמודדים עם הצורך לבנות לעצמם מודל אבהות חדש, שפעמים רבות אינו יכול להתבסס על המודל שהכירו בבית, שבו שררו לרוב יחסים לא שוויוניים וחלוקת עבודה מסורתית.
ההבנה שהם הופכים לאבות ניכרת בגברים כבר בהיריון של בנות זוגם, ועל פי מחקרים, תקופה זו נחשבת מתוחה עבורם. לאחר הלידה גברים גם צריכים להפנים את מערך הכוחות החדש במשפחה ואת הקשר בין בת זוגם ובין הילד, שמשאיר אותם במידה מסוימת בחוץ. נשותיהם לא רק מתמסרות ברובן לאימהוּת, אלא גם נסוגות מתפקיד בת הזוג, בעיקר בהיבט המיני שלו. מקצתם מרגישים חסרי אונים, מבודדים, לא מועילים ואף מיותרים. התחושה מתעוררת אצלם כבר בלידה עצמה, שאף שחלקם נוכחים בה, הרי שהם אינם יכולים לתרום כמעט דבר לתהליך. ההמשך מגיע בהנקה — פעולה שרק האם יכולה לבצע ומגדירה אותה כהורה העיקרי מבחינות רבות. התוצאות הרגשיות של התהליכים האלה ואחרים עלולות להיות כעס — על האם וגם על הילד שגזל אותה ממנו — עצבות, תסכול, עצבנות, נטייה למצבי רוח, דימוי עצמי נמוך ואף דיכאון. כמו אצל נשים, נסיבות, סביבה, הקֶשר עם האם והקשר עם הילד ישפיעו על מצבו הנפשי של האב.
 
רותי שלו, מאמנת, מגשרת מוסמכת, מנחה סדנאות הכנה ללידה לגברים ומלווה משפחתית טוענת כי הקושי המכריע במעבר של גברים לאבהות הוא העובדה שלגבר אין משבצת משלו ומאדם מחולל ועצמאי בשאר תחומי חייו הוא נעשה שולי במידה מסוימת בהיריון ובשלבים הראשוניים של ההורות. האב ״עדיין אינו מוזמן להיות שם ממקום אוטונומי ואותנטי, אלא כשולייה. גברים רבים מפרשים את זה כפוזיציה לא מכבדת ולא מעצימה והתוצאות לכך ידועות ונעות בין קצרים בתקשורת הזוגית, ניתוק רגשי והיעדרות. המחיר עשוי להיות קטלני עבור המשפחה הצעירה, מה שמתבטא כידוע באחוז גבוה של מתגרשים בשנים הראשונות שלאחר הלידה.״
 
גברים לא מעטים אכן מרגישים מודרים מהקשר הזוגי שנוצר בין בת זוגם ובין הילד, ומתרעמים על כך. הזעם מופנה כלפי האישה ולעתים גם כלפי הילד עצמו, ולפעמים הוא מגיע לכדי משבר. מיכאל, 35, אב לילד בן שש, זוכר איך אשתו ״...השתמשה בתינוק כתירוץ להתרחק ממני, אבל אז לא ידעתי את זה. ממש כעסתי על התינוק, על היצור המסכן הזה, כאילו הוא היה אשם בכול. כשהיה בוכה, וזה היה הרבה, ממש התעצבנתי — מה, הוא עוד פעם מפריע לי, מה עכשיו הוא רוצה? פתאום כבר לא שוכבים, אפילו סתם בילוי ביחד. איך שמתחילים משהו בינינו — הוא צועק. ׳די כבר,׳ אמרתי פעם אחת, ׳תן לי לחיות!׳״ ואמיר, 25, נשוי ואב לתינוק, מחזק את דבריו: ״בסוף התרחקתי למישהי אחרת, שקיבלה אותי, שרצתה אותי. הרגשתי שאשתי לא רוצה להיות אתי. רק התינוק והתינוק, ישנה אתו, אני במיטה אחרת, אני בכלל כבר לא מעניין. זה מכעיס, כאילו מישהו בא ולוקח לך את הזוגיות.״ אמיר מספר ש״בסוף היא גילתה, היה משבר רציני. מנסים עכשיו להתגבר על זה. בטיפול גם אומרים לה, ׳הלו, שימי לב שיש לך גם בעל,׳ והם צודקים.״
עם הצטרפותו של התינוק למשפחה גברים רבים חשים אפוא הבדל בין חייהם הקודמים לחייהם החדשים — במערך הכוחות במשפחה, בצורך הדוחק יותר לפרנס ולהתפרנס, בקושי למצוא זמן פרטי. אך עוצמתו של השינוי שעוברים אבות חדשים לרוב נמוכה מזו של נשים. רבים מהם ממשיכים לעבוד כרגיל, ופגשנו אבות לא מעטים שאף הגבירו את הקצב, עברו למשרה תובענית יותר או יצאו לעצמאות. רבים מהם סיפרו שהם ממשיכים להתאמן בחדר כושר אחרי העבודה, לשחק כדורגל ולצאת עם חברים, גם אם בתדירות נמוכה יותר, ורובם שמרו על עצמאותם ועל תחושה של ערך עצמי. בדרך זו הם הצליחו לשמור על זהותם הקודמת ולקבל את המעבר להורות בצורה חלקה ומשוחררת יותר מאשר נשים. ניכר כי גברים פחות מתוסכלים או מרירים וחשים פחות אובדן עם הפיכתם להורים, ומשום כך פנויים להתרכז יותר בפן החיובי והנעים של תפקידם החדש.
״בתוכנית שלנו המתנדבת באה ללוות את האם, והאב בדרך כלל ברקע,״ מספרת דפנה נוימן, מייסדת תוכנית ״אם לאם בקהילה״ בשדמות, מכללת אורנים. ״הנשים במצב שהכול נשפך מהן — החלב, הדמעות, הדם והצורך לדבר. אצל גברים זה אחרת. הם ממשיכים את ההתפתחות המקצועית שלהם, לא ישַנו בדרך כלל את המירוץ הזה. לעתים יצטרכו להתפרנס יותר. לרוב הם מתמודדים באמצעות פתרונות טכניים.״
 
הכנה לאבהות — לשינוי בחיים, לתחושות שעולות, לקשיים — חשובה לגברים לא פחות מאשר לנשים. משום כך, אבות מבוגרים, גברים שגידלו את אחיהם בצעירותם, או להפך — היו עדים לאחיהם הגדולים מתחתנים ומולידים ילדים — סיפרו שהיו מוכנים יותר מאבות צעירים שקפצו לתפקיד ללא הכנה מוקדמת. אריאל, 42, חוקר מעבדה דתי, נשוי ואב טרי לתינוק חושב שהוא בשל יותר לאבהות, מודע יותר להשלכותיה ושלֵו יותר מאב צעיר. השנים הרבות שחווה בהן אבהות מהצד — באמצעות צפייה בחברים ובני משפחה ושמיעת סיפורים מהם — העניקו לו, לדעתו, את ההכשרה המוקדמת שחסרה לאבות צעירים יותר: ״לתחושתי, ההבדל רלוונטי בכמה רמות. קודם כול ברמה הטכנית — המודעות שלי למתרחש, ויותר מכך לעתיד להתרחש, גבוהה הרבה יותר מאשר אב טרי. אני מניח שזה כמו ׳הכנה לצבא׳. כבן קטן עם אחים גדולים שעברו כולם מסלול קרבי דומה לשלי, אחרי שגדלתי על הסיפורים שלהם, כשהגעתי לצבא הרגשתי שאני יודע כל רגע ורגע מה הולך להיות. גם כאן, אחרי כל כך הרבה חברים שעברו את החוויה ושיתפו אותי במה שעובר עליהם, אני מרגיש תחושה זהה. אבל לא במובן של ׳איזה בעסה, אין לי את תחושת הראשוניות׳, אלא ברוח טובה, היכולת להבין.
״רמה נוספת היא [הרמה] הנפשית, ובמלה אחת: פרופורציות. יש משהו בתינוק קטן שכל כך יכול להלחיץ, כל טיפת דם שהוא פולט עם החלב או כל בכי שלא נפסק יכולים לאיים על ההורה. במובן הזה, אני חש שהבגרות שלנו מאפשרת לנו לקחת הכול בפרופורציות ולא להילחץ מכל דבר. אבל בעיניי, הדבר המשמעותי ביותר הוא היכולת לחוש בעוצמת החוויה ובגודל הנס... אולי גם בפרספקטיבה דתית, הכרה של טוב וחסד שמגיע מלמעלה, ושאיננו מובן מאליו.״
מרי שלי והולדת פרנקנשטיין
 
כאשר נפתחה בטן האדמה באחד מאיי אינדונזיה, ב־ 1815, באו לאוויר העולם ענני אפר וולקני כבדים וסמיכים שהחשיכו את עין השמש. שנה לאחר מכן הייתה קרה בשדות אירופה בלב האביב, סופות שלג ביוני וגשם ביולי. זו הייתה השנה הידועה כ״השנה ללא קיץ״, ומלבם של ענני הסערה המתנחשלים עלתה ובאה מפלצת שהייתה עתידה לרדוף את המין האנושי עד ימינו אנו.
היא נולדה באחוזה לחופי אגם ז׳נווה, שבה שהו באותה תקופה לורד בריטי ידוע לשמצה, רופאו המסור, ידידו הברונט חסר הפרוטה, רעייתו בת התשע־עשרה ואחותה החורגת, שהייתה המאהבת של כבוד הלורד. השמות מאחורי התארים הללו היו שייכים לג׳ורג׳ גורדון ביירון, הברון השישי לבית ביירון, לד״ר ג׳ון ויליאם פולידורי,* לפרסי ביש שלי, למרי וולסטונקראפט גודווין שלי ולג׳יין (קלייר) קלרמונט. שניים מבני החבורה החריפה הזו יוכרו לימים כמשוררים הרומנטיים הבולטים של תקופתם,
ואחת — כאמו יולדתו של סיוט.
 
״גשם בלתי פוסק״ ירד כל אותו ״קיץ רטוב וממית״, כפי שתכתוב מרי בהקדמה לספרה לאחר שנים, ובני החבורה נותרו ספונים בווילה במשך ימים. כדי להשתעשע קראו זה לזה מתוך אסופת סיפורי אימה גרמניים שהפכה פופולרית באותם ימים של תחייה גותית ושל חיבה לערטילאי, למאיים ולעתיק. הוחלט על התערבות, שבמהלכה יכתוב כל אחד מהנוכחים סיפור אימה משלו. הערב הסתיים ללא הישגים משמעותיים, ומרי, שלא הצליחה לחשוב על כלום, פרשה מתוסכלת מן החבורה ועלתה לחדרה, לקרוא את תיעוד ניסוייו של גלווני בחשמל והשפעותיו המעוררות על איברים כרותים.
בספק חלום ספק סיוט בהקיץ חזתה מרי בסטודנט צעיר עומד ליד יצור הבלהות שיצר. ״מה שהבעית אותי, יבעית גם אחרים,״ כתבה, והחלה במשימת הרכבתו של ״פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני״.
אך לא רק צפרדעים מפרכסות היו ההשראה לבריאתו של היצור הטרגי, אלא גם תינוקות דוממים. שנה קודם לכן ילדה מרי בת, קלרה, ששרדה רק ימים ספורים. ״קמתי להיניק אותה באמצע הלילה,״ כתבה לידיד, ״אך היא נראתה כה שלווה בשנתה, שלא רציתי להעיר אותה. היא כבר הייתה מתה, אך אנו לא גילינו זאת עד הבוקר.״ מותה של קלרה השקיע את מרי, בת שמונה־עשרה בסך הכול, בתהומות של ייאוש, שהיה כפי הנראה שילוב של דיכאון שלאחר לידה, אֵבל אדיר על מות בתה ונטייה למלנכוליה שממנה סבלו גם בנות משפחה נוספות. אמה, מרי וולסטונקראפט, שחיברה את המניפסט הפמיניסטי הצידוק לזכויות הנשים (A Vindication of the Rights of Woman), מתה בלידתה, ואביה, הפילוסוף ויליאם גודווין, הוא שגידל אותה. בביתו פגשה את שלי, המשורר הרומנטי הצעיר, נשבתה בקסמו ולאחר שאביה אסר על השניים להיפגש, נמלטה בחברתו לצרפת. יתומה מאם ונטושה מאב הרתה מרי בשנית וילדה בן, ויליאם.
כאשר נסעה לז׳נווה בחברת שלי וידידיהם הייתה אחותה, קלייר, בהיריון מביירון, וחלומות על הבת המתה, הבן החי והילד שעוד לא נולד טרפו את שנתה של מרי, והיא תיעדה כמה מהם ביומניה.
את כל אלה יצקה אל תוך סיפורו של הרופא המבריק, ד״ר ויקטור פרנקנשטיין, המתיימר למצוא דרך להביס את המוות, ובורא, ביהירותו וגאוניותו, את הצאצא שעתיד לרדוף אותו אל מותו שלו.
הנרקיסיזם של פרנקנשטיין, שאינו מסוגל לראות דבר מלבד את מטרתו האובססיבית, מביא ליצירתו של תינוק הנדמה בעיני יוצרו פגום, כעור ומעורר אימה. ויקטור בורח מאחריותו ההורית, מצאצאו שלו, מפקיר אותו ומייחל שפשוט ייעלם מעל פני האדמה. גרוע מכך, הוא מנסה לאיין את קיומו ואינו מעניק לו אפילו שם משלו. אך היצור קם על יוצרו, רודף אותו ואת משפחתו ה״נורמטיבית״, מסכן את אושרו ואת חייו ואינו מוכן ללכת בשקט אל תהומות הנשייה. ב״פרנקנשטיין״ מפצלת מרי את חוויות חייה שלה לשניים, היוצר והיצור. הראשון הוא ההורה הסובל מדיכאון שלאחר לידה, שאינו יכול ליצור קשר עם פרי בטנו (או במקרה הזה, מעבדתו) ולעתים אפילו מפלל שהיצור הלא מובן ייעלם לו והכול יחזור לקדמותו. ייתכן שהכירה היטב את המצב הזה (ואפשר שהיה הסיבה לכך שוויליאם נשאר מאחור בגיל ארבעה חודשים בשעה שהוריו נסעו לז׳נווה). השני הוא היצור הנטוש, הדחוי, שעצם קיומו מאיים על חייו של יוצרו, המבטא את האשמה האיומה הרובצת על מי שבעצם לידתה גרמה למות הורתה, שלכאורה השמידה את מי שברא אותה ונושלה מחיבתו של ההורה־ הבורא האחר שלה.
תחת ידיה הלא מנוסות אך ברוכות הכישרון של נערה בת תשע־עשרה העימות הזה לובש ממדים אפיים הראויים לרמיזה המיתולוגית שבכותרת שלו ומתיך יחד את דמות ההורה המתנכר והצאצא הנוקם במידה כזו, עד שהשם ״פרנקנשטיין״ הופקע מידיו של הרופא והפך מזוהה לחלוטין עם היצור האומלל והזועם שיצר, בדיוק כפי שמרי ירשה את שמה של אמה המתה, הבוראת שאותה השמידה.
 
נועה מנהיים, עורכת ספרות מקור ראשית,
הוצאת הספרים כנרת־זמורה, דביר
* בעקבות אותו ערב יכתוב גם פולידורי על מפלצת משלו — ״הוומפיר״, נובלה הנחשבת לסיפור הערפדים המודרני הראשון, שהתבססה על דמותו האניגמטית והכריזמטית של לורד ביירון.
עיכוב היקשרות
הורים לתאומים, לפגים או לילדים שנולדו עם לקות או צרכים מיוחדים, הורים שעברו טיפולי הפריה ממושכים, שחלו או נפגעו בעת המעבר להורות, שחוו לידה קשה או דיכאון לאחריה ועוד רבים אחרים שהמעבר להורות לא היה להם חלק וקל — אצל כל אלה עלולים לצוץ קשיים מיוחדים. הקשיים הללו עשויים להיתרגם לעיכוב ההיקשרות לתינוק ולאיפוק בהבעת רגשות כלפיו. במקרים מסוימים האב והאם נמנעים, כמעט ביודעין, מלדמיין את עצמם כהורים ונוטים לספקות, ללחץ ולחששות רבים בנוגע ליכולתם לטפל כראוי בתינוק.59 אחרים יגיבו בהתנהגות הגנתית, מגוננת מדי, חסרת רגישות ושתלטנית כלפי התינוק שלהם, ולעתים גם בהתרחקות ובאדישות, התייחסות שעלולה, לדעת חוקרים, לפגום במקרים מסוימים בהתפתחות הרגשית של התינוק ובדפוסי ההתקשרות העתידיים שלו.60
חוויית הלידה היא משמעותית ועשויה להשפיע על הזהות ההורית, על הלך הרוח ועל תזמון ההתקשרות עם התינוק ואופייה. לחוויית לידה קשה, מסובכת או טראומתית עשויה להיות השפעה שלילית על האם בראשית אימהותה.61 מורן אייזנשטיין, דוגמנית ושחקנית, סיפרה בגילוי לב על לידה כזו: ״זה היה גיהנום... לא התקרבתי לפתיחה. אמרו לי להיות סבלנית, אבל עברתי מאפס למאה מבחינת הצירים והכאבים. בכיתי, צרחתי את נשמתי והרבצתי לעצמי... אמרתי לאמא שלי, ׳אני מרגישה שהשטן נכנס לגוף ואוכל אותו. לא יכולה להתמודד עם זה. אני אתאבד.׳ איבדתי צלם אנוש.״62
כרמית, 51, מעצבת פנים, גרושה ואם לשתיים, חוותה לידה קשה ועוד כמה ״מעכבי היקשרות״: ״בגיל 19 כבר הייתי אמא. הופרדתי מהילדה, לא ראיתי אותה כמעט חודשיים אחרי הלידה בגלל בצקת בריאות. לא הייתה לי הרגשה ראשונית. לא הינקתי. לא יכולתי לקום מהמיטה ואסור להביא תינוקות לקומה של [מחלקה] פנימית. הייתה לי חרדת מוות ולא התעסקתי כל כך בילדה. הייתי בדיכאון רציני אחרי הלידה כי נותקתי ממנה. לא יכולתי לנשום והייתי עם מכשירים. הייתי במחלקה נוראית שכל רגע מישהו מת בה. כל הזמן רק בכיתי. לא זוכרת שהתגעגעתי, אבל [היא] הייתה לי בראש.״ כרמית אמנם ביקרה את התינוקת שלה כמה פעמים ביום, אך לא חשה כלפיה עדיין דבר: ״הרגשתי ריחוק כזה, עצב, לא העזתי אפילו ממש לגעת בה. פחדתי שאזיק לה, או שהיא דווקא תזיק לי.״ האהבה הגיעה במלוא עוצמתה אחרי שלושה חודשים, כשהשתחררה מבית החולים: ״כששחררו אותי הלכנו לאמא שלי. היו מביאים לי אותה למיטה עם בקבוק. אמא שלי טיפלה בה ובי... זוכרת אותה כשהיא כבר בבית... וכבר הרגשתי יותר טוב, ופתאום הרגשתי חום פנימי של אהבה שאף פעם לא הרגשתי. פעם ראשונה שחשתי ממש אהבה, חום והתרגשות.״
החיבור הפיזי יצר היקשרות ואהבה גם אצל מירי, 37, נשואה ואם לשניים, שמספרת על לידת בתה הבכורה: ״...לקח לי כמה ימים. לא רציתי שישימו לי אותה על הבטן. זה מזעזע להגיד, הייתי בשוק. ילדתי בלי אפידורל, כולי רעדתי, לא רציתי אותה. לא אגיד את זה ברבים, יסקלו אותי. הרופאה הייתה בהלם, רציתי רגע לחזור לעצמי. זה היה שוק. צרחתי... אחרי ששמו לי אותה על הבטן, התחיל החיבור.״
 
מגע וטיפול בתינוק אכן עשויים ליצור קשר רגשי חזק גם במקרים קשים. יגאל, איש עסקים בן 58, נשוי ואב לארבעה, מספר שדווקא הטיפול האינטנסיבי בתאומים הפגים הוא שגרם לו להיקשר אליהם: ״הייתה תחושה כמו בצבא של משהו שנורא קשה, טוטאלי. אין הפסקות... היה לילה ששניהם חטפו וירוס עם שלשול ולילה שלם החלפנו סדינים וחיתולים והאכלנו והרדמנו וחוזר חלילה. לא ישנו כל הלילה. בחמש וחצי התאזנו, והמטפלת מגיעה בשבע והלכנו לעבוד ואמרנו אחד לשני — זה כמו בצבא... אתה מלא בגאווה, אתה חלק ממשימה, מטרה... התחברתי אליהם, אני חושב, בזכות זה שהאכלתי אותם במיטה. זה 24 שעות. כל שלוש שעות חייבים להאכיל פגים.״
המקרה של יגאל, של הורות לפגים, נמצא כגורם בולט לעיכוב היקשרות. 10-7 אחוזים מהלידות בישראל הן לידות של פגים. תינוקות אלה, שנולדו טרם זמנם, נחשבים לאוכלוסייה בסיכון, וכך גם הוריהם. הורה לילד פג או פגוע, שלא בטוח שיחיה, עלול לנסות ״לחכות״ עם האהבה שלו עד שיתברר המצב. אצל הורים לפגים ניכרים סימני דחק, דיכאון, מצב רוח ירוד, עצב ותשישות רבים יותר מאשר אצל הורים לתינוקות שנולדו במועד, ובהתאם לכך ההיקשרות הרגשית לתינוקם עשויה להיות מעוכבת. במחקר שנערך במרכז הרפואי סורוקה ובאוניברסיטת בן־גוריון התברר כי לאבות קשה יותר להתמודד עם פגוּת של ילדים מאשר לאימהות. יתרה מזו, בתום שישה חודשי מעקב התברר כי בקרב האימהות נעלמו סימני הדיכאון, ואילו בקרב האבות הם נותרו.
ד״ר הגר הראל, פסיכולוגית מאוניברסיטת בר־אילן שעסקה בנושא בעבודת הדוקטור שלה, טוענת כי ״אימהות לפגים מביעות דאגה רבה לבריאות הילד, חוות את השהות בפגייה כפרידה ולעתים מביעות רגשות אשמה בנוסח ׳אולי עשיתי משהו שגרם ללידה מוקדמת׳.״ אחד הממצאים העיקריים של מחקרה היה שאימהות לפגים נטו להניח את התינוק לידן — על הספה, על השטיח או בכיסא הטרמפולינה — ולא עליהן, ונטו לגעת פחות בתינוק ולהשתמש יותר בצעצועים. ממצא חשוב נוסף היה שאימהות לפגים הרבו בהתנהגויות תקשורתיות כלפי התינוק, כמו חיוך, דיבור ומבט, אבל עשו זאת לפרקי זמן קצרים יותר בהשוואה לאימהות של תינוקות בשלים. הסבר אפשרי עשוי להיות קושי בהיקשרות הראשונית. ״אימהות לפגים מספרות כמה נורא התינוק נראה בהתחלה, כמה הן התאכזבו כשנאסר עליהן להיניק אותו ונשים זרות טיפלו בו וכמה היה להן קשה להתחבר אליו כששוחרר מהפגייה,״ אומרת הראל.
קייקו, שכירה בת 37, נשואה ואם לשניים, מספרת כי בניגוד לבת הגדולה שאִתה ״הבונדינג היה כבר מהבטן וישר התחברה לציצי״, בבנה הפג לקח לה זמן להתאהב. היא נמנעה מלהתחבר אליו, וגם כשכבר ידעה שהסכנה חלפה — עדיין היה לה קשה לשחרר את המחסום: ״...עד שיצא מהפגייה, מבחינתי כל הזמן עצרתי את עצמי שלא להיקשר אליו. היה לי ברור שלא יוצא לי ילד. לא היה לי ספק בזה. כבר מהדימום הראשון חשבתי שזה הפלה. היה לי ברור שאיבדתי את ההיריון... להיות בשליטה אצלי זה מאוד חשוב... כן החזקתי ורצתי לפגייה כמו מחלבה, אבל היה לי נורא קשה, אמרתי לעצמי לא בטוח תגיעי עם תינוק הביתה וזה בסדר... כשהגעתי אתו הביתה היו לי יומיים שאמרתי את צריכה לאהוב אותו, עכשיו את צריכה, וזה היה הרבה יותר קשה.״
פזית, 38, עובדת במעבדה רפואית, נשואה ואם לשניים, מעידה גם היא על עיכוב האהבה לתינוק הפג שלה: ״...הקושי הגדול הוא פשוט לאהוב את הילדים האלה, כי הרגשות הנפוצים יותר הם חרדה מהעתיד וגאווה על כך שהם מתגברים על הקשיים. אבל אין מקום לאהבה...״ פזית ובעלה החליטו יום אחד החלטה מודעת, ממש כמו קייקו, שמעתה ואילך יאהבו בלב שלם את הילד שלהם. לשם כך היו חייבים, לדבריה, ״לשים את ה׳פגוּת׳ שלו בצד... והיום שבו החלטנו פשוט לאהוב את התינוק, למחוק את העבר שלו בתור פג, להפסיק ללכת למעקבים האינסופיים ולהתמודד עם כל בעיה ברגע שהיא תעלה, כמו אצל כל ילד אחר, היה הרגע הכי חשוב והכי קשה. וכמעט כל הצוות המטפל לא תמך בנו...״
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות במעבדות של חוקרי מוח, ביולוגים, גנטיקאים ורופאים קובעים חד־משמעית שמה שאנחנו מכנים ״האינסטינקט האימהי״ הוא עניין של ביולוגיה, של חיווט חשמלי במוח שמפעיל אזורים וחושים ומפריש הורמונים על מנת להפוך אישה לאם אוהבת. מחקרים חדשים אלה מצביעים על האפשרות שהתנודות ההורמונליות החריפות במהלך ההיריון, הלידה וההנקה מחוללות גם שינויים במבנה המוח של הנקבה והגדלה של הנוירונים באזורים מסוימים. אחדים מהאזורים המשתנים במוח אחראים לעיצוב התנהגות אימהית חמה, אמפתית ויעילה, המתבטאת, למשל, בבניית קן, בטיפוח וניקוי הצאצאים ובהגנה עליהם מפני טורפים. אזורים אחרים שולטים בזיכרון, בלמידה, בעיבוד של מוטיבציה ותגמול ובתגובות לפחד ולעקה. השינויים במוח האם מקנים לה, כנראה, גם את היכולת ״ללהטט״ בין התביעות הרבות והשונות של האימהות.
 
הטבע נרתם לחיזוק ההיקשרות, האמפתיה והאהבה בין ההורה לילד בעיקר באמצעות הורמון האוקסיטוצין, הורמון האהבה, המופרש בגוף ההורה בעת מגע בתינוק, ליטופו והנקתו. מחקרים העלו כי ככל שהורה נוגע יותר בתינוק, כך גם עולה אצלו רמת האוקסיטוצין. עלייה זו מגבירה את הרצון לגעת עוד בתינוק, ושוב, הדבר מיתרגם לעלייה ברמת האוקסיטוצין. אצל אימהות טריות יש לו תפקיד חשוב נוסף: הפחתת החרדה וחיזוק תחושת האמפתיה למשמע בכי. אוקסיטוצין, הורמון המעורר את התכווצויות הלידה והפרשת החלב, משפיע כנראה גם על ההיפוקמפוס ומשפר את הזיכרון והלמידה. המגע עם התינוק גורם לאם תחושת יעילות עצמית גבוהה, הסתגלות רגשית טובה יותר, יחס חם וחיובי יותר לתינוק וגם תפיסה חיובית יותר שלו. יש הטוענים שרמת האוקסיטוצין בגופן של אימהות שילדו בלידה וגינלית גבוהה יותר. אחרים טוענים כי ככל שההתנהגות ההורית רגישה יותר לתינוק וכוללת מגע, ובלי קשר למינו של ההורה (ואם הוא הורה ביולוגי או לא), כך עולה רמת האוקסיטוצין. רמה זו יכולה להיפגע במקרים של לידת פג או במצב של דיכאון אחרי לידה.
 
דיכאון אחרי לידה
״חודשיים אחרי לידה, אם לארבע בנות ושחקנית כל כך טובה… כבר חודשיים שאני מחכה שזה יעבור, אומרת לעצמי שזה רק עניין של זמן, קוראת בסתר כתבות, נכנסת לפורומים, מתעניינת… משדרת לכולם שהכול בסדר… אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי… וחוץ מזה איך אסביר את זה? הרי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים — אז על מה לעזאזל אני בוכה?? באיזו זכות? תתביישי לך! פשוט חוצפה! אמא מקולקלת!… כל מי שנתקל בי מחמיא לי שחזרתי לעצמי כל כך מהר, ׳את נראית נהדר׳, הם אומרים… לו רק היו יודעים ששעה לפני בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה… שחקנית טובה… ובפנים אני מרוסקת… מרגישה מחנק בגרון כל הזמן, לא מצליחה לישון, כל הזמן במיטה, מחכה שהיום יעבור ובלילה לא מצליחה להירדם… לפעמים אני בורחת החוצה לחצר — מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר, שאני חייבת לברוח אפילו לרגע… או לתמיד…
״ובעלי? החבר הכי טוב שלי? הוא כועס עליי… אתן מבינות? אני טובעת והוא — כועס עליי… אנחנו לא מדברים יותר מחודש, ממש לא מחליפים מילה, השוטף מתנהל במסרונים, הוא ישן בסלון, אין קשר עין, אין מגע… שכחתי איך הוא נראה… הוא מבצע את המטלות בבית, מטפל בבנות, לוקח ומחזיר, מסדר ומכין, אבל בדממה צועקת… הוא — כועס עליי… אם לא הייתי כל כך עצובה בחיי שהייתי צוחקת מהבדיחה… אהבת חיי נוטשת אותי בתקופה הכי קשה שלי, כשאני חלשה וחסרת אונים. הוא, שנשבע לי תחת חופה לשמור עליי כעל בבת עינו, הוא משאיר אותי להתבוסס לבדי בבור עמוק וחשוך... אחרי עוד לילה של מחשבות שאפילו הדף לא סובל הבוקר החלטתי שאני פונה לעזרה. לא יכולה יותר... חייבת עזרה.״
כך כותבת האֵם יעלי בפוסט שכותרתו ״אמא מקולקלת״ באתר נשים מדברות אמהות, וזוכה לשלל תגובות תומכות, ביניהן: ״אני קוראת והדמעות חונקות את גרוני. אני כל כך מרגישה אותך״ או ״כל הכבוד על האומץ לשתף... יש כל כך הרבה נשים שמרגישות בדיוק כך״.
יעלי אכן אינה יחידה. דיכאון לאחר לידה (PPD, Post Partum Depression) תוקף כ־20-10 אחוזים מהיולדות, ויש אומרים אף יותר. בניגוד לעבר, שבו הנושא הושתק, כיום אפשר למצוא עשרות מאמרים וספרים בנושא, וגם פוסטים וראיונות עם סלבריטאיות שאינן מתביישות לספר על כך בפומבי. בשנת 1989 ראה אור ספרה החשוב של תמר קרון נשים ורודות, הראשון בנושא שהתפרסם בעברית, וזכה לתגובות צוננות ומפוחדות מצד הממסד והציבור. פרופסור קרון, פסיכולוגית שערכה מחקרים נרחבים על דיכאון אחרי לידה, מספרת כי ״אנשים לא רצו לשמוע על זה. הכניסו את זה כהפרעת דיכאון ב־2.DSM הנטייה הייתה לראות בו סוג של דיכאון כמו כל דיכאון. נטפל בו עם תרופות ונסגור עניין, העיקר שהאישה תחזור לתפקד. הייתה התעלמות איומה. יש אידיאל בחברה שלנו — ילדים זאת שמחה ואוי ואבוי אם תהיה פגיעה בנושא המקודש של המשפחה, בעיקר בארץ. אישה עם דיכאון אחרי לידה היא חתרנית. היא פוגעת באושיות החברה שלנו. לדעתי זו הסיבה שהנושא מוזנח.״
 
2 ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני.
גם היום, יותר משני עשורים אחרי שיצא הספר, עדיין לא ממש יודעים בחברה איך להתייחס לתופעה. כמחצית המקרים של דיכאון אחרי לידה כלל אינם מאובחנים. חלק מהנשים שחוות אותו אינן מודות בקיומו, יש שמתביישות בו, אחרות אינן מודעות לו כלל. וישנה עדיין הכחשה — גם שלהן וגם של הסביבה, וסטיגמה של מחלה וסטייה המוצמדת לנשים כאלה מצד ״החברה שמתייחסת אלינו כאל מצורעות מודרניות,״ לדברי השחקנית אורנה פיטוסי. בכתבה חושפנית על הדיכאון שחוותה אומרת פיטוסי כי ״הרגע החשוב ביותר הוא רגע ההכרה במצב. כולם הבינו שמשהו ממש לא בסדר בי, ואני חושבת שלאף אחד לא היה הידע או האומץ להגדיר את מצבי כדיכאון אחרי לידה... ההבנה שהחור השחור שבתוכי מסרב להתמלא, ואני זו שצריכה למלא אותו, להסתכל לעצמי בעיניים ולומר: ׳אני בבעיה, אני בדיכאון׳, היא תחילתו של הריפוי. כשהבנתי שזו הבעיה שלי, נמלאתי שמחה. עכשיו ידעתי מול איזו מפלצת אני צריכה להתמודד.״ פיטוסי מספרת שמה שעזר לה היה בעיקר ההכרה שאינה יחידה, שחלחלה כשהחלה להשתתף בפורומים של דיכאון אחר לידה באינטרנט: ״כל כך הרבה נשים סובלות מאותן תחושות ומחשבות כמוני; אני לא לבד בעולם, אני לא משתגעת.״
 
יעלי ופיטוסי חששו שהחברה תתייג אותן כ״מקולקלות״, משוגעות, לא נורמליות. ואכן, אנשים עלולים לתמוה איך זה שאישה שאמורה להיות כל כך מאושרת ושמחה עם הפיכתה לאם, מרגישה בדיוק ההפך. לא רק החברה מרימה גבה, לעתים אלה הבעלים, כמו זה של יעלי, שלא רק שאינם מבינים ותומכים, אלא בוחרים לכעוס ולהתרחק. איציק, עיתונאי בן 58, גרוש פעמיים ואב לשלוש בנות, מעולם לא קיבל את הטענה של אשתו, שאושרה באבחנות של רופאים כי היא סובלת מדיכאון אחרי לידה. לדעתו, היה זה רק תירוץ כדי להזניח את תפקידיה הנשיים: ״טענה שיש לה דיכאון אחרי לידה... אני לא יודע אם זה נכון. בזבזנו הון תועפות אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים וקיבלה תרופה. לא האמנתי לה... גם לפני שילדה, בהיריון, הייתה קצת דיכאונית. לא האמנתי לה. לא התחבר לי באינטואיציה... אני לא יודע למה חשבה שיש לה דיכאון אחרי לידה. הייתה רוחצת ומלבישה והולכת לעבודה. כל הטיפול בהן זה אני. חזרה מהעבודה ונכנסה לחדר, למיטה. זה היה במשך שנים. היא לא תפקדה כאמא במובן מסוים. רק בבוקר תפקדה. לא היה לה קשר עם הבנות. אני נתתי להן את החיים ואהבה. אני בענק. בהתחלה כעסתי עליה. אחר כך הבנתי שיש לה משהו. כבר לא הרגשתי כלפיה כלום, רק רחמים. בחורה צעירה בת 34 ולא מתפקדת.״
דיכאון אחרי לידה עשוי להופיע מיד אחרי הלידה ועד שנה אחריה. הוא מאופיין, בין השאר, במצב רוח ירוד, שיבוש בדפוסי האכילה והשינה (שאינם נובעים מהטיפול בתינוק), הסתגרות, ייאוש, ירידה בהנאה ובעניין מפעילויות שהיו מהנות בעבר, ליבידו נמוך, עצבנות וקשיי ריכוז, עייפות והיעדר אנרגיות, עצבות וחרדה. התסמינים הדיכאוניים עשויים להתבטא בפגיעה ביכולת לתפקד ולמלא מטלות יומיומיות, קושי לטפל בתינוק ותחושות של אדישות ואף רתיעה ממנו. אך יש גם רבות שמספרות שהן המשיכו לתפקד כרגיל כלפי חוץ ולטפל כראוי בתינוק, שעה שבפנים חשו כבויות.
 
בריאיון עם ד׳׳ר ציפי דולב, פסיכיאטרית לבריאות האישה, חברת הוועד למגדר ברפואה ומחברת הספר נשים הורמונים ומצבי רוח, היא אומרת כי ״בארץ ובעולם קיימת הכרה מועטה בתופעות נפשיות לאחר לידה. נשים שילדו פונות בדרך כלל לרופאי נשים, אך לרובם אין זמן, עניין או הכשרה לאבחן את מצבן הנפשי. מעטים הפסיכיאטרים בארץ אשר עוסקים בבריאות האישה, אך ניכר שיפור בנושא. ככל שיהיו יותר מידע זמין והכרה תרבותית בנושא, כך תעלה המודעות בקרב נשים וסביבתן שלידה והיריון אינם רק עניין משמח, וכי ייתכנו תופעות נפוצות למדי של הפרעות נפשיות אחרי הלידה.״
המאמנת האישית לנשים בתקופת ההיריון, הלידה ואחריה, חני סער, חוותה בעצמה דיכאון אחרי לידה וכתבה על כך בפוסט אישי:
״ופתאום, בדיעבד, גיליתי שיש שם למה שהיה לי — דיכאון לאחר לידה. גיליתי את זה בתוכנית תחקירים שמיפתה את הסימפטומים לדיכאון אחרי לידה ומצאתי את עצמי מסמנת וי בכל אחד מהם. הרגשתי בו־זמנית הקלה ותחושת מועקה. הקלה על כך שיש הסבר למה שעבר עלי... מועקה על כך שזמן כה רב — כשנתיים לאחר החוויה הזו — באה אליי ההארה... ותפקדתי, היטב אפילו. הילדה הייתה מתוקתקת ומסודרת, הכל תפקד כמו שעון. כלפי חוץ שידרתי שהכול כרגיל, שהכל מצוין, אבל בכל רגע פנוי שהיה לי בכיתי. הסתגרתי בחופשת הלידה בביתי כמה שרק יכולתי, רציתי רוב הזמן להיקבר, אך לא שידרתי את זה. לראשונה בחיי הרגשתי שחקנית שצריכה לעבוד כה קשה, כי ההצגה חייבת להימשך. העליתי הצגה מרשימה ביותר, מכיוון שהאלטרנטיבה לא הייתה מקובלת לתפיסתי. הייתי מוקפת באימהות שמימשו את עצמן, שההיריון, הלידה והאימהוּת הילכו [עליהן] קסם, ונראה שאין זה מקובל להביע ברבים את הקושי. הרגשתי כאסירה בביתי ובגופי...״
 
נשים שנמצאות בקבוצת סיכון לפתח דיכאון אחרי לידה חייבות, לדעת ד״ר דולב, להיות במעקב ובטיפול במהלך הלידה ולאחריה. קבוצת הסיכון כוללת נשים שזוהו אצלן תופעות נפשיות ופסיכיאטריות לאחר הלידה (או בזמן אחר), שסבלו מתופעות כאלה בהיריון (כמו דיכאון בהיריון, שאצל עד כחמישית מהנשים ההרות נמצאים תסמינים שלו), או אשר הגיבו בתופעות נפשיות לשינויים הורמונליים אחרים בחייהן. דיכאון לאחר לידה נוטה להתפרץ, לדברי ד״ר דולב, בעיקר בלידה הראשונה, אך הסיכון קיים גם בלידות הבאות. אישה שכבר לקתה בתופעות נפשיות אחרי לידה נמצאת בסיכון גבוה יותר גם בלידות הבאות שלה.
טיפת חלב או הרופא המלווה הם הראשונים שאמורים לאתר דיכאון אחרי לידה. מירה חונוביץ, אחות מפקחת ארצית בבריאות הציבור בטיפות חלב, מספרת כי 95 אחוזים מהילדים מטופלים בתחנות טיפת חלב, בהן זוכות גם אימותיהם לתמיכה, להקשבה, להדרכה ולייעוץ. כדי למסד את איתור הדיכאון הוציא באוגוסט 2012 משרד הבריאות הוראה המחייבת את אחיות קופות החולים וטיפות החלב לבצע בדיקה יזומה לזיהוי דיכאון בקרב נשים הרות במהלך מעקב ההיריון (מהשבוע ה־26) ובשבועות 9-4 לאחר הלידה. הבדיקה כוללת ריאיון עם האישה, שגם ממלאת את שאלון אדינבורו — מבדק בינלאומי לזיהוי דיכאון בהיריון ולאחר לידה המכונה Edinburgh Postnatal Depression Scale (EPDS). השאלון והריאיון מנסים לאתר סימני סיכון כמו בכי, חוסר שינה, הרגשת בדידות, בעיות בזוגיות, היעדר תמיכה, תחושות אומללות והאשמה עצמית וחרדה ודאגה ללא סיבה מוצדקת. אישה בסיכון לדיכאון תופנה להמשך טיפול במרפאה ציבורית לבריאות הנפש או בידי אנשי מקצוע ייעודיים במרפאות המכוּנים ״נאמני התקופה הסאב־לידתית״.77 ״דיכאון לאחר לידה הוא מחלה ככל המחלות,״ טוענת ד״ר דולב, ״ולכן אין בו מרכיב של ׳אשמת האישה׳. כמו כל דיכאון הוא יכול להסתיים ללא טיפול, אך עם נזקים אפשריים. הסיבות לדיכאון אחרי לידה הן רבות ומגוונות ומשלבות גורמים רבים — ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים, וחשוב לראות את המכלול.״
 
הגורמים הביולוגיים, שיש הטוענים שהם הסיבה המרכזית לדיכאון, קשורים לרגישות האישה לתנודות הורמונליות שמתרחשות לאחר הלידה — צניחת הורמוני האסטרוגן והפרוגסטרון, שהיו גבוהים מאוד בעת ההיריון, ובה בעת עלייה ברמת הפרולקטין והקורטיזול — שאופיינית למצבי לחץ. לכך אפשר להוסיף גם עייפות וחוסר שינה שעלולים להביא לתשישות ולדיכאון. על פי הגישה החברתית, ההסבר לדיכאון הוא בעיקר מה שמכונה ״שבר האימהוּת״ — המציאות החברתית הקשה שבמסגרתה נחווה המעבר לאימהות. הגישה רואה בדיכאון אחרי לידה מחלה חברתית שנולדת כתוצאה מקשייה של האישה להתמודד, פעמים רבות לבד וללא מערכת תמיכה, עם השינוי הקיצוני שהיא עוברת. תורמים לכך גם הקושי ליישב בין דרישות הבית והעולם שבחוץ ובין הקשר האינטימי שבין האם לתינוק והעיסוק הסיזיפי בעבודות הבית הבלתי נגמרות שנתפסות כמובנות מאליהן ואינן מוערכות. הגישה הפסיכולוגית תולה את הסיבות לדיכאון בגורמים אישיים־פנימיים, כמו חוויה של אובדן, קונפליקטים בלתי פתורים שקשורים לזהות ולאימהוּת, פער בין הציפיות למציאות, חשש וחרדה לטפל בתינוק, בעיקר בלידה הראשונה.
 
פרופ׳ תמר קרון מדברת בעיקר על הממד החברתי שבדיכאון אחרי לידה ודוחה את התזה הביולוגית: ״ההורמונים הם רק חלק, יש שורה של גורמים שבעיקרם הציפיות הגבוהות והאכזבה שבאה בעקבותיהן כשהציפיות אינן מתממשות, שאליהן מתווספים גם אשמה ובושה. בעיקר בולט הפער בממד הרגשי־חווייתי. האישה חשבה שתשמח עם התינוק, והאכזבה הגיעה כשלא חשה שום קשר רגשי לתינוק. זה הפער הגדול ביותר, זהו שבר האימהות. גם אחוז המאוכזבות מהבעל מאוד גבוה.״
המאמנת האישית חני סער ואחרות מנסות להעלות למודעות את הפן החברתי של הדיכאון אחרי לידה בניגוד ל״מדיקליזציה של התופעה״, כפי שהן מכנות זאת. הן מתעקשות כי דיכאון אחרי לידה נושא סטיגמות חברתיות רבות ומיותרות, המתבטאות בנטייה להגדירו כמחלה או כחולי, וככזה — כניתן לטיפול באמצעים תרופתיים (שלא תמיד הוכחה יעילותם). לדידן, נדרש שינוי חברתי כדי למגרו, ולא תרופות. האמנית שירה ריכטר מתנגדת לעצם הביטוי ״דיכאון אחרי לידה״. היא טוענת גם כי לדעתה מדובר בתגובה נורמלית לחלוטין של אישה יולדת: ״החופש שלך מוגבל באופן קיצוני וחדש. את כמעט ולא פוגשת אנשים מבוגרים, כי כולם בעבודה. לא תשתגעי? זו תקופה בודדה ואיומה... לדעתי בעוד חמישים שנה לא תהיה הגדרה כזו ׳דיכאון אחרי לידה׳. היא תסולק מהעולם כמו שסולקה ה׳היסטריה׳ שפרויד ייחס לנשים. אין דיכאון אחרי לידה. יש מציאות קשה שלא תומכת באישה. ביום בו יסופקו צרכיה הגופניים, נפשיים, רגשיים, מנטליים, חברתיים וכלכליים באופן מתאים למעבר המטלטל מאישה עצמאית לאמא ויחידה משפחתית, סביר גם שלא יהיה יותר דיכאון אחר לידה.״
רותי קרני הורוביץ טוענת כי ״אף אשה אינה ששה לנדב את עצמה אל מתחת קורת גגו הקודר של המושג דיכאון, ולכן היא מוכנה לשלם מחיר כבד ובלבד שלא ידבק בה הרבב הזה, הקשה לקרצוף בעיני העצמי המסווג כנכשל.״ בריאיון אִתה היא מדמה את המעבר לאימהות לתאונה: ״הורות ותאונה זה דומה, טראומה. פגיעה גופנית שבעקבותיה יש אובדן כושר השתכרות... דיכאון אחרי לידה זו תגובת אובדן נורמלית לנכסים שהיו לאישה. נכסים כלכליים, חברתיים, אנטומיים, ושל חופש פעולה.״
הטיפול בדיכאון אחרי לידה יכול להתבצע באמצעות שיחות עם מטפל, תרופות נוגדות דיכאון (בכפוף לשיקולים שונים, כמו הנקה) או שניהם גם יחד, ובמקרים קיצוניים — טיפול בנזעי חשמל במסגרת אמבולטורית. ד״ר דולב ממליצה גם על אכילת פחמימות מורכבות שידועות כמסייעות למצב דיכאוני בשל היותן מקור לסרוטונין, אשר משפיע לטובה על האנרגיה ומצב הרוח. ד״ר אהרון קרני ממליץ גם על נטילת אומגה 3, חשיפה לשמש, פעילות גופנית, עזרה בבית, וכמובן — שינה.
 
חני סער מוסיפה המלצות על אימון אישי או קבוצתי, סדנאות ומעגלי אימהוּת — שיחות עם אימהות שעברו חוויה דומה, וגם ״לשתף ולאמץ את הידיעה שזה בסדר לחוש כך, שנשים רבות חשות כך ושאת לא לבד. בחוויה האישית שלי, כמי שחוותה דיכאון קל שלאחר הלידה, הידיעה הזו היא צעד עצום לעבר היציאה מהמצב הזה.״ בנוסף, מציעה סער, ״לפנות זמן, גם אם באופן מלאכותי, למעננו: שעתיים בשבוע לכושר, קפה עם חברות, טיפול, אימון, מסאז׳ או כל מה שעושה לנו טוב. העשייה הזו היא בבחינת ׳Fake it till you make it׳.״
תופעה נדירה אך מסוכנת בהרבה (כ־0.2 אחוזים מהלידות) היא התפרצות של הפרעה קשה כמו מחלה ביפולרית או פסיכוזה לאחר הלידה, שמתבטאת בנתק מהמציאות ומחשבות שווא. חלק מהמצבים הטרגיים של אובדנות או הריגת התינוק קשורים לכך. הפרעות נוספות בתקופת הפוסט־פארטום שעלולות לתקוף את היולדת הן הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), הפרעת חרדה, והפרעת סטרס פוסט־טראומתית — Post Traumatic Stress Disorder, PTSD.85 על פי המחקר, כשליש מהיולדות מפתחות תסמינים של הפרעה פוסט־טראומתית לאחר הלידה. התסמינים המובהקים לה הם חלומות וסיוטים מפחידים ופלשבקים של אירועי הלידה, וכן דיכאון, קשיי שינה, עצבנות וחרדה. מקצת הנשים ינסו להימנע ממצבים שעשויים להזכיר להן את חוויית הלידה, למשל ביקור אצל יולדת או יחסי מין. בקצה השני של הרצף אפשר למצוא את התופעה הקלה יחסית של דכדוך אחרי הלידה, ה־Baby Blues. מצב שמתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח, רגישות ופגיעות עם נטייה לבכי, תחושות של עצב, מועקה, חרדה, דאגנות יתר, ולעתים תחושת בדידות קשה שמלווה ברגשות אשמה. חמישים עד שמונים אחוזים מהיולדות סובלות מכך. לרוב, התסמינים יתחילו ביום הרביעי לאחר הלידה וייחלשו ביום העשירי, אך כעשרים אחוזים מהסובלות מדכדוך לאחר לידה יפתחו גם דיכאון לאחר הלידה.
 
גם גברים, מתברר, סובלים מדיכאון אחרי לידה, ורק בשנים האחרונות החלו להיות מודעים לכך. הפסיכיאטר ד״ר יהודה ששון מעריך שעשרה אחוזים מהגברים לוקים בו, אבל לרוב הם אינם יודעים זאת. הדיכאון, לטענתו, תוקף בעיקר אבות לילד ראשון, והוא נובע מהאחריות הגדולה המוטלת על האב והתחרות עם התינוק על תשומת לבה של אשתו. ד״ר דולב מוסיפה לכך גם גורמים כמו רגרסיה או היזכרות בחוויות מהעבר הקשורות לאם או לתחושת נטישה. מחקרים טוענים כי אבות מדוכאים עשויים לפתח התנהגויות הרסניות, בכלל זה שימוש מוגבר באלכוהול וסמים, התקפי זעם, נהיגה פרועה וסקס מחוץ לנישואין. אחרים מוצאים מפלט בעבודה, בשינה או באוכל.
האם, הבת ורוח הקודש
 
דימוי האם והתינוק הוצג באמנות, עד לפני עשורים בודדים, בעיקר ביצירות סנטימנטליות המתארות את הקשר הרגשי והחם בין האם לתינוקה, למשל בווריאציות שונות על מריה האם והתינוק. באמנות המודרנית והעכשווית, לעומת זאת, ניכרת חתירה תחת הדימויים המסורתיים הללו, אך רבים מהאמנים מתקשים עדיין לנתץ את מיתוס האם האידיאלית, אם כל חי, יוצרת הבריאה. דיכאון אחרי לידה, למשל, ״הסוד המלוכלך״ של האימהוּת, לרוב איננו מיוצג בגלוי ביצירות אמנות, טוענת נורית טל־תנא, אוצרת התערוכה המקורית ״אי מהות — תערוכת דיכאון אחרי לידה״. יש רמיזות, אך שלא כמו בהפרעות נפשיות כחרדה לסוגיה, ובניגוד לענייני גוף ונפש אחרים הזוכים לייצוג אמנותי וטקסטואלי נרחב, דיכאון אחרי לידה הוא עדיין נושא שכמעט הס מלהזכירו.
 
שירה ריכטר, אמנית רב־תחומית (קולנוע, צילום, טקסט), מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית ואם לתאומים הציגה בתערוכה ״האם, הבת ורוח הקודש״ סדרת צילומים של בטנה לאחר לידה. ״צילמתי את העור שנותר על מרכז הגוף של עצמי — זו הבטן שלי אחרי לידת תאומים,״ היא מספרת. ״זה עור שעבר תמורה ומתיחה ותפיחה כה גדולה, עד שלא חזר לעצמו. אלו עודפי עור. העור הוא, מבחינתי, סימבול לדברים חווייתיים. נכון, יש את העניין הפיזי, האסתטי, אבל יותר מעניין אותי לדבר על הקשר בין הסתרת העור הזה (באמצעות בגדים או ניתוח פלסטי) ובין כל ההסתרות האחרות שמתרחשות ומשגשגות בתקופה הזו.״ ריכטר מספרת כי התערוכה עוררה רתיעה. ״בהתחלה, כשהראיתי את הפרויקט לאושיות בתחום האמנות, לא רצו להציג אותו. זה נורא הפחיד אותם. העבודה מגלה סודות שרוב הנשים לא רוצות לספר. הן לא רוצות להפחיד את הגברים, וגם לא את עצמן.״ תגובת האנשים לצילומים שלה הייתה סקרנית וחודרנית: ״אנשים שרואים את העבודות חושבים תחילה שזה טקסטורה של עץ או של עור של אדם זקן. אם אני מגלה להם שמדובר בבטן אחרי היריון תאומים, ועוד בבטן שלי, הם מופתעים, ׳מה, זו את?!!׳ מיד העיניים שלהם יורדות למרכז גופי, ומיד אחר כך הם מבקשים שארים את החולצה.״

דריה מעוז

דריה מעוז (נולדה ב-1969) היא סופרת, אנתרופולוגית וסוציולוגית. היא פרסמה ספרים רבים שהיו לרבי־מכר, ובהם 'הודו תאהב אותי', 'בית היולדות', ו'לדעת אהבה'. היא מרבה לכתוב על הדינמיקה של חיי הנישואים ועל חיי הנפש של גיבוריה.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

הורות ללא מסכות דריה מעוז, דבש ניב
המסע מתחיל
הייתי אם חסרת מנוח, חסרת סבלנות, תשושה, הפכפכה, והלם האימהוּת הותיר אותי סחרחרה; אך ידעתי אהבה לוהטת וסוחפת לשלושת היצורים הזעירים הללו.
— אדריאן ריץ׳, ילוד אשה
 
המעבר להורות נחשב אחד השלבים הרגישים ביותר בחיים, שלב שתואר כמשברי או לפחות כתובע הסתגלות של ההורים לחיים חדשים ושונים. לידת הילד הראשון מסמלת את הפיכת הזוג למשפחה, את עזיבת הילדוּת ומַעבר לבגרות אחראית, את התווספותה של אחריות כלכלית, נפשית ופיזית לאדם נוסף. מחקרים הראו כי לאימהות קשה יותר להסתגל להורות מאשר לאבות, וכי לאחר לידת הילד הראשון עולים אצל שני בני הזוג רגשות חיוביים ושליליים כאחד. לא תמיד ההורים מוכנים לשינוי העצום בחייהם, והמטלות החדשות עלולות לגרום להם מצד אחד אושר, אהבה, גאווה, סיפוק ותחושה של משמעות והגשמה עצמית, אך מצד שני מתח, לחץ, תשישות, חרדה, חוסר אונים, אשמה, בדידות וירידה באושר, בתחושת הרווחה האישית ובסיפוק מהקשר הזוגי.15 הרגשות של ההורים תלויים בגורמים רבים, בהם מצבם הנפשי, מידת התמיכה שהם מקבלים ממשפחתם ומסביבתם, איכות הזוגיות שלהם (אם זו קיימת), מצבו הבריאותי של התינוק והמזג שלו.
הגחת התינוק מרחם אמו נחקקת במוחם של הורים רבים כרגע מכונן, משמעותי, עצום וגדול בממדיו, ממש נס ופלא הבריאה. איילת, 44, מעצבת גרפית, נשואה ואם לבן שש, סיפרה לנו ש״הלידה הייתה מדהימה, קלה, חוויה מיוחדת. שמו לי את הבן שלי על הבטן, והוא זחל לפטמה, ינק, וזהו. הוא היה שלי. האהבה הכי גדולה שידעתי מימיי... חיבור חזק, טוטלי, מרגש.״ גם מירב, 43, אשת תקשורת, רווקה ואם לבן ארבע, מעידה על קשר מיידי עם התינוק שכה ציפתה לו: ״מאוד רציתי את הילד, בא בזמן ממש מתאים. שבעתי מהרווקות, מהבילויים, מהנסיעות בעולם... [זה]1 קרה מפעם ששכבתי עם ידיד. לא תכננתי [לעשות אותו] לבד, זה קשה. ההיריון היה נורא קל, ההתחלה קלה. הרגשתי שקיבלתי את המתנה הגדולה בגלל הגיל. הרגשתי שאלוהים בחר אותי לתת לי את המתנה. מישהו מלמעלה. התחברתי אליו מיד. אהבה טוטלית.״ ערן, 46, מנהל בכיר, נשוי ואב לתאומים בני חמש ותינוק בן שנה וחצי, אומר דברים דומים בנוגע לחיבור המהיר לתאומים שלו: ״...שמחה גדולה, אושר... הייתי בלידה, ניתוח קיסרי, היו לי דמעות... מיד הרגשתי אהבה אליהם. זה התפתח לאהבה שלא חוויתי.״
1 בסוגריים מרובעים — תוספות של דריה מעוז.
אך כאמור, לידת ילד מעוררת בהוריו גם רגשות מורכבים וסותרים. בעיקר מוצאים את עצמם הורים רבים נאלצים להתמודד עם פער בין מה שדמיינו ובין המציאות עצמה. הורים מגלים עד מהרה כי לא נקשרו בהכרח לתינוק שלהם או התאהבו בו, שלצד אהבה טהורה ועצומה הם חשים גם תערובת של רגשות אחרים, כמו בלבול, תסכול, דיכאון ולעתים גם עוינות, שהתינוק לא עונה לחלוטין על הציפיות שתלו בו, שהזוגיות שלהם לא רק שאינה פורחת, אלא לעתים דווקא מתערערת ונסדקת, ושהאושר שציפו לו אינו תמיד בנמצא. חלוקת העבודה החדשה בין בני הזוג אחרי המעבר להורות עשויה להיות מגדרית, מסורתית ומיושנת, והאישה עלולה לחוש בשל כך זעם כלפי בעלה. בד בבד היא עשויה להתרחק ממנו ולפתח קשר אינטנסיבי — רגשי וגופני — עם הילד, תהליך שמותיר לבני הזוג זמן מועט לבלות יחד והופך את הקשר ביניהם לאינסטרומנטלי.
 
את רוב התקוות והחלומות תולים ההורים בילדם הבכור. הוא אמור להגשים בעבורם שורה ארוכה של ציפיות — ביניהן גם את מה שייחלו לו ולא השיגו. בשל כך, ילד זה צפוי להיות חשוף לביקורת רבה, והוריו עשויים להתאכזב ממנו.18 אכזבה היא תחושה מרכזית אצל הורים טריים, מעידה אורה ברקן, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, העוסקת בקשר בין פסיכולוגיה למגדר, מטפלת במבוגרים ובנוער, מדריכת הורים ובעלת הכשרה בטיפול בטראומה.לדבריה, מדובר בעיקר באכזבה הנובעת מהתנפצות הציפיות. ״ציפיות תמיד יהיו שם,״ היא אומרת, ״חלקן מודעות וחלקן פחות: מאיך ייראה התינוק, דרך איך מצבי ישתפר בחברה ועד ציפייה ל׳חופשת הלידה׳ ופנטזיות על שיפור הזוגיות באמצעות הבאת צאצא משותף לעולם. טבען של ציפיות ומשאלות הוא להתגשם באופן חלקי בלבד, והקושי נעוץ בהשלמה עם החלקים שלא התממשו כמצופה. אפשר לדמות זאת לציפייה למנגינה שאמורה להיות זורמת והרמונית ולפתע מופיע בה צליל צורם.״
 
לחייהם של אנשים שהופכים להורים נוספות דאגות רבות הקשורות, בין השאר, לטיפול בתינוק, לבריאותו והתפתחותו, לשילוב ההורות בזהות ובקריירה ולתחזוקת הזוגיות. לרוב, גברים נוטים לדאוג יותר לפרנסת המשפחה מרגע הפיכתם לאבות, ונשים — לשילוב בין הקריירה שלהן ובין גידול הילד. חרדות ודאגות יתר של הורים טריים עלולות, על פי מחקרים, לגרום להם לא רק למתח וללחצים, אלא גם לפגום בכושר קבלת ההחלטות שלהם ולהביא אותם לתפוס את התינוק שלהם כבעייתי.20
הקושי העיקרי המשותף לנשים ולגברים הוא הפער בין הציפייה שלהם להתאהב בתינוק, להיקשר אליו ולפתח כלפיו רגשות חמים ובין המציאות שבה לעתים הם אינם חשים אהבה או חיבור מיידי לתינוק. הפער ותוצאותיו מקשים בעיקר על נשים, ופחות על גברים. ״הורים רבים נבהלים מהיעדר רגש כלפי התינוק בראשית חייו,״ מספר ד״ר אהרון קרני, מומחה ברפואת משפחה, מנחה קבוצות בּאלינט לרופאים (קבוצת הדרכה התנסותית לרופאים המתמקדת ביחסי רופא־חולה), ״אני מסביר להם שאם הם מטפלים בילדים שלהם, סימן שהם אוהבים אותם. אהבה זה מעשים. ככל שמטפלים יותר בילד — יותר מתאהבים בו.״
 
בפרק זה האימהות והאבות מוצגים בנפרד, בעיקר בגלל הפער בין הציפיות החברתיות מהאם ובין הציפיות מהאב, שממנו נובעת גם החוויה השונה של שני המינים במעבר להורות. מראיונות וממחקרים עולה כי, כשנשים הופכות לאימהות הן משנות את זהותן, את העדפותיהן ואת אורח חייהן הרבה יותר מגברים שהופכים לאבות. בחודשים ואף בשנים הראשונות הן עשויות לחוות שינוי מהפכני בחייהן. רבות מתמסרות לאימהוּת. חלקן מסתגרות בבית לתקופה מסוימת, יש שעוזבות את עבודתן. תחושות כמו אובדן החירות, בדידות, תסכול ודיכאון אופייניות להן יותר, אבל החיבור שהן מרגישות עם הילד והסימביוזה שהן יוצרות אתו ממלאות אותן בעוצמות ואת חייהן במשמעות.
אימהות
הזהות האימהית נולדת עוד לפני שהאישה נעשית לאם. מרגע ההתעברות היא מתחילה להתגבש בהדרגה, והשינוי הופך למשמעותי בלידה. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן טוען כי כשם שבתקופה זו התינוק נולד פיזית, האֵם נולדת מבחינה פסיכולוגית, והיא מפתחת בהדרגה זהות והלך מחשבה חדשים ושונים מאלה שהיו לה לפני כן. התינוק הקטן בעל הצרכים הגדולים דוחק מהאם את חייה הקודמים, את יכולתה ורצונה להתעסק בצרכיה שלה — הפיזיים, הקיומיים ואף הרוחניים. התינוק תלוי בה לחלוטין, והחוויה הזו של תלות אינסופית של יצור אנושי אחר באישה היא שהופכת את זהותה על פיה.22 בתקופה ראשונית זו מתאפיינת האם ״הטובה דיה״, מונח שטבע הפסיכיאטר, הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים האנגלי הידוע דונלד וודס ויניקוט, בהתמסרות אימהית ראשונית (Primary Maternal Preoccupation) — מעין מצב של נסיגה, דומה מעט למחלת נפש, של התמסרות שלמה וסימביוטית של האם (הביולוגית או המאמצת) לתינוק. האינדיבידואליזם של האם נסוג משלב זה והלאה מפני האימהוּת, מאחר שהוא מאיים עליה ומתנגש בה.
 
מרגע הכניסה להיריון, וביתר שאת אחרי הלידה, עוברת האם גם תהליך מורכב של שינוי הזהות המינית שלה. פעמים רבות הדחף המיני שלה צונח וגם העניין הנפשי שלה במין (ועל כך בהרחבה בפרק ״הורות וזוגיות״). אבל המעבר להורות וההפיכה לאם גם נתפסים ונחווים אצל נשים רבות דווקא כמימוש הנשיות.24 נועה, 43, פסיכולוגית ואם לשלושה, אומרת: ״התהליך שעבר עלי באימהות — זו חוויה נשית מובהקת, זה הפך אותי ליותר אישה. בעיני אני הרבה יותר סקסית, גם בהיריון... אחרי הלידה, כשאת מיניקה וכואב לך ואת סביב השעון עם הילד, יש תקופות שזה פחות מעסיק אותך בכלל. אבל בעיני זהו מפגש שלי עם הנשיות שלי. היא יותר נגישה לעולם.״
 
אהבה גדולה, משמעותית, פיזית ניכרה בדבריהן של נשים רבות. המגע עם התינוק — ההנקה, החיבוק, ההצמדה לגוף — נחווים כהנאה מסוג אחר, עוצמתית, ממכרת, עוטפת את האם והילד במעין בועה של אושר וחמימות. ״ההתחלה זה כמו לקחת סמים,״ אומרת אביגיל, 35, אם לבת שנתיים, ״הייתי מצמידה אותה אלי, מרגישה כל נשימה שלה, זה ממש לעוף, אהבה שאין לה שם.״ ויסמין, 42, מתארת את החודשים הראשונים כ״משהו שממלא אותך, אהבה שמציפה אותך בגלים גדולים, עוצמה של אהבה שלא הכרתי, פיזית ונפשית. להצמיד את התינוק שלך אלייך זה כמו להגיע לגן עדן.״
אך רגשותיה של אם עשויים להיות שונים וסותרים. מרגע שנולד התינוק, ואף קודם לכן בזמן ההיריון, האֵם מתחילה להיטלטל בין אהבה גדולה לתינוק ובין כעס עליו, בין חרדה לשלומו ובין משאלה להתרחק מהטיפול בו, בין הרצון להקריב עצמה למענו, ובין התמרמרות על כך, בין תפיסה של התינוק כחלק ממנה ובין התייחסות אליו כאל טפיל וזר, בין ביטחון בכישוריה האימהיים ובין הטלת ספק רב בהם. האמביוולנטיות הזו תלווה אותה, על פי מלאני קליין, ג׳סיקה בנימין ותיאורטיקנים רבים אחרים, במהלך כל חייה האימהיים.
 
אחד הפחדים הגדולים ביותר של רוב האימהות החדשות הוא ההכרה כי מעתה הן נושאות באחריות עצומה על חייו של אדם אחר. והאחריות הזאת עשויה להיות מבהילה. כאימהות עליהן לשמור על התינוק שלהן בחיים, ובנוסף מוטל עליהן לעזור לו לצמוח ולשגשג. האֵם הטרייה נתפסת בעיני עצמה ובעיני החברה כאחראית העיקרית לחייו של תינוקה. כל ההצלחות וכל הכישלונות הם בסופו של דבר שלה, גם אם לבן הזוג או לאנשים אחרים המסייעים לה היה חלק פעיל בהם.
 
אדריאן ריץ׳ מתארת את דימוי האם הטובה כאישה שאין לה זהות נוספת מלבד האימהות שלה, שמכוּוננת לצרכים של אחרים ומוצאת את סיפוקה העמוק משהייה עם ילדיה הקטנים שאותם היא אוהבת ללא תנאי. המיתוס החברתי הרווח אכן גורס כי החיבור של האם לתינוק הוא בהכרח מיידי ואינסטינקטיבי, וכי האֵם אמורה לחוש אהבה ״טבעית״ כלפי ילדה ולבטא כלפיו חום, דאגה והכלה. ביטויים של קושי ורגשות שליליים נחשבים לרוב כמוקצים ואף סוטים.
הבעיה המרכזית שעולה אצל נשים רבות שפגשנו נובעת מהעובדה שקודם להפיכתן לאם לא שמעו מנשים אחרות על הקשיים שלאחר הלידה. המסר החברתי שמועבר להן הוא שהכול אמור להיות מושלם ונהדר. נשים שחשות אחרת רואות בעצמן אימהות פגומות ובלתי ראויות.
״במשכב לידה, כשנשים באות אלי עם הילד, אני מעלה את זה שלא הכול ורוד כל כך,״ מספר ד״ר אהרון קרני, המלווה נשים רבות בתקופת הלידה. ״הרגשות אינם תמיד שמחים ולפעמים יש גם עצב, כעס, דחייה, אפילו תוקפנות. עולות מחשבות כמו בא לי לזרוק את הילד, אני לא רוצה אותו. חשוב להעלות את הנושאים הללו ולשאול עליהם, ואני אומר לאישה שלגמרי לגיטימי להרגיש כך, בעיקר כשאין לה מערכת תמיכה — משפחה או קהילה. את לבד עם הילד, והבעל, אם ישנו, חוזר לעבודה, ומצפים ממך שתרגישי מצוין כי את בבית, נחה. חשוב לי שלנשים יהיה מקום להביע את המחשבות הללו כי אני יודע שזו תקופה שעשויה להיות מאוד קשה.״
 
העיתונאית ומנחת הטלוויזיה אפרת אנזל מבטאת היטב את הפער הבלתי נסבל בין ציפיות החברה מאם טרייה ובין תחושותיה האחרות של האישה, שהיא מנועה מלבטא: ״מצעד האיוולת, סליחה, מצעד האורחים, מתחיל תוך דקות. את נפוחה, כאובה, עייפה, מותשת, גמורה. את ללא סופרלטיב שיתאר מספיק טוב כמה את חבוטה. אבל מצעד האורחים רוצה אותך מאושרת. ׳ואו, איזה מדהים, את בטח מאושרת. את בטח אוהבת אותו בטירוף!׳ אה? סליחה? אני מה? מאושרת? אוהבת אותו? את מי? את הדבר הקטן הזה שבידיים שלי?... ׳אני מאושרת שזה נגמר ו...אהמ אני עוד לא אוהבת אותו. אני לא מכירה אותו בכלל.׳ המבט ההמום של האדם שמולי הספיק לי כדי להבין שזו ממש, אבל ממש, לא התשובה הנכונה. ׳את אמא, מה ז׳תומרת, את לא אוהבת את הבן שלך?׳ שיקפצו לי כולם, זה מה שעובר לי בראש באותו הרגע. אני מסרבת לשחק את המשחק של המין האנושי המתורבת. זו האמת באותו הרגע: אני לא אוהבת אותו... אחרי כמה ימים, ובעיקר לילות, התעשתתי, והבנתי שאני צודקת. שאני מתעקשת לאמר בקול רם את מה שאלפי אימהות מרגישות בשקט.״
 
גם ד״ר תמר הגר כתבה בגלוי על ״האינסטינקט האימהי״, כפי שהוא מכונה, שבושש להופיע אצלה. ״הסבירו לי שיש אינסטינקט אימהי... מין דחף שחבוי באישה ומתעורר בהיריון, איך שמרגישים את הבעיטה הראשונה, ואם לא, מיד אחרי הלידה, כשמסתכלים ביצור הזעיר האדום מצריחה ראשונה. האינסטינקט הזה מקל על הכניסה לאימהות. הוא מראה לך מה זה להיות אמא, את אפילו לא צריכה ללמוד, כי זה פשוט חלק ממך, טבוע בך, הדאגה לילדים, האכפתיות, יכולת ההקרבה. ואם את לא מרגישה אותו עכשיו, אמרו לי, זה יבוא עם ההיריון או הלידה. אז גם יופיעו תחושת האחריות שהיא בעצם טבעית, וגם האהבה, וכל זה ישנה לך פתאום את סדר העדיפויות. וזה שהחיים שלך השתנו לגמרי, זה לא יהיה אכפת לך בגלל הילדים... זה לא בא לי טבעי, האימהות הזאת. ההיריון היה קשה וארוך והלידה היתה סבל מתמשך שבעיקר רציתי שייגמר.״
 
נועה ברקת, מחברת הספר מבטן ומלידה — נשים מדברות על הריון ולידה, מספרת בו על התדהמה והתחושות הקשות שחוותה מיד אחרי הלידה, כשהפכה לאם: ״...אחרי שחתכו אותי, כמובן, לא מצאתי בתוכי כוחות להיניק אותו או להחזיק בו. כל מה שרציתי היה שיניחו לי, שאף אחד לא ייגע בי יותר... נסחפתי בודדה, בסביבה לא מוכרת, עם תינוק תובעני ובלי כוח.״ היא מספרת על ציפיותיה ששום דבר לא ממש ישתנה כשתהפוך לאם. ציפיות שהתנפצו, כמובן: ״ידעתי שצירים כואבים, ידעתי שתינוקות בוכים, אפילו בדרך הביתה, במעלית של בית החולים, הזכירו לי שתינוקות לא ישנים בלילה, אבל אני חשבתי והאמנתי שזה לא יפריע לי בכלל. חשבתי שאני יכולה להמשיך כרגיל. להמשיך כרגיל אחרי לידת תינוק דומה קצת לקטע בסרט מצויר שבו הדמות כבר עשתה את הצעד מעל לתהום, אבל היא עדיין לא רואה את זה. ברגע שהיא מביטה למטה — היא נופלת. אימהוּת כזו מחייבת שתהיי כל הזמן כל כך עסוקה, כדי שלא תעצרי להסתכל ולוּ רגע אחד למטה. אם תסתכלי — תיפלי. אם תעצרי — תהיי חייבת להשתנוֹת.״
לחלק מהאימהות שהתראיינו לספר זה היה קשה להתחבר לתינוק שלהן בעיקר בשל המחיר הגבוה שהאימהוּת גבתה מהן. כמו שנמצא גם במחקרים אחרים, הן היו מוטרדות בעיקר מבדידות, תסכול, תחושות של חוסר שליטה בחייהן, בגופן ובזמנן, תפיסת אובדן של מעמד, עבודה, מיניות וחירות. כך, למשל, התבטאה מרווה, 35, נשואה, מעצבת אתרים, אם לשניים: ״כשהגדול נולד חשבתי, הנה, כלאתי את עצמי וזרקתי את המפתחות. זה לכל החיים. אין דרך אחורה. זה הלם מוחלט למי שרגילה להיות עצמאית. לקח לי הרבה מאוד זמן להתגבר על זה, על התחושה שהכול נגמר. לא הרגשתי אושר, לא חיבור, לא ידעתי מה עושים עם המצב החדש, הוויתורים, הכול השתנה. לקח לי עשר שנים עד שהבאתי את הילד השני. בסוף מתרגלים.״ והודיה, רווקה בת 44 ואם לשני ילדים, סיפרה על התחושות שלה אחרי הלידה הראשונה: ״ברור שאני לא מתחרטת היום, ילדים זה דבר נפלא, אבל היה קשה מאוד בהתחלה. המון חרדות, לגדל ילד לבד, 24 שעות סביבו... הרבה בדידות. הסתגרתי בבית, היה חורף, כמעט לא ראיתי חברים. בן זוג — אין. המשפחה רחוקה. עבודה — מי יכול לעבוד בכלל בהתחלה. אפילו לדבר בטלפון ולהתקלח בקושי הצלחתי. חשבתי שאני אשתגע. חשבתי שהנה, החיים שלי הלכו פייפן... ובכל זאת עשיתי עוד אחד. הפעם זה היה כבר קל יותר. ידעתי למה לצפות.״
שירה ריכטר, אמנית רב־תחומית (קולנוע, צילום, טקסט), מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית, אם לתאומים, מתארת את הפיכתה של אישה לאם כשלב מעברי שבו היא משילה את זהותה הקודמת, אך עדיין לא לובשת על עצמה זהות חדשה, שכן היא טרם יודעת מהי: ״לפני שהפכתי לאמא לתאומים הייתי במאית קולנוע. אחרי שילדתי כבר לא יכולתי לעשות קולנוע. הייתה תקופה שבה הזהות שלי, ולדעתי של עוד נשים, עברה מהפך גדול. את עוד לא ממש אמא, אבל קוראים לך אמא. אני כבר לא במאית, אבל אני לא שום דבר אחר ברור. אני גם כבר לא ׳אישה׳ במובן שהייתי קודם — כאטרקטיבית לגברים. מה זה היצור החדש הזה שאליו הפכתי?״
 
קשר השתיקה
״בכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות שנשים לאחר לידה חשות תחושות דומות ומורכבות שאינן מדוברות מספיק בשיח הציבורי, תחושות של בושה, אשמה, תסכול ועצב,״ אומרת חני סער, מאמנת אישית לנשים בתקופת ההיריון, הלידה ואחריה. ״עם הלידה נפער פער עצום בין הרצוי למצוי. אנו עושות את מה שמצופה מאתנו: לחייך, לתפקד, לאהוב את תינוקנו מהרגע הראשון, להיות מאושרות ומסופקות בן לילה, לחזור למידותינו טרם הלידה בזמן קצר, להיניק בטבעיות, לחיות בהרמוניה בתא המשפחתי החדש. החברה והסביבה מזינות את הציפייה הזו לאורך דורות, זו אקסיומה שאין עוררין עליה בדרך כלל. קיים פער שמקורו באשליה ולפיה הדבר הטבעי הוא שאֵם תתחבר לתינוק שיצא מרחמה מיד, שהרי זהו אינסטינקט ביולוגי. בסרטים, בפרסומות הטלוויזיה ובפנטזיה של כל אחת מאתנו, האם מחזיקה את תינוקה לאחר הלידה ואז נוצר הקסם, ניצוץ של התאהבות בפלא הקטן הזה. בפועל, רבים המקרים שבהם זה לא קורה, וכמובן שגם כאן מנגנון רגשות האשמה המשומן נכנס לפעולה. האם תוהה מה לא בסדר אִתה, איך ייתכן שהיא לא התחברה לתינוק מיד. אישה שחשה רגשות קשים ומבולבלים לאחר הלידה נתקלת לעתים קרובות בתגובות כגון: ׳צאי מזה׳, ׳אלה רק ההורמונים׳ וכיוצא באלה, והתגובות הללו מצטרפות למערבולת רגשות האשמה.״
 
שירה ריכטר מדברת גם היא על ״קשר השתיקה״ בנוגע לקושי שבאימהות: ״דברים אמנם השתנו בעשור האחרון בספרים, פורומים, אתרים. אך יחד עם זאת, עדיין הרבה נשים מגיעות לגשר הזה בלי מידע מתאים... כולן אומרות אותו הדבר: ׳למה לא סיפרו לי?׳ אני רוצה שהמידע יגיע אלינו הביתה. אבל זה עדיין טאבו. החשש החברתי הלא מודע הוא שהידע הזה ירתיע נשים מללדת, ואם נשים לא יֵלדו, במיוחד נשים יהודיות ישראליות, זה נתפס כמאיים על הדמוגרפיה של העם היהודי.״
ריכטר היא פעילה פמיניסטית שמדברת בגלוי על תחושותיה. גם תמר הגר היא אישה יוצאת דופן, שכתבה באומץ את הספר בכוונה תחילה37 על נשים אנגליות במאה ה־19 שרצחו את ילדיהן. הנשים האחרות שכתבו או דיברו על כך בגלוי נדירות למדי. מעטות מעיזות לפרוש את הרגשות המורכבים שלהן בפני הציבור, בפני סביבתן הקרובה, ואפילו בפני עצמן. רוב הנשים שהתראיינו לספר בגילוי לב, לא העזו לחלוק את תחושותיהן בחברה בשל החשש מביקורת ומהוקעה. כך, למשל, הוטחה ביקורת קשה באֵם שכתבה באוקטובר 2012 פוסט גלוי בקבוצת הייעוץ והתמיכה לאימהות באינטרנט מאמאזון ובעמוד הפייסבוק הפרטי שלה בנוסח הבא: ״מוכנים להסביר לי מה הקטע הזה של להביא ילדים לעולם?? אין לי חיים, הוא סובל כל פעם ממשהו אחר (כרגע שלשולים והקאות), כשגודלים [כך במקור] אז יש בית ספר, צבא, מלחמות ועוד, על כל רגע של אושר יש אלף אתגרים, אז מה הקטע? למה?״ מתוך 238 התגובות היו גם כאלה שרמזו כי הכותבת אינה אם ראויה, למשל זו שכתבה לה: ״...באמת שהפעם נותרתי ללא מלים... כי אם יש אמא שמביטה בתינוק שלה ולבה לא נעצר ואם יש אמא ששומעת את קול התינוק שלה וחיוך לא נסוך על פניה אז... היא לא ראויה לכבוד הזה להיות אמא!״
 
קשר השתיקה החברתי מגיע גם מצד האימהות הוותיקות. נשים רבות מתקשות להיזכר בתקופה שאחרי הלידה, וחלקן מעדיפות לשכוח. היעדר החיבור המיידי לילד, ההתייסרות ברגשות אשמה קשים וחוסר התמיכה של הסביבה כמעט מוטטו אותן והן אינן ששות לחזור לזיכרונות האלה. כך, למשל, עולה מדבריה של איילה, 47, מנהלת בכירה, גרושה ואם לשתי בנות בוגרות: ״בגיל 23 נהייתי אמא. עכשיו כשאני מנתחת את זה — לא היה שום חיבור בין הגוף לנפש... אתה לא בשל להיות אמא בשנות העשרים שלך... להאכיל, לספר סיפורים — כל הדברים עשיתי כמו רובוט, אבל היה קשה לי מאוד. למה אני לא מקבלת עזרה? מה אני עושה עם הדבר הזה? זה חור שחור שאני מעדיפה לשכוח אותו, שנתיים ראשונות. אני לא חרדתית, זה הסוד הכי כמוס שאף אחד לא מכין אותך אליו. חוסר אונים כזה. היה לי את חמותי ואמא שלי, והבעל לא יודע בדיוק. בחור בן 26 נהיה אבא. עשיתי הכול מהר... פעם ראשונה בחיים שאתה מבין שבאת לעולם לבד ואתה לבד, ואם אתה לא תטפל בילד — אף אחד לא יטפל בו. אני עשיתי מכוח האינרציה. אתה נשאב לזה, זה לא רצוני, לא מבין למה. למה נכנסת להיריון ומה קורה. היו רגעים שרציתי שייקחו ממני את האחריות, במיוחד במשברים.״
 
כמו איילה, רוב הנשים מתפקדות היטב כלפי חוץ. מיניקות, מחתלות, מרדימות, לעתים קרובות — גם אלה שלקו בדיכאון אחרי לידה. הן מעדיפות שלא להחצין את רגשותיהן האמתיים והקשים, מחשש לביקורת מצד החברה. אך יותר ויותר נשים כיום מעיזות לדבר בגלוי על התקופה הזו שאחרי הלידה, שחלקן חוות כחשוכה ואפלה.
השחקנית יעל שרוני למשל שיתפה את הציבור בהתרסקות המצלצלת של ציפיותיה עם הפיכתה לאם: ״לפני הלידה הייתה לי ציפייה שאני אהיה אמא אדמה: שאיך שהילדה נולדת אני הולכת איתה לבתי קפה ולחברות והכל מג׳דנגל לו בהרמוניה ואני מיניקה לפחות חצי שנה — ואז גיליתי שאני לא האישה הזו! כל הציפיות התרסקו לי ביום הלידה. לא הסתדרתי עם ההנקה, למרות שמאוד רציתי. והנקתי עד זוב, עד שהרגשתי שאני מתחילה לאבד צלם אנוש. לקח לי המון זמן להסתגל לעובדה שאני משועבדת לה. ואומרים לך שצריך לחיות לא כאילו את מצטרפת לחיים של הילדה, אלא כאילו הילדה מצטרפת לחיים שלך. אחלה. זה לא היה ישים.״ יעל שרוני גם מודה קבל עם ועדה כי ״לא אהבה ממבט ראשון. אני זוכרת שאחרי הלידה אפילו לא שאלתי איפה היא, מה איתה. שכחתי שזה נמצא שמה איפשהו... ואני מאוד תפקדתי. בלי שמחת חיים, עם פרצי בכי, אבל תפקדתי. הייתה שם מרירות וקושי לקבל את המצב החדש. בעיקר התגעגעתי לעצמי.״
 
נשים רבות דיברו אתנו על אובדן. כמו שרוני — הן התגעגעו לאישה שהיו פעם, לפני הלידה. הפסיכולוגית בהתמחות קלינית אורה ברקן מכירה את חוויית האובדן היטב מעבודתה: ״אישה הרה, או כזו שילדה, עשויה לחוות סוגים שונים של אובדנים, כמו אובדן העצמאות והספונטניות, אובדן של חלומות עתידיים שכעת מוטלים בספק, אֵבל על הקריירה שהייתה יכולה להיות לה לולא התינוק, אובדן ביחס לגוף המשתנה, כשלעתים קיימת ציפייה לא מציאותית לחזור מיד לגזרה, אובדן תחושת האטרקטיביות, פגיעה בקשר הזוגי, אם קיים.״
ברקן גם מפרטת בפנינו את הקושי הרב שיש לאם טרייה מעצם האכזבה שהיא חשה, ״מתינוק שנולד עם מזג סוער — דעתן, שהודף את המגע של האם — במקום התינוק הרך והמתוק שהיא דמיינה. היא עלולה לחוות לא רק תסכול ואכזבה אלא גם פגיעה ועלבון של ממש. מכאן הדרך לתחושות אשמה קצרה. האשמה יכולה להופיע בתחושה שאם הילדה כה סוערת ועצבנית, כנראה שמשהו לא טוב לה בחיים, ומכאן המסקנה של אימהות רבות תהיה שפספסו משהו בדרך, שלא נתנו משהו שהיו צריכות לתת על מנת לחסוך מהילדה את הכאבים, או שהן עצמן פגומות כאימהות. יכולות להופיע תחושות אשמה גם על עצם הרצון במחוות אהבה מהתינוקת, האשמה עצמית בילדותיות או בהיעדר יכולת להיות ה׳מבוגרת שמבינה ולא נעלבת׳.״
לדברי ברקן, ״יש גם ציפיות לגבי חופשת הלידה, שכשמה כן היא — תהיה חופשה. בתי קפה בשמש עם חברות, התעמלות לאחר הלידה בפארק, הנקה נינוחה עם סינר הנקה אופנתי וסידורים וקניות כשהתינוק ישן. נשים רבות מחכות לה בכיליון עיניים, סוף־סוף לנוח קצת מהעבודה היומיומית השוחקת. בבוא היום מתחוור להן לא אחת שלא מדובר בכלל בחופשה אלא ב׳עבודת אימהות׳ שנמשכת 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.״ בדיוק מסיבה זו הוגשה בקיץ 2013 הצעת חוק (שלא עברה בקריאה טרומית בינואר 2014) להחליף את המונח ״חופשת לידה״ שמעורר אסוציאציות של חופש קליל וחסר דאגות, במונח ״תקופת לידה״. בהצעת החוק טוענים חברי הכנסת כי ״בשל המונח חופשה מעסיקים רבים והחברה כולה, נוטים לחשוב כי התקופה שלאחר הלידה בה ההורה יוצא מהעבודה במטרה לטפל בתינוק, היא חופשת מנוחה [על] כל המשתמע מכך.
 
בפועל תקופה זו היא תקופה אינטנסיבית אשר דורשת מההורה להסתגל לשינוי התא המשפחתי שנוצר וכרוכה בהשקעה רבה פיזית, נפשית וכלכלית.״
דפנה נוימן, מנחת קבוצות, הקימה בעקבות החוויה האישית שלה את תוכנית ״אם לאם בקהילה״ בשדמות, מכללת אורנים, שמטרתה ליצור רשת אימהות מתנדבות המעניקות תמיכה קבועה לאימהות טריות, בעיקר אלה שאין להן מעגלי תמיכה משפחתיים וקהילתיים. חזונה של נוימן היה להפר את קשר השתיקה ולהכריז ברבים על הקושי שחוות נשים רבות בתקופה זו. במסגרת התוכנית מגיעות אימהות מתנדבות אל האם הטרייה מדי שבוע הביתה כדי לחזקה, לתת לה לגיטימציה לדבר על פחדיה וקשייה ולהדריכה במקרה הצורך. מספרת נוימן: ״אני נותנת לנשים לגיטימציה להביע כל רגש, וגם חוסר רגש. פגשתי הרבה נשים שאומרות לי, ׳הדבר הקטן הזה לא עושה לי את זה.׳ יש גם נשים שהתינוק דוחה אותן — מישהו כל כך אומלל ותלוי בהן. רק כשהוא בן שנתיים הן מתחברות אליו. זה נוצר מהפער בין המציאות למיתוס. אנחנו לא מבינים שהורות זה תהליך, אתה לא לומד בשנייה. הורות זה דבר נרכש, נלמד.״
 
תוכנית ארצית נוספת לתמיכה באימהות טריות היא ״אם לאם״, שהקימה בשנת 2000 פרופסור מרשה קייטס, פסיכולוגית התפתחותית מהאוניברסיטה העברית. התוכנית מפעילה ביקורי בית בחינם של אנשי מקצוע ואימהות מתנדבות ותיקות אצל אימהות טריות.
משכב הלידה
החברה בדרך כלל מצפה מהיולדת לחזור במהירות לעצמה ולטפל בבית, בתינוק ובילדים הגדולים יותר, אם ישנם. ״איש לא סיפר לך דבר על ה׳מפלצת׳. את מגיעה לביתך, מותשת אך קורנת מאושר, שהרי עברת את הגרוע מכול. אך במקום לנוח על זרי הדפנה, להתאושש מהלידה ולחזור כמנצחת לחייך הרגילים, ממתינה לך מפלצת ההתשה,״ כותבת באתר אמנות הלידה רותי קרני הורוביץ, המנהלת והמקימה שלו.
 
״בחברות המסורתיות הבינו את חשיבות ׳משכב הלידה׳. את פסק הזמן הדרוש להינתק לזמן־מה מהחיים ואת חשיבות השהייה בתוך הקן, כאשר באוכל, בכביסה, בניקיון, בקניות ובטלפונים מטפלת הקהילה המפרגנת, הדואגת להישרדות היולדת ותינוקה,״ מספרת דיאנה אידלמן, יועצת משפחתית וזוגית מוסמכת. ואכן, בחברה הדתית והחרדית מכירים עדיין בצורך של האישה היולדת לנוח ואצלה גם נהוג לאפשר לאם הטרייה לשהות פרק זמן ממושך יחסית במלונית — עם התינוק הטרי בלבד, וללא שאר מטלות הבית, כשהילדים האחרים, אם ישנם, מגיעים רק לבקר.
אחד הדברים החדשים שצריכה ״האם הנולדת״ ללמוד הוא מלאכת ההנקה. מלאכה נעימה לנשים מסוימות וקשה לאחרות, שנחשבת לנחוצה וחיונית בעיני חלקים רחבים מהחברה, עד כדי הפעלת לחץ בנושא בשנים האחרונות. מה שמכונה לעתים ״טרור ההנקה״ מתבטא בשלל המאמרים, היועצים, הרופאים, האחיות והעמותות שדוחקים באימהות טריות להעדיף הנקה בכל מחיר. הנקה של חצי שנה נחשבת בישראל למעט ההכרחי, ויש נשים המיניקות גם שלוש, ארבע, ואפילו חמש שנים, ואינן חוששות להודות בכך בפומבי. מי שאינה מצליחה להיניק עלולה לחוש אם לא ראויה, שאינה מצליחה להעניק לילדהּ את התזונה הטובה והבריאה ביותר. יש בהן שינסו כל דרך להיניק, גם במחיר פגיעה בריאותית ונפשית. חלקן אף יאכילו את ילדן בחלב של אם אחרת, הכול כדי להימנע מתחליפי חלב. המתנגדים ללחץ הזה טוענים, בין היתר, שאישה מיניקה כבולה הרבה יותר מאישה שאינה מיניקה, שיכולה לחזור מהר יותר לשגרת החיים ואף לקבל את עזרתם של אחרים בטיפול בילד ובהאכלתו. הנקה של שישה חודשים ויותר, טוענים מחקרים, גם גורמת לנשים הפסדים כלכליים חמורים בהרבה מהנקה קצרה יותר בשל הפגיעה שעלולה להיווצר בעבודת האישה.
 
הצעת החוק לעידוד הנקה ושמירה על אופן הזנת תינוקות (שעברה בקריאה טרומית) שמכריזה כי ״מטרת חוק זה לקדם הנקה״, קובעת, בין היתר, כי ״בית חולים לא יזין יילוד בתרכובת מזון לתינוקות אלא אם כן אישרה זאת האם בחתימה על גבי טופס שיקבע השר״. התוצאה היא הנקה כברירת מחדל ולחץ נוסף על האם להיניק. המסר החברתי הוא חד־משמעי: אמא טובה היא אמא מיניקה. הצעת החוק וסעיפיה (איסור לחלק תחליפי הנקה) עוררה ויכוח יצרי בין פעילות פמיניסטיות, אימהות ובתי חולים, והייתה מקור לאלפי טוקבקים תומכים ומתנגדים ושיחות ערות בפורומים באינטרנט.
 
תופעה ייחודית נוספת שמקשה על נשים רבות ההופכות לאימהות היא אובדן הזיכרון והריכוז. בסלנג הפופולרי בין נשים היא מכונה ״טַפֶּשת היריון״ (Baby Brain). ראשיתה של התופעה בהיריון והיא נמשכת חודשים ואפילו שנים אחרי הלידה. נשים מספרות על טשטוש, פיזור נפש, רגישות יתר, חוסר יכולת להתרכז, התנהלות משונה ובעיקר — חסרת היגיון. חוקרים טוענים כי לתופעה הסברים ביולוגיים והיא נוצרת מתנודתיות מסיבית של הורמונים כמו גם מתנועות קלות של העובר שמשפיעות על מוח האישה ההרה. מובן שאחראית לכך גם הנטייה של אימהות טריות להתרכז בעיקר בתינוק ולהפעיל לשם כך זיכרון סלקטיבי. פרופסור מרשה קייטס, שחקרה את התופעה הידועה בקרב אימהות, מצאה כי נשים שזה עתה ילדו השיגו תוצאות נמוכות יותר במבחני אינטליגנציה, זיכרון לטווח קצר וזיכרון מרחבי ומילולי בהשוואה לנשים אחרות.
 
אורנה, 39, גרפיקאית, דתייה, נשואה ואם לארבעה מעידה כי ״טפשת היריון ממשיכה גם אחרי הלידה. הזיכרון שלי ירד, ולא חזר מאז, למרות שעברו כבר כמה שנים. אני ממש מרגישה שיש לי פחות יכולות קוגניטיביות. אני פחות מרוכזת... לא מזמן הכנתי שתי ביצים לי ולבעלי. הוא שם אחת אצלי בצלחת ואחת אצלו. כשגמרתי לאכול אותה הסתכלתי על בעלי ושאלתי — למה לקחת את הביצה שלי? בכלל לא זכרתי שאכלתי אותה.״
כדי לשמור על המוח מהתנוונות בשל ההתעסקות המוגברת בתינוק בלבד אימהות מוצאות פתרונות שונים ומקוריים. ג׳ודי, 51, עורכת, נשואה ואם לשניים, מספרת: ״אני זוכרת שכשנולדה הבת שלי הייתי עסוקה רק בהנקה והחתלה והיה לי נורא חשוב לשמור על עצמי, פחדתי שהמוח שלי יימחק. אז בכל פעם אחרי שהינקתי דאגתי לקרוא את פוקו. ככה קראתי שלושה ספרים של פוקו, שהיו נורא קשים, והוא בכלל לא עניין אותי, אבל רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין מסוגלת לחשוב ולהבין טקסט. בכלל, קראתי לה בכל השנה הראשונה שירים של רטוש בקול רם, היא ממילא לא מבינה, וככה יכולתי להמשיך לשמור על המוח שלי ועל הדברים שאהבתי לעשות.״
 
האמנית מאלי דה־קאלו מספרת על אחת מעבודותיה שבה ניסתה לשקף את הניסיון שלה לשמור גם על עולמה האינטלקטואלי בתוך האימהות: ״ב׳פינקלקראוט׳ המצלמה מצלמת את בתי ואותי בזמן ארוחת הערב. במהלך הארוחה אני מקריאה לבתי כתבה על המהומות האתניות המתרחשות בפריז 2005. ההקראה שלי נעשית באופן שבו מקריאים סיפורי ילדים, עם האינטונציות המתאימות. בתי, על אף שאינה ממש מבינה את ׳הסיפור׳, נמצאת במקביל בעולמה הפרטי, משחקת עם מטרייה, מקשיבה, מהנהנת, מגיבה, משתפת פעולה. עבורי ההקראה היא אקט הישרדותי. אני מקריאה לה מה שאני בעצם רוצה לקרוא לעצמי, מה שמאפשר לי מצב של שפיות/הישרדות בתפקיד האם.״
אבות
אבות בימינו מעורבים הרבה יותר בתהליך ההיריון והלידה. הם מגיעים לבדיקות, מקבלים החלטות, מקצתם אומרים ״אנחנו בהיריון״, ורבים נמצאים בחדר הלידה ממש. גברים לא מעטים אף לוקים בתסמינים דומים לאלה של היריון, כמו עלייה במשקל, בחילות והפרעות בשינה. סיבות אחדות לתופעה, המכונה ״תסמונת קובאד״ (Couvade Syndrome), הן, כנראה, קנאה בבת הזוג או הזדהות אִתה וביטוי פסיכוסומטי למצוקה.50 אך למרות המעורבות המוגברת של גברים בהיריון ובלידה, עדיין מצפים מהאֵם לשינוי זהות כמעט מיידי ולהשתקעות טוטאלית בתינוק, ואילו האב מקבל ארכה מסוימת מסיבות ביולוגיות ״מקילות״ (הוא לא יָלד, אינו מיניק, אין לו ה״אינסטינקט״ הזה).
היו גברים לא מעטים שאמרו לנו שלקח להם זמן להסתגל לתפקיד (חודשים או שנים), לאהוב את הילד ואפילו להתייחס אליו. אצל רובם לא התעוררו רגשות אשמה עקב כך. הם ידעו כי ההנחה החברתית היא שלגבר לוקח זמן להיקשר לילד שלו, ועד שהוא לא ורבלי ותקשורתי (מגיב, משחק, מדבר, בועט בכדור) האב לא נקשר אליו בהכרח. יוצאי דופן היו הגברים שהשתתפותם בטיפול בילד רבה. מאחר שהתקשרות לתינוק והתאהבות בו באים בדרך כלל יד ביד עם הטיפול בו, אבות מעורבים פחות גם מתקשים ליצור קשר עם הילד,51 בעוד שגברים שנוטלים חלק פעיל בטיפול בתינוק — מחתלים, רוחצים, מאכילים מבקבוק — נקשרים אליו מהר יותר.
 
החיבור שנוצר תוך כדי הטיפול בתינוק והפעילות המשותפת הוא טבעי, אבל יש לו גם הסבר ביולוגי: מחקרים מראים שאצל אב טרי פעיל שנוגע בתינוק מתרחשת צמיחה מואצת של נוירונים חדשים במוח. אלה יוצרים מעגלים חשמליים שנועדו להכשירו להיות אב קשוב, אוהב ומכיל. אם הוא מעורב פיזית בהורות, אפשר גם לצפות לירידה בטסטוסטרון — ההורמון הגברי האחראי לתוקפנות, לתחרותיות ולדחף מיני, ובה בעת לעלייה ברמת ההורמונים אוקסיטוצין, ואזופרסין ודופמין, שיוצרים חיבור, קשר ואהבה לילד.
יואל, 70, איש עסקים, גרוש ואב לשלושה, אומר דברים שגם אבות אחרים לא מעטים אמרו לנו. הוא מספר שהתחיל להרגיש אב של ממש ולהיקשר לילדיו רק כשנעשו ורבליים, כלומר בסביבות גיל שנתיים: ״כשנולד הגדול והאחרים, לא הרגשתי אבא. האבהוּת הופיעה ברגע שיכולתי לדבר אִתם. רציתי מאוד, אבל הקשר נוצר כשהתחילו לדבר... כשהיו קטנים לא הרגשתי אהבה. לגבי הגדול, לא היה יפה בכלל כשנולד. וגם היו לי מין רגשי רחמים עליו, כאילו שיש לו פגם ולא יצליח בגלל שהיה שדוף ועדין וחלש... ככל שהתבגר האהבה שלי גדלה.״
מאחר שגברים אינם יולדים ואינם מיניקים, האקסיומות החברתיות החלות על נשים במידה רבה אינן תקפות לגביהם. לא רק שהם אינם אמורים להתחבר לילד מיד, או להתאהב בו, הם גם לא אמורים לוותר על הזהות הקודמת שלהם או להזניח פנים אחרות בחייהם, כמו קריירה ותחביבים. מכיוון שהחברה מייחסת להם מעין שלומיאליות מסוימת, או לפחות היעדר אינסטינקט אימהי, ישנן נשים שמנצלות זאת כדי להשליט את דעתן על אופן גידול הילדים וחינוכם. נשים רבות מעבירות לבעליהן את המסר שהן יודעות טוב מהם איך לטפל בתינוק, ובאמצעות מה שמכונה בספרות Maternal Gatekeeping (שמירת סף אימהית) הן דוחקות את הבעל מתפקידים הוריים. נשים נוטות לנהל את האבות ולהדריך אותם באשר לצורת הטיפול הראויה בתינוק, ולמעשה משמשות סוכן חִברות לאבות לתפקידם החדש. רוב האבות אינם מתייעצים בענייני הורות באינטנסיביות דומה לזו של הנשים (הגולשות באתרים, קוראות ספרים בנושא ומתייעצות עם חברות). עובדה זו מרחיקה אותם עוד יותר מה״ידע״ הנדרש ומאפשרת לאימהות להציג את עצמן כבעלות הידע היחידות במשפחה ולראות באב עוזר שלהן. החִברות של האב בידי האם נעשה הן מההיבט הטכני־התנהגותי — כשהיא הופכת למנהלת הזמן, המשימות והביצועים של האב, והן מההיבט הרגשי — כשהיא עשויה לנהל את רגשותיו של האב הטרי, לומר לו מה ראוי שירגיש ומה אינו ראוי. נשים שנוטלות את תפקיד שומרות הסף של ביצועי האב ורגשותיו ומלוות זאת בביקורתיות גורמות לאבות רבים להתרחק מתפקידים הוריים שאפשר שהיו לוקחים על עצמם בנסיבות אחרות, ולהרגיש שאין סומכים עליהם.
״אומרים שגברים מפתחים חרדת פרנסה מרגע שהם בהיריון, ואני מניח שזה מסביר במקצת את המחשבות הפתאומיות שלי בעניין נהיגת מונית בלילה לצד העבודה ביום,״ כתב העיתונאי רענן שקד בהומור מפוכח. ואכן, הבעיה המרכזית שעל אבות להתמודד אִתה עם המעבר להורות היא העול החדש המוטל עליהם — פרנסה, ושילובה עם האבהות הטרייה. בכל תרבויות האדם שנחקרו התברר שהגברים ממלאים חלק קטן בטיפול ישיר בילדים, אבל בתפקידיהם כמפרנסים וכמגיני הנשים והילדים אין להם מתחרים בקרב הפרימטים. גם בימינו חלוקת העבודה המסורתית עדיין שרירה וקיימת במשפחות רבות — האב מפרנס והאישה מגדלת את הילדים, ואם אפשר גם עובדת, אך לרוב הכנסתה נמוכה יותר והיא נחשבת ״משכורת שנייה״. העול הגדול של פרנסת המשפחה מתווסף לציפייה מהאב החדש להיות פעיל ומסור יותר. אבות חוזרים בערב מהעבודה רצוצים, ואז נתקלים בדרישות של האם, כפי שאמר לנו אילן, 32, נשוי ואב לשניים, שכיר בחברה: ״מותש, רוצה לנוח, עבדתי כל היום כמו חמור, ואז באה האישה ומגישה לי את הילד, אז — התינוק, ומצפה שאחליף אותה. מאז שאני אבא כמעט אין לי חיים אחרים חוץ מבית ועבודה. הייתי רוצה להיות יותר עם הילד, וזה מתסכל, אבל יש מחויבויות.״ אילן ואבות אחרים נאבקים עם איום על העצמאות ועל החיים החופשיים שהיו להם קודם. יש שרוצים להיות מעורבים יותר בגידול הילד, ולעתים מתוסכלים על שהם נדרשים לעבוד במקום להיות עם התינוק. אחרים ״מנצלים״ את העבודה כדי להתרחק מהמטלות החדשות בבית. אלה גם אלה מתמודדים עם הצורך לבנות לעצמם מודל אבהות חדש, שפעמים רבות אינו יכול להתבסס על המודל שהכירו בבית, שבו שררו לרוב יחסים לא שוויוניים וחלוקת עבודה מסורתית.
ההבנה שהם הופכים לאבות ניכרת בגברים כבר בהיריון של בנות זוגם, ועל פי מחקרים, תקופה זו נחשבת מתוחה עבורם. לאחר הלידה גברים גם צריכים להפנים את מערך הכוחות החדש במשפחה ואת הקשר בין בת זוגם ובין הילד, שמשאיר אותם במידה מסוימת בחוץ. נשותיהם לא רק מתמסרות ברובן לאימהוּת, אלא גם נסוגות מתפקיד בת הזוג, בעיקר בהיבט המיני שלו. מקצתם מרגישים חסרי אונים, מבודדים, לא מועילים ואף מיותרים. התחושה מתעוררת אצלם כבר בלידה עצמה, שאף שחלקם נוכחים בה, הרי שהם אינם יכולים לתרום כמעט דבר לתהליך. ההמשך מגיע בהנקה — פעולה שרק האם יכולה לבצע ומגדירה אותה כהורה העיקרי מבחינות רבות. התוצאות הרגשיות של התהליכים האלה ואחרים עלולות להיות כעס — על האם וגם על הילד שגזל אותה ממנו — עצבות, תסכול, עצבנות, נטייה למצבי רוח, דימוי עצמי נמוך ואף דיכאון. כמו אצל נשים, נסיבות, סביבה, הקֶשר עם האם והקשר עם הילד ישפיעו על מצבו הנפשי של האב.
 
רותי שלו, מאמנת, מגשרת מוסמכת, מנחה סדנאות הכנה ללידה לגברים ומלווה משפחתית טוענת כי הקושי המכריע במעבר של גברים לאבהות הוא העובדה שלגבר אין משבצת משלו ומאדם מחולל ועצמאי בשאר תחומי חייו הוא נעשה שולי במידה מסוימת בהיריון ובשלבים הראשוניים של ההורות. האב ״עדיין אינו מוזמן להיות שם ממקום אוטונומי ואותנטי, אלא כשולייה. גברים רבים מפרשים את זה כפוזיציה לא מכבדת ולא מעצימה והתוצאות לכך ידועות ונעות בין קצרים בתקשורת הזוגית, ניתוק רגשי והיעדרות. המחיר עשוי להיות קטלני עבור המשפחה הצעירה, מה שמתבטא כידוע באחוז גבוה של מתגרשים בשנים הראשונות שלאחר הלידה.״
 
גברים לא מעטים אכן מרגישים מודרים מהקשר הזוגי שנוצר בין בת זוגם ובין הילד, ומתרעמים על כך. הזעם מופנה כלפי האישה ולעתים גם כלפי הילד עצמו, ולפעמים הוא מגיע לכדי משבר. מיכאל, 35, אב לילד בן שש, זוכר איך אשתו ״...השתמשה בתינוק כתירוץ להתרחק ממני, אבל אז לא ידעתי את זה. ממש כעסתי על התינוק, על היצור המסכן הזה, כאילו הוא היה אשם בכול. כשהיה בוכה, וזה היה הרבה, ממש התעצבנתי — מה, הוא עוד פעם מפריע לי, מה עכשיו הוא רוצה? פתאום כבר לא שוכבים, אפילו סתם בילוי ביחד. איך שמתחילים משהו בינינו — הוא צועק. ׳די כבר,׳ אמרתי פעם אחת, ׳תן לי לחיות!׳״ ואמיר, 25, נשוי ואב לתינוק, מחזק את דבריו: ״בסוף התרחקתי למישהי אחרת, שקיבלה אותי, שרצתה אותי. הרגשתי שאשתי לא רוצה להיות אתי. רק התינוק והתינוק, ישנה אתו, אני במיטה אחרת, אני בכלל כבר לא מעניין. זה מכעיס, כאילו מישהו בא ולוקח לך את הזוגיות.״ אמיר מספר ש״בסוף היא גילתה, היה משבר רציני. מנסים עכשיו להתגבר על זה. בטיפול גם אומרים לה, ׳הלו, שימי לב שיש לך גם בעל,׳ והם צודקים.״
עם הצטרפותו של התינוק למשפחה גברים רבים חשים אפוא הבדל בין חייהם הקודמים לחייהם החדשים — במערך הכוחות במשפחה, בצורך הדוחק יותר לפרנס ולהתפרנס, בקושי למצוא זמן פרטי. אך עוצמתו של השינוי שעוברים אבות חדשים לרוב נמוכה מזו של נשים. רבים מהם ממשיכים לעבוד כרגיל, ופגשנו אבות לא מעטים שאף הגבירו את הקצב, עברו למשרה תובענית יותר או יצאו לעצמאות. רבים מהם סיפרו שהם ממשיכים להתאמן בחדר כושר אחרי העבודה, לשחק כדורגל ולצאת עם חברים, גם אם בתדירות נמוכה יותר, ורובם שמרו על עצמאותם ועל תחושה של ערך עצמי. בדרך זו הם הצליחו לשמור על זהותם הקודמת ולקבל את המעבר להורות בצורה חלקה ומשוחררת יותר מאשר נשים. ניכר כי גברים פחות מתוסכלים או מרירים וחשים פחות אובדן עם הפיכתם להורים, ומשום כך פנויים להתרכז יותר בפן החיובי והנעים של תפקידם החדש.
״בתוכנית שלנו המתנדבת באה ללוות את האם, והאב בדרך כלל ברקע,״ מספרת דפנה נוימן, מייסדת תוכנית ״אם לאם בקהילה״ בשדמות, מכללת אורנים. ״הנשים במצב שהכול נשפך מהן — החלב, הדמעות, הדם והצורך לדבר. אצל גברים זה אחרת. הם ממשיכים את ההתפתחות המקצועית שלהם, לא ישַנו בדרך כלל את המירוץ הזה. לעתים יצטרכו להתפרנס יותר. לרוב הם מתמודדים באמצעות פתרונות טכניים.״
 
הכנה לאבהות — לשינוי בחיים, לתחושות שעולות, לקשיים — חשובה לגברים לא פחות מאשר לנשים. משום כך, אבות מבוגרים, גברים שגידלו את אחיהם בצעירותם, או להפך — היו עדים לאחיהם הגדולים מתחתנים ומולידים ילדים — סיפרו שהיו מוכנים יותר מאבות צעירים שקפצו לתפקיד ללא הכנה מוקדמת. אריאל, 42, חוקר מעבדה דתי, נשוי ואב טרי לתינוק חושב שהוא בשל יותר לאבהות, מודע יותר להשלכותיה ושלֵו יותר מאב צעיר. השנים הרבות שחווה בהן אבהות מהצד — באמצעות צפייה בחברים ובני משפחה ושמיעת סיפורים מהם — העניקו לו, לדעתו, את ההכשרה המוקדמת שחסרה לאבות צעירים יותר: ״לתחושתי, ההבדל רלוונטי בכמה רמות. קודם כול ברמה הטכנית — המודעות שלי למתרחש, ויותר מכך לעתיד להתרחש, גבוהה הרבה יותר מאשר אב טרי. אני מניח שזה כמו ׳הכנה לצבא׳. כבן קטן עם אחים גדולים שעברו כולם מסלול קרבי דומה לשלי, אחרי שגדלתי על הסיפורים שלהם, כשהגעתי לצבא הרגשתי שאני יודע כל רגע ורגע מה הולך להיות. גם כאן, אחרי כל כך הרבה חברים שעברו את החוויה ושיתפו אותי במה שעובר עליהם, אני מרגיש תחושה זהה. אבל לא במובן של ׳איזה בעסה, אין לי את תחושת הראשוניות׳, אלא ברוח טובה, היכולת להבין.
״רמה נוספת היא [הרמה] הנפשית, ובמלה אחת: פרופורציות. יש משהו בתינוק קטן שכל כך יכול להלחיץ, כל טיפת דם שהוא פולט עם החלב או כל בכי שלא נפסק יכולים לאיים על ההורה. במובן הזה, אני חש שהבגרות שלנו מאפשרת לנו לקחת הכול בפרופורציות ולא להילחץ מכל דבר. אבל בעיניי, הדבר המשמעותי ביותר הוא היכולת לחוש בעוצמת החוויה ובגודל הנס... אולי גם בפרספקטיבה דתית, הכרה של טוב וחסד שמגיע מלמעלה, ושאיננו מובן מאליו.״
מרי שלי והולדת פרנקנשטיין
 
כאשר נפתחה בטן האדמה באחד מאיי אינדונזיה, ב־ 1815, באו לאוויר העולם ענני אפר וולקני כבדים וסמיכים שהחשיכו את עין השמש. שנה לאחר מכן הייתה קרה בשדות אירופה בלב האביב, סופות שלג ביוני וגשם ביולי. זו הייתה השנה הידועה כ״השנה ללא קיץ״, ומלבם של ענני הסערה המתנחשלים עלתה ובאה מפלצת שהייתה עתידה לרדוף את המין האנושי עד ימינו אנו.
היא נולדה באחוזה לחופי אגם ז׳נווה, שבה שהו באותה תקופה לורד בריטי ידוע לשמצה, רופאו המסור, ידידו הברונט חסר הפרוטה, רעייתו בת התשע־עשרה ואחותה החורגת, שהייתה המאהבת של כבוד הלורד. השמות מאחורי התארים הללו היו שייכים לג׳ורג׳ גורדון ביירון, הברון השישי לבית ביירון, לד״ר ג׳ון ויליאם פולידורי,* לפרסי ביש שלי, למרי וולסטונקראפט גודווין שלי ולג׳יין (קלייר) קלרמונט. שניים מבני החבורה החריפה הזו יוכרו לימים כמשוררים הרומנטיים הבולטים של תקופתם,
ואחת — כאמו יולדתו של סיוט.
 
״גשם בלתי פוסק״ ירד כל אותו ״קיץ רטוב וממית״, כפי שתכתוב מרי בהקדמה לספרה לאחר שנים, ובני החבורה נותרו ספונים בווילה במשך ימים. כדי להשתעשע קראו זה לזה מתוך אסופת סיפורי אימה גרמניים שהפכה פופולרית באותם ימים של תחייה גותית ושל חיבה לערטילאי, למאיים ולעתיק. הוחלט על התערבות, שבמהלכה יכתוב כל אחד מהנוכחים סיפור אימה משלו. הערב הסתיים ללא הישגים משמעותיים, ומרי, שלא הצליחה לחשוב על כלום, פרשה מתוסכלת מן החבורה ועלתה לחדרה, לקרוא את תיעוד ניסוייו של גלווני בחשמל והשפעותיו המעוררות על איברים כרותים.
בספק חלום ספק סיוט בהקיץ חזתה מרי בסטודנט צעיר עומד ליד יצור הבלהות שיצר. ״מה שהבעית אותי, יבעית גם אחרים,״ כתבה, והחלה במשימת הרכבתו של ״פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני״.
אך לא רק צפרדעים מפרכסות היו ההשראה לבריאתו של היצור הטרגי, אלא גם תינוקות דוממים. שנה קודם לכן ילדה מרי בת, קלרה, ששרדה רק ימים ספורים. ״קמתי להיניק אותה באמצע הלילה,״ כתבה לידיד, ״אך היא נראתה כה שלווה בשנתה, שלא רציתי להעיר אותה. היא כבר הייתה מתה, אך אנו לא גילינו זאת עד הבוקר.״ מותה של קלרה השקיע את מרי, בת שמונה־עשרה בסך הכול, בתהומות של ייאוש, שהיה כפי הנראה שילוב של דיכאון שלאחר לידה, אֵבל אדיר על מות בתה ונטייה למלנכוליה שממנה סבלו גם בנות משפחה נוספות. אמה, מרי וולסטונקראפט, שחיברה את המניפסט הפמיניסטי הצידוק לזכויות הנשים (A Vindication of the Rights of Woman), מתה בלידתה, ואביה, הפילוסוף ויליאם גודווין, הוא שגידל אותה. בביתו פגשה את שלי, המשורר הרומנטי הצעיר, נשבתה בקסמו ולאחר שאביה אסר על השניים להיפגש, נמלטה בחברתו לצרפת. יתומה מאם ונטושה מאב הרתה מרי בשנית וילדה בן, ויליאם.
כאשר נסעה לז׳נווה בחברת שלי וידידיהם הייתה אחותה, קלייר, בהיריון מביירון, וחלומות על הבת המתה, הבן החי והילד שעוד לא נולד טרפו את שנתה של מרי, והיא תיעדה כמה מהם ביומניה.
את כל אלה יצקה אל תוך סיפורו של הרופא המבריק, ד״ר ויקטור פרנקנשטיין, המתיימר למצוא דרך להביס את המוות, ובורא, ביהירותו וגאוניותו, את הצאצא שעתיד לרדוף אותו אל מותו שלו.
הנרקיסיזם של פרנקנשטיין, שאינו מסוגל לראות דבר מלבד את מטרתו האובססיבית, מביא ליצירתו של תינוק הנדמה בעיני יוצרו פגום, כעור ומעורר אימה. ויקטור בורח מאחריותו ההורית, מצאצאו שלו, מפקיר אותו ומייחל שפשוט ייעלם מעל פני האדמה. גרוע מכך, הוא מנסה לאיין את קיומו ואינו מעניק לו אפילו שם משלו. אך היצור קם על יוצרו, רודף אותו ואת משפחתו ה״נורמטיבית״, מסכן את אושרו ואת חייו ואינו מוכן ללכת בשקט אל תהומות הנשייה. ב״פרנקנשטיין״ מפצלת מרי את חוויות חייה שלה לשניים, היוצר והיצור. הראשון הוא ההורה הסובל מדיכאון שלאחר לידה, שאינו יכול ליצור קשר עם פרי בטנו (או במקרה הזה, מעבדתו) ולעתים אפילו מפלל שהיצור הלא מובן ייעלם לו והכול יחזור לקדמותו. ייתכן שהכירה היטב את המצב הזה (ואפשר שהיה הסיבה לכך שוויליאם נשאר מאחור בגיל ארבעה חודשים בשעה שהוריו נסעו לז׳נווה). השני הוא היצור הנטוש, הדחוי, שעצם קיומו מאיים על חייו של יוצרו, המבטא את האשמה האיומה הרובצת על מי שבעצם לידתה גרמה למות הורתה, שלכאורה השמידה את מי שברא אותה ונושלה מחיבתו של ההורה־ הבורא האחר שלה.
תחת ידיה הלא מנוסות אך ברוכות הכישרון של נערה בת תשע־עשרה העימות הזה לובש ממדים אפיים הראויים לרמיזה המיתולוגית שבכותרת שלו ומתיך יחד את דמות ההורה המתנכר והצאצא הנוקם במידה כזו, עד שהשם ״פרנקנשטיין״ הופקע מידיו של הרופא והפך מזוהה לחלוטין עם היצור האומלל והזועם שיצר, בדיוק כפי שמרי ירשה את שמה של אמה המתה, הבוראת שאותה השמידה.
 
נועה מנהיים, עורכת ספרות מקור ראשית,
הוצאת הספרים כנרת־זמורה, דביר
* בעקבות אותו ערב יכתוב גם פולידורי על מפלצת משלו — ״הוומפיר״, נובלה הנחשבת לסיפור הערפדים המודרני הראשון, שהתבססה על דמותו האניגמטית והכריזמטית של לורד ביירון.
עיכוב היקשרות
הורים לתאומים, לפגים או לילדים שנולדו עם לקות או צרכים מיוחדים, הורים שעברו טיפולי הפריה ממושכים, שחלו או נפגעו בעת המעבר להורות, שחוו לידה קשה או דיכאון לאחריה ועוד רבים אחרים שהמעבר להורות לא היה להם חלק וקל — אצל כל אלה עלולים לצוץ קשיים מיוחדים. הקשיים הללו עשויים להיתרגם לעיכוב ההיקשרות לתינוק ולאיפוק בהבעת רגשות כלפיו. במקרים מסוימים האב והאם נמנעים, כמעט ביודעין, מלדמיין את עצמם כהורים ונוטים לספקות, ללחץ ולחששות רבים בנוגע ליכולתם לטפל כראוי בתינוק.59 אחרים יגיבו בהתנהגות הגנתית, מגוננת מדי, חסרת רגישות ושתלטנית כלפי התינוק שלהם, ולעתים גם בהתרחקות ובאדישות, התייחסות שעלולה, לדעת חוקרים, לפגום במקרים מסוימים בהתפתחות הרגשית של התינוק ובדפוסי ההתקשרות העתידיים שלו.60
חוויית הלידה היא משמעותית ועשויה להשפיע על הזהות ההורית, על הלך הרוח ועל תזמון ההתקשרות עם התינוק ואופייה. לחוויית לידה קשה, מסובכת או טראומתית עשויה להיות השפעה שלילית על האם בראשית אימהותה.61 מורן אייזנשטיין, דוגמנית ושחקנית, סיפרה בגילוי לב על לידה כזו: ״זה היה גיהנום... לא התקרבתי לפתיחה. אמרו לי להיות סבלנית, אבל עברתי מאפס למאה מבחינת הצירים והכאבים. בכיתי, צרחתי את נשמתי והרבצתי לעצמי... אמרתי לאמא שלי, ׳אני מרגישה שהשטן נכנס לגוף ואוכל אותו. לא יכולה להתמודד עם זה. אני אתאבד.׳ איבדתי צלם אנוש.״62
כרמית, 51, מעצבת פנים, גרושה ואם לשתיים, חוותה לידה קשה ועוד כמה ״מעכבי היקשרות״: ״בגיל 19 כבר הייתי אמא. הופרדתי מהילדה, לא ראיתי אותה כמעט חודשיים אחרי הלידה בגלל בצקת בריאות. לא הייתה לי הרגשה ראשונית. לא הינקתי. לא יכולתי לקום מהמיטה ואסור להביא תינוקות לקומה של [מחלקה] פנימית. הייתה לי חרדת מוות ולא התעסקתי כל כך בילדה. הייתי בדיכאון רציני אחרי הלידה כי נותקתי ממנה. לא יכולתי לנשום והייתי עם מכשירים. הייתי במחלקה נוראית שכל רגע מישהו מת בה. כל הזמן רק בכיתי. לא זוכרת שהתגעגעתי, אבל [היא] הייתה לי בראש.״ כרמית אמנם ביקרה את התינוקת שלה כמה פעמים ביום, אך לא חשה כלפיה עדיין דבר: ״הרגשתי ריחוק כזה, עצב, לא העזתי אפילו ממש לגעת בה. פחדתי שאזיק לה, או שהיא דווקא תזיק לי.״ האהבה הגיעה במלוא עוצמתה אחרי שלושה חודשים, כשהשתחררה מבית החולים: ״כששחררו אותי הלכנו לאמא שלי. היו מביאים לי אותה למיטה עם בקבוק. אמא שלי טיפלה בה ובי... זוכרת אותה כשהיא כבר בבית... וכבר הרגשתי יותר טוב, ופתאום הרגשתי חום פנימי של אהבה שאף פעם לא הרגשתי. פעם ראשונה שחשתי ממש אהבה, חום והתרגשות.״
החיבור הפיזי יצר היקשרות ואהבה גם אצל מירי, 37, נשואה ואם לשניים, שמספרת על לידת בתה הבכורה: ״...לקח לי כמה ימים. לא רציתי שישימו לי אותה על הבטן. זה מזעזע להגיד, הייתי בשוק. ילדתי בלי אפידורל, כולי רעדתי, לא רציתי אותה. לא אגיד את זה ברבים, יסקלו אותי. הרופאה הייתה בהלם, רציתי רגע לחזור לעצמי. זה היה שוק. צרחתי... אחרי ששמו לי אותה על הבטן, התחיל החיבור.״
 
מגע וטיפול בתינוק אכן עשויים ליצור קשר רגשי חזק גם במקרים קשים. יגאל, איש עסקים בן 58, נשוי ואב לארבעה, מספר שדווקא הטיפול האינטנסיבי בתאומים הפגים הוא שגרם לו להיקשר אליהם: ״הייתה תחושה כמו בצבא של משהו שנורא קשה, טוטאלי. אין הפסקות... היה לילה ששניהם חטפו וירוס עם שלשול ולילה שלם החלפנו סדינים וחיתולים והאכלנו והרדמנו וחוזר חלילה. לא ישנו כל הלילה. בחמש וחצי התאזנו, והמטפלת מגיעה בשבע והלכנו לעבוד ואמרנו אחד לשני — זה כמו בצבא... אתה מלא בגאווה, אתה חלק ממשימה, מטרה... התחברתי אליהם, אני חושב, בזכות זה שהאכלתי אותם במיטה. זה 24 שעות. כל שלוש שעות חייבים להאכיל פגים.״
המקרה של יגאל, של הורות לפגים, נמצא כגורם בולט לעיכוב היקשרות. 10-7 אחוזים מהלידות בישראל הן לידות של פגים. תינוקות אלה, שנולדו טרם זמנם, נחשבים לאוכלוסייה בסיכון, וכך גם הוריהם. הורה לילד פג או פגוע, שלא בטוח שיחיה, עלול לנסות ״לחכות״ עם האהבה שלו עד שיתברר המצב. אצל הורים לפגים ניכרים סימני דחק, דיכאון, מצב רוח ירוד, עצב ותשישות רבים יותר מאשר אצל הורים לתינוקות שנולדו במועד, ובהתאם לכך ההיקשרות הרגשית לתינוקם עשויה להיות מעוכבת. במחקר שנערך במרכז הרפואי סורוקה ובאוניברסיטת בן־גוריון התברר כי לאבות קשה יותר להתמודד עם פגוּת של ילדים מאשר לאימהות. יתרה מזו, בתום שישה חודשי מעקב התברר כי בקרב האימהות נעלמו סימני הדיכאון, ואילו בקרב האבות הם נותרו.
ד״ר הגר הראל, פסיכולוגית מאוניברסיטת בר־אילן שעסקה בנושא בעבודת הדוקטור שלה, טוענת כי ״אימהות לפגים מביעות דאגה רבה לבריאות הילד, חוות את השהות בפגייה כפרידה ולעתים מביעות רגשות אשמה בנוסח ׳אולי עשיתי משהו שגרם ללידה מוקדמת׳.״ אחד הממצאים העיקריים של מחקרה היה שאימהות לפגים נטו להניח את התינוק לידן — על הספה, על השטיח או בכיסא הטרמפולינה — ולא עליהן, ונטו לגעת פחות בתינוק ולהשתמש יותר בצעצועים. ממצא חשוב נוסף היה שאימהות לפגים הרבו בהתנהגויות תקשורתיות כלפי התינוק, כמו חיוך, דיבור ומבט, אבל עשו זאת לפרקי זמן קצרים יותר בהשוואה לאימהות של תינוקות בשלים. הסבר אפשרי עשוי להיות קושי בהיקשרות הראשונית. ״אימהות לפגים מספרות כמה נורא התינוק נראה בהתחלה, כמה הן התאכזבו כשנאסר עליהן להיניק אותו ונשים זרות טיפלו בו וכמה היה להן קשה להתחבר אליו כששוחרר מהפגייה,״ אומרת הראל.
קייקו, שכירה בת 37, נשואה ואם לשניים, מספרת כי בניגוד לבת הגדולה שאִתה ״הבונדינג היה כבר מהבטן וישר התחברה לציצי״, בבנה הפג לקח לה זמן להתאהב. היא נמנעה מלהתחבר אליו, וגם כשכבר ידעה שהסכנה חלפה — עדיין היה לה קשה לשחרר את המחסום: ״...עד שיצא מהפגייה, מבחינתי כל הזמן עצרתי את עצמי שלא להיקשר אליו. היה לי ברור שלא יוצא לי ילד. לא היה לי ספק בזה. כבר מהדימום הראשון חשבתי שזה הפלה. היה לי ברור שאיבדתי את ההיריון... להיות בשליטה אצלי זה מאוד חשוב... כן החזקתי ורצתי לפגייה כמו מחלבה, אבל היה לי נורא קשה, אמרתי לעצמי לא בטוח תגיעי עם תינוק הביתה וזה בסדר... כשהגעתי אתו הביתה היו לי יומיים שאמרתי את צריכה לאהוב אותו, עכשיו את צריכה, וזה היה הרבה יותר קשה.״
פזית, 38, עובדת במעבדה רפואית, נשואה ואם לשניים, מעידה גם היא על עיכוב האהבה לתינוק הפג שלה: ״...הקושי הגדול הוא פשוט לאהוב את הילדים האלה, כי הרגשות הנפוצים יותר הם חרדה מהעתיד וגאווה על כך שהם מתגברים על הקשיים. אבל אין מקום לאהבה...״ פזית ובעלה החליטו יום אחד החלטה מודעת, ממש כמו קייקו, שמעתה ואילך יאהבו בלב שלם את הילד שלהם. לשם כך היו חייבים, לדבריה, ״לשים את ה׳פגוּת׳ שלו בצד... והיום שבו החלטנו פשוט לאהוב את התינוק, למחוק את העבר שלו בתור פג, להפסיק ללכת למעקבים האינסופיים ולהתמודד עם כל בעיה ברגע שהיא תעלה, כמו אצל כל ילד אחר, היה הרגע הכי חשוב והכי קשה. וכמעט כל הצוות המטפל לא תמך בנו...״
מחקרים שנערכו בשנים האחרונות במעבדות של חוקרי מוח, ביולוגים, גנטיקאים ורופאים קובעים חד־משמעית שמה שאנחנו מכנים ״האינסטינקט האימהי״ הוא עניין של ביולוגיה, של חיווט חשמלי במוח שמפעיל אזורים וחושים ומפריש הורמונים על מנת להפוך אישה לאם אוהבת. מחקרים חדשים אלה מצביעים על האפשרות שהתנודות ההורמונליות החריפות במהלך ההיריון, הלידה וההנקה מחוללות גם שינויים במבנה המוח של הנקבה והגדלה של הנוירונים באזורים מסוימים. אחדים מהאזורים המשתנים במוח אחראים לעיצוב התנהגות אימהית חמה, אמפתית ויעילה, המתבטאת, למשל, בבניית קן, בטיפוח וניקוי הצאצאים ובהגנה עליהם מפני טורפים. אזורים אחרים שולטים בזיכרון, בלמידה, בעיבוד של מוטיבציה ותגמול ובתגובות לפחד ולעקה. השינויים במוח האם מקנים לה, כנראה, גם את היכולת ״ללהטט״ בין התביעות הרבות והשונות של האימהות.
 
הטבע נרתם לחיזוק ההיקשרות, האמפתיה והאהבה בין ההורה לילד בעיקר באמצעות הורמון האוקסיטוצין, הורמון האהבה, המופרש בגוף ההורה בעת מגע בתינוק, ליטופו והנקתו. מחקרים העלו כי ככל שהורה נוגע יותר בתינוק, כך גם עולה אצלו רמת האוקסיטוצין. עלייה זו מגבירה את הרצון לגעת עוד בתינוק, ושוב, הדבר מיתרגם לעלייה ברמת האוקסיטוצין. אצל אימהות טריות יש לו תפקיד חשוב נוסף: הפחתת החרדה וחיזוק תחושת האמפתיה למשמע בכי. אוקסיטוצין, הורמון המעורר את התכווצויות הלידה והפרשת החלב, משפיע כנראה גם על ההיפוקמפוס ומשפר את הזיכרון והלמידה. המגע עם התינוק גורם לאם תחושת יעילות עצמית גבוהה, הסתגלות רגשית טובה יותר, יחס חם וחיובי יותר לתינוק וגם תפיסה חיובית יותר שלו. יש הטוענים שרמת האוקסיטוצין בגופן של אימהות שילדו בלידה וגינלית גבוהה יותר. אחרים טוענים כי ככל שההתנהגות ההורית רגישה יותר לתינוק וכוללת מגע, ובלי קשר למינו של ההורה (ואם הוא הורה ביולוגי או לא), כך עולה רמת האוקסיטוצין. רמה זו יכולה להיפגע במקרים של לידת פג או במצב של דיכאון אחרי לידה.
 
דיכאון אחרי לידה
״חודשיים אחרי לידה, אם לארבע בנות ושחקנית כל כך טובה… כבר חודשיים שאני מחכה שזה יעבור, אומרת לעצמי שזה רק עניין של זמן, קוראת בסתר כתבות, נכנסת לפורומים, מתעניינת… משדרת לכולם שהכול בסדר… אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי… וחוץ מזה איך אסביר את זה? הרי יש לי תינוקת בריאה ושלמה בידיים — אז על מה לעזאזל אני בוכה?? באיזו זכות? תתביישי לך! פשוט חוצפה! אמא מקולקלת!… כל מי שנתקל בי מחמיא לי שחזרתי לעצמי כל כך מהר, ׳את נראית נהדר׳, הם אומרים… לו רק היו יודעים ששעה לפני בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה… שחקנית טובה… ובפנים אני מרוסקת… מרגישה מחנק בגרון כל הזמן, לא מצליחה לישון, כל הזמן במיטה, מחכה שהיום יעבור ובלילה לא מצליחה להירדם… לפעמים אני בורחת החוצה לחצר — מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר, שאני חייבת לברוח אפילו לרגע… או לתמיד…
״ובעלי? החבר הכי טוב שלי? הוא כועס עליי… אתן מבינות? אני טובעת והוא — כועס עליי… אנחנו לא מדברים יותר מחודש, ממש לא מחליפים מילה, השוטף מתנהל במסרונים, הוא ישן בסלון, אין קשר עין, אין מגע… שכחתי איך הוא נראה… הוא מבצע את המטלות בבית, מטפל בבנות, לוקח ומחזיר, מסדר ומכין, אבל בדממה צועקת… הוא — כועס עליי… אם לא הייתי כל כך עצובה בחיי שהייתי צוחקת מהבדיחה… אהבת חיי נוטשת אותי בתקופה הכי קשה שלי, כשאני חלשה וחסרת אונים. הוא, שנשבע לי תחת חופה לשמור עליי כעל בבת עינו, הוא משאיר אותי להתבוסס לבדי בבור עמוק וחשוך... אחרי עוד לילה של מחשבות שאפילו הדף לא סובל הבוקר החלטתי שאני פונה לעזרה. לא יכולה יותר... חייבת עזרה.״
כך כותבת האֵם יעלי בפוסט שכותרתו ״אמא מקולקלת״ באתר נשים מדברות אמהות, וזוכה לשלל תגובות תומכות, ביניהן: ״אני קוראת והדמעות חונקות את גרוני. אני כל כך מרגישה אותך״ או ״כל הכבוד על האומץ לשתף... יש כל כך הרבה נשים שמרגישות בדיוק כך״.
יעלי אכן אינה יחידה. דיכאון לאחר לידה (PPD, Post Partum Depression) תוקף כ־20-10 אחוזים מהיולדות, ויש אומרים אף יותר. בניגוד לעבר, שבו הנושא הושתק, כיום אפשר למצוא עשרות מאמרים וספרים בנושא, וגם פוסטים וראיונות עם סלבריטאיות שאינן מתביישות לספר על כך בפומבי. בשנת 1989 ראה אור ספרה החשוב של תמר קרון נשים ורודות, הראשון בנושא שהתפרסם בעברית, וזכה לתגובות צוננות ומפוחדות מצד הממסד והציבור. פרופסור קרון, פסיכולוגית שערכה מחקרים נרחבים על דיכאון אחרי לידה, מספרת כי ״אנשים לא רצו לשמוע על זה. הכניסו את זה כהפרעת דיכאון ב־2.DSM הנטייה הייתה לראות בו סוג של דיכאון כמו כל דיכאון. נטפל בו עם תרופות ונסגור עניין, העיקר שהאישה תחזור לתפקד. הייתה התעלמות איומה. יש אידיאל בחברה שלנו — ילדים זאת שמחה ואוי ואבוי אם תהיה פגיעה בנושא המקודש של המשפחה, בעיקר בארץ. אישה עם דיכאון אחרי לידה היא חתרנית. היא פוגעת באושיות החברה שלנו. לדעתי זו הסיבה שהנושא מוזנח.״
 
2 ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני.
גם היום, יותר משני עשורים אחרי שיצא הספר, עדיין לא ממש יודעים בחברה איך להתייחס לתופעה. כמחצית המקרים של דיכאון אחרי לידה כלל אינם מאובחנים. חלק מהנשים שחוות אותו אינן מודות בקיומו, יש שמתביישות בו, אחרות אינן מודעות לו כלל. וישנה עדיין הכחשה — גם שלהן וגם של הסביבה, וסטיגמה של מחלה וסטייה המוצמדת לנשים כאלה מצד ״החברה שמתייחסת אלינו כאל מצורעות מודרניות,״ לדברי השחקנית אורנה פיטוסי. בכתבה חושפנית על הדיכאון שחוותה אומרת פיטוסי כי ״הרגע החשוב ביותר הוא רגע ההכרה במצב. כולם הבינו שמשהו ממש לא בסדר בי, ואני חושבת שלאף אחד לא היה הידע או האומץ להגדיר את מצבי כדיכאון אחרי לידה... ההבנה שהחור השחור שבתוכי מסרב להתמלא, ואני זו שצריכה למלא אותו, להסתכל לעצמי בעיניים ולומר: ׳אני בבעיה, אני בדיכאון׳, היא תחילתו של הריפוי. כשהבנתי שזו הבעיה שלי, נמלאתי שמחה. עכשיו ידעתי מול איזו מפלצת אני צריכה להתמודד.״ פיטוסי מספרת שמה שעזר לה היה בעיקר ההכרה שאינה יחידה, שחלחלה כשהחלה להשתתף בפורומים של דיכאון אחר לידה באינטרנט: ״כל כך הרבה נשים סובלות מאותן תחושות ומחשבות כמוני; אני לא לבד בעולם, אני לא משתגעת.״
 
יעלי ופיטוסי חששו שהחברה תתייג אותן כ״מקולקלות״, משוגעות, לא נורמליות. ואכן, אנשים עלולים לתמוה איך זה שאישה שאמורה להיות כל כך מאושרת ושמחה עם הפיכתה לאם, מרגישה בדיוק ההפך. לא רק החברה מרימה גבה, לעתים אלה הבעלים, כמו זה של יעלי, שלא רק שאינם מבינים ותומכים, אלא בוחרים לכעוס ולהתרחק. איציק, עיתונאי בן 58, גרוש פעמיים ואב לשלוש בנות, מעולם לא קיבל את הטענה של אשתו, שאושרה באבחנות של רופאים כי היא סובלת מדיכאון אחרי לידה. לדעתו, היה זה רק תירוץ כדי להזניח את תפקידיה הנשיים: ״טענה שיש לה דיכאון אחרי לידה... אני לא יודע אם זה נכון. בזבזנו הון תועפות אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים וקיבלה תרופה. לא האמנתי לה... גם לפני שילדה, בהיריון, הייתה קצת דיכאונית. לא האמנתי לה. לא התחבר לי באינטואיציה... אני לא יודע למה חשבה שיש לה דיכאון אחרי לידה. הייתה רוחצת ומלבישה והולכת לעבודה. כל הטיפול בהן זה אני. חזרה מהעבודה ונכנסה לחדר, למיטה. זה היה במשך שנים. היא לא תפקדה כאמא במובן מסוים. רק בבוקר תפקדה. לא היה לה קשר עם הבנות. אני נתתי להן את החיים ואהבה. אני בענק. בהתחלה כעסתי עליה. אחר כך הבנתי שיש לה משהו. כבר לא הרגשתי כלפיה כלום, רק רחמים. בחורה צעירה בת 34 ולא מתפקדת.״
דיכאון אחרי לידה עשוי להופיע מיד אחרי הלידה ועד שנה אחריה. הוא מאופיין, בין השאר, במצב רוח ירוד, שיבוש בדפוסי האכילה והשינה (שאינם נובעים מהטיפול בתינוק), הסתגרות, ייאוש, ירידה בהנאה ובעניין מפעילויות שהיו מהנות בעבר, ליבידו נמוך, עצבנות וקשיי ריכוז, עייפות והיעדר אנרגיות, עצבות וחרדה. התסמינים הדיכאוניים עשויים להתבטא בפגיעה ביכולת לתפקד ולמלא מטלות יומיומיות, קושי לטפל בתינוק ותחושות של אדישות ואף רתיעה ממנו. אך יש גם רבות שמספרות שהן המשיכו לתפקד כרגיל כלפי חוץ ולטפל כראוי בתינוק, שעה שבפנים חשו כבויות.
 
בריאיון עם ד׳׳ר ציפי דולב, פסיכיאטרית לבריאות האישה, חברת הוועד למגדר ברפואה ומחברת הספר נשים הורמונים ומצבי רוח, היא אומרת כי ״בארץ ובעולם קיימת הכרה מועטה בתופעות נפשיות לאחר לידה. נשים שילדו פונות בדרך כלל לרופאי נשים, אך לרובם אין זמן, עניין או הכשרה לאבחן את מצבן הנפשי. מעטים הפסיכיאטרים בארץ אשר עוסקים בבריאות האישה, אך ניכר שיפור בנושא. ככל שיהיו יותר מידע זמין והכרה תרבותית בנושא, כך תעלה המודעות בקרב נשים וסביבתן שלידה והיריון אינם רק עניין משמח, וכי ייתכנו תופעות נפוצות למדי של הפרעות נפשיות אחרי הלידה.״
המאמנת האישית לנשים בתקופת ההיריון, הלידה ואחריה, חני סער, חוותה בעצמה דיכאון אחרי לידה וכתבה על כך בפוסט אישי:
״ופתאום, בדיעבד, גיליתי שיש שם למה שהיה לי — דיכאון לאחר לידה. גיליתי את זה בתוכנית תחקירים שמיפתה את הסימפטומים לדיכאון אחרי לידה ומצאתי את עצמי מסמנת וי בכל אחד מהם. הרגשתי בו־זמנית הקלה ותחושת מועקה. הקלה על כך שיש הסבר למה שעבר עלי... מועקה על כך שזמן כה רב — כשנתיים לאחר החוויה הזו — באה אליי ההארה... ותפקדתי, היטב אפילו. הילדה הייתה מתוקתקת ומסודרת, הכל תפקד כמו שעון. כלפי חוץ שידרתי שהכול כרגיל, שהכל מצוין, אבל בכל רגע פנוי שהיה לי בכיתי. הסתגרתי בחופשת הלידה בביתי כמה שרק יכולתי, רציתי רוב הזמן להיקבר, אך לא שידרתי את זה. לראשונה בחיי הרגשתי שחקנית שצריכה לעבוד כה קשה, כי ההצגה חייבת להימשך. העליתי הצגה מרשימה ביותר, מכיוון שהאלטרנטיבה לא הייתה מקובלת לתפיסתי. הייתי מוקפת באימהות שמימשו את עצמן, שההיריון, הלידה והאימהוּת הילכו [עליהן] קסם, ונראה שאין זה מקובל להביע ברבים את הקושי. הרגשתי כאסירה בביתי ובגופי...״
 
נשים שנמצאות בקבוצת סיכון לפתח דיכאון אחרי לידה חייבות, לדעת ד״ר דולב, להיות במעקב ובטיפול במהלך הלידה ולאחריה. קבוצת הסיכון כוללת נשים שזוהו אצלן תופעות נפשיות ופסיכיאטריות לאחר הלידה (או בזמן אחר), שסבלו מתופעות כאלה בהיריון (כמו דיכאון בהיריון, שאצל עד כחמישית מהנשים ההרות נמצאים תסמינים שלו), או אשר הגיבו בתופעות נפשיות לשינויים הורמונליים אחרים בחייהן. דיכאון לאחר לידה נוטה להתפרץ, לדברי ד״ר דולב, בעיקר בלידה הראשונה, אך הסיכון קיים גם בלידות הבאות. אישה שכבר לקתה בתופעות נפשיות אחרי לידה נמצאת בסיכון גבוה יותר גם בלידות הבאות שלה.
טיפת חלב או הרופא המלווה הם הראשונים שאמורים לאתר דיכאון אחרי לידה. מירה חונוביץ, אחות מפקחת ארצית בבריאות הציבור בטיפות חלב, מספרת כי 95 אחוזים מהילדים מטופלים בתחנות טיפת חלב, בהן זוכות גם אימותיהם לתמיכה, להקשבה, להדרכה ולייעוץ. כדי למסד את איתור הדיכאון הוציא באוגוסט 2012 משרד הבריאות הוראה המחייבת את אחיות קופות החולים וטיפות החלב לבצע בדיקה יזומה לזיהוי דיכאון בקרב נשים הרות במהלך מעקב ההיריון (מהשבוע ה־26) ובשבועות 9-4 לאחר הלידה. הבדיקה כוללת ריאיון עם האישה, שגם ממלאת את שאלון אדינבורו — מבדק בינלאומי לזיהוי דיכאון בהיריון ולאחר לידה המכונה Edinburgh Postnatal Depression Scale (EPDS). השאלון והריאיון מנסים לאתר סימני סיכון כמו בכי, חוסר שינה, הרגשת בדידות, בעיות בזוגיות, היעדר תמיכה, תחושות אומללות והאשמה עצמית וחרדה ודאגה ללא סיבה מוצדקת. אישה בסיכון לדיכאון תופנה להמשך טיפול במרפאה ציבורית לבריאות הנפש או בידי אנשי מקצוע ייעודיים במרפאות המכוּנים ״נאמני התקופה הסאב־לידתית״.77 ״דיכאון לאחר לידה הוא מחלה ככל המחלות,״ טוענת ד״ר דולב, ״ולכן אין בו מרכיב של ׳אשמת האישה׳. כמו כל דיכאון הוא יכול להסתיים ללא טיפול, אך עם נזקים אפשריים. הסיבות לדיכאון אחרי לידה הן רבות ומגוונות ומשלבות גורמים רבים — ביולוגיים, חברתיים ופסיכולוגיים, וחשוב לראות את המכלול.״
 
הגורמים הביולוגיים, שיש הטוענים שהם הסיבה המרכזית לדיכאון, קשורים לרגישות האישה לתנודות הורמונליות שמתרחשות לאחר הלידה — צניחת הורמוני האסטרוגן והפרוגסטרון, שהיו גבוהים מאוד בעת ההיריון, ובה בעת עלייה ברמת הפרולקטין והקורטיזול — שאופיינית למצבי לחץ. לכך אפשר להוסיף גם עייפות וחוסר שינה שעלולים להביא לתשישות ולדיכאון. על פי הגישה החברתית, ההסבר לדיכאון הוא בעיקר מה שמכונה ״שבר האימהוּת״ — המציאות החברתית הקשה שבמסגרתה נחווה המעבר לאימהות. הגישה רואה בדיכאון אחרי לידה מחלה חברתית שנולדת כתוצאה מקשייה של האישה להתמודד, פעמים רבות לבד וללא מערכת תמיכה, עם השינוי הקיצוני שהיא עוברת. תורמים לכך גם הקושי ליישב בין דרישות הבית והעולם שבחוץ ובין הקשר האינטימי שבין האם לתינוק והעיסוק הסיזיפי בעבודות הבית הבלתי נגמרות שנתפסות כמובנות מאליהן ואינן מוערכות. הגישה הפסיכולוגית תולה את הסיבות לדיכאון בגורמים אישיים־פנימיים, כמו חוויה של אובדן, קונפליקטים בלתי פתורים שקשורים לזהות ולאימהוּת, פער בין הציפיות למציאות, חשש וחרדה לטפל בתינוק, בעיקר בלידה הראשונה.
 
פרופ׳ תמר קרון מדברת בעיקר על הממד החברתי שבדיכאון אחרי לידה ודוחה את התזה הביולוגית: ״ההורמונים הם רק חלק, יש שורה של גורמים שבעיקרם הציפיות הגבוהות והאכזבה שבאה בעקבותיהן כשהציפיות אינן מתממשות, שאליהן מתווספים גם אשמה ובושה. בעיקר בולט הפער בממד הרגשי־חווייתי. האישה חשבה שתשמח עם התינוק, והאכזבה הגיעה כשלא חשה שום קשר רגשי לתינוק. זה הפער הגדול ביותר, זהו שבר האימהות. גם אחוז המאוכזבות מהבעל מאוד גבוה.״
המאמנת האישית חני סער ואחרות מנסות להעלות למודעות את הפן החברתי של הדיכאון אחרי לידה בניגוד ל״מדיקליזציה של התופעה״, כפי שהן מכנות זאת. הן מתעקשות כי דיכאון אחרי לידה נושא סטיגמות חברתיות רבות ומיותרות, המתבטאות בנטייה להגדירו כמחלה או כחולי, וככזה — כניתן לטיפול באמצעים תרופתיים (שלא תמיד הוכחה יעילותם). לדידן, נדרש שינוי חברתי כדי למגרו, ולא תרופות. האמנית שירה ריכטר מתנגדת לעצם הביטוי ״דיכאון אחרי לידה״. היא טוענת גם כי לדעתה מדובר בתגובה נורמלית לחלוטין של אישה יולדת: ״החופש שלך מוגבל באופן קיצוני וחדש. את כמעט ולא פוגשת אנשים מבוגרים, כי כולם בעבודה. לא תשתגעי? זו תקופה בודדה ואיומה... לדעתי בעוד חמישים שנה לא תהיה הגדרה כזו ׳דיכאון אחרי לידה׳. היא תסולק מהעולם כמו שסולקה ה׳היסטריה׳ שפרויד ייחס לנשים. אין דיכאון אחרי לידה. יש מציאות קשה שלא תומכת באישה. ביום בו יסופקו צרכיה הגופניים, נפשיים, רגשיים, מנטליים, חברתיים וכלכליים באופן מתאים למעבר המטלטל מאישה עצמאית לאמא ויחידה משפחתית, סביר גם שלא יהיה יותר דיכאון אחר לידה.״
רותי קרני הורוביץ טוענת כי ״אף אשה אינה ששה לנדב את עצמה אל מתחת קורת גגו הקודר של המושג דיכאון, ולכן היא מוכנה לשלם מחיר כבד ובלבד שלא ידבק בה הרבב הזה, הקשה לקרצוף בעיני העצמי המסווג כנכשל.״ בריאיון אִתה היא מדמה את המעבר לאימהות לתאונה: ״הורות ותאונה זה דומה, טראומה. פגיעה גופנית שבעקבותיה יש אובדן כושר השתכרות... דיכאון אחרי לידה זו תגובת אובדן נורמלית לנכסים שהיו לאישה. נכסים כלכליים, חברתיים, אנטומיים, ושל חופש פעולה.״
הטיפול בדיכאון אחרי לידה יכול להתבצע באמצעות שיחות עם מטפל, תרופות נוגדות דיכאון (בכפוף לשיקולים שונים, כמו הנקה) או שניהם גם יחד, ובמקרים קיצוניים — טיפול בנזעי חשמל במסגרת אמבולטורית. ד״ר דולב ממליצה גם על אכילת פחמימות מורכבות שידועות כמסייעות למצב דיכאוני בשל היותן מקור לסרוטונין, אשר משפיע לטובה על האנרגיה ומצב הרוח. ד״ר אהרון קרני ממליץ גם על נטילת אומגה 3, חשיפה לשמש, פעילות גופנית, עזרה בבית, וכמובן — שינה.
 
חני סער מוסיפה המלצות על אימון אישי או קבוצתי, סדנאות ומעגלי אימהוּת — שיחות עם אימהות שעברו חוויה דומה, וגם ״לשתף ולאמץ את הידיעה שזה בסדר לחוש כך, שנשים רבות חשות כך ושאת לא לבד. בחוויה האישית שלי, כמי שחוותה דיכאון קל שלאחר הלידה, הידיעה הזו היא צעד עצום לעבר היציאה מהמצב הזה.״ בנוסף, מציעה סער, ״לפנות זמן, גם אם באופן מלאכותי, למעננו: שעתיים בשבוע לכושר, קפה עם חברות, טיפול, אימון, מסאז׳ או כל מה שעושה לנו טוב. העשייה הזו היא בבחינת ׳Fake it till you make it׳.״
תופעה נדירה אך מסוכנת בהרבה (כ־0.2 אחוזים מהלידות) היא התפרצות של הפרעה קשה כמו מחלה ביפולרית או פסיכוזה לאחר הלידה, שמתבטאת בנתק מהמציאות ומחשבות שווא. חלק מהמצבים הטרגיים של אובדנות או הריגת התינוק קשורים לכך. הפרעות נוספות בתקופת הפוסט־פארטום שעלולות לתקוף את היולדת הן הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), הפרעת חרדה, והפרעת סטרס פוסט־טראומתית — Post Traumatic Stress Disorder, PTSD.85 על פי המחקר, כשליש מהיולדות מפתחות תסמינים של הפרעה פוסט־טראומתית לאחר הלידה. התסמינים המובהקים לה הם חלומות וסיוטים מפחידים ופלשבקים של אירועי הלידה, וכן דיכאון, קשיי שינה, עצבנות וחרדה. מקצת הנשים ינסו להימנע ממצבים שעשויים להזכיר להן את חוויית הלידה, למשל ביקור אצל יולדת או יחסי מין. בקצה השני של הרצף אפשר למצוא את התופעה הקלה יחסית של דכדוך אחרי הלידה, ה־Baby Blues. מצב שמתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח, רגישות ופגיעות עם נטייה לבכי, תחושות של עצב, מועקה, חרדה, דאגנות יתר, ולעתים תחושת בדידות קשה שמלווה ברגשות אשמה. חמישים עד שמונים אחוזים מהיולדות סובלות מכך. לרוב, התסמינים יתחילו ביום הרביעי לאחר הלידה וייחלשו ביום העשירי, אך כעשרים אחוזים מהסובלות מדכדוך לאחר לידה יפתחו גם דיכאון לאחר הלידה.
 
גם גברים, מתברר, סובלים מדיכאון אחרי לידה, ורק בשנים האחרונות החלו להיות מודעים לכך. הפסיכיאטר ד״ר יהודה ששון מעריך שעשרה אחוזים מהגברים לוקים בו, אבל לרוב הם אינם יודעים זאת. הדיכאון, לטענתו, תוקף בעיקר אבות לילד ראשון, והוא נובע מהאחריות הגדולה המוטלת על האב והתחרות עם התינוק על תשומת לבה של אשתו. ד״ר דולב מוסיפה לכך גם גורמים כמו רגרסיה או היזכרות בחוויות מהעבר הקשורות לאם או לתחושת נטישה. מחקרים טוענים כי אבות מדוכאים עשויים לפתח התנהגויות הרסניות, בכלל זה שימוש מוגבר באלכוהול וסמים, התקפי זעם, נהיגה פרועה וסקס מחוץ לנישואין. אחרים מוצאים מפלט בעבודה, בשינה או באוכל.
האם, הבת ורוח הקודש
 
דימוי האם והתינוק הוצג באמנות, עד לפני עשורים בודדים, בעיקר ביצירות סנטימנטליות המתארות את הקשר הרגשי והחם בין האם לתינוקה, למשל בווריאציות שונות על מריה האם והתינוק. באמנות המודרנית והעכשווית, לעומת זאת, ניכרת חתירה תחת הדימויים המסורתיים הללו, אך רבים מהאמנים מתקשים עדיין לנתץ את מיתוס האם האידיאלית, אם כל חי, יוצרת הבריאה. דיכאון אחרי לידה, למשל, ״הסוד המלוכלך״ של האימהוּת, לרוב איננו מיוצג בגלוי ביצירות אמנות, טוענת נורית טל־תנא, אוצרת התערוכה המקורית ״אי מהות — תערוכת דיכאון אחרי לידה״. יש רמיזות, אך שלא כמו בהפרעות נפשיות כחרדה לסוגיה, ובניגוד לענייני גוף ונפש אחרים הזוכים לייצוג אמנותי וטקסטואלי נרחב, דיכאון אחרי לידה הוא עדיין נושא שכמעט הס מלהזכירו.
 
שירה ריכטר, אמנית רב־תחומית (קולנוע, צילום, טקסט), מרצה, חוקרת עצמאית ופעילה פמיניסטית ואם לתאומים הציגה בתערוכה ״האם, הבת ורוח הקודש״ סדרת צילומים של בטנה לאחר לידה. ״צילמתי את העור שנותר על מרכז הגוף של עצמי — זו הבטן שלי אחרי לידת תאומים,״ היא מספרת. ״זה עור שעבר תמורה ומתיחה ותפיחה כה גדולה, עד שלא חזר לעצמו. אלו עודפי עור. העור הוא, מבחינתי, סימבול לדברים חווייתיים. נכון, יש את העניין הפיזי, האסתטי, אבל יותר מעניין אותי לדבר על הקשר בין הסתרת העור הזה (באמצעות בגדים או ניתוח פלסטי) ובין כל ההסתרות האחרות שמתרחשות ומשגשגות בתקופה הזו.״ ריכטר מספרת כי התערוכה עוררה רתיעה. ״בהתחלה, כשהראיתי את הפרויקט לאושיות בתחום האמנות, לא רצו להציג אותו. זה נורא הפחיד אותם. העבודה מגלה סודות שרוב הנשים לא רוצות לספר. הן לא רוצות להפחיד את הגברים, וגם לא את עצמן.״ תגובת האנשים לצילומים שלה הייתה סקרנית וחודרנית: ״אנשים שרואים את העבודות חושבים תחילה שזה טקסטורה של עץ או של עור של אדם זקן. אם אני מגלה להם שמדובר בבטן אחרי היריון תאומים, ועוד בבטן שלי, הם מופתעים, ׳מה, זו את?!!׳ מיד העיניים שלהם יורדות למרכז גופי, ומיד אחר כך הם מבקשים שארים את החולצה.״