כסף קל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כסף קל
הוספה למועדפים

כסף קל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ינס לפידוס

ינס לפידוס הוא עורך דין פלילי שייצג כמה מהפושעים המוכרים ביותר בעולם התחתון.

תקציר

יו הוא סטודנט שזקוק נואשות לכסף כדי לתחזק את סגנון החיים של חוגי החברה הגבוהה, וכשמוצעת לו עבודה כסוחר סמים לחבריו העשירים, הוא מקבל אותה מבלי לחשוב על ההשלכות.
 
חורחה הוא סוחר סמים צ'יליאני שהַבריחה האגדית שלו מהכלא מציבה אותו שוב בחזית מלחמת הסמים של סטוקהולם. חורחה בקי ברזי המוצר וצמא לנקמה במי שהפליל אותו.
 
מראדו הוא אוכף החוק השרירי של ארגון פשע יוגוסלבי שמחפש הזדמנות לשנות כיוון וקריירה. גם לו נמאס להיות כלי שרת במשחק מסוכן ובלתי אפשרי.
 
שלוש הדמויות מוצאות את עצמן במאבק חזיתי כשניסיונות הבריחה והחילוץ שלהן מציבים אותן במסלול התרסקות. הן נאלצות לקבל החלטות בשברירי שניות ולשלם עליהן את המחיר בעולם אכזרי, שקשה להיכנס אליו ושאין ממנו דרך חזרה.
 
"כסף קל" הוא מותחן פשע על קוקאין וכוח, על נשים יפות ומועדונים, על נקמה והישרדות. כסף קל ראה אור ב-32 מדינות. כסף קל הסרט השוודי קיבל את חסותו של מרטין סקורסזה. כסף קל טרילוגיה אמריקנית תופק על ידי האחים וורנר בבימויו של דניאל אספינוזה.
 
ינס לפידוס הוא עורך דין פלילי שייצג כמה מהפושעים המוכרים ביותר בעולם התחתון. איש בשוודיה אינו כותב בסגנון הקצבי, השוטף והמציאותי שלו.

פרק ראשון

הבטתי בו והינהנתי. "יום קשה," אמרתי.
 
הוא משך בכתפיו. "גם שלי," הוא אמר והשתלב בכביש המהיר.
 
דניס ליהיין
 
זה הצליח. זה קרה. זה התחבר. הוא עשה זאת — הוא יצר סוס לבן.
 
ג'יימס אֶלרוֹי
 
פתח דבר
 
הם חטפו אותה בעודה בחיים משום שסירבה למות. אולי משום כך אהבו אותה אפילו יותר. ומשום שתמיד היתה שם, ומשום שהיא אמיתית.
 
אבל הם לא הבינו שזאת גם הטעות שלהם: היא נותרה בחיים, בהכרה ובדעה צלולה וזממה את מפלתם.
 
אחת האוזניות שבה והחליקה מאוזנה. הזיעה עשתה אותה חלקלקה. היא תחבה אותה פנימה בזווית, חשבה שתישאר במקומה ותמשיך להשמיע מוזיקה.
 
נגן האַייפּוֹד נאנוֹ קיפץ בכיסה. היא קיוותה שהוא בטוח. אסור לה להפיל אותו. הוא מאוד אהוב עליה, והיא לא רוצה לחשוב על השריטות שהוא עלול לספוג מהחצץ שעל הכביש. היא מיששה אותו. אין מקום לדאגה, הכיסים עמוקים מספיק. האייפוד מוגן.
 
היא קנתה את האייפוד כמתנת יום הולדת לעצמה ומילאה אותו בשירים, ככל שרק היה יכול להכיל. המראה המינימליסטי הוא שפיתה אותה לקנות אותו: המתכת הירוקה המבריקה. אבל עכשיו הוא סימל משהו אחר מבחינתה, משהו נוסף. הוא העניק לה שלווה. בכל פעם שהרימה את האייפוד הוא הזכיר לה את רגעי הבדידות הללו, כשהעולם לא כפה את עצמו עליה, כשהניחו לה לנפשה.
 
היא הקשיבה למדונה. זו הדרך שלה לשכוח, לרוץ לצלילי המוזיקה ולהרגיש שהמתח משתחרר. ובו־זמן גם לשרוף קלוריות. השילוב המושלם.
 
היא זרמה עם הקצב, כמעט רצה לקצב המוזיקה. היא הרימה את זרועה כדי להציץ בשעונה. בכל פעם שיצאה לריצה, ניסתה לשבור את השיא של עצמה. היא הקפידה למדוד זמן כמו ספורטאית תחרותית, זכרה את התוצאה ולאחר מכן כתבה אותה. אורכו של המסלול היה כשישה קילומטרים. התוצאה הטובה ביותר שהשיגה היתה שלושים ושלוש דקות. בחודשי החורף היתה מתאמנת במכון כושר: מכשירים להרמת משקולות, הליכון ומכשירי מדרגות. בחודשי הקיץ המשיכה לפקוד את חדר הכושר, אך החליפה את ההליכון בדרכים צדדיות ובשבילי חצץ.
 
פניה מועדות אל לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן — גשר בקצה המרוחק של יוּרְגוֹרְדֶן, פארק בשולי מרכז העיר סטוקהולם. צינה עלתה מן המים. השעה היתה שמונה, והערב האביבי פינה את מקומו לצללי הדמדומים. הפנסים לאורך השביל עדיין לא דלקו. קרני השמש כבר לא חיממו את גבה. היא רדפה אחרי צִלה הארוך וחשבה שבקרוב ייעלם. אבל בעוד רגע, לכשיואר השביל, צלה יהבהב וישנה כיוון בהתאם לפנסי הרחוב שעל פניהם תחלוף.
 
העצים החלו להצמיח עלים רעננים. ניצני כלניות ביצבצו מהדשא שבצדי השביל. קני סוף ישנים ויבשים ששרדו את החורף תחמו את גדות ערוץ הנחל. וילות מפוארות נראו משמאל. בניין שגרירות טורקיה, על חלונותיו המסורגים. במעלה הגבעה נראה בניין שגרירות סין, מוקף בגדר ברזל גבוהה ומצויד במצלמות ובשלטי אזהרה. בסמוך למועדון החתירה היתה אחוזה מוקפת גדר כלונסאות צהובה. במרחק כארבעים וחמישה מטרים ממנה ניצב בית מלבני, ולידו מבנה דמוי אוהל. החניה נראתה כאילו נבנתה היישר אל תוך יסודות המבנה.
 
בתים פרטיים מפוארים עם גינות מגודרות נפרשו לאורך מסלול הריצה. בכל פעם שיצאה לריצה היתה מביטה בהם: וילות ענקיות חבויות מאחורי שיחים וגדרות. היא תהתה מדוע הוצנעו, הלוא ידוע שביורגורדן מתגוררים רק אנשים עשירים ובעלי השפעה.
 
היא חלפה על פני שתי בחורות שהתקדמו בקצב מהיר. בגדי הספורט שלהן היו באותו סגנון מיוחד שלבשו תושבי אוסְטֶרְמַלְם כשיצאו להליכות מהירות ביורגורדן: חולצות בעלות שרוולים ארוכים שמעליהן אפודות פוך, מכנסי יוגה וכובעי בייסבול משוכים מטה. הלבוש שלה היה מושקע יותר: מעיל רוח שחור של נייקי ומכנסי ריצה צמודים. בגדים מבד נושם. נשמע קלישאה, אבל זה עבד.
 
היא שוב נזכרה בסוף השבוע ההוא, שלושה שבועות קודם לכן. היא ניסתה להדחיק את הזיכרונות ולחשוב על המוזיקה או להתרכז בריצה. אם לא תיאלץ לסטות מהמסלול בגלל אווזי קנדה, אם תצליח להשיג תוצאה טובה בהקפת הערוץ, אולי תוכל לשכוח.
 
קולה של מדונה בקע מהאוזניות.
 
על השביל היו גללי סוסים.
 
הם חשבו שיוכלו לעשות בה כרצונם. אבל היא זו שעושה בהם כרצונה. הגישה הזאת הגנה עליה. רק היא מחליטה מה היא עושה ואיך היא מרגישה. בעיני העולם, הם גברים עשירים, מצליחים ובעלי השפעה. שמותיהם הופיעו בעמודי השער של מדורי העסקים בעיתונים היומיים, בדפי הפרסומים של נתוני הבורסה ובטבלאות של בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. למעשה, הם חבורה של לוזרים עלובים, אנשים שחסר להם משהו. אנשים שבבירור זקוקים לה.
 
עתידה כבר נקבע: היא תמשיך בהצגה עד שיגיע הזמן להפסיק ולחשוף אותם. ואם לא ירצו להיחשף, הם ייאלצו לשלם. היא התכוננה, אספה מידע במשך חודשים רבים, פיתתה אותם להתוודות, החביאה מכשירי הקלטה מתחת למיטות ואפילו צילמה כמה מהם. היא הרגישה כמו סוכנת אף־בי־איי אמיתית. אלא שהיא פחדה מאוד.
 
זה היה משחק מסוכן. היא הכירה את החוקים, ואם העניינים ישתבשו, המשחק עלול להסתיים. אבל זה יצליח. היא תיכננה להפסיק כשימלאו לה עשרים ושלוש. להחליף את סטוקהולם במקום טוב יותר, גדול יותר, מגניב יותר.
 
שתי בנות צעירות, זקופות קומה, רכבו על אופניהן לאורך הגשר הראשון הסמוך לפונדק יורגורדן. הן עדיין לא הספיקו להכיר את החיים כהווייתם. כך גם היא היתה לפני שעזבה את ביתה. היא הזדקפה, משום שזו עדיין מטרתה: לפלס דרך בראש מורם בחיים. היא תצליח.
 
ליד הגשר עמד איש עם כלבו. הוא עקב אחריה במבטו ושוחח בטלפון נייד. היא התרגלה לכך. משכה תשומת לב מאז גיל ההתבגרות, ולאחר ניתוח להגדלת החזה שעברה בגיל עשרים, גברים היו בוהים בה דרך קבע. הדבר הסב לה הנאה, אבל בו־זמן גם עורר בה גועל.
 
האיש נראה חסון. הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס וחבש כובע בעל מצחייה עגולה. אבל משהו בו נראה שונה. בעיניו לא היה אותו מבט שגרתי מיוחם. להפך, הוא נראה דרוך, מחושב, מרוכז, כאילו עליה דיבר בטלפון הנייד.
 
שביל החצץ הסתיים. השביל המוביל לגשר האחרון, לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן, היה סלול, אך רצוף סדקים עמוקים. היא שקלה לרוץ במקום זאת בשביל שהסתמן בדשא, אבל על הדשא היו יותר מדי אווזי קנדה. אויביה.
 
היא התקשתה לראות את הגשר. מדוע לא נדלקו האורות? הם לא נדלקים באופן אוטומטי עם רדת החשֵכה? לא הלילה, ככל הנראה.
 
מכונית מסחרית שירכתיה פונות אל הגשר חנתה במקום.
 
איש לא נראה באזור.
 
בהמשך, במרחק כשמונה־עשר מטרים ניצבה וילה מפוארת שהשקיפה על מים. היא הכירה את הבעלים — איש רב־השפעה שבנה את הבית בלי היתר בתוך אסם ישן שעמד קודם לכן על המגרש.
 
לפני שפנתה אל הגשר, שמה לב שהמכונית המסחרית חונה בצורה מוזרה קרוב מאוד לשביל החצץ, מרחק כמה עשרות סנטימטרים מהמקום שפנתה בו ימינה.
 
דלת המכונית נפתחה לרווחה. שני גברים זינקו החוצה. היא לא הספיקה להבין מה קורה. גבר שלישי רץ אליה מאחור. היכן היה רגע לפני כן? האם הוא בעל הכלב שצפה בה? האנשים מהמכונית תפסו אותה. הם חסמו את פיה במשהו. היא ניסתה לצעוק, לשרוט, להכות אותם. היא שיוועה לאוויר והרגישה מסוחררת. הסמרטוט שהצמידו לפיה היה ספוג בחומר כלשהו. היא השליכה את עצמה, משכה בזרועותיהם, אך לשווא. הם היו גדולים מדי, חסונים, אכזריים.
 
הגברים הכניסו אותה למכונית המסחרית.
 
מחשבתה האחרונה היתה שהיא מתחרטת על כך שעברה לגור בסטוקהולם.
 
עיר מחורבנת.
 
* * *
 
תיק מספר בִּי 4537-04
 
קלטת 1237 אֵיי 0.0 ־ בִּי 9.2
 
תמליל
 
תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חוֹרְחֶה סָלִינָס בְַּריו, סעיף 1: חקירה ישירה של הנאשם, חורחה סלינס בריו.
 
שופט בית המשפט המחוזי: ספר לנו בבקשה במילים שלך מה קרה.
 
נאשם: אין הרבה מה לומר. לא ממש השתמשתי במחסן. השם שלי הופיע בחוזה השכירות כטובה לחבר. המחסן לא שלי. זה בעיקרון כל מה שיש לי לומר.
 
שופט בית המשפט המחוזי: טוב, אדוני התובע, אם זה הכול, אתה רשאי להמשיך בחקירתך.
 
תובע: כשאתה אומר 'מחסן', האם אתה מתכוון למתקן האחסון הסמוך לקוּנְגֶנְס קוּרוָוה?
 
נאשם: כן, בטח.
 
תובע: ואתה אומר שלא אתה משתמש בו.
 
נאשם: כן. אני חתמתי על חוזה השכירות, כדי להיות נחמד לחבר שלא יכול לשכור רכוש, וכאלה. הוא לא יכול לקחת הלוואה. לא היה לי מושג שיש שם כל כך הרבה חומר.
 
תובע: אז למי שייך המחסן?
 
נאשם: אני לא יודע.
 
תובע: אם כך, ברצוני להזכיר לבית המשפט את עמוד עשרים וארבע בחקירה הראשונית. זו עדות שאתה, חורחה סלינס בריו, מסרת לאחר חקירת המשטרה בארבעה באפריל השנה. אקריא את הפסקה הרביעית, שבה אמרת את הדברים הבאים: "את המחסן שוכר בחור בשם מְראדוֹ, נדמה לי. הוא עובד בשביל הכרישים הגדולים. אתם יודעים למה אני מתכוון. אני חתמתי על חוזה השכירות, אבל למעשה הוא שייך לו." האם אמרת את הדברים האלה או לא?
 
נאשם: לא, לא. זאת טעות. זאת בטח היתה אי־הבנה. אף פעם לא אמרתי את זה.
 
תובע: אבל כך כתוב פה. כתוב שקראו בפניך שוב את העדות ושאישרת את הדברים. אם לא הבינו את דבריך, מדוע לא אמרת משהו?
 
נאשם: פחדתי. קשה לדייק כשחוקרים אותך. זאת היתה אי־הבנה. השוטרים לחצו עלי. הייתי מבוהל. אמרתי את זה כדי שיפסיקו לחקור אותי. אני לא מכיר מישהו בשם מראדו. אני נשבע.
 
תובע: באמת? בהצהרה שמסר מראדו, הוא אמר לנו שהוא מכיר אותך, ואתה אמרת כרגע שאפילו לא ידעת שבמחסן יש כל כך הרבה "חומר". למה התכוונת כשאמרת "חומר"?
 
נאשם: אתה יודע, סמים. הדבר היחיד שאיחסנתי שם היה כמה גרמים של קוקאין לשימוש עצמי. אני משתמש כבר שנים. חוץ מזה איחסנתי שם רהיטים ובגדים כי אני מסתובב די הרבה. הדברים האחרים לא שלי ולא ידעתי שהם נמצאים שם.
 
תובע: אז למי שייכים הסמים?
 
נאשם: אני לא יכול לדבר על זה. עלולים לנקום בי. אני חושב שהבחור שאני קונה ממנו סמים שֹם שם את הקוקאין. יש לו מפתח למחסן. אבל המאזניים שייכים לי. אני משתמש בהם כדי לשקול את המנות שלי. לשימוש עצמי. אבל אני לא סוחר. יש לי עבודה. אני לא צריך לסחור.
 
תובע: במה אתה עוסק?
 
נאשם: אני שליח. בעיקר בסופי השבוע. זה כסף טוב. שחור, אתה יודע.
 
תובע: כלומר, אם הבנתי נכון אתה אומר שהמחסן לא שייך לאדם בשם מראדו, אלא למישהו אחר. ואותו אדם הוא סוחר הסמים שלך? אבל איך הגיעו לשם שלושה קילוגרמים של קוקאין? זאת כמות גדולה של קוקאין. אתה יודע כמה זה שווה ברחוב?
 
נאשם: אני לא ממש יודע כי אני לא סוחר בדברים כאלה. אבל זה שווה הרבה. אולי מיליון קרונות. הבחור שאני קונה ממנו שֹם את הסמים במחסן בעצמו אחרי שאני משלם לו. כך אנחנו נמנעים מקשר ישיר ולא רואים אותנו יחד. אנחנו חושבים שזאת שיטה טובה. אבל עכשיו הוא דפק אותי, כנראה. הוא שם את כל החומר שלו במחסן כדי להפיל אותי.
 
תובע: בוא נחזור על זה שוב. לדבריך, המחסן לא שייך לאדם בשם מראדו וגם לא לך, הוא גם לא שייך לסוחר שאתה קונה ממנו, אבל הוא משתמש בו לפעמים לצורך עסקיו איתך. ועכשיו אתה חושב שהוא זה שאיחסן שם את כל הקוקאין. חורחה, אתה באמת מצפה מאיתנו להאמין לך? למה שסוחר הסמים שלך ירצה לאחסן שלושה קילוגרמים קוקאין במחסן שיש לך גישה אליו? מה גם שאתה משנה את התשובות שלך כל הזמן ומסרב לנקוב בשמות. אתה לא אמין.
 
נאשם: בחייך, זה לא כזה מסובך. פשוט התבלבלתי קצת. העניין הוא כזה: אני משתמש במחסן לעתים נדירות. הסוחר שלי משתמש בו לעתים נדירות. אני לא יודע למי שייך כל הקוקאין, אבל סביר להניח שזה החומר של הסוחר שלי.
 
תובע: והשקיקים? למי הם שייכים?
 
נאשם: הם בטח שייכים לסוחר שלי.
 
תובע: מה שמו?
 
נאשם: אני לא יודע.
 
תובע: למה אתה מתעקש שהמחסן אינו באמת שלך ושהסמים שנמצאים בו לא באמת שייכים לך? הכול מצביע על כך.
 
נאשם: בחיים לא הייתי מסוגל להרשות את זה לעצמי. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני לא סוחר. מה עוד אתה רוצה שאגיד? הסמים לא שלי.
 
תובע: עדים אחרים במשפט הזה הזכירו שם של אדם נוסף. ייתכן שהסמים שייכים לחבר של מראדו ששמו רָדוֹבָן? רדובן קְרַנְזִ'יץ'.
 
נאשם: לא נראה לי. אין לי מושג מיהו.
 
תובע: אני חושב שאתה יודע. במהלך חקירת המשטרה ציינת שאתה יודע מי הבוס של מראדו. לא התכוונת לרדובן?
 
נאשם: אמרתי לך, אף פעם לא דיברתי על שום מראדו, זאת טעות, אז מאיפה לי לדעת על מה אתה מדבר? אולי תענה לי על זה?
 
תובע: אני שואל פה את השאלות, לא אתה. מיהו רדובן?
 
נאשם: כבר אמרתי לך שאני לא יודע.
 
תובע: תנסה...
 
נאשם: אני לא יודע, לכל הרוחות! אתה מפגר או משהו?
 
תובע: נראה שזה נושא רגיש. אין שאלות נוספות. תודה. ההגנה רשאית להציג את שאלותיה.
 
* * *
 
תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חורחה סלינס בריו, סעיף 1. ההמשך הוא חקירה של העד מראדו סלובוביץ' בעניין סמים במחסן בקוּנגֶנְס קוּרוָוה. העד הושבע והוזכרו לו זכויותיו. זהו עד מטעם התביעה.
 
תובע: שמך הוזכר בחקירה הראשונית בהקשר לנאשם, חורחה סלינס בריו, כאדם ששוכר מחסן של חברת "שוּרְגַרְד שירותי אחסון", ליד קונגנס קורווה בסְקוֹרְהוֹלְמֶן. מהו הקשר שלך לנאשם, חורחה סלינס בריו?
 
עד: אני מכיר את חורחה, אבל אני לא שוכר שום מחסן. הכרנו אחד את השני מזמן. גם אני הייתי מסובך עם סמים, אבל נגמלתי לפני כמה שנים. אני נתקל בחורחה לפעמים. בפעם האחרונה ראיתי אותו בקניון בסוֹלְנָה. הוא אמר לי שהוא מנהל את עסקי הסמים שלו באיזה מחסן בצד השני של העיר. הוא אמר שהוא התקדם בחיים ושהוא התחיל למכור המון קוקאין.
 
תובע: הוא אומר שהוא לא מכיר אותך.
 
עד: זה לא נכון. אנחנו לא ממש חברים, אבל אנחנו מכירים.
 
תובע: בסדר. אתה זוכר מתי ראית אותו? אתה יכול לספר לי בפירוט מה הוא אמר?
 
עד: זה היה באביב, נדמה לי שבחודש אפריל. נסעתי לסולנה לבקר כמה חברים ותיקים. אני לא מסתובב שם בדרך כלל. בדרך הביתה נכנסתי לקניון להמר על סוסים. נתקלתי בחורחה במכולת. הבגדים שלו היו יפים וכמעט לא זיהיתי אותו. כשהיינו חברים המצב שלו היה מחורבן לגמרי.
 
תובע: ומה הוא אמר?
 
עד: הוא אמר שהולך לו טוב. הוא אמר שהוא עשה עסק טוב עם הלבן — הוא התכוון לקוקאין. הפסקתי להשתמש בזה ולכן לא רציתי לשמוע יותר, אבל הוא המשיך להשוויץ. הוא אמר שהוא שומר הכול במחסן מדרום לעיר. נדמה לי שהוא אמר שזה נמצא בסקוֹרהולמֶן. אז אמרתי לו לשתוק כי לא רציתי לשמוע על כל החרא שהוא מסובך בו. הוא התעצבן עלי ואמר לי ללכת לעזאזל או משהו כזה.
 
תובע: אז הוא כעס?
 
נאשם: הוא התעצבן, כאילו, כי חשבתי שהוא מלכלך. אולי בגלל זה הוא המציא איזה סיפור על הקשר שלי למחסן הזה.
 
תובע: הוא אמר עוד משהו בנוגע למחסן?
 
נאשם: לא, הוא רק אמר ששם הוא מאחסן את הקוקאין שלו. ושהמחסן נמצא בסקורהולמן.
 
תובע: תודה. אין שאלות נוספות. תודה על זמנך.
 
חלק ראשון
 
1
 
חוֹרחֶה סָלינָס בַּרְיוֹ למד את החוקים מהר מאוד. את תמצית הדיבר הראשון — לעולם אל תתחיל קטטה — היה יכול למנות על אצבעות כף יד אחת: אל תתחצף, אל תבהה, הישאר במקומך, אל תלשין, והכלל האחרון, אל תתלונן אם מזיינים אותך. בהשאלה.
 
החיים הִשתינו על חורחה בקשת. החיים מחורבנים. החיים קשים. אבל חורחה חזק. הם עוד יראו.
 
בית הסוהר גזל ממנו את כוחו, גזל ממנו את הצחוק שלו. חיים של קֶצב שהפכו לחיים של עצב. אבל הוא ידע שיהיה לזה סוף, איזה רעיון שיתממש, מוצא. חורחה — אחד מהחבר'ה. אותו אי־אפשר לשבור. הוא יֵצא משם, יפרוץ החוצה, יברח מהחור המסריח הזה. היתה לו תוכנית.
 
אדיוס, לוזרים!
 
שנה, שלושה חודשים ותשעה ימים בכלא. כלומר, יותר מחמישה־עשר חודשים, יותר מדי מאחורי קיר בטון באורך שבעה מטרים. התקופה הארוכה ביותר שריצה חורחה אי־פעם. הוא ריצה רק תקופות קצרות עד אז: שלושה חודשים בגין גניבה, ארבעה חודשים בגין החזקת סמים, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה רשלנית. הפעם, לעומת זאת, הוא נאלץ להתרגל לחיים בפנים.
 
אוֹסְטְרוּקֶר הוא בית סוהר שמור ביותר, מתקן כליאה מדרגת אבטחה שנייה, שאליו נשלחו בעיקר אסירים שהורשעו בעברות סמים. שמירה כבדה הוצבה עליו משני הכיוונים. שום דבר שלא אמור להיכנס אליו לא נכנס. כלבי גישוש ריחרחו את כל המבקרים. גלאי מתכות פישפשו בכל כיס. סוהרים ריחרחו את האווירה הכללית. טיפוסים מפוקפקים לא יכלו לבקר. כניסה אושרה לאימהות, לילדים ולעורכי דין בלבד.
 
ולמרות הכול הם לא הצליחו. בתקופת כהונתו של מפקד בית הסוהר הקודם, המקום היה נקי. כעת הושלכו שקיות חשיש מעבר לחומה בעזרת קְלָעים. אבות קיבלו מבנותיהם ציורים ספוגים באֶל־אֶס־דִי. החומר הוטמן במדשאה בחצר או הוסתר באגפים, מעל החלק הפנימי של הגג, מקום שהכלבים לא יכלו לרחרח. כולם היו אשמים, אבל לא היה אפשר להאשים איש.
 
אנשים רבים עישנו מדי יום. הם היו שותים כחמישה־עשר ליטרים של מים, כדי שהדבר לא יתגלה בבדיקות שתן. אחרים שאפו הרואין. הם שכבו בתאיהם והעמידו פני חולים ליומיים, די זמן כדי שבדיקת השתן לא תהיה חיובית.
 
אנשים שריצו באוסטרוקר תקופות ממושכות הופרדו. הסוהרים עשו כמיטב יכולתם לפרק את הכנופיות — "הגנגסטרים המקוריים", "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים", "אחוות הזאבים", "בני פִיטְיָה", מה שרק תרצו.
 
סוהרים רבים פחדו. הם ויתרו. קיבלו את השטרות שדחפו להם בתור לקבלת אוכל, במגרש הכדורגל, בחנות. הנהלת הכלא ניסתה להיות מעורבת, לסכל את הפעולות הללו, לשלוח סוהרים למוסדות אחרים. אבל זה לא שינה דבר. כנופיות נמצאו ממילא בכל בתי הסוהר. החלוקה ברורה: גזע, מגורים, סוג הפשע. כנופיות הלבנים העליונות לא השתוו להם. "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים" ו"הגנגסטרים המקוריים" היו הכרישים. הם אירגנו את הדברים בחוץ. סחרו בחומר כבד. פרטי המבצע היו ברורים: לגלגל סכומים כבדים באמצעות פעילות פלילית ענפה.
 
אותן הכנופיות שלטו גם בעיר מחוץ לחומות. בזכות טלפונים ניידים זעירים שהוברחו, הכול נעשה קל, כמו החלפת ערוצים בשלט רחוק. מוטב היה לה לחברה שתיכנע.
 
חורחה התחמק מהם. לאחר זמן־מה ממילא רכש חברים. הוא הסתדר, מצא תחומי עניין משותפים. צ'יליאנים התחברו זה לזה. אנשים מסוֹלֶנְטוּנָה יצרו קשרים זה עם זה. רוב המשתמשים בלבן התחברו זה לזה.
 
הוא הסתובב עם רוֹלַנְדוֹ — זקן ממוצא לטיני ממַרְשְטָה. האיש הגיע לשוודיה מהעיר סַנְטִיאגוֹ בשנת 1984. הוא ידע על לבן יותר משבּוֹקֵר יודע על חרא של סוסים, אבל הוא לא היה מכור לגמרי. נותרו לו שנתיים לרצות על הברחת קוקאין גולמי בבקבוקי שמפו. בחור שכדאי להכיר. חורחה כבר שמע את שמו כשגר בסולנטונה. אבל יתרונו של רולנדו היה בקשר שלו לכנופיית "הגנגסטרים המקוריים". הדבר פתח דלתות, העניק זכויות יתר, הבטיח טובות הנאה, גישה לטלפונים ניידים, לחשיש, לקוקאין, ואם התמזל לך המזל — לירחוני פורנו, ליין המיוצר בכלא, לעוד סיגריות.
 
חורחה נמשך לכנופיות, אבל הוא היה מודע לסכנה. אתה כובל את עצמך, נעשה פגיע. אתה סומך עליהם, והם דופקים אותך.
 
הוא לא שכח כיצד נכווה. היוגוסלבים מכרו אותו, סיבכו אותו במשפט. הוא ישב בכלא בגלל רדובן — בן זונה אמיתי.
 
לעתים קרובות הם ישבו בחדר האוכל והזריקו חומר. הוא, רולנדו ושאר הבחורים ממוצא לטיני. אבל הם לא דיברו ספרדית. אלה מביניהם שהשתייכו לכנופיות היו עלולים לעורר חשד אצל חבריהם לכנופיה. קדימה, דברו עם בני ארצכם ובלו בנעימים, אבל לא עד כדי כך שאנחנו לא נבין אתכם.
 
היום: קצת יותר משבועיים, לפני שיוציא את תוכניתו אל הפועל. הוא חייב להיות רגוע. אי־אפשר לברוח לגמרי לבד, אבל הוא אפילו לא סיפר לרולנדו. עדיין. ראשית צריך לוודא שאפשר לסמוך על האיש. צריך להעמיד אותו במבחן כלשהו, לבדוק עד כמה חזקה החברות שלהם.
 
רולנדו — אחד מהחבר'ה שבחר בדרך הקשה. לא די באספקה קבועה של לבן כדי שתצטרף ל"גנגסטרים המקוריים". אתה צריך להיות מסוגל לכסח את הצורה של כל מי שהמנהיג שלך חושב שהוא מכוער. רולנדו קיים את חלקו: הקעקועים סביב הצלקות שעל מפרקי אצבעותיו זעקו סיפור אלים משלהם.
 
רולנדו אכל מעט אורז. הוא דיבר שוודית רצוצה בפה מלא אוכל. "גולמי אפילו יותר טוב ממעובד. כמו מוצר באמצע, לא גמור. זה מעִיף אותך יותר. לא צריך להתעסק עם הבחורים האלה ברחוב, כן? צריך לעשות עסקים עם גנגסטרים אמיתיים, על אמת. חבר'ה מהשכונה, לא כאלה שהמשטרה יושבת על הזנב שלהם כל היום. כאלה שיכולים לזוז בקלות יותר. בלי 'אבק מלאכים'1 מחורבן. יותר קל להחביא את זה."
 
1 סם הגורם להזיות. [כל ההערות הן של המתרגמת]
 
הכלא היה בית ספר מעולה, גם אם חורחה כבר שמע את כל הרעיונות הלא מפותחים של רולנדו. חורחה היה פתוח לשמוע אותם. הוא למד. האזין. הוא ידע הרבה דברים עוד לפני שנכנס לכלא. לאחר חמישה־עשר חודשים באוסטרוקר, הכיר את העסק לפני ולפנים.
 
חורחה היה גאה בעצמו. הוא הכיר את כל נתיבי הברחת הקוקאין מקולומביה דרך לונדון, איפה להשיג חומר, מה מחירו, איך לחלק אותו, באיזה מתווך להשתמש, איפה לפרוק את החומר, איך לעבות אותו בלי שהמכורים יגלו, ואיך לדלל אותו בעזרת חומרים כימיים אחרים בלי שהעשירים מאזור סְטוּרֶפְּלָן היוקרתי יבחינו בכך. איך לארוז אותו, את מי צריך לשחד, ממי צריך להתחמק, עם מי צריך לשמור על קשר הדוק. ואחד מהם — רדובן.
 
לעזאזל.
 
חדר האוכל היה מקום טוב לשיחות פרטיות. הוא היה רועש מספיק כדי שאיש לא ישמע את דבריך. נוסף על כך, זה לא נראה חשאי. בלי התחמקויות. סתם פטפוטים גלויים.
 
חורחה היה צריך לנתב את השיחה לכיוון הנכון. לברר את עמדתו של רולנדו.
 
"דיברנו על זה אלף פעמים. אני יודע שאתה בעניין. אבל אני מתכוון להתרחק לכמה זמן מהחומר. כשאני יוצא מפה אני מתחפף מהמדינה הנאצית הקפואה הזאת. ואני לא מתכוון להפוך לאיזה סַטְלָן מחורבן בעצמי."
 
"לצבור נקודות; לא להשתמש לעולם, רק למכור. סיסמת היום."
 
הוא בחן את רולנדו בזהירות.
 
"יש לך קשרים טובים. הכרישים יגנו עליך, נכון? אף אחד לא ייגע בך פה. לעזאזל, אתה יכול להצליח לברוח היום בקלות."
 
"לברוח? זאת לא התוכנית שלי כרגע, בנאדם. אגב, שמעת? אתה מכיר את הבחור הזה, יוּנָס נוֹרְדְבָּג, מה'גנגסטרים המקוריים'? הוא נעצר."
 
חורחה הבין. "אני יודע מי זה. הוא היה דופק את נערת האמצע ההיא, האנָה גְראף. הבחור ברח ממעצר בגוֹטֶנְבּוּרְג, נכון?"
 
"נכון. ביום שקיבל את גזר הדין. שבע וחצי שנים על שני מקרי שוד פשוטים ועל תקיפה מדרגה שלישית."
 
"לעזאזל, בנאדם, הוא חירבן את העסק."
 
"הוא עדיין מלך. תקשיב: הבנאדם שבר חלון וירד מקומה שמונה. איזה שבע־עשרה מטר גובה. חמש שמיכות קרועות. יפה, לא?"
 
"יפה מאוד."
 
תמשיך, חביבי, תמשיך, אמר חורחה לעצמו, תוביל את השיחה, תקרא את המחשבות של רולנדו. תוציא ממנו מה הוא חושב עליך ועל בריחות. בעדינות.
 
"איך הוא נעצר?"
 
"עם כל הכבוד, הבנאדם לא מתוחכם במיוחד. הוא ישב בברים בגוטנבורג. חגג. בטח רצה לפגוש עוד האנה עם ציצים גדולים. הרגיש כמו מַלְיָין. הוא רק צבע את השיער שלו בלבן והרכיב משקפי שמש. כאילו, מה, אתה מחפש שיעצרו אותך?"
 
חורחה הסכים בשקט. רק לצבוע את השיער זה דבר מטורף לחלוטין. הוא יֵלך על בטוח. הוא אמר, "לא היה לו מה להפסיד. הוא בטח חשב 'אפילו אם יתפסו אותי אני לא אקבל עוד חודשִים לשבת. הם לא יוסיפו עוד זמן לשבע וחצי שנים'."
 
"זה כמעט הצליח. תפסו אותו בהֶלְסִינְבּוֹרג."
 
"מנסה לחצות את הגבול?"
 
"כנראה. נרשם בבית מלון בשם בדוי. תפסו אותו עם דרכון מזויף. זה היה יכול להצליח. קודם לדנמרק, ואז הלאה. לבחור בטח היה מחבוא באיזה מקום. אבל מישהו הלשין. הודיע למשטרה איפה הוא נמצא. מישהו בטח ראה אותו בברים."
 
"מישהו מה'גנגסטרים המקוריים' ידע שהוא עומד להתחפף?"
 
"מצטער, חורחה, אני לא יכול לדבר על דברים כאלה."
 
"אבל לא היית עוזר לאחד מה'גנגסטרים המקוריים' אם הוא היה בורח?"
 
"אלא מה?"
 
בול פגיעה. תתקרב, חביבי, תבחן אותו.
 
חורחה ידע איך מתנהלים העניינים. חברים בפנים לא דומים לחברים בחוץ. החוקים אחרים. מערכי הכוח ברורים יותר. תקופת המאסר משמעותית. מספר הפעמים בפנים זה משמעותי. סיגריות משמעותיות. חשיש משמעותי עוד יותר. טובות מתוגמלות במערכות יחסים. העברות שביצעת משמעותיות: אנסים ופדופילים לא שווים כלום. מכורים ואלכוהוליסטים בתחתית הסולם. תקיפה וגנֵבה משמעותיות יותר, מבַצעי שוד מזוין וכרישי סמים היו בראש המדרג. הכי חשוב: המעמד החברתי שלך. על פי החוקים שבחוץ, רולנדו היה חבר. על פי אמות המידה של הכלא — הוא שיחק בליגה הלאומית, וחורחה שיחק בליגה ז'.
 
חורחה לגם מהמשקה התוסס שלו. "לעזור למישהו שכבר יצא זה דבר אחד, אבל היית עוזר למישהו לברוח?"
 
"תלוי בכמה מסתכנים וכל החרא הזה. לא הייתי עוזר לסתם איזה מישהו. הייתי עוזר ל'גנגסטר מקורי'. לעזאזל, אָמִיגוֹ, הייתי עוזר גם לך, אתה יודע. בחיים לא הייתי סותם את הפה בשביל איזה גלוח ראש, או בשביל חבר מזדיין ב'אחוות הזאבים'. גם הם יודעים את זה. גם הם לא יעזרו לי בחיים."
 
בינגו.
 
שתיקה של שלוש שניות.
 
רולנדו עשה דבר שחורחה מעולם לא ראה אותו עושה. הוא הניח את הסכו"ם שלו כיאה על צלחתו. לאט.
 
ואז הוא חייך ואמר, "חורחה, יש לך תוכניות, או מה?"
 
חורחה לא ידע מה לעשות. רק השיב לו בחיוך.
 
בתקווה שרולנדו חבר אמיתי, כזה שלא בוגד בחבריו.
 
אף על פי כן הוא ידע: חברים בפנים משחקים על פי כללים שונים.
 
2
 
ארבעה גברים ישבו בחדר אורחים. הם מוכנים לחגיגה.
 
שערו של יוֹ הוחלק לאחור. הוא ידע שרבים לא אהבו את התסרוקת שלו. הם היו מביטים בו בתיעוב וקראו לזה "תסרוקת של אידיוט". אבל קומוניסטים כאלה לא מבינים כלום, אז זה לא אמור להפריע לו.
 
גם שערו של הבחור שלידו הוחלק לאחור. לבחור מספר שלוש היתה תספורת קצרה יותר. כל שערה היתה בדיוק במקום הנכון. שביל מוקפד בצד חצה את שערו כמו סרגל. המראה הטיפוסי של ניו אינגלנד. שערו של הבחור האחרון היה באורך ממוצע. ולתלתליו הבלונדיניים היה קסם פרוע.
 
הבחורים בחדר היו טובים ונאים. ילדי שמנת. עם תווי פנים ברורים, גב ישר, זקופי קומה. הם ידעו שהם נראים טוב, בחורים שמבינים עניין. הם ידעו איך להתלבש, איך לשאת את גופם, איך להתנהג. הם הכירו את כל התרגילים. איך למשוך תשומת לב, בנות, מנעמי החיים בזמינות של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
 
האווירה הכללית בחדר — מחשמלת. אנחנו יודעים לחגוג. וזה יהיה בדיוק לפי הטעם שלנו.
 
זה לילה טוב, חשב יו, הבחורים שולטים בעניינים. מוכנים לקרב. כמו תמיד, הם תידלקו בבית של פִּיטֶה, הבחור עם השביל בצד. דירת החדר היפה, הממוקמת ברחוב אַרטילֶרגָטָן היוקרתי, היתה מתנה מהוריו של פיטה ליום הולדתו העשרים, לפני שנתיים. יו הכיר את המשפחה: האב — כריש נדל"ן שהתחנף לממונים עליו ובעט בכל מי שנמצא מתחתיו, האם — ממשפחה עשירה וותיקה שהחזיקה בבעלותה כמעט מחצית מסטוקהולם, נוסף על אחוזה כפרית של מאות דונמים במחוז סוֹרֶמְלנד. כמו שצריך.
 
הם סיימו לאכול. מכלי הקלקר עדיין היו מונחים על הדלפק במטבח. זה היה משלוח ממסעדת סטייקים בהומֶלְגַרְדֶן — מסעדה מקסיקנית־אמריקנית יוקרתית שמגישה בשר איכותי.
 
עכשיו ישבו על הספות ושתו.
 
יו' נפנה אל הבחור המתולתל, ששם החיבה שלו נִיפֶּה, ושאל: "לא כדאי שנזוז בקרוב?"
 
ניפה, ששמו האמיתי היה נִיקְלָס, הביט ביו' וענה בקולו המלוקק, "הזמנו שולחן לחצות. אין צורך למהר."
 
"טוב, אז יש לנו זמן לעוד סיבוב של ויסקי וקולה."
 
"ומתי ננסה את הקוֹק האחר?"
 
"מצחיק מאוד, חכמולוג. תירגע, ניפה. נקבל את המנות שלנו כשנגיע לשם. זה ייקח עוד זמן."
 
השקיק שהכיל ארבעה גרם בער בכיס הז'קט הפנימי של יו. הבנים נהגו להשיג את המנה של סוף השבוע, כל אחד בתורו. הסחורה הגיע מאיזה כהה עור, בְּלָאטֶה,2 שקנה אותה מאיזה חבר כנופייה יוגוסלבי. יו לא ידע מיהו המנהיג, אבל הוא ניחש. אולי זהו רדובן הידוע לשמצה בכבודו ובעצמו.
 
2 כינוי גנאי בעגה שוודית המתייחס לאנשים כהי עור שמוצאם לרוב מהמזרח התיכון, אפריקה ודרום אמריקה, המתגוררים בארצות צפון אירופה.
 
יו' אמר, "חבר'ה, הלילה באמת הלכתי על גדול. הבאתי ארבעה גרם. כל אחד יקבל לפחות חצי גרם ועדיין יישאר מספיק לתת לבנות."
 
פרדריק, הבחור האחר ששערו הוחלק לאחור, לגם מהמשקה שלו. "אתה מתאר לעצמך כמה הטורקי הזה בטח מרוויח מאיתנו ומכל החברים שלנו?"
 
"אני בטוח שהוא מרוויח יפה." ניפה חייך. הוא העמיד פנים שהוא סופר כסף.
 
יו' שאל, "כמה לדעתכם הוא מרוויח? מאתיים לגרם? מאה חמישים?"
 
נושאי השיחה נעשו מוכרים יותר. יו הכיר אותם בעל־פה: חברים משותפים, בנות, שמפניית מוֹאֶט ושַנְדוֹ. דברים מסוימים תמיד היו ברורים מאליהם. זה לא שלא יכלו לדבר על דברים אחרים, הם לא אידיוטים. הם חונכו להתבטא בצורה הטובה ביותר, אלא שהם לא הרחיבו את תחומי העניין שלהם שלא לצורך.
 
לבסוף הגיעו לעניינים עסקיים.
 
פרדריק אמר, "לא צריך כל כך הרבה כסף כדי להקים חברה. מאה אלף קרונות יספיקו. אני חושב שזה הון המניות הנמוך ביותר. אם נעלה רעיון מגניב נוכל לגמרי לעשות את זה. לנסות לעשות קצת עסקים, לרשום את החברה בשם מדליק, למנות ועד ומנכ"ל, והכי טוב: לקנות דברים פטורים ממס. כמה מגניב זה יהיה!"
 
יו' ניתח את פרדריק בעין בלתי מקצועית. הבחור לא גילה כל עניין באנשים, והיתה בכך הקלה מסוימת. הוא אפילו לא שאל מאיפה הגיע יו, וגם לא שום דבר אחר על אודות הרקע שלו. הוא דיבר בעיקר על עצמו, על מותגים יוקרתיים ועל סירות.
 
יו שתה ויסקי וקולה ומזג לעצמו ג'ין וטוֹניק חזק.
 
"נשמע מגניב לגמרי. ומי ייתן לנו מאה אלף קרונות?"
 
ניפה התערב, "זה קל, לא? הרעיון הזה מוצא חן בעיני."
 
יו שמר על שתיקה. הוא חשב מהיכן ישיג מאה אלף, וכבר ידע את התשובה: משום מקום. אבל הוא לא אמר דבר. הוא שיתף פעולה, חייך.
 
ניפה החליף את המוזיקה. פיטה הניח את רגליו על שולחן הקפה הנמוך והצית סיגריית מרלבורו לייט. פרדריק, שקנה לא מכבר שעון "פָּטֶק פִילִיפּ", שיחק עם הרצועה ודיקלם לעצמו בקול, "שעון של 'פטק פיליפ' זה אף פעם לא דבר שבאמת שייך לך. אתה רק שומר עליו בשביל הדור הבא."
 
הלהיט האחרון של ליידי גאגא בקע ממערכת הסטריאו.
 
יו אהב את התדלוקים האלה. השיחות. האווירה. אלה בחורים על רמה, בחורים שנראים טוב ותמיד לבושים היטב. הוא העביר עליהם מבט.
 
חולצות מכופתרות של פול סמית ושל דיור, ואחת שנתפרה לפי מידה על ידי חייט מרחוב גֶ'רְמין שבלונדון. חולצה אחת — בעלת צווארון אמריקני וחפתים כפולים — היתה של המותג הצרפתי "אֵי־פִּי־סי". שניים מהבחורים לבשו מכנסי ג'ינס של חברת אַקְנֶה. אחר לבש מכנסיים של גוּצִ'י עם עיצוב מובחן על הכיסים האחוריים. אחד הבחורים לבש מכנסי כותנה שחורים. הז'קטים היו מהודרים. אחד של בָּלַנְסִיאָגָה, דגם חום מקולקציית האביב עם רכיסה כפולה לפנים, ודגם קצר בעל שני קפלים מאחור. עוד ז'קט שחור מפוספס של דיור, בגזרה צרה, עם שני כיסים בצד אחד. אחד הז'קטים נתפר לפי מידה אצל חייט בסֵבִיל רוֹ שבלונדון: תפרים בולטים בדש השרוולים ובטנת משי אדומה. הצמר היה בצפיפות של מאה וחמישים חוטים לאינץ' — האיכות הגבוהה ביותר שיש. סימן ההיכר של חליפה נאה: הקווים הזורמים של הבטנה והעובדה שאיננה תלויה ברפיון. במקרה הזה הבטנה היתה רכה מאוד וזורמת והתאימה לגוף טוב יותר מכל ז'קט שאפשר למצוא בחנויות בשוודיה.
 
אחד הבחורים לא לבש ז'קט. יו תהה מדוע.
 
אחרונות חביבות: הנעליים של טוֹדְ'ס, של "מארק ג'ייקובס", מוקסינים של גוצ'י, עם אבזם הזהב הקלסי, נעלי הגומי המבוקשות ביותר של פּראדה, עם הסמל האדום בתחתית העקב, שיוצרו במקור עבור המפרשית של פראדה באליפות העולם.
 
ומעל הכול: חגורות עור שחורות דקות: הוגו בוס, גוצ'י, לואי ויטון, קוֹרְנֶלְיאנִי.
 
יו העריך את השווי הכולל בסך 72,300 קרונות, לא כולל שעונים, חפתים, וטבעות חותם ־ שעליהן הוטבעו סמלי המשפחות.
 
לא רע.
 
על השולחן היו ויסקי, וודקה בטעם וניל, ג'ין, חצי בקבוק מי טוניק של שוופס, קולה ולגין ליַיִן, שהיה כמעט מלא במיץ תפוחים — מישהו העלה רעיון להכין אֶפְּל מרטיני, אבל שתה רק כוס אחת.
 
לא פה נשתכר, הם הסכימו פה אחד, נדפוק את הראש במועדון. שולחן במועדון הלילה "קַרְמָה" הוזמן מראש. בעיקרון, גם בחורות היו כלולות בהזמנה.
 
איזו אווירה, חשב יו. וההכנות. איזו חברות נהדרת. בחורים מגניבים. הלילה של סטוקהולם היה הלילה שלהם.
 
הוא סקר במבטו את החדר. גובה התקרה עלה על שלושה מטרים. כרכובים מהודרים, שתי כורסאות וספה אפורה על שטיח פרסי אמיתי — ארבע מאות אלף לולאות קטנטנות, פרי עמלו של איזה ילד משועבד. כמה ירחוני "מקסים" ו"גִ'י־קְיוּ", ועוד ירחונים של מכוניות וסירות היו זרוקים על הספה. שלושה מדפי ספרים נמוכים מחנות היוקרה לרהיטים מעוצבים "נוֹרְדִיסְקָה גָלֶרְיֶיט" היו צמודים לאחד הקירות. אחד מהם היה עמוס בתקליטורי מוזיקה ודי־וי־די. על השני ניצבה מערכת סטריאו מתוצרת "פָּיוֹנִיר". היא לא היתה גדולה, אבל ארבעת הרמקולים הקטנים שהותקנו בפינות החדר היו עוצמתיים למדי.
 
המדף האחרון היה עמוס בספרים, ירחונים וקלסרים. בין הספרים היה גם קטלוג כרוך של האצולה השוודית, כמו גם אסופת כתביו של הסופר סְטְרינְדבֶּרְג, וכמה ספרי מחזור מבית הספר התיכון. האסופה של סטרינדברג היתה בוודאי מתנה מהוריו של פיטה.
 
הטלוויזיה היתה רחבה, שטוחה מאוד ויקרה להחריד.
 
כולם הסתובבו בבית בנעליים. טיפוסי. סוגיית הנעליים בבית מחלקת את השוודים לשלושה סוגי אנשים: האנשים שנכנסים לבית בנעליים ובגישה הנכונה — האם יש דבר גרוע יותר מלהסתובב במסיבה בלבוש חגיגי ובגרביים? הסוג השני הוא אנשים שנתקפים חוסר ביטחון ובודקים מה עושים האחרים. ייתכן שלא יחלצו את הנעליים אם האחרים לא יחלצו אותן. פחדנים. צבועים. הסוג השלישי והאחרון: אלה שחושבים שתמיד כדאי לחלוץ נעליים, והם מתהלכים חרש בגרביים ספוגי זיעה, אנשים שיכולים להאשים רק את עצמם.
 
יו שנא אנשים שמתהלכים בגרביים בלבד, ובמיוחד אם בגרביים היו חורים. הפתרון שהציע היה פשוט: כדור בעורף. המראה של בוהן תועה הגעיל אותו. כל כך סְוֵוני.3 סימן מובהק לחוסר עידון. סיכום חוקי עולם הגרביים: אל תחלוץ נעליים, לעולם אל תגרוב גרביים נטולי עקב והקפד לא לחשוף את העור שבין המכנסיים לגרביים. הגרביים צריכים תמיד להיות שחורים, או לחלופין גרביים עליזים בצבעים רועשים, אם שולבו במראה קודר.
 
3 כינוי גנאי לילידי שוודיה, שמרמז על המוניות.
 
ליתר ביטחון גרב יו גרבי ברך שחורים, של חברת "ברלינגטון", כמו תמיד. הוא גרס שֶקל הרבה יותר למיין אותם לאחר הכביסה, אם כולם באותו הצבע.
 
התוכנית לאותו הלילה היתה פשוטה: תמיד בטוח יותר להזמין בקבוקי משקה שלמים. קל יותר להזמין אותם. צריך לשתות בְּעלות של ששת אלפים קרונות לפחות.
 
ואז לשוֹטים. לשתות, להסניף, לשתות, להסתכל על חתיכות, אולי לרקוד קצת, לשוחח, לפלרטט, לפתוח עוד כפתורים בחולצה, להזמין שמפניה, להתחיל עם בחורות, שוב להסניף, להזדיין.
 
יו לא יכול להניח לעניין. הוא חזר אליו שוב ושוב. השאלות צצו במוחו. כמה מרוויח הסוחר השחור? האם הוא עובד שעות ארוכות? עד כמה העבודה מסוכנת? ממי הוא קונה? מהם הרווחים? איך הוא משיג לקוחות?
 
הוא אמר, "כמה הוא מרוויח בחודש לדעתכם?"
 
"מי?" שאל פרדריק, מופתע.
 
"הטורקי. הבלאטה שממנו אנחנו קונים ק'. הוא ממש גוֹרְדוֹן גֵקוֹ,4 לא?" הבנים הזכירו את הסרט "וול סטריט" באופן קבוע. יו צפה בסרט יותר מעשר פעמים ונהנה מכל שנייה. מהפַּשטות של רדיפת הבצע.
 
4 דמות של אדם חמדן ותאב בצע מהסרט "וול סטריט".
 
ניפה צחק, "אתה לא מפסיק לדבר על כסף. מה זה משנה בכלל? אני בטוח שהוא מרוויח הרבה, אבל אתה חושב שהוא מגניב? ראית פעם את הבגדים שלו? ז'קט עור של כפריים, שרשרת זהב עבה של צוענים שתלויה מעל החולצה שלו, מכנסיים רפויים מאיזו חנות מפעל או משהו, חפתים ענקיים בחולצות שלו. הוא ממש כלי."
 
יו פרץ בצחוק מתגלגל.
 
הם הניחו לנושא.
 
כעבור שתי דקות צילצל הטלפון הנייד של פיטה. הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו כשדיבר. בתוך כך חייך אל הבחורים חיוך רחב. יו לא הצליח לשמוע את דבריו.
 
פיטה ניתק את השיחה. "חבר'ה, יש לי הפתעה קטנה בשבילנו הערב. הם מחפשים חניה."
 
ליו' לא היה מושג על מה הוא מדבר. הבחורים האחרים החליפו מבטים ידעניים, להוטים.
 
חלפו חמש דקות.
 
פעמון הדלת צילצל.
 
פיטה ניגש לפתוח את הדלת. הבחורים האחרים נשארו במקומם בסלון.
 
ניפה החליש את עוצמת המוזיקה.
 
בחורה גבוהה במעיל גשם ושרירן בז'קט ג'ינס שחור נכנסו אל החדר.
 
פניו של פיטה קרנו. "והנה החימום לערב זה."
 
הבחורה ניגשה למערכת הסטריאו כאילו דיגמנה על מסלול. היא היתה מלאת ביטחון ויציבה, כמעט ריחפה על עקבי הסטילטו הגבוהים מאוד של נעליה. היא היתה בת עשרים לכל היותר. שערה החום היה חלק מאוד. יו תהה אם היא חובשת פאה.
 
היא החליפה את המוזיקה והגבירה את עוצמתה.
 
הזמרת קיילי מינו: "אם אתה מפחד לעוף, לעולם לא תגיע לגן עדן."
 
הבחורה פשטה את מעיל הגשם. מתחתיו היא לבשה חזייה שחורה, חוטיני וגרבי ניילון עם ביריות.
 
היא החלה לרקוד לצלילי המוזיקה. הריקוד היה מפתה, מזמין. היא התפתלה, חייכה אל הבנים כאילו היא מחלקת ממתקים, היא הניעה את ירכיה, העבירה את לשונה על שפתה העליונה, הניחה אחת מרגליה על קצה שולחן הקפה. היא נשענה קדימה והישירה מבט אל יו. הוא ציחקק בעליזות וצעק, "איזה בונוס יפה, פיטה! היא יותר טובה מזאת שהיתה לנו לפני הקיץ."
 
החשפנית התנועעה לקצב המוזיקה. היא נגעה בעצמה בין רגליה. הבנים ייללו. היא ניגשה אל פיטה, נישקה אותו על לחיו, ליקקה את אוזנו. הוא ניסה לצבוט את ישבנה. היא התרחקה ממנו בצעדי ריקוד וידיה מאחורי גבה. היא הניעה את מפשעתה קדימה ואחורה לקצב המוזיקה. היא פתחה את סוגר חזייתה והשליכה אותה אל השרירן, שנשען על הקיר ולא זז. המוזיקה המשיכה להתנגן. היא זזה מהר יותר, קימרה את גבה. שדיה קיפצו. הבנים ישבו מהופנטים.
 
היא תפסה בחוטיני שלה והניעה אותו קדימה ואחורה, הרימה רגל אחת ושוב הניחה אותה על שולחן הקפה. היא נשענה קדימה.
 
האיבר של יו התקשה.
 
ההצגה נמשכה עוד חמש דקות. והיא רק הלכה והשתפרה.
 
בסיומה צחק ניפה ואמר, "אני נשבע שזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מאז טקס הקונפירמציה5 שלי."
 
5 אחד מטקסי הקבלה לנצרות.
 
פיטה שילם את החשבון במסדרון. יו תהה מה הנזק.
 
כשעזבו החשפנית והשומר, הם שתו עוד משהו והקשיבו למוזיקה. הם המשיכו לדבר על החוויה.
 
יו רצה לצאת לעיר. "חבר'ה, קדימה. אנחנו הולכים, נכון?"
 
"לא, בואו ניסע במונית!" שאג פיטה.
 
הגיע הזמן לזוז.
 
פיטה הזמין מונית.
 
יו תהה כיצד יוכל להרשות לעצמו את המחיר של לילה שלם עם החבר'ה.
 
3
 
מכון הכושר: מקום הבילוי של הסֶרְבִּים. סטרואידים לרוב, בחורים מגודלים, בקיצור, השטח של רדובן.
 
מראדו בילה ארבע שנים במכון הכושר. הוא אהב את המקום, אף שהמכשירים — שיוצרו על ידי חברה ותיקה, "נוֹרְדִיק גִ'ים" — היו מחורבנים, והקירות לא היו נקיים במיוחד. מבחינתו של מראדו זה לא היה חשוב. השימוש חינם במשקולות והלקוחות היו חשובים. המראה הכולל של המקום: המוני ואופייני לחדרי כושר. צמחי פלסטיק בתוך שני דליים לבנים עם אדמה מלאכותית, טלוויזיה שחוברה אל הקיר מעל אופני הכושר, ובה נראה ערוץ הספורט האירופי, יורו ספורט. מוזיקת יורודאנס בקעה מהרמקולים דרך קבע. כרזה משנת 1992, שבה נראה ארנולד שוורצנגר, וכרזה נוספת שבה נראה השרירן אוּבֶה רִיטֶר באליפות העולם בהרמת משקולות לשנת 1994, שתי כרזות שבהן נראתה קריסטל הנסון — הבחורה עם הריבועים בבטן והציצים מסיליקון. מושך? זה לא הסגנון של מראדו.
 
נישה: בחורים שריריים. אבל לא המשוגעים הכי גדולים לכושר. הבחורים האלה לא קורצו מהחומר הנכון.
 
נישה: בחורים שהגוף, הגודל ומסת השריר חשובים להם, אבל הם גם מבינים שדברים מסוימים חשובים יותר מאימוני כושר. עבודה עשויה להיות חשובה יותר, כבוד חשוב יותר. הכי חשוב תמיד — מר ר'.
 
רדובן החזיק בבעלות על שלושים ושלושה אחוזים ממכון הכושר. זה היה רעיון עסקי מבריק. המכון היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה בכל ימות השנה. מראדו אפילו ראה גברים שואגים אל מול המראות בליל ראש השנה האזרחית. הם הרימו משקולות כבדות בזמן ששאר האנשים במדינה צפו בזיקוקים ושתו שמפניה. מראדו אף פעם לא היה במכון בלילות כאלה. היה לו עסק לנהל. הזמנים הקבועים שלו היו בין תשע וחצי לאחת־עשרה בלילה. אז המכון היה מושלם.
 
המקום היה נכס מבחינות אחרות: בסיס גיוס, אבן שואבת למידע, מחנה אימונים. מראדו השגיח על גושי הבשר.
 
הרגע שמיד לאחר האימון היה אחד מהטובים ביותר ביום עבור מראדו. הגוף היה עדיין חם מהאימון, השיער רטוב, אדים מהמקלחות. ריח סבון הרחצה והדאודורנט, שרירים כואבים.
 
רגיעה.
 
הוא לבש את חולצתו ולא כיפתר אותה. לא היו צווארוני חולצות רחבים דיים עבורו. צווארו היה עבה כמו צוואר של שור.
 
באימון באותו היום הוא התמקד בגב, בשרירים החיצוניים של הירכיים ובשרירי הזרוע. הוא אימן את גבו בעזרת מכשיר. תנועות משיכה אטיות לשרירים בגב התחתון. חשוב לא למשוך בעזרת הזרועות. ואז מתיחות הגב. אימון הגב התחתון. לאחר מכן הירכיים. כשלוש מאות וחמישים קילוגרמים על המתח. הוא שכב על הגב ודחף כלפי מעלה. אומרים שהזווית שבין השוק לבין כף הרגל לא אמורה להשתנות. למראדו אלה בלבולי ביצים שמסַפרים למתחילים. אם אתה יודע מה אתה עושה אפשר למתוח אותן עוד קצת. להשיג את התוצאות הטובות ביותר. ריכוז. הוא כמעט חירבן במכנסיים.
 
החלק האחרון: שרירי הזרוע. השרירים החשובים ביותר. מראדו השתמש רק במשקולות חופשיות.
 
מחר: צוואר, השריר התלת־ראשי ושרירי הירך האחוריים. בטן: כל יום. זה אף פעם לא יותר מדי.
 
היה לו יומן בדלפק הקבלה, שבו כתב מדי יום הערות על כל אימון. מטרותיו של מראדו היו ברורות: להגיע ממאה עשרים ושניים קילוגרמים למאה שלושים ואחת קילוגרמים של מסת שריר טהורה עד חודש פברואר, ואז לשנות את האסטרטגיה. לקרוע את עצמו, לשרוף שומן. עד הקיץ הוא יהיה כולו שרירים. נקי, בלי שומן מיותר. הוא ייראה מעולה.
 
הוא התאמן גם במקום אחר פעם, פעמיים בשבוע — מועדון האגרוף במכון הכושר "פֶּנְקְרֵייס". רגשי האשם הציקו לו. הוא צריך ללכת לעתים קרובות יותר. פיתוח כוח השרירים חשוב. אבל הכוח שימש למטרה מסוימת. כלִי העבודה של מראדו: פחד. הוא הסתמך בעיקר על הגודל שלו והגיע רחוק. ולבסוף התקדם אפילו יותר במה שלמד ב"פנקרייס": לשבור עצמות.
 
הוא נהג להישאר במלתחה כעשרים דקות. הוא נהנה מהידידות המיוחדת שנרקמת בין בחורים שריריים במכון כושר. הם ראו זה את זה, הינהנו, החליפו כמה מילים על תוכנית האימונים של אותו היום, התיידדו. שם גם נהגו להתכנס המנהיגים בארגון של רדובן.
 
נושאי השיחה של השרירנים: הדגמים האחרונים בסדרה חמש של ב־מ־וו, קרב יריות בדרום העיר בסוף השבוע, מכשירי כושר חדשים לאימון השריר התלת־ראשי.
 
שני בחורים טחנו טונה מקופסאות של כחצי קילו. בחור שלישי לגם ממשקה חלבון אפור ונגס בחטיף אנרגיה. הרעיון היה לטחון כמה שיותר חלבונים מיד לאחר האימון. לשקם את תאי השריר הפגועים ולבנות תאים גדולים עוד יותר. בין הבחורים נראה פרצוף לא מוכר. מישהו חדש.
 
מראדו גדול ממדים. הבחור החדש ענק.
 
הוא הפר את כללי הטקס הקבועים: תגיע בזמן, אל תתבלט, בדוק את השטח, נהג בצניעות, כבד אחרים. הבחור הזה, הענק, ישב בדיוק באמצע. הוא חשב, כפי הנראה, שהוא אחד מהחבר'ה. לפחות שמר על שתיקה בינתיים.
 
מראדו גרב את גרביו והמתין. אלו תמיד היו פריטי הלבוש האחרונים שלבש. הוא וידא שכפות רגליו יבשות לגמרי.
 
"יש לי עבודה בסוף השבוע הזה. מישהו מעוניין?"
 
"במה מדובר?" שאל פטריק. שוודי. גלוח ראש לשעבר שעזב את הקבוצה שאליה השתייך ועבד עבור מראדו כבר שנה. קעקועים לאומניים כיסו את כל גופו. היה קשה להבחין ביניהם. הם נראו כמו ערבוביה ירוקה.
 
"לא דבר גדול מדי. אני רק צריך קצת עזרה, כרגיל."
 
"איך, לעזאזל, אנחנו אמורים לעבוד אם אין לנו מושג במה מדובר?"
 
"פטריק, תירגע. אל תחרבן במכנסיים מרוב התלהבות. אמרתי שזה העניין הרגיל."
 
"טוב, מראדו. אני סתם צוחק. סליחה. אבל מה הקטע?"
 
"אני צריך קצת עזרה בגבייה. אתם מכירים את המסלולים שלי בעיר."
 
רַטְקוֹ, בן ארצו וחברו של מראדו, הרים גבה. "גבייה? יותר מהרגיל? הם לא משלמים כל שבוע כמו שצריך?"
 
"רובם, אבל לא כולם. אתה יודע איך זה. יש גם ברים חדשים שעשויים להיות מעוניינים בנו."
 
מחמוד, אחד מהערבים החדשים במכון הכושר, משח את שערו בשעווה. "מצטער, מראדו, אני צריך להתאמן. אני עושה עוד אימון כל לילה."
 
"אתה מתאמן יותר מדי," ענה מראדו. "אתה יודע מה רטקו אומר. יש שני דברים שיעשו לך יבלות בתחת: להיות קטן מדי בכלא, ואז לאכול בתחת, ולהתאמץ מדי במכון עד שאתה מחרבן במכנסיים כמו תינוק."
 
רטקו צחק. "העבודה, היא תימשך כל הלילה?"
 
"אני חושב שהיא תיקח זמן. רטקו, אתה בפנים? פטריק? עוד מישהו? אני פשוט צריך תגבורת. רק כדי שלא יחשבו שאני לבד."
 
איש לא התנדב.
 
הענק החדש בחדר פתח את פיו. "אתה כל כך קטן, שבטח תצטרך צבא שלם של אנשים."
 
דממה השתררה במלתחה.
 
שתי אפשרויות: או שהענק חשב שהוא מצחיק וניסה להפוך לאחד מהחבר'ה, או שהוא קרא עליו תיגר ורצה עימות.
 
מראדו בהה בחלל. הוא שמר על פני פוקר. המוזיקה ממכון הכושר נשמעה בבירור. מראדו; האיש שהיה בכוחו לשתק מכון שלם לפיתוח גוף.
 
"אתה בחור מגודל, אני מודה, אבל תשמור על פרופיל נמוך."
 
"למה? אסור להתבדח פה או מה?"
 
"פשוט תשמור על פרופיל נמוך."
 
רטקו ניסה להפיג את המתח. "תירגע. ברור שאפשר להתבדח אבל..."
 
הענק קטע את דבריו. "לך תזדיין. אני אגיד מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי."
 
במלתחה השתררה אווירה של טקס אשכבה.
 
אותה מחשבה חלפה במוחם של כולם: הוא רוצה שיסחבו אותו החוצה על אלונקה?
 
מראדו קם על רגליו. הוא לבש את הז'קט שלו. "בנאדם, נראה לי שעדיף שתעלה למעלה ותעשה את מה שבשבילו באת לפה."
 
מראדו יצא מהמלתחה. אין בעיות. קלי קלות.
 
כעבור שתים־עשרה דקות, בקומה העליונה של מכון הכושר. הענק עמד מול המראה. בכל יד החזיק משקולת של כארבעים וחמישה קילוגרמים. הוא התנודד מעט. ורידיו נראו כמו תולעים לאורך זרועותיו. שרירי זרועותיו היו גדולים כמו כדורי רגל. ארנולד שוורצנגר — אתה יכול להתחפף.
 
הבחור נחר, נהם, נאנק.
 
ספר את ההרמות. שש, שבע...
 
השעה היתה אחת־עשרה וחצי בלילה. המכון היה כמעט ריק. מראדו עמד ליד דלפק הקבלה וכתב במחברתו את פרטי אימון הכושר של אותו היום.
 
...שמונה, תשע, עשר...
 
פטריק ניגש למראדו ודיבר איתו. הוא אמר, "אני אתן לך צלצול ביום שישי לגבי העבודה. נראה לי שאני בפנים. זה בסדר?"
 
"תודה, פטריק, אתה בפנים. נדבר עוד כשתתקשר."
 
...אחת־עשרה, שתים־עשרה, הפסקה. מנוחה קצרה. אבל לא להניח לשרירים להתכווץ.
 
מראדו ניגש אל הענק. הוא עמד לצדו ובהה. זרועותיו היו שלובות על חזהו.
 
הענק התעלם ממנו והחל שוב לספור.
 
אחת, שתיים שלוש...
 
מראדו הרים משקולת של כשלושים קילוגרמים וביצע שתי הרמות בהתאם לקצב של הענק.
 
...ארבע, חמש...
 
הוא הפיל את המשקולת על כף רגלו של הענק.
 
הענק צרח כמו חזיר שחוט. הפיל את המשקולות שלו, תפס בכף רגלו, ניתר על רגל אחת ועיניו דמעו.
 
טיפש אומלל, חשב מראדו, היית צריך ללכת צעד אחד אחורנית ולעמוד על המשמר.
 
מראדו הלם בכל הכוח ברגלו השנייה של הבחור. כמאה וחמישים קילוגרם קרסו על הרצפה. מראדו התנפל עליו במהירות מפתיעה. הוא הקפיד להצמיד את גבו אל החלון. הוא שלף את אקדחו, סמית אנד וֵסוֹן, קליבר 38. האקדח היה קטן, אבל שימושי למראדו. היה אפשר להסתיר אותו בקלות מתחת למעיל.
 
האנשים בחוץ לא יכלו לראות מה קורה בפנים. לשלוף נשק — זה לא היה אופייני למראדו. במיוחד לא במכון הכושר.
 
קנה האקדח נתחב לפיו של הענק.
 
מראדו שיחרר את הנצרה. "תקשיב טוב, ילד: קוראים לי מראדו סְלוובִיץ'. זה המכון שלנו. שלא תעיז לדרוך פה יותר אף פעם, אם עדיין נשארו לך כפות רגליים, כמובן."
 
הענק הבין שזמנו עבר כמו כוכב תוכנית ריאליטי שהסתיימה לפני שלושה חודשים. הושפל.
 
אולי הוא היה גמור לנצח.
 
מראדו קם וכיוון את האקדח כלפי מטה, אל הענק. גבו היה צמוד לחלון. זה היה חשוב. הענק עדיין שכב על הרצפה. מראדו דרך על רגלו הפצועה — כמאה ועשרים קילוגרמים על בהונות שרוסקו זה לא כבר.
 
הענק ייבב. הוא לא העז להתפתל.
 
מראדו תהה אם הבחין בדמעה בזווית עינו של הבחור.
 
"הגיע הזמן לצלוע הביתה."
 
המסך ירד.
 
4
 
החיים נמתתתחחחחו כמו מסטיק.
 
כשאתה כלוא בתא משמונה בערב ועד שבע בבוקר יש לך הרבה זמן לחשוב. שנה, שלושה חודשים ושישה־עשר ימים בפנים. עמיד בפני ניסיונות בריחה, אמרו. תשכח מזה.
 
חורחה נזהר בצעדיו. הוא השתוקק לעשן, בקושי ישן, רץ לשירותים, שיגע את הסוהרים. הם נאלצו לשוב ולפתוח את תאו.
 
בלילות ארוכים עלו מחשבות רציניות בראשו. זיכרונות.
 
הוא חשב על אחותו, פאולה. היא הצליחה בלימודיה במכללה, בחרה בסגנון חיים אחר. סגנון שוודי, עם ביטחון. הוא העריץ אותה. חשב על דברים לומר לה כשישתחרר, כשיוכל לראות אותה באמת, ולא רק לבהות בתמונתה שאותה תלה מעל הדרגש שלו.
 
הוא חשב על אמו.
 
הוא סירב לחשוב על רוֹדְרִיגֶז.
 
הוא חשב על תוכניות שונות. הוא חשב על התוכנית בהא הידיעה. ובעיקר התעמל. יותר מכל אחד אחר.
 
כל יום הוא יצא לעשרים סיבובי ריצה במתחם, לאורך החלק הפנימי של החומות. המרחק הכולל: שמונה קילומטרים. אחת ליומיים התאמן בחדר הכושר של בית הכלא. הוא נתן עדיפות עליונה לפיתוח שרירי הרגליים. הקפיד להשתמש במכשירי הכושר. ואחר כך התמתח המון. אנשים חשבו שהוא השתגע. המטרה: כארבע מאות ושניים מטרים בפחות מחמישים שניות, כשלושה קילומטרים בפחות מאחת־עשרה דקות. זה עשוי להצליח עכשיו, כשהוא מעשן פחות.
 
האזור היה מטופח. את הדשא גזמו היטב. השיחים היו נמוכים. לא היו עצים גבוהים — הסיכון היה מובן מאליו. שבילי חצץ הקיפו את הבניינים. הם היו טובים לאימונים. מדשאות רחבות ידיים. שני שערי כדורגל, מגרש כדורסל קטן, כמה ספסלי אימונים בחוץ. זה היה יכול להיות נחמד כקמפוס במכללה. במראה האוניברסיטאי חיבלה חומה בגובה שבעה מטרים.
 
ריצה היתה הצד החזק של חורחה. הוא היה חסון, כמו לוחם גרילה. לא שרירי מאוד, בלי שומן מיותר. הוורידים בזרועותיו בלטו. פעם אחת בחטיבת הביניים אמרה לו אחות שהוא חלומו של כל בנק דם. חורחה, שהיה צעיר וטיפש, אמר לה לחלום על מישהו אחר, כי היתה כל כך מכוערת. היא לא בדקה אותו באותה פעם.
 
שערו היה חום כהה וחלק, והוא סירק אותו לאחור. עיניו היו חומות בהירות. למרות כל מה שעבר עליו בג'ונגל העירוני, עדיין נותרה תמימות בעיניו. היא הקלה עליו את מכירת הלבן.
 
במשך השבוע הם עבדו כמו חמורים בסדנאות. הם יכלו לצאת החוצה פעמיים ביום: שעה אחת לארוחת הצהריים, ושוב אחר הצהריים, בין חמש לשבע, שעת ארוחת הערב. ולאחר מכן נעילת תאים. רק אתה והתא שלך. בסופי השבוע הזמן החופשי היה ארוך יותר. הם שיחקו בכדור, הרימו משקולות. הכנופיות הזריקו את החומר שלהם, עישנו, פיטפטו, הגניבו ג'וינט כשהסוהרים לא הסתכלו. חורחה התאמן.
 
הוא החל ללמוד לבחינות הבגרות שלו. הנהלת בית הכלא ראתה זאת בעין יפה. הדבר העניק לו סיבות אמינות להיות לבדו. היה יושב מדי ערב בתאו, בדלת פתוחה, וקורא מהשעה חמש ועד לשעת ארוחת הערב. הם האמינו להצגה. הדפוקים הינהנו בשביעות רצון. זונות.
 
התא היה קטן — כשישה מטרים רבועים — וצבוע בחום בהיר. בחלון, שגודלו כחצי מטר רבוע, נקבעו שלושה סורגי ברזל כדי למנוע ניסיונות בריחה. הם נצבעו בלבן, ומרווחים של כעשרים ושלושה סנטימטרים הפרידו ביניהם. אבל המלך, יוֹאָן אוּרְסוּט, הצליח לעשות זאת. הוא עשה דיאטה שלושה חודשים ומרח את עצמו בחמאה. חורחה תהה מה היה קשה יותר להשחיל החוצה, את הראש או את הכתפיים.
 
עיצוב פשוט: מיטה מתקפלת עם מזרן ספוגי דק, שולחן כתיבה שמעליו שני מדפים וכיסא עץ, ארון ומדף נוסף לאחסון. לא היה אפשר להחביא דבר. רצועת עץ שנועדה לתליית כרזות נמתחה לאורך החדר. לא היה אפשר להדביק נייר דבק ישירות על הקיר שמא יוצמד אליו השד יודע מה שיסתיר סמים או דברים אחרים. חורחה תלה תמונה של אחותו וכרזה אחת קלסית בשחור לבן: צ'ה גווארה עם הזקן המדובלל והכומתה.
 
הסוהרים ערכו חיפוש בתא לפחות פעמיים בשבוע. הם חיפשו סמים, יין או חפצים גדולים ממתכת. הם השתינו בכיוון הרוח. המקום שרץ גראס, אלכוהול, כדורי סוּבּוּטֶקְס.6
 
6 תחליף סם המשמש לטיפול באנשים הסובלים מהתמכרות להרואין.
 
הסביבה עוררה בו קלאוסטרופוביה. בימים אחרים הוא היה בעננים, ומחשבות על הבריחה היו כמו הזיה. לעתים היה מתנהג כמו איזה חתיכת מכור מחורבן. הוא התחמק מכל דבר. זה היה מסוכן ומיותר. חשד קטן אחד שיתעורר והתוכנית שלו עלולה ללכת לעזאזל. הומואים מלשינים מצצו לסוהרים.
 
הוא חשב על הרקע שלו. מורים בסולֶנטונָה, שבסתר לבם היו גזענים. לבנים שחיו על קצבאות סעד, שוטרים שחצנים. נסיבות שיגרמו לילד מהשכונות לבצע את כל הטעויות הצפויות. הם לא ידעו כלום על החיים. אבל חורחה אף פעם לא קיטר, ובייחוד לא עכשיו. בקרוב הוא יהיה בחוץ. הוא שקל סחר בלבן, העלה רעיונות, ניתח, זמם מזימות, למד מרולנדו ומהחבר'ה האחרים.
 
הוא חלם חלומות משונים. שנתו נדדה. הוא ניסה לקרוא. עשה ביד, הקשיב למוזיקה של אֵמִינֶם, של "לָטִין קִינְגְס" ו"סַנְטָנָה". חשב על אימוני כושר, ושוב עשה ביד.
 
הזמן הזדדדחחחחל לאטו.
 
חורחה חיכה. תיכנן. הירהר. נע בין התפרצויות של שמחה לחרטה. התייחס לעצמו ברצינות רבה יותר מאי־פעם. מעולם לא חשב כל כך הרבה על דבר אחד. זה חייב לעבוד.
 
בחוץ חורחה לא הכיר אף אחד שהיה מוכן להסתכן כל כך, ולכן נאלץ לקחת על עצמו את התכנון. אבל הוא לא היה צריך לעשות הכול.
 
רולנדו לא שב להזכיר את שיחתם בחדר האוכל בנושא הבריחה. הבחור נראה אמין. אם היה רוצה לזמר, השמועה כבר היתה מתפשטת. חורחה היה צריך להעמיד אותו במבחן נוסף. לוודא שוב שהגיע הזמן לחשוף חלקים מתוכניתו. הוא נזקק לעזרתו של רולנדו.
 
הבעיה האמיתית הראשונה: הוא היה צריך לדבר עם אנשים מסוימים ולהכין דברים. היו דרושות לו כמה שעות מחוץ לכלא. באוסטרוקר כבר לא העניקו שחרור על תנאי, אלא רק בנסיבות מסוימות. חורחה הגיש בקשה חודשיים קודם לכן. היה עליו למלא את טופס 426־אֵיי, שבו ציין שהסיבה היא "ללמוד ולבקר את המשפחה". זה נשמע בסדר. ובכל מקרה, זו היתה האמת.
 
הם ראו את לימודיו באור חיובי. העובדה שלא השתייך לכנופייה מצאה חן בעיניהם. הוא נתפס כאדם ממושמע, מישהו שלא מסתבך. אף פעם לא מסומם, אף פעם לא משתחצן. צייתן בלי להתנהג כמו איזה נקבה.
 
הם אישרו לו יום אחד, 21 באוגוסט, ללימודים ולביקור משפחתי. הוא אפילו קיבל רשות לעשות קניות ולראות חברים. יום ראשון בחוץ מאז נכלא. הכינו לו לוח זמנים. זה יהיה יום עמוס. מצוין. אולי כל העסק יצליח לו. הוא היה צריך לעשות עבודה טובה. אין סיכוי שהוא יירקב באוסטרוקר עד סוף ימיו.
 
הבעיה היחידה היתה שלחופשה כזאת התלוו תמיד שלושה סוהרים.
 
שעת השין הגיעה. שתים־עשרה שעות של היסטריה מתוכננת היטב.
 
חורחה והסוהרים נסעו לסטוקהולם במיניוואן של בית הכלא בשעה תשע בבוקר. היישר אל הספרייה הציבורית של סטוקהולם.
 
חורחה התבדח עם הסוהרים במהלך הנסיעה.
 
"קריעה של טיול אתם עושים לי."
 
הם לא הבינו את דבריו. "למה אתה מתכוון?"
 
"אתם יודעים, ספרייה, קריאה..."
 
הם התגלגלו מצחוק.
 
מצב הרוח בתוך הרכב היה מרומם.
 
היום התחיל בצורה טובה.
 
***
 
כעבור חמישים דקות הם חנו בעיר.
 
באוֹדֶנְגָטן.
 
יצאו מהרכב.
 
עלו במדרגות הספרייה הציבורית. בפנים: מבנה עגול עם כיפה. התקרה הגבוהה מצאה חן בעיני חורחה. הסוהרים הביטו בו. הוא חובב אדריכלות או מה?
 
הוא ביקש לראות את ריטה לוּנדבֶּרג, הספרנית הראשית. הוא כבר סיפר לה בשיחת טלפון את הסיפור שלו: הוא אסיר שלומד לבגרויות בהתכתבות. הוא צריך גיליון ציונים מבית הספר התיכון כדי להתחיל חיים חדשים בחוץ. כעת הוא לומד באופן עצמאי על ההיסטוריה של בית הכלא אוסטרוקר וסביבתו. הוא מתכוון ללמוד על ההתפתחות התרבותית של המקום.
 
ריטה הגיעה. היא נראתה כפי שחורחה ציפה שתיראה: אקדמאית קומוניסטית לבושה בסוודר. על צווארה היתה תלויה מחרוזת דמוית אצטרובל מזוגג.
 
הסוהרים התפצלו בתוך המבנה העגול. הם ישבו ליד היציאות והשגיחו עליו.
 
חורחה השתמש בקול הקטיפה שלו וריכך את מבטא השכונות. "שלום, את ריטה לונדברג? אני חורחה. דיברנו קודם בטלפון."
 
"כמובן. אתה זה שכותב על ההיסטוריה התרבותית של אוסטרוקר."
 
"נכון. האזור הזה נראה לי מעניין מאוד. הוא מיושב כבר אלפי שנים." חורחה הכין את שיעורי הבית שלו. בבית הכלא היו עלונים. היה אפשר לשאול ספרים מסוימים מספריית בית הכלא. הוא הרגיש כמו מלך התעלולים הזולים.
 
כל עוד הסוהרים לא שומעים דבר.
 
היא קנתה את זה. לאחר שיחת הטלפון הכינה את הדברים שלהם יזדקק. כמה ספרים על אודות האזור, ובמיוחד מפות ותצלומי אוויר.
 
ריטה המתוקה.
 
הסוהרים וידאו שהחלונות בחדר הקריאה גבוהים מספיק, ואז המתינו במבואה הגדולה, ליד היציאות.
 
הכול בסדר. הם לא קלטו שום דבר. נאדה.
 
שלוש שעות של התפלפלות אינטלקטואלית עם מפות ותצלומים. הוא לא רגיל לדברים האלה, אבל הוא לא אידיוט. הוא בדק את המפות שבספר הטלפונים ואת המפות שבספריית בית הכלא שבועות רבים קודם לכן, כדי להבין כיצד שורטטו. הוא התחרט על ההברזות משיעורי גיאוגרפיה בבית הספר.
 
הוא פרש את המפות לפניו. ביקש לשאול סרגל. בדק כל אחת ואחת מהן, הביט בכל תצלום אווירי, בחר בתצלומים המפורטים ביותר, חיפש כבישים סמוכים, אזורים מיוערים סמוכים, בחן את מגדלי השמירה שהכיר, את מיקומם ואת קרבתם זה לזה. הוא בחן את הכביש הראשי המוביל לבית הכלא, וגם מסלולים חלופיים. הוא למד מהם השלטים המסמלים אדמת בִּיצה, גבעה ויער. בדק באילו מקומות הקרקע בטוחה. הוא ראה זאת בעיני רוחו, שינן, מדד, סימן, הירהר.
 
מהי דרך המילוט הטובה ביותר?
 
מתחם בית הכלא: שני בניינים מרכזיים בני שתי קומות ובהם תאי האסירים, ובניין נוסף בן שתי קומות, שבו בתי מלאכה וחדר האוכל. והיו גם המרפאה, בניין בן כמה קומות לסוהרים, חדר האוכל של הסוהרים ואזורים למבקרים. בין הבניין הראשון לבניין האחרון הפריד קיר נוסף.
 
מחוץ למתחם הכלא: שטח מוגדר של כשלושים מטרים, להוציא כמה שיחים ועצים קטנים. ואז יער שהשתרע על פני קילומטרים רבים. אבל היו כבישים צדדיים קטנים.
 
הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר. הוא בחן שוב את התצלומים ואת המפות. חזר ועבר על הערֵמה. וידא שהבין אילו שורות מציינות הבדלי גובה. אילו מהן היו כבישים, אילו היו אפיקי מים. הוא בדק את יחידות המדידה. הן היו שונות בכל מפה. שני סנטימטרים וחצי היו כתשעים ואחד מטרים וכו'. חורחה היה יסודי יותר משחשב שיוכל אי־פעם להיות. הוא ביצע סקירה כללית של האזור.
 
לבסוף היו לו שלוש נקודות חלופיות לבריחה ושלוש נוספות למכונית שתמתין לו. הוא העתיק את המפה, סימן עליה את הנקודות ומיספר אותן. נקודות א', ב' ו־ג'. נקודות אחת, שתיים ושלוש. הוא שינן אותן.
 
הוא חזר ובדק הכול.
 
ויצא.
 
הסוהרים השתעממו. חורחה התנצל. היום היה עליו לשמור על יחסים טובים איתם. הם נראו מרוצים שסיים את ענייניו.
 
התחנה הבאה היתה החשובה מכולן באותו היום. סֶרְחיוֹ, בן דודו של חורחה. אחיו לנשק מימיהם בסולנטונה. נקודת המפתח בתוכנית.
 
חורחה והסוהרים נכנסו לסניף מקדונלדס הסמוך לספרייה הציבורית. ריח ההמבורגרים הזכיר לו נשכחות.
 
הם נפגשו בחיוך רחב.
 
"בן דוד! טוב לראות אותך, בנאדם!"
 
סרחיו התגנדר בחליפת טרנינג שחורה מהודרת. על ראשו עטה רשת לשיער, כמו איזה טבח. הם בירכו זה את זה בהצמדת מפרקי ידיהם. סגנון שכונה טיפוסי. בן דודו לא צריך היה להיכנס בלבוש של חבר כנופייה מול עיני הסוהרים.
 
הם התיישבו. שוחחו. הקפידו לדבר ספרדית. סרחיו קנה המבורגרים לארבעתם. ממש גן עדן. הסוהרים ישבו בשולחן אחר ואכלו כמו חזירים.
 
הסניף נראה מודרני יותר מאז הביקור האחרון של חורחה. העיצוב היה חדש: כיסאות מעץ קל. תמונות ההמבורגרים נראו מושכות יותר. גם הבחורות שעבדו מאחורי הדלפק נראו מושכות יותר. יותר סלטים וירקות ירוקים. בעיני חורחה זה היה אוכל לארנבים, ובכל זאת, הוא סימל את החופש. זה נשמע רכרוכי ונדוש, אבל למקדונלדס היתה משמעות מיוחדת עבורו. זו היתה המסעדה האהובה עליו, מקום מפגש. בקרוב יוכל לבלות שם מתי שרק ירצה.
 
הוא הרגיש לחוץ. הוא חייב לגשת לעניין.
 
הוא תיאר לסרחיו בקצרה את תוכנית הבריחה שלו. "על המפה מסומנות שש נקודות שונות. המכונית אמורה להיות בנקודה שמסומנת בְּמספר. אתה תבצע את כל שאר ההוראות שכתבתי באחת הנקודות המסומנות בְּאוֹת. אני עדיין לא יודע איזה נקודות הכי טובות. אני צריך לחשוב על זה שוב. אני אכתוב לך את זה במכתב. האותיות והמספרים של הנקודות יהיו בשורה השלישית מלמטה. עותק של המפה וההוראות מקופלים בתוך עמוד ארבעים וחמש בספר בשם 'פילוסופיות משפטיות'. שם המחבר הוא האריס. שם, בספרייה הציבורית. אתה איתי?" חורחה הצביע.
 
סרחיו לא היה החכם באדם, אבל הוא הבין דברים כאלה. חורחה יהיה חייב לו לנצח, אף על פי שתיכנן הכול בעצמו. סרחיו יעשה כמיטב יכולתו כדי לעזור.
 
חורחה שאל לשלומה של אחותו. הריח במקדונלדס והזיכרונות מפאולה. ג'אנק פוד זה נוסטלגיה.
 
שאר השיחה שלהם היתה שטותית. הם דיברו על המשפחה שלהם, על חברים ותיקים מסולנטונה ועל בחורות. הצגה לסוהרים.
 
הגיע הזמן לזוז.
 
כשנפרדו, נישק חורחה את סרחיו ארבע פעמים על כל לחי.
 
הם החליפו מילות נימוס צ'יליאניות.
 
השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים. בשעה שבע הוא והסוהרים אמורים לחזור.
 
התחנה הבאה: הוא עמד לקנות נעליים. הוא הזמין אותן מקטלוג. קרא, התקשר לחנויות, עשה מחקר מקיף: ג'ל, נייק אייר, אדידס טורסיון ושאר השיטות המאפשרות בעיטות נוחות. אלוהים יודע כמה זבל וכמה זיוף יש בשוק. צריך לדעת לזהות. לקנות את המוצר האיכותי באמת. שני הדברים החשובים: נעלי ריצה טובות — חשוב מאוד; בולמי הזעזועים האיכותיים ביותר בשוק — חשוב עוד יותר. הסוהרים חשבו שייהנו מביקור בחנויות עלובות לציוד ספורט. חורחה הבין עניין. בחנות "האצטדיון" שברחוב קוּנְגְסגוֹטָן היה המלאי הגדול ביותר.
 
הם נכנסו לחניון ברחוב נוֹרְלנדסגוטָן. חורחה ביקש לנהוג בכברת הדרך הקצרה האחרונה. הסוהרים לא הסכימו.
 
הם יצאו מהמכונית. אחד מהסוהרים שאל בחור שזה עתה חנה אם הוא יכול לפרוט שטר של עשרים. הוא היה צריך מטבעות בשביל המדחן. הסוהר קנה תו חניה.
 
הם יצאו אל הרחוב.
 
הרגשה מתוקה. מרכז העיר. קונגסגוטן. הדופק. החום של חודש אוגוסט. חורחה נזכר. הוא נסע באותו הרחוב בב־מ־וו מדגם 530־אַיי. זה היה יומיים לפני שנעצר. את המכונית אמנם שאל לתקופה ארוכה מחבר, אבל בכל זאת. הוא חי בסטייל. נהנה מהחיים, נהנה מהכסף, נהנה מזיונים, נהנה מהמוניטין שצבר.
 
ועכשיו חורחה חזר לעיר.
 
מה למד מאז? לפחות ידע שאת העבודה הבאה שיעשה יתכנן היטב. בזמן הזה גם הבין מה ההבדל בינו לבין אחרים. קודם לכן חשב שהוא הגדול מכולם. אבל כך ראו עצמם גם אנשים אחרים בשכונה שלו. עכשיו חש, עמוק בפנים, שאולי זה לא נכון — ובזה היה כוחו. הוא יצטרך לחשוב פעמיים בעתיד. תמיד לתכנן, להתכונן, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
 
הוא המשיך לחלום.
 
הוא הביט סביבו. הסוהרים הקיפו אותו.
 
ברחוב זזו האנשים. קצב חיי החופש. הוא בהה. חתיכות לוהטות. הוא שכח: החתיכות כל כך הרבה יותר לוהטות בקיץ מאשר בחורף. אבל אלה אותן בחורות. איך זה יכול להיות? תעלומה.
 
ובקרוב חורחה יהיה בחוץ. הוא ייסע לאורך קונגסגוטן. ישיג הרבה כוּסיות. יסדר מנות לכל הבחורות, יחזור להיות חורחה.
 
לעזאזל, הוא השתוקק להיות חופשי. נתנו לו חופשה על תנאי. זה היה מגניב לגמרי. לבד עם שלושה סוהרים בקונגסגוטן. איזו הזדמנות! הוא היה צריך רק לנצל אותה. הוא שמר על כושר, היה חזק, הכיר את העיר כמו את כף ידו. הוא היה ילד שובב מאוד. הסוהרים היו נחמדים היום, אבל הם ידעו את עבודתם. הם היו דרוכים, ערניים מאוד. השגיחו עליו היטב. הם שלטו לחלוטין בעניינים. הם עלולים לאבד את הסבלנות בגלל שטות, לבטל את השחרור על תנאי, לגרום לכך שלא יוכל להשלים את התוכנית שלו.
 
הוא לא היה מוכן. הוא לא היה יכול לברוח עכשיו. הסיכון היה גדול מדי.
 
המוכרת היתה לוהטת. חורחה: חרמן. אבל הנעליים היו חשובות יותר מזיון. בחנות היה הדגם שרצה. הוא כבר ידע זאת. אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. למרות זאת שוטט מעט בחנות. היא היתה גדולה. הוא והחבר'ה שלו היו מפלחים ממנה דברים כשהיו בני שלוש־עשרה, ואז סולנטונה כבר לא הספיקה להם. שוב: זיכרונות משנות נעוריו. קודם במקדונלדס ועכשיו בחנות למוצרי הספורט. מה, לעזאזל, קורה לו?
 
הוא הביט במחלקות האחרות, בשביל ההצגה. בנוסף לנעליים קנה זוג מכנסי טרנינג וגופיית כדורסל.
 
הגיעה השעה חמש. היה להם זמן. רק עוד דבר אחד. הוא עמד להיפגש עם חבר, סוהר לשעבר מהכלא בשם וַלטר בְּיוּרפוֹלְק. הבחור התפטר מרצונו לפני שנה. הסוהרים חשבו שזה יהיה נחמד. הם לא חשבו שהעובדה שחורחה וסוהר לשעבר נפגשים היתה משונה. יש סוהרים שמתחברים עם אסירים. ככה זה. לסוהרים לא היה מושג מה היתה הסיבה להתפטרותו של ולטר.
 
הם ישבו בפאב האירי גֶלְוֵויי שבקונגסגוטן. מקום בילוי של סְוֵונים. המקום נראה כמו פאב אירי טיפוסי. שלטים על הקיר: מבשלת הַייגֵייט ווֹלסֶל בע"מ. שלטים מתחכמים: באלוהים נשים מבטחנו. כל השאר מזומן או פלסטיק. ריח חריף של בירה. אווירה ביתית.
 
הסוהרים התיישבו במרחק כמה שולחנות ממנו והזמינו קפה. חורחה הזמין סודה, לא תוססת במיוחד. שתיית בירה בזמן שחרור על תנאי היתה אסורה. ולטר הזמין גִינֶס. לברמן נדרשו עשר דקות כדי למזוג אותה.
 
הם שוחחו. העלו זיכרונות מהקיץ שעבר, כשבאוסטרוקר פרצו מהומות. מה קורה עם הבחורים שהשתחררו, מה קורה עם אלה שחזרו מיד לכלא. לבסוף, לאחר חצי שעה, הנמיך חורחה את קולו ושאל את השאלה שלשמה הגיע לשם.
 
"ולטר, אני צריך לדבר איתך על עניין רציני."
 
ולטר הרים את מבטו מכוס הבירה שלו ונראה מסוקרן. "דבר."
 
"אני מתכוון לעוף משם. אין סיכוי שאני הולך להירקב בכלא עוד שלוש שנים. יש לי רעיון שאולי יעבוד. ולטר, אני סומך עליך. תמיד היית סוהר טוב. עזרת לנו. אתה מוכן לעזור לי עכשיו? זה ישתלם לך, כמובן."
 
חורחה סמך על ולטר בתשעים ותשעה אחוזים. האחוז האחרון: ולטר עלול לשחק משחק כפול. ואז אבוד לחורחה.
 
ולטר זינק פנימה מיד. "קשה לברוח מאוסטרוקר. רק שלושה אנשים עשו את זה בעשר השנים האחרונות. כל אחד מהם נעצר תוך שנה מיום הבריחה. כי זה החלק הכי קשה, לשמור על פרופיל נמוך אחרי הבריחה. תראה מה קרה לטוני אוֹלְסֶן ולחבר'ה האחרים. התוכנית שלך חייבת להיות מעולה — אחרת נדפקת. החבר'ה האלה התחבאו מתחת לאיזה גשר כשהצבא תפס אותם. לא היה להם בכלל סיכוי. מצד שני, הם היו בני זונה אלימים, אז לעזאזל. שיזדיינו. אני כבר לא בתחום הזה, כמו שאומרים, אז אני לא יודע אם אוכל לעזור לך. אבל אנסה בשביל כמה מרשרשים. תגיד לי מה אתה צריך. אתה יודע שאני אף פעם לא מלשין."
 
ההחלטה התקבלה. חורחה יהמר על ולטר.
 
"אני צריך שתגיד לי כמה דברים. חמש אלפיות אם תוכל לעזור."
 
"אנסה, כמו שאמרתי."
 
הרגשה משונה. לשבת בפאב — הסוהרים יושבים במרחק כמה מטרים מהם — ולדבר על תוכניות בריחה עם סוהר לשעבר. היה עליו לאמץ את שרירי פניו, לשלוט בתנועותיו, לוודא שלא יראו עד כמה הוא מתוח. חורחה הניח את ידיו בחיקו מתחת לשולחן. הוא שילב את רגליו. הרים מפית וקרע אותה לגזרים. ניסה להתרכז.
 
"שתי שאלות. קודם כול, אני רוצה לדעת מתי הסוהרים נוהגים לבדוק שאנחנו נמצאים בחצר. דבר שני, אני צריך לדעת כמה מהר מתחילים הסוהרים לרדוף אחרי מישהו שקפץ מעל אחת החומות, סביר להניח בצד הדרומי, ליד אגף די."
 
ולטר לגם בירה. קצף הסתמן מעל שפתו העליונה.
 
הוא החל לדבר על מעשיו בקיץ האחרון. פטפוטים משעממים.
 
חורחה הביט בו. ולטר חשב, שקל דברים, אבל הוא רצה שפיו ינוע, למקרה שהסוהרים יעיפו מבט.
 
חורחה העיף בהם מבט. הסוהרים שוחחו ביניהם. התפננו.
 
הכול היה בסדר.
 
הוא נרגע.
 
ולטר ידע הרבה. סיפר לו. מידע חשוב. יעיל. כמו מיקום מגדל השמירה, תוכניות הכנה לבריחה, צופני קשר, פעולות שגרתיות, שעת החלפת המשמרות, לוח הזמנים לביצוע חיפושים, מערכות אזעקה. תוכניות א' וב': א' במקרה של ניסיון בריחה של אסיר אחד, וב' במקרה של ניסיון בריחה של מספר אסירים. הוא דילג על תוכנית ג' — במקרה של מהומה. הידע של ולטר היה שווה זהב.
 
חורחה היה אסיר תודה. הוא הבטיח להשיג לוולטר את חמש האלפיות שלו בתוך כמה שבועות.
 
הסוהרים נופפו.
 
הגיע הזמן לחזור.
 
וחורחה: הוא כבר לבש בגד ים והיה מוכן לקפוץ למים.
 
5
 
איש ברבעים המהודרים של סטוקהולם לא ידע את הדברים הבאים בנוגע ליוהאן וֶסטלוּנד, הידוע בכינויו יו, המפונק שבילדי השמנת: הוא היה אזרח רגיל, לוזר. הוא היה רמאי, מזויף שהסתכן ושיחק משחק כפול. הוא חי את החיים הטובים עם החבר'ה פעמיים, שלוש בשבוע, ובשאר הזמן בקושי הצליח לגמור את החודש.
 
יו העמיד פנים שהוא ילד שמנת, אבל למעשה היה התפרן הכי גדול בעולם.
 
הוא אכל פסטה עם קטשופ חמש פעמים בשבוע, אף פעם לא הלך לקולנוע, קפץ מעל השערים בתחנות הרכבת התחתית, גנב נייר טואלט מהשירותים באוניברסיטה, פילח אוכל מחנויות מכולת וגרבי ברלינגטון מחנויות כולבו יוקרתיות, סיפר את עצמו, קנה את בגדי המעצבים שלו בחנויות יד שנייה והתגנב למכון הכושר, בלי לשלם, כשפקידת הקבלה לא שמה לב. הוא שכר חדר מאישה בשם גברת רֵאוּטֶרשֶלד. פיטה, פרדריק ושאר החבר'ה ידעו זאת. עובדת היותו דייר בדירה שכורה היתה הדבר היחיד שלא הצליח להסתיר. איכשהו קיבלו את זה.
 
יו נעשה אלוף בחיסכון. הוא הרכיב עדשות מגע רק כשהיה חייב. את העדשות החודשיות הרכיב זמן רב הרבה יותר מן המומלץ, עד שהרגיש גירוד נוראי בעיניו. כשהלך למכולת, תמיד הביא שקיות משלו כדי שלא יצטרך לשלם את הסכום הפעוט עבור שקיות. הוא קנה מוצרי מזון זולים של המותג "יוּרוֹשוֹפֶּר", שפך וודקה גרמנית זולה לתוך בקבוקי "אַבְּסוֹלוּט" וודקה. בדרך נס, איש מעולם לא שם לב לכך.
 
כשאף אחד לא ראה, יו חי כמו עכברוש.
 
כספו הספיק בקושי כדי להגיע לעבודה. הוא קיבל סיוע כלכלי מהמדינה: קצבת לימודים באוניברסיטה, הלוואות לסטודנט וסיוע בדיור. אבל כל זה לא הספיק למימון אורח החיים שלו. עבודה זמנית שמצא, כנהג מונית עצמאי, הצילה אותו.
 
איזון פנקס הצ'קים היה קשה. כשיצא לבלות עם החבר'ה היה יכול לבזבז בקלות אלפיים קרונות. עם קצת מזל היה יכול להחזיר לעצמו את אותו הסכום בלילה טוב במונית. הדברים שפעלו לטובתו כנהג: הוא היה צעיר, נראה טוב, והוא לא היה מהגר. כולם היו מוכנים לנסוע עם יו.
 
האתגר במשחק היה להפוך לאחד מהם. הוא קרא ספרי הליכות ונימוסים, למד את הז'רגון, את החוקים ואת הקודים הלא כתובים. הוא הקשיב לדיבורם, לקולם המאנפף, התאמץ להעלים את המבטא הצפוני שלו. הוא למד באילו מילות סלנג להשתמש ובאיזה הקשר, הבין מהם הבגדים הנכונים, אילו אתרי סקי בהרי האלפים הכי פופולריים, אילו אתרי נופש בשוודיה היו החמים ביותר. הרשימה היתה קצרה למדי: טוֹרֵקוֹב, פַלְסְטֶרְבּוּ, סְמוֹדָלָרָה וכו'. הוא ידע שהסוד הוא לבזבז ברמה. לקנות שעון רולקס, לקנות זוג נעלי טוד'ס, לקנות ז'קט של פראדה, לקנות תיק של גוצ'י מעור תנין כדי לשים בו את סיכומי ההרצאות. הוא ציפה בקוצר רוח לצעד הבא: קניית מונית ב־מ־וו, הפריט האחרון המשלים את רשימת רש"ת — רכב, שיזוף ותסרוקת.
 
יו עשה זאת היטב. זה הצליח. החברה הגבוהה אימצה אותו לחיקה. הוא היה חשוב, נתפס כבחור משעשע, זוהר ונדיב. אבל הוא ידע שהם הבחינו במשהו. בסיפור שלו היו חורים. הם לא הכירו את הוריו, לא שמעו על המקום שלמד, והוא התקשה לזכור את כל השקרים. לעתים הם תהו אם הוא באמת נסע לעיירת הנופש סן מוֹרִיץ שבשווייץ בחופשת האביב. איש מבין האנשים שהיו שם באותה העת לא זכר שראה אותו. האם באמת גר בפריז, סמוך למארֶה? הצרפתית שלו לא היתה בדיוק רהוטה. הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעו מה. יו ידע אילו אתגרים ניצבים בפניו: לשקוד על מראית עין יעילה, להשתלב ולהיראות אמין לחלוטין. להתקבל על ידם.
 
למה? הוא לא ידע את התשובה. לא משום שלא חשב על כך. הוא ידע שהוא מונע על ידי הרצון לזכות באישורם, לא להרגיש חריג. אבל הוא לא הבין מדוע בחר לעשות זאת דווקא בדרך הזאת, שהיתה המסלול המהיר ביותר להשפלה. אם יגלו — מוטב שיעזוב את העיר. לפעמים חשב שאולי משום כך המשיך, בגלל איזה רצון הרסני לראות עד כמה יוכל להרחיק לכת. להיות אנוס להתמודד עם הבושה לכשתתגלה התרמית. בלבו פנימה, סטוקהולם בכלל לא עניינה אותו. הוא לא מקומי. הוא לא הרגיש שהעיר הזאת יכולה להציע לו משהו מלבד מסיבות, בחורות, חיי זוהר וכסף. דברים שטחיים. זו יכולה בעצם להיות כל עיר. אבל ברגע זה הבירה היתה מרכז העניינים.
 
ליו' היה סיפור אמיתי. הוא נולד ברוֹבֶּרְטספוֹרְס — עיירה קטנה מעל העיר אוּמֵאוֹ, באזור כפרי בצפון — ועבר לסטוקהולם כשהיה בכיתה י"א. הוא נסע ברכבת בלי הוריו, עם שתי מזוודות בלבד וכתובת של דודן של אביו בידו. הוא נשאר אצל הדודן שלושה ימים ואז מצא את החדר אצל הגברת ראוטרשלד. השליך את עצמו אל העולם שבו גר כעת. הוא שינה סגנון, בגדים ותספורת. נרשם ל"אוֹסְטְרה ריאָל" — בית ספר תיכון לילדי שמנת. בילה בחברה הנכונה. בתחילה הוריו היו מודאגים, אבל לאחר שקיבל את ההחלטה לא יכלו לעשות הרבה בנידון. לאחר זמן־מה הם נרגעו. אם הוא מרוצה, גם הם מרוצים.
 
יו לא הִרבה לחשוב על הוריו. היו תקופות ארוכות שבהן היה נדמה שהם לא קיימים. אביו היה מנהל עבודה במפעל לעיבוד עץ. אמו עבדה בחברת השמה. היא היתה כל כך גאה בו על ההחלטה ללמוד באוניברסיטה.
 
הדבר שעליו חשב רבות הוא הסיפור המשפחתי. אסון חריג ובלתי פתור. תקרית שכל תושבי רובּרטפורס ידעו עליה, אבל אף פעם לא דיברו עליה.
 
קמילה, אחותו של יו, נעדרת מזה ארבע שנים, ואיש אינו יודע מה קרה לה. שבועות ארוכים חלפו עד שמישהו הבחין בהיעדרה. בדירתה שבסטוקהולם לא נמצאו רמזים. גם בשיחות הטלפון שלה עם הוריה לא נחשפו רמזים. איש לא ידע דבר. אולי זו היתה סתם טעות. אולי היא מאסה בכול ועברה להתגורר בארץ אחרת. אולי הפכה לכוכבת קולנוע בבוליווד. יו לא הצליח להתמודד עם החיים בבית לאחר המקרה. אביו, בֶּנְט, הטביע את יגונו באלכוהול והתעטף ברחמים עצמיים ובשתיקה. אמו, מרגרטה, ניסתה לשמור על שפיות. היא האמינה שמדובר בתאונה. חשבה שמעורבות בפעילותו של סניף "אמנסטי" המקומי תעזור. היא האריכה את שעות עבודתה והחלה לעבור טיפול פסיכולוגי כדי לדבר על הסיוטים שלה, טיפול פעמיים בשבוע שבגינו חלמה אותם שוב ושוב. אבל יו ידע למה להאמין. אין שום סיכוי שקמילה היתה עוזבת לפתע ומנתקת את הקשר עם משפחתה לארבע שנים. היא באמת נעלמה. ויש להניח שכולם ידעו זאת בלבם פנימה.
 
זה המשיך לכרסם בו. מישהו אחראי ולא שילם על כך את המחיר.
 
האווירה בבית איימה למחוץ אותו. הוא היה חייב לעבור למקום אחר. הוא נאלץ גם לשחזר את צעדיה של אחותו. גם קמילה, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, עזבה את רוברטפורס בשלב מוקדם בחייה, כשהיתה בת שבע־עשרה. היא לא רצתה לבזבז את חייה מאחורי איזו גדר כלונסאות. אמם טענה שכשקמילה ויו' היו קטנים הם רבו יותר מילדים אחרים. לא היה ביניהם קשר חיובי. אבל לאחר שהות של שנתיים בעיר החל הקשר ביניהם להתפתח. הוא התחיל לקבל הודעות, שיחות טלפון קצרות ודואר אלקטרוני מדי פעם בפעם. הם הבינו ששניהם רצו אותו הדבר. כעת הבין יו שהם היו מאוד דומים. בדמיונו של יו היתה קמילה המלכה של סטורפלן. הבחורה הכי חמה במסיבה. אצילית. מוכרת. בדיוק מה שהוא רצה להיות.
 
עבודתו כנהג מונית היתה קלה. הוא שאל מכונית מעבדול־קארים חאג', ערבי שפגש בבר, יותר משנה קודם לכן. הוא לקח אותה עם מְכל מלא והחזיר אותה עם מכל מלא. הנהגים האחרים בעיר קיבלו אותו. הם ידעו שהוא נוהג בשביל הערבי. המחיר נקבע מחדש בכל איסוף. יו היה כותב את המידע בפנקס: שעת האיסוף, יעד, מחיר. עבדול־קארים קיבל ארבעים אחוזים.
 
הערבי היה מבצע בדיקות מדי פעם. אחד מאנשיו היה מתחזה ללקוח ונוסע עם יו. אחר כך היה הערבי משווה את הסכום ששילם הפקח שלו לסכום שעליו דיווח יו ביומנו. יו היה ישר. הוא לא רצה לאבד את הכסף הנוסף שהרוויח בעבודה. זה היה גלגל ההצלה שלו. ליו' היה רק חוק אחד בעבודה: הוא לא אסף אנשים בסטורפלן. הסיכון שיתגלה בשטח שלו היה גדול מדי.
 
הלילה נהג יו בלי דיווח. הוא אסף את המכונית במחוז הוּדִינְיֶיה עם עבדול־קארים. מכונית פוֹרְד אֶסְקוֹרְט משנת 1994, שהיתה פעם לבנה כשלג. פנים המכונית היה עלוב. לא היה בה נגן תקליטורים והמושבים היו בלויים. ניסיונותיו של הערבי לשפר את מראהּ העלו בו חיוך. עבדול־קארים תלה שלושה מטהרי אוויר על המראה האחורית.
 
יו נהג הביתה. זה היה ליל אוגוסט קריר, מושלם לנהגי מוניות. היה קשה למצוא מקום חניה באו־מאלם, כרגיל. רכבי השטח מילאו את הרחובות. הוא חלף על פני דגם חדיש ויפהפה של פורשה שלמראהו הזיל ריר — קֵיימֶן אֶס־אֵי־911, משולב עם בּוֹקְסטֶר. שיא המגניבוּת. לבסוף מצא מקום חניה. הפורד לא היתה מכונית גדולה במיוחד.
 
הוא עלה לחדרו שבביתה של גברת ראוטרשלד. השעה היתה תשע בערב. לא היה טעם לצאת לנסיעה במונית לפני חצות. הוא התיישב עם ספרי הלימוד שלו. בעוד ארבעה ימים תהיה לו בחינת אמצע סמסטר.
 
הדירה היתה ממוקמת ליד פארק טֵסִין. שכונת יארְדְט התחתונה התאימה ליו'. יארדט העליונה לא היתה מתאימה. מבודדת מדי. גודל החדר היה כעשרים מטרים רבועים, עם כניסה נפרדת, שירותים וחלון גדול שמשקיף אל הפארק. מקום שקט ושלֵו, בדיוק כמו שהגברת הזקנה אהבה. הבעיה היתה שהיה עליו לשמור על דממה גם כשהצליח להביא בחורה הביתה.
 
החדר היה מרוהט במיטה, כורסה אדומה ושולחן כתיבה של איקאה, שעליו הניח את המחשב הנייד שלו. הוא פילח אותו מאיזה דביל בבית הספר. קלי קלות. חיכה שהבחור יֵלך לשירותים. רוב האנשים לקחו את המחשבים שלהם איתם, אבל היו כאלה שהסתכנו. יו הבחין בהזדמנות, הכניס אותו לתיק ויצא.
 
המנורה שהיתה בחדרו בילדותו חוברה לשולחן הכתיבה. עדיין היו עליה סימני דבק ישנים של מדבקות עם דמויות מצוירות. מביך ביותר. הוא הקפיד לכבות אותה כשבחורה באה למגרש הביתי שלו.
 
בגדים היו זרוקים בכל מקום. על הקיר היתה כרזה אחת: שומאכר לבוש בבגדי מירוץ פורמולה 1 עומד על דוכן המנצחים ומתיז שמפניה לכל עבר.
 
החדר לא נראה טוב במיוחד. מרוהט בדלילות. הוא העדיף ללכת לבית הבחורה, כשההזדמנות הופיעה.
 
יו לא שנא ללמוד. הוא אהב לכתוב את העבודות שלו בעצמו במקום להעתיק אותן מהאינטרנט. הוא השתתף בדיונים בכיתה כשהיה מוכן. תמיד ניסה לפנות זמן לתרגול לאחר מכן. השתדל להיות שאפתן.
 
הוא פתח את הספרים. הבחינה הקשה ביותר היתה בקורס ניתוח פיננסי. הוא נזקק לעוד זמן.
 
הוא עבר במוחו על חוברות התרגול, סָפר, הקליד מספרים במחשבון. מחשבותיו חזרו לשיחתו עם החבר'ה בלילה הקודם. כמה באמת מרוויח הבלאטה ממכירת קוֹק? כמה הוא מכניס בחודש? סיכון מול הכנסה אפשרית. הוא אמור לדעת לחשב את זה.
 
יו עבר על הרשימה של מטרותיו בחיים. אחת: לא לחשוף את חייו הכפולים. שתיים: לקנות מכונית. שלוש: להתעשר בגדול. והמטרה האחרונה: לברר מה עלה בגורלה של קמילה. צעד אחד לקראת ההתגברות על האירוע, אם זה בכלל אפשרי.
 
"עקרונות המימון התאגידי" — הוא קרא שבעה עמודים. ההבדל בין מימון חברה באמצעות מניות לבין מימון באמצעות הלוואות. כיצד משתנה ערך החברה? מניות בכורה, אומדן ביתא, שיעור תשואה, חיובים וכו'. הוא כתב הערות בדפדפת והדגיש דברים במרקר צהוב זוהר בספר הלימוד. הוא כמעט נרדם כשקרא את הדפים המלאים תרשימים ומשוואות.
 
כשנרדם לרגע, נשמט העט מידו והוא התעורר. אין טעם להמשיך בשעה כזאת, הוא חשב.
 
הגיע הזמן להסיע את הכסף הביתה.
 
***
 
הוא היה בדרכו למֶדְבּוֹרְיארְפְּלַטְסֶן, כיכר בצדה המערבי של העיר. השעה היתה אחת־עשרה ורבע בלילה. הוא נהג ברחוב סיבּיליָטָן עד שהגיע לשדרת סְטְרַנְדוֵוגֶן, מעבר לפארק בֶּרְזֵלי. אזור מסוכן, קרוב יותר מדי לשטח של החבר'ה.
 
מחשבות המשיכו להתרוצץ במוחו של יו. מה באמת ידע על חייה של אחותו בסטוקהולם? ההודעות, שיחות הטלפון והדואר האלקטרוני שקיבל היו לרוב חסרי משמעות. קמילה עבדה במשרה חלקית ב"קפה אוֹגוֹ" שבאודנגטן ולמדה ב"קוֹמְווּקְס" כדי לשפר את ציוני מבחני הבגרות בכתיבה יוצרת, מתמטיקה ואנגלית. היה לה חבר. יו אפילו לא ידע את שמו. הוא ידע רק דבר אחד מעניין: הבחור נהג בפרארי צהובה. בבית ברוברטפורס היו תמונות של קמילה במכונית. בתמונות פניה קרנו. היא חייכה ונופפה בידה מבעד לחלון פתוח. פניו של הבחור בתמונות היו מטושטשות. מיהו?
 
יו חלף על פני בניין משרד החוץ שבכיכר גוסטב אדולף. אנשים רבים הסתובבו בחוץ. כולם חזרו מחופשה ורצו לפצות על הזמן שביזבזו ברביצה בבתים בכפר ובסירות מפרש. הוא נסע בתעלה באזור סְלוּסֶן לכיוון מדבוריארפלטסן.
 
הוא החנה את המכונית מחוץ למלון "סְקַנְדִיק" ויצא. הוא התייצב מחוץ למסעדת "סנאפְּס". תמיד היה שם מישהו שהזדקק להסעה הביתה או למרכז העיר.
 
שלוש בחורות יצאו מתנודדות החוצה. הוא הטה את ראשו בניסיון להיראות מפתה. "הֵי, בנות, אתן צריכות טרמפ?"
 
אחת מהן, בחורה בלונדינית, הביטה בחברותיה. הן הבינו עניין והינהנו. "בטח," היא אמרה, "כמה זה לסטורפלן?"
 
לעזאזל. צריך לעשות הצגה. לשכנע. לחייך. "יש שם כל כך הרבה תנועה," הוא אמר. "אני יודע שזה נשמע מבאס, אבל זה בסדר אם אוריד אתכן ליד כיכר נוֹרְמַלְמסְטוֹרג?" ובמבטא מזויף של בלאטה הוסיף, "מחיר מיוחד רק בשבילכן."
 
צחקוקים. הבחורה הבלונדינית אמרה, "רק כי אתה חמוד. אבל אתה חייב לעשות לנו מחיר."
 
המחיר נקבע. מאה וחמישים קרונות.
 
יו נהג לכיוון נורמלמסטורג. הבחורות קישקשו במושב האחורי. הן הולכות למועדון הלילה "קַרמָה". היה כל כך נחמד אצל קרוליין. אוכל מדהים, אווירה מטורפת, משקאות מגניבים. הן היו כל כך שיכורות. יו התעלם מהן. הלילה הוא התעניין רק בנהיגה. הוא חייך ונראה מסתורי.
 
הבנות פיטפטו. הוא רוצה לבוא? יו הרגיש את האווירה, יהיה לו כל כך קל להגיע איתן עד הסוף. אבל היה מכשול רציני: אלה לא היו הבנות שרצה לפגוש.
 
לפני שהוריד אותן אמר, "בנות, אני חייב לשאול אתכן משהו."
 
הן חשבו שהוא עומד להתחיל איתן.
 
"פגשתן פעם בחורה בשם קמילה וסטלונד? גבוהה, יפה מהצפון. לפני ארבע שנים בערך?"
 
הקשקשניות נראו מהורהרות מאוד.
 
"אני לא ממש טובה בשמות, אבל אף אחת מאיתנו לא מכירה קמילה וסטלונד," אמרה אחת מהן.
 
אולי הן צעירות מדי, חשב יו. אולי הן לא בילו במקומות הנכונים באותה התקופה.
 
הן ירדו ליד תחנת האוטובוס בנורמלמסטורג. הוא נתן לבחורות את מספר הטלפון הנייד שלו. "תתקשרו כשאתן צריכות הסעה."
 
הגיע הזמן לעוד נסיעות.
 
הוא חנה ליד פארק קוּנְגְסְטרֵגוֹרְדָן. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב. זו הפעם הראשונה ששאל מישהו על קמילה. ולמה שלא ישאל? אולי מישהו יזכור.
 
כעבור שבע דקות ישב הנוסע הבא במכונית הפורד.
 
זה היה לילה שקט. הכול התנהל על מי מנוחות. הבליינים רצו להגיע הביתה. יו סיפק את הסחורה.
 
הלילה היה מוצלח. הוא הרוויח אלפיים קרונות עד כה. הוא ערך חישוב במוחו. פירוש הדבר, אלף ומאתיים קרונות בכיסו.
 
הוא המתין מחוץ למועדון הלילה "קְוַורְנֶן" שברחוב טְירהוֹוְסְגָטָן. היו שם בעיקר קטינים ואוהדי כדורגל. התור היה ארוך, מסודר יותר מהתור שמחוץ למועדון "קרמה". אנשים פשוטים יותר מאשר ב"קרמה". מקום זול יותר מ"קרמה". באותו רגע, לא התירו לאיש להיכנס. משהו קרה בפנים. שתי מכוניות משטרה חנו בחוץ. פנסיהם המהבהבים האירו את הקירות. יו רצה להסתלק מהר. אין צורך להסתכן עם המכונית.
 
בעודו צועד לעבר הפורד התקדמה לעברו דמות מוכרת: הליכה קצבית, חליפה מחויטת, מכנסיים מתרחבים. מצח גבוה ושיער קצר מתולתל. יו ידע מיהו, גם בלי לראות את פניו בבירור: עבדול־קארים. חברו המגודל הלך אחריו, הגורילה הפרטית שלו — פָאדי.
 
יו הביט בו וקיווה שהכול כשורה.
 
עבדול־קארים אמר שלום, פתח את דלת המכונית והתיישב במושב הנוסע. הגורילה נדחס למושב האחורי.
 
יו מיהר להתיישב במושב הנהג. "טוב לראות אותך מסתובב. אתה רוצה לבדוק משהו מיוחד?"
 
"לא. אל תדאג, בנאדם, פשוט תסיע אותנו ל'סְפַּיי'."
 
"ספיי בר". סטורפלן. מה הוא יגיד?
 
יו הניע את המכונית. השתהה. קיבל החלטה. הוא לא יכול לעשות בעיות.
 
"ניסע ל'ספיי בר'."
 
"יש בעיה?"
 
"ממש לא. הכול טוב. תענוג להסיע אותך, עבדול."
 
"אל תקרא לי עבדול. בערבית זה עֶבֶד."
 
"בסדר, בוס."
 
"אני יודע שאתה לא רוצה לנסוע לסטורפלן, יו, אני יודע שאתה לא רוצה שיראו אותך שם. יש לך חברים מגונדרים שם. אתה מתבייש, בנאדם. אף פעם אל תתבייש."
 
הערבי המזדיין ידע. איך? אולי זה לא כל כך מוזר כשחושבים על כך. עבדול־קארים הרבה לצאת לבלות. הוא ראה את יו עם חבריו בסטורפלן. חיבר אחד לאחד. הבין למה מיעט לאסוף נוסעים באזור הזה. השאר היה חשבון פשוט.
 
הוא חייב למזער נזקים.
 
"זה לא כל כך נורא, עבדול־קארים. בחייך, זה לא סיפור גדול. אני פשוט חייב להרוויח קצת כסף. כדי שאוכל לחגוג, וכאלה. זה לא מסוג הדברים שמספרים לכל העולם."
 
הערבי הינהן. הערבי צחק. הערבי שלט בשיחה. שיחה קלילה.
 
ואז זה קרה. ההצעה.
 
"אני יודע שאתה צריך כסף גדול. יש לי הצעה. תקשיב טוב. יכול להיות שזה יתאים לך."
 
יו הינהן. תהה מה הוא עומד לומר. עבדול־קארים אהב לשמוע את קולו שלו.
 
"יש לי עוד עסקים חוץ מהמוניות. אני מוכר קוֹק. אני יודע שקנית ממני חומר. דרך גורהאן, אתה יודע, הטורקי שממנו אתה והחברים שלך משיגים את זה. אבל גורהאן לא ימשיך לעבוד. הוא מנסה לרמות אותי. מוכר במחיר גבוה מדי. לא מדווח כמו שצריך. והכי גרוע — הוא קונה גם מאנשים אחרים. מנסה להתחכם. לגרום לעימות. ללחוץ עלי. הוא אומר 'אם אני לא יכול להשיג את זה בארבע מאות לגרם אנ'לא רוצה כלום השבוע.' מלוכלך. לא טוב. פה אתה נכנס לתמונה, יו."
 
יו הקשיב לו, אבל לא הבין. "סליחה, אני לא מבין."
 
"אני שואל את עצמי אם אתה רוצה למכור במקום גורהאן. אתה מנהל את העסק הזה של המונית יפה מאוד. אתה מסתובב בברים הנכונים. תאמין לי, אני יודע, ברים שבהם אנשים שואבים לבן כמו מקדחות. אתה תצליח בזה."
 
"מה זה מקדחות?"
 
"תשכח מזה. אתה בפנים או מה?"
 
"לעזאזל, עבדול, אני צריך לחשוב על זה רגע. האמת היא שחשבתי על זה לא מזמן. תהיתי כמה מרוויח הטורקי הזה."
 
"אל תקרא לי עבדול. וקדימה, תחשוב על זה, גבר. אבל תזכור, אתה יכול לשחות בכסף. אני מרגיש שאתה רוצה את זה. תתקשר לפני יום שישי הבא."
 
יו התרכז בנהיגה. הם נהגו לאורך רחוב בִּירְיֶיר יַרלְסגטָן. הוא היה מתוח. השתופף ככל האפשר במושבו ופקח עין על הרחוב לוודא שאינו רואה את חבריו.
 
עבדול־קארים קישקש בערבית עם גוש הבשר שבמושב האחורי. צחק. יו חייך בלי להבין מדוע. עבדול חייך אליו בחזרה והמשיך לקשקש עם פאדי בערבית. הם התקרבו ליעדם הסופי.
 
סטורפלן. תורי ענק השתרכו מחוץ למועדונים ולברים: "קרמה", "לארוֹי", "קלרה", "שוֹקֶט" "מזרח", "המעבדה" וכל השאר. בחוץ היו יותר אנשים משהיו אי־פעם בשעות היום. מכרה זהב למוניות עצמאיות.
 
יו עצר את המכונית. עבדול־קארים פתח את הדלת. "אתה זוכר את העסקה. לפני יום שישי."
 
יו הינהן.
 
הוא יצא החוצה.
 
הנוסע האחרון של יו היה שיכור בגיל העמידה שמילמל משהו על מחוז שַרְטוֹרְפּ. יו אמר שיסיע אותו לשם תמורת שלוש מאות קרונות.
 
הוא נהג בדממה. היה צריך לחשוב. האיש נרדם.
 
הכביש היה חשוך. בקושי נסעו בו מכוניות מלבד מוניות. יו הרגיש שגל חרדה מציף אותו בעקבות הצורך להגיע להחלטה.
 
מצד אחד — מזל גדול. הזדמנות אמיתית. קוֹק הניב רווחים ששום עסק אחר לא הניב. איך זה יעבוד? קונים גרם בחמש מאות ומוכרים באלף? חישובים. החבר'ה שלו לבדם יכולים לצרוך בקלות ארבעה גרם בלילה. הוא יכול לעשות עשרים אלף קרונות. לפחות. הוא הכפיל. רווחים מלילה אחד: עשרת אלפים. אלוהים אדירים.
 
מצד שני — מסוכן בטירוף, ממש לא חוקי, מפחיד. טעות אחת והוא עלול לדפוק את כל העסק, את כל החיים שלו. זאת עבודה בשבילו? להשתמש מדי פעם, זה סיפור אחד. לסחור זה סיפור אחר לגמרי. להיות חלק מתעשיית הסמים, להרוויח כסף מסינוסים צלויים של אנשים אחרים, מחייהם ההרוסים. הרגשה לא טובה.
 
מצד אחד — הוא לא הכיר אף אחד שחייו נהרסו מקוק. רוב המשתמשים היו אנשים ברמה. כמו החבר'ה, למשל, שהסניפו כדי ליהנות ולא כדי לברוח מאיזה קיום עלוב. הם למדו, היה להם כסף והם באו ממשפחות טובות. זאת לא היתה בעיה עבורם. אין פה סכנה של התמכרות. יו לא היה צריך לחשוש מנקיפות מצפון.
 
מצד שני, עבדול־קארים והאנשים שלו בוודאי לא היו הבחורים הכי נחמדים בעיר. קחו למשל את הגורילה שבמושב האחורי. לא נדרש הרבה כדי להבין שפאדי קטלני. מה יקרה אם יו לא יוכל לשלם? יסתבך בצרות? יפשל במכירות? אם יגנבו את הסחורה שלו? אולי הסיכון גדול מדי.
 
מצד אחד — הכסף. דרך בטוחה להרוויח. דרך קלה. תלמד מגורדון גקו: "אני לא זורק חצים למטרה. אני מהמר על בטוח."
 
הרווחים בתעשייה הזאת מובטחים. היו לו צרכים, ליו', והוא לא ימשיך להיות סתם סוון עלוב. חסל סדר בגדים משומשים ותספורות תוצרת עצמית. חסל סדר חסכנוּת. החלום לחיות חיים רגילים יכול להתגשם. החלום על מכונית, על דירה, על הון גדול יכול להתגשם. הוא לא יזדנב מאחורי החבר'ה.
 
הוא יהיה בעניינים!
 
יזם בעסקי הקוקאין לעומת לוזר.
 
פשעים לעומת ביטחון.
 
מה לעשות?
 
6
 
שבת בלילה בסטוקהולם. מועדונים, בחורות, כרטיסי אשראי. מחוקים בני שבע־עשרה, מחוקים בני עשרים וחמש, מחוקים בני ארבעים. מחוקים בכל הגילים.
 
שומרי סף שחצנים במעילי עור: לא נכנס, לא נכנס, לא נכנס. היו אנשים שלא הבינו: תמצא את המקום שמתאים לך או שלא תוכל להיכנס. אל תנסה להיכנס למקום שאתה לא שייך לו.
 
מראדו, פטריק ורטקו יצאו לפשיטה. לפני שיצאו לדרך הם שתו בירה במסעדת "סְטוּרֵהוֹף". היום ילכו לצד המערבי, סוֹדֶרמַלְם.
 
שמירת חפצים היתה מכרה זהב. ניצול של מקום שאין בו שום דבר מיוחד: לאלץ את כל מי שלובש ז'קט כלשהו או מחזיק חפץ אישי אחר להפקיד אותם לשמירה. עשרים קרונות לאדם. תוספת כסף לתיקים. ארבע מאות אנשים בממוצע בלילה. הסכום: שמונת אלפים קרונות בלילה לכל הפחות. תשעים אחוזים לא מדווחים. כל הכסף במזומן. גובי המס לא יכלו לפקח על הרווחים. והעלות היחידה היתה תשלום לבחורה יפה שתעמוד שם ותנהל את ההצגה.
 
המזימה היתה רווחית. היוגוסלבים גבו מחיר קבוע: שלושת אלפים ללילה בסוף השבוע. באמצע השבוע הם לא גבו כסף. למקום עצמו ולצוות עובדי המלתחה היה הסכם משלהם באשר לחלוקת שאר הכסף. רווח גדול. עסק טוב לכולם.
 
האסטרטגיה לאותו הלילה: מראדו ורטקו נשארו מאחור. פטריק עמד בכניסה, דיבר עם אנשים.
 
הכול צריך ללכת חלק. אם יהיו בעיות, מראדו יצטרך לשאת בתוצאות. הקרב על חסדיו של רדובן החל להתחמם. מראדו התחרה עם הגברים האחרים שהיו כפופים ישירות לרדובן: גורָן, נֵנָד, סטֵפָנוביץ'. הדברים התנהלו אחרת תחת פיקודו של יוֹקסוֹ. אז הם פעלו כמו נבחרת. כל הסרבים יחד. בסטוקהולם היו שלושה סוגי מלתחות לשמירת חפצים: אלה שהיו בשליטתו של רדובן, אלה שהיו בשליטתו של מישהו אחר — כמו "מלאכי הגיהינום", או מלך המועדונים יוֹרָן בּוּמָן, ומלתחות עצמאיות. מצבן של העצמאיות לא היה טוב. הן הסתכנו.
 
הם התחילו בבר טיבולי שברחוב הוֹרנסגָטָן. המקום היה בשליטתו של רדובן. פטריק ניגש לבחורה שעבדה במלתחה. מראדו הינהן. הוא זיהה אותה. הם היו מכרים ותיקים. הוא הניח את ידו על כתפו של פטריק. "זה בסדר. אני מכיר אותה."
 
הכול היה בסדר. היא היתה רשומה כמספר 162. הלילה היה עדיין צעיר. הוא הביט בקופה. הכול נראה בסדר. שום דבר יוצא דופן.
 
הם המשיכו הלאה. המקום ממול, "מארי לאבו", היה תחת שליטתו של גורן בומן. יומו עוד יגיע, אבל הם הניחו לזה בינתיים.
 
הם המשיכו לכיוון סלוסֶן. הערב היה קריר. רטקו הסביר איך הוא עומד לפתח את פלג גופו העליון. הוא יטחן חלבונים. דג טונה ועוף, ייקח סטרואידים אנבוליים, יכפיל את כמות אימוני הכושר. רעיונות חדשים בנוגע לתוכנית האימונים שלו.
 
מראדו הביט בו. רטקו היה חסון, אבל נזקק לעוד שעות רבות של אימוני כושר כדי להשתוות למראדו.
 
פטריק אמר שאכל גלידה רק פעמיים בשנה האחרונה. הדבר המזיק היחיד שהכניס לגופו היה בירה.
 
מראדו שקע במחשבות. החבר'ה היו משוגעים לדברים הלא נכונים. הוא חשב על בתו, לוֹוִיסָה. היא גרה עם גרושתו, אניקה. מראדו היה רשאי לבקר אותה בכל יום חמישי. זה לא היה מספיק, אבל אלה היו הימים הטובים ביותר בחודש עבורו. לוח הזמנים שלו כאספן, סוחר ורוצח שכיר היה מושלם. כל היום שלו היה פנוי כדי להיכנס למוזיאונים בחינם, לצפות בהצגות תיאטרון לילדים, ללכת לסרטים החדשים של דיסני. הם אכלו פיצה, צפו בסרטים וקראו ספרי ילדים סרביים. מראדו היה יכול להגיד בכנות לסובבים אותו שהוא אבא טוב. בית המשפט לענייני משפחה, אניקה, החברה כולה — איש מהם לא חשב שגבר סרבי מסוגל לטפל בילדים. שטויות!
 
הוא צריך לפרוש. לקבל יותר ימי ביקור. לבלות יותר זמן עם לוויסה. להפסיק להיות קשוח.
 
הם צעדו ברחוב יַאטְגָטָן. מחקו שמות מקומות מהרשימה. רובם כבר היו בשליטתו של מישהו, אבל היו גם כמה הפתעות. פטריק עשה עבודה טובה. צעד קדימה. מראדו ורטקו עמדו מאחור בגלוי. פטריק ביקש לדבר עם האחראי על המלתחה. פטריק הסביר את היתרונות. פטריק; מכנסי ג'ינס צמודים, חולצת טי, ז'קט צבאי ירוק דק, ראש מגולח מכוסה צלקות, קעקועים בולטים על הצוואר.
 
תתחילו לפחד.
 
"אנחנו דואגים שלא יהיו לכם בעיות עם כנופיות ועבריינים. לא תרצו שיגנבו לכם את הכסף כל הזמן, נכון? הביטוח שלנו מכסה דברים כאלה. נוכל לעזור לכם להשיג יותר לקוחות. יש לנו המון רעיונות טובים שקשורים בייעול המלתחות." ועוד קשקושים.
 
רוב האנשים קנו את הזבל הזה. היו שזכו לביקורי כנופיות בעבר. אין בעיות. אנשים לא רצו להתעסק עם היוגוסלבים. כמה סירבו. פטריק לא עשה עניין. הוא פשוט ביקש לחזור במועד מאוחר יותר. הם ידעו שנדפקו. חַייכו וקַבלו את זה או שתצטרכו לקבל את זה ממישהו אחר.
 
הם הלכו לאורך רחוב יאטגטן עד למֶדבּוֹריָרפּלָסֶטן. השעה היתה אחת בלילה. מקומות רבים החלו להיסגר. ליד מדבורירפלסטן: "סנאפס", "קוורנן", "גְרוֹנֶה יֵגֵרֶן", "מוֹנְדוֹ", "יוֹטָה קָלארֶה", "מטרו" ו"מזרח 100" בהמשך הרחוב, היו עדיין פתוחים.
 
"סנאפס" היה תחת שליטתו של גורן בומן. "גרונה יגרן" היה שייך ל"מלאכי הגיהינום".
 
הם נכנסו ל"מונדו" שבמֶדְבּוֹרְיַרְהוּסֶט. מרכז קהילתי לנוער. הרבה אנשים. פטריק ביצע את תפקידו. במקום הבינו את העניין. הם רצו לבצע עסקה. רוב בעלי המסעדות והברים דיווחו על הרווחים מהמלתחות במאזנים משלהם. מראדו חשב שגלוח הראש לשעבר עשה עבודה טובה. במהלך שנות עבודתם המשותפת פטריק נרגע, אימץ את הסגנון הנכון: רגוע, מלא ביטחון, מעורר כבוד.
 
הם עזבו באחת ורבע. מוניות עצמאיות גדשו את האזור שמחוץ למדבורירהוסט.
 
הלאה, לאחד מהברים הגדולים ביותר בצד המערבי: "קוורנן". מקום בילוי לשיכורים זקנים ולאוהדי כדורגל פרועים. במקום היתה מהומה כשבָּאיֶין, קבוצת הכדורגל שבה תמכו אנשי האזור, זכתה באליפות המדינה בשנת 2001. החדר הישן היה בר. תקרות גבוהות, עמודים, שולחנות עץ, ציפוי עץ מראשית המאה העשרים. הנושא העיצובי בחדר החדש היה מים. על הקירות נראו אקווריומים וטיפות מים כחולות מסוגננות. הנושא העיצובי במרתף היה אש. הקירות היו כתומים, לא היו בו שולחנות גדולים, רק שרפרפים גבוהים ושולחנות קטנים שחוברו אל הקירות ושימשו כמקומות חניה לכוסות הבירה.
 
שורת המועדונים נפרשה לכל אורך רחוב יאטגטן. כשלושים ושבעה מטרים. הכול היה מסודר למדי. בלי בעיות בכניסה. היפסטרים עם תספורות ואביזרים מורכבים, טיפוסים אלטרנטיביים עם מגפי שרוכים צמודים וכאפיות, כל מיני זרוקים עם שיער צבוע שחור ופוני. אוהדי קבוצת הכדורגל באיין: בלי קישוטים מיותרים.
 
"קוורנן" היה מוקד משיכה לקהל מגוון.
 
מראדו, פטריק ורטקו עקפו את האנשים הממתינים בתור. אנשים הביטו בהם בכעס אבל לא מחו. הם הבינו.
 
שומר הסף סירב. "אין פה מחלקה ראשונה." זה הצד המערבי, הדמוקרטי. אידיוט. פטריק נותר רגוע. הוא הסביר שהם רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה. שומר הסף לא הבין. הוא סירב להכניס אותם. מראדו תהה מיהו אותו לוזר. הוא בהה בו. פטריק ניסה שוב. הסביר שהם לא מנסים לעקוף אף אחד, רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה בעניינים עסקיים. שומר הסף סובב את ראשו. הוא ראה את מראדו. הוא הבין, ככל הנראה, והכניס אותם.
 
את המלתחה ניהלו שומרי הסף בעצמם. משונה. זה היה מתכון לצרות.
 
שומרי הסף שעבדו במלתחה הזו היו שלושה בחורים מגודלים. חולצותיהם היו מתוחות, רצועות אפודי המגן שלהם בלטו מתחת לבד. הם שלטו בקהל בקשיחות. דרומיים אמיתיים. הם לא שינו את המחיר, גם לא למי שהיו לבושים בהידור. אפילו לא לבחורות היפות. הבחורים האלה עבדו עבור "אֶס־וו־אִי־אֵי אבטחה" — חברה סוונית לבחורים סוונים אמיתיים.
 
השומר הראשי, ששימש כנציג שלהם, הבין מיד עם מי יש לו עסק. אולי הוא שמע באוזנייה שלו את השיחה שהתנהלה בחוץ.
 
"שלום. ברוכים הבאים ל'קוורנן'. אנחנו לא מעוניינים בהצעה העסקית שלכם, לצערנו, אבל תיכנסו ותשתו משהו."
 
פטריק, שכבר התחמם בעקבות ההתגרות בכניסה, שוב נרגע. "אתה אחראי על המלתחה הלילה? למה שלא נדבר? יש לי הצעה."
 
מראדו ורטקו המשיכו לעמוד מאחור. מראדו היה דרוך. ניסה להקשיב.
 
השומר אמר, "אני האחראי פה, אבל אין לי זמן לדבר כרגע. או שתיכנסו או שתצאו. מצטער."
 
"לא התייחסו אלינו יפה בכניסה. אני רוצה לדבר איתך עכשיו. הבנת? שני הבחורים אחרים שלך יסתדרו לבדם עשר דקות."
 
גישה קשוחה. שני השומרים האחרים העיפו לעברם מבט. ראו שיש בעיות. הנציג אמר, "סליחה, אולי לא הבהרתי את עצמי. אנחנו לא מעוניינים בשירותים שלכם. יש לנו נהלים משלנו. אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אתם חייבים להבין שאנחנו מסתדרים. בלעדיכם."
 
שפת הגוף של פטריק זעקה, "אני רוצה לגמור את המזדיין הזה!"
 
אגרופיו היו קפוצים, מפרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. היה נדמה שהקעקועים שלו זוהרים.
 
מראדו צעד קדימה, הניח את ידו על כתפו של פטריק והרגיע אותו. הוא נפנה אל הנציג. "בסדר. אנחנו ניכנס. נשב ונחכה לך. תיכנס כשיהיה לך זמן לדבר."
 
מתח באוויר.
 
מראדו משך את פטריק.
 
פטריק נכנע. הם נכנסו פנימה.
 
נפילת מתח.
 
השומרים ניצחו.
 
מראדו הזמין בירה. הם התיישבו לשולחן.
 
עוצמת המוזיקה בבר היתה גבוהה.
 
פטריק רכן לעבר מראדו. "מה זה היה, לעזאזל? אנחנו לא יכולים לסבול חרא כזה. למה משכת אותי?"
 
"תירגע, פטריק. אני איתך. נדבר איתו, אבל לא מול כל האורחים. לא מול השומרים. זה יגרום לבעיות. תקשיב. נשב פה ונירגע. אולי הוא יבוא אלינו ואולי לא. אבל אנחנו לא נשכח. נחכה, וכשהבן זונה יצטרך ללכת לשירותים, או כשיהיה בדרך הביתה, או משהו כזה, נדבר איתו. נגיד לו מה הולך."
 
פטריק נרגע. הוא נראה שלֵו יותר. רטקו פכר את ידיו.
 
הם חיכו. מראדו שתה בירה קלה. הסתכל על הבחורות, הסתכל על המקום, שלח מבטים חשאיים לעבר הסדרנים. הוא ישב כך שהמלתחה היתה ממש לפניו, אבל לא הביט בגלוי לכיוון ההוא. לאט ובזהירות.
 
הם שוב דיברו על פלג הגוף העליון של רטקו. מנו שמות סטרואידים שונים. מראדו גילה להם כמה סודות של רדובן, אף שלא היה אמור לעשות זאת. פטריק סיפר להם שירה באקדח מגנום בשבוע שעבר. ההדף, הלחץ, חורי הקליעים.
 
פטריק נגע בנושאים אישיים. הוא שאל את מראדו, "כמה אנשים הרגת?"
 
מראדו ענה חמור סבר, "הייתי ביוגוסלביה ב־1995. תסיק את המסקנות לבד."
 
"בסדר, אבל כמה הרגת כאן בשוודיה?"
 
"אני לא מדבר על זה. אני עושה מה שאני צריך לעשות כדי שהעסק יתנהל בלי בעיות. זה הדבר היחיד שאני לא יכול ללמד אותך פטריק — נאמנות לרדובן. והעסק הוא הכול. לפעמים אתה פשוט צריך לזרום. אתה לא יכול לשבת ולהתחרט ולחשוב על דברים שעשית. יש מעשים שאני לא גאה בהם."
 
"למשל?" לחץ פטריק.
 
"תלמד עוד משהו: אנחנו עושים יותר ומדברים פחות. לפעמים אתה צריך לעשות דברים לא נעימים. מה אני יכול להגיד? למשל, הייתי צריך לטפל בחברים שלא יכולתי לסמוך עליהם, או בנשים, או ביצאניות. דברים כאלה לא הייתי מכניס לראש הרשימה בקורות החיים שלי."
 
פטריק השתתק. הוא הבין. יש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.
 
הם המשיכו לדבר על דברים אחרים.
 
שעה חלפה.
 
האווירה בבר היתה מרוממת.
 
השומר עדיין עמד במקומו. השעה היתה רבע לשתיים. המקום נסגר בארבע. הם חיכו. החוגגים היו הפוכים לגמרי. מראדו שתה סודה. פטריק הזמין את הבירה השישית שלו. הוא נעשה מרוח. רטקו שתה קפה. פטריק שוב דיבר על היחס שקיבלו בכניסה. ליבה את האש. השומרים המתרוממים האלה ילמדו לקח. השומרים המתרוממים יבכו. יזחלו. יתחננו. ייללו.
 
מראדו הרגיע אותו. הוא העיף מבט לעבר המלתחה. השומרים לא התעניינו בהם בכלל. הם מטומטמים? הם לא מבינים עם מי הם מתעסקים פה?
 
שעה נוספת חלפה.
 
הם חיכו. המשיכו לפטפט.
 
השומר הראשי עזב את מקומו בשלב מסוים.
 
פטריק שתה את שארית המשקה שלו וקם על רגליו. מראדו וידא שהוא בסדר, לא שתוי יותר מדי. מראדו קם ונעמד מול פטריק.
 
אישוניו של פטריק היו רחבים. ריח חריף של אלכוהול עלה מפיו. שים מצת ליד הפה שלו, והפיצוץ יהיה גרוע יותר מאשר בתחנת דלק.
 
מראדו אחז בפניו של פטריק. הרעש במקום היה מחריש אוזניים. הוא צרח: "אתה בסדר?"
 
פטריק הינהן. הוא הצביע לעבר השירותים. הוא בטח היה צריך להשתין אחרי כל הבירה ששתה.
 
הוא ניגש לשירותים.
 
מראדו חזר לשבת. רטקו הביט בו, רכן לעברו ושאל, "לאן הוא הולך?"
 
"לשירותים."
 
לפתע חש מראדו כאילו הכה בו ברק. לעזאזל! איך הוא יכול להיות כזה סתום? השומר בוודאי הלך לשירותים ופטריק עקב אחריו. בלי מראדו ורטקו.
 
מראדו קם. הוא סימן לרטקו בידו. "בוא אחרי. עכשיו."
 
הם מיהרו להשיג את פטריק.
 
הם נכנסו לשירותים.
 
אריחים לבנים וכיורי מתכת גדולים. מראה כיסתה את אחד הקירות. חמש משתנות על הקיר הנגדי. שירותים דולפים. שתן על הרצפה.
 
מגע.
 
השומר הראשי עמד מול אחת המשתנות. שלושה גברים דיברו ליד הכיורים. נראו כמו לוזרים עם החולצות הלא מכופתרות שלהם וחולצות הטי מתחת. שני נערים עמדו בתור לתאי השירותים.
 
פטריק כמעט הגיע אל הבחור.
 
השומר הסתובב, עם הכלי עדיין בידו.
 
פטריק נעמד מרחק סנטימטרים ספורים ממנו. "זוכר אותי? אתה ניפנפת אותי. זילזלת בשירותים שלנו. נראה לך שאני אתן לך להתחמק מזה?"
 
השומר הבין. הוא מילמל משהו, ניסה להרגיע את פטריק. לבחור היה ניסיון. הוא החל למשש את האוזנייה שלו בידו הפנויה.
 
פטריק צעד קדימה. לא היה ברור אם הבחין במראדו וברטקו שנכנסו לשירותים בעקבותיו.
 
הוא נגח באפו של השומר. הדם נראה אדום במיוחד על רקע האריחים הלבנים, כשניתז על הקיר. השומר קרא לחבריו. הוא ניסה לדחוף את פטריק הצידה. השומר היה בחור מגודל וחזק, אבל פטריק היה משולהב. הגברים שליד הכיור החלו לצעוק בהתלהבות. הנערים שליד תאי השירותים רצו קדימה כדי להפריד ביניהם. מראדו חסם את דרכם ודחף אותם הצידה. לא בחורים קשוחים במיוחד. רטקו התייצב ליד היציאה. הוא חסם אותה. פטריק תפס בשערו הקצר של השומר. הוא הטיח את ראשו אל המשתנה. שיניים עפו החוצה. שוב הטיח. עוד שיניים. אפו נשבר בכמה מקומות. המשתנה נראתה כמו כיור באטליז. פטריק חבט את ראשו של השומר שוב ושוב. הוא נשמע חלול. הוא עזב אותו. השומר התמוטט חסר הכרה על הרצפה. פניו היו בלתי ניתנות לזיהוי. הלוּזֵרים שליד הכיור בכו. הנערים שליד תאי השירותים צרחו.
 
שני שומרים נוספים חלפו בריצה על פני רטקו. פטריק דחף אחד מהם הצידה. רטקו יצא מהחדר. מראדו תפס בברכו של אחד השומרים. הוא לפת אותה וסובב. הבחור התקפל כמו מריונטה שגזרו לה את החוטים. פטריק השתולל. צעק, קילל. מראדו אמר בנימה זהירה, "פטריק, תעזוב. עכשיו."
 
גלוח הראש לשעבר יצא מהחדר. רק מראדו עדיין נשאר בפנים. הוא ראה את פטריק ואת רטקו מחוץ לשירותים. הוא סובב עוד קצת את כף הרגל שבה אחז. השומר המדמם מתחת למשתנה רעד. השומר שמראדו אחז ברגלו ייבב. שומר אחד עדיין עמד על רגליו. הוא היסס. נראה כאילו הוא מחשב את סיכוייו. שני שומרים על הרצפה. מכת מחץ מיידית. הוא נותר בזירה מול יוגוסלבי אדיר ממדים. ובחוץ היו שני בחורים נוספים. איפה התגבורת?
 
טוּמוּלְט בחוץ.
 
בפנים שקט.
 
מראדו אמר, "חבר'ה, עשיתם טעות קטנה הלילה. התעסקתם עם האנשים הלא נכונים. נהיה בקשר בנוגע לעסקים המשותפים שלנו. ועוד משהו: אל תעשו מזה עניין. נראה לי שאתם מבינים למה."
 
מראדו הרפה את אחיזתו ויצא מהשירותים. בפנים נותרו שלושה שומרים. כמו מטומטמים.
 
מראדו, רטקו ופטריק פילסו את דרכם בקהל. מחוץ ל"קוורנן" פנסי ניידות המשטרה הכחולים האירו את הלילה. הם נכנסו למונית. הז'קט וחולצת הטי של פטריק היו מוכתמים בדם. רע מאוד.
 
המקום שרץ שוטרים.
 
7
 
כמעט הגיעה השעה.
 
חורחה ישב דומם בחדר האוכל, מרוכז. הוא לא שם לב לרעשי הכלים ולקולות הלעיסה. היום הגיע.
 
כשקם על רגליו, רולנדו קרא לו. "חורחה, רוצה לבוא להדליק איזה ג'וינט אחר כך?" רולנדו התלוצץ. הוא היחיד שידע.
 
חורחה אמר, "אל תצעק ככה. הסוהר שם שומע אותך."
 
רולנדו חייך. "הוא לא מכיר מילים כאלה. הוא סתם בחור מאיזה חור."
 
חורחה הניח את ידו על כתפו של רולנדו. "אני אתגעגע אליך, בנאדם."
 
רולנדו נראה רציני. "חורחה, אתה עושה את הדבר הנכון. אתה יודע את זה. לא תספר לרולנדו איך אתה עומד לעשות את זה? מי רוצה להיות כלוא כל החיים שלו?"
 
"אני לא יכול לספר לך היום, משוגע. אתה תגלה בעצמך. פשוט תסתכל ותיהנה. כל עוד תמלא את התפקיד שלך." חורחה קם על רגליו. הוא באמת הרגיש שיתגעגע לרולנדו, לזיבולי השכל שלו על קוקאין גולמי, להרצאות הארוכות על קהילת "הגנגסטרים המקוריים" ועל מקרי שוד של מכוניות משוריינות.
 
הוא בחן את רולנדו כמה פעמים. גילה לו כמה דברים כדי לראות מה יקרה. למשל, העובדה שהתאמן הרבה כדי להתכונן לבריחה. אם רולנדו היה מלשין, חורחה היה צוחק ומתייחס לזה כבדיחה. אבל הכול היה בסדר. רולנדו לא פתח את הפה. הוא לא הדליף שום דבר. חורחה קיבל החלטה. רולנדו ימלא תפקיד חשוב בתוכנית. הוא יבצע היום את מה שעליו לבצע.
 
***
 
אבל הכול היה תלוי בסֶרחיו, שאותו פגש חורחה בזמן החופשה שלו מהכלא. שיסדר מה שצריך לסדר בחוץ. עשרים ושבעה מטרים מעבר לחומות; שטח פתוח — ייתכן שיהיה קשה לעשות כל דבר שדורש זמן רב מדי בלי להתגלות. אם הכול יצליח היום, חורחה יהיה אסיר תודה לו לנצח. חורחה ידע מספיק כדי לעשות את זה. הפעולות השגרתיות של הסוהרים, מאיפה יבוא סרחיו, איפה תחכה המכונית, המסלול הטוב ביותר לנסוע בו, ההסתעפויות בכבישים. חורחה ידע שהוא מסוגל לרוץ ארבע מאות מטרים בפחות מחמישים שניות, שני קילומטרים וחצי בפחות מאחת־עשרה דקות. הוא ידע שאנשים יהיו המומים. לחורחה היה הידע. לחורחה היתה היכולת. הוא יצליח. בלי אלימות ובלי לסכן את סרחיו יותר מדי. הוא המלך.
 
לאחר ארוחת הצהריים הם יצאו לשעת הפסקה מהעבודה. הכול היה מוכן. הגיע הזמן. התוכנית היתה פשוטה וגאונית. חורחה היה רגוע להפליא. אם העסק יתחרבן — זה מה יש.
 
חורחה שב לתאו. הוא סגר את הדלת והסיר את הכרזה של צ'ה גווארה מהקיר. הוא קילף בציפורניו את ציפוי העץ שהוסר בקלות. הוא כבר עשה זאת פעמים רבות בעבר.
 
הוא הוציא את החבל שהיה תחוב מגולגל כמו נחש דק בתוך החלל שחצב בבטון. זה היה המקום היחיד שהסוהרים לא בדקו כשערכו חיפוש בתא. חלל רדוד אך ארוך. מקום מושלם להסתרת כבל.
 
הם חשבו שהציפוי הזה הוא רעיון מחוכם. חורחה היה חכם עוד יותר. הוא חשב שאפילו אחותו היתה מתגאה בו. היא עדיין יכולה לזהות תחכום, למרות הלימודים האקדמיים שלה.
 
החבל היה עשוי רצועות בד ארוכות של סדין. הטקס הקבוע לפני שמסר את המצעים שלו למכבסה פעם בשבוע — קריעת רצועת בד ברוחב של כסנטימטר וחצי. הבחור שאסף את הסדינים היה קולומביאני. ההסכם ביניהם: האיש לא סיפר שהסדינים של חורחה נראים מוזר. תמורת זה קיבל חפיסת סיגריות אחת בשבוע.
 
החבל יחזיק מעמד. הוא בדק כל חלק בכל פעם שהאריך אותו בכחצי מטר.
 
הוא יצא החוצה.
 
השמש זרחה. מעולה! קיץ שוודי.
 
החצר היתה מלאה באנשים. הסוהר התורן שיחק כדורגל עם החבר'ה. רולנדו שיחק בקבוצה היריבה. מצוין.
 
חורחה בדק מה השעה.
 
ההצגה תתחיל בעוד שלושים שניות בדיוק.
 
רולנדו העיף לעברו מבט. כעבור עשר שניות הוא סימן לו כפי שסיכמו. רולנדו התכונן. הוא רץ לעבר הסוהר. תיקול בהחלקה ממש כמו הכדורגלן וְיֵירָה. הסוהר הועף למרחק. צרח כמו חזיר. התפתל מכאב. רמת ריכוז: אפס.
 
חורחה רץ אל החומה. תפס את מקומו.
 
חיכה.
 
הוא ראה כעת את מה שתיכנן זמן רב כל כך. קצהו של סולם אלומיניום ביצבץ מעל החומה, מעברה האחר.
 
סרחיו, המושיע, מילא אחר ההוראות. הוא התקרב כמה שיותר, החנה את המכונית בשולי היער, המקום הצר ביותר של השטח הפתוח. הוא עבר בריצה את המטרים האחרונים, השעין את הסולם על צדה החיצוני של החומה בנקודה שנקבעה מראש. בזמן הנכון. בשנייה הנכונה. מדהים.
 
חורחה הוציא את החבל. הוא שמר אותו מגולגל בכיסו. הוא חיבר את הוו לקצהו. הוא הכין אותו מאחת הטבעות המחוברות לסל הכדורסל. תמורת הסרתה מהסל שילם סכום נאה ביותר. הוא כופף אותה לצורה הרצויה בעזרתו של רולנדו שעה קודם לכן.
 
הוא התייצב מול הסולם והביט מעלה. כבר תיכנן הכול.
 
הוא חש את הוו בידו. שקל אותו. זה היה החלק היחיד שעליו לא היה יכול להתאמן. הכול היה תלוי בהצלחה שלו לחבר את החבל לראש הסולם ולמשוך אותו מעל החומה, אל העבר האחר.
 
הוא השליך אותו. החבל הלבן התקמר בשמים. הוא נחת מעבר לשוליה המעוגלים של החומה. הוא לא התחבר לראש הסולם. חורחה משך את החבל הצידה. קיווה שיוכל להשחיל את הוו בשלב נמוך יותר של הסולם. הוא לא חש התנגדות. לעזאזל. הוא שוב משך. כלום. שום התנגדות. הוא משך בחבל. הוו נפל אל הצד שבו עמד. איזה זין. הוא רץ אליו. הוא שב והרים אותו ושוב תפס את מקומו. הסולם נותר שעון על צדה האחר של החומה. הוא היה יכול לראות את קצהו בבירור. הדרך החוצה. הפעם אסור לו לפספס. הוא שוב השליך את החבל. קדימה. רשרוש מתכתי. האם הצליח? הוא משך בחבל. הנה. התנגדות! הוו נתפס במשהו. זה היה הסולם. הוא ניסה למשוך. זה עבד. הוא החל למשוך. משך חזק יותר. הסולם חרק. יותר ממחצית הסולם נראתה מעל החומה. הוא משך. הסולם היה כבד, אף שהיה עשוי אלומיניום. סוף כל סוף נפל על הקרקע לידו. הוא שמע צעקות ברקע. הוא נפנה. ראה את הסוהר קם על רגליו. הוא מישש את מכשיר הקשר שלו. חורחה נע במהירות. הוא השעין את הסולם על החומה והעיף מבט מעבר לכתפו. הסוהר רץ לעברו. חורחה טיפס למעלה מהר ככל האפשר. אחיזה טובה. הוא לא היה כבד מדי. זרועותיו היו חזקות. הוא הגיע לראש הסולם, הביט מטה. סוהרים נוספים בפעולה. הוא בעט בסולם, שנפל הצידה, על הדשא. הוא משך את עצמו למעלה והתנדנד על הצד החיצוני. הוא הרפה את אחיזתו וקפץ. כחמישה מטרים. נחיתה קשה. נעלי אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. כפות רגליו יעמדו בעצמת הנחיתה. לעזאזל.
 
הוא רץ. הרגיש טוב במשקלו היום, משקל של ששים ושבעה קילוגרמים. האדרנלין זרם בגופו. קרחת היער נראתה כמו חזיון תעתועים.
 
הוא ראה את המפה בעיני רוחו. כף רגלו כאבה. הוא התמקד בנקודה מספר שתיים. הוא חש את הזיעה שהרטיבה את גבו. שמע את עצמו מתנשף. בכבדות. הכושר הגופני שלו לא אמור להיות טוב יותר? תירגע. תנמיך את הכתפיים. תתרכז. תחשוב על קצב הנשימות שלך.
 
תזכור: אתה בשיא כושרך. אתה בכושר טוב יותר מכל שאר האסירים. אתה חתול הרחוב החכם מכולם. על אמת. לעזאזל עם הרגל הדפוקה.
 
רוץ.
 
ביער. לאורך שביל החצץ הקטן.
 
סרחיו היה צריך להתחפף כבר מזמן.
 
גבו היה ספוג זיעה. באמצע מנוסתו המטורפת עלתה במוחו מחשבה על ריח הזיעה שלו. הריח היה כעת חזק, חריף, לחוץ.
 
תמשיך להתקדם על שביל החצץ.
 
אל תאט את הקצב.
 
והנה המכונית. סרחיו החנה אותה בדיוק במקום שעליו סיכמו ביניהם. נקודה מספר שתיים. עולם חדש ויפהפה. במרחק שמע חורחה את הצופרים. הוא זינק פנימה. המכונית היתה מונעת. הוא סחט את דוושת הגז.
 
יש אלוהים.
 
הצופרים נשמעו קרובים יותר.
 
8
 
את התור היה אפשר לראות כל הדרך מ"סְטוּרֶקוֹמְפַּנְיֶיט". יו צעד לאורך רחוב סְטוּרֵגָטן עם החבר'ה. הם היו נלהבים, משולהבים, מוכנים להתגלגל. יו חש את האנרגיה בגופו כמו זרמי חשמל. הם היו בעננים.
 
קודם לכן באותו הערב הם אכלו ב"נוֹקְס". הזמינו יין משובח עם הארוחה. שבועיים עברו מאז יצאו לבלות בפעם האחרונה. הצרכים של החבר'ה החלו להתעורר. פיטה רצה להזדיין, פרדריק רצה לשתות. יו מיהר. הוא רצה להתנסות בעבודה החדשה שלו, לסמן את השטח שלו.
 
שלושים גרם של לבן באשראי מהערבי נארזו בעשרה שקיקי ניילון שמסתיימים בפס סגירה, תוצרת חברת "רֶד לַיְין". בכיסו היו באותו הרגע שישה גרם. את השאר החביא מאחורי הרדיאטור שבכניסה לדירתה של הגברת ראוטרשלד.
 
החבר'ה צעדו ברחוב בצעדים בטוחים. צעדיו של יו היו רחבים. הוא חשב על פס הקול של הסרט "גברים בשחור".
 
התור לא היה תור, אלא ישות אורגנית של גופות אנושיים. הם צרחו, נופפו בידיהם, הצטופפו, דחפו, צעקו, פלירטטו. שומרי הסף ניסו להשליט סדר. הם דחפו אנשים כמו עדר לכמה תורים מאחורי אזור שנתחם בחבלים. אתה עם כרטיס "קרמה" לתור הזה, אתה עם כרטיס "קרמה" לאח"מים לתור הזה, אתה עם כרטיס אח"מ לאח"מים לתור הזה. והשאר שלא יטרחו לחכות. אנחנו מלאים. רק לקוחות קבועים נכנסים הלילה. אתה לא מבין? אנחנו מלאים!
 
ילדים מגודלים מהשכונות איימו להרביץ להם. בחורות הציעו להם מציצות. כל שומרי הסף סירבו בזה אחר זה. מילה אחת מילאה את האוויר. איש לא אמר אותה, אבל כל מי שלא הורשה לעבור את חבל הקטיפה חש זאת: השפלה.
 
חמש דקות נדרשו כדי לפלס דרך בקהל ולהגיע אל השומרים. כמה מהאנשים הבינו עניין ופינו לחבר'ה את הדרך. אחרים חשבו שיש צדק בעולם וניסו למנוע מהם מעבר, דחפו אותם במרפקים.
 
ניפה הניד בראשו לעבר אחד השומרים.
 
אותו ביטחון שופע, שיו עשה כמיטב יכולתו כדי לחקותו, עשה את שלו. הם חלפו בקלילות על פני הקהל. השפלה היתה שמורה לאנשים אחרים. ההרגשה היתה טובה יותר מסקס.
 
ליד הקופה קיבל את פניהם בחור בלונדיני גבוה בעל פנים חטובים. קַרְל. הבחור היה מאה אחוזים חוג הסילון, ומשם בא לו הכינוי קרל חוג סילון. הוא היה בעליו של המקום עם עוד שותף. "קרמה" — מקום הבילוי מספר אחת של המסודרים. מרכז לילדי השמנת.
 
ניפה פרש את זרועותיו. "קרל, מה קורה? אני רואה שהולך טוב כרגיל. המון אנשים בחוץ הערב. מגניב!"
 
"כן, אנחנו מרוצים. אוֹב דְרֶנְגְלֶר אחראי על המועדון הלילה. קהל מדליק לגמרי. יש לכם שולחן?"
 
"ברור! כרגיל."
 
"מעולה. נמשיך לדבר אחר כך. שיהיה לכם לילה טוב, חבר'ה." קרל חוג סילון נפנה ונכנס פנימה.
 
לרגע קצר אחד נראה שניפה פישל. לקקן שדבריו נקטעו באמצע. זה עבד, חשב יו, אז למי אכפת?
 
הבחורה שמאחורי הקופה זיהתה את ניפה. היא סימנה להם להיכנס בלי לדרוש תשלום.
 
כשנכנסו, ראו שהמקום ריק למחצה.
 
ניפה ויו הביטו זה בזה. הם צחקו. הם שמעו את השומרים צועקים בחוץ, "אנחנו מלאים! הלילה נכנסים רק קבועים עם כרטיסים."
 
כעבור שעה כרע ניפה על ברכיו בשירותים, רכון מעל האסלה. על הרצפה סביבו היו מפוזרות מפיות.
 
פיטה ניצל את ההזדמנות לעשן בגנבה סיגריית מרלבורו לייט. הוא זימזם לצלילי מוזיקת היורודאנס שנשמעה מרחבת הריקודים. "למה מוזיקה כזאת כל כך פופולרית ב'קרמה'? למה לא משהו שירי יותר, כמו רית'ם אנד בלוז, או היפ־הופ? ולמה לא קצת פופ טוב כמו להקת 'מלודי קלאב'? הם משמיעים מוזיקת מיינסטרים משעממת ומחורבנת. יורודאנס. חרא גמור."
 
יו מאס לפעמים בגישה המתנשאת של פיטה בנוגע למוזיקה. לבנאדם היו יותר משמונת אלפים קבצי אם־פי־3 בדיסק הקשיח שלו, והוא תמיד התלונן על טעמם המוזיקלי של אחרים.
 
"בחייך," אמר יו, "אתה חייב לקטר? יש פה חתיכות מדהימות הערב."
 
ניפה הניח מראה על מכסה האסלה הסגור. המקום לא ממש היה מצוחצח. על מכסה האסלה היו סימני צריבה חומים של סיגריות. אנשים היו מעשנים בגנבה ואז מניחים את הסיגריות על המכסה ועושים דברים אחרים, כמו להסניף שורות — כפי שעשו החבר'ה עכשיו — לדבר בטלפון הנייד, להשתין, לקבל מציצה.
 
יו שלף שקיק וסידר בזהירות שלוש ערמות על המראה.
 
ניפה נראה מופתע. "שוב קנית השבוע?"
 
"כן. אבל מבחור אחר."
 
"טוב. מחיר טוב יותר משל הערבי המסריח?"
 
יו שיקר. "לא ממש, אבל הבחור נחמד יותר. לא אהבתי את הבלאטה ההוא. הוא נראה לי מסוכן. הבאתי הרבה הערב. אם אתם מכירים מישהו שרוצה קצת, תגידו לי." הוא חייך, "עדיפות לבחורות, כמובן."
 
ניפה יצר שלוש שורות מהאבקה. "זה כזה מגניב. אני מתחרמן רק מלהסתכל על השורות האלה. אני הולך לשבור את השיא של עצמי הערב. שלוש בנות לפחות."
 
יו הביט בו. "אין מצב, בנאדם. אתה משוגע! אני חשבתי שזה היה די היסטרי ששתי בחורות ירדו לך בערב אחד."
 
"ברור, אבל הערב אני בעניינים. אני מרגיש את זה בכלי שלי. אחרי המנה הקטנה והקסומה הזאת אני הולך לתקוע שלושער. שלוש בחורות לפחות יטעמו אותו."
 
"אתה מגוחך, בנאדם. איפה תעשה את זה? פה?" פיטה כיבה את בדל הסיגריה שלו על מכסה האסלה.
 
"כן, אהובתי, פה או בשירותי הבנות. ועכשיו, כשהקיץ מתקרב, פארק הומלגרדן הוא מקום מעולה."
 
יו רצה להידמות לניפה, נסיך המציצות הלא מוכתר של סטורפלן, שתמיד שפע ביטחון עצמי. אבל לעתים היה יו תוהה עד כמה הוא באמת כזה. האם ניפה באמת חשב שכל הנשים יפלו לזרועותיו, או שהיה שחקן טוב עד כדי כך שהצליח להוליך שולל אפילו את עצמו? תהיה התשובה אשר תהיה — הוא נתפס כבחור חריף, הוא היה הבחור שכולם דיברו עליו. מישהו שיו רצה להידמות לו. ובכל זאת, הוא לא רצה להיכנס לנעליו. הבנאדם היה לפעמים כזה אידיוט.
 
ניפה הוציא שטר כסף מכיסו האחורי. הוא גילגל אותו בסגנון הוליוודי, רכן ושאב מהמראה.
 
יו ופיטה חזרו על הפעולה.
 
האבקה השפיעה מיד. דינמיט לבן.
 
החיים נראו נוצצים.
 
הוא איבד את החבר'ה על רחבת הריקודים. המוזיקה הלמה בקצב. התקליטן בּוֹבּ סִינְקְלֶר בלהיט "לָאב גֵ'נֵרֵיישן". מכונת עשן זימזמה בפינה. אורות מהבהבים האירו את הרחבה. העולם, כסרט מחולק לקטעים קצרים. סצנה ראשונה: הבחורות — שוות ביותר. קאט. בחורה שמניפה את ידה מעל לראשה. קאט. המחשוף של אותה בחורה נלחץ כנגד פניו של יו.
 
"קרמה" היתה שוק בשר סוג א' — בשביל המובחרים שבמובחרים.
 
הוא נדלק, התחמם. יו רצה לרקוד, לגעת, למשש, לזיין. ויותר מכול הוא רצה להתפוצץ.
 
איברו התקשה עד כדי כך שחתול היה יכול לחדד עליו את ציפורניו.
 
הוא היה נמרץ כל כך! אין כמוהו!
 
הוא הכי חרמן, הכי חכם, הכי מגניב. הם עוד יראו.
 
בחורה אחרת ניגשה אליו. היא נישקה אותו על לחיו וצעקה באוזנו "מה קורה, יו? עשיתם חיים לפני שבועיים?"
 
יו נרתע והתרכז. "סופי! את כל כך יפה הערב! גם הבנות האחרות כאן איתך?"
 
"כן, כולן חוץ מלואיז. היא בדנמרק. בוא איתי לשולחן שלנו ותגיד שלום."
 
הם החזיקו ידיים. היא משכה אותו.
 
מבטו ריפרף על פני האנשים שישבו סביב השולחן. ארבע פצצות משגעות ישבו בשורה. הן היו לבושות בחולצות חושפניות. הצבעים השולטים: ורוד, סגול, טורקיז. כולן לבשו חזיות פוש־אפ או עברו הגדלת חזה. מכנסי ג'ינס כחולים צמודים או חצאיות קצרות.
 
תזדקף, יו, תתרכז, לעזאזל!
 
ניפה כבר ישב ליד השולחן. הוא חיבק את כתפה של אחת הבנות. התחנף, התלוצץ, הישיר אליה מבט. איזה מספר היא בתור? חשב יו. לעזאזל! יכול להיות שכבר הספיק לתקוע למישהי?
 
יו התיישב. על השולחן ניצבו בקבוקים של מי טוניק, ג'ינג'ר אֵייל וסודה ודלי קרח ובתוכו בקבוק וודקה גדול יותר. יו קיבל אישור לאחד החוקים הבסיסיים: שותים דברים חזקים או תוססים. בלי בירה.
 
היה קשה להתגבר על עוצמת המוזיקה. סופי מזגה לו וודקה טוניק. יו לגם מהמשקה, בחש אותו, הרים באצבעותיו קוביית קרח והכניס אותה לפיו. הוא מצץ אותה בחוזקה. סופי הביטה בו ולגמה מהמשקה שלה.
 
הוא חזר בדממה על עצתו של עבדול־קארים. תתחיל לחלק דגימות בחינם. תהיה נדיב. כך תרכוש חברים. חברים שאוהבים קוק, חברים עם כסף מזומן, ועוד חברים עם כסף מזומן. תוודא שאנשים יצרכו מעט ככל האפשר במועדון. זה מקום לא בטוח. לך למסיבות שאחרי, ארגן את המסיבות שאחרי, ספֵּק חומר לידוענים סוג ב' במסיבות שאחרי. תשתמש בבית. אל תמכור כמויות גדולות בהתחלה. אתה לא רוצה ליצור שוק יד שנייה.
 
ניפה רכן והחל לדבר עם סופי. יו לא שמע את שיחתם. הוא פתח כפתור נוסף בחולצתו ולגם מהמשקה שלו. מחשבתו היתה חדה כמו תער מָאך 3.
 
ליו היו רעיונות משלו. הוא ייקח איתו מעט חומר בכל פעם. אם ייעצר הוא יטען שהחומר מיועד לשימוש עצמי. הוא החביא את השאר במקומות מתוחכמים. כשימכור הכול ילך הביתה להביא עוד חומר. אין בעיות. אזור סטורפלן קרוב מספיק לפארק טסין. חשוב עוד יותר: לגרום לחבריו לצרוך מספיק חומר כדי שלא ישאלו למה הוא הספק היחידי עכשיו.
 
סופי רכנה ושפתיה ריפרפו על אזנו של יו. הוא נרעד.
 
היא אמרה מיד, "ניפה אומר שיש לך חומר. אני יכולה לנסות קצת?"
 
יו הודה לניפה בדממה. זו היתה התחלה. בצע את המהלכים הנכונים עכשיו. אל תעשה מזה עניין.
 
"בטח," הוא אמר, "נשאר לי עוד קצת. תביאי את החברה שלך אנה ונלך להומלגרדן."
 
הם אחזו ידיים ופילסו דרך בקהל. הם חלפו על פני חתיכות הסיליקון, הבחורים מהמאפיה היוגוסלבית והחנונים המעונבים.
 
מוזיקת היורו דאנס המשיכה להלום בקצב.
 
הם התקדמו לכיוון היציאה. הקופאים התגודדו בפתח. "קרל חוג הסילון" היה שם והשגיח על זרימת הכסף. אבל העבודה האמיתית שלו, החשובה יותר, היתה לחבק, לחייך, להציג אנשים, לשוחח בקלילות, לצחוק, לפלרטט. קרל חוג סילון שלט במצב. הכסף זרם. יו הבחין בכך. הוא יהיה איש קשר טוב בעתיד.
 
הוא ניגש אליו, התייצב לפניו עם סופי ואנה משני צדיו והושיט לו את ידו. קרל חוג סילון הרים גבה.
 
"אתה..." יו היה מוכן. "החבר של ניפה קְרוֹיטְס, אתה יודע."
 
יו ראה ניצוץ של זיהוי בעיניו. אבל אולי זה לא באמת היה זיהוי. לקרל היה כישרון מיוחד להעניק לאנשים תחושת נוחות אף שלא זכר אותם ולא היה לו מושג מיהם. מישהו קרא לזה צביעות. יו קרא לזה חשיבה עסקית.
 
יו שלף כמה משפטים קצרים שהכין מראש, שלווּ בצחוק משותף. קרל הביט בפמליה של יו. שתי חתיכות — הוא ביצע את המהלך הנכון. הוא הסביר שהם יוצאים רק לשאוף קצת אוויר ושאחר כך יחזרו. קרל הינהן. יו ירה עוד כמה בדיחות. היה ביניהם חיבור. תחושה טובה. קרל חוג סילון נראה מרוצה.
 
יו לעצמו: עבודה טובה, יו.
 
הם יצאו החוצה. השעה היתה שתיים בלילה. התור היה ענקי, היסטרי, הומה. הוא סיכם עם השומר שיחזרו בקרוב. פארק הומלגרדן נפרש לפניהם, עדיין ירוק כהה, אף שהשמים החלו להתבהר. הבנות היו מוכנות. הן התיישבו על ספסל בפארק. סיפרו כמה בדיחות טיפשיות. האוויר היה קריר. הזיעה התייבשה על גופם. יו המשיך לפטפט, הרעיף עליהן מחמאות. "לעזאזל, אתן נראות טוב הערב. ראיתן בחורים שווים? ניפה די חתיך, לא? סופי, אני יכול לסדר לך אותו." וכולי וכולי. סופי היתה יפהפייה. הוא רצה אותה.
 
הוא הכיר אותן, אך ההיכרות עדיין היתה שטחית. הבנות השתייכו לחבורה מ"לוּנדסבֶּרג" — פנימייה יוקרתית. בית ספר שהמוטו שלו הוא "יֶדע, מסורת, קהילה". שמותיהם הפרטיים של כולם היו זהים לאלה של הוריהם ושל הורי הוריהם. יו התרגל לרוב הדברים הללו כשבילה עם החבר'ה. הוא הכיר את הז'רגון ואת כללי ההתנהגות. ראוי שיהיה לו סיכוי.
 
אנה ציחקקה. "לא היה לך משהו בשבילנו?"
 
יו אמר, "בטח. כמעט שכחתי!" הוא לא רצה ללחוץ עליהן והמתין עד שיבקשו ממנו.
 
הוא הוציא נרתיק עם מראה נפתחת. השקיק היה מוכן בכיס הז'קט שלו. הוא שפך ערֵמה וחילק אותה בתער לשלוש שורות. הוא הציג קש הסנפה מבריק. הוא העיף מבט סביבו ואז הושיט להן את הקש.
 
"תתכבדו."
 
כעבור רבע שעה הבנות חזרו פנימה. השומר זכר אותן. נערות כמו סופי ואנה היו נכנסות בכל מקרה. הן חלפו בקלילות על פני האנשים הממתינים בתור כמו משה שחצה את ים סוף.
 
יו נשאר בפארק. הוא רצה עוד ממתקים לעצמו.
 
הכול הצליח. הבנות נראו מרוצות. הן היו בעננים. קופצניות וספונטניות. זו היתה התחלה טובה.
 
מכאן הדברים רק ילכו וישתפרו.
 
השמים היו אפורים בהירים.
 
הכבש המצופה זכוכית, המחבר בין שני חלקי הספרייה המלכותית שבפארק, נראה נוצץ. יו נהג ללמוד שם למבחנים כשלא למד בבית. במקום הזה ראה את סופי פעמים רבות. הוא למד לזהות את נקישת נעלי העקב שלה על הרצפה כשעברה בין חדרי הקריאה השונים. הוא בחן את חברותיה וראה את הבנים שאותם בירכה לשלום. ולאחר זמן־מה הוא כבר הכיר כמה מהאנשים בחבורה שאליה השתייכה.
 
הוא הוציא את הנרתיק והחזיק את הקש בידו.
 
ואז הוא ראה אותה.
 
המנוע נשמע כמו תחנת כוח גרעינית שעה שחלף במהירות לאורך רחוב סטורגטן.
 
פרארי צהובה.
 
המחשבה הראשונה שלו: הדגם זהה לזה שנראה בתמונה של קמילה.
 
המחשבה השנייה: לא ייתכן שיש עוד מכונית כזאת בסטוקהולם.
 
זיכרונות על אחותו הציפו אותו.
 
הוא חייב לדעת.
 
למי שייכת המכונית הזאת?

ינס לפידוס

ינס לפידוס הוא עורך דין פלילי שייצג כמה מהפושעים המוכרים ביותר בעולם התחתון.

עוד על הספר

כסף קל ינס לפידוס
הבטתי בו והינהנתי. "יום קשה," אמרתי.
 
הוא משך בכתפיו. "גם שלי," הוא אמר והשתלב בכביש המהיר.
 
דניס ליהיין
 
זה הצליח. זה קרה. זה התחבר. הוא עשה זאת — הוא יצר סוס לבן.
 
ג'יימס אֶלרוֹי
 
פתח דבר
 
הם חטפו אותה בעודה בחיים משום שסירבה למות. אולי משום כך אהבו אותה אפילו יותר. ומשום שתמיד היתה שם, ומשום שהיא אמיתית.
 
אבל הם לא הבינו שזאת גם הטעות שלהם: היא נותרה בחיים, בהכרה ובדעה צלולה וזממה את מפלתם.
 
אחת האוזניות שבה והחליקה מאוזנה. הזיעה עשתה אותה חלקלקה. היא תחבה אותה פנימה בזווית, חשבה שתישאר במקומה ותמשיך להשמיע מוזיקה.
 
נגן האַייפּוֹד נאנוֹ קיפץ בכיסה. היא קיוותה שהוא בטוח. אסור לה להפיל אותו. הוא מאוד אהוב עליה, והיא לא רוצה לחשוב על השריטות שהוא עלול לספוג מהחצץ שעל הכביש. היא מיששה אותו. אין מקום לדאגה, הכיסים עמוקים מספיק. האייפוד מוגן.
 
היא קנתה את האייפוד כמתנת יום הולדת לעצמה ומילאה אותו בשירים, ככל שרק היה יכול להכיל. המראה המינימליסטי הוא שפיתה אותה לקנות אותו: המתכת הירוקה המבריקה. אבל עכשיו הוא סימל משהו אחר מבחינתה, משהו נוסף. הוא העניק לה שלווה. בכל פעם שהרימה את האייפוד הוא הזכיר לה את רגעי הבדידות הללו, כשהעולם לא כפה את עצמו עליה, כשהניחו לה לנפשה.
 
היא הקשיבה למדונה. זו הדרך שלה לשכוח, לרוץ לצלילי המוזיקה ולהרגיש שהמתח משתחרר. ובו־זמן גם לשרוף קלוריות. השילוב המושלם.
 
היא זרמה עם הקצב, כמעט רצה לקצב המוזיקה. היא הרימה את זרועה כדי להציץ בשעונה. בכל פעם שיצאה לריצה, ניסתה לשבור את השיא של עצמה. היא הקפידה למדוד זמן כמו ספורטאית תחרותית, זכרה את התוצאה ולאחר מכן כתבה אותה. אורכו של המסלול היה כשישה קילומטרים. התוצאה הטובה ביותר שהשיגה היתה שלושים ושלוש דקות. בחודשי החורף היתה מתאמנת במכון כושר: מכשירים להרמת משקולות, הליכון ומכשירי מדרגות. בחודשי הקיץ המשיכה לפקוד את חדר הכושר, אך החליפה את ההליכון בדרכים צדדיות ובשבילי חצץ.
 
פניה מועדות אל לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן — גשר בקצה המרוחק של יוּרְגוֹרְדֶן, פארק בשולי מרכז העיר סטוקהולם. צינה עלתה מן המים. השעה היתה שמונה, והערב האביבי פינה את מקומו לצללי הדמדומים. הפנסים לאורך השביל עדיין לא דלקו. קרני השמש כבר לא חיממו את גבה. היא רדפה אחרי צִלה הארוך וחשבה שבקרוב ייעלם. אבל בעוד רגע, לכשיואר השביל, צלה יהבהב וישנה כיוון בהתאם לפנסי הרחוב שעל פניהם תחלוף.
 
העצים החלו להצמיח עלים רעננים. ניצני כלניות ביצבצו מהדשא שבצדי השביל. קני סוף ישנים ויבשים ששרדו את החורף תחמו את גדות ערוץ הנחל. וילות מפוארות נראו משמאל. בניין שגרירות טורקיה, על חלונותיו המסורגים. במעלה הגבעה נראה בניין שגרירות סין, מוקף בגדר ברזל גבוהה ומצויד במצלמות ובשלטי אזהרה. בסמוך למועדון החתירה היתה אחוזה מוקפת גדר כלונסאות צהובה. במרחק כארבעים וחמישה מטרים ממנה ניצב בית מלבני, ולידו מבנה דמוי אוהל. החניה נראתה כאילו נבנתה היישר אל תוך יסודות המבנה.
 
בתים פרטיים מפוארים עם גינות מגודרות נפרשו לאורך מסלול הריצה. בכל פעם שיצאה לריצה היתה מביטה בהם: וילות ענקיות חבויות מאחורי שיחים וגדרות. היא תהתה מדוע הוצנעו, הלוא ידוע שביורגורדן מתגוררים רק אנשים עשירים ובעלי השפעה.
 
היא חלפה על פני שתי בחורות שהתקדמו בקצב מהיר. בגדי הספורט שלהן היו באותו סגנון מיוחד שלבשו תושבי אוסְטֶרְמַלְם כשיצאו להליכות מהירות ביורגורדן: חולצות בעלות שרוולים ארוכים שמעליהן אפודות פוך, מכנסי יוגה וכובעי בייסבול משוכים מטה. הלבוש שלה היה מושקע יותר: מעיל רוח שחור של נייקי ומכנסי ריצה צמודים. בגדים מבד נושם. נשמע קלישאה, אבל זה עבד.
 
היא שוב נזכרה בסוף השבוע ההוא, שלושה שבועות קודם לכן. היא ניסתה להדחיק את הזיכרונות ולחשוב על המוזיקה או להתרכז בריצה. אם לא תיאלץ לסטות מהמסלול בגלל אווזי קנדה, אם תצליח להשיג תוצאה טובה בהקפת הערוץ, אולי תוכל לשכוח.
 
קולה של מדונה בקע מהאוזניות.
 
על השביל היו גללי סוסים.
 
הם חשבו שיוכלו לעשות בה כרצונם. אבל היא זו שעושה בהם כרצונה. הגישה הזאת הגנה עליה. רק היא מחליטה מה היא עושה ואיך היא מרגישה. בעיני העולם, הם גברים עשירים, מצליחים ובעלי השפעה. שמותיהם הופיעו בעמודי השער של מדורי העסקים בעיתונים היומיים, בדפי הפרסומים של נתוני הבורסה ובטבלאות של בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. למעשה, הם חבורה של לוזרים עלובים, אנשים שחסר להם משהו. אנשים שבבירור זקוקים לה.
 
עתידה כבר נקבע: היא תמשיך בהצגה עד שיגיע הזמן להפסיק ולחשוף אותם. ואם לא ירצו להיחשף, הם ייאלצו לשלם. היא התכוננה, אספה מידע במשך חודשים רבים, פיתתה אותם להתוודות, החביאה מכשירי הקלטה מתחת למיטות ואפילו צילמה כמה מהם. היא הרגישה כמו סוכנת אף־בי־איי אמיתית. אלא שהיא פחדה מאוד.
 
זה היה משחק מסוכן. היא הכירה את החוקים, ואם העניינים ישתבשו, המשחק עלול להסתיים. אבל זה יצליח. היא תיכננה להפסיק כשימלאו לה עשרים ושלוש. להחליף את סטוקהולם במקום טוב יותר, גדול יותר, מגניב יותר.
 
שתי בנות צעירות, זקופות קומה, רכבו על אופניהן לאורך הגשר הראשון הסמוך לפונדק יורגורדן. הן עדיין לא הספיקו להכיר את החיים כהווייתם. כך גם היא היתה לפני שעזבה את ביתה. היא הזדקפה, משום שזו עדיין מטרתה: לפלס דרך בראש מורם בחיים. היא תצליח.
 
ליד הגשר עמד איש עם כלבו. הוא עקב אחריה במבטו ושוחח בטלפון נייד. היא התרגלה לכך. משכה תשומת לב מאז גיל ההתבגרות, ולאחר ניתוח להגדלת החזה שעברה בגיל עשרים, גברים היו בוהים בה דרך קבע. הדבר הסב לה הנאה, אבל בו־זמן גם עורר בה גועל.
 
האיש נראה חסון. הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס וחבש כובע בעל מצחייה עגולה. אבל משהו בו נראה שונה. בעיניו לא היה אותו מבט שגרתי מיוחם. להפך, הוא נראה דרוך, מחושב, מרוכז, כאילו עליה דיבר בטלפון הנייד.
 
שביל החצץ הסתיים. השביל המוביל לגשר האחרון, לִילָה שֶטְלְסְבְּרוּן, היה סלול, אך רצוף סדקים עמוקים. היא שקלה לרוץ במקום זאת בשביל שהסתמן בדשא, אבל על הדשא היו יותר מדי אווזי קנדה. אויביה.
 
היא התקשתה לראות את הגשר. מדוע לא נדלקו האורות? הם לא נדלקים באופן אוטומטי עם רדת החשֵכה? לא הלילה, ככל הנראה.
 
מכונית מסחרית שירכתיה פונות אל הגשר חנתה במקום.
 
איש לא נראה באזור.
 
בהמשך, במרחק כשמונה־עשר מטרים ניצבה וילה מפוארת שהשקיפה על מים. היא הכירה את הבעלים — איש רב־השפעה שבנה את הבית בלי היתר בתוך אסם ישן שעמד קודם לכן על המגרש.
 
לפני שפנתה אל הגשר, שמה לב שהמכונית המסחרית חונה בצורה מוזרה קרוב מאוד לשביל החצץ, מרחק כמה עשרות סנטימטרים מהמקום שפנתה בו ימינה.
 
דלת המכונית נפתחה לרווחה. שני גברים זינקו החוצה. היא לא הספיקה להבין מה קורה. גבר שלישי רץ אליה מאחור. היכן היה רגע לפני כן? האם הוא בעל הכלב שצפה בה? האנשים מהמכונית תפסו אותה. הם חסמו את פיה במשהו. היא ניסתה לצעוק, לשרוט, להכות אותם. היא שיוועה לאוויר והרגישה מסוחררת. הסמרטוט שהצמידו לפיה היה ספוג בחומר כלשהו. היא השליכה את עצמה, משכה בזרועותיהם, אך לשווא. הם היו גדולים מדי, חסונים, אכזריים.
 
הגברים הכניסו אותה למכונית המסחרית.
 
מחשבתה האחרונה היתה שהיא מתחרטת על כך שעברה לגור בסטוקהולם.
 
עיר מחורבנת.
 
* * *
 
תיק מספר בִּי 4537-04
 
קלטת 1237 אֵיי 0.0 ־ בִּי 9.2
 
תמליל
 
תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חוֹרְחֶה סָלִינָס בְַּריו, סעיף 1: חקירה ישירה של הנאשם, חורחה סלינס בריו.
 
שופט בית המשפט המחוזי: ספר לנו בבקשה במילים שלך מה קרה.
 
נאשם: אין הרבה מה לומר. לא ממש השתמשתי במחסן. השם שלי הופיע בחוזה השכירות כטובה לחבר. המחסן לא שלי. זה בעיקרון כל מה שיש לי לומר.
 
שופט בית המשפט המחוזי: טוב, אדוני התובע, אם זה הכול, אתה רשאי להמשיך בחקירתך.
 
תובע: כשאתה אומר 'מחסן', האם אתה מתכוון למתקן האחסון הסמוך לקוּנְגֶנְס קוּרוָוה?
 
נאשם: כן, בטח.
 
תובע: ואתה אומר שלא אתה משתמש בו.
 
נאשם: כן. אני חתמתי על חוזה השכירות, כדי להיות נחמד לחבר שלא יכול לשכור רכוש, וכאלה. הוא לא יכול לקחת הלוואה. לא היה לי מושג שיש שם כל כך הרבה חומר.
 
תובע: אז למי שייך המחסן?
 
נאשם: אני לא יודע.
 
תובע: אם כך, ברצוני להזכיר לבית המשפט את עמוד עשרים וארבע בחקירה הראשונית. זו עדות שאתה, חורחה סלינס בריו, מסרת לאחר חקירת המשטרה בארבעה באפריל השנה. אקריא את הפסקה הרביעית, שבה אמרת את הדברים הבאים: "את המחסן שוכר בחור בשם מְראדוֹ, נדמה לי. הוא עובד בשביל הכרישים הגדולים. אתם יודעים למה אני מתכוון. אני חתמתי על חוזה השכירות, אבל למעשה הוא שייך לו." האם אמרת את הדברים האלה או לא?
 
נאשם: לא, לא. זאת טעות. זאת בטח היתה אי־הבנה. אף פעם לא אמרתי את זה.
 
תובע: אבל כך כתוב פה. כתוב שקראו בפניך שוב את העדות ושאישרת את הדברים. אם לא הבינו את דבריך, מדוע לא אמרת משהו?
 
נאשם: פחדתי. קשה לדייק כשחוקרים אותך. זאת היתה אי־הבנה. השוטרים לחצו עלי. הייתי מבוהל. אמרתי את זה כדי שיפסיקו לחקור אותי. אני לא מכיר מישהו בשם מראדו. אני נשבע.
 
תובע: באמת? בהצהרה שמסר מראדו, הוא אמר לנו שהוא מכיר אותך, ואתה אמרת כרגע שאפילו לא ידעת שבמחסן יש כל כך הרבה "חומר". למה התכוונת כשאמרת "חומר"?
 
נאשם: אתה יודע, סמים. הדבר היחיד שאיחסנתי שם היה כמה גרמים של קוקאין לשימוש עצמי. אני משתמש כבר שנים. חוץ מזה איחסנתי שם רהיטים ובגדים כי אני מסתובב די הרבה. הדברים האחרים לא שלי ולא ידעתי שהם נמצאים שם.
 
תובע: אז למי שייכים הסמים?
 
נאשם: אני לא יכול לדבר על זה. עלולים לנקום בי. אני חושב שהבחור שאני קונה ממנו סמים שֹם שם את הקוקאין. יש לו מפתח למחסן. אבל המאזניים שייכים לי. אני משתמש בהם כדי לשקול את המנות שלי. לשימוש עצמי. אבל אני לא סוחר. יש לי עבודה. אני לא צריך לסחור.
 
תובע: במה אתה עוסק?
 
נאשם: אני שליח. בעיקר בסופי השבוע. זה כסף טוב. שחור, אתה יודע.
 
תובע: כלומר, אם הבנתי נכון אתה אומר שהמחסן לא שייך לאדם בשם מראדו, אלא למישהו אחר. ואותו אדם הוא סוחר הסמים שלך? אבל איך הגיעו לשם שלושה קילוגרמים של קוקאין? זאת כמות גדולה של קוקאין. אתה יודע כמה זה שווה ברחוב?
 
נאשם: אני לא ממש יודע כי אני לא סוחר בדברים כאלה. אבל זה שווה הרבה. אולי מיליון קרונות. הבחור שאני קונה ממנו שֹם את הסמים במחסן בעצמו אחרי שאני משלם לו. כך אנחנו נמנעים מקשר ישיר ולא רואים אותנו יחד. אנחנו חושבים שזאת שיטה טובה. אבל עכשיו הוא דפק אותי, כנראה. הוא שם את כל החומר שלו במחסן כדי להפיל אותי.
 
תובע: בוא נחזור על זה שוב. לדבריך, המחסן לא שייך לאדם בשם מראדו וגם לא לך, הוא גם לא שייך לסוחר שאתה קונה ממנו, אבל הוא משתמש בו לפעמים לצורך עסקיו איתך. ועכשיו אתה חושב שהוא זה שאיחסן שם את כל הקוקאין. חורחה, אתה באמת מצפה מאיתנו להאמין לך? למה שסוחר הסמים שלך ירצה לאחסן שלושה קילוגרמים קוקאין במחסן שיש לך גישה אליו? מה גם שאתה משנה את התשובות שלך כל הזמן ומסרב לנקוב בשמות. אתה לא אמין.
 
נאשם: בחייך, זה לא כזה מסובך. פשוט התבלבלתי קצת. העניין הוא כזה: אני משתמש במחסן לעתים נדירות. הסוחר שלי משתמש בו לעתים נדירות. אני לא יודע למי שייך כל הקוקאין, אבל סביר להניח שזה החומר של הסוחר שלי.
 
תובע: והשקיקים? למי הם שייכים?
 
נאשם: הם בטח שייכים לסוחר שלי.
 
תובע: מה שמו?
 
נאשם: אני לא יודע.
 
תובע: למה אתה מתעקש שהמחסן אינו באמת שלך ושהסמים שנמצאים בו לא באמת שייכים לך? הכול מצביע על כך.
 
נאשם: בחיים לא הייתי מסוגל להרשות את זה לעצמי. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני לא סוחר. מה עוד אתה רוצה שאגיד? הסמים לא שלי.
 
תובע: עדים אחרים במשפט הזה הזכירו שם של אדם נוסף. ייתכן שהסמים שייכים לחבר של מראדו ששמו רָדוֹבָן? רדובן קְרַנְזִ'יץ'.
 
נאשם: לא נראה לי. אין לי מושג מיהו.
 
תובע: אני חושב שאתה יודע. במהלך חקירת המשטרה ציינת שאתה יודע מי הבוס של מראדו. לא התכוונת לרדובן?
 
נאשם: אמרתי לך, אף פעם לא דיברתי על שום מראדו, זאת טעות, אז מאיפה לי לדעת על מה אתה מדבר? אולי תענה לי על זה?
 
תובע: אני שואל פה את השאלות, לא אתה. מיהו רדובן?
 
נאשם: כבר אמרתי לך שאני לא יודע.
 
תובע: תנסה...
 
נאשם: אני לא יודע, לכל הרוחות! אתה מפגר או משהו?
 
תובע: נראה שזה נושא רגיש. אין שאלות נוספות. תודה. ההגנה רשאית להציג את שאלותיה.
 
* * *
 
תיק מספר בִּי 4537-04: המדינה נגד חורחה סלינס בריו, סעיף 1. ההמשך הוא חקירה של העד מראדו סלובוביץ' בעניין סמים במחסן בקוּנגֶנְס קוּרוָוה. העד הושבע והוזכרו לו זכויותיו. זהו עד מטעם התביעה.
 
תובע: שמך הוזכר בחקירה הראשונית בהקשר לנאשם, חורחה סלינס בריו, כאדם ששוכר מחסן של חברת "שוּרְגַרְד שירותי אחסון", ליד קונגנס קורווה בסְקוֹרְהוֹלְמֶן. מהו הקשר שלך לנאשם, חורחה סלינס בריו?
 
עד: אני מכיר את חורחה, אבל אני לא שוכר שום מחסן. הכרנו אחד את השני מזמן. גם אני הייתי מסובך עם סמים, אבל נגמלתי לפני כמה שנים. אני נתקל בחורחה לפעמים. בפעם האחרונה ראיתי אותו בקניון בסוֹלְנָה. הוא אמר לי שהוא מנהל את עסקי הסמים שלו באיזה מחסן בצד השני של העיר. הוא אמר שהוא התקדם בחיים ושהוא התחיל למכור המון קוקאין.
 
תובע: הוא אומר שהוא לא מכיר אותך.
 
עד: זה לא נכון. אנחנו לא ממש חברים, אבל אנחנו מכירים.
 
תובע: בסדר. אתה זוכר מתי ראית אותו? אתה יכול לספר לי בפירוט מה הוא אמר?
 
עד: זה היה באביב, נדמה לי שבחודש אפריל. נסעתי לסולנה לבקר כמה חברים ותיקים. אני לא מסתובב שם בדרך כלל. בדרך הביתה נכנסתי לקניון להמר על סוסים. נתקלתי בחורחה במכולת. הבגדים שלו היו יפים וכמעט לא זיהיתי אותו. כשהיינו חברים המצב שלו היה מחורבן לגמרי.
 
תובע: ומה הוא אמר?
 
עד: הוא אמר שהולך לו טוב. הוא אמר שהוא עשה עסק טוב עם הלבן — הוא התכוון לקוקאין. הפסקתי להשתמש בזה ולכן לא רציתי לשמוע יותר, אבל הוא המשיך להשוויץ. הוא אמר שהוא שומר הכול במחסן מדרום לעיר. נדמה לי שהוא אמר שזה נמצא בסקוֹרהולמֶן. אז אמרתי לו לשתוק כי לא רציתי לשמוע על כל החרא שהוא מסובך בו. הוא התעצבן עלי ואמר לי ללכת לעזאזל או משהו כזה.
 
תובע: אז הוא כעס?
 
נאשם: הוא התעצבן, כאילו, כי חשבתי שהוא מלכלך. אולי בגלל זה הוא המציא איזה סיפור על הקשר שלי למחסן הזה.
 
תובע: הוא אמר עוד משהו בנוגע למחסן?
 
נאשם: לא, הוא רק אמר ששם הוא מאחסן את הקוקאין שלו. ושהמחסן נמצא בסקורהולמן.
 
תובע: תודה. אין שאלות נוספות. תודה על זמנך.
 
חלק ראשון
 
1
 
חוֹרחֶה סָלינָס בַּרְיוֹ למד את החוקים מהר מאוד. את תמצית הדיבר הראשון — לעולם אל תתחיל קטטה — היה יכול למנות על אצבעות כף יד אחת: אל תתחצף, אל תבהה, הישאר במקומך, אל תלשין, והכלל האחרון, אל תתלונן אם מזיינים אותך. בהשאלה.
 
החיים הִשתינו על חורחה בקשת. החיים מחורבנים. החיים קשים. אבל חורחה חזק. הם עוד יראו.
 
בית הסוהר גזל ממנו את כוחו, גזל ממנו את הצחוק שלו. חיים של קֶצב שהפכו לחיים של עצב. אבל הוא ידע שיהיה לזה סוף, איזה רעיון שיתממש, מוצא. חורחה — אחד מהחבר'ה. אותו אי־אפשר לשבור. הוא יֵצא משם, יפרוץ החוצה, יברח מהחור המסריח הזה. היתה לו תוכנית.
 
אדיוס, לוזרים!
 
שנה, שלושה חודשים ותשעה ימים בכלא. כלומר, יותר מחמישה־עשר חודשים, יותר מדי מאחורי קיר בטון באורך שבעה מטרים. התקופה הארוכה ביותר שריצה חורחה אי־פעם. הוא ריצה רק תקופות קצרות עד אז: שלושה חודשים בגין גניבה, ארבעה חודשים בגין החזקת סמים, נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה רשלנית. הפעם, לעומת זאת, הוא נאלץ להתרגל לחיים בפנים.
 
אוֹסְטְרוּקֶר הוא בית סוהר שמור ביותר, מתקן כליאה מדרגת אבטחה שנייה, שאליו נשלחו בעיקר אסירים שהורשעו בעברות סמים. שמירה כבדה הוצבה עליו משני הכיוונים. שום דבר שלא אמור להיכנס אליו לא נכנס. כלבי גישוש ריחרחו את כל המבקרים. גלאי מתכות פישפשו בכל כיס. סוהרים ריחרחו את האווירה הכללית. טיפוסים מפוקפקים לא יכלו לבקר. כניסה אושרה לאימהות, לילדים ולעורכי דין בלבד.
 
ולמרות הכול הם לא הצליחו. בתקופת כהונתו של מפקד בית הסוהר הקודם, המקום היה נקי. כעת הושלכו שקיות חשיש מעבר לחומה בעזרת קְלָעים. אבות קיבלו מבנותיהם ציורים ספוגים באֶל־אֶס־דִי. החומר הוטמן במדשאה בחצר או הוסתר באגפים, מעל החלק הפנימי של הגג, מקום שהכלבים לא יכלו לרחרח. כולם היו אשמים, אבל לא היה אפשר להאשים איש.
 
אנשים רבים עישנו מדי יום. הם היו שותים כחמישה־עשר ליטרים של מים, כדי שהדבר לא יתגלה בבדיקות שתן. אחרים שאפו הרואין. הם שכבו בתאיהם והעמידו פני חולים ליומיים, די זמן כדי שבדיקת השתן לא תהיה חיובית.
 
אנשים שריצו באוסטרוקר תקופות ממושכות הופרדו. הסוהרים עשו כמיטב יכולתם לפרק את הכנופיות — "הגנגסטרים המקוריים", "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים", "אחוות הזאבים", "בני פִיטְיָה", מה שרק תרצו.
 
סוהרים רבים פחדו. הם ויתרו. קיבלו את השטרות שדחפו להם בתור לקבלת אוכל, במגרש הכדורגל, בחנות. הנהלת הכלא ניסתה להיות מעורבת, לסכל את הפעולות הללו, לשלוח סוהרים למוסדות אחרים. אבל זה לא שינה דבר. כנופיות נמצאו ממילא בכל בתי הסוהר. החלוקה ברורה: גזע, מגורים, סוג הפשע. כנופיות הלבנים העליונות לא השתוו להם. "מלאכי הגיהינום", "הבנדידוס", "היוגוסלבים" ו"הגנגסטרים המקוריים" היו הכרישים. הם אירגנו את הדברים בחוץ. סחרו בחומר כבד. פרטי המבצע היו ברורים: לגלגל סכומים כבדים באמצעות פעילות פלילית ענפה.
 
אותן הכנופיות שלטו גם בעיר מחוץ לחומות. בזכות טלפונים ניידים זעירים שהוברחו, הכול נעשה קל, כמו החלפת ערוצים בשלט רחוק. מוטב היה לה לחברה שתיכנע.
 
חורחה התחמק מהם. לאחר זמן־מה ממילא רכש חברים. הוא הסתדר, מצא תחומי עניין משותפים. צ'יליאנים התחברו זה לזה. אנשים מסוֹלֶנְטוּנָה יצרו קשרים זה עם זה. רוב המשתמשים בלבן התחברו זה לזה.
 
הוא הסתובב עם רוֹלַנְדוֹ — זקן ממוצא לטיני ממַרְשְטָה. האיש הגיע לשוודיה מהעיר סַנְטִיאגוֹ בשנת 1984. הוא ידע על לבן יותר משבּוֹקֵר יודע על חרא של סוסים, אבל הוא לא היה מכור לגמרי. נותרו לו שנתיים לרצות על הברחת קוקאין גולמי בבקבוקי שמפו. בחור שכדאי להכיר. חורחה כבר שמע את שמו כשגר בסולנטונה. אבל יתרונו של רולנדו היה בקשר שלו לכנופיית "הגנגסטרים המקוריים". הדבר פתח דלתות, העניק זכויות יתר, הבטיח טובות הנאה, גישה לטלפונים ניידים, לחשיש, לקוקאין, ואם התמזל לך המזל — לירחוני פורנו, ליין המיוצר בכלא, לעוד סיגריות.
 
חורחה נמשך לכנופיות, אבל הוא היה מודע לסכנה. אתה כובל את עצמך, נעשה פגיע. אתה סומך עליהם, והם דופקים אותך.
 
הוא לא שכח כיצד נכווה. היוגוסלבים מכרו אותו, סיבכו אותו במשפט. הוא ישב בכלא בגלל רדובן — בן זונה אמיתי.
 
לעתים קרובות הם ישבו בחדר האוכל והזריקו חומר. הוא, רולנדו ושאר הבחורים ממוצא לטיני. אבל הם לא דיברו ספרדית. אלה מביניהם שהשתייכו לכנופיות היו עלולים לעורר חשד אצל חבריהם לכנופיה. קדימה, דברו עם בני ארצכם ובלו בנעימים, אבל לא עד כדי כך שאנחנו לא נבין אתכם.
 
היום: קצת יותר משבועיים, לפני שיוציא את תוכניתו אל הפועל. הוא חייב להיות רגוע. אי־אפשר לברוח לגמרי לבד, אבל הוא אפילו לא סיפר לרולנדו. עדיין. ראשית צריך לוודא שאפשר לסמוך על האיש. צריך להעמיד אותו במבחן כלשהו, לבדוק עד כמה חזקה החברות שלהם.
 
רולנדו — אחד מהחבר'ה שבחר בדרך הקשה. לא די באספקה קבועה של לבן כדי שתצטרף ל"גנגסטרים המקוריים". אתה צריך להיות מסוגל לכסח את הצורה של כל מי שהמנהיג שלך חושב שהוא מכוער. רולנדו קיים את חלקו: הקעקועים סביב הצלקות שעל מפרקי אצבעותיו זעקו סיפור אלים משלהם.
 
רולנדו אכל מעט אורז. הוא דיבר שוודית רצוצה בפה מלא אוכל. "גולמי אפילו יותר טוב ממעובד. כמו מוצר באמצע, לא גמור. זה מעִיף אותך יותר. לא צריך להתעסק עם הבחורים האלה ברחוב, כן? צריך לעשות עסקים עם גנגסטרים אמיתיים, על אמת. חבר'ה מהשכונה, לא כאלה שהמשטרה יושבת על הזנב שלהם כל היום. כאלה שיכולים לזוז בקלות יותר. בלי 'אבק מלאכים'1 מחורבן. יותר קל להחביא את זה."
 
1 סם הגורם להזיות. [כל ההערות הן של המתרגמת]
 
הכלא היה בית ספר מעולה, גם אם חורחה כבר שמע את כל הרעיונות הלא מפותחים של רולנדו. חורחה היה פתוח לשמוע אותם. הוא למד. האזין. הוא ידע הרבה דברים עוד לפני שנכנס לכלא. לאחר חמישה־עשר חודשים באוסטרוקר, הכיר את העסק לפני ולפנים.
 
חורחה היה גאה בעצמו. הוא הכיר את כל נתיבי הברחת הקוקאין מקולומביה דרך לונדון, איפה להשיג חומר, מה מחירו, איך לחלק אותו, באיזה מתווך להשתמש, איפה לפרוק את החומר, איך לעבות אותו בלי שהמכורים יגלו, ואיך לדלל אותו בעזרת חומרים כימיים אחרים בלי שהעשירים מאזור סְטוּרֶפְּלָן היוקרתי יבחינו בכך. איך לארוז אותו, את מי צריך לשחד, ממי צריך להתחמק, עם מי צריך לשמור על קשר הדוק. ואחד מהם — רדובן.
 
לעזאזל.
 
חדר האוכל היה מקום טוב לשיחות פרטיות. הוא היה רועש מספיק כדי שאיש לא ישמע את דבריך. נוסף על כך, זה לא נראה חשאי. בלי התחמקויות. סתם פטפוטים גלויים.
 
חורחה היה צריך לנתב את השיחה לכיוון הנכון. לברר את עמדתו של רולנדו.
 
"דיברנו על זה אלף פעמים. אני יודע שאתה בעניין. אבל אני מתכוון להתרחק לכמה זמן מהחומר. כשאני יוצא מפה אני מתחפף מהמדינה הנאצית הקפואה הזאת. ואני לא מתכוון להפוך לאיזה סַטְלָן מחורבן בעצמי."
 
"לצבור נקודות; לא להשתמש לעולם, רק למכור. סיסמת היום."
 
הוא בחן את רולנדו בזהירות.
 
"יש לך קשרים טובים. הכרישים יגנו עליך, נכון? אף אחד לא ייגע בך פה. לעזאזל, אתה יכול להצליח לברוח היום בקלות."
 
"לברוח? זאת לא התוכנית שלי כרגע, בנאדם. אגב, שמעת? אתה מכיר את הבחור הזה, יוּנָס נוֹרְדְבָּג, מה'גנגסטרים המקוריים'? הוא נעצר."
 
חורחה הבין. "אני יודע מי זה. הוא היה דופק את נערת האמצע ההיא, האנָה גְראף. הבחור ברח ממעצר בגוֹטֶנְבּוּרְג, נכון?"
 
"נכון. ביום שקיבל את גזר הדין. שבע וחצי שנים על שני מקרי שוד פשוטים ועל תקיפה מדרגה שלישית."
 
"לעזאזל, בנאדם, הוא חירבן את העסק."
 
"הוא עדיין מלך. תקשיב: הבנאדם שבר חלון וירד מקומה שמונה. איזה שבע־עשרה מטר גובה. חמש שמיכות קרועות. יפה, לא?"
 
"יפה מאוד."
 
תמשיך, חביבי, תמשיך, אמר חורחה לעצמו, תוביל את השיחה, תקרא את המחשבות של רולנדו. תוציא ממנו מה הוא חושב עליך ועל בריחות. בעדינות.
 
"איך הוא נעצר?"
 
"עם כל הכבוד, הבנאדם לא מתוחכם במיוחד. הוא ישב בברים בגוטנבורג. חגג. בטח רצה לפגוש עוד האנה עם ציצים גדולים. הרגיש כמו מַלְיָין. הוא רק צבע את השיער שלו בלבן והרכיב משקפי שמש. כאילו, מה, אתה מחפש שיעצרו אותך?"
 
חורחה הסכים בשקט. רק לצבוע את השיער זה דבר מטורף לחלוטין. הוא יֵלך על בטוח. הוא אמר, "לא היה לו מה להפסיד. הוא בטח חשב 'אפילו אם יתפסו אותי אני לא אקבל עוד חודשִים לשבת. הם לא יוסיפו עוד זמן לשבע וחצי שנים'."
 
"זה כמעט הצליח. תפסו אותו בהֶלְסִינְבּוֹרג."
 
"מנסה לחצות את הגבול?"
 
"כנראה. נרשם בבית מלון בשם בדוי. תפסו אותו עם דרכון מזויף. זה היה יכול להצליח. קודם לדנמרק, ואז הלאה. לבחור בטח היה מחבוא באיזה מקום. אבל מישהו הלשין. הודיע למשטרה איפה הוא נמצא. מישהו בטח ראה אותו בברים."
 
"מישהו מה'גנגסטרים המקוריים' ידע שהוא עומד להתחפף?"
 
"מצטער, חורחה, אני לא יכול לדבר על דברים כאלה."
 
"אבל לא היית עוזר לאחד מה'גנגסטרים המקוריים' אם הוא היה בורח?"
 
"אלא מה?"
 
בול פגיעה. תתקרב, חביבי, תבחן אותו.
 
חורחה ידע איך מתנהלים העניינים. חברים בפנים לא דומים לחברים בחוץ. החוקים אחרים. מערכי הכוח ברורים יותר. תקופת המאסר משמעותית. מספר הפעמים בפנים זה משמעותי. סיגריות משמעותיות. חשיש משמעותי עוד יותר. טובות מתוגמלות במערכות יחסים. העברות שביצעת משמעותיות: אנסים ופדופילים לא שווים כלום. מכורים ואלכוהוליסטים בתחתית הסולם. תקיפה וגנֵבה משמעותיות יותר, מבַצעי שוד מזוין וכרישי סמים היו בראש המדרג. הכי חשוב: המעמד החברתי שלך. על פי החוקים שבחוץ, רולנדו היה חבר. על פי אמות המידה של הכלא — הוא שיחק בליגה הלאומית, וחורחה שיחק בליגה ז'.
 
חורחה לגם מהמשקה התוסס שלו. "לעזור למישהו שכבר יצא זה דבר אחד, אבל היית עוזר למישהו לברוח?"
 
"תלוי בכמה מסתכנים וכל החרא הזה. לא הייתי עוזר לסתם איזה מישהו. הייתי עוזר ל'גנגסטר מקורי'. לעזאזל, אָמִיגוֹ, הייתי עוזר גם לך, אתה יודע. בחיים לא הייתי סותם את הפה בשביל איזה גלוח ראש, או בשביל חבר מזדיין ב'אחוות הזאבים'. גם הם יודעים את זה. גם הם לא יעזרו לי בחיים."
 
בינגו.
 
שתיקה של שלוש שניות.
 
רולנדו עשה דבר שחורחה מעולם לא ראה אותו עושה. הוא הניח את הסכו"ם שלו כיאה על צלחתו. לאט.
 
ואז הוא חייך ואמר, "חורחה, יש לך תוכניות, או מה?"
 
חורחה לא ידע מה לעשות. רק השיב לו בחיוך.
 
בתקווה שרולנדו חבר אמיתי, כזה שלא בוגד בחבריו.
 
אף על פי כן הוא ידע: חברים בפנים משחקים על פי כללים שונים.
 
2
 
ארבעה גברים ישבו בחדר אורחים. הם מוכנים לחגיגה.
 
שערו של יוֹ הוחלק לאחור. הוא ידע שרבים לא אהבו את התסרוקת שלו. הם היו מביטים בו בתיעוב וקראו לזה "תסרוקת של אידיוט". אבל קומוניסטים כאלה לא מבינים כלום, אז זה לא אמור להפריע לו.
 
גם שערו של הבחור שלידו הוחלק לאחור. לבחור מספר שלוש היתה תספורת קצרה יותר. כל שערה היתה בדיוק במקום הנכון. שביל מוקפד בצד חצה את שערו כמו סרגל. המראה הטיפוסי של ניו אינגלנד. שערו של הבחור האחרון היה באורך ממוצע. ולתלתליו הבלונדיניים היה קסם פרוע.
 
הבחורים בחדר היו טובים ונאים. ילדי שמנת. עם תווי פנים ברורים, גב ישר, זקופי קומה. הם ידעו שהם נראים טוב, בחורים שמבינים עניין. הם ידעו איך להתלבש, איך לשאת את גופם, איך להתנהג. הם הכירו את כל התרגילים. איך למשוך תשומת לב, בנות, מנעמי החיים בזמינות של עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
 
האווירה הכללית בחדר — מחשמלת. אנחנו יודעים לחגוג. וזה יהיה בדיוק לפי הטעם שלנו.
 
זה לילה טוב, חשב יו, הבחורים שולטים בעניינים. מוכנים לקרב. כמו תמיד, הם תידלקו בבית של פִּיטֶה, הבחור עם השביל בצד. דירת החדר היפה, הממוקמת ברחוב אַרטילֶרגָטָן היוקרתי, היתה מתנה מהוריו של פיטה ליום הולדתו העשרים, לפני שנתיים. יו הכיר את המשפחה: האב — כריש נדל"ן שהתחנף לממונים עליו ובעט בכל מי שנמצא מתחתיו, האם — ממשפחה עשירה וותיקה שהחזיקה בבעלותה כמעט מחצית מסטוקהולם, נוסף על אחוזה כפרית של מאות דונמים במחוז סוֹרֶמְלנד. כמו שצריך.
 
הם סיימו לאכול. מכלי הקלקר עדיין היו מונחים על הדלפק במטבח. זה היה משלוח ממסעדת סטייקים בהומֶלְגַרְדֶן — מסעדה מקסיקנית־אמריקנית יוקרתית שמגישה בשר איכותי.
 
עכשיו ישבו על הספות ושתו.
 
יו' נפנה אל הבחור המתולתל, ששם החיבה שלו נִיפֶּה, ושאל: "לא כדאי שנזוז בקרוב?"
 
ניפה, ששמו האמיתי היה נִיקְלָס, הביט ביו' וענה בקולו המלוקק, "הזמנו שולחן לחצות. אין צורך למהר."
 
"טוב, אז יש לנו זמן לעוד סיבוב של ויסקי וקולה."
 
"ומתי ננסה את הקוֹק האחר?"
 
"מצחיק מאוד, חכמולוג. תירגע, ניפה. נקבל את המנות שלנו כשנגיע לשם. זה ייקח עוד זמן."
 
השקיק שהכיל ארבעה גרם בער בכיס הז'קט הפנימי של יו. הבנים נהגו להשיג את המנה של סוף השבוע, כל אחד בתורו. הסחורה הגיע מאיזה כהה עור, בְּלָאטֶה,2 שקנה אותה מאיזה חבר כנופייה יוגוסלבי. יו לא ידע מיהו המנהיג, אבל הוא ניחש. אולי זהו רדובן הידוע לשמצה בכבודו ובעצמו.
 
2 כינוי גנאי בעגה שוודית המתייחס לאנשים כהי עור שמוצאם לרוב מהמזרח התיכון, אפריקה ודרום אמריקה, המתגוררים בארצות צפון אירופה.
 
יו' אמר, "חבר'ה, הלילה באמת הלכתי על גדול. הבאתי ארבעה גרם. כל אחד יקבל לפחות חצי גרם ועדיין יישאר מספיק לתת לבנות."
 
פרדריק, הבחור האחר ששערו הוחלק לאחור, לגם מהמשקה שלו. "אתה מתאר לעצמך כמה הטורקי הזה בטח מרוויח מאיתנו ומכל החברים שלנו?"
 
"אני בטוח שהוא מרוויח יפה." ניפה חייך. הוא העמיד פנים שהוא סופר כסף.
 
יו' שאל, "כמה לדעתכם הוא מרוויח? מאתיים לגרם? מאה חמישים?"
 
נושאי השיחה נעשו מוכרים יותר. יו הכיר אותם בעל־פה: חברים משותפים, בנות, שמפניית מוֹאֶט ושַנְדוֹ. דברים מסוימים תמיד היו ברורים מאליהם. זה לא שלא יכלו לדבר על דברים אחרים, הם לא אידיוטים. הם חונכו להתבטא בצורה הטובה ביותר, אלא שהם לא הרחיבו את תחומי העניין שלהם שלא לצורך.
 
לבסוף הגיעו לעניינים עסקיים.
 
פרדריק אמר, "לא צריך כל כך הרבה כסף כדי להקים חברה. מאה אלף קרונות יספיקו. אני חושב שזה הון המניות הנמוך ביותר. אם נעלה רעיון מגניב נוכל לגמרי לעשות את זה. לנסות לעשות קצת עסקים, לרשום את החברה בשם מדליק, למנות ועד ומנכ"ל, והכי טוב: לקנות דברים פטורים ממס. כמה מגניב זה יהיה!"
 
יו' ניתח את פרדריק בעין בלתי מקצועית. הבחור לא גילה כל עניין באנשים, והיתה בכך הקלה מסוימת. הוא אפילו לא שאל מאיפה הגיע יו, וגם לא שום דבר אחר על אודות הרקע שלו. הוא דיבר בעיקר על עצמו, על מותגים יוקרתיים ועל סירות.
 
יו שתה ויסקי וקולה ומזג לעצמו ג'ין וטוֹניק חזק.
 
"נשמע מגניב לגמרי. ומי ייתן לנו מאה אלף קרונות?"
 
ניפה התערב, "זה קל, לא? הרעיון הזה מוצא חן בעיני."
 
יו שמר על שתיקה. הוא חשב מהיכן ישיג מאה אלף, וכבר ידע את התשובה: משום מקום. אבל הוא לא אמר דבר. הוא שיתף פעולה, חייך.
 
ניפה החליף את המוזיקה. פיטה הניח את רגליו על שולחן הקפה הנמוך והצית סיגריית מרלבורו לייט. פרדריק, שקנה לא מכבר שעון "פָּטֶק פִילִיפּ", שיחק עם הרצועה ודיקלם לעצמו בקול, "שעון של 'פטק פיליפ' זה אף פעם לא דבר שבאמת שייך לך. אתה רק שומר עליו בשביל הדור הבא."
 
הלהיט האחרון של ליידי גאגא בקע ממערכת הסטריאו.
 
יו אהב את התדלוקים האלה. השיחות. האווירה. אלה בחורים על רמה, בחורים שנראים טוב ותמיד לבושים היטב. הוא העביר עליהם מבט.
 
חולצות מכופתרות של פול סמית ושל דיור, ואחת שנתפרה לפי מידה על ידי חייט מרחוב גֶ'רְמין שבלונדון. חולצה אחת — בעלת צווארון אמריקני וחפתים כפולים — היתה של המותג הצרפתי "אֵי־פִּי־סי". שניים מהבחורים לבשו מכנסי ג'ינס של חברת אַקְנֶה. אחר לבש מכנסיים של גוּצִ'י עם עיצוב מובחן על הכיסים האחוריים. אחד הבחורים לבש מכנסי כותנה שחורים. הז'קטים היו מהודרים. אחד של בָּלַנְסִיאָגָה, דגם חום מקולקציית האביב עם רכיסה כפולה לפנים, ודגם קצר בעל שני קפלים מאחור. עוד ז'קט שחור מפוספס של דיור, בגזרה צרה, עם שני כיסים בצד אחד. אחד הז'קטים נתפר לפי מידה אצל חייט בסֵבִיל רוֹ שבלונדון: תפרים בולטים בדש השרוולים ובטנת משי אדומה. הצמר היה בצפיפות של מאה וחמישים חוטים לאינץ' — האיכות הגבוהה ביותר שיש. סימן ההיכר של חליפה נאה: הקווים הזורמים של הבטנה והעובדה שאיננה תלויה ברפיון. במקרה הזה הבטנה היתה רכה מאוד וזורמת והתאימה לגוף טוב יותר מכל ז'קט שאפשר למצוא בחנויות בשוודיה.
 
אחד הבחורים לא לבש ז'קט. יו תהה מדוע.
 
אחרונות חביבות: הנעליים של טוֹדְ'ס, של "מארק ג'ייקובס", מוקסינים של גוצ'י, עם אבזם הזהב הקלסי, נעלי הגומי המבוקשות ביותר של פּראדה, עם הסמל האדום בתחתית העקב, שיוצרו במקור עבור המפרשית של פראדה באליפות העולם.
 
ומעל הכול: חגורות עור שחורות דקות: הוגו בוס, גוצ'י, לואי ויטון, קוֹרְנֶלְיאנִי.
 
יו העריך את השווי הכולל בסך 72,300 קרונות, לא כולל שעונים, חפתים, וטבעות חותם ־ שעליהן הוטבעו סמלי המשפחות.
 
לא רע.
 
על השולחן היו ויסקי, וודקה בטעם וניל, ג'ין, חצי בקבוק מי טוניק של שוופס, קולה ולגין ליַיִן, שהיה כמעט מלא במיץ תפוחים — מישהו העלה רעיון להכין אֶפְּל מרטיני, אבל שתה רק כוס אחת.
 
לא פה נשתכר, הם הסכימו פה אחד, נדפוק את הראש במועדון. שולחן במועדון הלילה "קַרְמָה" הוזמן מראש. בעיקרון, גם בחורות היו כלולות בהזמנה.
 
איזו אווירה, חשב יו. וההכנות. איזו חברות נהדרת. בחורים מגניבים. הלילה של סטוקהולם היה הלילה שלהם.
 
הוא סקר במבטו את החדר. גובה התקרה עלה על שלושה מטרים. כרכובים מהודרים, שתי כורסאות וספה אפורה על שטיח פרסי אמיתי — ארבע מאות אלף לולאות קטנטנות, פרי עמלו של איזה ילד משועבד. כמה ירחוני "מקסים" ו"גִ'י־קְיוּ", ועוד ירחונים של מכוניות וסירות היו זרוקים על הספה. שלושה מדפי ספרים נמוכים מחנות היוקרה לרהיטים מעוצבים "נוֹרְדִיסְקָה גָלֶרְיֶיט" היו צמודים לאחד הקירות. אחד מהם היה עמוס בתקליטורי מוזיקה ודי־וי־די. על השני ניצבה מערכת סטריאו מתוצרת "פָּיוֹנִיר". היא לא היתה גדולה, אבל ארבעת הרמקולים הקטנים שהותקנו בפינות החדר היו עוצמתיים למדי.
 
המדף האחרון היה עמוס בספרים, ירחונים וקלסרים. בין הספרים היה גם קטלוג כרוך של האצולה השוודית, כמו גם אסופת כתביו של הסופר סְטְרינְדבֶּרְג, וכמה ספרי מחזור מבית הספר התיכון. האסופה של סטרינדברג היתה בוודאי מתנה מהוריו של פיטה.
 
הטלוויזיה היתה רחבה, שטוחה מאוד ויקרה להחריד.
 
כולם הסתובבו בבית בנעליים. טיפוסי. סוגיית הנעליים בבית מחלקת את השוודים לשלושה סוגי אנשים: האנשים שנכנסים לבית בנעליים ובגישה הנכונה — האם יש דבר גרוע יותר מלהסתובב במסיבה בלבוש חגיגי ובגרביים? הסוג השני הוא אנשים שנתקפים חוסר ביטחון ובודקים מה עושים האחרים. ייתכן שלא יחלצו את הנעליים אם האחרים לא יחלצו אותן. פחדנים. צבועים. הסוג השלישי והאחרון: אלה שחושבים שתמיד כדאי לחלוץ נעליים, והם מתהלכים חרש בגרביים ספוגי זיעה, אנשים שיכולים להאשים רק את עצמם.
 
יו שנא אנשים שמתהלכים בגרביים בלבד, ובמיוחד אם בגרביים היו חורים. הפתרון שהציע היה פשוט: כדור בעורף. המראה של בוהן תועה הגעיל אותו. כל כך סְוֵוני.3 סימן מובהק לחוסר עידון. סיכום חוקי עולם הגרביים: אל תחלוץ נעליים, לעולם אל תגרוב גרביים נטולי עקב והקפד לא לחשוף את העור שבין המכנסיים לגרביים. הגרביים צריכים תמיד להיות שחורים, או לחלופין גרביים עליזים בצבעים רועשים, אם שולבו במראה קודר.
 
3 כינוי גנאי לילידי שוודיה, שמרמז על המוניות.
 
ליתר ביטחון גרב יו גרבי ברך שחורים, של חברת "ברלינגטון", כמו תמיד. הוא גרס שֶקל הרבה יותר למיין אותם לאחר הכביסה, אם כולם באותו הצבע.
 
התוכנית לאותו הלילה היתה פשוטה: תמיד בטוח יותר להזמין בקבוקי משקה שלמים. קל יותר להזמין אותם. צריך לשתות בְּעלות של ששת אלפים קרונות לפחות.
 
ואז לשוֹטים. לשתות, להסניף, לשתות, להסתכל על חתיכות, אולי לרקוד קצת, לשוחח, לפלרטט, לפתוח עוד כפתורים בחולצה, להזמין שמפניה, להתחיל עם בחורות, שוב להסניף, להזדיין.
 
יו לא יכול להניח לעניין. הוא חזר אליו שוב ושוב. השאלות צצו במוחו. כמה מרוויח הסוחר השחור? האם הוא עובד שעות ארוכות? עד כמה העבודה מסוכנת? ממי הוא קונה? מהם הרווחים? איך הוא משיג לקוחות?
 
הוא אמר, "כמה הוא מרוויח בחודש לדעתכם?"
 
"מי?" שאל פרדריק, מופתע.
 
"הטורקי. הבלאטה שממנו אנחנו קונים ק'. הוא ממש גוֹרְדוֹן גֵקוֹ,4 לא?" הבנים הזכירו את הסרט "וול סטריט" באופן קבוע. יו צפה בסרט יותר מעשר פעמים ונהנה מכל שנייה. מהפַּשטות של רדיפת הבצע.
 
4 דמות של אדם חמדן ותאב בצע מהסרט "וול סטריט".
 
ניפה צחק, "אתה לא מפסיק לדבר על כסף. מה זה משנה בכלל? אני בטוח שהוא מרוויח הרבה, אבל אתה חושב שהוא מגניב? ראית פעם את הבגדים שלו? ז'קט עור של כפריים, שרשרת זהב עבה של צוענים שתלויה מעל החולצה שלו, מכנסיים רפויים מאיזו חנות מפעל או משהו, חפתים ענקיים בחולצות שלו. הוא ממש כלי."
 
יו פרץ בצחוק מתגלגל.
 
הם הניחו לנושא.
 
כעבור שתי דקות צילצל הטלפון הנייד של פיטה. הוא הצמיד את הטלפון לאוזנו כשדיבר. בתוך כך חייך אל הבחורים חיוך רחב. יו לא הצליח לשמוע את דבריו.
 
פיטה ניתק את השיחה. "חבר'ה, יש לי הפתעה קטנה בשבילנו הערב. הם מחפשים חניה."
 
ליו' לא היה מושג על מה הוא מדבר. הבחורים האחרים החליפו מבטים ידעניים, להוטים.
 
חלפו חמש דקות.
 
פעמון הדלת צילצל.
 
פיטה ניגש לפתוח את הדלת. הבחורים האחרים נשארו במקומם בסלון.
 
ניפה החליש את עוצמת המוזיקה.
 
בחורה גבוהה במעיל גשם ושרירן בז'קט ג'ינס שחור נכנסו אל החדר.
 
פניו של פיטה קרנו. "והנה החימום לערב זה."
 
הבחורה ניגשה למערכת הסטריאו כאילו דיגמנה על מסלול. היא היתה מלאת ביטחון ויציבה, כמעט ריחפה על עקבי הסטילטו הגבוהים מאוד של נעליה. היא היתה בת עשרים לכל היותר. שערה החום היה חלק מאוד. יו תהה אם היא חובשת פאה.
 
היא החליפה את המוזיקה והגבירה את עוצמתה.
 
הזמרת קיילי מינו: "אם אתה מפחד לעוף, לעולם לא תגיע לגן עדן."
 
הבחורה פשטה את מעיל הגשם. מתחתיו היא לבשה חזייה שחורה, חוטיני וגרבי ניילון עם ביריות.
 
היא החלה לרקוד לצלילי המוזיקה. הריקוד היה מפתה, מזמין. היא התפתלה, חייכה אל הבנים כאילו היא מחלקת ממתקים, היא הניעה את ירכיה, העבירה את לשונה על שפתה העליונה, הניחה אחת מרגליה על קצה שולחן הקפה. היא נשענה קדימה והישירה מבט אל יו. הוא ציחקק בעליזות וצעק, "איזה בונוס יפה, פיטה! היא יותר טובה מזאת שהיתה לנו לפני הקיץ."
 
החשפנית התנועעה לקצב המוזיקה. היא נגעה בעצמה בין רגליה. הבנים ייללו. היא ניגשה אל פיטה, נישקה אותו על לחיו, ליקקה את אוזנו. הוא ניסה לצבוט את ישבנה. היא התרחקה ממנו בצעדי ריקוד וידיה מאחורי גבה. היא הניעה את מפשעתה קדימה ואחורה לקצב המוזיקה. היא פתחה את סוגר חזייתה והשליכה אותה אל השרירן, שנשען על הקיר ולא זז. המוזיקה המשיכה להתנגן. היא זזה מהר יותר, קימרה את גבה. שדיה קיפצו. הבנים ישבו מהופנטים.
 
היא תפסה בחוטיני שלה והניעה אותו קדימה ואחורה, הרימה רגל אחת ושוב הניחה אותה על שולחן הקפה. היא נשענה קדימה.
 
האיבר של יו התקשה.
 
ההצגה נמשכה עוד חמש דקות. והיא רק הלכה והשתפרה.
 
בסיומה צחק ניפה ואמר, "אני נשבע שזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מאז טקס הקונפירמציה5 שלי."
 
5 אחד מטקסי הקבלה לנצרות.
 
פיטה שילם את החשבון במסדרון. יו תהה מה הנזק.
 
כשעזבו החשפנית והשומר, הם שתו עוד משהו והקשיבו למוזיקה. הם המשיכו לדבר על החוויה.
 
יו רצה לצאת לעיר. "חבר'ה, קדימה. אנחנו הולכים, נכון?"
 
"לא, בואו ניסע במונית!" שאג פיטה.
 
הגיע הזמן לזוז.
 
פיטה הזמין מונית.
 
יו תהה כיצד יוכל להרשות לעצמו את המחיר של לילה שלם עם החבר'ה.
 
3
 
מכון הכושר: מקום הבילוי של הסֶרְבִּים. סטרואידים לרוב, בחורים מגודלים, בקיצור, השטח של רדובן.
 
מראדו בילה ארבע שנים במכון הכושר. הוא אהב את המקום, אף שהמכשירים — שיוצרו על ידי חברה ותיקה, "נוֹרְדִיק גִ'ים" — היו מחורבנים, והקירות לא היו נקיים במיוחד. מבחינתו של מראדו זה לא היה חשוב. השימוש חינם במשקולות והלקוחות היו חשובים. המראה הכולל של המקום: המוני ואופייני לחדרי כושר. צמחי פלסטיק בתוך שני דליים לבנים עם אדמה מלאכותית, טלוויזיה שחוברה אל הקיר מעל אופני הכושר, ובה נראה ערוץ הספורט האירופי, יורו ספורט. מוזיקת יורודאנס בקעה מהרמקולים דרך קבע. כרזה משנת 1992, שבה נראה ארנולד שוורצנגר, וכרזה נוספת שבה נראה השרירן אוּבֶה רִיטֶר באליפות העולם בהרמת משקולות לשנת 1994, שתי כרזות שבהן נראתה קריסטל הנסון — הבחורה עם הריבועים בבטן והציצים מסיליקון. מושך? זה לא הסגנון של מראדו.
 
נישה: בחורים שריריים. אבל לא המשוגעים הכי גדולים לכושר. הבחורים האלה לא קורצו מהחומר הנכון.
 
נישה: בחורים שהגוף, הגודל ומסת השריר חשובים להם, אבל הם גם מבינים שדברים מסוימים חשובים יותר מאימוני כושר. עבודה עשויה להיות חשובה יותר, כבוד חשוב יותר. הכי חשוב תמיד — מר ר'.
 
רדובן החזיק בבעלות על שלושים ושלושה אחוזים ממכון הכושר. זה היה רעיון עסקי מבריק. המכון היה פתוח עשרים וארבע שעות ביממה בכל ימות השנה. מראדו אפילו ראה גברים שואגים אל מול המראות בליל ראש השנה האזרחית. הם הרימו משקולות כבדות בזמן ששאר האנשים במדינה צפו בזיקוקים ושתו שמפניה. מראדו אף פעם לא היה במכון בלילות כאלה. היה לו עסק לנהל. הזמנים הקבועים שלו היו בין תשע וחצי לאחת־עשרה בלילה. אז המכון היה מושלם.
 
המקום היה נכס מבחינות אחרות: בסיס גיוס, אבן שואבת למידע, מחנה אימונים. מראדו השגיח על גושי הבשר.
 
הרגע שמיד לאחר האימון היה אחד מהטובים ביותר ביום עבור מראדו. הגוף היה עדיין חם מהאימון, השיער רטוב, אדים מהמקלחות. ריח סבון הרחצה והדאודורנט, שרירים כואבים.
 
רגיעה.
 
הוא לבש את חולצתו ולא כיפתר אותה. לא היו צווארוני חולצות רחבים דיים עבורו. צווארו היה עבה כמו צוואר של שור.
 
באימון באותו היום הוא התמקד בגב, בשרירים החיצוניים של הירכיים ובשרירי הזרוע. הוא אימן את גבו בעזרת מכשיר. תנועות משיכה אטיות לשרירים בגב התחתון. חשוב לא למשוך בעזרת הזרועות. ואז מתיחות הגב. אימון הגב התחתון. לאחר מכן הירכיים. כשלוש מאות וחמישים קילוגרמים על המתח. הוא שכב על הגב ודחף כלפי מעלה. אומרים שהזווית שבין השוק לבין כף הרגל לא אמורה להשתנות. למראדו אלה בלבולי ביצים שמסַפרים למתחילים. אם אתה יודע מה אתה עושה אפשר למתוח אותן עוד קצת. להשיג את התוצאות הטובות ביותר. ריכוז. הוא כמעט חירבן במכנסיים.
 
החלק האחרון: שרירי הזרוע. השרירים החשובים ביותר. מראדו השתמש רק במשקולות חופשיות.
 
מחר: צוואר, השריר התלת־ראשי ושרירי הירך האחוריים. בטן: כל יום. זה אף פעם לא יותר מדי.
 
היה לו יומן בדלפק הקבלה, שבו כתב מדי יום הערות על כל אימון. מטרותיו של מראדו היו ברורות: להגיע ממאה עשרים ושניים קילוגרמים למאה שלושים ואחת קילוגרמים של מסת שריר טהורה עד חודש פברואר, ואז לשנות את האסטרטגיה. לקרוע את עצמו, לשרוף שומן. עד הקיץ הוא יהיה כולו שרירים. נקי, בלי שומן מיותר. הוא ייראה מעולה.
 
הוא התאמן גם במקום אחר פעם, פעמיים בשבוע — מועדון האגרוף במכון הכושר "פֶּנְקְרֵייס". רגשי האשם הציקו לו. הוא צריך ללכת לעתים קרובות יותר. פיתוח כוח השרירים חשוב. אבל הכוח שימש למטרה מסוימת. כלִי העבודה של מראדו: פחד. הוא הסתמך בעיקר על הגודל שלו והגיע רחוק. ולבסוף התקדם אפילו יותר במה שלמד ב"פנקרייס": לשבור עצמות.
 
הוא נהג להישאר במלתחה כעשרים דקות. הוא נהנה מהידידות המיוחדת שנרקמת בין בחורים שריריים במכון כושר. הם ראו זה את זה, הינהנו, החליפו כמה מילים על תוכנית האימונים של אותו היום, התיידדו. שם גם נהגו להתכנס המנהיגים בארגון של רדובן.
 
נושאי השיחה של השרירנים: הדגמים האחרונים בסדרה חמש של ב־מ־וו, קרב יריות בדרום העיר בסוף השבוע, מכשירי כושר חדשים לאימון השריר התלת־ראשי.
 
שני בחורים טחנו טונה מקופסאות של כחצי קילו. בחור שלישי לגם ממשקה חלבון אפור ונגס בחטיף אנרגיה. הרעיון היה לטחון כמה שיותר חלבונים מיד לאחר האימון. לשקם את תאי השריר הפגועים ולבנות תאים גדולים עוד יותר. בין הבחורים נראה פרצוף לא מוכר. מישהו חדש.
 
מראדו גדול ממדים. הבחור החדש ענק.
 
הוא הפר את כללי הטקס הקבועים: תגיע בזמן, אל תתבלט, בדוק את השטח, נהג בצניעות, כבד אחרים. הבחור הזה, הענק, ישב בדיוק באמצע. הוא חשב, כפי הנראה, שהוא אחד מהחבר'ה. לפחות שמר על שתיקה בינתיים.
 
מראדו גרב את גרביו והמתין. אלו תמיד היו פריטי הלבוש האחרונים שלבש. הוא וידא שכפות רגליו יבשות לגמרי.
 
"יש לי עבודה בסוף השבוע הזה. מישהו מעוניין?"
 
"במה מדובר?" שאל פטריק. שוודי. גלוח ראש לשעבר שעזב את הקבוצה שאליה השתייך ועבד עבור מראדו כבר שנה. קעקועים לאומניים כיסו את כל גופו. היה קשה להבחין ביניהם. הם נראו כמו ערבוביה ירוקה.
 
"לא דבר גדול מדי. אני רק צריך קצת עזרה, כרגיל."
 
"איך, לעזאזל, אנחנו אמורים לעבוד אם אין לנו מושג במה מדובר?"
 
"פטריק, תירגע. אל תחרבן במכנסיים מרוב התלהבות. אמרתי שזה העניין הרגיל."
 
"טוב, מראדו. אני סתם צוחק. סליחה. אבל מה הקטע?"
 
"אני צריך קצת עזרה בגבייה. אתם מכירים את המסלולים שלי בעיר."
 
רַטְקוֹ, בן ארצו וחברו של מראדו, הרים גבה. "גבייה? יותר מהרגיל? הם לא משלמים כל שבוע כמו שצריך?"
 
"רובם, אבל לא כולם. אתה יודע איך זה. יש גם ברים חדשים שעשויים להיות מעוניינים בנו."
 
מחמוד, אחד מהערבים החדשים במכון הכושר, משח את שערו בשעווה. "מצטער, מראדו, אני צריך להתאמן. אני עושה עוד אימון כל לילה."
 
"אתה מתאמן יותר מדי," ענה מראדו. "אתה יודע מה רטקו אומר. יש שני דברים שיעשו לך יבלות בתחת: להיות קטן מדי בכלא, ואז לאכול בתחת, ולהתאמץ מדי במכון עד שאתה מחרבן במכנסיים כמו תינוק."
 
רטקו צחק. "העבודה, היא תימשך כל הלילה?"
 
"אני חושב שהיא תיקח זמן. רטקו, אתה בפנים? פטריק? עוד מישהו? אני פשוט צריך תגבורת. רק כדי שלא יחשבו שאני לבד."
 
איש לא התנדב.
 
הענק החדש בחדר פתח את פיו. "אתה כל כך קטן, שבטח תצטרך צבא שלם של אנשים."
 
דממה השתררה במלתחה.
 
שתי אפשרויות: או שהענק חשב שהוא מצחיק וניסה להפוך לאחד מהחבר'ה, או שהוא קרא עליו תיגר ורצה עימות.
 
מראדו בהה בחלל. הוא שמר על פני פוקר. המוזיקה ממכון הכושר נשמעה בבירור. מראדו; האיש שהיה בכוחו לשתק מכון שלם לפיתוח גוף.
 
"אתה בחור מגודל, אני מודה, אבל תשמור על פרופיל נמוך."
 
"למה? אסור להתבדח פה או מה?"
 
"פשוט תשמור על פרופיל נמוך."
 
רטקו ניסה להפיג את המתח. "תירגע. ברור שאפשר להתבדח אבל..."
 
הענק קטע את דבריו. "לך תזדיין. אני אגיד מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי."
 
במלתחה השתררה אווירה של טקס אשכבה.
 
אותה מחשבה חלפה במוחם של כולם: הוא רוצה שיסחבו אותו החוצה על אלונקה?
 
מראדו קם על רגליו. הוא לבש את הז'קט שלו. "בנאדם, נראה לי שעדיף שתעלה למעלה ותעשה את מה שבשבילו באת לפה."
 
מראדו יצא מהמלתחה. אין בעיות. קלי קלות.
 
כעבור שתים־עשרה דקות, בקומה העליונה של מכון הכושר. הענק עמד מול המראה. בכל יד החזיק משקולת של כארבעים וחמישה קילוגרמים. הוא התנודד מעט. ורידיו נראו כמו תולעים לאורך זרועותיו. שרירי זרועותיו היו גדולים כמו כדורי רגל. ארנולד שוורצנגר — אתה יכול להתחפף.
 
הבחור נחר, נהם, נאנק.
 
ספר את ההרמות. שש, שבע...
 
השעה היתה אחת־עשרה וחצי בלילה. המכון היה כמעט ריק. מראדו עמד ליד דלפק הקבלה וכתב במחברתו את פרטי אימון הכושר של אותו היום.
 
...שמונה, תשע, עשר...
 
פטריק ניגש למראדו ודיבר איתו. הוא אמר, "אני אתן לך צלצול ביום שישי לגבי העבודה. נראה לי שאני בפנים. זה בסדר?"
 
"תודה, פטריק, אתה בפנים. נדבר עוד כשתתקשר."
 
...אחת־עשרה, שתים־עשרה, הפסקה. מנוחה קצרה. אבל לא להניח לשרירים להתכווץ.
 
מראדו ניגש אל הענק. הוא עמד לצדו ובהה. זרועותיו היו שלובות על חזהו.
 
הענק התעלם ממנו והחל שוב לספור.
 
אחת, שתיים שלוש...
 
מראדו הרים משקולת של כשלושים קילוגרמים וביצע שתי הרמות בהתאם לקצב של הענק.
 
...ארבע, חמש...
 
הוא הפיל את המשקולת על כף רגלו של הענק.
 
הענק צרח כמו חזיר שחוט. הפיל את המשקולות שלו, תפס בכף רגלו, ניתר על רגל אחת ועיניו דמעו.
 
טיפש אומלל, חשב מראדו, היית צריך ללכת צעד אחד אחורנית ולעמוד על המשמר.
 
מראדו הלם בכל הכוח ברגלו השנייה של הבחור. כמאה וחמישים קילוגרם קרסו על הרצפה. מראדו התנפל עליו במהירות מפתיעה. הוא הקפיד להצמיד את גבו אל החלון. הוא שלף את אקדחו, סמית אנד וֵסוֹן, קליבר 38. האקדח היה קטן, אבל שימושי למראדו. היה אפשר להסתיר אותו בקלות מתחת למעיל.
 
האנשים בחוץ לא יכלו לראות מה קורה בפנים. לשלוף נשק — זה לא היה אופייני למראדו. במיוחד לא במכון הכושר.
 
קנה האקדח נתחב לפיו של הענק.
 
מראדו שיחרר את הנצרה. "תקשיב טוב, ילד: קוראים לי מראדו סְלוובִיץ'. זה המכון שלנו. שלא תעיז לדרוך פה יותר אף פעם, אם עדיין נשארו לך כפות רגליים, כמובן."
 
הענק הבין שזמנו עבר כמו כוכב תוכנית ריאליטי שהסתיימה לפני שלושה חודשים. הושפל.
 
אולי הוא היה גמור לנצח.
 
מראדו קם וכיוון את האקדח כלפי מטה, אל הענק. גבו היה צמוד לחלון. זה היה חשוב. הענק עדיין שכב על הרצפה. מראדו דרך על רגלו הפצועה — כמאה ועשרים קילוגרמים על בהונות שרוסקו זה לא כבר.
 
הענק ייבב. הוא לא העז להתפתל.
 
מראדו תהה אם הבחין בדמעה בזווית עינו של הבחור.
 
"הגיע הזמן לצלוע הביתה."
 
המסך ירד.
 
4
 
החיים נמתתתחחחחו כמו מסטיק.
 
כשאתה כלוא בתא משמונה בערב ועד שבע בבוקר יש לך הרבה זמן לחשוב. שנה, שלושה חודשים ושישה־עשר ימים בפנים. עמיד בפני ניסיונות בריחה, אמרו. תשכח מזה.
 
חורחה נזהר בצעדיו. הוא השתוקק לעשן, בקושי ישן, רץ לשירותים, שיגע את הסוהרים. הם נאלצו לשוב ולפתוח את תאו.
 
בלילות ארוכים עלו מחשבות רציניות בראשו. זיכרונות.
 
הוא חשב על אחותו, פאולה. היא הצליחה בלימודיה במכללה, בחרה בסגנון חיים אחר. סגנון שוודי, עם ביטחון. הוא העריץ אותה. חשב על דברים לומר לה כשישתחרר, כשיוכל לראות אותה באמת, ולא רק לבהות בתמונתה שאותה תלה מעל הדרגש שלו.
 
הוא חשב על אמו.
 
הוא סירב לחשוב על רוֹדְרִיגֶז.
 
הוא חשב על תוכניות שונות. הוא חשב על התוכנית בהא הידיעה. ובעיקר התעמל. יותר מכל אחד אחר.
 
כל יום הוא יצא לעשרים סיבובי ריצה במתחם, לאורך החלק הפנימי של החומות. המרחק הכולל: שמונה קילומטרים. אחת ליומיים התאמן בחדר הכושר של בית הכלא. הוא נתן עדיפות עליונה לפיתוח שרירי הרגליים. הקפיד להשתמש במכשירי הכושר. ואחר כך התמתח המון. אנשים חשבו שהוא השתגע. המטרה: כארבע מאות ושניים מטרים בפחות מחמישים שניות, כשלושה קילומטרים בפחות מאחת־עשרה דקות. זה עשוי להצליח עכשיו, כשהוא מעשן פחות.
 
האזור היה מטופח. את הדשא גזמו היטב. השיחים היו נמוכים. לא היו עצים גבוהים — הסיכון היה מובן מאליו. שבילי חצץ הקיפו את הבניינים. הם היו טובים לאימונים. מדשאות רחבות ידיים. שני שערי כדורגל, מגרש כדורסל קטן, כמה ספסלי אימונים בחוץ. זה היה יכול להיות נחמד כקמפוס במכללה. במראה האוניברסיטאי חיבלה חומה בגובה שבעה מטרים.
 
ריצה היתה הצד החזק של חורחה. הוא היה חסון, כמו לוחם גרילה. לא שרירי מאוד, בלי שומן מיותר. הוורידים בזרועותיו בלטו. פעם אחת בחטיבת הביניים אמרה לו אחות שהוא חלומו של כל בנק דם. חורחה, שהיה צעיר וטיפש, אמר לה לחלום על מישהו אחר, כי היתה כל כך מכוערת. היא לא בדקה אותו באותה פעם.
 
שערו היה חום כהה וחלק, והוא סירק אותו לאחור. עיניו היו חומות בהירות. למרות כל מה שעבר עליו בג'ונגל העירוני, עדיין נותרה תמימות בעיניו. היא הקלה עליו את מכירת הלבן.
 
במשך השבוע הם עבדו כמו חמורים בסדנאות. הם יכלו לצאת החוצה פעמיים ביום: שעה אחת לארוחת הצהריים, ושוב אחר הצהריים, בין חמש לשבע, שעת ארוחת הערב. ולאחר מכן נעילת תאים. רק אתה והתא שלך. בסופי השבוע הזמן החופשי היה ארוך יותר. הם שיחקו בכדור, הרימו משקולות. הכנופיות הזריקו את החומר שלהם, עישנו, פיטפטו, הגניבו ג'וינט כשהסוהרים לא הסתכלו. חורחה התאמן.
 
הוא החל ללמוד לבחינות הבגרות שלו. הנהלת בית הכלא ראתה זאת בעין יפה. הדבר העניק לו סיבות אמינות להיות לבדו. היה יושב מדי ערב בתאו, בדלת פתוחה, וקורא מהשעה חמש ועד לשעת ארוחת הערב. הם האמינו להצגה. הדפוקים הינהנו בשביעות רצון. זונות.
 
התא היה קטן — כשישה מטרים רבועים — וצבוע בחום בהיר. בחלון, שגודלו כחצי מטר רבוע, נקבעו שלושה סורגי ברזל כדי למנוע ניסיונות בריחה. הם נצבעו בלבן, ומרווחים של כעשרים ושלושה סנטימטרים הפרידו ביניהם. אבל המלך, יוֹאָן אוּרְסוּט, הצליח לעשות זאת. הוא עשה דיאטה שלושה חודשים ומרח את עצמו בחמאה. חורחה תהה מה היה קשה יותר להשחיל החוצה, את הראש או את הכתפיים.
 
עיצוב פשוט: מיטה מתקפלת עם מזרן ספוגי דק, שולחן כתיבה שמעליו שני מדפים וכיסא עץ, ארון ומדף נוסף לאחסון. לא היה אפשר להחביא דבר. רצועת עץ שנועדה לתליית כרזות נמתחה לאורך החדר. לא היה אפשר להדביק נייר דבק ישירות על הקיר שמא יוצמד אליו השד יודע מה שיסתיר סמים או דברים אחרים. חורחה תלה תמונה של אחותו וכרזה אחת קלסית בשחור לבן: צ'ה גווארה עם הזקן המדובלל והכומתה.
 
הסוהרים ערכו חיפוש בתא לפחות פעמיים בשבוע. הם חיפשו סמים, יין או חפצים גדולים ממתכת. הם השתינו בכיוון הרוח. המקום שרץ גראס, אלכוהול, כדורי סוּבּוּטֶקְס.6
 
6 תחליף סם המשמש לטיפול באנשים הסובלים מהתמכרות להרואין.
 
הסביבה עוררה בו קלאוסטרופוביה. בימים אחרים הוא היה בעננים, ומחשבות על הבריחה היו כמו הזיה. לעתים היה מתנהג כמו איזה חתיכת מכור מחורבן. הוא התחמק מכל דבר. זה היה מסוכן ומיותר. חשד קטן אחד שיתעורר והתוכנית שלו עלולה ללכת לעזאזל. הומואים מלשינים מצצו לסוהרים.
 
הוא חשב על הרקע שלו. מורים בסולֶנטונָה, שבסתר לבם היו גזענים. לבנים שחיו על קצבאות סעד, שוטרים שחצנים. נסיבות שיגרמו לילד מהשכונות לבצע את כל הטעויות הצפויות. הם לא ידעו כלום על החיים. אבל חורחה אף פעם לא קיטר, ובייחוד לא עכשיו. בקרוב הוא יהיה בחוץ. הוא שקל סחר בלבן, העלה רעיונות, ניתח, זמם מזימות, למד מרולנדו ומהחבר'ה האחרים.
 
הוא חלם חלומות משונים. שנתו נדדה. הוא ניסה לקרוא. עשה ביד, הקשיב למוזיקה של אֵמִינֶם, של "לָטִין קִינְגְס" ו"סַנְטָנָה". חשב על אימוני כושר, ושוב עשה ביד.
 
הזמן הזדדדחחחחל לאטו.
 
חורחה חיכה. תיכנן. הירהר. נע בין התפרצויות של שמחה לחרטה. התייחס לעצמו ברצינות רבה יותר מאי־פעם. מעולם לא חשב כל כך הרבה על דבר אחד. זה חייב לעבוד.
 
בחוץ חורחה לא הכיר אף אחד שהיה מוכן להסתכן כל כך, ולכן נאלץ לקחת על עצמו את התכנון. אבל הוא לא היה צריך לעשות הכול.
 
רולנדו לא שב להזכיר את שיחתם בחדר האוכל בנושא הבריחה. הבחור נראה אמין. אם היה רוצה לזמר, השמועה כבר היתה מתפשטת. חורחה היה צריך להעמיד אותו במבחן נוסף. לוודא שוב שהגיע הזמן לחשוף חלקים מתוכניתו. הוא נזקק לעזרתו של רולנדו.
 
הבעיה האמיתית הראשונה: הוא היה צריך לדבר עם אנשים מסוימים ולהכין דברים. היו דרושות לו כמה שעות מחוץ לכלא. באוסטרוקר כבר לא העניקו שחרור על תנאי, אלא רק בנסיבות מסוימות. חורחה הגיש בקשה חודשיים קודם לכן. היה עליו למלא את טופס 426־אֵיי, שבו ציין שהסיבה היא "ללמוד ולבקר את המשפחה". זה נשמע בסדר. ובכל מקרה, זו היתה האמת.
 
הם ראו את לימודיו באור חיובי. העובדה שלא השתייך לכנופייה מצאה חן בעיניהם. הוא נתפס כאדם ממושמע, מישהו שלא מסתבך. אף פעם לא מסומם, אף פעם לא משתחצן. צייתן בלי להתנהג כמו איזה נקבה.
 
הם אישרו לו יום אחד, 21 באוגוסט, ללימודים ולביקור משפחתי. הוא אפילו קיבל רשות לעשות קניות ולראות חברים. יום ראשון בחוץ מאז נכלא. הכינו לו לוח זמנים. זה יהיה יום עמוס. מצוין. אולי כל העסק יצליח לו. הוא היה צריך לעשות עבודה טובה. אין סיכוי שהוא יירקב באוסטרוקר עד סוף ימיו.
 
הבעיה היחידה היתה שלחופשה כזאת התלוו תמיד שלושה סוהרים.
 
שעת השין הגיעה. שתים־עשרה שעות של היסטריה מתוכננת היטב.
 
חורחה והסוהרים נסעו לסטוקהולם במיניוואן של בית הכלא בשעה תשע בבוקר. היישר אל הספרייה הציבורית של סטוקהולם.
 
חורחה התבדח עם הסוהרים במהלך הנסיעה.
 
"קריעה של טיול אתם עושים לי."
 
הם לא הבינו את דבריו. "למה אתה מתכוון?"
 
"אתם יודעים, ספרייה, קריאה..."
 
הם התגלגלו מצחוק.
 
מצב הרוח בתוך הרכב היה מרומם.
 
היום התחיל בצורה טובה.
 
***
 
כעבור חמישים דקות הם חנו בעיר.
 
באוֹדֶנְגָטן.
 
יצאו מהרכב.
 
עלו במדרגות הספרייה הציבורית. בפנים: מבנה עגול עם כיפה. התקרה הגבוהה מצאה חן בעיני חורחה. הסוהרים הביטו בו. הוא חובב אדריכלות או מה?
 
הוא ביקש לראות את ריטה לוּנדבֶּרג, הספרנית הראשית. הוא כבר סיפר לה בשיחת טלפון את הסיפור שלו: הוא אסיר שלומד לבגרויות בהתכתבות. הוא צריך גיליון ציונים מבית הספר התיכון כדי להתחיל חיים חדשים בחוץ. כעת הוא לומד באופן עצמאי על ההיסטוריה של בית הכלא אוסטרוקר וסביבתו. הוא מתכוון ללמוד על ההתפתחות התרבותית של המקום.
 
ריטה הגיעה. היא נראתה כפי שחורחה ציפה שתיראה: אקדמאית קומוניסטית לבושה בסוודר. על צווארה היתה תלויה מחרוזת דמוית אצטרובל מזוגג.
 
הסוהרים התפצלו בתוך המבנה העגול. הם ישבו ליד היציאות והשגיחו עליו.
 
חורחה השתמש בקול הקטיפה שלו וריכך את מבטא השכונות. "שלום, את ריטה לונדברג? אני חורחה. דיברנו קודם בטלפון."
 
"כמובן. אתה זה שכותב על ההיסטוריה התרבותית של אוסטרוקר."
 
"נכון. האזור הזה נראה לי מעניין מאוד. הוא מיושב כבר אלפי שנים." חורחה הכין את שיעורי הבית שלו. בבית הכלא היו עלונים. היה אפשר לשאול ספרים מסוימים מספריית בית הכלא. הוא הרגיש כמו מלך התעלולים הזולים.
 
כל עוד הסוהרים לא שומעים דבר.
 
היא קנתה את זה. לאחר שיחת הטלפון הכינה את הדברים שלהם יזדקק. כמה ספרים על אודות האזור, ובמיוחד מפות ותצלומי אוויר.
 
ריטה המתוקה.
 
הסוהרים וידאו שהחלונות בחדר הקריאה גבוהים מספיק, ואז המתינו במבואה הגדולה, ליד היציאות.
 
הכול בסדר. הם לא קלטו שום דבר. נאדה.
 
שלוש שעות של התפלפלות אינטלקטואלית עם מפות ותצלומים. הוא לא רגיל לדברים האלה, אבל הוא לא אידיוט. הוא בדק את המפות שבספר הטלפונים ואת המפות שבספריית בית הכלא שבועות רבים קודם לכן, כדי להבין כיצד שורטטו. הוא התחרט על ההברזות משיעורי גיאוגרפיה בבית הספר.
 
הוא פרש את המפות לפניו. ביקש לשאול סרגל. בדק כל אחת ואחת מהן, הביט בכל תצלום אווירי, בחר בתצלומים המפורטים ביותר, חיפש כבישים סמוכים, אזורים מיוערים סמוכים, בחן את מגדלי השמירה שהכיר, את מיקומם ואת קרבתם זה לזה. הוא בחן את הכביש הראשי המוביל לבית הכלא, וגם מסלולים חלופיים. הוא למד מהם השלטים המסמלים אדמת בִּיצה, גבעה ויער. בדק באילו מקומות הקרקע בטוחה. הוא ראה זאת בעיני רוחו, שינן, מדד, סימן, הירהר.
 
מהי דרך המילוט הטובה ביותר?
 
מתחם בית הכלא: שני בניינים מרכזיים בני שתי קומות ובהם תאי האסירים, ובניין נוסף בן שתי קומות, שבו בתי מלאכה וחדר האוכל. והיו גם המרפאה, בניין בן כמה קומות לסוהרים, חדר האוכל של הסוהרים ואזורים למבקרים. בין הבניין הראשון לבניין האחרון הפריד קיר נוסף.
 
מחוץ למתחם הכלא: שטח מוגדר של כשלושים מטרים, להוציא כמה שיחים ועצים קטנים. ואז יער שהשתרע על פני קילומטרים רבים. אבל היו כבישים צדדיים קטנים.
 
הוא עצם את עיניו וניסה להיזכר. הוא בחן שוב את התצלומים ואת המפות. חזר ועבר על הערֵמה. וידא שהבין אילו שורות מציינות הבדלי גובה. אילו מהן היו כבישים, אילו היו אפיקי מים. הוא בדק את יחידות המדידה. הן היו שונות בכל מפה. שני סנטימטרים וחצי היו כתשעים ואחד מטרים וכו'. חורחה היה יסודי יותר משחשב שיוכל אי־פעם להיות. הוא ביצע סקירה כללית של האזור.
 
לבסוף היו לו שלוש נקודות חלופיות לבריחה ושלוש נוספות למכונית שתמתין לו. הוא העתיק את המפה, סימן עליה את הנקודות ומיספר אותן. נקודות א', ב' ו־ג'. נקודות אחת, שתיים ושלוש. הוא שינן אותן.
 
הוא חזר ובדק הכול.
 
ויצא.
 
הסוהרים השתעממו. חורחה התנצל. היום היה עליו לשמור על יחסים טובים איתם. הם נראו מרוצים שסיים את ענייניו.
 
התחנה הבאה היתה החשובה מכולן באותו היום. סֶרְחיוֹ, בן דודו של חורחה. אחיו לנשק מימיהם בסולנטונה. נקודת המפתח בתוכנית.
 
חורחה והסוהרים נכנסו לסניף מקדונלדס הסמוך לספרייה הציבורית. ריח ההמבורגרים הזכיר לו נשכחות.
 
הם נפגשו בחיוך רחב.
 
"בן דוד! טוב לראות אותך, בנאדם!"
 
סרחיו התגנדר בחליפת טרנינג שחורה מהודרת. על ראשו עטה רשת לשיער, כמו איזה טבח. הם בירכו זה את זה בהצמדת מפרקי ידיהם. סגנון שכונה טיפוסי. בן דודו לא צריך היה להיכנס בלבוש של חבר כנופייה מול עיני הסוהרים.
 
הם התיישבו. שוחחו. הקפידו לדבר ספרדית. סרחיו קנה המבורגרים לארבעתם. ממש גן עדן. הסוהרים ישבו בשולחן אחר ואכלו כמו חזירים.
 
הסניף נראה מודרני יותר מאז הביקור האחרון של חורחה. העיצוב היה חדש: כיסאות מעץ קל. תמונות ההמבורגרים נראו מושכות יותר. גם הבחורות שעבדו מאחורי הדלפק נראו מושכות יותר. יותר סלטים וירקות ירוקים. בעיני חורחה זה היה אוכל לארנבים, ובכל זאת, הוא סימל את החופש. זה נשמע רכרוכי ונדוש, אבל למקדונלדס היתה משמעות מיוחדת עבורו. זו היתה המסעדה האהובה עליו, מקום מפגש. בקרוב יוכל לבלות שם מתי שרק ירצה.
 
הוא הרגיש לחוץ. הוא חייב לגשת לעניין.
 
הוא תיאר לסרחיו בקצרה את תוכנית הבריחה שלו. "על המפה מסומנות שש נקודות שונות. המכונית אמורה להיות בנקודה שמסומנת בְּמספר. אתה תבצע את כל שאר ההוראות שכתבתי באחת הנקודות המסומנות בְּאוֹת. אני עדיין לא יודע איזה נקודות הכי טובות. אני צריך לחשוב על זה שוב. אני אכתוב לך את זה במכתב. האותיות והמספרים של הנקודות יהיו בשורה השלישית מלמטה. עותק של המפה וההוראות מקופלים בתוך עמוד ארבעים וחמש בספר בשם 'פילוסופיות משפטיות'. שם המחבר הוא האריס. שם, בספרייה הציבורית. אתה איתי?" חורחה הצביע.
 
סרחיו לא היה החכם באדם, אבל הוא הבין דברים כאלה. חורחה יהיה חייב לו לנצח, אף על פי שתיכנן הכול בעצמו. סרחיו יעשה כמיטב יכולתו כדי לעזור.
 
חורחה שאל לשלומה של אחותו. הריח במקדונלדס והזיכרונות מפאולה. ג'אנק פוד זה נוסטלגיה.
 
שאר השיחה שלהם היתה שטותית. הם דיברו על המשפחה שלהם, על חברים ותיקים מסולנטונה ועל בחורות. הצגה לסוהרים.
 
הגיע הזמן לזוז.
 
כשנפרדו, נישק חורחה את סרחיו ארבע פעמים על כל לחי.
 
הם החליפו מילות נימוס צ'יליאניות.
 
השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים. בשעה שבע הוא והסוהרים אמורים לחזור.
 
התחנה הבאה: הוא עמד לקנות נעליים. הוא הזמין אותן מקטלוג. קרא, התקשר לחנויות, עשה מחקר מקיף: ג'ל, נייק אייר, אדידס טורסיון ושאר השיטות המאפשרות בעיטות נוחות. אלוהים יודע כמה זבל וכמה זיוף יש בשוק. צריך לדעת לזהות. לקנות את המוצר האיכותי באמת. שני הדברים החשובים: נעלי ריצה טובות — חשוב מאוד; בולמי הזעזועים האיכותיים ביותר בשוק — חשוב עוד יותר. הסוהרים חשבו שייהנו מביקור בחנויות עלובות לציוד ספורט. חורחה הבין עניין. בחנות "האצטדיון" שברחוב קוּנְגְסגוֹטָן היה המלאי הגדול ביותר.
 
הם נכנסו לחניון ברחוב נוֹרְלנדסגוטָן. חורחה ביקש לנהוג בכברת הדרך הקצרה האחרונה. הסוהרים לא הסכימו.
 
הם יצאו מהמכונית. אחד מהסוהרים שאל בחור שזה עתה חנה אם הוא יכול לפרוט שטר של עשרים. הוא היה צריך מטבעות בשביל המדחן. הסוהר קנה תו חניה.
 
הם יצאו אל הרחוב.
 
הרגשה מתוקה. מרכז העיר. קונגסגוטן. הדופק. החום של חודש אוגוסט. חורחה נזכר. הוא נסע באותו הרחוב בב־מ־וו מדגם 530־אַיי. זה היה יומיים לפני שנעצר. את המכונית אמנם שאל לתקופה ארוכה מחבר, אבל בכל זאת. הוא חי בסטייל. נהנה מהחיים, נהנה מהכסף, נהנה מזיונים, נהנה מהמוניטין שצבר.
 
ועכשיו חורחה חזר לעיר.
 
מה למד מאז? לפחות ידע שאת העבודה הבאה שיעשה יתכנן היטב. בזמן הזה גם הבין מה ההבדל בינו לבין אחרים. קודם לכן חשב שהוא הגדול מכולם. אבל כך ראו עצמם גם אנשים אחרים בשכונה שלו. עכשיו חש, עמוק בפנים, שאולי זה לא נכון — ובזה היה כוחו. הוא יצטרך לחשוב פעמיים בעתיד. תמיד לתכנן, להתכונן, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
 
הוא המשיך לחלום.
 
הוא הביט סביבו. הסוהרים הקיפו אותו.
 
ברחוב זזו האנשים. קצב חיי החופש. הוא בהה. חתיכות לוהטות. הוא שכח: החתיכות כל כך הרבה יותר לוהטות בקיץ מאשר בחורף. אבל אלה אותן בחורות. איך זה יכול להיות? תעלומה.
 
ובקרוב חורחה יהיה בחוץ. הוא ייסע לאורך קונגסגוטן. ישיג הרבה כוּסיות. יסדר מנות לכל הבחורות, יחזור להיות חורחה.
 
לעזאזל, הוא השתוקק להיות חופשי. נתנו לו חופשה על תנאי. זה היה מגניב לגמרי. לבד עם שלושה סוהרים בקונגסגוטן. איזו הזדמנות! הוא היה צריך רק לנצל אותה. הוא שמר על כושר, היה חזק, הכיר את העיר כמו את כף ידו. הוא היה ילד שובב מאוד. הסוהרים היו נחמדים היום, אבל הם ידעו את עבודתם. הם היו דרוכים, ערניים מאוד. השגיחו עליו היטב. הם שלטו לחלוטין בעניינים. הם עלולים לאבד את הסבלנות בגלל שטות, לבטל את השחרור על תנאי, לגרום לכך שלא יוכל להשלים את התוכנית שלו.
 
הוא לא היה מוכן. הוא לא היה יכול לברוח עכשיו. הסיכון היה גדול מדי.
 
המוכרת היתה לוהטת. חורחה: חרמן. אבל הנעליים היו חשובות יותר מזיון. בחנות היה הדגם שרצה. הוא כבר ידע זאת. אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. למרות זאת שוטט מעט בחנות. היא היתה גדולה. הוא והחבר'ה שלו היו מפלחים ממנה דברים כשהיו בני שלוש־עשרה, ואז סולנטונה כבר לא הספיקה להם. שוב: זיכרונות משנות נעוריו. קודם במקדונלדס ועכשיו בחנות למוצרי הספורט. מה, לעזאזל, קורה לו?
 
הוא הביט במחלקות האחרות, בשביל ההצגה. בנוסף לנעליים קנה זוג מכנסי טרנינג וגופיית כדורסל.
 
הגיעה השעה חמש. היה להם זמן. רק עוד דבר אחד. הוא עמד להיפגש עם חבר, סוהר לשעבר מהכלא בשם וַלטר בְּיוּרפוֹלְק. הבחור התפטר מרצונו לפני שנה. הסוהרים חשבו שזה יהיה נחמד. הם לא חשבו שהעובדה שחורחה וסוהר לשעבר נפגשים היתה משונה. יש סוהרים שמתחברים עם אסירים. ככה זה. לסוהרים לא היה מושג מה היתה הסיבה להתפטרותו של ולטר.
 
הם ישבו בפאב האירי גֶלְוֵויי שבקונגסגוטן. מקום בילוי של סְוֵונים. המקום נראה כמו פאב אירי טיפוסי. שלטים על הקיר: מבשלת הַייגֵייט ווֹלסֶל בע"מ. שלטים מתחכמים: באלוהים נשים מבטחנו. כל השאר מזומן או פלסטיק. ריח חריף של בירה. אווירה ביתית.
 
הסוהרים התיישבו במרחק כמה שולחנות ממנו והזמינו קפה. חורחה הזמין סודה, לא תוססת במיוחד. שתיית בירה בזמן שחרור על תנאי היתה אסורה. ולטר הזמין גִינֶס. לברמן נדרשו עשר דקות כדי למזוג אותה.
 
הם שוחחו. העלו זיכרונות מהקיץ שעבר, כשבאוסטרוקר פרצו מהומות. מה קורה עם הבחורים שהשתחררו, מה קורה עם אלה שחזרו מיד לכלא. לבסוף, לאחר חצי שעה, הנמיך חורחה את קולו ושאל את השאלה שלשמה הגיע לשם.
 
"ולטר, אני צריך לדבר איתך על עניין רציני."
 
ולטר הרים את מבטו מכוס הבירה שלו ונראה מסוקרן. "דבר."
 
"אני מתכוון לעוף משם. אין סיכוי שאני הולך להירקב בכלא עוד שלוש שנים. יש לי רעיון שאולי יעבוד. ולטר, אני סומך עליך. תמיד היית סוהר טוב. עזרת לנו. אתה מוכן לעזור לי עכשיו? זה ישתלם לך, כמובן."
 
חורחה סמך על ולטר בתשעים ותשעה אחוזים. האחוז האחרון: ולטר עלול לשחק משחק כפול. ואז אבוד לחורחה.
 
ולטר זינק פנימה מיד. "קשה לברוח מאוסטרוקר. רק שלושה אנשים עשו את זה בעשר השנים האחרונות. כל אחד מהם נעצר תוך שנה מיום הבריחה. כי זה החלק הכי קשה, לשמור על פרופיל נמוך אחרי הבריחה. תראה מה קרה לטוני אוֹלְסֶן ולחבר'ה האחרים. התוכנית שלך חייבת להיות מעולה — אחרת נדפקת. החבר'ה האלה התחבאו מתחת לאיזה גשר כשהצבא תפס אותם. לא היה להם בכלל סיכוי. מצד שני, הם היו בני זונה אלימים, אז לעזאזל. שיזדיינו. אני כבר לא בתחום הזה, כמו שאומרים, אז אני לא יודע אם אוכל לעזור לך. אבל אנסה בשביל כמה מרשרשים. תגיד לי מה אתה צריך. אתה יודע שאני אף פעם לא מלשין."
 
ההחלטה התקבלה. חורחה יהמר על ולטר.
 
"אני צריך שתגיד לי כמה דברים. חמש אלפיות אם תוכל לעזור."
 
"אנסה, כמו שאמרתי."
 
הרגשה משונה. לשבת בפאב — הסוהרים יושבים במרחק כמה מטרים מהם — ולדבר על תוכניות בריחה עם סוהר לשעבר. היה עליו לאמץ את שרירי פניו, לשלוט בתנועותיו, לוודא שלא יראו עד כמה הוא מתוח. חורחה הניח את ידיו בחיקו מתחת לשולחן. הוא שילב את רגליו. הרים מפית וקרע אותה לגזרים. ניסה להתרכז.
 
"שתי שאלות. קודם כול, אני רוצה לדעת מתי הסוהרים נוהגים לבדוק שאנחנו נמצאים בחצר. דבר שני, אני צריך לדעת כמה מהר מתחילים הסוהרים לרדוף אחרי מישהו שקפץ מעל אחת החומות, סביר להניח בצד הדרומי, ליד אגף די."
 
ולטר לגם בירה. קצף הסתמן מעל שפתו העליונה.
 
הוא החל לדבר על מעשיו בקיץ האחרון. פטפוטים משעממים.
 
חורחה הביט בו. ולטר חשב, שקל דברים, אבל הוא רצה שפיו ינוע, למקרה שהסוהרים יעיפו מבט.
 
חורחה העיף בהם מבט. הסוהרים שוחחו ביניהם. התפננו.
 
הכול היה בסדר.
 
הוא נרגע.
 
ולטר ידע הרבה. סיפר לו. מידע חשוב. יעיל. כמו מיקום מגדל השמירה, תוכניות הכנה לבריחה, צופני קשר, פעולות שגרתיות, שעת החלפת המשמרות, לוח הזמנים לביצוע חיפושים, מערכות אזעקה. תוכניות א' וב': א' במקרה של ניסיון בריחה של אסיר אחד, וב' במקרה של ניסיון בריחה של מספר אסירים. הוא דילג על תוכנית ג' — במקרה של מהומה. הידע של ולטר היה שווה זהב.
 
חורחה היה אסיר תודה. הוא הבטיח להשיג לוולטר את חמש האלפיות שלו בתוך כמה שבועות.
 
הסוהרים נופפו.
 
הגיע הזמן לחזור.
 
וחורחה: הוא כבר לבש בגד ים והיה מוכן לקפוץ למים.
 
5
 
איש ברבעים המהודרים של סטוקהולם לא ידע את הדברים הבאים בנוגע ליוהאן וֶסטלוּנד, הידוע בכינויו יו, המפונק שבילדי השמנת: הוא היה אזרח רגיל, לוזר. הוא היה רמאי, מזויף שהסתכן ושיחק משחק כפול. הוא חי את החיים הטובים עם החבר'ה פעמיים, שלוש בשבוע, ובשאר הזמן בקושי הצליח לגמור את החודש.
 
יו העמיד פנים שהוא ילד שמנת, אבל למעשה היה התפרן הכי גדול בעולם.
 
הוא אכל פסטה עם קטשופ חמש פעמים בשבוע, אף פעם לא הלך לקולנוע, קפץ מעל השערים בתחנות הרכבת התחתית, גנב נייר טואלט מהשירותים באוניברסיטה, פילח אוכל מחנויות מכולת וגרבי ברלינגטון מחנויות כולבו יוקרתיות, סיפר את עצמו, קנה את בגדי המעצבים שלו בחנויות יד שנייה והתגנב למכון הכושר, בלי לשלם, כשפקידת הקבלה לא שמה לב. הוא שכר חדר מאישה בשם גברת רֵאוּטֶרשֶלד. פיטה, פרדריק ושאר החבר'ה ידעו זאת. עובדת היותו דייר בדירה שכורה היתה הדבר היחיד שלא הצליח להסתיר. איכשהו קיבלו את זה.
 
יו נעשה אלוף בחיסכון. הוא הרכיב עדשות מגע רק כשהיה חייב. את העדשות החודשיות הרכיב זמן רב הרבה יותר מן המומלץ, עד שהרגיש גירוד נוראי בעיניו. כשהלך למכולת, תמיד הביא שקיות משלו כדי שלא יצטרך לשלם את הסכום הפעוט עבור שקיות. הוא קנה מוצרי מזון זולים של המותג "יוּרוֹשוֹפֶּר", שפך וודקה גרמנית זולה לתוך בקבוקי "אַבְּסוֹלוּט" וודקה. בדרך נס, איש מעולם לא שם לב לכך.
 
כשאף אחד לא ראה, יו חי כמו עכברוש.
 
כספו הספיק בקושי כדי להגיע לעבודה. הוא קיבל סיוע כלכלי מהמדינה: קצבת לימודים באוניברסיטה, הלוואות לסטודנט וסיוע בדיור. אבל כל זה לא הספיק למימון אורח החיים שלו. עבודה זמנית שמצא, כנהג מונית עצמאי, הצילה אותו.
 
איזון פנקס הצ'קים היה קשה. כשיצא לבלות עם החבר'ה היה יכול לבזבז בקלות אלפיים קרונות. עם קצת מזל היה יכול להחזיר לעצמו את אותו הסכום בלילה טוב במונית. הדברים שפעלו לטובתו כנהג: הוא היה צעיר, נראה טוב, והוא לא היה מהגר. כולם היו מוכנים לנסוע עם יו.
 
האתגר במשחק היה להפוך לאחד מהם. הוא קרא ספרי הליכות ונימוסים, למד את הז'רגון, את החוקים ואת הקודים הלא כתובים. הוא הקשיב לדיבורם, לקולם המאנפף, התאמץ להעלים את המבטא הצפוני שלו. הוא למד באילו מילות סלנג להשתמש ובאיזה הקשר, הבין מהם הבגדים הנכונים, אילו אתרי סקי בהרי האלפים הכי פופולריים, אילו אתרי נופש בשוודיה היו החמים ביותר. הרשימה היתה קצרה למדי: טוֹרֵקוֹב, פַלְסְטֶרְבּוּ, סְמוֹדָלָרָה וכו'. הוא ידע שהסוד הוא לבזבז ברמה. לקנות שעון רולקס, לקנות זוג נעלי טוד'ס, לקנות ז'קט של פראדה, לקנות תיק של גוצ'י מעור תנין כדי לשים בו את סיכומי ההרצאות. הוא ציפה בקוצר רוח לצעד הבא: קניית מונית ב־מ־וו, הפריט האחרון המשלים את רשימת רש"ת — רכב, שיזוף ותסרוקת.
 
יו עשה זאת היטב. זה הצליח. החברה הגבוהה אימצה אותו לחיקה. הוא היה חשוב, נתפס כבחור משעשע, זוהר ונדיב. אבל הוא ידע שהם הבחינו במשהו. בסיפור שלו היו חורים. הם לא הכירו את הוריו, לא שמעו על המקום שלמד, והוא התקשה לזכור את כל השקרים. לעתים הם תהו אם הוא באמת נסע לעיירת הנופש סן מוֹרִיץ שבשווייץ בחופשת האביב. איש מבין האנשים שהיו שם באותה העת לא זכר שראה אותו. האם באמת גר בפריז, סמוך למארֶה? הצרפתית שלו לא היתה בדיוק רהוטה. הם הרגישו שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעו מה. יו ידע אילו אתגרים ניצבים בפניו: לשקוד על מראית עין יעילה, להשתלב ולהיראות אמין לחלוטין. להתקבל על ידם.
 
למה? הוא לא ידע את התשובה. לא משום שלא חשב על כך. הוא ידע שהוא מונע על ידי הרצון לזכות באישורם, לא להרגיש חריג. אבל הוא לא הבין מדוע בחר לעשות זאת דווקא בדרך הזאת, שהיתה המסלול המהיר ביותר להשפלה. אם יגלו — מוטב שיעזוב את העיר. לפעמים חשב שאולי משום כך המשיך, בגלל איזה רצון הרסני לראות עד כמה יוכל להרחיק לכת. להיות אנוס להתמודד עם הבושה לכשתתגלה התרמית. בלבו פנימה, סטוקהולם בכלל לא עניינה אותו. הוא לא מקומי. הוא לא הרגיש שהעיר הזאת יכולה להציע לו משהו מלבד מסיבות, בחורות, חיי זוהר וכסף. דברים שטחיים. זו יכולה בעצם להיות כל עיר. אבל ברגע זה הבירה היתה מרכז העניינים.
 
ליו' היה סיפור אמיתי. הוא נולד ברוֹבֶּרְטספוֹרְס — עיירה קטנה מעל העיר אוּמֵאוֹ, באזור כפרי בצפון — ועבר לסטוקהולם כשהיה בכיתה י"א. הוא נסע ברכבת בלי הוריו, עם שתי מזוודות בלבד וכתובת של דודן של אביו בידו. הוא נשאר אצל הדודן שלושה ימים ואז מצא את החדר אצל הגברת ראוטרשלד. השליך את עצמו אל העולם שבו גר כעת. הוא שינה סגנון, בגדים ותספורת. נרשם ל"אוֹסְטְרה ריאָל" — בית ספר תיכון לילדי שמנת. בילה בחברה הנכונה. בתחילה הוריו היו מודאגים, אבל לאחר שקיבל את ההחלטה לא יכלו לעשות הרבה בנידון. לאחר זמן־מה הם נרגעו. אם הוא מרוצה, גם הם מרוצים.
 
יו לא הִרבה לחשוב על הוריו. היו תקופות ארוכות שבהן היה נדמה שהם לא קיימים. אביו היה מנהל עבודה במפעל לעיבוד עץ. אמו עבדה בחברת השמה. היא היתה כל כך גאה בו על ההחלטה ללמוד באוניברסיטה.
 
הדבר שעליו חשב רבות הוא הסיפור המשפחתי. אסון חריג ובלתי פתור. תקרית שכל תושבי רובּרטפורס ידעו עליה, אבל אף פעם לא דיברו עליה.
 
קמילה, אחותו של יו, נעדרת מזה ארבע שנים, ואיש אינו יודע מה קרה לה. שבועות ארוכים חלפו עד שמישהו הבחין בהיעדרה. בדירתה שבסטוקהולם לא נמצאו רמזים. גם בשיחות הטלפון שלה עם הוריה לא נחשפו רמזים. איש לא ידע דבר. אולי זו היתה סתם טעות. אולי היא מאסה בכול ועברה להתגורר בארץ אחרת. אולי הפכה לכוכבת קולנוע בבוליווד. יו לא הצליח להתמודד עם החיים בבית לאחר המקרה. אביו, בֶּנְט, הטביע את יגונו באלכוהול והתעטף ברחמים עצמיים ובשתיקה. אמו, מרגרטה, ניסתה לשמור על שפיות. היא האמינה שמדובר בתאונה. חשבה שמעורבות בפעילותו של סניף "אמנסטי" המקומי תעזור. היא האריכה את שעות עבודתה והחלה לעבור טיפול פסיכולוגי כדי לדבר על הסיוטים שלה, טיפול פעמיים בשבוע שבגינו חלמה אותם שוב ושוב. אבל יו ידע למה להאמין. אין שום סיכוי שקמילה היתה עוזבת לפתע ומנתקת את הקשר עם משפחתה לארבע שנים. היא באמת נעלמה. ויש להניח שכולם ידעו זאת בלבם פנימה.
 
זה המשיך לכרסם בו. מישהו אחראי ולא שילם על כך את המחיר.
 
האווירה בבית איימה למחוץ אותו. הוא היה חייב לעבור למקום אחר. הוא נאלץ גם לשחזר את צעדיה של אחותו. גם קמילה, שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים, עזבה את רוברטפורס בשלב מוקדם בחייה, כשהיתה בת שבע־עשרה. היא לא רצתה לבזבז את חייה מאחורי איזו גדר כלונסאות. אמם טענה שכשקמילה ויו' היו קטנים הם רבו יותר מילדים אחרים. לא היה ביניהם קשר חיובי. אבל לאחר שהות של שנתיים בעיר החל הקשר ביניהם להתפתח. הוא התחיל לקבל הודעות, שיחות טלפון קצרות ודואר אלקטרוני מדי פעם בפעם. הם הבינו ששניהם רצו אותו הדבר. כעת הבין יו שהם היו מאוד דומים. בדמיונו של יו היתה קמילה המלכה של סטורפלן. הבחורה הכי חמה במסיבה. אצילית. מוכרת. בדיוק מה שהוא רצה להיות.
 
עבודתו כנהג מונית היתה קלה. הוא שאל מכונית מעבדול־קארים חאג', ערבי שפגש בבר, יותר משנה קודם לכן. הוא לקח אותה עם מְכל מלא והחזיר אותה עם מכל מלא. הנהגים האחרים בעיר קיבלו אותו. הם ידעו שהוא נוהג בשביל הערבי. המחיר נקבע מחדש בכל איסוף. יו היה כותב את המידע בפנקס: שעת האיסוף, יעד, מחיר. עבדול־קארים קיבל ארבעים אחוזים.
 
הערבי היה מבצע בדיקות מדי פעם. אחד מאנשיו היה מתחזה ללקוח ונוסע עם יו. אחר כך היה הערבי משווה את הסכום ששילם הפקח שלו לסכום שעליו דיווח יו ביומנו. יו היה ישר. הוא לא רצה לאבד את הכסף הנוסף שהרוויח בעבודה. זה היה גלגל ההצלה שלו. ליו' היה רק חוק אחד בעבודה: הוא לא אסף אנשים בסטורפלן. הסיכון שיתגלה בשטח שלו היה גדול מדי.
 
הלילה נהג יו בלי דיווח. הוא אסף את המכונית במחוז הוּדִינְיֶיה עם עבדול־קארים. מכונית פוֹרְד אֶסְקוֹרְט משנת 1994, שהיתה פעם לבנה כשלג. פנים המכונית היה עלוב. לא היה בה נגן תקליטורים והמושבים היו בלויים. ניסיונותיו של הערבי לשפר את מראהּ העלו בו חיוך. עבדול־קארים תלה שלושה מטהרי אוויר על המראה האחורית.
 
יו נהג הביתה. זה היה ליל אוגוסט קריר, מושלם לנהגי מוניות. היה קשה למצוא מקום חניה באו־מאלם, כרגיל. רכבי השטח מילאו את הרחובות. הוא חלף על פני דגם חדיש ויפהפה של פורשה שלמראהו הזיל ריר — קֵיימֶן אֶס־אֵי־911, משולב עם בּוֹקְסטֶר. שיא המגניבוּת. לבסוף מצא מקום חניה. הפורד לא היתה מכונית גדולה במיוחד.
 
הוא עלה לחדרו שבביתה של גברת ראוטרשלד. השעה היתה תשע בערב. לא היה טעם לצאת לנסיעה במונית לפני חצות. הוא התיישב עם ספרי הלימוד שלו. בעוד ארבעה ימים תהיה לו בחינת אמצע סמסטר.
 
הדירה היתה ממוקמת ליד פארק טֵסִין. שכונת יארְדְט התחתונה התאימה ליו'. יארדט העליונה לא היתה מתאימה. מבודדת מדי. גודל החדר היה כעשרים מטרים רבועים, עם כניסה נפרדת, שירותים וחלון גדול שמשקיף אל הפארק. מקום שקט ושלֵו, בדיוק כמו שהגברת הזקנה אהבה. הבעיה היתה שהיה עליו לשמור על דממה גם כשהצליח להביא בחורה הביתה.
 
החדר היה מרוהט במיטה, כורסה אדומה ושולחן כתיבה של איקאה, שעליו הניח את המחשב הנייד שלו. הוא פילח אותו מאיזה דביל בבית הספר. קלי קלות. חיכה שהבחור יֵלך לשירותים. רוב האנשים לקחו את המחשבים שלהם איתם, אבל היו כאלה שהסתכנו. יו הבחין בהזדמנות, הכניס אותו לתיק ויצא.
 
המנורה שהיתה בחדרו בילדותו חוברה לשולחן הכתיבה. עדיין היו עליה סימני דבק ישנים של מדבקות עם דמויות מצוירות. מביך ביותר. הוא הקפיד לכבות אותה כשבחורה באה למגרש הביתי שלו.
 
בגדים היו זרוקים בכל מקום. על הקיר היתה כרזה אחת: שומאכר לבוש בבגדי מירוץ פורמולה 1 עומד על דוכן המנצחים ומתיז שמפניה לכל עבר.
 
החדר לא נראה טוב במיוחד. מרוהט בדלילות. הוא העדיף ללכת לבית הבחורה, כשההזדמנות הופיעה.
 
יו לא שנא ללמוד. הוא אהב לכתוב את העבודות שלו בעצמו במקום להעתיק אותן מהאינטרנט. הוא השתתף בדיונים בכיתה כשהיה מוכן. תמיד ניסה לפנות זמן לתרגול לאחר מכן. השתדל להיות שאפתן.
 
הוא פתח את הספרים. הבחינה הקשה ביותר היתה בקורס ניתוח פיננסי. הוא נזקק לעוד זמן.
 
הוא עבר במוחו על חוברות התרגול, סָפר, הקליד מספרים במחשבון. מחשבותיו חזרו לשיחתו עם החבר'ה בלילה הקודם. כמה באמת מרוויח הבלאטה ממכירת קוֹק? כמה הוא מכניס בחודש? סיכון מול הכנסה אפשרית. הוא אמור לדעת לחשב את זה.
 
יו עבר על הרשימה של מטרותיו בחיים. אחת: לא לחשוף את חייו הכפולים. שתיים: לקנות מכונית. שלוש: להתעשר בגדול. והמטרה האחרונה: לברר מה עלה בגורלה של קמילה. צעד אחד לקראת ההתגברות על האירוע, אם זה בכלל אפשרי.
 
"עקרונות המימון התאגידי" — הוא קרא שבעה עמודים. ההבדל בין מימון חברה באמצעות מניות לבין מימון באמצעות הלוואות. כיצד משתנה ערך החברה? מניות בכורה, אומדן ביתא, שיעור תשואה, חיובים וכו'. הוא כתב הערות בדפדפת והדגיש דברים במרקר צהוב זוהר בספר הלימוד. הוא כמעט נרדם כשקרא את הדפים המלאים תרשימים ומשוואות.
 
כשנרדם לרגע, נשמט העט מידו והוא התעורר. אין טעם להמשיך בשעה כזאת, הוא חשב.
 
הגיע הזמן להסיע את הכסף הביתה.
 
***
 
הוא היה בדרכו למֶדְבּוֹרְיארְפְּלַטְסֶן, כיכר בצדה המערבי של העיר. השעה היתה אחת־עשרה ורבע בלילה. הוא נהג ברחוב סיבּיליָטָן עד שהגיע לשדרת סְטְרַנְדוֵוגֶן, מעבר לפארק בֶּרְזֵלי. אזור מסוכן, קרוב יותר מדי לשטח של החבר'ה.
 
מחשבות המשיכו להתרוצץ במוחו של יו. מה באמת ידע על חייה של אחותו בסטוקהולם? ההודעות, שיחות הטלפון והדואר האלקטרוני שקיבל היו לרוב חסרי משמעות. קמילה עבדה במשרה חלקית ב"קפה אוֹגוֹ" שבאודנגטן ולמדה ב"קוֹמְווּקְס" כדי לשפר את ציוני מבחני הבגרות בכתיבה יוצרת, מתמטיקה ואנגלית. היה לה חבר. יו אפילו לא ידע את שמו. הוא ידע רק דבר אחד מעניין: הבחור נהג בפרארי צהובה. בבית ברוברטפורס היו תמונות של קמילה במכונית. בתמונות פניה קרנו. היא חייכה ונופפה בידה מבעד לחלון פתוח. פניו של הבחור בתמונות היו מטושטשות. מיהו?
 
יו חלף על פני בניין משרד החוץ שבכיכר גוסטב אדולף. אנשים רבים הסתובבו בחוץ. כולם חזרו מחופשה ורצו לפצות על הזמן שביזבזו ברביצה בבתים בכפר ובסירות מפרש. הוא נסע בתעלה באזור סְלוּסֶן לכיוון מדבוריארפלטסן.
 
הוא החנה את המכונית מחוץ למלון "סְקַנְדִיק" ויצא. הוא התייצב מחוץ למסעדת "סנאפְּס". תמיד היה שם מישהו שהזדקק להסעה הביתה או למרכז העיר.
 
שלוש בחורות יצאו מתנודדות החוצה. הוא הטה את ראשו בניסיון להיראות מפתה. "הֵי, בנות, אתן צריכות טרמפ?"
 
אחת מהן, בחורה בלונדינית, הביטה בחברותיה. הן הבינו עניין והינהנו. "בטח," היא אמרה, "כמה זה לסטורפלן?"
 
לעזאזל. צריך לעשות הצגה. לשכנע. לחייך. "יש שם כל כך הרבה תנועה," הוא אמר. "אני יודע שזה נשמע מבאס, אבל זה בסדר אם אוריד אתכן ליד כיכר נוֹרְמַלְמסְטוֹרג?" ובמבטא מזויף של בלאטה הוסיף, "מחיר מיוחד רק בשבילכן."
 
צחקוקים. הבחורה הבלונדינית אמרה, "רק כי אתה חמוד. אבל אתה חייב לעשות לנו מחיר."
 
המחיר נקבע. מאה וחמישים קרונות.
 
יו נהג לכיוון נורמלמסטורג. הבחורות קישקשו במושב האחורי. הן הולכות למועדון הלילה "קַרמָה". היה כל כך נחמד אצל קרוליין. אוכל מדהים, אווירה מטורפת, משקאות מגניבים. הן היו כל כך שיכורות. יו התעלם מהן. הלילה הוא התעניין רק בנהיגה. הוא חייך ונראה מסתורי.
 
הבנות פיטפטו. הוא רוצה לבוא? יו הרגיש את האווירה, יהיה לו כל כך קל להגיע איתן עד הסוף. אבל היה מכשול רציני: אלה לא היו הבנות שרצה לפגוש.
 
לפני שהוריד אותן אמר, "בנות, אני חייב לשאול אתכן משהו."
 
הן חשבו שהוא עומד להתחיל איתן.
 
"פגשתן פעם בחורה בשם קמילה וסטלונד? גבוהה, יפה מהצפון. לפני ארבע שנים בערך?"
 
הקשקשניות נראו מהורהרות מאוד.
 
"אני לא ממש טובה בשמות, אבל אף אחת מאיתנו לא מכירה קמילה וסטלונד," אמרה אחת מהן.
 
אולי הן צעירות מדי, חשב יו. אולי הן לא בילו במקומות הנכונים באותה התקופה.
 
הן ירדו ליד תחנת האוטובוס בנורמלמסטורג. הוא נתן לבחורות את מספר הטלפון הנייד שלו. "תתקשרו כשאתן צריכות הסעה."
 
הגיע הזמן לעוד נסיעות.
 
הוא חנה ליד פארק קוּנְגְסְטרֵגוֹרְדָן. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב. זו הפעם הראשונה ששאל מישהו על קמילה. ולמה שלא ישאל? אולי מישהו יזכור.
 
כעבור שבע דקות ישב הנוסע הבא במכונית הפורד.
 
זה היה לילה שקט. הכול התנהל על מי מנוחות. הבליינים רצו להגיע הביתה. יו סיפק את הסחורה.
 
הלילה היה מוצלח. הוא הרוויח אלפיים קרונות עד כה. הוא ערך חישוב במוחו. פירוש הדבר, אלף ומאתיים קרונות בכיסו.
 
הוא המתין מחוץ למועדון הלילה "קְוַורְנֶן" שברחוב טְירהוֹוְסְגָטָן. היו שם בעיקר קטינים ואוהדי כדורגל. התור היה ארוך, מסודר יותר מהתור שמחוץ למועדון "קרמה". אנשים פשוטים יותר מאשר ב"קרמה". מקום זול יותר מ"קרמה". באותו רגע, לא התירו לאיש להיכנס. משהו קרה בפנים. שתי מכוניות משטרה חנו בחוץ. פנסיהם המהבהבים האירו את הקירות. יו רצה להסתלק מהר. אין צורך להסתכן עם המכונית.
 
בעודו צועד לעבר הפורד התקדמה לעברו דמות מוכרת: הליכה קצבית, חליפה מחויטת, מכנסיים מתרחבים. מצח גבוה ושיער קצר מתולתל. יו ידע מיהו, גם בלי לראות את פניו בבירור: עבדול־קארים. חברו המגודל הלך אחריו, הגורילה הפרטית שלו — פָאדי.
 
יו הביט בו וקיווה שהכול כשורה.
 
עבדול־קארים אמר שלום, פתח את דלת המכונית והתיישב במושב הנוסע. הגורילה נדחס למושב האחורי.
 
יו מיהר להתיישב במושב הנהג. "טוב לראות אותך מסתובב. אתה רוצה לבדוק משהו מיוחד?"
 
"לא. אל תדאג, בנאדם, פשוט תסיע אותנו ל'סְפַּיי'."
 
"ספיי בר". סטורפלן. מה הוא יגיד?
 
יו הניע את המכונית. השתהה. קיבל החלטה. הוא לא יכול לעשות בעיות.
 
"ניסע ל'ספיי בר'."
 
"יש בעיה?"
 
"ממש לא. הכול טוב. תענוג להסיע אותך, עבדול."
 
"אל תקרא לי עבדול. בערבית זה עֶבֶד."
 
"בסדר, בוס."
 
"אני יודע שאתה לא רוצה לנסוע לסטורפלן, יו, אני יודע שאתה לא רוצה שיראו אותך שם. יש לך חברים מגונדרים שם. אתה מתבייש, בנאדם. אף פעם אל תתבייש."
 
הערבי המזדיין ידע. איך? אולי זה לא כל כך מוזר כשחושבים על כך. עבדול־קארים הרבה לצאת לבלות. הוא ראה את יו עם חבריו בסטורפלן. חיבר אחד לאחד. הבין למה מיעט לאסוף נוסעים באזור הזה. השאר היה חשבון פשוט.
 
הוא חייב למזער נזקים.
 
"זה לא כל כך נורא, עבדול־קארים. בחייך, זה לא סיפור גדול. אני פשוט חייב להרוויח קצת כסף. כדי שאוכל לחגוג, וכאלה. זה לא מסוג הדברים שמספרים לכל העולם."
 
הערבי הינהן. הערבי צחק. הערבי שלט בשיחה. שיחה קלילה.
 
ואז זה קרה. ההצעה.
 
"אני יודע שאתה צריך כסף גדול. יש לי הצעה. תקשיב טוב. יכול להיות שזה יתאים לך."
 
יו הינהן. תהה מה הוא עומד לומר. עבדול־קארים אהב לשמוע את קולו שלו.
 
"יש לי עוד עסקים חוץ מהמוניות. אני מוכר קוֹק. אני יודע שקנית ממני חומר. דרך גורהאן, אתה יודע, הטורקי שממנו אתה והחברים שלך משיגים את זה. אבל גורהאן לא ימשיך לעבוד. הוא מנסה לרמות אותי. מוכר במחיר גבוה מדי. לא מדווח כמו שצריך. והכי גרוע — הוא קונה גם מאנשים אחרים. מנסה להתחכם. לגרום לעימות. ללחוץ עלי. הוא אומר 'אם אני לא יכול להשיג את זה בארבע מאות לגרם אנ'לא רוצה כלום השבוע.' מלוכלך. לא טוב. פה אתה נכנס לתמונה, יו."
 
יו הקשיב לו, אבל לא הבין. "סליחה, אני לא מבין."
 
"אני שואל את עצמי אם אתה רוצה למכור במקום גורהאן. אתה מנהל את העסק הזה של המונית יפה מאוד. אתה מסתובב בברים הנכונים. תאמין לי, אני יודע, ברים שבהם אנשים שואבים לבן כמו מקדחות. אתה תצליח בזה."
 
"מה זה מקדחות?"
 
"תשכח מזה. אתה בפנים או מה?"
 
"לעזאזל, עבדול, אני צריך לחשוב על זה רגע. האמת היא שחשבתי על זה לא מזמן. תהיתי כמה מרוויח הטורקי הזה."
 
"אל תקרא לי עבדול. וקדימה, תחשוב על זה, גבר. אבל תזכור, אתה יכול לשחות בכסף. אני מרגיש שאתה רוצה את זה. תתקשר לפני יום שישי הבא."
 
יו התרכז בנהיגה. הם נהגו לאורך רחוב בִּירְיֶיר יַרלְסגטָן. הוא היה מתוח. השתופף ככל האפשר במושבו ופקח עין על הרחוב לוודא שאינו רואה את חבריו.
 
עבדול־קארים קישקש בערבית עם גוש הבשר שבמושב האחורי. צחק. יו חייך בלי להבין מדוע. עבדול חייך אליו בחזרה והמשיך לקשקש עם פאדי בערבית. הם התקרבו ליעדם הסופי.
 
סטורפלן. תורי ענק השתרכו מחוץ למועדונים ולברים: "קרמה", "לארוֹי", "קלרה", "שוֹקֶט" "מזרח", "המעבדה" וכל השאר. בחוץ היו יותר אנשים משהיו אי־פעם בשעות היום. מכרה זהב למוניות עצמאיות.
 
יו עצר את המכונית. עבדול־קארים פתח את הדלת. "אתה זוכר את העסקה. לפני יום שישי."
 
יו הינהן.
 
הוא יצא החוצה.
 
הנוסע האחרון של יו היה שיכור בגיל העמידה שמילמל משהו על מחוז שַרְטוֹרְפּ. יו אמר שיסיע אותו לשם תמורת שלוש מאות קרונות.
 
הוא נהג בדממה. היה צריך לחשוב. האיש נרדם.
 
הכביש היה חשוך. בקושי נסעו בו מכוניות מלבד מוניות. יו הרגיש שגל חרדה מציף אותו בעקבות הצורך להגיע להחלטה.
 
מצד אחד — מזל גדול. הזדמנות אמיתית. קוֹק הניב רווחים ששום עסק אחר לא הניב. איך זה יעבוד? קונים גרם בחמש מאות ומוכרים באלף? חישובים. החבר'ה שלו לבדם יכולים לצרוך בקלות ארבעה גרם בלילה. הוא יכול לעשות עשרים אלף קרונות. לפחות. הוא הכפיל. רווחים מלילה אחד: עשרת אלפים. אלוהים אדירים.
 
מצד שני — מסוכן בטירוף, ממש לא חוקי, מפחיד. טעות אחת והוא עלול לדפוק את כל העסק, את כל החיים שלו. זאת עבודה בשבילו? להשתמש מדי פעם, זה סיפור אחד. לסחור זה סיפור אחר לגמרי. להיות חלק מתעשיית הסמים, להרוויח כסף מסינוסים צלויים של אנשים אחרים, מחייהם ההרוסים. הרגשה לא טובה.
 
מצד אחד — הוא לא הכיר אף אחד שחייו נהרסו מקוק. רוב המשתמשים היו אנשים ברמה. כמו החבר'ה, למשל, שהסניפו כדי ליהנות ולא כדי לברוח מאיזה קיום עלוב. הם למדו, היה להם כסף והם באו ממשפחות טובות. זאת לא היתה בעיה עבורם. אין פה סכנה של התמכרות. יו לא היה צריך לחשוש מנקיפות מצפון.
 
מצד שני, עבדול־קארים והאנשים שלו בוודאי לא היו הבחורים הכי נחמדים בעיר. קחו למשל את הגורילה שבמושב האחורי. לא נדרש הרבה כדי להבין שפאדי קטלני. מה יקרה אם יו לא יוכל לשלם? יסתבך בצרות? יפשל במכירות? אם יגנבו את הסחורה שלו? אולי הסיכון גדול מדי.
 
מצד אחד — הכסף. דרך בטוחה להרוויח. דרך קלה. תלמד מגורדון גקו: "אני לא זורק חצים למטרה. אני מהמר על בטוח."
 
הרווחים בתעשייה הזאת מובטחים. היו לו צרכים, ליו', והוא לא ימשיך להיות סתם סוון עלוב. חסל סדר בגדים משומשים ותספורות תוצרת עצמית. חסל סדר חסכנוּת. החלום לחיות חיים רגילים יכול להתגשם. החלום על מכונית, על דירה, על הון גדול יכול להתגשם. הוא לא יזדנב מאחורי החבר'ה.
 
הוא יהיה בעניינים!
 
יזם בעסקי הקוקאין לעומת לוזר.
 
פשעים לעומת ביטחון.
 
מה לעשות?
 
6
 
שבת בלילה בסטוקהולם. מועדונים, בחורות, כרטיסי אשראי. מחוקים בני שבע־עשרה, מחוקים בני עשרים וחמש, מחוקים בני ארבעים. מחוקים בכל הגילים.
 
שומרי סף שחצנים במעילי עור: לא נכנס, לא נכנס, לא נכנס. היו אנשים שלא הבינו: תמצא את המקום שמתאים לך או שלא תוכל להיכנס. אל תנסה להיכנס למקום שאתה לא שייך לו.
 
מראדו, פטריק ורטקו יצאו לפשיטה. לפני שיצאו לדרך הם שתו בירה במסעדת "סְטוּרֵהוֹף". היום ילכו לצד המערבי, סוֹדֶרמַלְם.
 
שמירת חפצים היתה מכרה זהב. ניצול של מקום שאין בו שום דבר מיוחד: לאלץ את כל מי שלובש ז'קט כלשהו או מחזיק חפץ אישי אחר להפקיד אותם לשמירה. עשרים קרונות לאדם. תוספת כסף לתיקים. ארבע מאות אנשים בממוצע בלילה. הסכום: שמונת אלפים קרונות בלילה לכל הפחות. תשעים אחוזים לא מדווחים. כל הכסף במזומן. גובי המס לא יכלו לפקח על הרווחים. והעלות היחידה היתה תשלום לבחורה יפה שתעמוד שם ותנהל את ההצגה.
 
המזימה היתה רווחית. היוגוסלבים גבו מחיר קבוע: שלושת אלפים ללילה בסוף השבוע. באמצע השבוע הם לא גבו כסף. למקום עצמו ולצוות עובדי המלתחה היה הסכם משלהם באשר לחלוקת שאר הכסף. רווח גדול. עסק טוב לכולם.
 
האסטרטגיה לאותו הלילה: מראדו ורטקו נשארו מאחור. פטריק עמד בכניסה, דיבר עם אנשים.
 
הכול צריך ללכת חלק. אם יהיו בעיות, מראדו יצטרך לשאת בתוצאות. הקרב על חסדיו של רדובן החל להתחמם. מראדו התחרה עם הגברים האחרים שהיו כפופים ישירות לרדובן: גורָן, נֵנָד, סטֵפָנוביץ'. הדברים התנהלו אחרת תחת פיקודו של יוֹקסוֹ. אז הם פעלו כמו נבחרת. כל הסרבים יחד. בסטוקהולם היו שלושה סוגי מלתחות לשמירת חפצים: אלה שהיו בשליטתו של רדובן, אלה שהיו בשליטתו של מישהו אחר — כמו "מלאכי הגיהינום", או מלך המועדונים יוֹרָן בּוּמָן, ומלתחות עצמאיות. מצבן של העצמאיות לא היה טוב. הן הסתכנו.
 
הם התחילו בבר טיבולי שברחוב הוֹרנסגָטָן. המקום היה בשליטתו של רדובן. פטריק ניגש לבחורה שעבדה במלתחה. מראדו הינהן. הוא זיהה אותה. הם היו מכרים ותיקים. הוא הניח את ידו על כתפו של פטריק. "זה בסדר. אני מכיר אותה."
 
הכול היה בסדר. היא היתה רשומה כמספר 162. הלילה היה עדיין צעיר. הוא הביט בקופה. הכול נראה בסדר. שום דבר יוצא דופן.
 
הם המשיכו הלאה. המקום ממול, "מארי לאבו", היה תחת שליטתו של גורן בומן. יומו עוד יגיע, אבל הם הניחו לזה בינתיים.
 
הם המשיכו לכיוון סלוסֶן. הערב היה קריר. רטקו הסביר איך הוא עומד לפתח את פלג גופו העליון. הוא יטחן חלבונים. דג טונה ועוף, ייקח סטרואידים אנבוליים, יכפיל את כמות אימוני הכושר. רעיונות חדשים בנוגע לתוכנית האימונים שלו.
 
מראדו הביט בו. רטקו היה חסון, אבל נזקק לעוד שעות רבות של אימוני כושר כדי להשתוות למראדו.
 
פטריק אמר שאכל גלידה רק פעמיים בשנה האחרונה. הדבר המזיק היחיד שהכניס לגופו היה בירה.
 
מראדו שקע במחשבות. החבר'ה היו משוגעים לדברים הלא נכונים. הוא חשב על בתו, לוֹוִיסָה. היא גרה עם גרושתו, אניקה. מראדו היה רשאי לבקר אותה בכל יום חמישי. זה לא היה מספיק, אבל אלה היו הימים הטובים ביותר בחודש עבורו. לוח הזמנים שלו כאספן, סוחר ורוצח שכיר היה מושלם. כל היום שלו היה פנוי כדי להיכנס למוזיאונים בחינם, לצפות בהצגות תיאטרון לילדים, ללכת לסרטים החדשים של דיסני. הם אכלו פיצה, צפו בסרטים וקראו ספרי ילדים סרביים. מראדו היה יכול להגיד בכנות לסובבים אותו שהוא אבא טוב. בית המשפט לענייני משפחה, אניקה, החברה כולה — איש מהם לא חשב שגבר סרבי מסוגל לטפל בילדים. שטויות!
 
הוא צריך לפרוש. לקבל יותר ימי ביקור. לבלות יותר זמן עם לוויסה. להפסיק להיות קשוח.
 
הם צעדו ברחוב יַאטְגָטָן. מחקו שמות מקומות מהרשימה. רובם כבר היו בשליטתו של מישהו, אבל היו גם כמה הפתעות. פטריק עשה עבודה טובה. צעד קדימה. מראדו ורטקו עמדו מאחור בגלוי. פטריק ביקש לדבר עם האחראי על המלתחה. פטריק הסביר את היתרונות. פטריק; מכנסי ג'ינס צמודים, חולצת טי, ז'קט צבאי ירוק דק, ראש מגולח מכוסה צלקות, קעקועים בולטים על הצוואר.
 
תתחילו לפחד.
 
"אנחנו דואגים שלא יהיו לכם בעיות עם כנופיות ועבריינים. לא תרצו שיגנבו לכם את הכסף כל הזמן, נכון? הביטוח שלנו מכסה דברים כאלה. נוכל לעזור לכם להשיג יותר לקוחות. יש לנו המון רעיונות טובים שקשורים בייעול המלתחות." ועוד קשקושים.
 
רוב האנשים קנו את הזבל הזה. היו שזכו לביקורי כנופיות בעבר. אין בעיות. אנשים לא רצו להתעסק עם היוגוסלבים. כמה סירבו. פטריק לא עשה עניין. הוא פשוט ביקש לחזור במועד מאוחר יותר. הם ידעו שנדפקו. חַייכו וקַבלו את זה או שתצטרכו לקבל את זה ממישהו אחר.
 
הם הלכו לאורך רחוב יאטגטן עד למֶדבּוֹריָרפּלָסֶטן. השעה היתה אחת בלילה. מקומות רבים החלו להיסגר. ליד מדבורירפלסטן: "סנאפס", "קוורנן", "גְרוֹנֶה יֵגֵרֶן", "מוֹנְדוֹ", "יוֹטָה קָלארֶה", "מטרו" ו"מזרח 100" בהמשך הרחוב, היו עדיין פתוחים.
 
"סנאפס" היה תחת שליטתו של גורן בומן. "גרונה יגרן" היה שייך ל"מלאכי הגיהינום".
 
הם נכנסו ל"מונדו" שבמֶדְבּוֹרְיַרְהוּסֶט. מרכז קהילתי לנוער. הרבה אנשים. פטריק ביצע את תפקידו. במקום הבינו את העניין. הם רצו לבצע עסקה. רוב בעלי המסעדות והברים דיווחו על הרווחים מהמלתחות במאזנים משלהם. מראדו חשב שגלוח הראש לשעבר עשה עבודה טובה. במהלך שנות עבודתם המשותפת פטריק נרגע, אימץ את הסגנון הנכון: רגוע, מלא ביטחון, מעורר כבוד.
 
הם עזבו באחת ורבע. מוניות עצמאיות גדשו את האזור שמחוץ למדבורירהוסט.
 
הלאה, לאחד מהברים הגדולים ביותר בצד המערבי: "קוורנן". מקום בילוי לשיכורים זקנים ולאוהדי כדורגל פרועים. במקום היתה מהומה כשבָּאיֶין, קבוצת הכדורגל שבה תמכו אנשי האזור, זכתה באליפות המדינה בשנת 2001. החדר הישן היה בר. תקרות גבוהות, עמודים, שולחנות עץ, ציפוי עץ מראשית המאה העשרים. הנושא העיצובי בחדר החדש היה מים. על הקירות נראו אקווריומים וטיפות מים כחולות מסוגננות. הנושא העיצובי במרתף היה אש. הקירות היו כתומים, לא היו בו שולחנות גדולים, רק שרפרפים גבוהים ושולחנות קטנים שחוברו אל הקירות ושימשו כמקומות חניה לכוסות הבירה.
 
שורת המועדונים נפרשה לכל אורך רחוב יאטגטן. כשלושים ושבעה מטרים. הכול היה מסודר למדי. בלי בעיות בכניסה. היפסטרים עם תספורות ואביזרים מורכבים, טיפוסים אלטרנטיביים עם מגפי שרוכים צמודים וכאפיות, כל מיני זרוקים עם שיער צבוע שחור ופוני. אוהדי קבוצת הכדורגל באיין: בלי קישוטים מיותרים.
 
"קוורנן" היה מוקד משיכה לקהל מגוון.
 
מראדו, פטריק ורטקו עקפו את האנשים הממתינים בתור. אנשים הביטו בהם בכעס אבל לא מחו. הם הבינו.
 
שומר הסף סירב. "אין פה מחלקה ראשונה." זה הצד המערבי, הדמוקרטי. אידיוט. פטריק נותר רגוע. הוא הסביר שהם רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה. שומר הסף לא הבין. הוא סירב להכניס אותם. מראדו תהה מיהו אותו לוזר. הוא בהה בו. פטריק ניסה שוב. הסביר שהם לא מנסים לעקוף אף אחד, רק רוצים לדבר עם עובד המלתחה בעניינים עסקיים. שומר הסף סובב את ראשו. הוא ראה את מראדו. הוא הבין, ככל הנראה, והכניס אותם.
 
את המלתחה ניהלו שומרי הסף בעצמם. משונה. זה היה מתכון לצרות.
 
שומרי הסף שעבדו במלתחה הזו היו שלושה בחורים מגודלים. חולצותיהם היו מתוחות, רצועות אפודי המגן שלהם בלטו מתחת לבד. הם שלטו בקהל בקשיחות. דרומיים אמיתיים. הם לא שינו את המחיר, גם לא למי שהיו לבושים בהידור. אפילו לא לבחורות היפות. הבחורים האלה עבדו עבור "אֶס־וו־אִי־אֵי אבטחה" — חברה סוונית לבחורים סוונים אמיתיים.
 
השומר הראשי, ששימש כנציג שלהם, הבין מיד עם מי יש לו עסק. אולי הוא שמע באוזנייה שלו את השיחה שהתנהלה בחוץ.
 
"שלום. ברוכים הבאים ל'קוורנן'. אנחנו לא מעוניינים בהצעה העסקית שלכם, לצערנו, אבל תיכנסו ותשתו משהו."
 
פטריק, שכבר התחמם בעקבות ההתגרות בכניסה, שוב נרגע. "אתה אחראי על המלתחה הלילה? למה שלא נדבר? יש לי הצעה."
 
מראדו ורטקו המשיכו לעמוד מאחור. מראדו היה דרוך. ניסה להקשיב.
 
השומר אמר, "אני האחראי פה, אבל אין לי זמן לדבר כרגע. או שתיכנסו או שתצאו. מצטער."
 
"לא התייחסו אלינו יפה בכניסה. אני רוצה לדבר איתך עכשיו. הבנת? שני הבחורים אחרים שלך יסתדרו לבדם עשר דקות."
 
גישה קשוחה. שני השומרים האחרים העיפו לעברם מבט. ראו שיש בעיות. הנציג אמר, "סליחה, אולי לא הבהרתי את עצמי. אנחנו לא מעוניינים בשירותים שלכם. יש לנו נהלים משלנו. אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל אתם חייבים להבין שאנחנו מסתדרים. בלעדיכם."
 
שפת הגוף של פטריק זעקה, "אני רוצה לגמור את המזדיין הזה!"
 
אגרופיו היו קפוצים, מפרקי אצבעותיו הלבינו ממאמץ. היה נדמה שהקעקועים שלו זוהרים.
 
מראדו צעד קדימה, הניח את ידו על כתפו של פטריק והרגיע אותו. הוא נפנה אל הנציג. "בסדר. אנחנו ניכנס. נשב ונחכה לך. תיכנס כשיהיה לך זמן לדבר."
 
מתח באוויר.
 
מראדו משך את פטריק.
 
פטריק נכנע. הם נכנסו פנימה.
 
נפילת מתח.
 
השומרים ניצחו.
 
מראדו הזמין בירה. הם התיישבו לשולחן.
 
עוצמת המוזיקה בבר היתה גבוהה.
 
פטריק רכן לעבר מראדו. "מה זה היה, לעזאזל? אנחנו לא יכולים לסבול חרא כזה. למה משכת אותי?"
 
"תירגע, פטריק. אני איתך. נדבר איתו, אבל לא מול כל האורחים. לא מול השומרים. זה יגרום לבעיות. תקשיב. נשב פה ונירגע. אולי הוא יבוא אלינו ואולי לא. אבל אנחנו לא נשכח. נחכה, וכשהבן זונה יצטרך ללכת לשירותים, או כשיהיה בדרך הביתה, או משהו כזה, נדבר איתו. נגיד לו מה הולך."
 
פטריק נרגע. הוא נראה שלֵו יותר. רטקו פכר את ידיו.
 
הם חיכו. מראדו שתה בירה קלה. הסתכל על הבחורות, הסתכל על המקום, שלח מבטים חשאיים לעבר הסדרנים. הוא ישב כך שהמלתחה היתה ממש לפניו, אבל לא הביט בגלוי לכיוון ההוא. לאט ובזהירות.
 
הם שוב דיברו על פלג הגוף העליון של רטקו. מנו שמות סטרואידים שונים. מראדו גילה להם כמה סודות של רדובן, אף שלא היה אמור לעשות זאת. פטריק סיפר להם שירה באקדח מגנום בשבוע שעבר. ההדף, הלחץ, חורי הקליעים.
 
פטריק נגע בנושאים אישיים. הוא שאל את מראדו, "כמה אנשים הרגת?"
 
מראדו ענה חמור סבר, "הייתי ביוגוסלביה ב־1995. תסיק את המסקנות לבד."
 
"בסדר, אבל כמה הרגת כאן בשוודיה?"
 
"אני לא מדבר על זה. אני עושה מה שאני צריך לעשות כדי שהעסק יתנהל בלי בעיות. זה הדבר היחיד שאני לא יכול ללמד אותך פטריק — נאמנות לרדובן. והעסק הוא הכול. לפעמים אתה פשוט צריך לזרום. אתה לא יכול לשבת ולהתחרט ולחשוב על דברים שעשית. יש מעשים שאני לא גאה בהם."
 
"למשל?" לחץ פטריק.
 
"תלמד עוד משהו: אנחנו עושים יותר ומדברים פחות. לפעמים אתה צריך לעשות דברים לא נעימים. מה אני יכול להגיד? למשל, הייתי צריך לטפל בחברים שלא יכולתי לסמוך עליהם, או בנשים, או ביצאניות. דברים כאלה לא הייתי מכניס לראש הרשימה בקורות החיים שלי."
 
פטריק השתתק. הוא הבין. יש דברים שפשוט לא מדברים עליהם.
 
הם המשיכו לדבר על דברים אחרים.
 
שעה חלפה.
 
האווירה בבר היתה מרוממת.
 
השומר עדיין עמד במקומו. השעה היתה רבע לשתיים. המקום נסגר בארבע. הם חיכו. החוגגים היו הפוכים לגמרי. מראדו שתה סודה. פטריק הזמין את הבירה השישית שלו. הוא נעשה מרוח. רטקו שתה קפה. פטריק שוב דיבר על היחס שקיבלו בכניסה. ליבה את האש. השומרים המתרוממים האלה ילמדו לקח. השומרים המתרוממים יבכו. יזחלו. יתחננו. ייללו.
 
מראדו הרגיע אותו. הוא העיף מבט לעבר המלתחה. השומרים לא התעניינו בהם בכלל. הם מטומטמים? הם לא מבינים עם מי הם מתעסקים פה?
 
שעה נוספת חלפה.
 
הם חיכו. המשיכו לפטפט.
 
השומר הראשי עזב את מקומו בשלב מסוים.
 
פטריק שתה את שארית המשקה שלו וקם על רגליו. מראדו וידא שהוא בסדר, לא שתוי יותר מדי. מראדו קם ונעמד מול פטריק.
 
אישוניו של פטריק היו רחבים. ריח חריף של אלכוהול עלה מפיו. שים מצת ליד הפה שלו, והפיצוץ יהיה גרוע יותר מאשר בתחנת דלק.
 
מראדו אחז בפניו של פטריק. הרעש במקום היה מחריש אוזניים. הוא צרח: "אתה בסדר?"
 
פטריק הינהן. הוא הצביע לעבר השירותים. הוא בטח היה צריך להשתין אחרי כל הבירה ששתה.
 
הוא ניגש לשירותים.
 
מראדו חזר לשבת. רטקו הביט בו, רכן לעברו ושאל, "לאן הוא הולך?"
 
"לשירותים."
 
לפתע חש מראדו כאילו הכה בו ברק. לעזאזל! איך הוא יכול להיות כזה סתום? השומר בוודאי הלך לשירותים ופטריק עקב אחריו. בלי מראדו ורטקו.
 
מראדו קם. הוא סימן לרטקו בידו. "בוא אחרי. עכשיו."
 
הם מיהרו להשיג את פטריק.
 
הם נכנסו לשירותים.
 
אריחים לבנים וכיורי מתכת גדולים. מראה כיסתה את אחד הקירות. חמש משתנות על הקיר הנגדי. שירותים דולפים. שתן על הרצפה.
 
מגע.
 
השומר הראשי עמד מול אחת המשתנות. שלושה גברים דיברו ליד הכיורים. נראו כמו לוזרים עם החולצות הלא מכופתרות שלהם וחולצות הטי מתחת. שני נערים עמדו בתור לתאי השירותים.
 
פטריק כמעט הגיע אל הבחור.
 
השומר הסתובב, עם הכלי עדיין בידו.
 
פטריק נעמד מרחק סנטימטרים ספורים ממנו. "זוכר אותי? אתה ניפנפת אותי. זילזלת בשירותים שלנו. נראה לך שאני אתן לך להתחמק מזה?"
 
השומר הבין. הוא מילמל משהו, ניסה להרגיע את פטריק. לבחור היה ניסיון. הוא החל למשש את האוזנייה שלו בידו הפנויה.
 
פטריק צעד קדימה. לא היה ברור אם הבחין במראדו וברטקו שנכנסו לשירותים בעקבותיו.
 
הוא נגח באפו של השומר. הדם נראה אדום במיוחד על רקע האריחים הלבנים, כשניתז על הקיר. השומר קרא לחבריו. הוא ניסה לדחוף את פטריק הצידה. השומר היה בחור מגודל וחזק, אבל פטריק היה משולהב. הגברים שליד הכיור החלו לצעוק בהתלהבות. הנערים שליד תאי השירותים רצו קדימה כדי להפריד ביניהם. מראדו חסם את דרכם ודחף אותם הצידה. לא בחורים קשוחים במיוחד. רטקו התייצב ליד היציאה. הוא חסם אותה. פטריק תפס בשערו הקצר של השומר. הוא הטיח את ראשו אל המשתנה. שיניים עפו החוצה. שוב הטיח. עוד שיניים. אפו נשבר בכמה מקומות. המשתנה נראתה כמו כיור באטליז. פטריק חבט את ראשו של השומר שוב ושוב. הוא נשמע חלול. הוא עזב אותו. השומר התמוטט חסר הכרה על הרצפה. פניו היו בלתי ניתנות לזיהוי. הלוּזֵרים שליד הכיור בכו. הנערים שליד תאי השירותים צרחו.
 
שני שומרים נוספים חלפו בריצה על פני רטקו. פטריק דחף אחד מהם הצידה. רטקו יצא מהחדר. מראדו תפס בברכו של אחד השומרים. הוא לפת אותה וסובב. הבחור התקפל כמו מריונטה שגזרו לה את החוטים. פטריק השתולל. צעק, קילל. מראדו אמר בנימה זהירה, "פטריק, תעזוב. עכשיו."
 
גלוח הראש לשעבר יצא מהחדר. רק מראדו עדיין נשאר בפנים. הוא ראה את פטריק ואת רטקו מחוץ לשירותים. הוא סובב עוד קצת את כף הרגל שבה אחז. השומר המדמם מתחת למשתנה רעד. השומר שמראדו אחז ברגלו ייבב. שומר אחד עדיין עמד על רגליו. הוא היסס. נראה כאילו הוא מחשב את סיכוייו. שני שומרים על הרצפה. מכת מחץ מיידית. הוא נותר בזירה מול יוגוסלבי אדיר ממדים. ובחוץ היו שני בחורים נוספים. איפה התגבורת?
 
טוּמוּלְט בחוץ.
 
בפנים שקט.
 
מראדו אמר, "חבר'ה, עשיתם טעות קטנה הלילה. התעסקתם עם האנשים הלא נכונים. נהיה בקשר בנוגע לעסקים המשותפים שלנו. ועוד משהו: אל תעשו מזה עניין. נראה לי שאתם מבינים למה."
 
מראדו הרפה את אחיזתו ויצא מהשירותים. בפנים נותרו שלושה שומרים. כמו מטומטמים.
 
מראדו, רטקו ופטריק פילסו את דרכם בקהל. מחוץ ל"קוורנן" פנסי ניידות המשטרה הכחולים האירו את הלילה. הם נכנסו למונית. הז'קט וחולצת הטי של פטריק היו מוכתמים בדם. רע מאוד.
 
המקום שרץ שוטרים.
 
7
 
כמעט הגיעה השעה.
 
חורחה ישב דומם בחדר האוכל, מרוכז. הוא לא שם לב לרעשי הכלים ולקולות הלעיסה. היום הגיע.
 
כשקם על רגליו, רולנדו קרא לו. "חורחה, רוצה לבוא להדליק איזה ג'וינט אחר כך?" רולנדו התלוצץ. הוא היחיד שידע.
 
חורחה אמר, "אל תצעק ככה. הסוהר שם שומע אותך."
 
רולנדו חייך. "הוא לא מכיר מילים כאלה. הוא סתם בחור מאיזה חור."
 
חורחה הניח את ידו על כתפו של רולנדו. "אני אתגעגע אליך, בנאדם."
 
רולנדו נראה רציני. "חורחה, אתה עושה את הדבר הנכון. אתה יודע את זה. לא תספר לרולנדו איך אתה עומד לעשות את זה? מי רוצה להיות כלוא כל החיים שלו?"
 
"אני לא יכול לספר לך היום, משוגע. אתה תגלה בעצמך. פשוט תסתכל ותיהנה. כל עוד תמלא את התפקיד שלך." חורחה קם על רגליו. הוא באמת הרגיש שיתגעגע לרולנדו, לזיבולי השכל שלו על קוקאין גולמי, להרצאות הארוכות על קהילת "הגנגסטרים המקוריים" ועל מקרי שוד של מכוניות משוריינות.
 
הוא בחן את רולנדו כמה פעמים. גילה לו כמה דברים כדי לראות מה יקרה. למשל, העובדה שהתאמן הרבה כדי להתכונן לבריחה. אם רולנדו היה מלשין, חורחה היה צוחק ומתייחס לזה כבדיחה. אבל הכול היה בסדר. רולנדו לא פתח את הפה. הוא לא הדליף שום דבר. חורחה קיבל החלטה. רולנדו ימלא תפקיד חשוב בתוכנית. הוא יבצע היום את מה שעליו לבצע.
 
***
 
אבל הכול היה תלוי בסֶרחיו, שאותו פגש חורחה בזמן החופשה שלו מהכלא. שיסדר מה שצריך לסדר בחוץ. עשרים ושבעה מטרים מעבר לחומות; שטח פתוח — ייתכן שיהיה קשה לעשות כל דבר שדורש זמן רב מדי בלי להתגלות. אם הכול יצליח היום, חורחה יהיה אסיר תודה לו לנצח. חורחה ידע מספיק כדי לעשות את זה. הפעולות השגרתיות של הסוהרים, מאיפה יבוא סרחיו, איפה תחכה המכונית, המסלול הטוב ביותר לנסוע בו, ההסתעפויות בכבישים. חורחה ידע שהוא מסוגל לרוץ ארבע מאות מטרים בפחות מחמישים שניות, שני קילומטרים וחצי בפחות מאחת־עשרה דקות. הוא ידע שאנשים יהיו המומים. לחורחה היה הידע. לחורחה היתה היכולת. הוא יצליח. בלי אלימות ובלי לסכן את סרחיו יותר מדי. הוא המלך.
 
לאחר ארוחת הצהריים הם יצאו לשעת הפסקה מהעבודה. הכול היה מוכן. הגיע הזמן. התוכנית היתה פשוטה וגאונית. חורחה היה רגוע להפליא. אם העסק יתחרבן — זה מה יש.
 
חורחה שב לתאו. הוא סגר את הדלת והסיר את הכרזה של צ'ה גווארה מהקיר. הוא קילף בציפורניו את ציפוי העץ שהוסר בקלות. הוא כבר עשה זאת פעמים רבות בעבר.
 
הוא הוציא את החבל שהיה תחוב מגולגל כמו נחש דק בתוך החלל שחצב בבטון. זה היה המקום היחיד שהסוהרים לא בדקו כשערכו חיפוש בתא. חלל רדוד אך ארוך. מקום מושלם להסתרת כבל.
 
הם חשבו שהציפוי הזה הוא רעיון מחוכם. חורחה היה חכם עוד יותר. הוא חשב שאפילו אחותו היתה מתגאה בו. היא עדיין יכולה לזהות תחכום, למרות הלימודים האקדמיים שלה.
 
החבל היה עשוי רצועות בד ארוכות של סדין. הטקס הקבוע לפני שמסר את המצעים שלו למכבסה פעם בשבוע — קריעת רצועת בד ברוחב של כסנטימטר וחצי. הבחור שאסף את הסדינים היה קולומביאני. ההסכם ביניהם: האיש לא סיפר שהסדינים של חורחה נראים מוזר. תמורת זה קיבל חפיסת סיגריות אחת בשבוע.
 
החבל יחזיק מעמד. הוא בדק כל חלק בכל פעם שהאריך אותו בכחצי מטר.
 
הוא יצא החוצה.
 
השמש זרחה. מעולה! קיץ שוודי.
 
החצר היתה מלאה באנשים. הסוהר התורן שיחק כדורגל עם החבר'ה. רולנדו שיחק בקבוצה היריבה. מצוין.
 
חורחה בדק מה השעה.
 
ההצגה תתחיל בעוד שלושים שניות בדיוק.
 
רולנדו העיף לעברו מבט. כעבור עשר שניות הוא סימן לו כפי שסיכמו. רולנדו התכונן. הוא רץ לעבר הסוהר. תיקול בהחלקה ממש כמו הכדורגלן וְיֵירָה. הסוהר הועף למרחק. צרח כמו חזיר. התפתל מכאב. רמת ריכוז: אפס.
 
חורחה רץ אל החומה. תפס את מקומו.
 
חיכה.
 
הוא ראה כעת את מה שתיכנן זמן רב כל כך. קצהו של סולם אלומיניום ביצבץ מעל החומה, מעברה האחר.
 
סרחיו, המושיע, מילא אחר ההוראות. הוא התקרב כמה שיותר, החנה את המכונית בשולי היער, המקום הצר ביותר של השטח הפתוח. הוא עבר בריצה את המטרים האחרונים, השעין את הסולם על צדה החיצוני של החומה בנקודה שנקבעה מראש. בזמן הנכון. בשנייה הנכונה. מדהים.
 
חורחה הוציא את החבל. הוא שמר אותו מגולגל בכיסו. הוא חיבר את הוו לקצהו. הוא הכין אותו מאחת הטבעות המחוברות לסל הכדורסל. תמורת הסרתה מהסל שילם סכום נאה ביותר. הוא כופף אותה לצורה הרצויה בעזרתו של רולנדו שעה קודם לכן.
 
הוא התייצב מול הסולם והביט מעלה. כבר תיכנן הכול.
 
הוא חש את הוו בידו. שקל אותו. זה היה החלק היחיד שעליו לא היה יכול להתאמן. הכול היה תלוי בהצלחה שלו לחבר את החבל לראש הסולם ולמשוך אותו מעל החומה, אל העבר האחר.
 
הוא השליך אותו. החבל הלבן התקמר בשמים. הוא נחת מעבר לשוליה המעוגלים של החומה. הוא לא התחבר לראש הסולם. חורחה משך את החבל הצידה. קיווה שיוכל להשחיל את הוו בשלב נמוך יותר של הסולם. הוא לא חש התנגדות. לעזאזל. הוא שוב משך. כלום. שום התנגדות. הוא משך בחבל. הוו נפל אל הצד שבו עמד. איזה זין. הוא רץ אליו. הוא שב והרים אותו ושוב תפס את מקומו. הסולם נותר שעון על צדה האחר של החומה. הוא היה יכול לראות את קצהו בבירור. הדרך החוצה. הפעם אסור לו לפספס. הוא שוב השליך את החבל. קדימה. רשרוש מתכתי. האם הצליח? הוא משך בחבל. הנה. התנגדות! הוו נתפס במשהו. זה היה הסולם. הוא ניסה למשוך. זה עבד. הוא החל למשוך. משך חזק יותר. הסולם חרק. יותר ממחצית הסולם נראתה מעל החומה. הוא משך. הסולם היה כבד, אף שהיה עשוי אלומיניום. סוף כל סוף נפל על הקרקע לידו. הוא שמע צעקות ברקע. הוא נפנה. ראה את הסוהר קם על רגליו. הוא מישש את מכשיר הקשר שלו. חורחה נע במהירות. הוא השעין את הסולם על החומה והעיף מבט מעבר לכתפו. הסוהר רץ לעברו. חורחה טיפס למעלה מהר ככל האפשר. אחיזה טובה. הוא לא היה כבד מדי. זרועותיו היו חזקות. הוא הגיע לראש הסולם, הביט מטה. סוהרים נוספים בפעולה. הוא בעט בסולם, שנפל הצידה, על הדשא. הוא משך את עצמו למעלה והתנדנד על הצד החיצוני. הוא הרפה את אחיזתו וקפץ. כחמישה מטרים. נחיתה קשה. נעלי אסיקס 2080 דוּאוֹמַקְס עם ג'ל בעקבי הנעליים. כפות רגליו יעמדו בעצמת הנחיתה. לעזאזל.
 
הוא רץ. הרגיש טוב במשקלו היום, משקל של ששים ושבעה קילוגרמים. האדרנלין זרם בגופו. קרחת היער נראתה כמו חזיון תעתועים.
 
הוא ראה את המפה בעיני רוחו. כף רגלו כאבה. הוא התמקד בנקודה מספר שתיים. הוא חש את הזיעה שהרטיבה את גבו. שמע את עצמו מתנשף. בכבדות. הכושר הגופני שלו לא אמור להיות טוב יותר? תירגע. תנמיך את הכתפיים. תתרכז. תחשוב על קצב הנשימות שלך.
 
תזכור: אתה בשיא כושרך. אתה בכושר טוב יותר מכל שאר האסירים. אתה חתול הרחוב החכם מכולם. על אמת. לעזאזל עם הרגל הדפוקה.
 
רוץ.
 
ביער. לאורך שביל החצץ הקטן.
 
סרחיו היה צריך להתחפף כבר מזמן.
 
גבו היה ספוג זיעה. באמצע מנוסתו המטורפת עלתה במוחו מחשבה על ריח הזיעה שלו. הריח היה כעת חזק, חריף, לחוץ.
 
תמשיך להתקדם על שביל החצץ.
 
אל תאט את הקצב.
 
והנה המכונית. סרחיו החנה אותה בדיוק במקום שעליו סיכמו ביניהם. נקודה מספר שתיים. עולם חדש ויפהפה. במרחק שמע חורחה את הצופרים. הוא זינק פנימה. המכונית היתה מונעת. הוא סחט את דוושת הגז.
 
יש אלוהים.
 
הצופרים נשמעו קרובים יותר.
 
8
 
את התור היה אפשר לראות כל הדרך מ"סְטוּרֶקוֹמְפַּנְיֶיט". יו צעד לאורך רחוב סְטוּרֵגָטן עם החבר'ה. הם היו נלהבים, משולהבים, מוכנים להתגלגל. יו חש את האנרגיה בגופו כמו זרמי חשמל. הם היו בעננים.
 
קודם לכן באותו הערב הם אכלו ב"נוֹקְס". הזמינו יין משובח עם הארוחה. שבועיים עברו מאז יצאו לבלות בפעם האחרונה. הצרכים של החבר'ה החלו להתעורר. פיטה רצה להזדיין, פרדריק רצה לשתות. יו מיהר. הוא רצה להתנסות בעבודה החדשה שלו, לסמן את השטח שלו.
 
שלושים גרם של לבן באשראי מהערבי נארזו בעשרה שקיקי ניילון שמסתיימים בפס סגירה, תוצרת חברת "רֶד לַיְין". בכיסו היו באותו הרגע שישה גרם. את השאר החביא מאחורי הרדיאטור שבכניסה לדירתה של הגברת ראוטרשלד.
 
החבר'ה צעדו ברחוב בצעדים בטוחים. צעדיו של יו היו רחבים. הוא חשב על פס הקול של הסרט "גברים בשחור".
 
התור לא היה תור, אלא ישות אורגנית של גופות אנושיים. הם צרחו, נופפו בידיהם, הצטופפו, דחפו, צעקו, פלירטטו. שומרי הסף ניסו להשליט סדר. הם דחפו אנשים כמו עדר לכמה תורים מאחורי אזור שנתחם בחבלים. אתה עם כרטיס "קרמה" לתור הזה, אתה עם כרטיס "קרמה" לאח"מים לתור הזה, אתה עם כרטיס אח"מ לאח"מים לתור הזה. והשאר שלא יטרחו לחכות. אנחנו מלאים. רק לקוחות קבועים נכנסים הלילה. אתה לא מבין? אנחנו מלאים!
 
ילדים מגודלים מהשכונות איימו להרביץ להם. בחורות הציעו להם מציצות. כל שומרי הסף סירבו בזה אחר זה. מילה אחת מילאה את האוויר. איש לא אמר אותה, אבל כל מי שלא הורשה לעבור את חבל הקטיפה חש זאת: השפלה.
 
חמש דקות נדרשו כדי לפלס דרך בקהל ולהגיע אל השומרים. כמה מהאנשים הבינו עניין ופינו לחבר'ה את הדרך. אחרים חשבו שיש צדק בעולם וניסו למנוע מהם מעבר, דחפו אותם במרפקים.
 
ניפה הניד בראשו לעבר אחד השומרים.
 
אותו ביטחון שופע, שיו עשה כמיטב יכולתו כדי לחקותו, עשה את שלו. הם חלפו בקלילות על פני הקהל. השפלה היתה שמורה לאנשים אחרים. ההרגשה היתה טובה יותר מסקס.
 
ליד הקופה קיבל את פניהם בחור בלונדיני גבוה בעל פנים חטובים. קַרְל. הבחור היה מאה אחוזים חוג הסילון, ומשם בא לו הכינוי קרל חוג סילון. הוא היה בעליו של המקום עם עוד שותף. "קרמה" — מקום הבילוי מספר אחת של המסודרים. מרכז לילדי השמנת.
 
ניפה פרש את זרועותיו. "קרל, מה קורה? אני רואה שהולך טוב כרגיל. המון אנשים בחוץ הערב. מגניב!"
 
"כן, אנחנו מרוצים. אוֹב דְרֶנְגְלֶר אחראי על המועדון הלילה. קהל מדליק לגמרי. יש לכם שולחן?"
 
"ברור! כרגיל."
 
"מעולה. נמשיך לדבר אחר כך. שיהיה לכם לילה טוב, חבר'ה." קרל חוג סילון נפנה ונכנס פנימה.
 
לרגע קצר אחד נראה שניפה פישל. לקקן שדבריו נקטעו באמצע. זה עבד, חשב יו, אז למי אכפת?
 
הבחורה שמאחורי הקופה זיהתה את ניפה. היא סימנה להם להיכנס בלי לדרוש תשלום.
 
כשנכנסו, ראו שהמקום ריק למחצה.
 
ניפה ויו הביטו זה בזה. הם צחקו. הם שמעו את השומרים צועקים בחוץ, "אנחנו מלאים! הלילה נכנסים רק קבועים עם כרטיסים."
 
כעבור שעה כרע ניפה על ברכיו בשירותים, רכון מעל האסלה. על הרצפה סביבו היו מפוזרות מפיות.
 
פיטה ניצל את ההזדמנות לעשן בגנבה סיגריית מרלבורו לייט. הוא זימזם לצלילי מוזיקת היורודאנס שנשמעה מרחבת הריקודים. "למה מוזיקה כזאת כל כך פופולרית ב'קרמה'? למה לא משהו שירי יותר, כמו רית'ם אנד בלוז, או היפ־הופ? ולמה לא קצת פופ טוב כמו להקת 'מלודי קלאב'? הם משמיעים מוזיקת מיינסטרים משעממת ומחורבנת. יורודאנס. חרא גמור."
 
יו מאס לפעמים בגישה המתנשאת של פיטה בנוגע למוזיקה. לבנאדם היו יותר משמונת אלפים קבצי אם־פי־3 בדיסק הקשיח שלו, והוא תמיד התלונן על טעמם המוזיקלי של אחרים.
 
"בחייך," אמר יו, "אתה חייב לקטר? יש פה חתיכות מדהימות הערב."
 
ניפה הניח מראה על מכסה האסלה הסגור. המקום לא ממש היה מצוחצח. על מכסה האסלה היו סימני צריבה חומים של סיגריות. אנשים היו מעשנים בגנבה ואז מניחים את הסיגריות על המכסה ועושים דברים אחרים, כמו להסניף שורות — כפי שעשו החבר'ה עכשיו — לדבר בטלפון הנייד, להשתין, לקבל מציצה.
 
יו שלף שקיק וסידר בזהירות שלוש ערמות על המראה.
 
ניפה נראה מופתע. "שוב קנית השבוע?"
 
"כן. אבל מבחור אחר."
 
"טוב. מחיר טוב יותר משל הערבי המסריח?"
 
יו שיקר. "לא ממש, אבל הבחור נחמד יותר. לא אהבתי את הבלאטה ההוא. הוא נראה לי מסוכן. הבאתי הרבה הערב. אם אתם מכירים מישהו שרוצה קצת, תגידו לי." הוא חייך, "עדיפות לבחורות, כמובן."
 
ניפה יצר שלוש שורות מהאבקה. "זה כזה מגניב. אני מתחרמן רק מלהסתכל על השורות האלה. אני הולך לשבור את השיא של עצמי הערב. שלוש בנות לפחות."
 
יו הביט בו. "אין מצב, בנאדם. אתה משוגע! אני חשבתי שזה היה די היסטרי ששתי בחורות ירדו לך בערב אחד."
 
"ברור, אבל הערב אני בעניינים. אני מרגיש את זה בכלי שלי. אחרי המנה הקטנה והקסומה הזאת אני הולך לתקוע שלושער. שלוש בחורות לפחות יטעמו אותו."
 
"אתה מגוחך, בנאדם. איפה תעשה את זה? פה?" פיטה כיבה את בדל הסיגריה שלו על מכסה האסלה.
 
"כן, אהובתי, פה או בשירותי הבנות. ועכשיו, כשהקיץ מתקרב, פארק הומלגרדן הוא מקום מעולה."
 
יו רצה להידמות לניפה, נסיך המציצות הלא מוכתר של סטורפלן, שתמיד שפע ביטחון עצמי. אבל לעתים היה יו תוהה עד כמה הוא באמת כזה. האם ניפה באמת חשב שכל הנשים יפלו לזרועותיו, או שהיה שחקן טוב עד כדי כך שהצליח להוליך שולל אפילו את עצמו? תהיה התשובה אשר תהיה — הוא נתפס כבחור חריף, הוא היה הבחור שכולם דיברו עליו. מישהו שיו רצה להידמות לו. ובכל זאת, הוא לא רצה להיכנס לנעליו. הבנאדם היה לפעמים כזה אידיוט.
 
ניפה הוציא שטר כסף מכיסו האחורי. הוא גילגל אותו בסגנון הוליוודי, רכן ושאב מהמראה.
 
יו ופיטה חזרו על הפעולה.
 
האבקה השפיעה מיד. דינמיט לבן.
 
החיים נראו נוצצים.
 
הוא איבד את החבר'ה על רחבת הריקודים. המוזיקה הלמה בקצב. התקליטן בּוֹבּ סִינְקְלֶר בלהיט "לָאב גֵ'נֵרֵיישן". מכונת עשן זימזמה בפינה. אורות מהבהבים האירו את הרחבה. העולם, כסרט מחולק לקטעים קצרים. סצנה ראשונה: הבחורות — שוות ביותר. קאט. בחורה שמניפה את ידה מעל לראשה. קאט. המחשוף של אותה בחורה נלחץ כנגד פניו של יו.
 
"קרמה" היתה שוק בשר סוג א' — בשביל המובחרים שבמובחרים.
 
הוא נדלק, התחמם. יו רצה לרקוד, לגעת, למשש, לזיין. ויותר מכול הוא רצה להתפוצץ.
 
איברו התקשה עד כדי כך שחתול היה יכול לחדד עליו את ציפורניו.
 
הוא היה נמרץ כל כך! אין כמוהו!
 
הוא הכי חרמן, הכי חכם, הכי מגניב. הם עוד יראו.
 
בחורה אחרת ניגשה אליו. היא נישקה אותו על לחיו וצעקה באוזנו "מה קורה, יו? עשיתם חיים לפני שבועיים?"
 
יו נרתע והתרכז. "סופי! את כל כך יפה הערב! גם הבנות האחרות כאן איתך?"
 
"כן, כולן חוץ מלואיז. היא בדנמרק. בוא איתי לשולחן שלנו ותגיד שלום."
 
הם החזיקו ידיים. היא משכה אותו.
 
מבטו ריפרף על פני האנשים שישבו סביב השולחן. ארבע פצצות משגעות ישבו בשורה. הן היו לבושות בחולצות חושפניות. הצבעים השולטים: ורוד, סגול, טורקיז. כולן לבשו חזיות פוש־אפ או עברו הגדלת חזה. מכנסי ג'ינס כחולים צמודים או חצאיות קצרות.
 
תזדקף, יו, תתרכז, לעזאזל!
 
ניפה כבר ישב ליד השולחן. הוא חיבק את כתפה של אחת הבנות. התחנף, התלוצץ, הישיר אליה מבט. איזה מספר היא בתור? חשב יו. לעזאזל! יכול להיות שכבר הספיק לתקוע למישהי?
 
יו התיישב. על השולחן ניצבו בקבוקים של מי טוניק, ג'ינג'ר אֵייל וסודה ודלי קרח ובתוכו בקבוק וודקה גדול יותר. יו קיבל אישור לאחד החוקים הבסיסיים: שותים דברים חזקים או תוססים. בלי בירה.
 
היה קשה להתגבר על עוצמת המוזיקה. סופי מזגה לו וודקה טוניק. יו לגם מהמשקה, בחש אותו, הרים באצבעותיו קוביית קרח והכניס אותה לפיו. הוא מצץ אותה בחוזקה. סופי הביטה בו ולגמה מהמשקה שלה.
 
הוא חזר בדממה על עצתו של עבדול־קארים. תתחיל לחלק דגימות בחינם. תהיה נדיב. כך תרכוש חברים. חברים שאוהבים קוק, חברים עם כסף מזומן, ועוד חברים עם כסף מזומן. תוודא שאנשים יצרכו מעט ככל האפשר במועדון. זה מקום לא בטוח. לך למסיבות שאחרי, ארגן את המסיבות שאחרי, ספֵּק חומר לידוענים סוג ב' במסיבות שאחרי. תשתמש בבית. אל תמכור כמויות גדולות בהתחלה. אתה לא רוצה ליצור שוק יד שנייה.
 
ניפה רכן והחל לדבר עם סופי. יו לא שמע את שיחתם. הוא פתח כפתור נוסף בחולצתו ולגם מהמשקה שלו. מחשבתו היתה חדה כמו תער מָאך 3.
 
ליו היו רעיונות משלו. הוא ייקח איתו מעט חומר בכל פעם. אם ייעצר הוא יטען שהחומר מיועד לשימוש עצמי. הוא החביא את השאר במקומות מתוחכמים. כשימכור הכול ילך הביתה להביא עוד חומר. אין בעיות. אזור סטורפלן קרוב מספיק לפארק טסין. חשוב עוד יותר: לגרום לחבריו לצרוך מספיק חומר כדי שלא ישאלו למה הוא הספק היחידי עכשיו.
 
סופי רכנה ושפתיה ריפרפו על אזנו של יו. הוא נרעד.
 
היא אמרה מיד, "ניפה אומר שיש לך חומר. אני יכולה לנסות קצת?"
 
יו הודה לניפה בדממה. זו היתה התחלה. בצע את המהלכים הנכונים עכשיו. אל תעשה מזה עניין.
 
"בטח," הוא אמר, "נשאר לי עוד קצת. תביאי את החברה שלך אנה ונלך להומלגרדן."
 
הם אחזו ידיים ופילסו דרך בקהל. הם חלפו על פני חתיכות הסיליקון, הבחורים מהמאפיה היוגוסלבית והחנונים המעונבים.
 
מוזיקת היורו דאנס המשיכה להלום בקצב.
 
הם התקדמו לכיוון היציאה. הקופאים התגודדו בפתח. "קרל חוג הסילון" היה שם והשגיח על זרימת הכסף. אבל העבודה האמיתית שלו, החשובה יותר, היתה לחבק, לחייך, להציג אנשים, לשוחח בקלילות, לצחוק, לפלרטט. קרל חוג סילון שלט במצב. הכסף זרם. יו הבחין בכך. הוא יהיה איש קשר טוב בעתיד.
 
הוא ניגש אליו, התייצב לפניו עם סופי ואנה משני צדיו והושיט לו את ידו. קרל חוג סילון הרים גבה.
 
"אתה..." יו היה מוכן. "החבר של ניפה קְרוֹיטְס, אתה יודע."
 
יו ראה ניצוץ של זיהוי בעיניו. אבל אולי זה לא באמת היה זיהוי. לקרל היה כישרון מיוחד להעניק לאנשים תחושת נוחות אף שלא זכר אותם ולא היה לו מושג מיהם. מישהו קרא לזה צביעות. יו קרא לזה חשיבה עסקית.
 
יו שלף כמה משפטים קצרים שהכין מראש, שלווּ בצחוק משותף. קרל הביט בפמליה של יו. שתי חתיכות — הוא ביצע את המהלך הנכון. הוא הסביר שהם יוצאים רק לשאוף קצת אוויר ושאחר כך יחזרו. קרל הינהן. יו ירה עוד כמה בדיחות. היה ביניהם חיבור. תחושה טובה. קרל חוג סילון נראה מרוצה.
 
יו לעצמו: עבודה טובה, יו.
 
הם יצאו החוצה. השעה היתה שתיים בלילה. התור היה ענקי, היסטרי, הומה. הוא סיכם עם השומר שיחזרו בקרוב. פארק הומלגרדן נפרש לפניהם, עדיין ירוק כהה, אף שהשמים החלו להתבהר. הבנות היו מוכנות. הן התיישבו על ספסל בפארק. סיפרו כמה בדיחות טיפשיות. האוויר היה קריר. הזיעה התייבשה על גופם. יו המשיך לפטפט, הרעיף עליהן מחמאות. "לעזאזל, אתן נראות טוב הערב. ראיתן בחורים שווים? ניפה די חתיך, לא? סופי, אני יכול לסדר לך אותו." וכולי וכולי. סופי היתה יפהפייה. הוא רצה אותה.
 
הוא הכיר אותן, אך ההיכרות עדיין היתה שטחית. הבנות השתייכו לחבורה מ"לוּנדסבֶּרג" — פנימייה יוקרתית. בית ספר שהמוטו שלו הוא "יֶדע, מסורת, קהילה". שמותיהם הפרטיים של כולם היו זהים לאלה של הוריהם ושל הורי הוריהם. יו התרגל לרוב הדברים הללו כשבילה עם החבר'ה. הוא הכיר את הז'רגון ואת כללי ההתנהגות. ראוי שיהיה לו סיכוי.
 
אנה ציחקקה. "לא היה לך משהו בשבילנו?"
 
יו אמר, "בטח. כמעט שכחתי!" הוא לא רצה ללחוץ עליהן והמתין עד שיבקשו ממנו.
 
הוא הוציא נרתיק עם מראה נפתחת. השקיק היה מוכן בכיס הז'קט שלו. הוא שפך ערֵמה וחילק אותה בתער לשלוש שורות. הוא הציג קש הסנפה מבריק. הוא העיף מבט סביבו ואז הושיט להן את הקש.
 
"תתכבדו."
 
כעבור רבע שעה הבנות חזרו פנימה. השומר זכר אותן. נערות כמו סופי ואנה היו נכנסות בכל מקרה. הן חלפו בקלילות על פני האנשים הממתינים בתור כמו משה שחצה את ים סוף.
 
יו נשאר בפארק. הוא רצה עוד ממתקים לעצמו.
 
הכול הצליח. הבנות נראו מרוצות. הן היו בעננים. קופצניות וספונטניות. זו היתה התחלה טובה.
 
מכאן הדברים רק ילכו וישתפרו.
 
השמים היו אפורים בהירים.
 
הכבש המצופה זכוכית, המחבר בין שני חלקי הספרייה המלכותית שבפארק, נראה נוצץ. יו נהג ללמוד שם למבחנים כשלא למד בבית. במקום הזה ראה את סופי פעמים רבות. הוא למד לזהות את נקישת נעלי העקב שלה על הרצפה כשעברה בין חדרי הקריאה השונים. הוא בחן את חברותיה וראה את הבנים שאותם בירכה לשלום. ולאחר זמן־מה הוא כבר הכיר כמה מהאנשים בחבורה שאליה השתייכה.
 
הוא הוציא את הנרתיק והחזיק את הקש בידו.
 
ואז הוא ראה אותה.
 
המנוע נשמע כמו תחנת כוח גרעינית שעה שחלף במהירות לאורך רחוב סטורגטן.
 
פרארי צהובה.
 
המחשבה הראשונה שלו: הדגם זהה לזה שנראה בתמונה של קמילה.
 
המחשבה השנייה: לא ייתכן שיש עוד מכונית כזאת בסטוקהולם.
 
זיכרונות על אחותו הציפו אותו.
 
הוא חייב לדעת.
 
למי שייכת המכונית הזאת?