אמנון
ציון ואני חוזרים ממרכז הקניות הקטן בערד. היום לא הייתם קוראים לקבוצת החנויות הדלה הזו 'מרכז'. מכולת, קצב, סנדלר - זהו. אבא ביקש שנביא משקאות תוססים לחגיגת בר־המצווה שלי, וצעדנו לנו אל החנויות בעוד אורחים רבים החלו נקבצים ובאים. יום קשה עבר עליהם. עם שחר, עוד בחשיכה, עלו והעפילו אל פסגת המצדה. שם הנחנו תפילין יחד, כל בני מחזורי, כנהוג בערד, וגם נשבענו, "שנית מצדה לא תיפול".
בחשיכה נאספנו מתחת ל'סוללה', האגף המערבי של המצדה, והתחלנו להעפיל עם שאר בני המשפחות אל ראש ההר. בתוך ההמולה השמחה החל השחר להפציע והנוף המרהיב נגלה לעיני כולם, עוצר נשימה.
שׁוּרות־שורות עמדנו והנחנו תפילין, התפללנו. הטקס היה רב־רושם ומרגש מאוד. הנסיעה הביתה היתה שמחה ומלאת שירה. עכשיו נותרה הסעודה המשפחתית, חגיגת בר־המצווה. צעדנו אל הבית, הרחק לפנינו ראינו את לבָנָה דודתי, רעייתו של ציון, באה לקראתנו. פניה היו חתומות. כשקרבנו אליה היא ספקה כפיים: "ציון... קרה אסון. אתה לא יודע איזה אסון קרה!" אמרה־בכתה.
"מה קרה?" נבהלנו.
"אמנון נהרג. הודיעו לנו עכשיו."
אמנון, בן דודי, טייס מסוקים, נספה יום קודם לכן באסון הנ"ד בבקעת הירדן. מסוק 'יסעור' התרסק אל צלע הר ועליו חמישים וארבעה צנחנים וטייסים. כולם נספו. ההודעה התעכבה בצה"ל יממה שלמה לצורך זיהוי הגופות.
כשהגענו כבר היה הבית כמרקחה, קולות בכי וצעקה והתארגנות בהולה. השולחנות נותרו עמוסים כל טוב. כל המשפחה רצה אל המכוניות, אל האבלים בפתח תקווה, לקראת הלוויה. המום וכואב נותרתי בערד עם דודתי איילה, שהתנדבה להישאר עמי לערב בני־המצווה באולם הראשי (והיחיד) בערד של אז.
אל הבמה עלִינו, כל בני המחזור, לקבל תנ"ך ותעודות, ולשיר... ואני, גרוני חנוק.
"אנחנו נעלה אל ראש ההר, עם כל הגיבורים ובן־יאיר..." שרו בני הכיתה שלי.
"אמנון נהרג," אמרתי לעצמי, "אמנון נהרג..."
"כאן בירושלים באביב הזה, הדמעות זולגות, דמעות גשם," המשיכה השירה.
במהלך הלוויה ניתך גשם עז, על אף הקיץ המתקרב. השבעה היתה תקופה מזעזעת, שבר גדול.
בתוך ימי האבל כבר החלטתי שתוכניותי משתנות: לא אלך ל'נוער שוחר מדע' באוניברסיטת הנגב (לימים אוניברסיטת בן־גוריון). אני הולך לצבא, לפנימייה הצבאית שליד גימנסיה הרצליה. הן שם התחיל אמנון את דרכו. מרוץ שליחים. שליחות!
משפחתי היתה מראשוני המתיישבים בערד. גדלתי בצריפים הראשונים ואחר כך במבני הפטיו הראשונים שנבנו בעיירה הצעירה. אבי, יצחק, עבד בהקמת הסוללה בים המלח. משמרות ארוכות, ימים ולילות, לפרנסת המשפחה. אמי, רחל, נטעה בי את אהבת הקריאה מגיל צעיר מאוד. החיים היו פשוטים מאוד, לא היו בהם כל מותרות.
כשהתחלתי את המסע הצבאי שלי לא הייתי מורגל בענייני צבא ובדרישות של יחידה צבאית, אלה היו זרים לי. אך ערכים של ביטחון וציונות היו בי תמיד.
שני הסבים שלי, אהרון ומרקו, היו אנשי 'ההגנה', ועם נשותיהם, פני ולאה, עברו מסע ארוך של ציונות חלוצית בדרך מתורכיה אל הארץ. ההעפלה הזו אל הארץ חייתה בי כמו עברתי בגופי שלי את הדברים.
משפחתי קיימה את תרבות הלַדינו ושימרה אותה: השפה, המאכלים, השירים. אלה מהדהדים בי עד היום. סבי מרקו, אביה של אמי, היה איש 'ההגנה' אך מקורב ביותר אל אנשי האצ"ל. בחצר הצריף היה 'סליק', ברחובות השכנים חיו משפחותיהם של עולי הגרדום, בני השכונה. על היציאות לפעולות השונות סיפרו לי ברעד ובלחש כמו עדיין נמצאים הצנחנים הבריטים, ה'כלניות', בחצר הצריף, בלילה נוסף של חיפושים ומעצרים. בעת שבאו הבריטים לעוצרו ולהגלותו, נמלט סבי מידיהם בדקות האחרונות ממש. ציונות, חלוציות ואהבת הארץ היו המצע שעליו גדלתי.
בנסיבות משפחתיות מורכבות של נדודים בין פתח תקווה לערד היו שני המקומות מלאי קסם לילד. תחת עץ השזיף בפתח תקווה נרקמו חלומות רבים, בתעלה הגדולה שטנו בחורף בגיגיות פח, מכבי המקומית היתה ועודה קבוצת הכדורגל שאותה אוהדים, וכשמתאפשר גם משחקים בקבוצות הילדים והנערים, פעם בה ופעם בהפועל ערד, לסירוגין.
אני זוכר כילד את הדי הצופרים במלחמת ששת הימים. איני שוכח את הלילה שבו, מחלון הבית, חזיתי במראה בלתי נשכח: התקפת טרור ברקטות קטיושה על פתח תקווה. איני שוכח את הפעם הראשונה, המבהילה, שבה שמעתי את שריקת הרקטה ואת סילוני האש של הפיצוצים הגדולים, לא רחוק מאיתנו. אני עדיין זוכר את שם הילדה שנהרגה בהתקפה הזו. אני זוכר היטב את הסערה הגדולה, הבהולה, של פרוץ מלחמת יום הכיפורים; את הריצות אל המקלט, הגיוס של אבא למילואים, בני הנוער הצובעים את פנסי המכוניות בכחול, חלוקת החוברות הלבנות עם שמות חללי המלחמה בכיכר העיר.
החגים היו עתירי מסורת. את הקריאות לסליחות טרם חגי תשרי אני שומע עד היום ובית הכנסת הספַּניולי שלנו הוא המקום שבו ספגתי מורשת יהודית וזיקה עמוקה למסורת ישראל. לימים יהיה זה גם המקום שאליו אחזור, לא אחת, לברך את ברכת הגומל.
בקיץ 1977 כבר התחלתי את המיון בלשכת הגיוס בבאר שבע. אחרי בדיקות רפואיות ארוכות ובדיקות פסיכוטכניות נמצאתי מתאים להמשך המיון. בפורים כבר התמודדתי על מקום בפנימייה הצבאית (פנמ"ץ) תל אביב בשלושה ימי מיון, שעבורי היו קשים מאוד. הם נערכו בגימנסיה בתל אביב ובבסיס הפנימייה בגלילות. הייתי קשוח ובעל חוסן מנטלי גבוה אך לא הייתי חזק מספיק פיזית.
רמת הלימודים בגימנסיה היתה גבוהה, לא בקלות עמדתי בדרישות. המבחנים תבעו ממני מאמץ נפשי עצום. כך גם הדינמיקה הקבוצתית, המבחנים הפיזיים הקשים: נשיאת קורות עץ, מסלולי מכשולים, שחייה. משימות קבוצתיות שונות תחת עינם הבוחנת של בַּקָּרים. עד אז לא התמודדתי עם מבחנים כאלה.
***
הייתי מורגל דווקא במבחנים אחרים. סיגלתי לעצמי דרך התמודדות עם קשיים, כל מיני קשיים. עם תרמיל על הגב, כמה פרוסות לחם עבות ומימייה הייתי יוצא למסעות קשים וארוכים במדבר, בוחן את יכולותַי, חש את הקרקע, מתחקה אחר בעלי חיים, לומד את הטבע. ימים ולילות ארוכים הייתי נע ברחבי הנגב, מביט בשמים זרועי הכוכבים, מנווט לאורם, לומד להסתדר גם כשחשוך, מעונן, גשום וקר מאוד. הייתי מחליף ברכות נימוסים עם בדווים, מתבונן בדרכי הרועים בצאן. מחפש גבי מים, תר אחר עקבות, נושם את אוויר המדבר, לומד וקורא ספרים בנקיקי סלע, מהרהר עמוקות ומביט בנופים הפראיים, בארמונות החוואר, במצד זוהר, במדרונות היורדים מזרחה.
מתחת לכביש היורד מערד אל ים המלח אני מוצא צינור ענק המנקז את מי השיטפונות. בקרירות הנעימה שבו אני מוצא מפלט מן החום העז, נהנה לפרוש את שמיכתי ולנוח.
אבא היה מבקש שאסמן לו על מפה את המרחב שבו אסייר, מגדיר כמה כללי זהירות וסומך עלי.
באחד מערבי יום הכיפורים יצאנו, עופר בן דודי ואני, אל נחל יעלים, עם תרמילים על הגב, ציוד נדרש ומים, אך החלטנו שלא לשבור את הצום. נחנו בצינור המים 'שלי' זמן קצר; היום שעלה היה חם. התלבטנו אם אנחנו חזקים מספיק ומרגישים בסדר, והחלטנו להמשיך. ביצענו מסע מעגלי ארוך ולקראת מוצאי יום הכיפורים שבנו אל ערד מכיוון אחר, לסעודת שבירת הצום. לא נשברנו.
באחת מחופשות הקיץ החלטנו ללמוד את ירושלים. התמקמנו בביתה של מלכה, דודתנו המשותפת. משם, מדי יום, במשך כל היום ורוב הלילה, סיירנו בעיר. בשכונות נידחות, באתרי עתיקות, בהרים שסביב לה, בסמטאות העיר העתיקה. עד היום אני מזהה בעיר כל פינה מן הימים והלילות ההם בירושלים.
***
לא יכולתי לדעת מה מצבי במבדקי הכניסה לפנימייה. חזרתי הביתה בספק גדול.
לילה אחד עברתי בפטיו שלנו וראיתי מעטפה לבנה גדולה נעוצה בתיבת הדואר. חותמות משולשות של צה"ל היו עליה. ראיתי פעם כאלה בצווי הקריאה למילואים של אבא ושל דודי מקס, איש השריון.
פתחתי אותה ברעד. התקבלתי.
רצתי במדרגות אל הדירה, אוסף אסימונים ככל שכיסַי יכלו להכיל. דהרתי אל הגבעה שעליה עמדה המועצה המקומית של ערד. שם היה גם אחד הטלפונים הציבוריים היחידים שהיו אז באזור כולו. חייגתי והשארתי הודעות לאבא ולאמא. כעבור כחודש החלה בבסיס צה"ל בגלילות תקופת ההכנה. "עליתי על מדים".
