ספינת הבנות

1.
 
היה לי קשה לשלוט בעצמי. רצתי לאורך השביל והתפרצתי למשרד של המש"קית-ת"ש. ריח כבד וסמיך של שמן רובים בלם אותי. המשרד החדש שימש עד לא מזמן מחסן חומרים של הנשקייה. ענת, המש"קית, ישבה ומילאה טפסים. "אני עוד פעם בהיריון," אמרתי. "מסריח פה, הריחות האלה עושים לי בחילה."
ענת התרוממה לרגע, אבל מייד שבה והתיישבה. "אני לא מאמינה, את ממש לא נורמלית," אמרה כאילו לעצמה, ושמעתי בקולה ייאוש וניסיונות היערכות גם יחד. "תגידי, מה לדעתך אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" והיה ברור שהיא מתלבטת, כאילו הקד"צ שלה לא הכשיר אותה להתמודדות עם מקרים מסובכים. אחר-כך הייתה מבוהלת, אחר-כך הישירה מבט, ואז כאילו נולדו אצלה רחמים. "טוב, אל תדאגי, נארגן משהו." היא נחלצה מהכיסא והתקדמה לעברי. שני צעדים הספיקו. "בצבא משחררים אחרי גרידה שלישית, וזאת כבר אני לא יודעת איזה שלך."
"קודם כל, תגידי שהאבא שלו ערבי, את שומעת? ערבי!" אבל מצידי, אבא שלו היה יכול להיות הרמטכ"ל, זה לא שינה לי כלום. "הוא היה ערבי גם בפעם הקודמת," הזכרתי לה, רק למען הסר ספק. "תורידי, תורידי את הקלסר מאחורייך, יש שם טפסים לוועדה." הבחילה התגברה. גרידה חמישית, עוד לא גמרתי שנתיים ואני עוד לא בת עשרים וכבר גרידה חמישית, זאת שאחריה אומרים שאי אפשר להיכנס יותר להיריון. ואני לא מאמינה שזאת אני, אבל זאת אני וכל זה קורה לי.
"תגידי, אולי את בכלל רוצה את הילד, ואז זה יהיה הכי פשוט? אל תדאגי, הצבא יעזור לך. יש איזה קיצבה, ואולי אפילו תוכרי כנכת צה"ל?" מה כבר יכולתי לענות לה? תראי, לא לזה התכוונתי במילה "חיים"? לא בא לי להיות מזכירה איפשהו עם קיצבת נכות וילד במעון של נעמ"ת? מה יכולתי להגיד, שלא האמנתי שזה יקרה, שאני מפחדת, שאני לא יודעת איך זזים מפה, מהמשרד הזה, מהמחסן חומרים לשעבר של הנשקייה?
כל-כך מוזרות נשמעו לי המילים של המחשבות שלי, כי פעם, בתיכון, חשבתי במילים אחרות. היו לי תמונות אחרות לגמרי. לא ממש תמונה שלמה, אבל חלקים שיחד עושים הצלחה: "קריירה", "לימודים", חליפות מחויטות כמו בפירסומת, שני ילדים מחוננים ובעל, שווה כזה, עם וולבו ואולי אפילו מרצדס. היה לי עשר בביולוגיה חמש יחידות.