שלך באי-רציונליות

על ספורט והשתמטות מהעבודה

דן היקר,
יש הרבה אנשים במשרד שלי שמתקשים להתרכז בעבודה שלהם אפילו למשך עשרים דקות. למרות זאת, נראה שאין להם שום בעיה להתרכז בפעילות ספורטיבית ממושכת, ולמרבה ההפתעה אפילו להתמיד בה. האם אתה יכול להסביר את הסתירה הזאת?
מיכאל

אולי לא מדובר כאן בסתירה, אלא, למעשה, כפי שלמדתי לאחרונה, בשני צדדים של אותה תופעה. לפני כמה שבועות טסתי לקליפורניה לכמה פגישות. עזבתי את הבית ב־4:30 לפנות בוקר, והגעתי לסן פרנסיסקו ב־10:00 בבוקר. הלכתי לפגישות שלי, ובשעה 5:00 אחרי הצהריים הייתי מותש לחלוטין. עדיין חיכו לי הרבה מטלות, והייתי נחוש לסיים לפחות חלק מהן. הבעיה היתה שהרגשתי חסר אנרגיה. אז יצאתי לריצה.
בדרך כלל אני מנסה לרוץ באופן קבוע, בערך פעם בחמש או עשר שנים. אבל הריצה הזאת היתה פנטסטית והיא שינתה את דעתי על פעילות גופנית באופן כללי. רצתי קצת, הלכתי קצת, הקשבתי למוזיקה. זה היה מאתגר, ומהר מאוד התחלתי להתנשף, אבל זה לא היה אפילו קרוב לתשישות הנפשית והלחץ מהעבודה שחיכתה לי. למעשה השתמטתי מהעבודה ונהניתי מזה.

וזה מה שהבנתי: אני חושב שאנשים שלא נהנים מהעבודה שלהם או שאין להם הסיבולת הנפשית להתרכז במטלות המסובכות שמחכות להם, נוטים יותר לקחת הפסקות ארוכות לצורך אימון ספורטיבי. האם אתה יכול לתאר לעצמך מצב שבו מישהו יֵצא מוקדם מהעבודה כדי לקרוא ספר או לראות סרט? ברור שיחשבו שהוא עצלן ואנוכי שמבזבז את הזמן ואינו תורם דבר לחברה או לארגון שהוא עובד בו. אבל מפני שהחוקים החברתיים שלנו אומרים לנו שספורט טוב לבריאות, האימון נהפך לתירוץ מצוין. אתה יכול לברוח מהעבודה, להרגיש טוב בגלל זה וגם לזכות בכבוד מצד אלה שנשארו לעשות את העבודה שלך.
עכשיו, אחרי שגיליתי את השיטה הזאת שבה אני יכול להקדיש זמן לעצמי בלי לסבול מרגשות אשמה, אין לי ספק שאעבוד על הכושר גופני שלי לעתים קרובות יותר.
מקום עבודה, ספורט, דחיינות