תל אביב
1
שכחה / סוף משחק
על הכיסא שלו ישב גבר אחר.
הבחנתי בו בסוף המערכה השלישית כשפסעתי בנונשלנטיות, על פי הוראות הבמאי למרכז הבמה. עקבַי נקשו על ריצפת העץ בקצב מדוד שאמור היה ללוות את המילים.
הרגשתי את עשרות המבטים הננעצים בי בציפייה. אור שחור הציף את מוחי. הניחו שזו פאוזה דרמטית המבשרת את הרפליקה הבאה. מה לומר. מה לומר עכשיו ומי זה האיש היושב שם על הכיסא של נדב, גופו רפוי מעייפות או משעמום, מסתכל בי, ללא כוונה.
הגנבתי מבט נואש לג', שחקן צעיר שגילם את בני שעמד בשולי הבמה משמאל, דרוך. האם הבין? הוא חזר והשמיע את המשפט שלו, מסר לי אותו ישר לידיים, כמו כדור לוהט. רציתי למסור בחזרה אבל הראש לא העביר פקודה לידיים או לשפתיים.
לאן נעלמו העיניים ההן שתמיד עקבו אחרי כל תנועה וכל מילה שלי במבט מעריץ?
לחשושים עברו בשורות. כמה נעו בכיסאותיהם באי־נחת. גם הגבר הזר משך בכתפיו. אלוהים, זה נבות, לא? עצמתי את עינַי וכשפקחתי הכיסא היה חשוך. האולם כולו היה חשוך. חציתי את הבמה. נקישות עקבי התפוצצו באוזני ברעש אדיר. פני התעוותו בכאב. נבות ישב בכיסא של נדב.
מבטו המופתע של ג' התחלף בהבזק תובנה, והוא המיר את משפט החיווי שהיה עלי לומר - "הים זועף הלילה. הגלים גבוהים. אני מקווה שאין איש בחוף" - במשפט שאלה: "את חושבת שהים יזעף כל הלילה? את חושבת שנותרו עוד אנשים בחוף?"
ואני רק הנהנתי בתשובה, מודה בלבי לג' ולאלוהים.
אחר כך, בבית, נכנסתי לחדר השינה שלנו, פתחתי את הארון, הוצאתי משם את הסוודר הכחול ורחרחתי את שאריות האפטרשייב שלו שדבקו בצמר הרך. הנחתי אותו על המיטה והלכתי למטבח. הוצאתי מהפריזר עוגת שמרים ושוקולד שהקפאתי, חתכתי לי פרוסה ואכלתי אותה קפואה.
התיישבתי על הספה. את הכתם הזה הוא כבר לא יראה. מוזר איך כתם כזה קטן יכול להתפשט במהירות כזאת. רואים שהמרכז שלו כהה והשוליים בהירים. וזה לא עוצר. כאילו אין לו גבולות. קצת תה, והלך הריפוד. אמרתי לו שצריך לקנות בד סינתטי אבל לא, הוא אוהב כותנה. רק כותנה הוא אוהב. ממה את מפחדת? אין לנו ילדים, אין לנו כלב, הכול סטרילי אצלנו. אפשר כותנה. ממה אני מפחדת?
הרעב ניקר בי שוב. נכנסתי למטבח. מתי החלל הזה בבטן יתמלא? ואיפה הוא שׂם לעזאזל את סכין הלחם? אף פעם לא מחזיר למקום. אפשר להשתגע. הרגשתי שאני מתנודדת ושעיני צורבות, נעצמות.
בשתי ההצגות הבאות שוב זה קרה. משפטים שלמים נמחקו ממוחי וגם מיומנות האלתור המפורסמת שלי נעלמה. מצאתי את עצמי עומדת באמצע הבמה, מול קהל דומם בציפייה, מבוהלת, בחרדה גוברת והולכת. הפרטנרים שלי הצילו אותי ואת ההצגה מקטסטרופה. ההצגות האלו עברו אמנם בשלום, אבל הייתי מאוכזבת מעצמי. איבדתי שליטה, לא הייתי באמת מרוכזת והמשחק שלי היה מוכני ולא אחיד.
שבועיים לאחר מכן הזמין אותי נבות לשיחה:
"את רוצה לשתות משהו?" קולו אדיב וביישני כרגיל, צווארו מכווץ.
"לא תודה."
היה שבע בערב וכבר החל להחשיך. הוא לא הדליק את האור.
שולחן עץ רחב עמד בינינו ושריטה עמוקה חצתה אותו לרוחבו. משני צדי השריטה היו מונחים: טלפון אפור, ברושור ההצגות לחודש ספטמבר ומעטפה חתומה אחת.
ישבתי על אחד משני כיסאות העץ הכהים מעוצבים בסגנון לואי הארבעה־עשר שנותרו מתפאורת "הקמצן" והוא על כיסא מנהלים פלסטיק דמוי־עור. נראה שמן ועייף מהרגיל.
"אני מצטער שזה מגיע בנסיבות כאלו," אמר, "כמה זמן עבר?"
"חודש," אמרתי, "הוא נפטר לפני חודש."
"את אישה חזקה. אולי הכי חזקה שפגשתי, אני באמת..."
נעצתי בו עיניים והוא עצר, נבוך. זה היה קל. קל מדי לטעמי. אני חושבת שאני יודעת לקרוא את מה שמעבר לצורות התנהגותם של אחרים, מסוגלת לראות גם מחוץ לעצמי, להבחין בחולשות ובפגמים, בפחדים ובתאוות של הזולת. אפשר לומר בפשטות שיש לי אוזן חדה. אולי כי נאלצתי להתמודד עם גחמות של אחרים בגיל צעיר מדי ואולי כי אני מורגלת בטקסטים כאלה שבמחזות וחייבת להבין היטב את הסבּ־טקסט כדי לגלם את הדמות כמו שצריך.
"על מה רצית לדבר איתי?"
הוא בחן בעניין את הבעת פני כשמסר בידי את המכתב והמבט שלנו נפגש. הוא השפיל את עיניו ראשון, כמו תמיד, בכל ויכוח שהיה לנו.
החזרתי את המכתב למעטפה והנחתי אותו על השולחן. לא אמרתי כלום.
הוא התנועע מצד לצד בכיסאו. מותח את פלג גופו העליון.
"תראי, אדל, צעירים אנחנו כבר לא, מה?"
שתקתי.
"מה לעשות, את בת שישים וחמש," אמר בקול רפה, כאילו לעצמו. "וחוק זה חוק. אבל זה רק רשמית," הוסיף במהירות ומיד אחר כך נאנח והרכין מעט את ראשו בזווית מוזרה, כמי שנכנע לכוחות גדולים ממנו. "את עדיין בתיאטרון שלנו, כמובן."
הוא פכר את אצבעותיו העבות. הציפורניים שלו היו מכורסמות.
האוויר בחדר היה דחוס. הוא שאף עמוק והביט לאיזו נקודה רחוקה מעלי.
אני כמעט אף פעם לא מופתעת. ועד היום, וזאת האמת, תמיד הייתי בטוחה שקשה להערים עלי. עכשיו הבנתי שהכול עומד להשתנות.
"יש אילוצים, את יודעת," הוסיף בקול נמוך ושוב פכר אצבעותיו, "את הרי מהמשפחה של התיאטרון שלנו. את יודעת מה המצב. כל אחד מאתנו חייב לעשות הכול להציל את התיאטרון..."
חיכיתי שיגיע לעיקר. שיזרוק כבר לחלל את המעידות שלי. שיגיד - יש לך... ולכן. אבל הוא לא הזכיר את מה שקרה על הבמה, רק בעקיפין, על חולשות המוח האנושי ("גם הראש שלי זה כבר לא מה שהיה," מלמל) ועוד משהו כללי כזה, לא מחייב, אבל המבט שנתן בי גרם לי להרהר במה שמתרחש במוחי והאם העובדה ששתי צלחות נשמטו לי מהידיים בזו אחר זו בהפרש של יממה אחת, והתחושה שדברים שקורים לי עכשיו כבר התרחשו פעם, וכל המחשבות המבולבלות ששוטפות בפראות את הלילות שלי - האם כל זה אינו מעיד שאכן, משהו אבד לי. מה שקיים אותי על הבמה.
"ואני לא מפטר אותך, ממש לא!" אמר בנחרצות חשודה, "פשוט עכשיו אין לי תפקידים להציע לך, והמשכורות לשחקנים... את מבינה? ברגע שיהיה משהו חדש מיד נודיע לך..."
בטח שאני מבינה. חשבתי. הרי אני במשפחה.
"ועד היום הרי עשית עבודה נהדרת," זרועו הימנית הונפה מעלה במחווה דרמטית, "הקהל שלנו לא ישכח אותך." וכשאמר 'הקהל' קולו נמלא לפתע בעוצמה.
הידקתי מעט את מטפחת המשי סביב צווארי. היה לי יבש בגרון.
"אדל," המשיך בקול מתרכך. "תגידי משהו. בבקשה." גבותיו התרוממו בתוך פניו הילדותיות.
על הקיר מאחוריו היה צילום ענק של חנה רובינא בסצנה מ"הדיבוק". זרועותיה היפות נתונות בכפפות לבנות, צמותיה שחור פחם, עיניה באיפור כבד.
הוא החל למצמץ בעיניו במהירות. עווית קלה חלפה בשפתו השמאלית. נראה סובל.
"את יודעת כמה שאת מוערכת, אבל יש שחקניות חדשות, גם להן מגיע ל..."
המבט שלי חתך אותו באמצע. האם קלט את הסלידה?
"אני מצטער, אדל," עיניו התלחלחו, "אני באמת מבין ללבך."
שתקתי. לא התכוונתי לעזור לו. לא הפעם.
"אני יודע, זה קשה, אדל..."
קמתי ופניתי לצאת ללא מילה.
"שלושים שנה, אדל!"
ידי הונחה על ידית הדלת.
"ושתדעי שהגשתי אותך לפרס מפעל חיים ואת..."
רק אחרי טריקת הדלת הבנתי.
ידי עדיין רעדה כשניסיתי להחדיר את המפתח במנעול דלת הבית. ועל אף שעברה חצי שנה מאז, עוד לא התרגלתי לשיפוץ שנעשה בחדר השינה, זמן קצר לפני שנדב חלה. חדר אמבטיה חדש שמוקם בקצהו המערבי נגס בשליש ממידותיו והחדר נדמה לי עכשיו קטן מדי. על הקיר האפל טיילה קרן אור חיוורת של מכונית חולפת. התריס הוגף רק בחלקו העליון והווילונות הכחולים היו מוסטים. נכנסתי לחדר האמבטיה עם המקלחת המרווחת ושני כיורים מרובעים משיש מובחר. לאחד מהם לא יהיה שימוש עוד.
במראה האובלית נשקפה אלי אישה מבוגרת ממני. על פניה הבעה מובסת ובה בעת עלבון על המראה הזה. מכות הזמן אינן מפלות בין נשים, טביעת האצבעות הגסה שלו ניכרת ביפות ובמכוערות. אבל בעינַי מה שחשוב זה לשמור על הכבוד העצמי. על הכוח הפנימי. כן. אני בעד נשים חזקות, בוגרות, שיודעות לחטוף ולקום על הרגליים. באותו הרגע נשקפה אלי אישה מזדקנת וחלשה שהתקשיתי לזהות. בחנתי את הדמות במראה: השומנים שמילאו בעבר את לחיי הידלדלו, מצחי נחרץ בקמטים, סדקים דקים מבשרים רעות נקבעו משני צדי פי.
מתי כל זה קרה?
יצאתי מחדר האמבטיה והלכתי ישר לארון שלו. הוצאתי את כל הבגדים והנחתי אותם על המיטה בלי למיין, כי ממילא התכוונתי למסור את כולם לנצרכים בשכונות הדרומיות של העיר ולעובדים הזרים, ודחפתי הכול לתוך שקיות זבל ענקיות. חייכתי כשלפתע הסתבר לי שבעצם היה לא פחות גנדרן ממני. חליפות, סריגים, עניבות, צעיפים ו... החליפה השחורה הממותגת שלבש בערב בו קיבל את ניהול המחלקה בבית החולים. זה היה הערב שלו, בפני כל המחלקה, הרופאים והאחיות והוא היה נאה, נבוך ומגושם כפי שתמיד אהבתי אותו, כשעלה לנאום. התפקיד הראשי לא הלם לו והקהל... ובכן, תמיד העדיף להיות הקהל. הקהל שלי.
