פוליטיקה ספרים א, ב, ג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פוליטיקה ספרים א, ב, ג
מכר
מאות
עותקים
פוליטיקה ספרים א, ב, ג
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פוליטיקה ספרים א, ב, ג

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: נורית קרשון
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים

אריסטו

אריסטו (ביוונית: Αριστοτέλης, אריסטוטלס; 384 לפנה"ס – 322 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. מייסד האסכולה האריסטוטלית בפילוסופיה, מהאסכולות המשפיעות ביותר בפילוסופיה עד היום.

תקציר

את ענייני הפוליס חקר אריסטו במשך שנים רבות מהיבטים רבים, אבל משפט אחד אולי עומד בלב לבה של תפיסת עולמו: "האדם הוא מטבעו בעל חיים מדיני". במשפט זה מתגלמת הן גישתו של אריסטו אל מושאי מחקריו כאל תופעות של הטבע, כמי שהיה גם חוקר של הטבע, והן תפיסת עולמו הטלאולוגית: לכל דבר ודבר בטבע תכלית משלו, ותכליתו של האדם היא החיים המדיניים, שהמסגרת הטובה ביותר למימושם היא העיר-מדינה – הפוליס. 
 
הפוליטיקה, לצד ה"פוליטיאה" של אפלטון, מסמנת את ראשית הכתיבה השיטתית בענייני המדינה, ונידונים בה נושאים אשר יטרידו את המחשבה המדינית עד ימינו: כלכלה, מטבע, כוח עבודה, סוגי המשטרים הרצויים והפיכות. גישתו האנליטית של אריסטו משלבת מידה של פשטות, הנובעת אולי ממבנה פשוט יותר של מדינה וחברה בעת ההיא, אבל גם משיטתו "לפרק את השלם המורכב לחלקיו הבלתי מורכבים". בתוך כך מתגלים בטקסט תיאורים וניתוחים בהירים וחיים להפליא. אף על פי שהחיבור צומח מתוך עולם מושגים וערכים של יוון במאה ה-4 לפנה"ס, גם הקורא בן ימינו עשוי למצוא בו שאלות וסוגיות מוכרות. 
 
הפוליטיקה טרם ראתה אור במלואה בעברית. בכרך זה מובאים שלושת הספרים הראשונים של החיבור (מתוך שמונה ספרים המצויים בידינו), עם מבואות והערות המסייעים לקורא להתמצא בטקסט, בהקשריו הפילוסופיים וברקע ההיסטורי שלו.

פרק ראשון

המדינה
 
1. אנו רואים שכל מדינה13 היא סוג של שותפות, ושכל שותפות נוצרת למען טובה כלשהי: והרי כל בני האדם עושים את אשר הם עושים בשביל מה שנראה להם טוב. ברור אפוא שכל שותפות מכוונת אל הטוב, ואולם השותפות המכוונת אל הטוב העליון היא זו העולה על כל האחרות והכוללת אותן בתוכה. זה הדבר שאותו אנו מכנים מדינה — היא השותפות המדינית.
טועים מי שסבורים כי <דרך השלטון> של המדינאי והמלך ומנהל משק–הבית והאדון אחת היא, שהרי הם סבורים שההבדל ביניהן הוא הבדל של ריבוי ומיעוט, ולא של מין;14 הם סבורים כי השולט על מעטים הוא אדון, על רבים מהם — מנהל משק–בית, ועל רבים אף מאלה — מדינאי או מלך, כאילו לא היה כל הבדל בין משק–בית גדול למדינה קטנה.15 וכך הם מבחינים בין מדינאי ובין מלך: אם השלטון בידי אדם אחד, הריהו מלך; ואם כל אחד שולט ונשלט לפי תור, על פי כללי המדע הזה, ייקרא השליט מדינאי.
אבל אין אמת בכל אלה, וכך ימצא מי שיעיין בדברים לפי שיטתנו הרגילה: בכל עניין ועניין עלינו לפרק את השלם המורכב לחלקיו הבלתי מורכבים — אלה חלקיו הקטנים ביותר. כן גם בדיון על המדינה, אם נבדוק מאילו חלקים המדינה מורכבת, ניטיב לראות גם את <סוגי המשטרים> הללו, ונוכל לברר אם אפשר להשיג ידיעה שיטתית של כל אחד מהם.
2. מי שמתבונן בדברים בהתהוותם מבראשית, כמו בנושאים אחרים כך גם בנושאים שלפנינו, לא תימצֵא לו דרך עיון יפה מזו. ואכן, בהכרח חוברים להם יחדיו בתחילה מי שאינם יכולים להתקיים זה בלא זה, כמו הנקבה והזכר, כדי להעמיד צאצאים. ואין בכך עניין של בחירה, אלא כמו אצל שאר החיות והצמחים, שאיפה זו להניח אחריהם יצור אחר דומה להם באה להם מן הטבע. וכך חוברים להם יחדיו — לצורך הישרדות — גם השליט על פי טבעו וגם הנשלט על פי טבעו, כי כוחה של הרוח לראות את הנולד הוא סגולתו הטבעית של השליט והאדון, וכוחו של הגוף להוציא את הדברים אל הפועל בעזרת עבודה קשה — סגולת האדם הנשלט ומי שהוא עֶבד על פי טבעו. וכך יוצא שטובתו של האדון ושל העבד אחת היא.16
ואם כן, אין טבעה של הנקבה כטבעו של העבד; שכן אין הטבע יוצר דבר כגון הסכין הדֶלפית, שאותה מעצבים חרשי הנחושת בשיטה חסכנית, אלא הוא יוצר כל דבר ודבר לתכלית אחת בלבד; והרי עיצובו של כל כלי מן הכלים הוא הטוב ביותר כשאין הוא מיועד לשמש לעבודות רבות, אלא לאחת.17 אמנם אצל הברברים דין הנקבה כדין העבד, אך זאת משום שחסר להם יסוד השלטון הטבעי — והשותפות אצלם היא של שפחה ועבד. לפיכך אומרים המשוררים, "יאה שלטון היוונים על הברברים", כאילו אחד טבעו של ברברי ושל עבד.18
משתי השותפויות האלה נוצר בראשונה הבית. נאה דרש הסיודוס כששורר, "ראשית בית ואישה ושור לחרישה"19 — והרי השור לעניים הוא תחת משָׁרֵת הבית. השותפות הנוצרת כדרך הטבע לצורכי היומיום היא אפוא הבית, שאת חבריו מכנה כָרוֹנְדָס "חברים לשולחן", ואֶפּימֵנידֵס איש כרתים מכנה אותם "חברים לאבוס".20 השותפות הראשונה של בתים אחדים החוברים להם יחדיו לצרכים שאינם בבחינת צורכי יומיום בלבד היא הכפר. לפי טבעו, הכפר דומה ביותר ל"מושבה" של הבית,21 של הבנים ושל בני הבנים, אשר יש המכנים אותם "יונקי אותו חלב".
וזאת הסיבה לכך שבמדינות שלטו בתחילה מלכים ושלאומות האחרות עדיין יש מלכים גם היום; שכן אלה מורכבות מאנשים המצויים תחת שלטון מלוכה: והרי כל בית מצוי תחת שלטון מלוכה של זקן המשפחה, וכן הדבר גם ב"מושבות" הבית, בשל קשרי הדם. וכך אומר גם הומרוס, "איש–איש שורר בבניו ובנשותיו"22 — כי הם מפוזרים, כמנהג הקדמונים. משום כך אומרים הכול גם על האלים שיש להם מלך, שכן בני האדם נוהגים לעצב את דמות האלים לפי דמות האדם, וגם את קורות חיי האלים הם מעצבים לפי הקורות אותם עצמם; וכל בני האדם ידעו אי–פעם שלטון מלוכה, מי עדיין בימינו ומי בימים עברו.
השותפות הנוצרת לבסוף מצירופם של כפרים אחדים היא המדינה. לזו כבר יש מלוא היכולת לספק את צורכי עצמה, אפשר לומר. היא נוצרת אפוא כדי להבטיח את החיים, אבל קיימת כדי לחיות היטב.23 לפיכך אם השותפויות הראשונות הן טבעיות, גם כל מדינה היא דבר טבעי, שכן היא תכליתן של הללו, וטבעו של דבר הוא תכליתו. הרי את טבעו של כל דבר ודבר אנו מגדירים לפי מה שהוא לאחר שנשלמה התהוותו, כטבעו של אדם או של סוס או של בית. יתר על כן, מה שלשמו קיימים הדברים, והוא תכליתם, הוא הטוב ביותר. והעצמאות היא תכלית וטוב עליון.24
האדם הוא מטבעו בעל חיים מדיני
 
לפיכך ברור כי המדינה נמנית עם הדברים שמן הטבע, וכי בן האדם הוא מטבעו בעל חיים מדיני. ומי שמעצם טבעו, ולא בדרך מקרה, אינו שייך למדינה, הלוא הוא אחד משניים: יצור נקלה או נעלה מאדם. והוא כאותו "חסר שבט, חסר דין, חסר בית", שאותו גינה הומרוס,25 אשר לא זו בלבד שזה טבעו, אלא הוא גם שוחר מלחמה, שהרי הוא בודד, כחייל במשחק האבנים.26
על כן ברור מדוע האדם הוא בעל חיים מדיני יותר מכל דבורה ומכל חיית עדר; שהרי הטבע, כמו שאנו אומרים, אינו יוצר דבר לשווא — והנה האדם לבדו מכל בעלי החיים הוא בעל יכולת דיבור. אמנם הקול מסמן כאב והנאה, ולכן הוא משמש גם את שאר החיות: עד למדרגה הזאת הגיע טבעם של בעלי החיים, שיש להם חוש לכאב ולהנאה, והם מסמנים אותם זה לזה; אבל הדיבור משמש גם לציון של תועלת ונזק, ומתוך כך גם של צדק ואי–צדק, ובזה מתייחד האדם לעומת שאר החיות: לו בלבד ניתן החוש התופס טוב ורע, צדק ועוול וכיוצא באלה. והשותפות של אלה יוצרת בית ומדינה.
ואכן, המדינה קודמת באופן טבעי לַבית ולכל אחד מאתנו, שכן השלם קודם בהכרח לחלקיו: משנהרס <הגוף> השלם, לא תתקיים עוד רגל ולא יד — אלא בשם בלבד, כאילו הדברים אמורים ברגל או ביד של אבן. כי כזאת היא היד שהושחתה. והרי כל הדברים מוגדרים לפי פועלם ולפי כוחם, ולכן משאין בהם עוד התכונות הללו, לא נוכל עוד לומר שהם אותם הדברים, אלא שהם בעלי אותו השם.27
ברור אפוא כי המדינה היא טבעית, וכי היא קודמת לפרט; שהרי אם אין כל אדם ואדם מסוגל לספק את צורכי עצמו כשהוא בנפרד, יהיה מעמדו כמעמד החלקים ביחסם אל השלם. ומי שאין לו היכולת לחיות בשיתוף, או שאין לו כל צורך בכך בשל יכולתו לספק את צורכי עצמו, הרי אין הוא חלק מהמדינה, והוא בהמה — או אל.
הדחף להיקשר בשותפות מעין זו הוא אפוא דחף טבעי אצל כל בני האדם. ואולם הראשון שיסד מדינה, לזכותו ייאמר שהביא עליהם טובות גדולות מאין כמותן, שכן האדם, ממש כשם שהוא הטוב בבעלי החיים משהגיע לשלמותו, אין גרוע ממנו בשעה שהוא חי בלא חוק ומשפט. והרי אין עוול קשה מן העוול החמוש בנשק: אדם נולד ובידיו כלי נשק לצד תבונתו ומעלתו — ואולם בכלים הללו הוא יכול גם יכול להשתמש למטרות ההפוכות. לפיכך, בלא מַעֲלה, האדם הוא היצור המנוול והפראי ביותר והשפל מכולם ביחסו למין ולאוכל. והרי מידת הצדק היא תכונה מדינית, שכן הדין — אמַת המידה של מה שצודק — הוא יסוד הסדר של השותפות המדינית.28
 
הערות
 
13 - המילה "מדינה" כאן ובכל שאר החיבור היא תרגום למונח היווני polis. הפוליס היוונית הייתה עיר–מדינה, יחידה מדינית עצמאית, אף שניהלה קשרים עם ערי–מדינה אחרות, ולעתים גם קשרה אליה ערי–מדינה כבנות ברית או כבנות חסות. על "פוליס" ראו גם בהקדמה (כל ההערות להלן הן של העורכת המדעית ושל המתרגמת).
14 - "ריבוי ומיעוט" — כלומר כמות. השוו להלן פוליטיקה א', 13 והערה 60 על הבדל של דרגה ("יותר ופחות") לעומת הבדל של מין.
15 - בשאלה זו נפתח הדיון במדינאי לאפלטון (258E ואילך). משק–בית, oikos, הוא יחידה משפחתית הכוללת את המשפחה המורחבת ואת עבדי הבית. ניהול משק הבית הוא תרגום למילה היוונית oikonomia, שממנה נגזרו המונחים הקשורים לכלכלה בשפות מודרניות.
16 - מדובר כאן על "שליט" ו"נשלט" במובנם הראשוני ביותר, של אדון ועבד. אריסטו מציג את קשרי האדון והעבד כאחד הקשרים הטבעיים העומדים ביסוד חברה אנושית ואין הוא רואה בהם פסול. אמנם שאלת הצדק שבעבדות לא הייתה זרה לאריסטו, וזאת אפשר לראות בדיון שלהלן (ראו פוליטיקה א', 5), אבל עמדותיו בנושא זה אינן חורגות ממה שהיה מקובל בתקופתו. הוא יטען שלא כל אדם ראוי להיות עבד וישלול שעבוד של אדם חופשי בעקבות נסיבות חיים שאינן תלויות בו (כמו תבוסת מדינתו במלחמה), אבל לא ישלול את עצם קיומה של עבדות, ואף יראה בה מרכיב חיוני לקיום "החיים הטובים".
17 - ראו להלן פוליטיקה ב', 11, שם אריסטו מדבר על כהונה במשרות השלטון: "כי משימה אחת מוטב שיבצע אדם אחד". השוו גם אפלטון, פוליטיאה ב', 11 (370B), על היתרונות בחלוקת התפקידים בחברה. הסכין הדלפית אינה מוכרת ממקורות אחרים, אבל הייתה, מן הסתם, כלי אחד ששימש לכמה מטרות.
18 - הציטוט מתוך אוריפידס, איפיגניה באאוליס, 1400. המילה "ברברים" ציינה באופן גורף את כל העמים שאינם דוברי יוונית, ואולם היא קיבלה גוון פוליטי בהתאם לאירועי השעה. לאחר מלחמות היוונים בפרסים במאה ה–5 לפנה"ס היה "ברברי" בראש ובראשונה כינוי לפרסי, ובימיו של אריסטו היו שהשתמשו במילה זו גם לגבי ממלכת מקדוניה, עם עליית כוחה של זו והתנגשותה עם העולם היווני. על היות הברברים חסרים את יסוד השלטון הטבעי ועל היותם מטבעם נוטים לטבע של עבדים, השוו גם פוליטיקה א', 6; ג', 14; ז', 7.
19 - הסיודוס, עבודות וימים, 405. לתרגומים לעברית ראו הסיודוס, מעשים וימים, תיאוגוניה, מגן הירקליס, תרגם מיוונית שלמה שפאן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1956; וגם הסיודוס, עבודות וימים, תרגם מיוונית אהרן שבתאי, תל אביב: שוקן 2004.
20 - כרונדס — מחוקק בן העיר קָטָנה (היום קטניה) שבסיציליה, שפעל כנראה במאה ה–6 לפנה"ס וניסח את חוקי עירו וערים אחרות. על כרונדס ראו דיודורוס מסיציליה, ביבליותקה י"ב, 11-19. ראו גם להלן פוליטיקה ב', 12; אפימנידס איש כרתים — משורר וחוזה, שעליו סיפרו סיפורים מופלאים שונים וניתנו תאריכים שונים לזמן חייו. הוא הוזמן לאתונה (בתחילת המאה ה–6 לפנה"ס או בסופה) כדי לטהר את העיר; "חברים לאבוס" — ובנוסח אחר נאמר "אחים לעשן", ביטוי שמשמעו ככל הנראה "שותפים לאח–הבית". האח, הֶסְטיה, סימל את הבית עצמו והיווה את מרכז חיי המשפחה.
21 - מושבה (ביוונית apoikia) — משלוח של בני אותה הפוליס להתיישבות במקום אחר, אשר בו הם מקימים עיר–מדינה חדשה. אריסטו מתאר כאן את היחס שבין הכפר לבית בהשוואה ליחס שבין המושבה לעיר–מדינה המקורית.
22 - אודיסיאה ט', 114-115: "איש איש הישר בעיניו גם יעשה / שורר באשתו ובבניו ולא ידאג לאחר זולתו" (בתרגום שאול טשרניחובסקי: הומרוס, אודיסיה, תל אביב: עם עובד, 1987). שורות אלה מספרות על הקיקלופים הפראיים, החיים בלא מוסדות מדיניים, בלא משפט ובלא תרבות.
23 - "החיים הטובים", שאריסטו שב ומדבר עליהם, הם שילוב של חיים ראויים מבחינה מוסרית ושל חיי אושר. השוו פוליטיקה ז', 1 ואילך; באתיקה מהדורת ניקומאכוס י', 8 אריסטו מגדיר את האושר כחיי הגות עם יכולת לספק את צורכי החיים בלא הפרזה (כל ההפניות לאתיקה להלן הן למהדורת ניקומאכוס).
24 - עצמאות, ביוונית אוטרקיה (autarkia), יכולתו של אדם או של קבוצה לספק את צורכי עצמם, היא אחד המאפיינים החשובים של הפוליס בתפיסתו של אריסטו. ראו גם פוליטיקה ב', 2; ג', 1 ו–9.
25 - איליאדה ט', 63. המילה "חסר בית" מתרגמת כאן את המילה "חסר אח–הבית". ביטוי זה מתאים גם לתיאור הקיקלופים אצל הומרוס באודיסאה.
26 - במשחק זה שיחקו באבנים על גבי לוח, אבל כללי המשחק ומטרתו אינם ברורים. על פי אוריפידס, מבקשות החסות, 409 מסתמן כי דווקא למי שקיבל אבן אחת היה יתרון (שָם הדימוי של משחק האבנים משמש לתמוך בטענה ששליט יחיד הוא סוג השלטון הרצוי). על בדידותו של מי שאינו חי במדינה ראו הומרוס, אודיסאה ט', 187-192.
27 - במחקריו על בעלי חיים ובמחקרו על הנפש אריסטו מציין לא פעם כי "יד" או "פנים" או "בשר" או כל חלק אחר בגוף, בהיעדר הנפש, אינו עוד בבחינת אותו חלק, ולא נשאר לו אלא שמו בלבד. ראו אריסטו, על התהוות בעלי החיים א', 19; ב', 1; על הנפש ב', 1.
28 - הצדק הוא אחד מסוגי המעלות (aretai) שאותן מונה אפלטון ובעקבותיו גם אריסטו. ראו להלן פוליטיקה א', 13 והערה 58.

אריסטו

אריסטו (ביוונית: Αριστοτέλης, אריסטוטלס; 384 לפנה"ס – 322 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית. מייסד האסכולה האריסטוטלית בפילוסופיה, מהאסכולות המשפיעות ביותר בפילוסופיה עד היום.

עוד על הספר

  • תרגום: נורית קרשון
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 184 עמ' מודפסים
פוליטיקה ספרים א, ב, ג אריסטו
המדינה
 
1. אנו רואים שכל מדינה13 היא סוג של שותפות, ושכל שותפות נוצרת למען טובה כלשהי: והרי כל בני האדם עושים את אשר הם עושים בשביל מה שנראה להם טוב. ברור אפוא שכל שותפות מכוונת אל הטוב, ואולם השותפות המכוונת אל הטוב העליון היא זו העולה על כל האחרות והכוללת אותן בתוכה. זה הדבר שאותו אנו מכנים מדינה — היא השותפות המדינית.
טועים מי שסבורים כי <דרך השלטון> של המדינאי והמלך ומנהל משק–הבית והאדון אחת היא, שהרי הם סבורים שההבדל ביניהן הוא הבדל של ריבוי ומיעוט, ולא של מין;14 הם סבורים כי השולט על מעטים הוא אדון, על רבים מהם — מנהל משק–בית, ועל רבים אף מאלה — מדינאי או מלך, כאילו לא היה כל הבדל בין משק–בית גדול למדינה קטנה.15 וכך הם מבחינים בין מדינאי ובין מלך: אם השלטון בידי אדם אחד, הריהו מלך; ואם כל אחד שולט ונשלט לפי תור, על פי כללי המדע הזה, ייקרא השליט מדינאי.
אבל אין אמת בכל אלה, וכך ימצא מי שיעיין בדברים לפי שיטתנו הרגילה: בכל עניין ועניין עלינו לפרק את השלם המורכב לחלקיו הבלתי מורכבים — אלה חלקיו הקטנים ביותר. כן גם בדיון על המדינה, אם נבדוק מאילו חלקים המדינה מורכבת, ניטיב לראות גם את <סוגי המשטרים> הללו, ונוכל לברר אם אפשר להשיג ידיעה שיטתית של כל אחד מהם.
2. מי שמתבונן בדברים בהתהוותם מבראשית, כמו בנושאים אחרים כך גם בנושאים שלפנינו, לא תימצֵא לו דרך עיון יפה מזו. ואכן, בהכרח חוברים להם יחדיו בתחילה מי שאינם יכולים להתקיים זה בלא זה, כמו הנקבה והזכר, כדי להעמיד צאצאים. ואין בכך עניין של בחירה, אלא כמו אצל שאר החיות והצמחים, שאיפה זו להניח אחריהם יצור אחר דומה להם באה להם מן הטבע. וכך חוברים להם יחדיו — לצורך הישרדות — גם השליט על פי טבעו וגם הנשלט על פי טבעו, כי כוחה של הרוח לראות את הנולד הוא סגולתו הטבעית של השליט והאדון, וכוחו של הגוף להוציא את הדברים אל הפועל בעזרת עבודה קשה — סגולת האדם הנשלט ומי שהוא עֶבד על פי טבעו. וכך יוצא שטובתו של האדון ושל העבד אחת היא.16
ואם כן, אין טבעה של הנקבה כטבעו של העבד; שכן אין הטבע יוצר דבר כגון הסכין הדֶלפית, שאותה מעצבים חרשי הנחושת בשיטה חסכנית, אלא הוא יוצר כל דבר ודבר לתכלית אחת בלבד; והרי עיצובו של כל כלי מן הכלים הוא הטוב ביותר כשאין הוא מיועד לשמש לעבודות רבות, אלא לאחת.17 אמנם אצל הברברים דין הנקבה כדין העבד, אך זאת משום שחסר להם יסוד השלטון הטבעי — והשותפות אצלם היא של שפחה ועבד. לפיכך אומרים המשוררים, "יאה שלטון היוונים על הברברים", כאילו אחד טבעו של ברברי ושל עבד.18
משתי השותפויות האלה נוצר בראשונה הבית. נאה דרש הסיודוס כששורר, "ראשית בית ואישה ושור לחרישה"19 — והרי השור לעניים הוא תחת משָׁרֵת הבית. השותפות הנוצרת כדרך הטבע לצורכי היומיום היא אפוא הבית, שאת חבריו מכנה כָרוֹנְדָס "חברים לשולחן", ואֶפּימֵנידֵס איש כרתים מכנה אותם "חברים לאבוס".20 השותפות הראשונה של בתים אחדים החוברים להם יחדיו לצרכים שאינם בבחינת צורכי יומיום בלבד היא הכפר. לפי טבעו, הכפר דומה ביותר ל"מושבה" של הבית,21 של הבנים ושל בני הבנים, אשר יש המכנים אותם "יונקי אותו חלב".
וזאת הסיבה לכך שבמדינות שלטו בתחילה מלכים ושלאומות האחרות עדיין יש מלכים גם היום; שכן אלה מורכבות מאנשים המצויים תחת שלטון מלוכה: והרי כל בית מצוי תחת שלטון מלוכה של זקן המשפחה, וכן הדבר גם ב"מושבות" הבית, בשל קשרי הדם. וכך אומר גם הומרוס, "איש–איש שורר בבניו ובנשותיו"22 — כי הם מפוזרים, כמנהג הקדמונים. משום כך אומרים הכול גם על האלים שיש להם מלך, שכן בני האדם נוהגים לעצב את דמות האלים לפי דמות האדם, וגם את קורות חיי האלים הם מעצבים לפי הקורות אותם עצמם; וכל בני האדם ידעו אי–פעם שלטון מלוכה, מי עדיין בימינו ומי בימים עברו.
השותפות הנוצרת לבסוף מצירופם של כפרים אחדים היא המדינה. לזו כבר יש מלוא היכולת לספק את צורכי עצמה, אפשר לומר. היא נוצרת אפוא כדי להבטיח את החיים, אבל קיימת כדי לחיות היטב.23 לפיכך אם השותפויות הראשונות הן טבעיות, גם כל מדינה היא דבר טבעי, שכן היא תכליתן של הללו, וטבעו של דבר הוא תכליתו. הרי את טבעו של כל דבר ודבר אנו מגדירים לפי מה שהוא לאחר שנשלמה התהוותו, כטבעו של אדם או של סוס או של בית. יתר על כן, מה שלשמו קיימים הדברים, והוא תכליתם, הוא הטוב ביותר. והעצמאות היא תכלית וטוב עליון.24
האדם הוא מטבעו בעל חיים מדיני
 
לפיכך ברור כי המדינה נמנית עם הדברים שמן הטבע, וכי בן האדם הוא מטבעו בעל חיים מדיני. ומי שמעצם טבעו, ולא בדרך מקרה, אינו שייך למדינה, הלוא הוא אחד משניים: יצור נקלה או נעלה מאדם. והוא כאותו "חסר שבט, חסר דין, חסר בית", שאותו גינה הומרוס,25 אשר לא זו בלבד שזה טבעו, אלא הוא גם שוחר מלחמה, שהרי הוא בודד, כחייל במשחק האבנים.26
על כן ברור מדוע האדם הוא בעל חיים מדיני יותר מכל דבורה ומכל חיית עדר; שהרי הטבע, כמו שאנו אומרים, אינו יוצר דבר לשווא — והנה האדם לבדו מכל בעלי החיים הוא בעל יכולת דיבור. אמנם הקול מסמן כאב והנאה, ולכן הוא משמש גם את שאר החיות: עד למדרגה הזאת הגיע טבעם של בעלי החיים, שיש להם חוש לכאב ולהנאה, והם מסמנים אותם זה לזה; אבל הדיבור משמש גם לציון של תועלת ונזק, ומתוך כך גם של צדק ואי–צדק, ובזה מתייחד האדם לעומת שאר החיות: לו בלבד ניתן החוש התופס טוב ורע, צדק ועוול וכיוצא באלה. והשותפות של אלה יוצרת בית ומדינה.
ואכן, המדינה קודמת באופן טבעי לַבית ולכל אחד מאתנו, שכן השלם קודם בהכרח לחלקיו: משנהרס <הגוף> השלם, לא תתקיים עוד רגל ולא יד — אלא בשם בלבד, כאילו הדברים אמורים ברגל או ביד של אבן. כי כזאת היא היד שהושחתה. והרי כל הדברים מוגדרים לפי פועלם ולפי כוחם, ולכן משאין בהם עוד התכונות הללו, לא נוכל עוד לומר שהם אותם הדברים, אלא שהם בעלי אותו השם.27
ברור אפוא כי המדינה היא טבעית, וכי היא קודמת לפרט; שהרי אם אין כל אדם ואדם מסוגל לספק את צורכי עצמו כשהוא בנפרד, יהיה מעמדו כמעמד החלקים ביחסם אל השלם. ומי שאין לו היכולת לחיות בשיתוף, או שאין לו כל צורך בכך בשל יכולתו לספק את צורכי עצמו, הרי אין הוא חלק מהמדינה, והוא בהמה — או אל.
הדחף להיקשר בשותפות מעין זו הוא אפוא דחף טבעי אצל כל בני האדם. ואולם הראשון שיסד מדינה, לזכותו ייאמר שהביא עליהם טובות גדולות מאין כמותן, שכן האדם, ממש כשם שהוא הטוב בבעלי החיים משהגיע לשלמותו, אין גרוע ממנו בשעה שהוא חי בלא חוק ומשפט. והרי אין עוול קשה מן העוול החמוש בנשק: אדם נולד ובידיו כלי נשק לצד תבונתו ומעלתו — ואולם בכלים הללו הוא יכול גם יכול להשתמש למטרות ההפוכות. לפיכך, בלא מַעֲלה, האדם הוא היצור המנוול והפראי ביותר והשפל מכולם ביחסו למין ולאוכל. והרי מידת הצדק היא תכונה מדינית, שכן הדין — אמַת המידה של מה שצודק — הוא יסוד הסדר של השותפות המדינית.28
 
הערות
 
13 - המילה "מדינה" כאן ובכל שאר החיבור היא תרגום למונח היווני polis. הפוליס היוונית הייתה עיר–מדינה, יחידה מדינית עצמאית, אף שניהלה קשרים עם ערי–מדינה אחרות, ולעתים גם קשרה אליה ערי–מדינה כבנות ברית או כבנות חסות. על "פוליס" ראו גם בהקדמה (כל ההערות להלן הן של העורכת המדעית ושל המתרגמת).
14 - "ריבוי ומיעוט" — כלומר כמות. השוו להלן פוליטיקה א', 13 והערה 60 על הבדל של דרגה ("יותר ופחות") לעומת הבדל של מין.
15 - בשאלה זו נפתח הדיון במדינאי לאפלטון (258E ואילך). משק–בית, oikos, הוא יחידה משפחתית הכוללת את המשפחה המורחבת ואת עבדי הבית. ניהול משק הבית הוא תרגום למילה היוונית oikonomia, שממנה נגזרו המונחים הקשורים לכלכלה בשפות מודרניות.
16 - מדובר כאן על "שליט" ו"נשלט" במובנם הראשוני ביותר, של אדון ועבד. אריסטו מציג את קשרי האדון והעבד כאחד הקשרים הטבעיים העומדים ביסוד חברה אנושית ואין הוא רואה בהם פסול. אמנם שאלת הצדק שבעבדות לא הייתה זרה לאריסטו, וזאת אפשר לראות בדיון שלהלן (ראו פוליטיקה א', 5), אבל עמדותיו בנושא זה אינן חורגות ממה שהיה מקובל בתקופתו. הוא יטען שלא כל אדם ראוי להיות עבד וישלול שעבוד של אדם חופשי בעקבות נסיבות חיים שאינן תלויות בו (כמו תבוסת מדינתו במלחמה), אבל לא ישלול את עצם קיומה של עבדות, ואף יראה בה מרכיב חיוני לקיום "החיים הטובים".
17 - ראו להלן פוליטיקה ב', 11, שם אריסטו מדבר על כהונה במשרות השלטון: "כי משימה אחת מוטב שיבצע אדם אחד". השוו גם אפלטון, פוליטיאה ב', 11 (370B), על היתרונות בחלוקת התפקידים בחברה. הסכין הדלפית אינה מוכרת ממקורות אחרים, אבל הייתה, מן הסתם, כלי אחד ששימש לכמה מטרות.
18 - הציטוט מתוך אוריפידס, איפיגניה באאוליס, 1400. המילה "ברברים" ציינה באופן גורף את כל העמים שאינם דוברי יוונית, ואולם היא קיבלה גוון פוליטי בהתאם לאירועי השעה. לאחר מלחמות היוונים בפרסים במאה ה–5 לפנה"ס היה "ברברי" בראש ובראשונה כינוי לפרסי, ובימיו של אריסטו היו שהשתמשו במילה זו גם לגבי ממלכת מקדוניה, עם עליית כוחה של זו והתנגשותה עם העולם היווני. על היות הברברים חסרים את יסוד השלטון הטבעי ועל היותם מטבעם נוטים לטבע של עבדים, השוו גם פוליטיקה א', 6; ג', 14; ז', 7.
19 - הסיודוס, עבודות וימים, 405. לתרגומים לעברית ראו הסיודוס, מעשים וימים, תיאוגוניה, מגן הירקליס, תרגם מיוונית שלמה שפאן, ירושלים: מוסד ביאליק, 1956; וגם הסיודוס, עבודות וימים, תרגם מיוונית אהרן שבתאי, תל אביב: שוקן 2004.
20 - כרונדס — מחוקק בן העיר קָטָנה (היום קטניה) שבסיציליה, שפעל כנראה במאה ה–6 לפנה"ס וניסח את חוקי עירו וערים אחרות. על כרונדס ראו דיודורוס מסיציליה, ביבליותקה י"ב, 11-19. ראו גם להלן פוליטיקה ב', 12; אפימנידס איש כרתים — משורר וחוזה, שעליו סיפרו סיפורים מופלאים שונים וניתנו תאריכים שונים לזמן חייו. הוא הוזמן לאתונה (בתחילת המאה ה–6 לפנה"ס או בסופה) כדי לטהר את העיר; "חברים לאבוס" — ובנוסח אחר נאמר "אחים לעשן", ביטוי שמשמעו ככל הנראה "שותפים לאח–הבית". האח, הֶסְטיה, סימל את הבית עצמו והיווה את מרכז חיי המשפחה.
21 - מושבה (ביוונית apoikia) — משלוח של בני אותה הפוליס להתיישבות במקום אחר, אשר בו הם מקימים עיר–מדינה חדשה. אריסטו מתאר כאן את היחס שבין הכפר לבית בהשוואה ליחס שבין המושבה לעיר–מדינה המקורית.
22 - אודיסיאה ט', 114-115: "איש איש הישר בעיניו גם יעשה / שורר באשתו ובבניו ולא ידאג לאחר זולתו" (בתרגום שאול טשרניחובסקי: הומרוס, אודיסיה, תל אביב: עם עובד, 1987). שורות אלה מספרות על הקיקלופים הפראיים, החיים בלא מוסדות מדיניים, בלא משפט ובלא תרבות.
23 - "החיים הטובים", שאריסטו שב ומדבר עליהם, הם שילוב של חיים ראויים מבחינה מוסרית ושל חיי אושר. השוו פוליטיקה ז', 1 ואילך; באתיקה מהדורת ניקומאכוס י', 8 אריסטו מגדיר את האושר כחיי הגות עם יכולת לספק את צורכי החיים בלא הפרזה (כל ההפניות לאתיקה להלן הן למהדורת ניקומאכוס).
24 - עצמאות, ביוונית אוטרקיה (autarkia), יכולתו של אדם או של קבוצה לספק את צורכי עצמם, היא אחד המאפיינים החשובים של הפוליס בתפיסתו של אריסטו. ראו גם פוליטיקה ב', 2; ג', 1 ו–9.
25 - איליאדה ט', 63. המילה "חסר בית" מתרגמת כאן את המילה "חסר אח–הבית". ביטוי זה מתאים גם לתיאור הקיקלופים אצל הומרוס באודיסאה.
26 - במשחק זה שיחקו באבנים על גבי לוח, אבל כללי המשחק ומטרתו אינם ברורים. על פי אוריפידס, מבקשות החסות, 409 מסתמן כי דווקא למי שקיבל אבן אחת היה יתרון (שָם הדימוי של משחק האבנים משמש לתמוך בטענה ששליט יחיד הוא סוג השלטון הרצוי). על בדידותו של מי שאינו חי במדינה ראו הומרוס, אודיסאה ט', 187-192.
27 - במחקריו על בעלי חיים ובמחקרו על הנפש אריסטו מציין לא פעם כי "יד" או "פנים" או "בשר" או כל חלק אחר בגוף, בהיעדר הנפש, אינו עוד בבחינת אותו חלק, ולא נשאר לו אלא שמו בלבד. ראו אריסטו, על התהוות בעלי החיים א', 19; ב', 1; על הנפש ב', 1.
28 - הצדק הוא אחד מסוגי המעלות (aretai) שאותן מונה אפלטון ובעקבותיו גם אריסטו. ראו להלן פוליטיקה א', 13 והערה 58.