במקום הקדמה
מתוך נאום פרס ישראל, יום העצמאות 2007
כמו אדם, גם מדינה מתבוננת על עברה ועל עתידה מנקודת ראותו של ההווה. היא בוחנת את עברה כחלק ממסלול שהוביל אותה למקומה הנוכחי ואת העתיד כחלק ממתווה ההתקדמות מכאן ואילך. וכמו אנשים, גם עמים ומדינות מייחלים שלרצף הזה יהיו סיבה והיגיון.
מתי אומות מאושרות? כמו בני אדם, ברגע שבו הן מאמינות שהגיעו אל שיאן. ברגע הנפלא שבו הן מתגעגעות אל ההווה, אל הרגע הזה עצמו. מתגעגעות ומאמינות כי למעשה הזה כוונו חיינו כולם. רגעים אלו הם מעטים ולא פחות מכך מתעתעים. כאלו היו השעות שבהן התבוננו בעיניים כלות בטנקים השועטים במדבר סיני וליווינו אותם בשירה אדירה. "לא אגדה רעי," שרנו להם, ורצינו לומר; לא אגדה אלא מעשה נסים של ממש; השעות שבהן בכינו עם הצנחנים בכותל וחלמנו שעם תקיעת השופר תמו אלפיים שנות גלות; הרגעים שחגגנו על מדשאות הבית הלבן את הסכם אוסלו והפרחנו בלונים ויונים לבנות. האם אנחנו עדיין מתגעגעים? מתי טעינו ומתי צדקנו? מה אנחנו יודעים על עצמנו, על רגעי גדולתנו ועל רגעי חולשתנו? מה אנחנו יודעים על המסלול הפתלתל המוליך מעבר לעתיד? לא הרבה.
פעם נפעמנו מעצם קיומנו, ליווינו כל מטוס שנחת במחיאות כפיים, שבנו הביתה בכל יום מחדש ורגבי המולדת מתקו לנו. הסיומת הקולקטיבית התלוותה לכל מילה: חיינו, ילדינו, ארצנו. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה. אחר כך החלפנו את הקידומת והחלפנו את הסיומת, יותר ויותר חשבנו על הבית הפרטי שלנו, הבית הלאומי הפך למובן מאליו. נזכרנו בו רק בשעות משבר. כשהלכנו על הסף.
אולי זו התבגרות ואולי זו תבונה; קצת פחות התלהמות של גיל הנעורים, קצת יותר שיקול דעת. ואולי זו המאה העשרים ואחת עם הספקנות שהיא נושאת בכנפיה; קצת פחות ביטחון בכוחו של האדם, קצת יותר פחד מקצו של העולם. איך חיים בעולם שהוודאות בו נשחקת? איך מחנכים בעולם שיש בו יותר שאלות מתשובות?
רבי ומורי פרופ' ישעיהו ברלין לימדני שחובה עלינו להמשיך ולהאמין. עקרונות וערכים, אמר, אינם מקודשים פחות מפני שאין לערוב למשך קיומם. השאיפה לנצחיות אינה אלא כמיהה אל הוודאות של ימי הילדות. "להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה, באלו נבדל אדם מתורבת מן הפרא. תביעה מעבר לזה היא סימן היכר לחוסר בגרות מוסרי ופוליטי עמוק ומסוכן."
זו גדולתו של האדם המשכיל בן זמננו שאינו בורח מהספק אל הוודאות המוחלטת, אך גם אין הוא נותן לספק לרפות את ידיו. אמרו, זו דרכו של הפתי שאינו רוצה לראות את מה שלפניו. אני אומר, זו דרכו של אדם שיודע שהוא בן חלוף, שמכיר את סכנת הטעות ובכל זאת מחפש משמעות.
את הצורך במשמעות אנו אמורים להנחיל לבנינו ולבני בנינו. אמורים לטעת בהם את התקווה שהחיפוש האישי והלאומי יישא פירות. אך אין אנו אמורים לקטוף עבורם את פירות החיפוש. המתנה הגדולה ביותר שדור יכול להעניק לדורות הבאים אחריו היא זמינות הידע ותחושת המחויבות ללמוד, לבחון ולחקור את העבר לצד החירות לגבש את תמונת העתיד.
במקביל לרצון לחקור את העבר אמור החינוך לטפח גם את מידת הצניעות ואת מידת האדם: לא כל יום גאולה, לא כל יום חורבן, אלא אורך רוח המכשיר אותנו להליכה בדרך ארוכה ומפותלת שאין לנו ברירה אלא להמשיך ללכת בה כמיטב יכולתנו, ולחפש, מעבר לכל פיתול, את דרך הישר.
איך יוצרים משמעות בעידן של ספק, איך מתווים עתיד בעידן שתעתועי ההיסטוריה גלויים בו לעין? עושים את הבלתי ייאמן. רואים את הסדקים ואת השלם בעת ובעונה אחת, עוסקים בהגדרות, נותנים דוגמאות, מחנכים לערכים, מעלים על נס את הטוב ואת היפה ומעניקים לו פרס.
בהיעדר הוודאות הגדולה, זו שהמאה שלנו כמעט ויתרה עליה, נותרו לנו אלפי רסיסים של ודאות, אלפי ממטרים של איכות. עליהם אנחנו מחנכים, למענם אנו חיים, ולראשם של מי שהמטיר אותם עלינו אנחנו קושרים היום כתרים.
