באותם רגעים שרציתי לכתוב לך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באותם רגעים שרציתי לכתוב לך
הוספה למועדפים

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך

עוד על הספר

 שי עמית, קול רענן בספרות הישראלית העכשווית. מעניק חוויה ייחודית, כנה ואמיתית. "ברמן" הוא ספרו השני. ספרו הראשון "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" יצא לאור בשנת 2003. "ברמן" תורגם ועובד לאנגלית, ויצא לאור בשנת 2013 תחת הכותרת TENDER.

תקציר

"באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" הוא רומן על בדידות, אהבה וספר שנכתב ונשרף:
"היא קמה, התקרבה אליננו, היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.
"סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יום מותנו.
"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.
"אני מוכנה להיות שלכם,"
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.


היא ישבה מולי בקצה השני של הבר. מדי פעם הסתכלה לי ישר בעיניים. לא הבנתי מה היא עושה שם, כל כך לא קשורה למקום הזה. נראית רגועה. נראה לי שעוד כמה אנשים הבחינו בה ולא הבינו מה הקשר. אני מכיר אותה, אני בטוח. חבר שלי אמר שהיא נראית לו קצת "ביצ'ית" כזאת, ואני אמרתי שלדעתי היא סתם משחקת אותה.
 
היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.
 
"סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יום מותנו.
"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.
"אני מוכנה להיות שלכם,"
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.
"עזוב אותך! זה מציאות זה?! זה חרא!" הוא קם ללכת ואני נשארתי להביט בה.
 
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה למרות שהוא הפציר בי להתעסק בחיי. לא הקשבתי לו והחלטתי להיפגש איתה שוב, ומאז אנחנו יחד.
 
לפעמים חשבתי שהוא צודק, לפעמים חשבתי שהוא טועה. מדי פעם הוא עוד היה מזכיר לי איך היא ירקה לי בפנים כמה פעמים מאז שאנחנו ביחד. אני אמרתי לו שככה זה עם מציאות, עוד מהיום הראשון שהכרנו, שחוץ מהמגרעת הזאת שמדי פעם היא לא שולטת במוחטות שלה, היא מדהימה. וחוץ מזה, כשהיינו פרודים חצי שנה הסתובבתי בברים אחרים לחפש אחת אחרת והדבר היחיד שהבנתי - זה שלכל דפוקה אחרת שפגשתי היו את המגרעות שלה, לפחות שלי אוהבת חומוס עם גרגירים.
 
"אנחנו עוברים לגור ביחד." אמרתי לו.
"איך אתה יכול לחיות עם המציאות הזאת?! אתה לא מבין שהיא חרא?!"
"אולי היא חרא אחי, אבל היא החרא שלי."

פרק ראשון

מה לעזאזל אני עושה פה? איך אני חי במדינה המזורגגת הזאת? למה אני צריך לסבול את זה בכל פעם מחדש?
בשעה ארבע בערך שמעתי שהיה פיגוע בצומת אזור. איזה מיואש פלסטיני החליט לכלות את דיכאונו בדריסתם למוות של פספוסים בני תשע־עשרה שהיו בין השאר גם חיילים. הרגשתי כעס, עצבות, ייאוש, חולשה, אכזבה. הייתה לי תחושה עזה של רצון להקיא, אבל מהר מאוד שמעתי את הצפצוף של המיקרוגל שהודיע שהאוכל מוכן. הייתי כל כך רעב שפשוט שכחתי את מה שקרה.
באמצע האוכל התקשר אליי חבר טוב ודיברנו לאן נצא בערב, איפה אפשר לראות כוּסיות ולשתות משהו. לא שלא דיברנו על הפיגוע, אלא שכל אחד שמע על כך לבדו וכבר הספיק לחשוב על אלף ואחד דברים אחרים.
כשסיימתי לאכול רבצתי על הספה בסלון וכמו מכוח האינרציה ניגשה ידי לשלט, ומעצמה וללא כל עזרה מהשכל שלי הדליקה את הטלוויזיה.
אוי ואבוי - שוב התמונות בטלוויזיה שהפציצו לי את המוח, כמו קולו של שדרן הרדיו שהודיע שהיה פיגוע, אלא שעכשיו יש גם תמונות שעזרו להפוך למציאות את מה שדמיינתי קודם. לא שמתי לב, אבל כשהתעמקתי בשידורים הרגשתי שדמעה מעצבנת מצטברת לי בתוך העין ועוד שנייה היא עומדת לזלוג. ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר ופשוט העברתי ערוץ. אף שהייתי לבד התחלתי למלמל לעצמי, "מה אני צריך לראות את החרא הזה? מה אני צריך לראות גופות של בני אדם מתים זרוקות על הכביש?" ועוד כמה משפטים שאני כבר לא זוכר. בעצם סנגרתי על עצמי מפני עצמי - למה אני בעצם לא משתתף באורגיית החמלה של עם ישראל לאחר פיגוע. שכנעתי את עצמי לחשוב שזאת לא חוצפה לראות משהו אחר ולא את הפיגוע. לומר את האמת, לא כל כך הצלחתי ולכן הייתי חייב שוב ושוב לזפזפ בין ערוץ MTV לערוצים שהראו את הפיגוע, בין ערוץ האופנה לפיגוע, בין ערוץ הספורט לפיגוע.

 שי עמית, קול רענן בספרות הישראלית העכשווית. מעניק חוויה ייחודית, כנה ואמיתית. "ברמן" הוא ספרו השני. ספרו הראשון "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" יצא לאור בשנת 2003. "ברמן" תורגם ועובד לאנגלית, ויצא לאור בשנת 2013 תחת הכותרת TENDER.

עוד על הספר

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך שי עמית
מה לעזאזל אני עושה פה? איך אני חי במדינה המזורגגת הזאת? למה אני צריך לסבול את זה בכל פעם מחדש?
בשעה ארבע בערך שמעתי שהיה פיגוע בצומת אזור. איזה מיואש פלסטיני החליט לכלות את דיכאונו בדריסתם למוות של פספוסים בני תשע־עשרה שהיו בין השאר גם חיילים. הרגשתי כעס, עצבות, ייאוש, חולשה, אכזבה. הייתה לי תחושה עזה של רצון להקיא, אבל מהר מאוד שמעתי את הצפצוף של המיקרוגל שהודיע שהאוכל מוכן. הייתי כל כך רעב שפשוט שכחתי את מה שקרה.
באמצע האוכל התקשר אליי חבר טוב ודיברנו לאן נצא בערב, איפה אפשר לראות כוּסיות ולשתות משהו. לא שלא דיברנו על הפיגוע, אלא שכל אחד שמע על כך לבדו וכבר הספיק לחשוב על אלף ואחד דברים אחרים.
כשסיימתי לאכול רבצתי על הספה בסלון וכמו מכוח האינרציה ניגשה ידי לשלט, ומעצמה וללא כל עזרה מהשכל שלי הדליקה את הטלוויזיה.
אוי ואבוי - שוב התמונות בטלוויזיה שהפציצו לי את המוח, כמו קולו של שדרן הרדיו שהודיע שהיה פיגוע, אלא שעכשיו יש גם תמונות שעזרו להפוך למציאות את מה שדמיינתי קודם. לא שמתי לב, אבל כשהתעמקתי בשידורים הרגשתי שדמעה מעצבנת מצטברת לי בתוך העין ועוד שנייה היא עומדת לזלוג. ברגע הזה כבר לא יכולתי יותר ופשוט העברתי ערוץ. אף שהייתי לבד התחלתי למלמל לעצמי, "מה אני צריך לראות את החרא הזה? מה אני צריך לראות גופות של בני אדם מתים זרוקות על הכביש?" ועוד כמה משפטים שאני כבר לא זוכר. בעצם סנגרתי על עצמי מפני עצמי - למה אני בעצם לא משתתף באורגיית החמלה של עם ישראל לאחר פיגוע. שכנעתי את עצמי לחשוב שזאת לא חוצפה לראות משהו אחר ולא את הפיגוע. לומר את האמת, לא כל כך הצלחתי ולכן הייתי חייב שוב ושוב לזפזפ בין ערוץ MTV לערוצים שהראו את הפיגוע, בין ערוץ האופנה לפיגוע, בין ערוץ הספורט לפיגוע.