מעגלים נסגרים בשושן

1


ריח תבלינים נישא באוויר. השוק המה משאון הרוכלים המכריזים על מרכולתם והנשים המתמקחות בלהט על מחירי הבדים, כלי החרס והבשמים שמקורם בארצות שמעבר לנהרות. יהונתן הביט בהשתאות במרכולתו של סוחר פגיונות שהגיעו מדרום ארץ כנען, ועיניו נחו על פגיון יוצא דופן. התחריט שעליו היה מעשה ידי אומן ובו נראתה דמות אחת עורפת את ראשה של דמות אחרת הכורעת תחתיה. יהונתן קרב לפגיון ואחז בו בידיים רועדות. "לא ייתכן", חשב בלבו והתבונן בתחריט שעל הפגיון כלא מבין. למשמע קול פרסות הסוסים, התעשת יהונתן. "שושן הבירה לובשת חג!" הכריז השליח בקול גדול מעל גב הסוס, "משתה בחצר ארמונו של המלך לכבוד השנה השלישית למלכו!" יהונתן הפנה מבטו לעבר השליח והביט בו מתרחק אט אט על סוסו לעברו השני של השוק רחב הידיים. אחר החזיר עיניו לחריטה שעל הפגיון. "מעניין?" שאל הרוכל. "מהיכן זה הגיע?" שאל יהונתן כלא מבין. "משלחת סוחרים הגיעה הבוקר לבירה עם סחורה רבה מאזור דרום ארץ כנען ועימם הפגיונות הללו ועוד כלי מלחמה", השיב הרוכל. הוא הראה ליהונתן את כלי המלחמה האחרים: חרבות, כידונים, חניתות ואף קשתות מגולפות בעץ מעשה ידי אומן. יהונתן הביט בכלים האחרים כמחפש לראות אם גם בהם מופיע התחריט שעל הפגיון, אך לא מצא כזה. "אקח את הפגיון אשר בידי", אמר לבסוף. הוא הוציא משמלתו צרור, שלה ממנו מטבע זהב ונתן אותו לרוכל. "מטבע עובר לסוחר", אמר הרוכל ובירך לשלום את יהונתן. יהונתן אחז בפגיון היטב ושם פעמיו אל מחוץ לשוק. "השמש כבר בראש ההרים", אמר יהונתן בהביטו אליה ורץ לעבר ביתו בשכונת היהודים.
שכונת היהודים שכנה בצדה המערבי של העיר שושן. שורות של בתי אבן ניצבו לאורך השכונה, ובין בית לבית הפרידה גדר לבנים נמוכה. יהונתן נכנס לחצר ביתו. בחצר הרחבה צמחו עצי פרי במלוא תפארתם. עץ התאנה הסמוך לשער החצר הניב את פירותיו הראשונים ולידו צמחו עצי תמרים, חרובים וזית. גפן צעירה השתרגה על הגדר ולידה שיח אטד. יהונתן הביט סביבו, שאף את הניחוח שאפף את החצר ונכנס לביתו. "השלום לך אמי היקרה?" קרא יהונתן לאמו ונשק לה על ראשה. "איה היית כל היום?" שאלה נעמה. "אביך ואחיך חזרו זה מכבר מעמל יומם, ואנו ממתינים לך לסעודת הערב". "את לא תאמיני מה רכשתי היום בשוק", אמר יהונתן. הוא הוציא מחגורת שמלתו את הפגיון עם התחריט והושיטו לאמו. נעמה נטלה מידיו את הפגיון והביטה בו. "מה מיוחד בפגיון הזה?" שאלה. "הביטי בתחריט", אמר יהונתן בהצביעו עליו. נעמה התבוננה בתחריט וניסתה להבין מה הלהיט כל כך את לב בנה. "אני לא מבינה", אמרה. "מה הציור מזכיר לך?" שאל יהונתן, כמנסה לחוד לאמו חידה. נעמה שבה והביטה בציור. "עיני רואות דמות... איש אחד עורף את ראשה של דמות אחרת", אמרה נעמה בהיסוס. "מה צריכה אני להבין מכך בני?" יהונתן נאנח בחוסר סבלנות. "אמי היקרה, הציור מתאר את סיפורו של מלך ישראל אשר היה מאבות שבטנו" אמר. נעמה הביטה בבנה ואחר הביטה בתחריט ושוב בבנה. "הנך מתכוון לכך שהחריטה כאן מתארת את שמואל הנביא בן אלקנה אשר עורף את ראשו של אגג מלך העמלקים?" "כן, בדיוק", השיב יהונתן. "הפגיון הזה, מקורו בדרומה של ארץ כנען. כך אמר לי הרוכל בשוק", אמר. "חדל עם הסיפור הזה", נזפה בו נעמה. "לא ייתכן כל קשר. כל יום מתרחשים מקרים כאלה של עריפת ראשים. מאז שסיפר לך אביך בילדותך את מעשי שאול בן קיש מלך ישראל הראשון, אתה נרגש ונסער בכל פעם שמשהו מזכיר אותם", אמרה נעמה. "אני מציעה לך ליטול את ידיך, ולמהר לסעודת הערב כי אביך ואחיך חזרו רעבים מעמל יומם, אביך מתיקון נעליהם של נכבדי העיר ואחיך מעבודת השדה. ואתה, אתה חולם כל היום, ובמקום לעזור להם אתה מטייל לך בשווקים וברחובות", הוסיפה בנזיפה. יהונתן נכנס לחדר הסעודה כשבמרכזו שולחן ארוך, ערוך לארבעה אנשים ועליו מטעמים מהבילים שהכינו נעמה ובת משק ביתם הכותית ביאה. "שלום עליך בני הצעיר", קרא שמעיה ליהונתן. יהונתן פסע לעבר אביו ונשק לראשו ולידו, "ברך אותי אבי", ביקש. "יברכך האלוהים כאפרים וכמנשה", בירך שמעיה. "שלום עליך אבינר", קרא יהונתן לאחיו הבכור. "שלום עליך אחי הקטן, מה היו חלומותיך היום?" עקץ אבינר את אחיו הצעיר. "לא היה לי זמן לחלום היום", השיב יהונתן נמרצות והתיישב לצד אחיו. נעמה נכנסה לחדר, קדרת תאנים מבושלות עם פתיתי חיטה ודבש בידה. היא הניחה את הקדרה במרכז השולחן. "אשת חיל מי ימצא!" קרא שמעיה והחל לצקת לצלחתו מהתבשיל. "רצי המלך הכריזו היום על משתה שיחל מחר וייערך שבעה ימים", פתח אבינר את השיחה. "השליחים הכריזו על כך בשוק", הוסיף יהונתן. "הנכם חושבים להשתתף במשתה ילדי?" שאל שמעיה בפליאה. "המלך חוגג שלוש שנים לעלייתו לכס המלוכה בפרס ומדי", אמר אבינר. "הגם תושבי שושן הגולים מוזמנים למשתה?" שאל שמעיה. "המשתה הוא לכולם, מקטן ועד גדול", השיב אבינר. "מזה כשישה חודשים עורך המלך משתאות לכל שריו ועבדיו וחיל פרס הפרתמים, ולשרי המדינות האחרים אשר תחת חסותו", אמר שמעיה בתמיהה. "נכון אבי, אך הפעם הזאת, המשתה פתוח גם לכל העם היושב בשושן הבירה", הוסיף אבינר. "אני מקווה, ילדיי היקרים שלא תשתתפו במשתה", אמרה נעמה שהתערבה בשיחת הגברים. "למה לא, אימא יקרה?" שאל יהונתן. "המשתאות הללו סופם לוט בערפל, אנשים משתכרים בהם ולא תמיד הם אחראים למעשיהם", אמרה נעמה בדאגה. "אבל אנחנו לא השתכרנו מעולם, ואין לנו עניין בכך", אמר יהונתן והביט באחיו. "נכון מאוד", ניסה אבינר להרגיע את אמו. "היין הוא יין ניכר", הוסיף שמעיה בנסותו למנוע מילדיו את השתתפותם במשתה. "בדיוק, ולכן לא נשתה", השיב אבינר. "לא נשתה כלל", חיזק יהונתן את דברי אחיו. בתום סעודת הערב יצאו אבינר ויהונתן אל חצר הבית לשאוף מאוויר הערב הנעים. עשן הלפידים מארמון המלך נפוץ לכל עבר ועמעם את אור הכוכבים. "אחי אבינר", פתח יהונתן ואמר. "היום, בהיותי בשוק קניתי פגיון מיוחד שמוצאו מדרום ארץ כנען, ועליו חרוט ציור משונה", אמר ושלף מחגורת שמלתו את הפגיון. אבינר נטל את הפגיון ובחן את התחריט. "אתה בוודאי חושב כי זהו הנביא שמואל עורף את ראשו של מלך העמלקים במקום שאול המלך", הסיק אבינר בעודו מביט בפגיון. "מוצאנו משבט בנימין, כמו שאול המלך. נעשה לנו עוול לאורך הדורות על ידי דוד וסופריו המרושעים", התאונן יהונתן. "חדל עם ההאשמות!" קרא אבינר, "שאול לא מילא אחר הוראותיו של אלוהי ישראל כפי שנמסרו על-ידי שמואל, ועל כך נענש. אל תחטט בעבר כי הוא יכול לזעוף עליך כמו ים סוער, ועלול להטביע אותך", המשיך אבינר. "מאז הגלות הבבלית נעשינו כאן בגולה עם אחד מלוכד, השבטים התמזגו זה בזה וכולנו נקראים יהודים. אנחנו בעת חדשה לגמרי", ניסה אבינר לדבר אל לב אחיו. "נפלא מבינתי איך אלוהי ישראל מאס במלכו הראשון ולא נתן לבנו ממשיכו לרשת את מקומו", אמר יהונתן. אבינר צחקק למראה זעמו של אחיו הקטן. "גם לבנו של שאול, היורש החוקי, קראו יהונתן - בדיוק כמוך. המלוך תמלוך גם אתה עלינו?" צחק בקול רם. "מי יודע אם לעת הזו הגענו לכאן!" רגז יהונתן, "לי אין, ולא יהיו מעולם מעלות של מלך, אך יודע אנוכי קרוא וכתוב הן בשפתנו יהודית והן בפרסית, דבר שאנשים רבים ואפילו מלכים אינם יודעים", אמר יהונתן בגאווה. "וזה בזכותו של אבינו הקדוש שדאג לשלוח אותך מינקותך לסופרים הטובים ביותר בשושן", אמר אבינר. "עוד אעזור לתקן את העבר ולרומם שוב את שם שבטנו". יהונתן שכב על יצועו מתחת לתקרת העץ וחשב בלבו כיצד היה נראה מצב היהודים כיום אם שאול המלך היה ממלא את צו האלוהים ומכחיד את העמלקים כולם. "הכול היה שונה מאוד היום", הרהר יהונתן. אחר הטה את ראשו והביט באחיו אבינר שכבר נרדם.