האסופית 6 - אן מאינגלסייד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האסופית 6 - אן מאינגלסייד
מכר
מאות
עותקים
האסופית 6 - אן מאינגלסייד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האסופית 6 - אן מאינגלסייד

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ל. מ. מונטגומרי

לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

תקציר

אן שֶרלי, "האסופית" המקסימה עם השיער הערמוני והנשמה הפרועה, היא עכשיו אן בלייט, אם לחמישה ילדים. החיים בבית המשפחה אשר באינגלסייד מלאים הרפתקאות, וככל שהילדים מתבגרים, כל אחד מהם מתגלה כאדם מרתק בזכות עצמו. אן מתמרנת בין כולם, ולאושרה הגדול מגלה שהיא מצפה לתינוק חדש. 
 
אפילו דודתו הבלתי נסבלת של גילברט, שמגיעה לביקור ולא מוכנה לעזוב, לא מצליחה לקלקל לאן את החיים. למרות שגידול חמישה ילדים בני שבע ומטה כרוך בעבודה רבה, נדמה שחייה מתנהלים בדיוק כמו שדמיינה שהם צריכים להיות. עד שיום אחד היא מתחילה לחשוד שגילברט מתרחק. יכול להיות שהוא כבר לא אוהב אותה? יכול להיות שמשהו ביניהם השתנה? אן חייבת לגלות מה קורה. היא יכולה להתגבר על הרבה צרות ובעיות ומכשלות, אבל היא יודעת שאת גילברט אסור לה לאבד. 
 
הספר הראשון בסדרת "האסופית" ראה אור ב-1908, ומאז זו אחת מסדרות הנעורים המצליחות בכל הזמנים. השנים שחלפו רק מוכיחות שאן היא גיבורה נצחית, שמושכת את לב הקוראים בכל דור ודור. זהו הספר החמישי בסדרת הספרים שכתבה לוּסי מוֹד מוֹנטגוֹמֶרי, המלווים את חייה של אן מילדות עד לבגרות. כתר גאה להחזיר את הסדרה למדפים.

פרק ראשון

פרק 1
״כמה לבן אור הירח הלילה!״ אמרה לעצמה אַן בְּלַיית, בעודה פוסעת במעלה שביל הגן של משפחת רַייט לעבר דלת ביתה של דַיאנָה רַייט. עלי כותרת זעירים של פריחת הדובדבן נשרו סביבה ברוח הקלה שערבלה את האוויר המלוח.
היא עצרה רגע כדי להביט על סביבותיה, על הגבעות והיערות שאהבה בימים עברו, ועדיין רחשה להם אהבה. אֶבוֹנְלִי היקרה! נקיק סֵֶנְט מֶרִי היה עתה ביתה, זה שנים רבות שהיה ביתה, אבל באֶבוֹנְלִי היה משהו שלעולם לא יוכל להיות בנקיק סֵֶנְט מֶרִי. רוחות הרפאים שלה עצמה פגשו אותה בכל פינה, השדות שפעם שוטטה בהם קיבלו בברכה את פניה והדים עקשניים של החיים המתוקים שחיה פה פעם הדהדו סביבה פה. בכל מקום שהביטה בו היה זיכרון קסם כלשהו. פה ושם היו גנים רדופי רוחות שבהם פרחו כל ורדי האתמול. אַן אהבה תמיד לחזור הביתה, אפילו כשהסיבה לביקורה הייתה עצובה, כמו בביקור הנוכחי. היא וגִילְבֶּרְט הגיעו לכאן להלוויית אביו ואן נשארה עוד שבוע. מַרִילָה וגברת לִינְד לא הסכימו להיפרד ממנה כל כך מהר.
חדר עליית הגג הלבן שלה נשמר תמיד למענה, וכשאַן עלתה אליו ביום שהגיעה גילתה שגברת לִינְד הניחה בו עבורה זר גדול של פרחי אביב. כשטמנה בו אַן את פניה היה נדמה לה שהוא מכיל את ניחוחן של אותן שנים בלי נשכחות. אַן־של־פעם חיכתה לה שם. שמחות עמוקות ויקרות התעוררו בלבה. החדר בעליית הגג חיבק אותה בזרועותיו, עטף אותה, אפף אותה. היא הביטה באהבה במיטתה הישנה עם כיסוי עלי התפוח שהכינה גברת לִינְד, בכרים הצחים העטורים תחרה עבה שגברת לִינְד רקמה, במרבדים שמַרִילָה ארגה שנחו על הרצפה, ובראי ששיקף אי־אז את פניה של היתומה הקטנה, עם מצחה הילדותי החלק, שנרדמה כאן בבכי באותו לילה ראשון לפני זמן כה רב. אַן שכחה שהיא אמם המאושרת של חמישה ילדים, ושסוּזַן בֵּייקֶר כבר סורגת שוב גרביים פעוטים באִינְגְלְסַייד מסיבה מסתורית כלשהי. היא שבה להיות אַן מהחווה הירוקה.
כשהגיעה גברת לִינְד, נושאת מגבות נקיות, מצאה את אַן כשהיא עדיין יושבת ומהרהרת בחולמנות מול הראי.
״כמה טוב שאת שוב בבית, אַן, אני אומרת לך. עברו תשע שנים מאז עזבת, אבל מַרִילָה ואני לא מצליחות עדיין להתאושש מהגעגועים אלייך. אנחנו לא סובלות כל כך מהבדידות מאז שדֵייוִוי התחתן. מִילִי היא יצור קטן וחמוד. והיא מכינה פשטידות נהדרות! אם כי היא סקרנית כמו סנאי לגבי כל דבר. תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין בעולם אף אחת כמוך.״
״הו, אבל אי אפשר לרמות את הראי הזה, גברת לִינְד. הוא אומר לי בגלוי, 'את כבר לא צעירה כמו שהיית,'״ אמרה אַן בשובבות.
״שמרת על עורך יפה מאוד,״ אמרה גברת לִינְד דברי ניחומים. ״כמובן, תמיד היית חיוורת כל כך, שאי אפשר לומר שגון עורך דהה.״
״בכל מקרה, עדיין אין לי אפילו רמז לסנטר כפול,״ אמרה אַן בעליצות, ״והחדר הישן שלי זוכר אותי, גברת לִינְד. אני שמחה. הייתי נפגעת כל כך אם הייתי חוזרת ומגלה שהוא שכח אותי. ונפלא לראות שוב את הירח עולה מעל ליער הרוחות.״
״הוא נראה כמו פיסת זהב ענקית בשמים, לא?״ אמרה גברת לִינְד, שהרגישה שהיא מתפייטת ללא קץ, והייתה אסירת תודה על שמַרִילָה איננה שומעת אותה.
״הביטי באשוחים המחודדים הללו על רקע הירח. והלבנים שבעמק עדיין מרימים את זרועותיהם מעלה אל שמי הכסף. עכשיו הם כבר עצים גדולים. כשבאתי הנה הם היו לא יותר מתינוקות; זה בהחלט גורם לי להרגיש שהזדקנתי.״
״עצים הם כמו ילדים,״ אמרה גברת לִינְד. ״פשוט נורא איך שהם גדלים ברגע שאת מפנה אליהם את הגב. תראי את פְרֶד רַייט. הוא רק בן שלוש עשרה, אבל כבר גבוה כמעט כמו אביו. יש פשטידת עוף חמה לארוחת הערב ואפיתי בשבילך את עוגיות הלימון שלי. אל תחששי כלל לישון במיטה הזאת. אני עצמי אווררתי היום את המצעים, ומַרִילָה לא ידעה על כך ואווררה אותם שוב, ומִילִי לא ידעה ונתנה להם אוורור נוסף. אני מקווה שמֶרִי מַרִיָה בְּלַיית תצא מהבית מחר, היא נהנית מאוד מהלוויות.״
״דודה מֶרִי מַרִיָה — גִילְבֶּרְט תמיד קורא לה כך למרות שהיא רק בת דודה של אביו — קוראת לי תמיד 'אֶנִי',״ הצטמררה אַן. ״ובפעם הראשונה שהיא ראתה אותי אחרי שהתחתנתי היא אמרה, 'מוזר שגִילְבֶּרְט בחר דווקא בך. הוא היה יכול להשיג כל כך הרבה נערות נחמדות.' אולי בגלל זה אף פעם לא חיבבתי אותה, ואני יודעת שגם גִילְבֶּרְט לא, למרות שהוא לא יודה בכך אף פעם, בגלל נאמנותו למשפחה.״
״גִילְבֶּרְט יישאר זמן רב?״
״לא. הוא חייב לחזור מחר בערב. הוא עזב חולה במצב אנוש.״
״הו, טוב, אני מניחה שאין לו הרבה סיבות להישאר באֶבוֹנְלִי עכשיו, מאז שאמו הלכה לעולמה בשנה שעברה. מר בְּלַיית הקשיש מעולם לא התאושש אחרי לכתה. פשוט לא נשאר לו בשביל מה לחיות. הבְּלַייתים תמיד היו כאלה. תמיד תלו את חיבתם יותר מדי בעניינים ארציים. ממש עצוב לחשוב שאיש מהם לא נשאר עוד באֶבוֹנְלִי. הם היו משפחה ותיקה וטובה. לעומת זאת, אין שום מחסור בסְלוֹנִים. בני סְלוֹן הם עדיין בני סְלוֹן, אַן, ויהיו כך לנצח נצחים, אמן.״
״בלי קשר למספרם של בני סְלוֹן, אני אצא לי אחרי ארוחת הערב לטיול רגלי במטע הישן לאור הירח. אני מניחה שאיאלץ ללכת לישון בסופו של דבר, אם כי תמיד חשבתי ששינה בלילות ירח מלא היא בזבוז זמן. אבל אני מתכוונת להתעורר מוקדם כדי להספיק לראות את אור השחר החיוור עולה מעל ליער הרוחות. השמים יהיו בצבע אלמוג והעפרונים יתרוצצו להם, ואולי ציפור דרור קטנה ואפורה תקפץ על אדן החלון, ופרחי האמנון ותמר יהיו סגולים וזהובים...״
״אבל הארנבות אכלו את כל ערוגות החבצלות,״ אמרה גברת לִינְד בעצב, כשהיא מדשדשת במורד המדרגות, וחשה הקלה בלבה על שאיננה נאלצת עוד לשוחח על אודות הירח. אַן הייתה תמיד קצת מוזרה מהבחינה הזאת. ונדמה שכבר לא נותר עוד טעם לקוות שיום אחד תתבגר ותחדל מהשטויות האלה.
דַיאנָה הלכה בשביל לקראת אַן. אפילו באור הירח אפשר היה לראות כי שערה עדיין שחור ולחייה ורודות ועיניה בורקות. אבל אור הירח לא הצליח להסתיר שהיא עבתה במידת מה לעומת שנים עברו. ודַיאנָה מעולם לא הייתה מה שאנשי אֶבוֹנְלִי כינו ״רזונת״.
״אל תדאגי, יקירה, לא באתי לזמן רב.״
״כאילו שזה היה מדאיג אותי,״ אמרה דַיאנָה בקול נוזף. ״את יודעת שהייתי מעדיפה בהחלט לבלות את הערב איתך מאשר ללכת לקבלת הפנים. אני מרגישה שלא ראיתי אותך אפילו חצי ממה שהייתי רוצה, והנה את כבר חוזרת הביתה מחרתיים. אבל זה אחיו של פרד, את יודעת, אנחנו פשוט מוכרחים ללכת.״
״מובן שאתם מוכרחים. ואני רק קפצתי לרגע. באתי בדרך הישנה, דִי. עברתי על פני מעיין נימפת היער, דרך יער הרוחות ליד הגן המוצל שלכם ואחר כך לצד אגם הערבות. אפילו עצרתי להסתכל על ההשתקפות ההפוכה של הערבות במים, כמו שתמיד נהגנו לעשות. הן גדלו כל כך.״
״הכול גדל,״ אמרה דַיאנָה באנחה. ״כשאני מסתכלת על פְרֶד הצעיר! כולנו השתנינו כל כך, חוץ ממך. את לא משתנה אף פעם, אַן. איך את מצליחה לשמור על גזרה דקה כל כך? תסתכלי עלי!״
״את נראית קצת כמו גברת מכובדת, כמובן,״ צחקה אַן. ״אבל בינתיים הצלחת לחמוק מההשמנה של גיל העמידה, דִי. ובאשר לכך שאני לא השתניתי, ובכן, גברת ה״ב דוֹנֶל מסכימה איתך. היא אמרה לי בהלוויה שאני נראית כאילו לא התבגרתי אפילו ביום אחד. אבל גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז לא מסכימה. היא אמרה, 'אוי ואבוי, אַן, את נראית רע!' הכול בעיני המתבונן — או במצפונו. אני מרגישה שהזדקנתי קצת רק כשאני מתבוננת בתמונות שבירחונים. הגיבורים והגיבורות שם מתחילים להיראות לי צעירים מדי. אבל אל דאגה, דִי, מחר נחזור ונהיה נערות. זה מה שבאתי לומר לך. נקדיש את שעות אחר הצהריים והערב לעצמנו ונבקר במקומות הישנים שלנו, בכל אחד ואחד מהם. נשוטט בשדות האביב וביערות השרכים הזקנים ההם. נראה את כל הדברים הישנים והמוכרים שאהבנו ואת הגבעות שבהן נמצא שוב את נעורינו. שום דבר לא נראה בלתי אפשרי באביב, את יודעת. נפסיק להרגיש אימהיות ואחראיות ונהיה פזיזות כמו שגברת לִינְד עדיין חושבת שאני, בסתר לבה. באמת שקשה ליהנות כשנוהגים בתבונה כל הזמן, דַיאנָה.״
״הו, כמה שמתאים לך לדבר כך! והייתי שמחה מאוד לבוא. אבל...״
״אין שום אבל. אני יודעת שאת חושבת לך, 'ומי יכין לגברים את ארוחת הערב?'״
״לא בדיוק. אַן קוֹרְדִילְיָה יכולה להכין את ארוחת הערב לגברים ממש כמוני, אפילו שהיא רק בת אחת עשרה,״ אמרה דַיאנָה בגאווה. ״היא ממילא עמדה לעשות זאת. אני תכננתי ללכת למפגש של אגודת הצדקה. אבל לא אלך. אני אבוא איתך. זה יהיה כמו חלום שהתגשם. את יודעת, אַן, המון ערבים אני יושבת ופשוט מדמיינת שחזרנו להיות ילדות. ניקח איתנו את ארוחת הערב שלנו.״
״ונאכל אותה בגן של הֶסְטֶר גְרֵי. הגן של הֶסְטֶר גְרֵי עודנו קיים, נכון?״
״אני מניחה שכן,״ אמרה דַיאנָה בספקנות. ״לא ביקרתי שם מאז שהתחתנתי. אַן קוֹרְדִילְיָה יוצאת להרבה מסעות הרפתקניים, אבל אני תמיד אומרת לה לא להתרחק יותר מדי מהבית. היא אוהבת לשוטט ביערות, ויום אחד כשנזפתי בה על שהיא מדברת אל עצמה בגן היא אמרה שהיא לא מדברת אל עצמה, אלא אל הנשמה של הפרחים. את זוכרת את מערכת התה לבובות, עם ניצני הוורדים הזעירים, ששלחת לה ליום הולדתה התשיעי? אף כלי ממנה לא נשבר. היא כל כך זהירה איתה. היא משתמשת בה רק כש'שלושת האנשים הירוקים' באים אליה לתה. אני לא מצליחה להוציא ממנה מי הם, לדעתה. אני מודה ומתוודה שמבחינות מסוימות, אַן, היא דומה לך הרבה יותר משהיא דומה לי.״
״אולי יש בשם הרבה יותר מכפי שהאמין שֵייקְסְפִּיר. אל תחמירי עם אַן קוֹרְדִילְיָה על דמיונותיה, דַיאנָה. תמיד צר לי על ילדים שלא מבלים כמה שנים בארץ הפיות.״
״אוליביה סְלוֹן היא המורה אצלנו כיום,״ אמרה דַיאנָה בפקפוק. ״יש לה תואר ראשון, את יודעת, והיא קיבלה על עצמה לעבוד בבית הספר רק לשנה אחת, כדי להיות קרובה אל אמה. והיא אומרת שצריך לתת לילדים להתמודד עם המציאות.״
״אני שומעת אותך מסכימה עם הסְלוֹנִים, דַיאנָה רַייט?״
״לא, לא, לא! היא לא מוצאת חן בעיני בכלל. יש לה כאלה עיניים כחולות, עגולות ובוהות, כמו לכל המשפחה שלה. ואני לא מוטרדת מהדמיונות של אַן קוֹרְדִילְיָה. הם יפים, כמו שהיו הדמיונות שלך. יש להניח שתהיה לה מנה מספקת של 'מציאות' במהלך החיים.״
״טוב, אז קבענו. בואי לחווה הירוקה בערך בשתיים ונשתה כוס של יין דמדמניות מעשה ידי מַרִילָה — היא מכינה אותו מדי פעם למרות התנגדותם של הכומר וגברת לִינְד — רק כדי שנרגיש קצת חוטאות.״
״את זוכרת את היום שבו השקית אותי עד שהשתכרתי?״ צחקקה דַיאנָה, שלא נפגעה מהמילה 'חוטאות' באותה מידה שהייתה נפגעת אילו מישהו אחר, פרט לאַן, היה משתמש בה. כולם ידעו שאַן לא באמת התכוונה לדברים כאלה. זה היה פשוט הסגנון שלה.
״נבלה מחר יום אמיתי של את־זוכרת, דַיאנָה. לא אעכב אותך יותר. הנה פרד מגיע עם הכרכרה. השמלה שלך יפה מאוד.״
״פרד הכריח אותי לקנות שמלה חדשה לכבוד החתונה. אני הרגשתי שאנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו אחרי שבנינו את האסם החדש, אבל הוא אמר שהוא לא מוכן שהאישה שלו תיראה כמו מישהי שהוזמנה ולא יכלה לבוא, בשעה שכל הנשים האחרות יהיו מגונדרות עד מוות. נכון שהוא גבר טיפוסי?״
״הו, את נשמעת ממש כמו גברת אֶלְיוֹט מהנקיק,״ אמרה אַן בחומרה. ״כדאי שתשגיחי שהנטייה הזאת לא תחמיר. את היית רוצה לחיות בעולם שאין בו גברים?״
״זה יהיה איום ונורא,״ הודתה דַיאנָה. ״כן, כן, פְרֶד, אני באה. הו, בסדר! אז להתראות מחר, אַן.״
אַן השתהתה ליד מעיין נימפת היער בדרכה חזרה. היא אהבה כל כך את הפלג הישן. הוא שמר על כל מצהלת צחוק־ילדות שלה שקלט אי פעם, ונדמה שעתה החזיר אותן כולן לאוזניה הכרויות. היא יכלה לראות את חלומותיה הישנים משתקפים במעיין הצלול. שבועות אמונים משכבר, לחישות מן העבר, הפלג שמר את כולן ומלמל אותן; אך לא היה שם מי שישמע אותן פרט לעצי האשוחית הזקנים והחכמים של יער הרוחות, שעמדו והאזינו זה זמן כה רב.

ל. מ. מונטגומרי

לוסי מוד מונטגומרי (באנגלית: Lucy Maud Montgomery)‏ (30 בנובמבר 1874 - 24 באפריל 1942), סופרת קנדית. נולדה באי הנסיך אדוארד, קנדה - אותו מקום בו מתרחשת עלילות ספריה. בהיותה תינוקת התיימה מאמה. בגיל צעיר מאוד מסר אותה אביה לסבה ולסבתה, שגידלו אותה בביתם. בגיל 9 כתבה את שירה הראשון, ומאז לא הפסיקה לכתוב. כסופרת היא נודעת גם בשם ל. מ. מונטגומרי. עיקר פרסומה בא לה מסדרת רומנים, שהראשון בהם הוא "האסופית".

עוד על הספר

האסופית 6 - אן מאינגלסייד ל. מ. מונטגומרי

פרק 1
״כמה לבן אור הירח הלילה!״ אמרה לעצמה אַן בְּלַיית, בעודה פוסעת במעלה שביל הגן של משפחת רַייט לעבר דלת ביתה של דַיאנָה רַייט. עלי כותרת זעירים של פריחת הדובדבן נשרו סביבה ברוח הקלה שערבלה את האוויר המלוח.
היא עצרה רגע כדי להביט על סביבותיה, על הגבעות והיערות שאהבה בימים עברו, ועדיין רחשה להם אהבה. אֶבוֹנְלִי היקרה! נקיק סֵֶנְט מֶרִי היה עתה ביתה, זה שנים רבות שהיה ביתה, אבל באֶבוֹנְלִי היה משהו שלעולם לא יוכל להיות בנקיק סֵֶנְט מֶרִי. רוחות הרפאים שלה עצמה פגשו אותה בכל פינה, השדות שפעם שוטטה בהם קיבלו בברכה את פניה והדים עקשניים של החיים המתוקים שחיה פה פעם הדהדו סביבה פה. בכל מקום שהביטה בו היה זיכרון קסם כלשהו. פה ושם היו גנים רדופי רוחות שבהם פרחו כל ורדי האתמול. אַן אהבה תמיד לחזור הביתה, אפילו כשהסיבה לביקורה הייתה עצובה, כמו בביקור הנוכחי. היא וגִילְבֶּרְט הגיעו לכאן להלוויית אביו ואן נשארה עוד שבוע. מַרִילָה וגברת לִינְד לא הסכימו להיפרד ממנה כל כך מהר.
חדר עליית הגג הלבן שלה נשמר תמיד למענה, וכשאַן עלתה אליו ביום שהגיעה גילתה שגברת לִינְד הניחה בו עבורה זר גדול של פרחי אביב. כשטמנה בו אַן את פניה היה נדמה לה שהוא מכיל את ניחוחן של אותן שנים בלי נשכחות. אַן־של־פעם חיכתה לה שם. שמחות עמוקות ויקרות התעוררו בלבה. החדר בעליית הגג חיבק אותה בזרועותיו, עטף אותה, אפף אותה. היא הביטה באהבה במיטתה הישנה עם כיסוי עלי התפוח שהכינה גברת לִינְד, בכרים הצחים העטורים תחרה עבה שגברת לִינְד רקמה, במרבדים שמַרִילָה ארגה שנחו על הרצפה, ובראי ששיקף אי־אז את פניה של היתומה הקטנה, עם מצחה הילדותי החלק, שנרדמה כאן בבכי באותו לילה ראשון לפני זמן כה רב. אַן שכחה שהיא אמם המאושרת של חמישה ילדים, ושסוּזַן בֵּייקֶר כבר סורגת שוב גרביים פעוטים באִינְגְלְסַייד מסיבה מסתורית כלשהי. היא שבה להיות אַן מהחווה הירוקה.
כשהגיעה גברת לִינְד, נושאת מגבות נקיות, מצאה את אַן כשהיא עדיין יושבת ומהרהרת בחולמנות מול הראי.
״כמה טוב שאת שוב בבית, אַן, אני אומרת לך. עברו תשע שנים מאז עזבת, אבל מַרִילָה ואני לא מצליחות עדיין להתאושש מהגעגועים אלייך. אנחנו לא סובלות כל כך מהבדידות מאז שדֵייוִוי התחתן. מִילִי היא יצור קטן וחמוד. והיא מכינה פשטידות נהדרות! אם כי היא סקרנית כמו סנאי לגבי כל דבר. תמיד אמרתי ותמיד אגיד שאין בעולם אף אחת כמוך.״
״הו, אבל אי אפשר לרמות את הראי הזה, גברת לִינְד. הוא אומר לי בגלוי, 'את כבר לא צעירה כמו שהיית,'״ אמרה אַן בשובבות.
״שמרת על עורך יפה מאוד,״ אמרה גברת לִינְד דברי ניחומים. ״כמובן, תמיד היית חיוורת כל כך, שאי אפשר לומר שגון עורך דהה.״
״בכל מקרה, עדיין אין לי אפילו רמז לסנטר כפול,״ אמרה אַן בעליצות, ״והחדר הישן שלי זוכר אותי, גברת לִינְד. אני שמחה. הייתי נפגעת כל כך אם הייתי חוזרת ומגלה שהוא שכח אותי. ונפלא לראות שוב את הירח עולה מעל ליער הרוחות.״
״הוא נראה כמו פיסת זהב ענקית בשמים, לא?״ אמרה גברת לִינְד, שהרגישה שהיא מתפייטת ללא קץ, והייתה אסירת תודה על שמַרִילָה איננה שומעת אותה.
״הביטי באשוחים המחודדים הללו על רקע הירח. והלבנים שבעמק עדיין מרימים את זרועותיהם מעלה אל שמי הכסף. עכשיו הם כבר עצים גדולים. כשבאתי הנה הם היו לא יותר מתינוקות; זה בהחלט גורם לי להרגיש שהזדקנתי.״
״עצים הם כמו ילדים,״ אמרה גברת לִינְד. ״פשוט נורא איך שהם גדלים ברגע שאת מפנה אליהם את הגב. תראי את פְרֶד רַייט. הוא רק בן שלוש עשרה, אבל כבר גבוה כמעט כמו אביו. יש פשטידת עוף חמה לארוחת הערב ואפיתי בשבילך את עוגיות הלימון שלי. אל תחששי כלל לישון במיטה הזאת. אני עצמי אווררתי היום את המצעים, ומַרִילָה לא ידעה על כך ואווררה אותם שוב, ומִילִי לא ידעה ונתנה להם אוורור נוסף. אני מקווה שמֶרִי מַרִיָה בְּלַיית תצא מהבית מחר, היא נהנית מאוד מהלוויות.״
״דודה מֶרִי מַרִיָה — גִילְבֶּרְט תמיד קורא לה כך למרות שהיא רק בת דודה של אביו — קוראת לי תמיד 'אֶנִי',״ הצטמררה אַן. ״ובפעם הראשונה שהיא ראתה אותי אחרי שהתחתנתי היא אמרה, 'מוזר שגִילְבֶּרְט בחר דווקא בך. הוא היה יכול להשיג כל כך הרבה נערות נחמדות.' אולי בגלל זה אף פעם לא חיבבתי אותה, ואני יודעת שגם גִילְבֶּרְט לא, למרות שהוא לא יודה בכך אף פעם, בגלל נאמנותו למשפחה.״
״גִילְבֶּרְט יישאר זמן רב?״
״לא. הוא חייב לחזור מחר בערב. הוא עזב חולה במצב אנוש.״
״הו, טוב, אני מניחה שאין לו הרבה סיבות להישאר באֶבוֹנְלִי עכשיו, מאז שאמו הלכה לעולמה בשנה שעברה. מר בְּלַיית הקשיש מעולם לא התאושש אחרי לכתה. פשוט לא נשאר לו בשביל מה לחיות. הבְּלַייתים תמיד היו כאלה. תמיד תלו את חיבתם יותר מדי בעניינים ארציים. ממש עצוב לחשוב שאיש מהם לא נשאר עוד באֶבוֹנְלִי. הם היו משפחה ותיקה וטובה. לעומת זאת, אין שום מחסור בסְלוֹנִים. בני סְלוֹן הם עדיין בני סְלוֹן, אַן, ויהיו כך לנצח נצחים, אמן.״
״בלי קשר למספרם של בני סְלוֹן, אני אצא לי אחרי ארוחת הערב לטיול רגלי במטע הישן לאור הירח. אני מניחה שאיאלץ ללכת לישון בסופו של דבר, אם כי תמיד חשבתי ששינה בלילות ירח מלא היא בזבוז זמן. אבל אני מתכוונת להתעורר מוקדם כדי להספיק לראות את אור השחר החיוור עולה מעל ליער הרוחות. השמים יהיו בצבע אלמוג והעפרונים יתרוצצו להם, ואולי ציפור דרור קטנה ואפורה תקפץ על אדן החלון, ופרחי האמנון ותמר יהיו סגולים וזהובים...״
״אבל הארנבות אכלו את כל ערוגות החבצלות,״ אמרה גברת לִינְד בעצב, כשהיא מדשדשת במורד המדרגות, וחשה הקלה בלבה על שאיננה נאלצת עוד לשוחח על אודות הירח. אַן הייתה תמיד קצת מוזרה מהבחינה הזאת. ונדמה שכבר לא נותר עוד טעם לקוות שיום אחד תתבגר ותחדל מהשטויות האלה.
דַיאנָה הלכה בשביל לקראת אַן. אפילו באור הירח אפשר היה לראות כי שערה עדיין שחור ולחייה ורודות ועיניה בורקות. אבל אור הירח לא הצליח להסתיר שהיא עבתה במידת מה לעומת שנים עברו. ודַיאנָה מעולם לא הייתה מה שאנשי אֶבוֹנְלִי כינו ״רזונת״.
״אל תדאגי, יקירה, לא באתי לזמן רב.״
״כאילו שזה היה מדאיג אותי,״ אמרה דַיאנָה בקול נוזף. ״את יודעת שהייתי מעדיפה בהחלט לבלות את הערב איתך מאשר ללכת לקבלת הפנים. אני מרגישה שלא ראיתי אותך אפילו חצי ממה שהייתי רוצה, והנה את כבר חוזרת הביתה מחרתיים. אבל זה אחיו של פרד, את יודעת, אנחנו פשוט מוכרחים ללכת.״
״מובן שאתם מוכרחים. ואני רק קפצתי לרגע. באתי בדרך הישנה, דִי. עברתי על פני מעיין נימפת היער, דרך יער הרוחות ליד הגן המוצל שלכם ואחר כך לצד אגם הערבות. אפילו עצרתי להסתכל על ההשתקפות ההפוכה של הערבות במים, כמו שתמיד נהגנו לעשות. הן גדלו כל כך.״
״הכול גדל,״ אמרה דַיאנָה באנחה. ״כשאני מסתכלת על פְרֶד הצעיר! כולנו השתנינו כל כך, חוץ ממך. את לא משתנה אף פעם, אַן. איך את מצליחה לשמור על גזרה דקה כל כך? תסתכלי עלי!״
״את נראית קצת כמו גברת מכובדת, כמובן,״ צחקה אַן. ״אבל בינתיים הצלחת לחמוק מההשמנה של גיל העמידה, דִי. ובאשר לכך שאני לא השתניתי, ובכן, גברת ה״ב דוֹנֶל מסכימה איתך. היא אמרה לי בהלוויה שאני נראית כאילו לא התבגרתי אפילו ביום אחד. אבל גברת הַרְמוֹן אֶנְדְרוּז לא מסכימה. היא אמרה, 'אוי ואבוי, אַן, את נראית רע!' הכול בעיני המתבונן — או במצפונו. אני מרגישה שהזדקנתי קצת רק כשאני מתבוננת בתמונות שבירחונים. הגיבורים והגיבורות שם מתחילים להיראות לי צעירים מדי. אבל אל דאגה, דִי, מחר נחזור ונהיה נערות. זה מה שבאתי לומר לך. נקדיש את שעות אחר הצהריים והערב לעצמנו ונבקר במקומות הישנים שלנו, בכל אחד ואחד מהם. נשוטט בשדות האביב וביערות השרכים הזקנים ההם. נראה את כל הדברים הישנים והמוכרים שאהבנו ואת הגבעות שבהן נמצא שוב את נעורינו. שום דבר לא נראה בלתי אפשרי באביב, את יודעת. נפסיק להרגיש אימהיות ואחראיות ונהיה פזיזות כמו שגברת לִינְד עדיין חושבת שאני, בסתר לבה. באמת שקשה ליהנות כשנוהגים בתבונה כל הזמן, דַיאנָה.״
״הו, כמה שמתאים לך לדבר כך! והייתי שמחה מאוד לבוא. אבל...״
״אין שום אבל. אני יודעת שאת חושבת לך, 'ומי יכין לגברים את ארוחת הערב?'״
״לא בדיוק. אַן קוֹרְדִילְיָה יכולה להכין את ארוחת הערב לגברים ממש כמוני, אפילו שהיא רק בת אחת עשרה,״ אמרה דַיאנָה בגאווה. ״היא ממילא עמדה לעשות זאת. אני תכננתי ללכת למפגש של אגודת הצדקה. אבל לא אלך. אני אבוא איתך. זה יהיה כמו חלום שהתגשם. את יודעת, אַן, המון ערבים אני יושבת ופשוט מדמיינת שחזרנו להיות ילדות. ניקח איתנו את ארוחת הערב שלנו.״
״ונאכל אותה בגן של הֶסְטֶר גְרֵי. הגן של הֶסְטֶר גְרֵי עודנו קיים, נכון?״
״אני מניחה שכן,״ אמרה דַיאנָה בספקנות. ״לא ביקרתי שם מאז שהתחתנתי. אַן קוֹרְדִילְיָה יוצאת להרבה מסעות הרפתקניים, אבל אני תמיד אומרת לה לא להתרחק יותר מדי מהבית. היא אוהבת לשוטט ביערות, ויום אחד כשנזפתי בה על שהיא מדברת אל עצמה בגן היא אמרה שהיא לא מדברת אל עצמה, אלא אל הנשמה של הפרחים. את זוכרת את מערכת התה לבובות, עם ניצני הוורדים הזעירים, ששלחת לה ליום הולדתה התשיעי? אף כלי ממנה לא נשבר. היא כל כך זהירה איתה. היא משתמשת בה רק כש'שלושת האנשים הירוקים' באים אליה לתה. אני לא מצליחה להוציא ממנה מי הם, לדעתה. אני מודה ומתוודה שמבחינות מסוימות, אַן, היא דומה לך הרבה יותר משהיא דומה לי.״
״אולי יש בשם הרבה יותר מכפי שהאמין שֵייקְסְפִּיר. אל תחמירי עם אַן קוֹרְדִילְיָה על דמיונותיה, דַיאנָה. תמיד צר לי על ילדים שלא מבלים כמה שנים בארץ הפיות.״
״אוליביה סְלוֹן היא המורה אצלנו כיום,״ אמרה דַיאנָה בפקפוק. ״יש לה תואר ראשון, את יודעת, והיא קיבלה על עצמה לעבוד בבית הספר רק לשנה אחת, כדי להיות קרובה אל אמה. והיא אומרת שצריך לתת לילדים להתמודד עם המציאות.״
״אני שומעת אותך מסכימה עם הסְלוֹנִים, דַיאנָה רַייט?״
״לא, לא, לא! היא לא מוצאת חן בעיני בכלל. יש לה כאלה עיניים כחולות, עגולות ובוהות, כמו לכל המשפחה שלה. ואני לא מוטרדת מהדמיונות של אַן קוֹרְדִילְיָה. הם יפים, כמו שהיו הדמיונות שלך. יש להניח שתהיה לה מנה מספקת של 'מציאות' במהלך החיים.״
״טוב, אז קבענו. בואי לחווה הירוקה בערך בשתיים ונשתה כוס של יין דמדמניות מעשה ידי מַרִילָה — היא מכינה אותו מדי פעם למרות התנגדותם של הכומר וגברת לִינְד — רק כדי שנרגיש קצת חוטאות.״
״את זוכרת את היום שבו השקית אותי עד שהשתכרתי?״ צחקקה דַיאנָה, שלא נפגעה מהמילה 'חוטאות' באותה מידה שהייתה נפגעת אילו מישהו אחר, פרט לאַן, היה משתמש בה. כולם ידעו שאַן לא באמת התכוונה לדברים כאלה. זה היה פשוט הסגנון שלה.
״נבלה מחר יום אמיתי של את־זוכרת, דַיאנָה. לא אעכב אותך יותר. הנה פרד מגיע עם הכרכרה. השמלה שלך יפה מאוד.״
״פרד הכריח אותי לקנות שמלה חדשה לכבוד החתונה. אני הרגשתי שאנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו אחרי שבנינו את האסם החדש, אבל הוא אמר שהוא לא מוכן שהאישה שלו תיראה כמו מישהי שהוזמנה ולא יכלה לבוא, בשעה שכל הנשים האחרות יהיו מגונדרות עד מוות. נכון שהוא גבר טיפוסי?״
״הו, את נשמעת ממש כמו גברת אֶלְיוֹט מהנקיק,״ אמרה אַן בחומרה. ״כדאי שתשגיחי שהנטייה הזאת לא תחמיר. את היית רוצה לחיות בעולם שאין בו גברים?״
״זה יהיה איום ונורא,״ הודתה דַיאנָה. ״כן, כן, פְרֶד, אני באה. הו, בסדר! אז להתראות מחר, אַן.״
אַן השתהתה ליד מעיין נימפת היער בדרכה חזרה. היא אהבה כל כך את הפלג הישן. הוא שמר על כל מצהלת צחוק־ילדות שלה שקלט אי פעם, ונדמה שעתה החזיר אותן כולן לאוזניה הכרויות. היא יכלה לראות את חלומותיה הישנים משתקפים במעיין הצלול. שבועות אמונים משכבר, לחישות מן העבר, הפלג שמר את כולן ומלמל אותן; אך לא היה שם מי שישמע אותן פרט לעצי האשוחית הזקנים והחכמים של יער הרוחות, שעמדו והאזינו זה זמן כה רב.