כשאלוהים היה ארנב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשאלוהים היה ארנב
הוספה למועדפים

כשאלוהים היה ארנב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אלי מוד מעולם לא הרגישה שלמה בלי אחיה הגדול, ג'ו. ג'ו הוא שהבין מה קרה בין אחותו בת החמש לבין השכן הזקן שלהם שהיה מספר לה סיפורים עצובים על השואה, ולכן ג'ו הוא שהביא לה במתנה "חבר ראוי", ארנב גדול שהם קוראים לו "אלוהים".
     
    מעתה והלאה "אלוהים" הוא הכתובת שלה בעתות מצוקה. זהו סיפורם של אח ואחות, סיפור הסודות והתקוות שלהם. 
     
    זהו סיפור על ילדוּת והתבגרות, על חברויות ומשפחות, על ניצחונות וטרגדיות, ועל כל מה שביניהם. יותר מכול, זהו סיפור על אהבה בכל מופעיה.

    פרק ראשון

    אני מחלקת את חיי לשני חלקים. לא ממש "לפני" ו"אחרי", יותר כמו מחזיקי ספרים, שמאגדים יחד שנים רופסות של תהיוֹת ריקות מתוכן, שנים של ההתבגרות המאוחרת או של גילֵי העשרים־ומשהו, שמעטפת הבגרות פשוט אינה מתלבשת עליהן יפה. שנים של תעייה, שנים שאני לא משחיתה את זמני בניסיון להיזכר בהן.
    אני מסתכלת בתמונות מהשנים ההן והנוכחוּת שלי נמצאת בהן, למשל על רקע מגדל אייפל, או פסל החירות, או בתוך הים עם המים עד לברכיים, מנופפת ומחייכת; אבל החוויות האלה, כך אני יודעת עכשיו, נחוו במין שעמום קהה וחסר עניין שבתוכו אפילו קשת־בענן יכולה להיראות אפורה.
    היא לא נראתה בשום תמונה מהתקופה הזאת, ואני מבינה שהיא הצבע שחסר בתמונות האלה. היא אחזה בשנות ההמתנה האלה משני צִדיהן והרימה אותן כמשׂואות, וכשהגיעה לכיתה באותו בוקר אפרורי בינואר, היה נדמה שהיא עצמה התגלמות השנה החדשה; הדבר שיבטיח לי כי עוד נכונו לי דברים בעתיד. אבל רק אני ראיתי את זה. האחרים, שהיו כבולים בכבלי המוסכמות, חשבו שהיא מצחיקה במקרה הטוב, או ראויה ללעג במקרה הרע. היא באה מעולם אחר; עולם שונה. אבל אז, בסתר לבי, הייתי גם אני כמוה. היא היתה החתיכה החסרה שלי; השותפה שלי למשחק.

    עוד על הספר

    כשאלוהים היה ארנב שרה וינמן

    אני מחלקת את חיי לשני חלקים. לא ממש "לפני" ו"אחרי", יותר כמו מחזיקי ספרים, שמאגדים יחד שנים רופסות של תהיוֹת ריקות מתוכן, שנים של ההתבגרות המאוחרת או של גילֵי העשרים־ומשהו, שמעטפת הבגרות פשוט אינה מתלבשת עליהן יפה. שנים של תעייה, שנים שאני לא משחיתה את זמני בניסיון להיזכר בהן.
    אני מסתכלת בתמונות מהשנים ההן והנוכחוּת שלי נמצאת בהן, למשל על רקע מגדל אייפל, או פסל החירות, או בתוך הים עם המים עד לברכיים, מנופפת ומחייכת; אבל החוויות האלה, כך אני יודעת עכשיו, נחוו במין שעמום קהה וחסר עניין שבתוכו אפילו קשת־בענן יכולה להיראות אפורה.
    היא לא נראתה בשום תמונה מהתקופה הזאת, ואני מבינה שהיא הצבע שחסר בתמונות האלה. היא אחזה בשנות ההמתנה האלה משני צִדיהן והרימה אותן כמשׂואות, וכשהגיעה לכיתה באותו בוקר אפרורי בינואר, היה נדמה שהיא עצמה התגלמות השנה החדשה; הדבר שיבטיח לי כי עוד נכונו לי דברים בעתיד. אבל רק אני ראיתי את זה. האחרים, שהיו כבולים בכבלי המוסכמות, חשבו שהיא מצחיקה במקרה הטוב, או ראויה ללעג במקרה הרע. היא באה מעולם אחר; עולם שונה. אבל אז, בסתר לבי, הייתי גם אני כמוה. היא היתה החתיכה החסרה שלי; השותפה שלי למשחק.