פרסה אסורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרסה אסורה
הוספה למועדפים

פרסה אסורה

עוד על הספר

דני ואזנה (1971) מהנדס תקשורת, בעל תואר שני בהוראת המדעים המדויקים מאוניברסיטת תל אביב. החל את דרכו כעיתונאי. ספרו הראשון ׳פרסה אסורה׳, יצא לאור בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳. ספרו השני, ׳מהפכה וצדק׳ בהוצאת ׳ספרי צמרת׳, המתעד את סיפור התאגדות העובדים בחברת פלאפון, זכה לשבחי הביקורת והקוראים. ׳סודות זורמים לנהר׳ הוא ספרו השלישי.

תקציר

עד לאותו ערב קיצי באמצע אוגוסט התנהלו חיי הנישואים של ליאת וירון בשגרה משמימה. לפתע, בפקק תנועה מעיק, פוגשת ליאת, לראשונה אחרי שתיים-עשרה שנים, את דרור, חברה הראשון מימי התיכון, ומרגע זה ואילך מיטלטלים חייהם של בני הזוג ומשתנים לבלי הכר. במפגש הנפיץ הזה יש כל שדרוש כדי להגשים לכל הנוכחים בו את פנטזיית חייהם: לליאת את התשוקה לריגוש ולאהבה שכה חסרים לה; לדרור את ציפייתו רבת - השנים למפגש עם ליאת; ולירון את הכמיהה לפרצית - דרך מקצועית בקריירה המדשדשת שלו כחוקר פרטי. במרוץ מסחרר וסוחף להצלת חיי הנישואים השגרתיים שלהם, שכה אהבו לשנוא, נשאבים ירון וליאת למציאות קודרת, נקרעים בין דילמות מוסריות ונתונים לחסדיהם של בכירי העולם התחתון. רצף אירועים עוצר נשימה מתרחש במקביל לפרשיית מתח מסתורית, המוביל לגילוי מצמרר ולסיום דרמתי.

פרק ראשון

זה תפס אותי בדרך לחתונה של רבקה, מזכירת מחלקת הכספים בחברה. רבע שעה אחרי שיצאנו לדרכנו מביתנו שברחוב ארלוזורוב בתל־אביב, מצאנו את עצמנו מזדנבים אחרי שיירת מכוניות בפקק לא שגרתי ביציאה מזרחה לכיוון בני־ברק. התזמון של ירון בעלי מעולם לא היה משהו, אבל לאמתו של דבר ־ גם אני לא הבאתי בחשבון את הפקק הזה שאיים להביא אותנו לאולם רק אחרי שרבקה תהיה נשואה כדת משה וישראל. זה היה פקק מעיק. השיירה זחלה באיטיות והאווירה ברכב נעשתה בלתי נסבלת. הצטבר שם, באותן דקות, כל שיכול להוציא אותי מדעתי. החום של אמצע יולי תפס אותנו עם מזגן מקולקל שעבד במצב אוורור בלבד, ולא רק ייבש לי את עור פני אלא גם השמיע חריקה צורמת שחדרה לי עמוק לתוך מערכת העצבים. כשגבר ריח הזיעה על הבושם היוקרתי שלי, זה כבר היה סיוט. כדור הזיעה שהתפשט לי מתחת לבית השחי הלך והתרחב, והחלון שפתחתי כדי להפיג את הריח החריף רק קילקל את הפֶן שעמלה עליו אסתר, הספרית שלי, כל אחר־הצהריים. זה היה נורא. חשתי דביקה. ירון, שהתענה לא פחות ממני, היה צריך לסבול גם את העצבים שלי. הוא בלע בהכנעה את צווחותי על העצלנות וההזנחה שהפגין בטיפול במזגן, ושתק. לשנינו היה ברור שהסיבה היחידה שהמזגן לא ביקר במוסך היא מצבנו הכספי, שמעולם לא היה עגום כל־כך. שבועות רבים דחה ירון את הטיפול במזגן וקיווה לעבור בשלום את הקיץ הלוהט עד בוא משב הרוח הראשון של הסתיו שיפטור אותנו מהוצאה כספית מיותרת, לפחות עד לקיץ הבא.
עשרים דקות תמימות נלחמתי חסרת אונים בבלוטות הזיעה, מַפנה בקנאה מבט חודר דרך החלונות הסגורים של הרכבים הממוזגים שלצידי ומדמיינת את עצמי קפואה עד כדי "עור ברווז" מול תריס המזגן הקדמי. הופעת הסימנים הראשונים של הקלסטרופוביה שאני סובלת ממנה, זו שתקפה אותי במעלית תקועה כשהייתי בת שש ומחמירה משנה לשנה, היתה רק עניין של זמן. השוליים הצרים של הכביש, שהותירו מעבר לרכב דו־גלגלי בלבד, וגל צפירות מחריש אוזניים שהחל להישמע מסביבי גרמו לי לסחרחורת איומה. רק אחרי שגבר עוד יותר רעש הצפירות הבנתי שלא מדובר ברמזור תקוע או בתאונת דרכים, אלא במשהו אחר. באופק כבר הבחנתי ברכב תקוע, רובץ באלכסון על נתיב שלם. בעודי מגבשת את הנוסח להתפרצות כלפי הנהג החוצפן, שהיה יכול פשוט לגרור את הרכב לשוליים ולא להרוס לי את הערב, הבחנתי שמשהו בו מוכר לי. מידותיו הגדולות, פניו העגולים ושׂערו הארוך ציירו תמונה כללית עמומה שעוררה בי צורך מציק להיזכר בשמו ובהקשרו של האיש. תאי הזיכרון סרקו כל נקודה בדמות המרוחקת אך התקשו לעורר תגובת שרשרת שתביא לזיהוי ולהקלה. השׂיער הוא ששיבש את הזיהוי. שׂערו היה ארוך ומוזנח ונדמה שהוא זקוק בדחיפות לחפיפה שתתיר את הקשרים שבו.
ככל שהתקרבנו אליו גברה סקרנותי. בעיתוי המוזר ביותר, עם שמונה־עשרה עבירות תנועה שרשומות על שמו במסוף המשטרה, החליט ירון ליטול עליו את תפקיד יקיר מחלקת התנועה של גוש דן. באדיבות חסרת היגיון איפשר לשיירה שלמה של רכבים מהמסלול הימני להשתחל לפניו ופתח פער הולך וגדל עם הרכבים שלפניו. "תיסע כבר," גערתי בו, "את המדליה תקבל ממני בבית, רק תלחץ כבר על הגז ותשחרר אותנו מפה." על ירון צעקות אף פעם לא עשו רושם. להפך. הוא הפעיל ארבעה וינקרים, איפשר למחוג המהירות לנחות ברכות על הספרה אפס והביט בי במבט מחנך, כאילו רצה ללמד אותי לקח. רק אחרי ששתקתי יותר משלושים שניות המשיך בנסיעה איטית, לא לפני שאיפשר לעוד שתי מכוניות להידחף לפנינו, רק כדי לוודא שהבנתי את המסר. בסיטואציה אחרת קשה לי לדמיין את עצמי מניחה לפרובוקציה כזו של ירון לחלוף בשקט, ורשעות זה לא הצד החלש שלי, אלא שהפעם כל שעניין אותי, אפילו יותר מהיחלצות מהפקק הנורא, היה לזהות מי הוא אותו בחור מוכר כל־כך שמשתוקק לעזרה.
רגע לפני שחלפנו על פניו התפרץ הבחור לעבר הכביש ונופף לעזרה בסמרטוט מלא גריז שהחזיק בידו הימנית. הוא התקרב, התכופף לחלון הפתוח של המכונית שלנו וביקש עזרה. זה היה רגע מבהיל. החלפנו מבטים והוא מילמל את שמי. שוב מיקדתי במהירות את מבטי בפניו נוטפי הזיעה ונזכרתי: זהו דרור בן־צבי, הוא ולא אחר. דרור, החבר הראשון שלי מהקיבוץ. ניסיתי לקרוא בשמו ולא הצלחתי. המכה שחטף המוח מההתנגשות החזיתית איתו היתה כה קשה, עד שלא נותרה בו היכולת להפעיל את מנגנון הדיבור. השפתיים לא זזו, נשארו צמודות, מסרבות להיפרד, כאילו שנים לא ליטפו זו את זו. גם לא נותר לי זמן לאלתֵּר, אפילו חיוך קל לא עלה על פני, שום רפלקס בהבעה הקפואה לא הציל אותי. הסתכלתי המומה על דרור, כאילו פרץ זה עתה מתוך חזיונות הגעגועים שלי היישר אל תוך המציאות הקודרת. לא מעט תוכניות מגירה גיבשתי עם עצמי במהלך השנים למקרה שכזה, לאותו שבריר השנייה הראשון שאפגוש אותו במקרה, אבל צירוף מקרים כזה לא עלה על דעתי, לא הסיטואציה ולא המקום. אם כבר תתרחש פגישה מקרית שכזו, היא ודאי תהיה בצפון הארץ, שמשם דרור כמעט לא מדיר את רגליו, באחד הביקורים בקיבוץ, בפסטיבל אמנויות או במופע רוק כלשהו, ודאי לא באמצע פקק במרכז הארץ, כשירון לצידי, ואני נראית מעוררת רחמים לא פחות ממנו.
לא הספקתי למצמץ, ו־בום! הרכב מאחור צפר בפראות, ירון נלחץ, הכניס למהלך ראשון, בעט בדוושת הגז, ותוך כדי האצה סינן כהרגלו: "אידיוט!" ונחלצנו מהפקק. ירון לא הבחין בתקרית הרומנטית, ובשבילו זה היה הרגע הנעים ביותר באותו ערב ־ הפקק היה מאחוריו, הכביש לפניו היה פנוי לחלוטין ומשב רוח מרענן חתך את הרכב מכל הכיוונים ־ ואילו אני, בשל תאוצת הרכב נדבקתי המומה למושב וראיתי איך האהבה הראשונה שלי תקועה הרחק מאחור באיזה צומת עלוב. הרגשתי שברגע הזה איבדתי סופית את ההזדמנות לפגוש את דרור. מלאת התרגשות חזרו אלי כל הזיכרונות. חוקרי המוח טוענים שחלום ממוצע בעת שינה עמוקה נמשך לא יותר מכמה שניות, אף־על־פי שבשעת היקיצה נדמה שליווה אותנו לפחות לאורך מחצית הלילה. זה פחות או יותר מה שקרה לי בדקה שעברה מרגע שראיתי את דרור. הכול התעורר, הכול חזר, תקופת התיכון המתוקה, החברות המטורפת שלנו בקיבוץ כפר־סאלד, ששם התחנכנו וגרנו במוסד חינוכי. נזכרתי בימי שישי הקסומים: אחרי ארוחת הערב החגיגית בחדר האוכל, היינו הולכים למקלט שקראנו לו מועדון, רוקדים, שותים ושוכבים שעות על הספה המרופטת שהיתה זרוקה בפינה מאחורי הבר. שרויים בתחושת ניתוק מוחלט מהכול, כאילו העולם שייך רק לי ולו, היינו מקשיבים לשירים המתנגנים ברקע, מתלטפים ומתנשקים ופיותינו מדיפים ריח של וודקה מהולה במיץ אשכוליות. לאמתו של דבר, היינו זוג יוצא דופן, צמודים ולא מואסים זה בזה כל היום וכל הלילה, ארבע שנים תמימות. היחידים שמאסו בנו היו שאר חברי הקבוצה, שסתם קינאו. אף־על־פי שחלקתי חדר עם שירלי ובגדי נשארו בארון המשותף שלנו, מרבית הלילות ישנתי בחדרו של דרור, אם אפשר לקרוא לזה שינה. ההתאמה בינינו היתה מדהימה, היו לנו אותם תחביבים, ובמיוחד אהבנו מוזיקה. דרור אהב מאוד לנגן בגיטרה הקלאסית שלו ואני אהבתי לשיר. אני זוכרת איך בכל חג או אירוע מיוחד בקיבוץ, הייתי שרה והוא היה מנגן.
היינו קבוצה של צעירים שבאו מכל מיני יישובים בארץ לחיות בקיבוץ. זה היה ממש כמו בפנימייה, אבל הרבה יותר מעניין ומסעיר. כל אחד בא מסיבה אחרת. אני רציתי לברוח מהצרות שבבית, מהמכות ומהצעקות שליוו את הגירושים הסוערים של הורי והפכו את הבית לגיהינום. למעשה, לא היתה לי ברירה אחרת. אחרי שני ביקורים בביתנו קבעה העובדת הסוציאלית מטעם העירייה שיש להרחיק אותי מהסביבה המשפחתית האלימה שלי, ובמהרה. ככה מצאתי את עצמי מחפשת על המפה את הנקודה הכי צפונית שיש בה חברת נוער. דרור הגיע מיוקנעם, לאחר שאמו נפטרה והניחה ארבעה ילדים. אביו שקע בדיכאון, ומאחר שלא היה יכול לעמוד במעמסה, שלח את הילדים לפנימיות ברחבי הארץ. את דרור, בן־הזקונים, שלח למסגרת חינוכית חמה יותר, וכך הצטלבו דרכינו. מעולם לא דיברנו על הצרות שבבית והעדפנו, כל אחד בדרכו, לשכוח מהכול ופשוט להתנתק, לחיות במציאות אחרת, טובה יותר ושלווה. לעיתים התנהגנו כאילו אין לנו עבר מחוץ לקיבוץ, כאילו נולדנו יחד בקיבוץ ושם חיינו מאז ומעולם.
בשנתיים הראשונות שלנו יחד התחיל כל לילה בנשיקות סוערות ונגמר כששנינו עירומים ממותנינו ומעלה, מחובקים עד הבוקר. ואז הייתי קמה ומתחמקת לחדרי. היינו צעירים מדי לשינה משותפת על־פי הקריטריונים שקבעה אם־הבית. באחד הלילות נסחפנו קצת יותר מדי. דרור גלש למקומות שלא היה בהם קודם, ואני ריחפתי לעולמות קסומים. לא ידענו בדיוק מה אנחנו עושים ואיך זה ייגמר, אבל ברור שמהלילה ההוא, בתולה כבר לא הייתי. וכך עברו עוד שנתיים מלאות לילות כמו אותו לילה, ואהבתנו התעצמה, לפחות עד ליום ההוא. חזרתי מסוף שבוע נחמד אצל אמי באור־יהודה, קצת מוקדם מהרגיל. רציתי להפתיע את דרור בחדרו עם מתנה שקניתי בתחנה המרכזית, ספר תווים ושירים חדש לחובבי נגינה בגיטרה. כבר דמיינתי בראשי איך ינגן בערב בחדרו ואני אשיר את אהבה בסוף הקיץ של צביקה פיק. מיהרתי להגיע לדרור ופרצתי את דלת חדרו, בלי לדעת אם הוא נמצא או לא. מעולם לא דפקתי על הדלת. מצאתי אותו ואת שירלי, חברתי הטובה ביותר, בעיצומה של התמזמזות לוהטת, ואני משערת שאם לא הייתי מפתיעה אותם, היתה ההתמזמזות נגמרת אחרת. דרור קפא במקום והחל למלמל משהו, אבל לא הקשבתי, כי גם אני קפאתי על מקומי, ושירלי הפכה לנְציב קרח ורק רצתה להתאדות משם הכי מהר שאפשר. בו־במקום החלטתי לסיים את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה.
אחרי כמה ימים התגייס דרור לצבא, והחלטתי ללוות אותו בכל זאת ללשכת הגיוס. בכינו יחד, לא ידענו אם בגלל הבגידה או הגיוס, או הכול יחד. דרור ניסה לנצל את ההזדמנות ולהחזיר אותי אליו וקישקש עוד כמה מילים על אהבה נצחית, אבל לא שיניתי את החלטתי. עזבתי את הקיבוץ. העיתוי היה טוב, הייתי טרם גיוס והחלטתי להתגורר אצל אמי עד הצבא. עזיבת הקיבוץ היטיבה איתי. אמי פינקה אותי ־ אולי ניסתה להשקיט את מצפונה כי חשבה שהזניחה אותי כל אותן שנים בקיבוץ ־ וזה עזר לי לשכוח את עניין הבגידה מהר יותר משחשבתי, וכבר חיכיתי לגיוס. בשירות הצבאי פרחתי. לדרור היתה הפרידה קצת יותר קשה. באחד מהימים שעברו עליו בייסורים, הגיע אלי לבסיס הטירונים בניצנים ואיים שאם לא אחזור אליו הוא עלול לעשות דברים מטורפים. הוא הפחיד אותי, הייתי מאוד מבולבלת. הוא המשיך להטריד אותי בשיחות טלפון לבסיס הקבע בחצרים ובמעקבים אחרי כשיצאתי הביתה. השיא היה כשהתחלתי לצאת עם אריק, חייל מהבסיס, ודרור הפך אותו למטרה. אחרי סדרת איומים עקרה, תפס אותו דרור באחד מסופי השבוע מחוץ לדיסקוטק ביפו והרביץ לו מכות רצח. התפרצתי כלפיו, אמרתי לו שיסתלק מחיי ולא יחזור עוד. כל השבוע לאחר התקרית התקשר אלי, אבל טרקתי לו את הטלפון בפרצוף.
לאחר זמן כבר סלחתי לו ושכחתי מכל הסיפור, הבנתי שבסך הכול היינו ילדים שאהבו מאוד וגם עשו הרבה טעויות. למרות הסיום המריר, מה שנשאר לי אחרי כל השנים היה טעם של עוד, כאילו לא מיצינו את הכול בשל הבגידה ההיא. בכל הבחורים שיצאתי איתם אחרי הפרידה מדרור חיפשתי דמיון למראהו החיצוני, ומדדתי כל אחד מהם על־פי קריטריונים נוקשים שקיבל דרור במתנה משמים. משנואשתי התחלתי להתפשר, תחילה על הגובה, אחר־כך על אורך השׂיער, על הגיטרה ־ עד שמצאתי את עצמי מתחת לחופה עם ירון, שהוא, במקרה הטוב, ההפך הגמור מדרור. אבל את המחשבות על דרור אפילו טבעת הנישואים לא הצליחה לרסן. את המפגש המקרי איתו דמיינתי בתדירות חולנית, סרקתי בדריכות מקומות הומים מאדם, מוכנה לרגע שיופיע מולי בהפתעה. לא פעם, בעיקר בעיתות משבר, וכאלה לא חסרו בשנים האחרונות, הצטערתי על עקשנותי ועל סירובי לחדש את החברות בינינו, ותהיתי כיצד היו נראים חיינו כזוג נשוי בקיבוץ. דרור היה ונשאר פנטזיית נעורים שהשתוקקתי אליה מאוד בתוך השגרה היומיומית של חיי הנישואים והאמהוּת.
 
בעודי נשאבת לתוך הזיכרונות, בשעת הנסיעה, שמעתי את ירון שואל משהו. לא הקשבתי. קולו הידהד והציק כמו צרצר ואני המשכתי לשקוע במחשבות, מנסה נואשות שלא לאבד את רסיסי הזיכרון.
"רוצה סנדוויץ'?" המשיך ירון להציק.
"מה?" נבהלתי.
"סנדוויץ'. שאלתי אם מתחשק לך לאכול סנדוויץ'," חזר ונידנד.
"יש לך סנדוויצ'ים?" ניסיתי להבין.
"כן, אלה שקיבלנו לארוחת הערב במשרד, שמרתי אותם."
"שמור אותם לעצמך!" עניתי בכעס.
"את לא חייבת. למנה הראשונה כבר לא נגיע, אז חשבתי שתרצי משהו קליל."
"לא רוצה כלום עכשיו, רוצה שתיעלם לי מהחיים כאילו לא היית פה מעולם," מילמלתי לעצמי. "תסגור כבר את החלון!" התפרצתי שוב כאילו הוא שאשם בכל הסיטואציה, "תסגור כבר, גם ככה הפֶן שלי כבר התקלקל."
"מה קורה לך?"
"מה קורה לי, אתה שואל? מה קורה לְךָ?"
"לי?" הצביע ירון לכיוון החזה שלו, כאילו ריחפה עוד נפש־חיה ברכב.
"למה אתה כזה חסר רגישות?"
"על מה את מדברת, את מוכנה להסביר לי?"
"למה לא עצרת?"
"למה? למי?"
"ראית שהוא תקוע באמצע הכביש, מפויח כולו, חסר אונים."
"מי, לעזאזל? אני לא מצליח להבין, את מתכוונת לאידיוט הזה שתקע את התנועה בארלוזורוב?"
אידיוט הוא קרא לו, לבחור ששיגע אותי בשנים הכי יפות שלי. אילו רק ידע מה הרגשתי ברגע שראיתי אותו, איך הלב צנח לרצפה וסירב לחזור למקומו.
"תעשה סיבוב פרסה מייד!" אמרתי והפתעתי אפילו את עצמי.
"מה?!"
"כן, אני רצינית. תעשה פרסה".
"תגידי, את נורמלית? מה עובר עלייך היום?"
"אילו היית קצת יותר רגיש," התפרצתי, "אולי היית עוצר ועוזר לו. אבל אין לך את זה, אתה אַנטיפָּת, בחיים לא עזרת לאף אחד. אתה צריך ללמוד שבחיים יש עוד אנשים חוץ ממך, תהיה פעם בנאדם, פעם אחת בחיים שלך, ותחזור עכשיו לעזור לו!"
"אולי תפסיקי עם השטויות שלך?!" התפרץ ירון, "אֶת סדרַת החינוך הזאת תעבירי לעצמך! במקום לדאוג לאחרים תדאגי לילד שלך שכבר מזמן, מאז שקיבלת את התפקיד, לא זוכה לתשומת לב ממך."
 
זו היתה עקיצה כואבת. באותם ימים גאתה בינינו המתיחות. עקב הקידום שקיבלתי כראש צוות בחטיבת המכירות בחברה, הייתי מגיעה הביתה מאוחר מאוד, עייפה ותשושה, והבית איבד את יציבותו. ירון, שנשא בעיקר הנטל ־ בעבודות הבית, בטיפול בְּנוֹי, בננו בן השלוש, בסידורים למיניהם ־ קרס תחת העומס, והפיצוץ בינינו היה בלתי נמנע. אבל עכשיו, ברגע הקריטי הזה, הדבר האחרון שרציתי הוא לפתוח את תיבת פנדורה. התעלמתי מהעקיצה. את החשבון, אמרתי לעצמי, נסגור אחר־כך, לפני השינה. רק רציתי לחזור לצומת, לדרור. התחלתי להילחץ, ביקשתי, או ליתר דיוק, פקדתי על ירון לחזור מייד לצומת. הרגשתי שבכל שנייה שחולפת דרור עלול להיעלם, והפעם לנצח. הרמתי ידיים בניסיון לאתר את דרור לאחר שסיפרו לי שהוא נסע לחפש את עצמו בהודו. עוד הוסיפו ואמרו שהשתחרר מהצבא כשנה אחרי הטירונות, עם תיק עב־כרס בארכיון של קצין בריאות הנפש. זה נשמע לי מופרך לחלוטין; אומנם, תמיד היה עוף מוזר, אבל לא בעייתי. נוסף על כך, סיפרו שאחרי הפרידה ממני השתבש משהו אצלו. אף שלא הרחיבו יותר מדי, לא חשתי צורך לחקור בדבר, אלא קיבלתי זאת כמחמאה על האהבה הגדולה שאהב אותי, והרשיתי לעצמי קמצוץ של התנשאות בזכות הסגולות הנשיוֹת שלי.
 
כנוע ומרוגז השלים ירון את סיבוב הפרסה אף שלא הבין כלל למה. הוא אומנם עוד ניסה להשיב מלחמה, אבל לא היה לו סיכוי. בדקות שחלפו עד שהגענו לצומת, מצאנו את עצמנו מזדנבים באווירת נכאים אחרי משאית שהובילה תרנגולות ותרנגולים בדרכם האחרונה מהלולים למשחטה. חשתי כאילו מֶרפי, ההוא מהחוק, החליט להתעלל בי. זה הרג אותי. עשרות תרנגולות ותרנגולים מסכנים, שדחסו אותם באכזריות לתוך תאים מרשת, השאירו אחריהם שובל של ריח בלתי נסבל ־ שהזכיר לי את רחמים השוחט, שגר בשכנות להורים שלי באור־יהודה ־ ריח חריף של דם, שבגללו נעשיתי צמחונית עד שהתגייסתי לצה"ל. אחרי שעקפו אותנו ואת המשאית חמש מכוניות, הפצרתי בירון שיואיל בטובו להשאיר אף הוא את המשאית מאחורינו. ירון סובב את ההגה ימינה, חמק מרכב שחתך בפראות ואחרי כמה טלטלות עזות הצליח להתיישר על המסלול, ומייד ספג קללה על העקיפה הפרועה מנהג שהצליח לחמוק מהתנגשות איתו. הוא לא אמר מלה, רק החזיר את המשקפיים שלו למקומם והפעיל את המגבים כדי להעיף את הנוצות מהשמשה הקדמית. ריחמתי עליו. מה אני רוצה ממנו בעצם? איך הוא אמור להבין מה עובר עלי עכשיו? הסתכלתי בו ורגשי אשמה התחילו לחלחל בי. הרי רק לפני שש שנים הייתי מטורפת עליו, היו לנו ימים נפלאים יחד, לפני הטרגדיה הקשה שחווה. והוא אבא נהדר, באמת נהדר. עכשיו אני נמסה לרגע, כשאני נזכרת איך השכיב את נוי לישון טרם צאתנו, לאחר שעשה לו מקלחת חמה והקריא לו את פו הדוב תוך כדי ליטוף השׂיער. אני מביטה בו ומנסה לפענח אם אני חשה רחמים כלפיו, או אולי הערכה ואהבה.
מאתיים מטר מהמקום שנטשנו אותו ראיתי את דרור גורר את המכונית שלו ויחד איתו איזה פראייר שירד מרכבו לעזור לו. הוא לבש גופייה אדומה בוהקת והחזיק בידו הימנית בקבוק מים שזה עתה גמע הרדיאטור שלו. הגענו. דרור כבר רכן מתחת למכסה המנוע של המכונית ונראה אובד עצות. עוד בטרם הספקתי להעיף מבט אחרון במראה יצא ירון מהרכב והציע את עזרתו. התעכבתי עוד דקה כדי להציל משהו מהאיפור שנמרח על פני, ובעיקר כדי לאסוף את כל האנרגיות שלי ולצאת מהרכב טבעית ככל האפשר, כאילו זה עתה נפל עלי דרור משמים. מהבחינה הזאת לא היתה אמורה להיות לי בעיה. ירון תמיד התפעל מהצביעות שלי, יותר נכון סלד ממנה. הוא קרא לי טמבור, על שם חברת הצבעים, וטען שאפילו זיקית לא עומדת בקצב שלי. מסתבר שגם לצביעות יש קווים אדומים. הופעתי מבעד למכסה המנוע הפתוח, ששם עמדו דרור וירון, ופתחתי בסצנת ההפתעה המבוימת. זה נראה רע, הרגשתי פתטית, מגושמת, וכל שהצלחתי לעשות היה לרטון על העיכוב של ירון, כאילו הוא שגרר אותי לשם. דרור, שזיהה אותי עוד קודם, גילה כישרון משחק משובח יותר, הדליק סיגריה, ותוך כדי השַכְטָה הראשונה פנה אלי בהבעה מופתעת: "ליאת? ליאתוּש, זאת את?" עברה בי צמרמורת. קצב ליבי, שממילא לא היה סדיר, התחיל להשתולל. לא הוצאתי מלה, לא יכולתי, פשוט צעדתי צעד אחד קדימה וחיבקתי אותו. ריח הזיעה שלו סימם אותי, גם ריח הנוֹבְּלֶס שהיה ספוג בבגדים שלו. מאז שנפרדנו כל מי שעישן לידי נובלס הזכיר לי את דרור. הרי את השכטה הראשונה שלו והאחרונה שלי לקחנו יחד בחווֹת הנטושות של הקיבוץ. התרגשתי מאוד. אותו חיוך, אותו מבט, כאילו לא עברו שתים־עשרה שנים. זה לא היה חיבוק ידידותי, נסחפנו כאילו ירון לא נמצא ברדיוס שלנו.
דרור הִרפה מעט והחליק את אצבעותיו לאצבעותי. הצצתי על ירון, ועברה בי תחושה מוזרה, כאילו תפס אותי בוגדת בו. באותו רגע נפל לירון האסימון והוא חשף את הסיבה להתנהגות האובססיבית המפלצתית שלי בשעה האחרונה. ירון כינס את גבותיו פנימה, לכיוון האף, ובפניו מבע שרק אני מכירה אצלו. זה קורה לו כשהוא מאוד כועס או פגוע, וזה לא קורה הרבה. ירון הוא חוקר פרטי ובדרך כלל הוא לא צריך יותר מכמה מילים, או הברות, או תנועות גוף כדי לחבר את כל הפאזל ולהבין מיידית את הסיטואציה, ומאחר שכבר שמע יותר מפעם אחת את השם של דרור, וגם ראה תמונה שלו, עשה מייד את החיבור הנכון. הוא הפנה את גבו והתהלך סביב המכונית שקוע בהרהורים.
פֶּרץ הבכי בשל המעמד והלחץ הנפשי שהצטבר מהפקק ועד לחיבוק כבר היה בלתי נמנע. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. זאת היתה ללא ספק אחת הסיטואציות המביכות בחיי. פרצתי בבכי, הרגשתי הכי מטומטמת בעולם, ניגבתי את הדמעות בכפות ידי והסתרתי את פני שהאדימו מבושה. דרור חיבק שוב, ירון נשאר במקומו כמי שמנסה לעכל את מה שקורה. אחרי כמה דקות של שתיקה, חיפש ירון את ההברקה שתשחרר אותנו מהמבוכה. ירון הוא חד־מחשבה, ערני כזה. הוא ניגש למכונית שלנו, הפך את התיק של נוי ושלף ממנו חבילת מגבונים. "קחי, תנגבי," אמר והושיט לי מגבון כדי להזכיר לי, ובעיקר לדרור, את הסטטוס המשפחתי שלי. אחר־כך פנה לדרור והתעניין במצב הרכב. ככל שהיה ידוע לי, לירון מעולם לא היה מושג במכונאות רכב. לכל היותר היה מסוגל להושיע את דרור בדחיפה קלה, במילוי מים או בהחלפת גלגל. לא שלי היה יֶדע נרחב יותר בסגולות המנוע, אבל גם אני החלטתי לתפוס טרמפ על העניין, בעיקר כדי להסדיר את הנשימה ולחזור לעצמי: "הרכב התחמם?" התחלתי למנות את כל הסיבות האפשריות: "בדקת שמן, מים? אולי הלך המצבר?" כשנגמרו כל האופציות הידועות לי וירון הסתכל בי במבט של גועל, החלטתי פשוט לשתוק. הרגשתי מגוחכת. שתים־עשרה שנים חיכיתי לפגישה עם דרור כדי לברר על מצב הרדיאטור של המכונית שלו? מילא, הלוואי שבכך היה נגמר העניין. פתאום מצאנו את עצמנו, שלושתנו, רוכנים שוב מתחת למכסה המנוע מעל מסת המתכות והצינורות שלא היה לי מושג קלוש מה הם ־ ירון לימיני ודרור לשמאלי, כאילו אני בוגרת המגמה למכונאות רכב באיזה בית־ספר טכני. אחרי שהמבטים שלי התרוצצו ביניהם קבעתי שרק גרר יחלץ את דרור משם. "התקשרת לגרר?" שאלתי.
"לא, לא נראה לי שיש פה טלפון ציבורי," השיב דרור.
טלפון ציבורי? שאלתי את עצמי, מי התכוון לטלפון ציבורי? כבר שנים לא נתקלתי באנדרטה כזו. את האחרונה, נזכרתי, המרוטשת ־ ששימשה בעיקר את הפועלים התאילנדים שעבדו באתר הבנייה הסמוך לביתי וכיערה את כל הרחוב שלי ־ עקרו ממקומה, והחור שנפער עדיין ממתין לכיסוי עד היום.
"תתקשר מהנייד," חידדתי.
"אין לי. את יודעת איך זה, הטלפונים הסלולריים עדיין לא הגיעו לאנשי הרפתות. חוץ מזה, בשבילי זה אתגר ללכלך את הידיים בגריז ולגרום לגרוטאה הזאת לזוז."
פתאום נהיָה מאנשי הרפתות, גיחכתי לעצמי, כאילו שכח מאיפה הגיע, כאילו כל עברוֹ ביוקנעם, עם אבא חסר לב ששלח אותו לקיבוץ, נשכח ממנו. אפשר לחשוב שאת הצרחות הראשונות שלו כתינוק השמיע עם עוד עשרה פעוטות בחדר הילדים המשותף בקיבוץ.
אחרי ששכנעתי אותו להשתמש בסלולרי שלי כדי להזמין גרר, התרחק דרור עם המכשיר כמי שזקוק למעט פרטיות, והמתין למענה יחד עם הג'ינגל של חברת הגרירה. ניצלתי את ההפוגה כדי להביט על עצמי במראה הצדדית של המכונית. תוך פחות מחצי דקה שמעתי את דרור גוער בנציגת השירות. "חוצפנית!" שמעתי אותו צועק עליה כאילו היתה הבת הקטנה שלו, ונזכרתי כמה תיעבתי את המלה הזאת, שהִרבה להשתמש בה במין התנשאות ויוהרה של חכמולוג, "אתם לא נורמלים? תעבירי לי מייד את המנהל שלך!" ככל שהתמשכה, גלשה השיחה להתקוטטות מילולית, לפחות מצידו של דרור, והוא גער בנציגת השירות כמי שנפל לידיו טֶרף קל. כך התעוררו בי זיכרונות על הצדדים הנעימים פחות בחברוּת שלנו. נזכרתי למה, אחרי ארבע שנים ומעידה אחת קטנה, החלטתי להראות לו את הדרך החוצה מחיי, לבלי שוב. מסתבר שאותו פְיוּז קצר שהקפיץ בזמנו כל ויכוח סתמי בינינו לרמה של מלחמת עולם, לא הולך ומתארך במרוצת השנים. להפך. כשהתקרב עם אותו חיוך מאולץ שהכרתי, היה ברור לי שגם את הקרב הזה הפסיד.
"רק עוד חמש שעות הם יגיעו..." סיכם דרור את השיחה הטלפונית.
"כל־כך הרבה?"
"הבנאדם גורר עוד שלושה רכבים באזור ירושלים ורק אחר־כך יורד למרכז."
הצעתי שיתקשר ויזמין גרר אחר, אבל דרור ביטל את ההצעה בתנועת יד: "עזבי, אשב פה ברכב ואקרא את העיתון שקיבלתי בתחנת הדלק. מה עוד יש לי לעשות... אתם יכולים להמשיך בדרככם. מה תעשו, תיקחו אותי איתכם?"
השאלה התמימה הזאת בסוף המשפט נשמעה כנגינה צורמת על המצפון שלנו, מין שאלה שדוחקת כל בן־אדם לפינה ומאלצת אותו לפחות להציע, גם אם קיים הסיכון שההצעה אכן תתממש. לי לא היה האומץ, כבר עשיתי מספיק טעויות בשעה אחת.
"אתה יכול להצטרף אלינו," הציע ירון, "אנחנו בדרך לחתונה, זה יעביר לך לפחות ארבע שעות עד שהגרר יגיע."
הייתי בהלם. תמיד ידעתי שמתוך אי־נעימות ירון מסוגל לפלוט כל אמירה מגוחכת, אבל לא האמנתי שירחיק לכת עד כדי־כך.
דרור זינק על ההצעה: "זה יכול להיות רעיון לא רע בכלל," השיב והפתיע אפילו את ירון.
מילא ההיענות המיידית, אמרתי בליבי, אבל איפה מילות הדחייה האלמנטריות ־ משהו כמו לא תודה, אני אסתדר ־ זה לא היה שם, וזה צרם. נוסף על כך, הירהרתי, צריך להיות ממש נואש כדי להיזרק לחתונה ללא הזמנה, בעיקר לנוכח מערכת היחסים בינינו. בשבילי לפחות הסיטואציה הזאת היתה משונה לחלוטין ומעוררת חשד.
לאחר שהות קלה, שנועדה לעכל את הצרה שהביא על עצמו, טפח ירון על כתפו של דרור והתקדם איתו לעבר הרכב. "תאמין לי שאתה עושה לי טובה," מצא ירון צידוק להצעתו הנמהרת, "מדובר בחתונה חרדית, עם הפרדה וכל הטקסים האלה. הייתי אמור לשבת ערב שלם לבד בחברת דּוֹסים, לפחות ינעצו מבטים גם בך." בעודי נדחקת מהתמונה באיטיות ומפנה את הבמה לצמד החברים החדש חזרתי שוב על ההצעה שדרור יצטרף אלינו, לא משנה שכולנו כבר היינו בדרך למכוניתנו, העיקר שהיוזמה תבוא גם מצידי. עוד לא הספקתי להתאושש מההתפתחות המפתיעה, וכבר מצאתי את עצמי בנסיעה על הכביש הראשי עם ירון ודרור ברכב אחד. דרור, שהוא בחור מסיבי המתנשא לגובה מטר ותשעים ושניים סנטימטרים, נדחס בספסל האחורי לצד כיסא הבטיחות של נוי, ואני ישבתי בתנוחה צִידית, עם ברך תקועה בתיבת ההילוכים וצוואר בתפנית חדה לכיוונו של דרור, עד שנתפס לי הצוואר.
בזמן שעבר עד שהגענו לאולם, נתונה בסיטואציה האבסורדית ביותר שנקלעתי אליה מימַי, שאלתי את עצמי איך קרה שדווקא היום, כשדרור נמצא במרחק נגיעה ממני, אני נראית מזעזע כל־כך. מילא השׂיער, שאיבד צורה בפקק, אבל הלבוש באמת היה מחריד. רבקה ביקשה בנימוס מכל החברות לעבודה להתלבש בצניעות, ואני לקחתי את זה רחוק מדי. בכל זאת, חשבתי לעצמי, מדובר בחתונה חרדית, עם הפרדה בין נשים לגברים. כיסיתי את רגלי בגרביונים לבנים שקניתי במיוחד לאירוע, וחידשתי את החצאית המשובצת ששכבה אצלי בארון כבר שנים לשעת חירום. אם נוסיף לכך את הנעליים הלבנות המכוערות שקניתי בנווה־שאנן, לא פלא שהרגשתי כמו במסיבת תחפושות. לא יכולתי להתנחם. בכל פעם שהירהרתי על פגישה כזאת תכננתי בדמיוני כל פרט ופרט, מה אגיד, מה אלבש, איך אתנהג, והנה הגיע הרגע ־ אומנם לא כמו שתכננתי, אבל הזדמנות כזו לא מקבלים כל יום ־ ופשוט פיספסתי.
נוסף על כך, בהשוואה לימי הנעורים זה כבר מזמן לא אותו דבר. אז עוד נחשבתי לאחת הנערות היפות בקבוצה, זו שמשכה את תשומת הלב של כל הגברים בסביבה. התחילו איתי המון בחורים, בעיקר כשהייתי יוצאת עם חברותי לטייל בקריית־שמונה הסמוכה. בדרך כלל היו הצעירים של קריית־שמונה צופרים במכוניותיהם, מלווים את צעדי על המדרכה בנסיעה איטית, כאילו אני איזה תמרור האטה, מפייטים משפטי חיזור שחוקים ומנסים נואשות לחלץ ממני את מספר הטלפון שלי. לא הייתי קלה להשגה. ברוב המקרים גרמתי להם, בכמה הערות מתנשאות, להמשיך בדרכם בחריקת צמיגים, מסופקים מתעוזתם, שהרשימה את שאר החבורה הדחוסה באותו רכב. הבחורים הסימפטיים יותר התחילו איתי במועדונים. הם החליפו איתי מבטים על יד הבר, וניצלו כל הזדמנות שדרור יצא לשירותים כדי להחמיא לי. עם כל הפיתוי, מעולם לא נעניתי לחיזורים. שמרתי אמונים לדרור בקנאות רבה, כאילו ריצדה מעלי חוּפה ניידת. התהדרתי בשׂיער ארוך מתולתל שגלש עד למותני, בייבי־פֵייס וגוף לא רע בכלל. הביטחון העצמי שלי לא התערער לרגע. היום זה כבר עניין של מצב־רוח. לעיתים נדמה לי שהמראֶה שלי רק משתבח עם השנים ולפעמים, בעיקר לפני המחזור החודשי, אני מעדיפה שלא לצאת מהבית, מתרצת את הפצעון המזדמן או את הקילוגרם העודף בלידה של נוי, לפני שלוש שנים. אבל החברות שלי, שפגשו אותי לאחרונה אחרי שנים שלא התראינו, לא ממש מרגישות בהבדל. הן עדיין רואות בי אותה בחורה יפה ומקסימה, ולדעתן אף נעשיתי סקסית ומושכת יותר. הן נשבעות שהיופי הטבעי שלי, שבימי שהותי בקיבוץ לא זכה מעולם למגע של איפור, אומנם נראה פחות תמים בזכות התכשירים הקוסמטיים שהתחלתי למרוח במרוצת השנים, אבל המראה שלי בכללותו נועז וסקסי יותר. את הביקורת העצמית המעוותת שלי הן מסבירות בכך שהביטחון העצמי נמצא בנסיגה מתמדת ככל שחולפות השנים.
בכניסה לאולם התפצלו דרכינו. ירון ודרור לקחו כיפה שחורה מארגז העץ שהוצב בכניסה, ועלו במעלה המדרגות המובילות לחלק המיועד לגברים בלבד. אני עליתי במדרגות המובילות לעזרת הנשים המאולתרת. הסיטואציה היתה מוזרה. המיתוס שלי, הקיבוצניק המתולתל עם הגיטרה ביד והעגיל באוזן, אחד כזה שלא ממש מקפיד על הֶכשר בד"צ, ישב חבוש כיפה לראשו לצד בעלי ועוד שמונה שומרי מצוות סביב שולחן עגול, וברקע התנגן שיר חסידי. תפסתי מקום נוח שיאפשר לי להציץ על השניים מבעד לאחד החריצים הפעורים בין מחיצות הפרגוד המפרידות בין הגברים לבין הנשים. זאת לא היתה משימה פשוטה. כדי להשיג קשר־עין עם ירון ודרור גרמתי לשולחן שלם של בנות מבני־ברק לשחק במשחק הכיסאות ולעבור ממקום למקום עם כל צלחות הסלטים שלהן. מה אני עושה פה, לעזאזל, חשבתי לעצמי, יושבת עם חבורת בנות מבני־ברק, אוכלת סלטים שהייתי מוותרת עליהם בקלות, ונאבקת עם עצמי כדי לגשש ולבדוק מה קורה מעבר למחיצה המפרידה בינינו. הבחנתי שאני בעצם היחידה שהגיעה ממקום העבודה. רק אני, שעד עכשיו לא יודעת מאיפה נחת עלי הטוּב־לב הזה, עשיתי לרבקה טובה ענקית והגעתי לחתונה המיושנת הזאת.
רבקה, שהתקבלה לעבודה כקלדנית לפני שלושה חודשים, היא בחורה טובה ושקטה, אבל מכנה משותף אין בינינו. חוץ ממני, כמעט שלא דיברו איתה בעבודה. היא היתה נורא ביישנית ומרוחקת מכולם, וראתה בי חברה טובה, אולי הכי טובה שלה, ואני, מתוך אי־נעימות ורחמים איפשרתי לה להבין שאני אכן כזאת. היא סיפרה שהיא מתחתנת עם בחור ישיבה מבני־ברק שהכירה אותו לפני חודש וחצי, ואחרי שנפגשו אולי חמש פעמים ־ זהו, מתחתנים. הוא בחור טוב, אמרה, והיא בטוחה שיהיה לה טוב איתו. לי לקח כמה שנים להחליט אם ירון מתאים לי כבעל, וגם עכשיו אני לא בטוחה כל־כך, אבל מי אני שאשפוט אותה. אבל, עם כל הכבוד לכלה הטרייה, מה שהעסיק אותי באותם רגעים היה מה שמתרחש מהעבר השני של הפרגוד. כבר התחלתי להשתגע מרוב מחשבות על הנעשה בשולחן של ירון ודרור. הצצתי מעבר למחיצה ולא הורדתי מהם את העיניים, ראיתי אותם שקועים בשיחה עמוקה. לשמוע לא יכולתי, אבל תנועות הגוף של השניים הספיקו לי כדי להבין שמשהו לא כשר מתרחש בשולחן שלהם, ולא במובן הדתי. דרור דיבר בלי סוף, בתוקפנות, וירון נע מתוח בחוסר נחת על הכיסא, והבעות פניו הראו שהוא ממש לא אוהב את מה שהוא שומע. הוא ישב בתנוחת התגוננות עם גב נטוי לאחור ופרצוף זעוף, על סף התפרצות. אומנם למדתי קריאת שפת־גוף במסגרת יום עיון בעבודה, אבל לא נדרשה לי מיומנות יוצאת דופן כדי להבין שהם בעיצומה של מריבה. שאר המוזמנים שישבו סביב השולחן לא הרגישו בנוח עם הסיטואציה, מקצתם העדיפו לרקוד ולהשאיר את זירת ההתגוששות פנויה, מקצתם הפנו את הכיסא כלפי רחבת הריקודים. הסקרנות הרגה אותי. ניסיתי לשער מה עשוי לגרום לשני גברים שהכירו זה את זה לפני כשעתיים לפתח מריבה צורמת בזמן קצר כל־כך, אך לא הצלחתי. מערכת הבחירות הסוערת, שללתי עוד אופציה, היתה כבר הרבה מאחורינו, ולכן יש סיכוי קלוש ביותר שהוויכוח הוא על רקע פוליטי, מה גם שירון מעולם לא התרגש במיוחד מפוליטיקה.
המנה השנייה והשלישית נערמו על הצלחת שלי בזו אחר זו ונשארו שלמות, לא אכלתי דבר, אפילו לא זכרתי מה הזמנתי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסב את עיני מהחריץ בפרגוד. לרגע הייתי על סף פריצה פנימה אבל לא היה לי האומץ. "בואי, תרקדי איתנו," הבהילה אותי אחת הנשים, שמתחילת הערב לטשה בי עיניים בדאגה. יונה, כפי שהציגה את עצמה, משכה אותי בידיים שומניות שלפני שנייה טבלו בצלחת עם דג נסיכת הנילוס שהזמינה, שכולו שחה בשמן. "את נראית לי מוטרדת, עיניים שלי," איבחנה וסדרה את המטפחת שעל ראשה. "באת לשמוח, זה לא יפה, זה השמחה של רבקה הצדיקה." לא יכולתי לסרב, תוך שניות מצאתי את עצמי רוקדת במעגל הרחב שנסגר סביב רבקה, מניעה רגליים בצעד תימני ושומרת על אחידות עם כל שאר הבנות שקיפצו. עשיתי הכול כדי להתחמק מיונה, אך היא התעקשה לקחת אותי תחת חסותה. תוך כדי ריקוד הצצתי שוב מבעד לפרגוד, והתמונה נראתה קשה עוד יותר. הם כבר נשארו לבדם, מפנים גב זה לזה, ופניהם זועפים. הדבר היחיד שניחם אותי היה שלא אני היא שהצעתי לדרור להצטרף אלינו. אחרת, מזמן כבר היה ירון מתרומם ממקומו ומנצל עוד הזדמנות להוציא עלי את כעסו. את הדייסה שבישל הוא נאלץ הפעם לאכול לבדו, בשקט, בשולחן העגול, בחירוק שיניים ובלי סצנות מיותרות.
תנועתם של מחוגי השעון האנלוגי שענדתי נראתה בעיני איטית להחריד, במיוחד זו של מחוג השניות, כאילו הוא גומל לי עכשיו על כל השנים שהתעלמתי מקיומו. אילו היה הדבר תלוי ברבקה, ניסיתי להרגיע את עצמי, כבר מזמן היתה מסלקת את התקליטן ומראה לכל האורחים את הדרך החוצה. מה שבאמת מעניין אותה עכשיו, כשהיא מקפצת בצעד תימני, זה רגע ההתייחדות עם בעלה הטרי, רגע הפרידה מהבתולים, שאמור להתרחש ממש אחרי סיום החתונה. לא שאני מוצאת הרבה יתרונות בשמירה על הבתולים עד לחופה, אבל אם יש יתרון אחד, הוא מתגבש אצלי עכשיו, כשאני מהרהרת כמה היא נרגשת לקראת הזיון הראשון בחיים שלה; איזה ריגוש יש בה לקראת רגע ההתייחדות, הנגיעה הראשונה, הליטוף הראשון, החדירה; כמה גדולה הציפייה לנופף מול בני משפחת החתן את הסדין הלבן שכתם אדום במרכזו מוכיח את כשרותה. אצלי לעומת זאת, היה רגע השיא של ליל הכלולות כאשר פתחנו את המעטפה של דוֹד יונתן מקנדה. בעיניים בוהקות, בשלוש לפנות בוקר, שלפנו מתוך שקית המתנות את המעטפה השמנה ביותר וספרנו בקול רוטט, בדילוגים של מאה דולר, עד שנעצרנו חסרי נשימה על סכום של אלפיים דולר במזומן.
כשנקראו המוזמנים מבית־שמש לרדת להסעה שהמתינה להם מחוץ לאולם, ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי את אחד הילדים שיוציא גם את דרור וירון. יצאנו לכיוון החניה. צעדנו מפוזרים, בהליכה שקטה, מתוחה. ירון התעסק עם הסלולרי שלו ודרור הלך מאחור וניהל קרב עם חולצתו, אך זו סירבה ליישר קו עם החגורה. מרגע שנכנסנו למכונית היה קולו העבה של דרור הקול היחידי שפילח את הדממה המעיקה. רק הוא דיבר, והרבה. דבריו לא רמזו על התקרית שהתרחשה ביניהם באולם, גם הנימה היתה מרוככת, טון של פייסנות כלפי ירון. בניסיון להציל משהו מהערב הזה ירה דרור משפטים מתחנפים בקצב אש, כמי שרץ במרוץ נגד הזמן. ירון התעלם, סרק את תחנות הרדיו בקשיחות וחיכה בקוצר רוח לנער מעליו את דרור בצומת שאספנו אותו ממנו. רגע לפני שהורדנו אותו, ואחרי עשרות משפטים שהשחית לחינם, פלט דרור את המשפט, אולי היחידי, שיכול למשוך את תשומת ליבו של ירון: "איזה יום מטורף!" נאנח. "אני סחוט. ובסוף אני חוזר בידיים ריקות, בלי שום משרד חקירות ביד."
"משרד חקירות?" בדק ירון את שמיעתו.
"כן, כל היום התרוצצתי בין משרדי חקירות בתל־אביב."
"מה קרה?" חילץ מעצמו ירון עוד משפט.
"יש איזה עניין שאני מטפל בו, אבל לא משנה," העלה דרור את מפלס הסקרנות של ירון.
"איזה עניין?" דחק בו ירון והקפיד לשמור על פנים זעופים.
"בקשר לקיבוץ. עזוב, לא משנה, כבר מאוחר, אתה בטח עייף."
"דבֵּר, זה בסדר," המשיך ירון להאיץ בו.
"אני מחפש משרד שמתעסק בתחום הפלילי."
"מה קרה?"
"בעיות בקיבוץ."
"באיזה משרדים בדקת?" רמז ירון על בקיאותו בתחום.
"הרבה. התרשמתי ממשרד חקירות בוארון, הם יושבים ברחוב בן־יהודה."
"מכיר, עבדתי איתם לפני כמה שנים," אמר ירון ישירות.
"אתה עוסק בתחום החקירות?" בדק הפעם דרור את שמיעתו.
"כן. אני כבר כמה שנים בתחום."
"אתה רציני? איזה עולם קטן, ערב שלם אני יושב עם חוקר פרטי ולא מחליף איתו מלה בעניין."
"לפעמים צריך לדעת לחפש את השקל מתחת לפנס," השתחרר ירון.
 
עשרות פעמים העליתי בזיכרוני מה קרה ־ שִחזרתי את הדקה האומללה ההיא ברכב, את השיחה הקצרה, את המבע המופתע שהעלה דרור על פניו ברגע שהתוודע לראשונה למקצועו של ירון; ניתחתי את הטון, המילים, הסימנים, כולל דברים שהושתלו בהם במיוחד עבורי והתעלמתי מקיומם; נזכרתי כיצד התמוגגתי מצירוף המקרים הנדיר שהפגיש בין הצורך של דרור בחוקר פרטי ובין המקצוע המקרי שבחר לעצמו ירון כמה שנים קודם ־ העליתי את כל אלה בזיכרוני ותהיתי מה קרה לי שלא איפשרתי אפילו לספק קטן של חשד לנבוט, להרים ראש ולהביע תמיהה. הקמטים שהתפרצו כמו קרני שמש מקצות עיניו של דרור כשחייך בהבעה מופתעת, היתלו בי באותו רגע כמו ברגעים אחרים בעבר, וגרמו לי, כמו לירון, לשקוע באשליה שיד הגורל היא שאירגנה פגישה עסקית כה מוצלחת בדרך לחתונה של רבקה.
 
הפלרטוט המילולי שנוצר לפתע לא היה אופייני לירון. ירון הוא אחד כזה שקשה לרכך אותו כשהוא כעוס, בטח לא חצי שעה אחרי המריבה שהתרחשה באולם. לדעתי, ירון פשוט נהנה להתייסר מתחושת הכעס שמלווה אותו אחרי מריבה, משהֶה בעונג את הגירוי במערכת העצבים, כאילו כדי לנצל כל דקה של רוגז קודם שהזמן ישכיח הכול. אבל הפעם התרכך מהר מהצפוי, כנראה הריח את הצעת העבודה שנופלת לרגליו. "אנחנו חושדים שמתרחשים דברים פליליים בהיקף גדול במפעל שלנו," המשיך דרור לספר, "החקירה הזאת היא התקווה האחרונה להציל את הקיבוץ מהתהום." מעבר לכך סירב דרור להרחיב את הדיבור. "זה נושא רגיש מאוד," אמר ושאל את ירון אם התעסק בתחום זה של חקירות בעבר. ירון, שכל הרֶקוֹרד המקצועי שלו הסתכם עד אז בכמה חקירות בענייני מזונות, השיב בחיוב, בלי להתבלבל, והסיכוי להתקשרות העסקית יצא לדרך. רגע לפני שירד מהרכב לכיוון הגרר שהמתין לו, הציע דרור לירון להיפגש עם מזכיר הקיבוץ. ירון, שכבר חודשיים יושב בבית בלי עבודה, הבטיח לבדוק ביומן, שאין לו אגב, ומסר לדרור כרטיס ביקור. "ייתכן שאהיה פנוי בשבוע הבא," אמר באדישות, כאילו לא בער בתוכו לנוכח ההצעה.
אותי כבר שום דבר לא היה יכול להפתיע באותו לילה, ורק רציתי תשובות: על המריבה באולם, הבעיות בקיבוץ, האפשרות ההזויה שירון יעבוד בשביל דרור, ובכלל, מה לעזאזל קורה סביבי היום. גם לירון היו כמה סימני שאלה, או לפחות אחד גדול. "תגידי, הבנאדם הזה שפוי?" הסתכל בי במבט מאשים רגע אחרי שהורדנו אותו.
"את זה אתה תגיד לי," התגוננתי, "אתה ישבת איתו שעתיים שלמות."
"לא הספיקו לך ארבע שנים כדי לפענח את זה?"
"תעשה טובה, אתה מוכן בבקשה לספר לי מה קרה ביניכם הערב?"
"כל הערב הוא דיבר עלייך, הוציא קצף מהפה על החברוּת שלכם בקיבוץ."
זה נשמע לי מופרך לחלוטין. "אתה בטוח? עלינו?"
"מה שאת שומעת. הוא דיבר באובססיה על הימים ההם, כאילו שאת תקועה בגיל שמונה־עשרה ואני לא קיים כלל. כאילו לא התחתנת מעולם ולא עבר נצח מאז נפרדתם. בהתחלה זה עוד היה נסבל, ניסיתי להבין את הנוסטלגיה שהשתלטה עליו, בכל זאת פגישה מרגשת, אבל אחר־כך זה כבר היה ממש מוזר."
"מה זאת אומרת מוזר?"
"הוא אמר כל מיני משפטים מוזרים, למשל, כמה השתוקק כל השנים לצעוד איתך לעבר החופה ולשים לך טבעת על האצבע."
"אני לא מאמינה..."
"את לא מוכרחה. גם כשניסיתי לשנות את נושא השיחה הוא היה לחוץ לחזור לעיקר מבחינתו, וזאת את."
"מה אמרת?"
"לא הייתי צריך לומר מלה. מבחינתו לא הייתי שם. הוא דיבר כמי ששרוי תחת השפעה של היפנוזה. זה היה מוזר, אפילו מפחיד קצת. נראה לי שהוא לא ממש מחבב אותי, היה בו זעם סמוי. כעס על הפרידה ממך."
לא הבנתי איך, אחרי היכרות טראומטית כל־כך עם דרור, שוקל ירון ברצינות לקבל עליו את החקירה שהציע לו. המצב בשוק אומנם לא משהו, חשבתי לעצמי, אבל איפה הכבוד העצמי שלו, לעזאזל? ניסיתי להתאפק, ידעתי שאני עלולה לפגוע, אבל זה פשוט ברח לי. "אני רואה שבשביל עבודה אתה מוכן לעשות הכול," עקצתי, "אפילו לעבוד עם דרור."
"את לא מתביישת? את האחרונה שיכולה לצייץ בעניין העבודה," רגז ירון, "את היא שהפקרת והזנחת את כל המשפחה בשביל הקריירה שלך."
ידעתי שפלטתי שטות. ירון התעקש לגרד את הפצע הזה שרציתי כל־כך שיישאר סגור, לפחות לתקופה מסוימת, עד שיגליד וייעלם. אני מבינה את הכעס שלו. עד הקידום הייתי אמא למופת. את כל התכונות הנחוצות לשם כך, לפחות ממה שקראתי בירחונים ובספרות המקצועית, מצאתי בעצמי. האושר שֶׁקָּרן מנוי בכל שנייה של היום היה רק חיזוק בעיני לסגולה האמהית שניחנתי בה. תנאי העבודה הנוחים שסיגלתי לעצמי במשרד איפשרו לי להקדיש את כל שעות אחר־הצהריים לנוי. אף־על־פי שבמחלקת שכר הוגדרתי כעובדת במשרה מלאה, הקפדתי להחתים את כרטיס הנוכחות שלי מדי יום בשעה שלוש אחר־הצהריים, דקה לא אחר־כך. הייתי שואלת את הבוס, לצורך הנימוס בלבד, אם אני יכולה להועיל לו עוד במשהו, וממהרת לאסוף את נוי מהגן. בילינו יחד שעות, עם חברתי סיוון ובתהּ חן. היינו מתחילים את בילוי אחר־הצהריים בקניון הצונן, ממשיכים לגן השעשועים השכונתי ומסיימים את הסיבוב היומי בבורגר־ראנץ'. הילדים היו אוכלים את הצ'יפס ואנחנו את השאר. מקלחת חמה, סיפור לפני השינה, ועוד יום מפַנק עבר. אהבתי לספר לו סיפורים, זה אולי התחביב הנעים ביותר שמצאתי לעצמי. הייתי מדקלמת אותם סיפורים שהתגלגלו לי על הלשון עשרות פעמים בשבוע ונפעמת ממבטיו המרחפים בעולם הדמיון, בלי צרות, בלי משכנתא על הראש, בתמימות של ילד. הוא היה סקרן כל־כך עד שלעיתים העמידו אותי שאלותיו במבוכה, והייתי מנסה לסגנן תשובה הגיונית, שתשׂביע את רצונו, אחרת ישאל שוב ושוב.
את ההודעה על הקידום קיבלתי בהפתעה גמורה. לא רציתי במשרה, אך מכיוון שהיה בה כדי לנפח לי את האגו כאשת קריירה מצליחה וליצוק תוכן מעשי להצהרות הפמיניסטיות שהיו שגורות בפי, השבתי בחיוב והודעתי לזאב ישעיהו, המנהל הישיר שלי, שאני מקבלת עלי את התפקיד כראש צוות בחטיבת המכירות בחברה. חברַי שמחו מאוד בשמחתי, סוף־סוף תפקיד רציני כמו שתמיד רציתי. אבל לא חשבתי על המחיר שאשלם. הייתי חוזרת הביתה בשעות הערב המאוחרות, לאחר שנוי כבר נרדם. ירון הוא שטיפל בנוי: היה לוקח אותו מהגן בדיוק בשעה ארבע, מטייל איתו בפארק, מכין לו ארוחת ערב, מקלח אותו ומספר לו סיפורים עד שנרדם.

דני ואזנה (1971) מהנדס תקשורת, בעל תואר שני בהוראת המדעים המדויקים מאוניברסיטת תל אביב. החל את דרכו כעיתונאי. ספרו הראשון ׳פרסה אסורה׳, יצא לאור בהוצאת ׳ידיעות ספרים׳. ספרו השני, ׳מהפכה וצדק׳ בהוצאת ׳ספרי צמרת׳, המתעד את סיפור התאגדות העובדים בחברת פלאפון, זכה לשבחי הביקורת והקוראים. ׳סודות זורמים לנהר׳ הוא ספרו השלישי.

עוד על הספר

פרסה אסורה דני ואזנה
זה תפס אותי בדרך לחתונה של רבקה, מזכירת מחלקת הכספים בחברה. רבע שעה אחרי שיצאנו לדרכנו מביתנו שברחוב ארלוזורוב בתל־אביב, מצאנו את עצמנו מזדנבים אחרי שיירת מכוניות בפקק לא שגרתי ביציאה מזרחה לכיוון בני־ברק. התזמון של ירון בעלי מעולם לא היה משהו, אבל לאמתו של דבר ־ גם אני לא הבאתי בחשבון את הפקק הזה שאיים להביא אותנו לאולם רק אחרי שרבקה תהיה נשואה כדת משה וישראל. זה היה פקק מעיק. השיירה זחלה באיטיות והאווירה ברכב נעשתה בלתי נסבלת. הצטבר שם, באותן דקות, כל שיכול להוציא אותי מדעתי. החום של אמצע יולי תפס אותנו עם מזגן מקולקל שעבד במצב אוורור בלבד, ולא רק ייבש לי את עור פני אלא גם השמיע חריקה צורמת שחדרה לי עמוק לתוך מערכת העצבים. כשגבר ריח הזיעה על הבושם היוקרתי שלי, זה כבר היה סיוט. כדור הזיעה שהתפשט לי מתחת לבית השחי הלך והתרחב, והחלון שפתחתי כדי להפיג את הריח החריף רק קילקל את הפֶן שעמלה עליו אסתר, הספרית שלי, כל אחר־הצהריים. זה היה נורא. חשתי דביקה. ירון, שהתענה לא פחות ממני, היה צריך לסבול גם את העצבים שלי. הוא בלע בהכנעה את צווחותי על העצלנות וההזנחה שהפגין בטיפול במזגן, ושתק. לשנינו היה ברור שהסיבה היחידה שהמזגן לא ביקר במוסך היא מצבנו הכספי, שמעולם לא היה עגום כל־כך. שבועות רבים דחה ירון את הטיפול במזגן וקיווה לעבור בשלום את הקיץ הלוהט עד בוא משב הרוח הראשון של הסתיו שיפטור אותנו מהוצאה כספית מיותרת, לפחות עד לקיץ הבא.
עשרים דקות תמימות נלחמתי חסרת אונים בבלוטות הזיעה, מַפנה בקנאה מבט חודר דרך החלונות הסגורים של הרכבים הממוזגים שלצידי ומדמיינת את עצמי קפואה עד כדי "עור ברווז" מול תריס המזגן הקדמי. הופעת הסימנים הראשונים של הקלסטרופוביה שאני סובלת ממנה, זו שתקפה אותי במעלית תקועה כשהייתי בת שש ומחמירה משנה לשנה, היתה רק עניין של זמן. השוליים הצרים של הכביש, שהותירו מעבר לרכב דו־גלגלי בלבד, וגל צפירות מחריש אוזניים שהחל להישמע מסביבי גרמו לי לסחרחורת איומה. רק אחרי שגבר עוד יותר רעש הצפירות הבנתי שלא מדובר ברמזור תקוע או בתאונת דרכים, אלא במשהו אחר. באופק כבר הבחנתי ברכב תקוע, רובץ באלכסון על נתיב שלם. בעודי מגבשת את הנוסח להתפרצות כלפי הנהג החוצפן, שהיה יכול פשוט לגרור את הרכב לשוליים ולא להרוס לי את הערב, הבחנתי שמשהו בו מוכר לי. מידותיו הגדולות, פניו העגולים ושׂערו הארוך ציירו תמונה כללית עמומה שעוררה בי צורך מציק להיזכר בשמו ובהקשרו של האיש. תאי הזיכרון סרקו כל נקודה בדמות המרוחקת אך התקשו לעורר תגובת שרשרת שתביא לזיהוי ולהקלה. השׂיער הוא ששיבש את הזיהוי. שׂערו היה ארוך ומוזנח ונדמה שהוא זקוק בדחיפות לחפיפה שתתיר את הקשרים שבו.
ככל שהתקרבנו אליו גברה סקרנותי. בעיתוי המוזר ביותר, עם שמונה־עשרה עבירות תנועה שרשומות על שמו במסוף המשטרה, החליט ירון ליטול עליו את תפקיד יקיר מחלקת התנועה של גוש דן. באדיבות חסרת היגיון איפשר לשיירה שלמה של רכבים מהמסלול הימני להשתחל לפניו ופתח פער הולך וגדל עם הרכבים שלפניו. "תיסע כבר," גערתי בו, "את המדליה תקבל ממני בבית, רק תלחץ כבר על הגז ותשחרר אותנו מפה." על ירון צעקות אף פעם לא עשו רושם. להפך. הוא הפעיל ארבעה וינקרים, איפשר למחוג המהירות לנחות ברכות על הספרה אפס והביט בי במבט מחנך, כאילו רצה ללמד אותי לקח. רק אחרי ששתקתי יותר משלושים שניות המשיך בנסיעה איטית, לא לפני שאיפשר לעוד שתי מכוניות להידחף לפנינו, רק כדי לוודא שהבנתי את המסר. בסיטואציה אחרת קשה לי לדמיין את עצמי מניחה לפרובוקציה כזו של ירון לחלוף בשקט, ורשעות זה לא הצד החלש שלי, אלא שהפעם כל שעניין אותי, אפילו יותר מהיחלצות מהפקק הנורא, היה לזהות מי הוא אותו בחור מוכר כל־כך שמשתוקק לעזרה.
רגע לפני שחלפנו על פניו התפרץ הבחור לעבר הכביש ונופף לעזרה בסמרטוט מלא גריז שהחזיק בידו הימנית. הוא התקרב, התכופף לחלון הפתוח של המכונית שלנו וביקש עזרה. זה היה רגע מבהיל. החלפנו מבטים והוא מילמל את שמי. שוב מיקדתי במהירות את מבטי בפניו נוטפי הזיעה ונזכרתי: זהו דרור בן־צבי, הוא ולא אחר. דרור, החבר הראשון שלי מהקיבוץ. ניסיתי לקרוא בשמו ולא הצלחתי. המכה שחטף המוח מההתנגשות החזיתית איתו היתה כה קשה, עד שלא נותרה בו היכולת להפעיל את מנגנון הדיבור. השפתיים לא זזו, נשארו צמודות, מסרבות להיפרד, כאילו שנים לא ליטפו זו את זו. גם לא נותר לי זמן לאלתֵּר, אפילו חיוך קל לא עלה על פני, שום רפלקס בהבעה הקפואה לא הציל אותי. הסתכלתי המומה על דרור, כאילו פרץ זה עתה מתוך חזיונות הגעגועים שלי היישר אל תוך המציאות הקודרת. לא מעט תוכניות מגירה גיבשתי עם עצמי במהלך השנים למקרה שכזה, לאותו שבריר השנייה הראשון שאפגוש אותו במקרה, אבל צירוף מקרים כזה לא עלה על דעתי, לא הסיטואציה ולא המקום. אם כבר תתרחש פגישה מקרית שכזו, היא ודאי תהיה בצפון הארץ, שמשם דרור כמעט לא מדיר את רגליו, באחד הביקורים בקיבוץ, בפסטיבל אמנויות או במופע רוק כלשהו, ודאי לא באמצע פקק במרכז הארץ, כשירון לצידי, ואני נראית מעוררת רחמים לא פחות ממנו.
לא הספקתי למצמץ, ו־בום! הרכב מאחור צפר בפראות, ירון נלחץ, הכניס למהלך ראשון, בעט בדוושת הגז, ותוך כדי האצה סינן כהרגלו: "אידיוט!" ונחלצנו מהפקק. ירון לא הבחין בתקרית הרומנטית, ובשבילו זה היה הרגע הנעים ביותר באותו ערב ־ הפקק היה מאחוריו, הכביש לפניו היה פנוי לחלוטין ומשב רוח מרענן חתך את הרכב מכל הכיוונים ־ ואילו אני, בשל תאוצת הרכב נדבקתי המומה למושב וראיתי איך האהבה הראשונה שלי תקועה הרחק מאחור באיזה צומת עלוב. הרגשתי שברגע הזה איבדתי סופית את ההזדמנות לפגוש את דרור. מלאת התרגשות חזרו אלי כל הזיכרונות. חוקרי המוח טוענים שחלום ממוצע בעת שינה עמוקה נמשך לא יותר מכמה שניות, אף־על־פי שבשעת היקיצה נדמה שליווה אותנו לפחות לאורך מחצית הלילה. זה פחות או יותר מה שקרה לי בדקה שעברה מרגע שראיתי את דרור. הכול התעורר, הכול חזר, תקופת התיכון המתוקה, החברות המטורפת שלנו בקיבוץ כפר־סאלד, ששם התחנכנו וגרנו במוסד חינוכי. נזכרתי בימי שישי הקסומים: אחרי ארוחת הערב החגיגית בחדר האוכל, היינו הולכים למקלט שקראנו לו מועדון, רוקדים, שותים ושוכבים שעות על הספה המרופטת שהיתה זרוקה בפינה מאחורי הבר. שרויים בתחושת ניתוק מוחלט מהכול, כאילו העולם שייך רק לי ולו, היינו מקשיבים לשירים המתנגנים ברקע, מתלטפים ומתנשקים ופיותינו מדיפים ריח של וודקה מהולה במיץ אשכוליות. לאמתו של דבר, היינו זוג יוצא דופן, צמודים ולא מואסים זה בזה כל היום וכל הלילה, ארבע שנים תמימות. היחידים שמאסו בנו היו שאר חברי הקבוצה, שסתם קינאו. אף־על־פי שחלקתי חדר עם שירלי ובגדי נשארו בארון המשותף שלנו, מרבית הלילות ישנתי בחדרו של דרור, אם אפשר לקרוא לזה שינה. ההתאמה בינינו היתה מדהימה, היו לנו אותם תחביבים, ובמיוחד אהבנו מוזיקה. דרור אהב מאוד לנגן בגיטרה הקלאסית שלו ואני אהבתי לשיר. אני זוכרת איך בכל חג או אירוע מיוחד בקיבוץ, הייתי שרה והוא היה מנגן.
היינו קבוצה של צעירים שבאו מכל מיני יישובים בארץ לחיות בקיבוץ. זה היה ממש כמו בפנימייה, אבל הרבה יותר מעניין ומסעיר. כל אחד בא מסיבה אחרת. אני רציתי לברוח מהצרות שבבית, מהמכות ומהצעקות שליוו את הגירושים הסוערים של הורי והפכו את הבית לגיהינום. למעשה, לא היתה לי ברירה אחרת. אחרי שני ביקורים בביתנו קבעה העובדת הסוציאלית מטעם העירייה שיש להרחיק אותי מהסביבה המשפחתית האלימה שלי, ובמהרה. ככה מצאתי את עצמי מחפשת על המפה את הנקודה הכי צפונית שיש בה חברת נוער. דרור הגיע מיוקנעם, לאחר שאמו נפטרה והניחה ארבעה ילדים. אביו שקע בדיכאון, ומאחר שלא היה יכול לעמוד במעמסה, שלח את הילדים לפנימיות ברחבי הארץ. את דרור, בן־הזקונים, שלח למסגרת חינוכית חמה יותר, וכך הצטלבו דרכינו. מעולם לא דיברנו על הצרות שבבית והעדפנו, כל אחד בדרכו, לשכוח מהכול ופשוט להתנתק, לחיות במציאות אחרת, טובה יותר ושלווה. לעיתים התנהגנו כאילו אין לנו עבר מחוץ לקיבוץ, כאילו נולדנו יחד בקיבוץ ושם חיינו מאז ומעולם.
בשנתיים הראשונות שלנו יחד התחיל כל לילה בנשיקות סוערות ונגמר כששנינו עירומים ממותנינו ומעלה, מחובקים עד הבוקר. ואז הייתי קמה ומתחמקת לחדרי. היינו צעירים מדי לשינה משותפת על־פי הקריטריונים שקבעה אם־הבית. באחד הלילות נסחפנו קצת יותר מדי. דרור גלש למקומות שלא היה בהם קודם, ואני ריחפתי לעולמות קסומים. לא ידענו בדיוק מה אנחנו עושים ואיך זה ייגמר, אבל ברור שמהלילה ההוא, בתולה כבר לא הייתי. וכך עברו עוד שנתיים מלאות לילות כמו אותו לילה, ואהבתנו התעצמה, לפחות עד ליום ההוא. חזרתי מסוף שבוע נחמד אצל אמי באור־יהודה, קצת מוקדם מהרגיל. רציתי להפתיע את דרור בחדרו עם מתנה שקניתי בתחנה המרכזית, ספר תווים ושירים חדש לחובבי נגינה בגיטרה. כבר דמיינתי בראשי איך ינגן בערב בחדרו ואני אשיר את אהבה בסוף הקיץ של צביקה פיק. מיהרתי להגיע לדרור ופרצתי את דלת חדרו, בלי לדעת אם הוא נמצא או לא. מעולם לא דפקתי על הדלת. מצאתי אותו ואת שירלי, חברתי הטובה ביותר, בעיצומה של התמזמזות לוהטת, ואני משערת שאם לא הייתי מפתיעה אותם, היתה ההתמזמזות נגמרת אחרת. דרור קפא במקום והחל למלמל משהו, אבל לא הקשבתי, כי גם אני קפאתי על מקומי, ושירלי הפכה לנְציב קרח ורק רצתה להתאדות משם הכי מהר שאפשר. בו־במקום החלטתי לסיים את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה.
אחרי כמה ימים התגייס דרור לצבא, והחלטתי ללוות אותו בכל זאת ללשכת הגיוס. בכינו יחד, לא ידענו אם בגלל הבגידה או הגיוס, או הכול יחד. דרור ניסה לנצל את ההזדמנות ולהחזיר אותי אליו וקישקש עוד כמה מילים על אהבה נצחית, אבל לא שיניתי את החלטתי. עזבתי את הקיבוץ. העיתוי היה טוב, הייתי טרם גיוס והחלטתי להתגורר אצל אמי עד הצבא. עזיבת הקיבוץ היטיבה איתי. אמי פינקה אותי ־ אולי ניסתה להשקיט את מצפונה כי חשבה שהזניחה אותי כל אותן שנים בקיבוץ ־ וזה עזר לי לשכוח את עניין הבגידה מהר יותר משחשבתי, וכבר חיכיתי לגיוס. בשירות הצבאי פרחתי. לדרור היתה הפרידה קצת יותר קשה. באחד מהימים שעברו עליו בייסורים, הגיע אלי לבסיס הטירונים בניצנים ואיים שאם לא אחזור אליו הוא עלול לעשות דברים מטורפים. הוא הפחיד אותי, הייתי מאוד מבולבלת. הוא המשיך להטריד אותי בשיחות טלפון לבסיס הקבע בחצרים ובמעקבים אחרי כשיצאתי הביתה. השיא היה כשהתחלתי לצאת עם אריק, חייל מהבסיס, ודרור הפך אותו למטרה. אחרי סדרת איומים עקרה, תפס אותו דרור באחד מסופי השבוע מחוץ לדיסקוטק ביפו והרביץ לו מכות רצח. התפרצתי כלפיו, אמרתי לו שיסתלק מחיי ולא יחזור עוד. כל השבוע לאחר התקרית התקשר אלי, אבל טרקתי לו את הטלפון בפרצוף.
לאחר זמן כבר סלחתי לו ושכחתי מכל הסיפור, הבנתי שבסך הכול היינו ילדים שאהבו מאוד וגם עשו הרבה טעויות. למרות הסיום המריר, מה שנשאר לי אחרי כל השנים היה טעם של עוד, כאילו לא מיצינו את הכול בשל הבגידה ההיא. בכל הבחורים שיצאתי איתם אחרי הפרידה מדרור חיפשתי דמיון למראהו החיצוני, ומדדתי כל אחד מהם על־פי קריטריונים נוקשים שקיבל דרור במתנה משמים. משנואשתי התחלתי להתפשר, תחילה על הגובה, אחר־כך על אורך השׂיער, על הגיטרה ־ עד שמצאתי את עצמי מתחת לחופה עם ירון, שהוא, במקרה הטוב, ההפך הגמור מדרור. אבל את המחשבות על דרור אפילו טבעת הנישואים לא הצליחה לרסן. את המפגש המקרי איתו דמיינתי בתדירות חולנית, סרקתי בדריכות מקומות הומים מאדם, מוכנה לרגע שיופיע מולי בהפתעה. לא פעם, בעיקר בעיתות משבר, וכאלה לא חסרו בשנים האחרונות, הצטערתי על עקשנותי ועל סירובי לחדש את החברות בינינו, ותהיתי כיצד היו נראים חיינו כזוג נשוי בקיבוץ. דרור היה ונשאר פנטזיית נעורים שהשתוקקתי אליה מאוד בתוך השגרה היומיומית של חיי הנישואים והאמהוּת.
 
בעודי נשאבת לתוך הזיכרונות, בשעת הנסיעה, שמעתי את ירון שואל משהו. לא הקשבתי. קולו הידהד והציק כמו צרצר ואני המשכתי לשקוע במחשבות, מנסה נואשות שלא לאבד את רסיסי הזיכרון.
"רוצה סנדוויץ'?" המשיך ירון להציק.
"מה?" נבהלתי.
"סנדוויץ'. שאלתי אם מתחשק לך לאכול סנדוויץ'," חזר ונידנד.
"יש לך סנדוויצ'ים?" ניסיתי להבין.
"כן, אלה שקיבלנו לארוחת הערב במשרד, שמרתי אותם."
"שמור אותם לעצמך!" עניתי בכעס.
"את לא חייבת. למנה הראשונה כבר לא נגיע, אז חשבתי שתרצי משהו קליל."
"לא רוצה כלום עכשיו, רוצה שתיעלם לי מהחיים כאילו לא היית פה מעולם," מילמלתי לעצמי. "תסגור כבר את החלון!" התפרצתי שוב כאילו הוא שאשם בכל הסיטואציה, "תסגור כבר, גם ככה הפֶן שלי כבר התקלקל."
"מה קורה לך?"
"מה קורה לי, אתה שואל? מה קורה לְךָ?"
"לי?" הצביע ירון לכיוון החזה שלו, כאילו ריחפה עוד נפש־חיה ברכב.
"למה אתה כזה חסר רגישות?"
"על מה את מדברת, את מוכנה להסביר לי?"
"למה לא עצרת?"
"למה? למי?"
"ראית שהוא תקוע באמצע הכביש, מפויח כולו, חסר אונים."
"מי, לעזאזל? אני לא מצליח להבין, את מתכוונת לאידיוט הזה שתקע את התנועה בארלוזורוב?"
אידיוט הוא קרא לו, לבחור ששיגע אותי בשנים הכי יפות שלי. אילו רק ידע מה הרגשתי ברגע שראיתי אותו, איך הלב צנח לרצפה וסירב לחזור למקומו.
"תעשה סיבוב פרסה מייד!" אמרתי והפתעתי אפילו את עצמי.
"מה?!"
"כן, אני רצינית. תעשה פרסה".
"תגידי, את נורמלית? מה עובר עלייך היום?"
"אילו היית קצת יותר רגיש," התפרצתי, "אולי היית עוצר ועוזר לו. אבל אין לך את זה, אתה אַנטיפָּת, בחיים לא עזרת לאף אחד. אתה צריך ללמוד שבחיים יש עוד אנשים חוץ ממך, תהיה פעם בנאדם, פעם אחת בחיים שלך, ותחזור עכשיו לעזור לו!"
"אולי תפסיקי עם השטויות שלך?!" התפרץ ירון, "אֶת סדרַת החינוך הזאת תעבירי לעצמך! במקום לדאוג לאחרים תדאגי לילד שלך שכבר מזמן, מאז שקיבלת את התפקיד, לא זוכה לתשומת לב ממך."
 
זו היתה עקיצה כואבת. באותם ימים גאתה בינינו המתיחות. עקב הקידום שקיבלתי כראש צוות בחטיבת המכירות בחברה, הייתי מגיעה הביתה מאוחר מאוד, עייפה ותשושה, והבית איבד את יציבותו. ירון, שנשא בעיקר הנטל ־ בעבודות הבית, בטיפול בְּנוֹי, בננו בן השלוש, בסידורים למיניהם ־ קרס תחת העומס, והפיצוץ בינינו היה בלתי נמנע. אבל עכשיו, ברגע הקריטי הזה, הדבר האחרון שרציתי הוא לפתוח את תיבת פנדורה. התעלמתי מהעקיצה. את החשבון, אמרתי לעצמי, נסגור אחר־כך, לפני השינה. רק רציתי לחזור לצומת, לדרור. התחלתי להילחץ, ביקשתי, או ליתר דיוק, פקדתי על ירון לחזור מייד לצומת. הרגשתי שבכל שנייה שחולפת דרור עלול להיעלם, והפעם לנצח. הרמתי ידיים בניסיון לאתר את דרור לאחר שסיפרו לי שהוא נסע לחפש את עצמו בהודו. עוד הוסיפו ואמרו שהשתחרר מהצבא כשנה אחרי הטירונות, עם תיק עב־כרס בארכיון של קצין בריאות הנפש. זה נשמע לי מופרך לחלוטין; אומנם, תמיד היה עוף מוזר, אבל לא בעייתי. נוסף על כך, סיפרו שאחרי הפרידה ממני השתבש משהו אצלו. אף שלא הרחיבו יותר מדי, לא חשתי צורך לחקור בדבר, אלא קיבלתי זאת כמחמאה על האהבה הגדולה שאהב אותי, והרשיתי לעצמי קמצוץ של התנשאות בזכות הסגולות הנשיוֹת שלי.
 
כנוע ומרוגז השלים ירון את סיבוב הפרסה אף שלא הבין כלל למה. הוא אומנם עוד ניסה להשיב מלחמה, אבל לא היה לו סיכוי. בדקות שחלפו עד שהגענו לצומת, מצאנו את עצמנו מזדנבים באווירת נכאים אחרי משאית שהובילה תרנגולות ותרנגולים בדרכם האחרונה מהלולים למשחטה. חשתי כאילו מֶרפי, ההוא מהחוק, החליט להתעלל בי. זה הרג אותי. עשרות תרנגולות ותרנגולים מסכנים, שדחסו אותם באכזריות לתוך תאים מרשת, השאירו אחריהם שובל של ריח בלתי נסבל ־ שהזכיר לי את רחמים השוחט, שגר בשכנות להורים שלי באור־יהודה ־ ריח חריף של דם, שבגללו נעשיתי צמחונית עד שהתגייסתי לצה"ל. אחרי שעקפו אותנו ואת המשאית חמש מכוניות, הפצרתי בירון שיואיל בטובו להשאיר אף הוא את המשאית מאחורינו. ירון סובב את ההגה ימינה, חמק מרכב שחתך בפראות ואחרי כמה טלטלות עזות הצליח להתיישר על המסלול, ומייד ספג קללה על העקיפה הפרועה מנהג שהצליח לחמוק מהתנגשות איתו. הוא לא אמר מלה, רק החזיר את המשקפיים שלו למקומם והפעיל את המגבים כדי להעיף את הנוצות מהשמשה הקדמית. ריחמתי עליו. מה אני רוצה ממנו בעצם? איך הוא אמור להבין מה עובר עלי עכשיו? הסתכלתי בו ורגשי אשמה התחילו לחלחל בי. הרי רק לפני שש שנים הייתי מטורפת עליו, היו לנו ימים נפלאים יחד, לפני הטרגדיה הקשה שחווה. והוא אבא נהדר, באמת נהדר. עכשיו אני נמסה לרגע, כשאני נזכרת איך השכיב את נוי לישון טרם צאתנו, לאחר שעשה לו מקלחת חמה והקריא לו את פו הדוב תוך כדי ליטוף השׂיער. אני מביטה בו ומנסה לפענח אם אני חשה רחמים כלפיו, או אולי הערכה ואהבה.
מאתיים מטר מהמקום שנטשנו אותו ראיתי את דרור גורר את המכונית שלו ויחד איתו איזה פראייר שירד מרכבו לעזור לו. הוא לבש גופייה אדומה בוהקת והחזיק בידו הימנית בקבוק מים שזה עתה גמע הרדיאטור שלו. הגענו. דרור כבר רכן מתחת למכסה המנוע של המכונית ונראה אובד עצות. עוד בטרם הספקתי להעיף מבט אחרון במראה יצא ירון מהרכב והציע את עזרתו. התעכבתי עוד דקה כדי להציל משהו מהאיפור שנמרח על פני, ובעיקר כדי לאסוף את כל האנרגיות שלי ולצאת מהרכב טבעית ככל האפשר, כאילו זה עתה נפל עלי דרור משמים. מהבחינה הזאת לא היתה אמורה להיות לי בעיה. ירון תמיד התפעל מהצביעות שלי, יותר נכון סלד ממנה. הוא קרא לי טמבור, על שם חברת הצבעים, וטען שאפילו זיקית לא עומדת בקצב שלי. מסתבר שגם לצביעות יש קווים אדומים. הופעתי מבעד למכסה המנוע הפתוח, ששם עמדו דרור וירון, ופתחתי בסצנת ההפתעה המבוימת. זה נראה רע, הרגשתי פתטית, מגושמת, וכל שהצלחתי לעשות היה לרטון על העיכוב של ירון, כאילו הוא שגרר אותי לשם. דרור, שזיהה אותי עוד קודם, גילה כישרון משחק משובח יותר, הדליק סיגריה, ותוך כדי השַכְטָה הראשונה פנה אלי בהבעה מופתעת: "ליאת? ליאתוּש, זאת את?" עברה בי צמרמורת. קצב ליבי, שממילא לא היה סדיר, התחיל להשתולל. לא הוצאתי מלה, לא יכולתי, פשוט צעדתי צעד אחד קדימה וחיבקתי אותו. ריח הזיעה שלו סימם אותי, גם ריח הנוֹבְּלֶס שהיה ספוג בבגדים שלו. מאז שנפרדנו כל מי שעישן לידי נובלס הזכיר לי את דרור. הרי את השכטה הראשונה שלו והאחרונה שלי לקחנו יחד בחווֹת הנטושות של הקיבוץ. התרגשתי מאוד. אותו חיוך, אותו מבט, כאילו לא עברו שתים־עשרה שנים. זה לא היה חיבוק ידידותי, נסחפנו כאילו ירון לא נמצא ברדיוס שלנו.
דרור הִרפה מעט והחליק את אצבעותיו לאצבעותי. הצצתי על ירון, ועברה בי תחושה מוזרה, כאילו תפס אותי בוגדת בו. באותו רגע נפל לירון האסימון והוא חשף את הסיבה להתנהגות האובססיבית המפלצתית שלי בשעה האחרונה. ירון כינס את גבותיו פנימה, לכיוון האף, ובפניו מבע שרק אני מכירה אצלו. זה קורה לו כשהוא מאוד כועס או פגוע, וזה לא קורה הרבה. ירון הוא חוקר פרטי ובדרך כלל הוא לא צריך יותר מכמה מילים, או הברות, או תנועות גוף כדי לחבר את כל הפאזל ולהבין מיידית את הסיטואציה, ומאחר שכבר שמע יותר מפעם אחת את השם של דרור, וגם ראה תמונה שלו, עשה מייד את החיבור הנכון. הוא הפנה את גבו והתהלך סביב המכונית שקוע בהרהורים.
פֶּרץ הבכי בשל המעמד והלחץ הנפשי שהצטבר מהפקק ועד לחיבוק כבר היה בלתי נמנע. לא יכולתי לעמוד בזה עוד. זאת היתה ללא ספק אחת הסיטואציות המביכות בחיי. פרצתי בבכי, הרגשתי הכי מטומטמת בעולם, ניגבתי את הדמעות בכפות ידי והסתרתי את פני שהאדימו מבושה. דרור חיבק שוב, ירון נשאר במקומו כמי שמנסה לעכל את מה שקורה. אחרי כמה דקות של שתיקה, חיפש ירון את ההברקה שתשחרר אותנו מהמבוכה. ירון הוא חד־מחשבה, ערני כזה. הוא ניגש למכונית שלנו, הפך את התיק של נוי ושלף ממנו חבילת מגבונים. "קחי, תנגבי," אמר והושיט לי מגבון כדי להזכיר לי, ובעיקר לדרור, את הסטטוס המשפחתי שלי. אחר־כך פנה לדרור והתעניין במצב הרכב. ככל שהיה ידוע לי, לירון מעולם לא היה מושג במכונאות רכב. לכל היותר היה מסוגל להושיע את דרור בדחיפה קלה, במילוי מים או בהחלפת גלגל. לא שלי היה יֶדע נרחב יותר בסגולות המנוע, אבל גם אני החלטתי לתפוס טרמפ על העניין, בעיקר כדי להסדיר את הנשימה ולחזור לעצמי: "הרכב התחמם?" התחלתי למנות את כל הסיבות האפשריות: "בדקת שמן, מים? אולי הלך המצבר?" כשנגמרו כל האופציות הידועות לי וירון הסתכל בי במבט של גועל, החלטתי פשוט לשתוק. הרגשתי מגוחכת. שתים־עשרה שנים חיכיתי לפגישה עם דרור כדי לברר על מצב הרדיאטור של המכונית שלו? מילא, הלוואי שבכך היה נגמר העניין. פתאום מצאנו את עצמנו, שלושתנו, רוכנים שוב מתחת למכסה המנוע מעל מסת המתכות והצינורות שלא היה לי מושג קלוש מה הם ־ ירון לימיני ודרור לשמאלי, כאילו אני בוגרת המגמה למכונאות רכב באיזה בית־ספר טכני. אחרי שהמבטים שלי התרוצצו ביניהם קבעתי שרק גרר יחלץ את דרור משם. "התקשרת לגרר?" שאלתי.
"לא, לא נראה לי שיש פה טלפון ציבורי," השיב דרור.
טלפון ציבורי? שאלתי את עצמי, מי התכוון לטלפון ציבורי? כבר שנים לא נתקלתי באנדרטה כזו. את האחרונה, נזכרתי, המרוטשת ־ ששימשה בעיקר את הפועלים התאילנדים שעבדו באתר הבנייה הסמוך לביתי וכיערה את כל הרחוב שלי ־ עקרו ממקומה, והחור שנפער עדיין ממתין לכיסוי עד היום.
"תתקשר מהנייד," חידדתי.
"אין לי. את יודעת איך זה, הטלפונים הסלולריים עדיין לא הגיעו לאנשי הרפתות. חוץ מזה, בשבילי זה אתגר ללכלך את הידיים בגריז ולגרום לגרוטאה הזאת לזוז."
פתאום נהיָה מאנשי הרפתות, גיחכתי לעצמי, כאילו שכח מאיפה הגיע, כאילו כל עברוֹ ביוקנעם, עם אבא חסר לב ששלח אותו לקיבוץ, נשכח ממנו. אפשר לחשוב שאת הצרחות הראשונות שלו כתינוק השמיע עם עוד עשרה פעוטות בחדר הילדים המשותף בקיבוץ.
אחרי ששכנעתי אותו להשתמש בסלולרי שלי כדי להזמין גרר, התרחק דרור עם המכשיר כמי שזקוק למעט פרטיות, והמתין למענה יחד עם הג'ינגל של חברת הגרירה. ניצלתי את ההפוגה כדי להביט על עצמי במראה הצדדית של המכונית. תוך פחות מחצי דקה שמעתי את דרור גוער בנציגת השירות. "חוצפנית!" שמעתי אותו צועק עליה כאילו היתה הבת הקטנה שלו, ונזכרתי כמה תיעבתי את המלה הזאת, שהִרבה להשתמש בה במין התנשאות ויוהרה של חכמולוג, "אתם לא נורמלים? תעבירי לי מייד את המנהל שלך!" ככל שהתמשכה, גלשה השיחה להתקוטטות מילולית, לפחות מצידו של דרור, והוא גער בנציגת השירות כמי שנפל לידיו טֶרף קל. כך התעוררו בי זיכרונות על הצדדים הנעימים פחות בחברוּת שלנו. נזכרתי למה, אחרי ארבע שנים ומעידה אחת קטנה, החלטתי להראות לו את הדרך החוצה מחיי, לבלי שוב. מסתבר שאותו פְיוּז קצר שהקפיץ בזמנו כל ויכוח סתמי בינינו לרמה של מלחמת עולם, לא הולך ומתארך במרוצת השנים. להפך. כשהתקרב עם אותו חיוך מאולץ שהכרתי, היה ברור לי שגם את הקרב הזה הפסיד.
"רק עוד חמש שעות הם יגיעו..." סיכם דרור את השיחה הטלפונית.
"כל־כך הרבה?"
"הבנאדם גורר עוד שלושה רכבים באזור ירושלים ורק אחר־כך יורד למרכז."
הצעתי שיתקשר ויזמין גרר אחר, אבל דרור ביטל את ההצעה בתנועת יד: "עזבי, אשב פה ברכב ואקרא את העיתון שקיבלתי בתחנת הדלק. מה עוד יש לי לעשות... אתם יכולים להמשיך בדרככם. מה תעשו, תיקחו אותי איתכם?"
השאלה התמימה הזאת בסוף המשפט נשמעה כנגינה צורמת על המצפון שלנו, מין שאלה שדוחקת כל בן־אדם לפינה ומאלצת אותו לפחות להציע, גם אם קיים הסיכון שההצעה אכן תתממש. לי לא היה האומץ, כבר עשיתי מספיק טעויות בשעה אחת.
"אתה יכול להצטרף אלינו," הציע ירון, "אנחנו בדרך לחתונה, זה יעביר לך לפחות ארבע שעות עד שהגרר יגיע."
הייתי בהלם. תמיד ידעתי שמתוך אי־נעימות ירון מסוגל לפלוט כל אמירה מגוחכת, אבל לא האמנתי שירחיק לכת עד כדי־כך.
דרור זינק על ההצעה: "זה יכול להיות רעיון לא רע בכלל," השיב והפתיע אפילו את ירון.
מילא ההיענות המיידית, אמרתי בליבי, אבל איפה מילות הדחייה האלמנטריות ־ משהו כמו לא תודה, אני אסתדר ־ זה לא היה שם, וזה צרם. נוסף על כך, הירהרתי, צריך להיות ממש נואש כדי להיזרק לחתונה ללא הזמנה, בעיקר לנוכח מערכת היחסים בינינו. בשבילי לפחות הסיטואציה הזאת היתה משונה לחלוטין ומעוררת חשד.
לאחר שהות קלה, שנועדה לעכל את הצרה שהביא על עצמו, טפח ירון על כתפו של דרור והתקדם איתו לעבר הרכב. "תאמין לי שאתה עושה לי טובה," מצא ירון צידוק להצעתו הנמהרת, "מדובר בחתונה חרדית, עם הפרדה וכל הטקסים האלה. הייתי אמור לשבת ערב שלם לבד בחברת דּוֹסים, לפחות ינעצו מבטים גם בך." בעודי נדחקת מהתמונה באיטיות ומפנה את הבמה לצמד החברים החדש חזרתי שוב על ההצעה שדרור יצטרף אלינו, לא משנה שכולנו כבר היינו בדרך למכוניתנו, העיקר שהיוזמה תבוא גם מצידי. עוד לא הספקתי להתאושש מההתפתחות המפתיעה, וכבר מצאתי את עצמי בנסיעה על הכביש הראשי עם ירון ודרור ברכב אחד. דרור, שהוא בחור מסיבי המתנשא לגובה מטר ותשעים ושניים סנטימטרים, נדחס בספסל האחורי לצד כיסא הבטיחות של נוי, ואני ישבתי בתנוחה צִידית, עם ברך תקועה בתיבת ההילוכים וצוואר בתפנית חדה לכיוונו של דרור, עד שנתפס לי הצוואר.
בזמן שעבר עד שהגענו לאולם, נתונה בסיטואציה האבסורדית ביותר שנקלעתי אליה מימַי, שאלתי את עצמי איך קרה שדווקא היום, כשדרור נמצא במרחק נגיעה ממני, אני נראית מזעזע כל־כך. מילא השׂיער, שאיבד צורה בפקק, אבל הלבוש באמת היה מחריד. רבקה ביקשה בנימוס מכל החברות לעבודה להתלבש בצניעות, ואני לקחתי את זה רחוק מדי. בכל זאת, חשבתי לעצמי, מדובר בחתונה חרדית, עם הפרדה בין נשים לגברים. כיסיתי את רגלי בגרביונים לבנים שקניתי במיוחד לאירוע, וחידשתי את החצאית המשובצת ששכבה אצלי בארון כבר שנים לשעת חירום. אם נוסיף לכך את הנעליים הלבנות המכוערות שקניתי בנווה־שאנן, לא פלא שהרגשתי כמו במסיבת תחפושות. לא יכולתי להתנחם. בכל פעם שהירהרתי על פגישה כזאת תכננתי בדמיוני כל פרט ופרט, מה אגיד, מה אלבש, איך אתנהג, והנה הגיע הרגע ־ אומנם לא כמו שתכננתי, אבל הזדמנות כזו לא מקבלים כל יום ־ ופשוט פיספסתי.
נוסף על כך, בהשוואה לימי הנעורים זה כבר מזמן לא אותו דבר. אז עוד נחשבתי לאחת הנערות היפות בקבוצה, זו שמשכה את תשומת הלב של כל הגברים בסביבה. התחילו איתי המון בחורים, בעיקר כשהייתי יוצאת עם חברותי לטייל בקריית־שמונה הסמוכה. בדרך כלל היו הצעירים של קריית־שמונה צופרים במכוניותיהם, מלווים את צעדי על המדרכה בנסיעה איטית, כאילו אני איזה תמרור האטה, מפייטים משפטי חיזור שחוקים ומנסים נואשות לחלץ ממני את מספר הטלפון שלי. לא הייתי קלה להשגה. ברוב המקרים גרמתי להם, בכמה הערות מתנשאות, להמשיך בדרכם בחריקת צמיגים, מסופקים מתעוזתם, שהרשימה את שאר החבורה הדחוסה באותו רכב. הבחורים הסימפטיים יותר התחילו איתי במועדונים. הם החליפו איתי מבטים על יד הבר, וניצלו כל הזדמנות שדרור יצא לשירותים כדי להחמיא לי. עם כל הפיתוי, מעולם לא נעניתי לחיזורים. שמרתי אמונים לדרור בקנאות רבה, כאילו ריצדה מעלי חוּפה ניידת. התהדרתי בשׂיער ארוך מתולתל שגלש עד למותני, בייבי־פֵייס וגוף לא רע בכלל. הביטחון העצמי שלי לא התערער לרגע. היום זה כבר עניין של מצב־רוח. לעיתים נדמה לי שהמראֶה שלי רק משתבח עם השנים ולפעמים, בעיקר לפני המחזור החודשי, אני מעדיפה שלא לצאת מהבית, מתרצת את הפצעון המזדמן או את הקילוגרם העודף בלידה של נוי, לפני שלוש שנים. אבל החברות שלי, שפגשו אותי לאחרונה אחרי שנים שלא התראינו, לא ממש מרגישות בהבדל. הן עדיין רואות בי אותה בחורה יפה ומקסימה, ולדעתן אף נעשיתי סקסית ומושכת יותר. הן נשבעות שהיופי הטבעי שלי, שבימי שהותי בקיבוץ לא זכה מעולם למגע של איפור, אומנם נראה פחות תמים בזכות התכשירים הקוסמטיים שהתחלתי למרוח במרוצת השנים, אבל המראה שלי בכללותו נועז וסקסי יותר. את הביקורת העצמית המעוותת שלי הן מסבירות בכך שהביטחון העצמי נמצא בנסיגה מתמדת ככל שחולפות השנים.
בכניסה לאולם התפצלו דרכינו. ירון ודרור לקחו כיפה שחורה מארגז העץ שהוצב בכניסה, ועלו במעלה המדרגות המובילות לחלק המיועד לגברים בלבד. אני עליתי במדרגות המובילות לעזרת הנשים המאולתרת. הסיטואציה היתה מוזרה. המיתוס שלי, הקיבוצניק המתולתל עם הגיטרה ביד והעגיל באוזן, אחד כזה שלא ממש מקפיד על הֶכשר בד"צ, ישב חבוש כיפה לראשו לצד בעלי ועוד שמונה שומרי מצוות סביב שולחן עגול, וברקע התנגן שיר חסידי. תפסתי מקום נוח שיאפשר לי להציץ על השניים מבעד לאחד החריצים הפעורים בין מחיצות הפרגוד המפרידות בין הגברים לבין הנשים. זאת לא היתה משימה פשוטה. כדי להשיג קשר־עין עם ירון ודרור גרמתי לשולחן שלם של בנות מבני־ברק לשחק במשחק הכיסאות ולעבור ממקום למקום עם כל צלחות הסלטים שלהן. מה אני עושה פה, לעזאזל, חשבתי לעצמי, יושבת עם חבורת בנות מבני־ברק, אוכלת סלטים שהייתי מוותרת עליהם בקלות, ונאבקת עם עצמי כדי לגשש ולבדוק מה קורה מעבר למחיצה המפרידה בינינו. הבחנתי שאני בעצם היחידה שהגיעה ממקום העבודה. רק אני, שעד עכשיו לא יודעת מאיפה נחת עלי הטוּב־לב הזה, עשיתי לרבקה טובה ענקית והגעתי לחתונה המיושנת הזאת.
רבקה, שהתקבלה לעבודה כקלדנית לפני שלושה חודשים, היא בחורה טובה ושקטה, אבל מכנה משותף אין בינינו. חוץ ממני, כמעט שלא דיברו איתה בעבודה. היא היתה נורא ביישנית ומרוחקת מכולם, וראתה בי חברה טובה, אולי הכי טובה שלה, ואני, מתוך אי־נעימות ורחמים איפשרתי לה להבין שאני אכן כזאת. היא סיפרה שהיא מתחתנת עם בחור ישיבה מבני־ברק שהכירה אותו לפני חודש וחצי, ואחרי שנפגשו אולי חמש פעמים ־ זהו, מתחתנים. הוא בחור טוב, אמרה, והיא בטוחה שיהיה לה טוב איתו. לי לקח כמה שנים להחליט אם ירון מתאים לי כבעל, וגם עכשיו אני לא בטוחה כל־כך, אבל מי אני שאשפוט אותה. אבל, עם כל הכבוד לכלה הטרייה, מה שהעסיק אותי באותם רגעים היה מה שמתרחש מהעבר השני של הפרגוד. כבר התחלתי להשתגע מרוב מחשבות על הנעשה בשולחן של ירון ודרור. הצצתי מעבר למחיצה ולא הורדתי מהם את העיניים, ראיתי אותם שקועים בשיחה עמוקה. לשמוע לא יכולתי, אבל תנועות הגוף של השניים הספיקו לי כדי להבין שמשהו לא כשר מתרחש בשולחן שלהם, ולא במובן הדתי. דרור דיבר בלי סוף, בתוקפנות, וירון נע מתוח בחוסר נחת על הכיסא, והבעות פניו הראו שהוא ממש לא אוהב את מה שהוא שומע. הוא ישב בתנוחת התגוננות עם גב נטוי לאחור ופרצוף זעוף, על סף התפרצות. אומנם למדתי קריאת שפת־גוף במסגרת יום עיון בעבודה, אבל לא נדרשה לי מיומנות יוצאת דופן כדי להבין שהם בעיצומה של מריבה. שאר המוזמנים שישבו סביב השולחן לא הרגישו בנוח עם הסיטואציה, מקצתם העדיפו לרקוד ולהשאיר את זירת ההתגוששות פנויה, מקצתם הפנו את הכיסא כלפי רחבת הריקודים. הסקרנות הרגה אותי. ניסיתי לשער מה עשוי לגרום לשני גברים שהכירו זה את זה לפני כשעתיים לפתח מריבה צורמת בזמן קצר כל־כך, אך לא הצלחתי. מערכת הבחירות הסוערת, שללתי עוד אופציה, היתה כבר הרבה מאחורינו, ולכן יש סיכוי קלוש ביותר שהוויכוח הוא על רקע פוליטי, מה גם שירון מעולם לא התרגש במיוחד מפוליטיקה.
המנה השנייה והשלישית נערמו על הצלחת שלי בזו אחר זו ונשארו שלמות, לא אכלתי דבר, אפילו לא זכרתי מה הזמנתי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסב את עיני מהחריץ בפרגוד. לרגע הייתי על סף פריצה פנימה אבל לא היה לי האומץ. "בואי, תרקדי איתנו," הבהילה אותי אחת הנשים, שמתחילת הערב לטשה בי עיניים בדאגה. יונה, כפי שהציגה את עצמה, משכה אותי בידיים שומניות שלפני שנייה טבלו בצלחת עם דג נסיכת הנילוס שהזמינה, שכולו שחה בשמן. "את נראית לי מוטרדת, עיניים שלי," איבחנה וסדרה את המטפחת שעל ראשה. "באת לשמוח, זה לא יפה, זה השמחה של רבקה הצדיקה." לא יכולתי לסרב, תוך שניות מצאתי את עצמי רוקדת במעגל הרחב שנסגר סביב רבקה, מניעה רגליים בצעד תימני ושומרת על אחידות עם כל שאר הבנות שקיפצו. עשיתי הכול כדי להתחמק מיונה, אך היא התעקשה לקחת אותי תחת חסותה. תוך כדי ריקוד הצצתי שוב מבעד לפרגוד, והתמונה נראתה קשה עוד יותר. הם כבר נשארו לבדם, מפנים גב זה לזה, ופניהם זועפים. הדבר היחיד שניחם אותי היה שלא אני היא שהצעתי לדרור להצטרף אלינו. אחרת, מזמן כבר היה ירון מתרומם ממקומו ומנצל עוד הזדמנות להוציא עלי את כעסו. את הדייסה שבישל הוא נאלץ הפעם לאכול לבדו, בשקט, בשולחן העגול, בחירוק שיניים ובלי סצנות מיותרות.
תנועתם של מחוגי השעון האנלוגי שענדתי נראתה בעיני איטית להחריד, במיוחד זו של מחוג השניות, כאילו הוא גומל לי עכשיו על כל השנים שהתעלמתי מקיומו. אילו היה הדבר תלוי ברבקה, ניסיתי להרגיע את עצמי, כבר מזמן היתה מסלקת את התקליטן ומראה לכל האורחים את הדרך החוצה. מה שבאמת מעניין אותה עכשיו, כשהיא מקפצת בצעד תימני, זה רגע ההתייחדות עם בעלה הטרי, רגע הפרידה מהבתולים, שאמור להתרחש ממש אחרי סיום החתונה. לא שאני מוצאת הרבה יתרונות בשמירה על הבתולים עד לחופה, אבל אם יש יתרון אחד, הוא מתגבש אצלי עכשיו, כשאני מהרהרת כמה היא נרגשת לקראת הזיון הראשון בחיים שלה; איזה ריגוש יש בה לקראת רגע ההתייחדות, הנגיעה הראשונה, הליטוף הראשון, החדירה; כמה גדולה הציפייה לנופף מול בני משפחת החתן את הסדין הלבן שכתם אדום במרכזו מוכיח את כשרותה. אצלי לעומת זאת, היה רגע השיא של ליל הכלולות כאשר פתחנו את המעטפה של דוֹד יונתן מקנדה. בעיניים בוהקות, בשלוש לפנות בוקר, שלפנו מתוך שקית המתנות את המעטפה השמנה ביותר וספרנו בקול רוטט, בדילוגים של מאה דולר, עד שנעצרנו חסרי נשימה על סכום של אלפיים דולר במזומן.
כשנקראו המוזמנים מבית־שמש לרדת להסעה שהמתינה להם מחוץ לאולם, ניצלתי את ההזדמנות ושלחתי את אחד הילדים שיוציא גם את דרור וירון. יצאנו לכיוון החניה. צעדנו מפוזרים, בהליכה שקטה, מתוחה. ירון התעסק עם הסלולרי שלו ודרור הלך מאחור וניהל קרב עם חולצתו, אך זו סירבה ליישר קו עם החגורה. מרגע שנכנסנו למכונית היה קולו העבה של דרור הקול היחידי שפילח את הדממה המעיקה. רק הוא דיבר, והרבה. דבריו לא רמזו על התקרית שהתרחשה ביניהם באולם, גם הנימה היתה מרוככת, טון של פייסנות כלפי ירון. בניסיון להציל משהו מהערב הזה ירה דרור משפטים מתחנפים בקצב אש, כמי שרץ במרוץ נגד הזמן. ירון התעלם, סרק את תחנות הרדיו בקשיחות וחיכה בקוצר רוח לנער מעליו את דרור בצומת שאספנו אותו ממנו. רגע לפני שהורדנו אותו, ואחרי עשרות משפטים שהשחית לחינם, פלט דרור את המשפט, אולי היחידי, שיכול למשוך את תשומת ליבו של ירון: "איזה יום מטורף!" נאנח. "אני סחוט. ובסוף אני חוזר בידיים ריקות, בלי שום משרד חקירות ביד."
"משרד חקירות?" בדק ירון את שמיעתו.
"כן, כל היום התרוצצתי בין משרדי חקירות בתל־אביב."
"מה קרה?" חילץ מעצמו ירון עוד משפט.
"יש איזה עניין שאני מטפל בו, אבל לא משנה," העלה דרור את מפלס הסקרנות של ירון.
"איזה עניין?" דחק בו ירון והקפיד לשמור על פנים זעופים.
"בקשר לקיבוץ. עזוב, לא משנה, כבר מאוחר, אתה בטח עייף."
"דבֵּר, זה בסדר," המשיך ירון להאיץ בו.
"אני מחפש משרד שמתעסק בתחום הפלילי."
"מה קרה?"
"בעיות בקיבוץ."
"באיזה משרדים בדקת?" רמז ירון על בקיאותו בתחום.
"הרבה. התרשמתי ממשרד חקירות בוארון, הם יושבים ברחוב בן־יהודה."
"מכיר, עבדתי איתם לפני כמה שנים," אמר ירון ישירות.
"אתה עוסק בתחום החקירות?" בדק הפעם דרור את שמיעתו.
"כן. אני כבר כמה שנים בתחום."
"אתה רציני? איזה עולם קטן, ערב שלם אני יושב עם חוקר פרטי ולא מחליף איתו מלה בעניין."
"לפעמים צריך לדעת לחפש את השקל מתחת לפנס," השתחרר ירון.
 
עשרות פעמים העליתי בזיכרוני מה קרה ־ שִחזרתי את הדקה האומללה ההיא ברכב, את השיחה הקצרה, את המבע המופתע שהעלה דרור על פניו ברגע שהתוודע לראשונה למקצועו של ירון; ניתחתי את הטון, המילים, הסימנים, כולל דברים שהושתלו בהם במיוחד עבורי והתעלמתי מקיומם; נזכרתי כיצד התמוגגתי מצירוף המקרים הנדיר שהפגיש בין הצורך של דרור בחוקר פרטי ובין המקצוע המקרי שבחר לעצמו ירון כמה שנים קודם ־ העליתי את כל אלה בזיכרוני ותהיתי מה קרה לי שלא איפשרתי אפילו לספק קטן של חשד לנבוט, להרים ראש ולהביע תמיהה. הקמטים שהתפרצו כמו קרני שמש מקצות עיניו של דרור כשחייך בהבעה מופתעת, היתלו בי באותו רגע כמו ברגעים אחרים בעבר, וגרמו לי, כמו לירון, לשקוע באשליה שיד הגורל היא שאירגנה פגישה עסקית כה מוצלחת בדרך לחתונה של רבקה.
 
הפלרטוט המילולי שנוצר לפתע לא היה אופייני לירון. ירון הוא אחד כזה שקשה לרכך אותו כשהוא כעוס, בטח לא חצי שעה אחרי המריבה שהתרחשה באולם. לדעתי, ירון פשוט נהנה להתייסר מתחושת הכעס שמלווה אותו אחרי מריבה, משהֶה בעונג את הגירוי במערכת העצבים, כאילו כדי לנצל כל דקה של רוגז קודם שהזמן ישכיח הכול. אבל הפעם התרכך מהר מהצפוי, כנראה הריח את הצעת העבודה שנופלת לרגליו. "אנחנו חושדים שמתרחשים דברים פליליים בהיקף גדול במפעל שלנו," המשיך דרור לספר, "החקירה הזאת היא התקווה האחרונה להציל את הקיבוץ מהתהום." מעבר לכך סירב דרור להרחיב את הדיבור. "זה נושא רגיש מאוד," אמר ושאל את ירון אם התעסק בתחום זה של חקירות בעבר. ירון, שכל הרֶקוֹרד המקצועי שלו הסתכם עד אז בכמה חקירות בענייני מזונות, השיב בחיוב, בלי להתבלבל, והסיכוי להתקשרות העסקית יצא לדרך. רגע לפני שירד מהרכב לכיוון הגרר שהמתין לו, הציע דרור לירון להיפגש עם מזכיר הקיבוץ. ירון, שכבר חודשיים יושב בבית בלי עבודה, הבטיח לבדוק ביומן, שאין לו אגב, ומסר לדרור כרטיס ביקור. "ייתכן שאהיה פנוי בשבוע הבא," אמר באדישות, כאילו לא בער בתוכו לנוכח ההצעה.
אותי כבר שום דבר לא היה יכול להפתיע באותו לילה, ורק רציתי תשובות: על המריבה באולם, הבעיות בקיבוץ, האפשרות ההזויה שירון יעבוד בשביל דרור, ובכלל, מה לעזאזל קורה סביבי היום. גם לירון היו כמה סימני שאלה, או לפחות אחד גדול. "תגידי, הבנאדם הזה שפוי?" הסתכל בי במבט מאשים רגע אחרי שהורדנו אותו.
"את זה אתה תגיד לי," התגוננתי, "אתה ישבת איתו שעתיים שלמות."
"לא הספיקו לך ארבע שנים כדי לפענח את זה?"
"תעשה טובה, אתה מוכן בבקשה לספר לי מה קרה ביניכם הערב?"
"כל הערב הוא דיבר עלייך, הוציא קצף מהפה על החברוּת שלכם בקיבוץ."
זה נשמע לי מופרך לחלוטין. "אתה בטוח? עלינו?"
"מה שאת שומעת. הוא דיבר באובססיה על הימים ההם, כאילו שאת תקועה בגיל שמונה־עשרה ואני לא קיים כלל. כאילו לא התחתנת מעולם ולא עבר נצח מאז נפרדתם. בהתחלה זה עוד היה נסבל, ניסיתי להבין את הנוסטלגיה שהשתלטה עליו, בכל זאת פגישה מרגשת, אבל אחר־כך זה כבר היה ממש מוזר."
"מה זאת אומרת מוזר?"
"הוא אמר כל מיני משפטים מוזרים, למשל, כמה השתוקק כל השנים לצעוד איתך לעבר החופה ולשים לך טבעת על האצבע."
"אני לא מאמינה..."
"את לא מוכרחה. גם כשניסיתי לשנות את נושא השיחה הוא היה לחוץ לחזור לעיקר מבחינתו, וזאת את."
"מה אמרת?"
"לא הייתי צריך לומר מלה. מבחינתו לא הייתי שם. הוא דיבר כמי ששרוי תחת השפעה של היפנוזה. זה היה מוזר, אפילו מפחיד קצת. נראה לי שהוא לא ממש מחבב אותי, היה בו זעם סמוי. כעס על הפרידה ממך."
לא הבנתי איך, אחרי היכרות טראומטית כל־כך עם דרור, שוקל ירון ברצינות לקבל עליו את החקירה שהציע לו. המצב בשוק אומנם לא משהו, חשבתי לעצמי, אבל איפה הכבוד העצמי שלו, לעזאזל? ניסיתי להתאפק, ידעתי שאני עלולה לפגוע, אבל זה פשוט ברח לי. "אני רואה שבשביל עבודה אתה מוכן לעשות הכול," עקצתי, "אפילו לעבוד עם דרור."
"את לא מתביישת? את האחרונה שיכולה לצייץ בעניין העבודה," רגז ירון, "את היא שהפקרת והזנחת את כל המשפחה בשביל הקריירה שלך."
ידעתי שפלטתי שטות. ירון התעקש לגרד את הפצע הזה שרציתי כל־כך שיישאר סגור, לפחות לתקופה מסוימת, עד שיגליד וייעלם. אני מבינה את הכעס שלו. עד הקידום הייתי אמא למופת. את כל התכונות הנחוצות לשם כך, לפחות ממה שקראתי בירחונים ובספרות המקצועית, מצאתי בעצמי. האושר שֶׁקָּרן מנוי בכל שנייה של היום היה רק חיזוק בעיני לסגולה האמהית שניחנתי בה. תנאי העבודה הנוחים שסיגלתי לעצמי במשרד איפשרו לי להקדיש את כל שעות אחר־הצהריים לנוי. אף־על־פי שבמחלקת שכר הוגדרתי כעובדת במשרה מלאה, הקפדתי להחתים את כרטיס הנוכחות שלי מדי יום בשעה שלוש אחר־הצהריים, דקה לא אחר־כך. הייתי שואלת את הבוס, לצורך הנימוס בלבד, אם אני יכולה להועיל לו עוד במשהו, וממהרת לאסוף את נוי מהגן. בילינו יחד שעות, עם חברתי סיוון ובתהּ חן. היינו מתחילים את בילוי אחר־הצהריים בקניון הצונן, ממשיכים לגן השעשועים השכונתי ומסיימים את הסיבוב היומי בבורגר־ראנץ'. הילדים היו אוכלים את הצ'יפס ואנחנו את השאר. מקלחת חמה, סיפור לפני השינה, ועוד יום מפַנק עבר. אהבתי לספר לו סיפורים, זה אולי התחביב הנעים ביותר שמצאתי לעצמי. הייתי מדקלמת אותם סיפורים שהתגלגלו לי על הלשון עשרות פעמים בשבוע ונפעמת ממבטיו המרחפים בעולם הדמיון, בלי צרות, בלי משכנתא על הראש, בתמימות של ילד. הוא היה סקרן כל־כך עד שלעיתים העמידו אותי שאלותיו במבוכה, והייתי מנסה לסגנן תשובה הגיונית, שתשׂביע את רצונו, אחרת ישאל שוב ושוב.
את ההודעה על הקידום קיבלתי בהפתעה גמורה. לא רציתי במשרה, אך מכיוון שהיה בה כדי לנפח לי את האגו כאשת קריירה מצליחה וליצוק תוכן מעשי להצהרות הפמיניסטיות שהיו שגורות בפי, השבתי בחיוב והודעתי לזאב ישעיהו, המנהל הישיר שלי, שאני מקבלת עלי את התפקיד כראש צוות בחטיבת המכירות בחברה. חברַי שמחו מאוד בשמחתי, סוף־סוף תפקיד רציני כמו שתמיד רציתי. אבל לא חשבתי על המחיר שאשלם. הייתי חוזרת הביתה בשעות הערב המאוחרות, לאחר שנוי כבר נרדם. ירון הוא שטיפל בנוי: היה לוקח אותו מהגן בדיוק בשעה ארבע, מטייל איתו בפארק, מכין לו ארוחת ערב, מקלח אותו ומספר לו סיפורים עד שנרדם.