כפור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כפור
מכר
מאות
עותקים
כפור
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

שמעון אדף

שמעון אדף (1972) מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.  שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. ספר שיריו הראשון נקרא "המונולוג של איקרוס". לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר. בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". ב-2006 יצא לאור ספרו "הלב הקבור". בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא". על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי. באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור". באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס". בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה. בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה". בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש". בשנת 2017 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/473u5wnh

תקציר

בעוד חמש מאות שנה בתל אביב, שהיא אולי העתק של תל אביב של ימינו, מתגלים בכמה תלמידי ישיבה סימנים המעידים על כך שהם עוברים שינויים גופניים מסתוריים. לזירת האירוע מובהל יחזקאל בן גרים, גאון בתורה ובמדע, ועליו מוטלת המשימה לאבחן את המחלה המוזרה ולמצוא לה מזור. בחיפושיו אחר תרופה נוסע יחזקאל למחוזות הגויים, ובשובו לתל אביב העתידית מגיעה אחריו צעירה גויה הנצמדת אליו כצל. בינתיים נשמעת בעיר שירתו של משורר עלום המוגדר מיד כמורד, שכן אמנות השיר אסורה למי שלא עבר סמיכה לפייטנות. חקירת זהותו של המשורר ובואה של הגויה לתל אביב מערערות את הסדרים בעיר וחורצות את גורלן של דמויות רבות בסיפור הזה, שאותו מביים כסרט הגיבור הנסתר של הרומן, דורון אפללו, משורר צעיר, היושב בבית הוריו במבוא ים, שהיא אולי העתק של שדרות של ימינו, ומתאבל.

הסיפור הבלשי הפנטסטי ששמעון אדף רוקם לנו בכפור הוא משל אמנותי עתיר דמיון ומחשבה המפגיש אותנו עם סוגיות קיומיות מוסריות שהספרות הישראלית נמנעת מהן. דמויותיו של אדף נקרעות בין חוקי הפיזיקה והביולוגיה לבין הזעקה למשמעות, ובין הנאמנות למסורת השבטית לבין הכורח ליצור אמנות אמת, שאינה סובלת גבולות וסייגים. בכפור משכלל אדף מגמה שראשיתה ביצירותיו הקודמות. בשירתו ובסיפורת שלו - המגיעה כאן לשיא צלילותה - הוא מחבר אותנו לספרות העברית המודרנית בשלב הפריצה הגדולה שלה, ליצירותיהם הדגולות של פיארברג, ברדיצ´בסקי וברנר, מנקודת הראות של "תלוש" פוסט־פוסט־מודרני, החי את חייו, רגל פה רגל שם, בשתי תקופות: בתחילת המאה העשרים ואחת ובתחילת המאה העשרים ושש. 

כפור הוא רומן פורץ דרך של אחד מהיוצרים הישראלים החשובים והמאתגרים ביותר.

(יגאל שוורץ)

פרק ראשון

אם המצלמה תתקרב יתברר כמה העיר עתיקה. לא ישישה, לא כורעת מזוקן, עתיקה, בת מאות בשנים, זמן דרוש לשכלול בקיעים כאלה. כלומר, זה העתיד. קפצנו עידן, אבל האדריכלות לא השתנתה, הגיאוגרפיה קפאה, אוסף המבנים המכוער, האפרפר, נותר על תִלו, טבוע באוויר זך. זה העתיד. מדי פעם אפשר לראות חללית מבקעת את התכלת הנהדרת, הטרופה, בדרכה לאנשהו. מדי פעם חללית מהבהבת, והיהודים ברחובות — יש אלוהים מעבר למחיצת החמצן — לא נושאים מבט, אבל לא עכשיו, עכשיו לא רואים דבר, אולי אוושה עוברת. עכשיו שחורף, והאור אצור בעננים, קב של חסד נופל על העיר רק בחורף, כמו בתוך נחושת, ומבני הכרום שצמחו בינתיים שבים אל הכרום. מילה יפה כרום, מחוספסת, עמומה. 

שמעון אדף

שמעון אדף (1972) מלמד במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.  שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. ספר שיריו הראשון נקרא "המונולוג של איקרוס". לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר. בשנת 2004 פרסם אדף רומן ראשון, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה". ב-2006 יצא לאור ספרו "הלב הקבור". בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה. בשנת 2008 יצא לאור ספרו "פנים צרובי חמה". בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא". על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי. באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור". באוגוסט 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס". בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה. בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי של אדף, "ערים של מטה". בשנת 2015 יצא לאור ספרו "קובלנה של בלש". בשנת 2017 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/473u5wnh

עוד על הספר

כפור שמעון אדף

אם המצלמה תתקרב יתברר כמה העיר עתיקה. לא ישישה, לא כורעת מזוקן, עתיקה, בת מאות בשנים, זמן דרוש לשכלול בקיעים כאלה. כלומר, זה העתיד. קפצנו עידן, אבל האדריכלות לא השתנתה, הגיאוגרפיה קפאה, אוסף המבנים המכוער, האפרפר, נותר על תִלו, טבוע באוויר זך. זה העתיד. מדי פעם אפשר לראות חללית מבקעת את התכלת הנהדרת, הטרופה, בדרכה לאנשהו. מדי פעם חללית מהבהבת, והיהודים ברחובות — יש אלוהים מעבר למחיצת החמצן — לא נושאים מבט, אבל לא עכשיו, עכשיו לא רואים דבר, אולי אוושה עוברת. עכשיו שחורף, והאור אצור בעננים, קב של חסד נופל על העיר רק בחורף, כמו בתוך נחושת, ומבני הכרום שצמחו בינתיים שבים אל הכרום. מילה יפה כרום, מחוספסת, עמומה.