ספר האלף בית

אלתר
בין בני משפחתי הקרובים יותר, אלתר היה היחיד שעבר את כל מלחמת העולם השנייה בצבא האדום, חייל רגלי, בדרגה נמוכה עד יום השירות האחרון - לא מאלה המגינים על המלך, אלא מאלה הנידונים להקרבה על הלוח השחור-לבן, האכזר.
כן, אתה צודק, עשיתי את כל הדרך עד ברלין, אמר לי פעם כשביקרתי אצלו בחופשה קצרה במושב הדרומי, שבו בנה לו בית אחרי שקיבל מהסוכנות שתי פרות וסוס.
ילדיו היו מקסימים. דלות ביתו העציבה אותי.
המושב שלכם עני? שאלתי את אחד הבנים.
אני לא חושב, ענה.
אלתר התפלא מאוד על חקירותי.
אבל מה פירוש איך זה היה? קרבות, וימים בין הקרבות. ולילות. מה יש כאן לספר? ואתה רואה - אני חי. הראיתי לך את התצלום שלי מהצבא.
אתה נראה מצוין בתצלום. גאה, מצוחצח.
אתה רואה, אמר.
ניקח מפה, ותראה לי את הדרך שעשית, ביקשתי.
מפה? בוא נצא החוצה, אני אראה לך את האדמה שלי, זאת מפה! אם אתה כל-כך רוצה לדעת על המלחמה תלך לסרטים, תקרא. מה אתה שואל אותי?
אלתר עבד כסנדלר במושב.
למחרת, מוקדם בבוקר, טיילנו בשדה. עמדנו ליד עץ נמוך רטוב מטל. הוא נגע בגבי, אחר-כך מישש את שרוול חולצתי הצבאית.
בד טוב מאוד, אמר.
 
בקבוק יין ומפית
כשהייתי בן חמש-עשרה, שמע אותי פעם אבי מספר לאחד מחברי כמה אני משתוקק לראות את פריז, או לפחות לדבר עם מישהו שהיה שם. הדבר שמשך אותי לפריז היה מה שמשך לשם אנשים רבים, האֶרוֹס. הארוס הפריזאי היה כולו קסם וחן, נשיקה וחיבוק ברחוב, סגנון, האפשרות להשלים עם הסתירות שבמושג האהבה בלי לוותר עליו.
הדבר המסתורי ביותר בפריז בעיני היה המטרו. בדמיוני ראיתי מבוך מופלא של מנהרות. להיכנס למבוך, לנוע בתוכו ולצאת ממנו אל אור היום המסנוור - המחשבה על כך ריגשה וריתקה אותי. גרנו אז בוְרוֹצְלָב, ואבי הציע שאצטרף אליו לנסיעה לוורשה, שאליה יצא כדי לטרוח בענייני הקואופרטיב הכימי שבו עבד. הוא אמר שנוכל לבקר אצל ידיד ותיק שלו, שבשנות השלושים התגורר בפריז.
היה זה סוף החורף. חיכיתי לאבי בפרוזדור של מוסד חשוב. אחר-כך, כשהלך לפגישה שנייה, נכנסתי ל'פוֹטוֹפְּלַסְטיקוֹן', אולם חשוך שבו אפשר היה לראות מבעד לצוהר קטנטן תמונות סובבות בתלת-מימד, מלוות נגינה בחליליות. אהבתי את ה'פוטופלסטיקון', אם כי הבהיל אותי המוות שנתן את סימניו בתצלומים: עצים, בני-אדם, בניינים ואנדרטאות נראו כאילו קפאו לנצח נצחים באור בהיר ואבֵל. אחר כך פיזרתי פירורי לחם ליונים ולפשושים. לבסוף נחלץ אבי מהפגישה ונסענו למצוא את ידידו, שגר לא רחוק מגשר פוניאטובסקי, בדירת חדר.
ריח של בצל וכרוב עמד בחדר והחלונות היו מלוכלכים. אמי השקיעה תמיד מאמץ רב בניקוי החלונות, והלכלוך הפתיע אותי. מיטה מוצעת בשמיכה אפורה, שולחן, ארון חום ושרוט. ליד החלון עמד בקבוק ענקי, כעשרים ליטר תכולתו, ובו נוזל אדום. היה זה יין דומדמניות. צינורית ארוכה היתה מונחת ליד הבקבוק.
המארח שלנו היה אדם כבן חמישים, גרום ובעל כתפיים רחבות, עיניו בולטות, שערו כמו זקור על ראשו, שפמו מדובלל. אפשר היה לראות מייד שהתכונן לבואנו, כי הניח על השולחן תרמוס מלא קפה וטורט לבן שחצו אותו קווי שוקולד. באמצעות הצינורית מזג מהבקבוק את יין הדומדמניות, ושאל אותי אם אני תלמיד טוב. הוא ואבי ערכו ביידיש סקירה של מכריהם. הכרתי היטב את הסקירות האלה. שיחתם התארכה. לבסוף נפנה אלי.
אף שאבי ביקש ממנו שיעבור לפולנית, שפה נוחה לי יותר מיידיש, הוא המשיך לדבר ביידיש. שאלתי אותו מה בעצם עשה בפריז. הוא ענה שהיה גהצן פריזאי, א פּאריזער פּרעסער. כלומר? כלומר עבד באולם ארוך מאוד, בקומה ראשונה של בית גדול, עם אנשים רבים. המגהץ עצמו היה מגהץ-אדים משוכלל, מחובר לחשמל, העבודה היתה קשה, רבת שעות, יותר משמונה, השכר לא גבוה, לא רע אומנם, אבל אחרי התשלומים למגורים ולאוכל, לתחבורה ולבגדים לא נשאר כמעט כלום, במיוחד אחרי שחלה ולא היה לו ביטוח בריאות. הוא הסביר שקל להידבק במחלות למיניהן בתחבורה הציבורית, השורצת חיידקים, בעיקר במטרו הצפוף.
שאלתי אותו אם הוא מתכוון למטרו שמתחת לאדמה. הוא השיב שיש רק מטרו אחד בפריז. על הצרפתים אמר שהם דומים ליהודים, יותר פיקחים ולבושים יפה, יותר אנטיפתים ותוקפנים, ושהם רודים בילדיהם לא פחות משמתעמר המלמד בדרדקי החדר. שאלתי איך נראית הכניסה למטרו ומה טיב הסכנות הטמונות במנהרותיו. הוא אמר שאין כל סכנה מיוחדת, חוץ מכייסים. אחרי העבודה היה בדרך-כלל עייף מאוד והלך מייד לישון, אם כי לפעמים היה נכנס לבית-קולנוע אחד לא רחוק מביתו. למרבה הצער האולם היה קרוב מדי למטרו, ורעש הרכבות היה מפריע, מרעיד את הכל ומדכא. לפעמים, במוצאי שבת, היה הולך להרצאות במועדון יהודי, אבל לא תמיד היה נהנה, כי רק לעיתים רחוקות באו לשם המרצים הנהדרים מוורשה. בימי ראשון היה הולך לפארקים, ובחורף אהב לבלות בתחנות רכבת. הוא היה מבשל לעצמו את האוכל בחדרו, אבל כשהרגיש בודד מדי היה אוכל ארוחת ערב במסעדה ליד ביתו, ושם, בתוך תא בארון שהיה שמור למענו חיכו לו המפית שלו ובקבוק יין, אם לא גמר לשתות אותו בארוחה הקודמת. חייכתי בהפתעה. בקיץ טבע בעל המסעדה באיזה נהר והמסעדה נסגרה, ומאז אכל במסעדות גדולות מאוד, שהיו בהן עשרות שולחנות, אולי מאות.
בנוכחות אבי וביידיש לא היה לי נוח במיוחד לשאול אותו על ענייני האֶרוֹס, כמו למשל אם נכון הדבר שבמועדוני הלילה לובשות הרקדניות רק נוצות יען. שאלתי רק אם זוגות מתנשקים ברחוב. על כך ענה הגהצן הפריזאי שהוא לא נהג להסתובב הרבה ברחובות, אבל לגבי נשיקות - אין הדבר בלתי-אפשרי. הוא ראה זוג או שניים מתנשקים.
הרגשתי מעט מטושטש, אולי מכוס יין הדומדמניות ומפרוסת הטורט הגדולה. נפרדנו ממנו. ביקשתי מאבי שניסע למקום שבו עמד הבית שלנו לפני המלחמה. הוא ניסה להתחמק, באומרו שהאזור כולו אינו אלא חורבה אחת גדולה, וגם אם אראה רחוב או בניין יהיו הללו חדשים לגמרי. לעולם לא תראה את רחוב דְזְ'יֶלְנָה ואת הבית שבו נולדת, אמר, וממילא כבר מחשיך. אבל אני התעקשתי, ואבי, שאולי חש את אכזבתי מהפגישה עם הגהצן הפריזאי, נסע לשם. בכל הזדמנות הלכתי לראות את מקומו של הבית האבוד.
אחר-כך שתינו קפה באיזה מקום שהיתה בו תאורה חלשה. לקראת שחר, כאשר כבר התקרבנו לוורוצלב, על כביש רטוב מגשם, התהפכה המכונית שלנו. נחתנו על הגלגלים. לי היה חתך במצח, תחושה מוזרה בעורף, וברכי השמאלית כאבה מאוד. אבי לא נפגע כלל.
אל תספר לאמא, אמר אבי. למה שתדאג סתם? ואל תשים לב יותר מדי לסיפורים ששמעת. פריז או לא פריז, כשהיינו מהמרים במירוצי הסוסים במוֹקוֹטוֹב, הוא תמיד חשש להוציא כמה גרושים....