בועה

1
משחק חדש לגמרי?
 

ברגע שה"פ התעורר משנתו הוא ידע שמשהו לא בסדר. נדרשו לו כמה שניות כדי לזהות מה.
היה שקט.
יותר מדי שקט...
חדר השינה שלו פנה לגוּלדגרֶנְד, והוא התרגל מזמן לשאון המכוניות הנוסעות בכביש המהיר סוֹדֶרלֶדֶן שנמתח כמה מאות מטרים תחתיו. הוא כבר כמעט שלא חשב עליו.
אבל במקום נהמת המכוניות הקבועה והסירנות מדי פעם בפעם, היה ליל הקיץ שבחוץ שקט לחלוטין.
הוא הציץ ברדיו־שעון: 03:58.
עבודות בכביש, חשב. סוֹדֶרלֶדֶן, סוֹדֶר מֶלָאסטרַנְד וצומת סְלוּסֶן נסגרו לסיבוב נוסף של להסתפק־במה־שיש־ולתקן... אבל חוץ מהעובדה ש"בוב הבנאי" עבד כנראה במחשכים, הוא קלט לאט־לאט שחסרים לו גם צלילים נוספים. איש לא הקיש בדלתות בעת שחילק את עיתוני הבוקר, שיכורים לא צעקו בהוֹרנְסגָאטָאן. למעשה, לא נשמע כמעט שום צליל שהעיד שמחוץ לדלת דירתו שוכנת עיר בירה סואנת. כאילו נסגר חדר השינה שלו בבועת ענק שלא חדרו אליה קולות העולם שמחוצה לה, והוא נאלץ לחיות ביקום הקטן הזה שבו לא חלו עוד החוקים הרגילים.
ובמובנים מסוימים, זו אכן הייתה המציאות...
הוא שם לב שקצב לבו מתגבר. רשרוש שקט ממקום כלשהו בדירה הקפיץ אותו.
פורץ?
לא, לא ייתכן. הוא נעל את שלושת המנעולים של דלת הביטחון, בדיוק כמו שעשה תמיד. הדלת עלתה הון תועפות, אבל הייתה שווה כל פרוטה. מסגרת פלדה, נעילה רב־בריחית, הכול - אז על פי ההיגיון, אף אחד לא יכול לפרוץ לדירה. אבל למטריית הפרנויה שנפתחה מעליו לא הייתה כל כוונה להיסגר בקלות כזאת...
הוא יצא חרש מהמיטה, חצה בדשדוש את חדר הרחצה והציץ בזהירות לחדר המגורים. עיניו התרגלו לאפלולית כעבור שניות מעטות, אבל התוצאות היו חד־משמעיות. שום דבר, שום תנועה, לא בחדר המגורים ולא במטבח הקטן שמאחוריו. הכול בסדר, אין כל סימן לסכנה. רק השקט הלא־טבעי והמדכא עדיין לא הופר...
הוא התגנב בזהירות אל החלון והסתכל החוצה. נפש חיה לא הייתה ברחוב, וזה לא היה מפתיע במיוחד בהתחשב בשעה. מָרִיָה טרַאפּגרֶנְד לא היה רחוב סואן בכל שעות היום.
סגור בשל עבודות בכביש, זו כנראה הסיבה.
מחצית סוֹדֶרמַאלְם כבר ממילא נראתה כמו חפירה ארכיאולוגית, אז למה לא ללכת על סגירה לילית מלאה? כל ה"בוב הבנאי'ם" הקטנים בטח סתם יצאו להפסקת קפה.
יכול להיות בהחלט! אבל תחושת אי־הנוחות בכל זאת לא הרפתה ממנו.
רק חדר הכניסה נשאר.
הוא הלך על קצות האצבעות על לוחות הריצוף החדשים וניגש אל דלת הכניסה. הוא הקפיד לא לדרוך על הלוח השלישי והחמישי כי ידע שהם חורקים.
כשהיה במרחק של כמטר מהדלת חשב שהוא רואה את תיבת הדואר זזה. הוא קפא במקומו והדופק שלו העלה הילוך.
לפני שנתיים שפך מישהו נוזל מצתים מבעד לתיבת הדואר והצית אותו. חוויה לא נעימה ביותר שבגללה גמר בבית חולים סוֹדֶרמַאלְם עם מסכת חמצן על הפרצוף. רק הרבה יותר מאוחר הוא הבין שזו הייתה אזהרה שנועדה להזכיר לו את חוקי המשחק.
הוא רחרח בזהירות את האוויר העומד, אבל לא הריח פרפין או משהו דומה. אבל עכשיו כבר היה בטוח לגמרי. הצלילים באו מכיוון דלת הכניסה.
אולי מישהו בכל זאת מחלק עיתונים?
הוא התקרב בשקט אל הדלת והצמיד בזהירות את עינו לעינית.
הרעש הפתאומי היה חזק כל כך עד שכשל בחזרה אל חדר הכניסה.
פאק!
במשך כמה שניות ראה כוכבים, ולבו כמעט נעצר.
מהלומה חזקה נוספת הוציאה אותו מההלם.
מישהו מרסק לו את הדלת!
מסגרת הפלדה כבר התחילה להתכופף, ומכאן שהאלמוני מעבר לדלת כנראה חזק יותר מהענק הירוק. מהלומה שלישית, מתכת על מתכת, לא בּרוּס בּאנֶר הבנזונה אלא קרוב לוודאי קורנס רציני - אם לא יותר מאחד.
המסגרת זעה בעוד כמה סנטימטרים ופתאום ראה את בריחי המנעולים ברווח שנוצר. עוד כמה מהלומות וגמרנו.
הוא חג על עקביו, נתקל בכף רגלו שלו ונפל אפיים ארצה. מהלומה נוספת בדלת המטירה רסס רוטט של טיח על רגליו החשופות.
כפות רגליו החליקו על הרצפה ואילו ידיו ניסו להיאחז במשהו.
הוא התרומם.
הוא חש אל חדר המגורים ומשם לחדר השינה.
עוד מהלומה בדלת!
הוא טעם דם בפיו, ולבו הלם חזק כל כך עד שהוא חשש שיתפוצץ.
ידיו רעדו מאוד והוא התקשה לסובב את המפתח במנעול.
מהבשםעזאזלהקדושקורהפה...?
מהלומה נוספת מכיוון חדר הכניסה, הפעם בלוויית קולות התפצחות של עץ שבישרו כמעט בוודאות את עקירתה של מסגרת הדלת.
הוא אחז בשידת מגירות וכמעט נפל כשהיא החליקה בקלות אל דלת חדר השינה.
סיבית מחורבנת!
אם דלת הפלדה לא מסוגלת לעצור את תוקפיו, הרי שרהיט בהרכבה־עצמית מן העבר השני של הים הבלטי יקנה לו שתי שניות לכל היותר. הוא זינק למיטה וגישש בידו על שידת הלילה שהייתה מכוסה בכתבי עת ובספרים בכריכה רכה.
הטלפון, איפה הטלפון, לכל הרוחות?
הנה! לא, שיט, זה השלט של הטלוויזיה...
הוא שמע צעדים מהירים בחדר המגורים, קולות צרודים צועקים זה לזה, אבל הוא היה מרוכז בחיפוש מכדי לשמוע את מה שהם אומרים.
פתאום פגעו אצבעותיו בכוח בטלפון, והוא נפל לרצפה.
לעזאזל!
ידית הדלת נרעדה, ואז קול גס צעק:
"פה בפנים!"
ה"פ הטיל את עצמו ארצה ומישש בפראות בזרועותיו.
הנה זה, ממש ליד ידו השמאלית.
הוא חטף את הטלפון, והקיש על המקשים. אצבעותיו התעוותו כשל חולה פרקינסון.
חייגו אחת־אחת־שתיים, נגיע 'חת־ושתיים... כן, ממש!
צליל התרסקות מכיוון הדלת והשידה של איקאה כמעט נפלה.
"שלום, שירותי חירום, אפשר לעזור לך?" אמר קול יבש ומקצועי.
"משטרה!" צעק ה"פ. "תעזרו ל..."
הבזק אור פתאומי סנוור אותו, צרב את רשתית העין שלו.
ואז מכה חזקה שהעתיקה את נשימתו.
ואז הם תפסו אותו.
*
"הוא חזר."
"הוואן," היא הוסיפה כשלא הגיב מיד.
הוא העיף מבט מהיר במראה.
"זה שהיה אתמול?"
"אהה," היא אמרה בלי לגרוע את עיניה מהמראה הנוספת שהותקנה על השמשה הקדמית מעל למושב הנהג.
אלא איזה? היא שאלה את עצמה בלבה.
"יש ארבע מכוניות מאחורינו. הן נוסעות אחרינו כבר כמה זמן... בדיוק כמו אתמול וכמעט בדיוק באותו מקום."
"את בטוחה שזה אותו ואן? יש הרבה ואנים לבנים בעיר..."
"אני בטוחה," היא אמרה בקוצר רוח. "תאט קצת ותן לו להתקרב."
"אבל אז אאבד את האישיות..." הוא החווה לעבר מכונית הספורט הפתוחה שלפניהם.
"תשכח רגע את ספר החוקים של שירותי הביטחון, שֶלגרֶן, ותנסה להיות קצת יותר גמיש," היא אמרה בחריפות לא נחוצה.
הוא הוריד את רגלו מדוושת הגז במהירות רבה מדי. הנהג במכונית שנסעה מאחוריהם צפר בכעס, ואז עקף אותם קרוב מדי. מכונית נוספת נסעה בעקבותיה.
רֶבֶּקָה פתחה את תא הכפפות והוציאה מתוכו מצלמה. היא החזיקה אותה נמוך וקרוב לגופה כדי שנהג הוואן לא יראה אותה דרך החלון האחורי.
הצצה נוספת במראה.
עדשת הזום הייתה די טובה, אבל הוואן עדיין היה במרחק שתי מכוניות מהם ומוסתר בחלקו.
"עוד קצת," היא הפטירה כלפי שֶלגרֶן, והכינה את המצלמה שבחיקה.
היא נלחמה בדחף להסתובב.
האישיות שלפניהם חצתה פתאום קו לבן, עברה לנתיב אחר ונסעה לכיוון קוּנְגְסְגָאטָאן.
לשֶלגרֶן לא הייתה ברירה אלא לנסוע אחריה.
היא קיללה בשקט בינה לבינה - הם פספסו את ההזדמנות. אבל כעבור שניות ספורות קלטה שהוואן ממשיך לנסוע אחריהם. עוד אחת מהמכוניות שהפרידה ביניהם נעלמה והוואן היה הרבה יותר קרוב עכשיו. הרבה־הרבה יותר קרוב מכפי שהיא הייתה נוסעת אילו עקבה אחרי מישהו.
שינוי הנתיב הפתאומי כנראה הפתיע את הנהג. אילץ אותו לטעות.
היא סובבה אט־אט את פלג גופה העליון, לחצה את מרפקה השמאלי אל המושב והתייצבה בעזרת רגליה. המכונית שנסעה ביניהם עדיין הסתירה את לוחית הרישוי של הוואן, אבל מבעד לשמשה הכהה היא ראתה את המחצית העליונה של שני אנשים שישבו בתא הנהג. שרוולים ארוכים, בגדים בהירים, מעין סרבלים, בדיוק כמו אתמול. אבל בפעם הקודמת היא לא הספיקה להוציא את המצלמה. היא תכננה לתקן את המעוות היום.
המכונית שנסעה מאחוריהם אותתה פתאום שהיא עוברת נתיב ורֶבֶּקָה חשבה שזו ההזדמנות שלה. היא הסתובבה במהירות הבזק, הרימה את המצלמה וכיוונה לנקודה שבה הייתה אמורה להתגלות לוחית הרישוי.
היא לחצה על הכפתור עד החצי. המכונית שביניהם נסעה. צליל קצר נשמע בזמן שמנגנון המיקוד האוטומטי מיקד את העדשה על הלוחית.
כפתור מטה. היא הצליחה לצלם כמה פעמים. מעולה!
ואז היא הרימה במהירות את המצלמה לעבר תא הנהג של הוואן. היא התמקדה בנהג ולחצה על הכפתור. עדשת הזום זמזמה והדמות המטושטשת שמאחורי ההגה נעשתה פתאום הרבה יותר ברורה. אבל בדיוק ברגע שבו נשמע צליל המיקוד האוטומטי, לחץ פתאום שֶלגרֶן בחוזקה על דוושת הגז וההאצה הפתאומית ערערה את שיווי משקלה.
עד שהצליחה להתמקד שוב בוואן, הוא כבר היה הרחק מאחוריהם.
"מה הקטע שלך, שֶלגרֶן?" היא התפרצה תוך כדי צילום כמעט אקראי של צללית הוואן המתמעטת.
"האישיות, וֶנֶרגרֶן הבן." הוא הצביע על מכונית הספורט הקטנה שכמעט נעלמה מן העין. "הוא פתאום התחיל לטוס כמו איזה טרול שָׁלוּק. לא רציתי לאבד אותו."
היא הנמיכה את המצלמה ושבה ושקעה במושבה.
שיט!
היא העיפה מבט מהיר במראה, אבל כבר ידעה מה תראה. הוואן נעלם.
היא בחנה את התמונות בצג הקטן של המצלמה. לוחית הרישוי נראתה בבירור, אבל כמו שהעריכה, תצלומי תא הנהג היו חסרי ערך.
לכל הרוחות!
אפשר לקרוא לזה אינטואיציה של שוטרת או איך שרוצים, אבל היה בוואן הזה משהו שהדאיג אותה.
ברגע שתחזור למשרד, היא תבדוק את לוחית הרישוי, אולי אפילו תעשה כמה טלפונים ותברר אם משטרת התנועה מצאה משהו...
פתאום הצטערה שהתפרצה על שֶלגרֶן. סדר העדיפויות שלו היה נכון לגמרי. האישיות הייתה הדבר החשוב ביותר, והיא הייתה עושה בדיוק אותו הדבר אילו נהגה.
שֶלגרֶן הוא נהג מצוין, וזו אחת הסיבות לכך שהיא הביאה אותו משירותי הביטחון. הוא כבר סגר את המרחק ביניהם לבין מכוניתה של האישיות והם נסעו כפי שהיו אמורים לנסוע, ממש אחריו.
"קיבלת את ההחלטה הנכונה, שֶלגרֶן," היא אמרה ועשתה כמיטב יכולתה להישמע ניטרלית.
הוא רק הנהן, ובמשך כמה דקות אחר כך הם ישבו בשקט והביטו במראה לסירוגין.
"אז מה אמרת, מתי נעלה ל'מצודה'?" שאל לבסוף שֶלגרֶן בטון ידידותי מדי.
"זה תלוי קצת בלוח הזמנים של בּלֶק." היא התאמצה להחזיר לו חיוך.
"בסדר. דרך אגב, ראית את הכתבה בדַגנֶס ניהֶטֶר? מאמר ארוך על השימושים החדשים שאנשים מצאו למתקני צבא ישנים. חוץ מהשימוש בבונקרים תת־קרקעיים כבחדרי שרתים, הם גם תיקנו את מנהרת התקשורת הישנה שמובילה אל החוף ועכשיו הם מזרימים בה מים בשביל מערכת הקירור. דברים מתקדמים ממש.
"גם האבטחה שם אמורה להיות משהו ממש רציני."
הוא התקרב למכוניתו של וֶנֶרגרֶן וסטה במהירות כדי להבריח מכונית שניסתה להידחק ביניהם.
"נראה שפֵּייטַאג רוצה לשמור על עמדתה כחברה שמספקת רמת אבטחה גבוהה, וזה די מובן. כי אז אנשי האבטחה שלה יכולים לשאת נשק..."
שֶלגרֶן הסיט לרגע את עיניו מהמכונית שלפניו כדי ללכסן אליה את מבטו.
היא שמעה את השאלה עוד לפני שפתח את פיו.
"דרך אגב, איך מתקדמים העניינים שלנו בחזית כלי הנשק, בוס...?"
"רשות הרישוי עדיין בוחנת את הבקשה שלנו..."
...שוב, היא כמעט הוסיפה, אבל הטלפון הנייד שלה התחיל לרטוט בז'קט שלה. מספר חסוי. אולי עוד שיחת שיווק, או איזה עמית לשעבר מהמשטרה שמחפש עבודה...
היא כמעט לחצה על הסמל האדום כדי לדחות את השיחה, אבל שינתה את דעתה ברגע האחרון. שֶלגרֶן המשיך להביט בה, וניכר בו שהוא מעוניין להמשיך את השיחה על רישיונות הנשק. והוא לא היה היחיד.
כמעט כל המגויסים החדשים לצוות שומרי הראש שלה קיבלו את העבודה מתוך הנחה שיוכלו לשאת נשק במסגרת תפקידם. לכן אם הבקשה נדחתה...
היא לחצה במהירות על הסמל הירוק שעל המכשיר.
"סֶנטרי סֶקיוּריטי, רֶבֶּקָה נוֹרמֶן," היא אמרה בטון ענייני מוגזם.
"היחידה לאבטחת אישים, רב־פקד לוּדוויג רוּנֶבֶּרג," אמר הבוס הקודם שלה מעבר לקו.
"היי, לוּדוויג, מזמן לא דיברנו. טוב לשמוע אותך..."
"אני לא בטוח שזה מה שתחשבי גם אחרי שנגמור לדבר, נוֹרמֶן..."
משהו בנימת קולו גרם לה להזדקף מבלי משים.
"אם את יכולה, כדאי שתבואי מיד למטה המשטרה..."
הקו השתבש וקולו נעלם לכמה שניות. אבל משהו בתוכה כבר הבין מה הוא עומד להגיד. קיבתה התכווצה לגוש קטן וקשה.
לא, לא, לא...
"...אחיך הקטן."