מה יגידו שושני השדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה יגידו שושני השדה
מכר
מאות
עותקים
מה יגידו שושני השדה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מה יגידו שושני השדה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר (דנית: Søren Aabye Kierkegaard‏; 5 במאי 1813, קופנהגן – 11 בנובמבר 1855, שם), פילוסוף דני, הנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם".

תקציר

סרן קירקגור (1855-1813), הפילוסוף הדני שנחשב לאבי הגישה האקזיסטנציאליסטית, מפרסם בשנת 1847 חיבור דתי המתעמק בפסקה ידועה מתוך הבשורה על פי מתי בברית החדשה: "הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים לאסמים ואביכם שבשמים מכלכל אותם [...] התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוות [...] לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו". 
 
קירקגור שואל "מה אנו לומדים משושני השדה ומעוף השמים". תשובתו מציגה שלושה שיעורים רוחניים שהמורים הללו מן הטבע יכולים ללמד את בני האדם. השיעור הראשון מלמד לשמוח בחלקך, השיעור השני מלמד מה נפלא להיות אדם, השיעור השלישי מלמד איזה אושר מבורך מובטח לאדם. 
 
בקריאתו של קירקגור, דברי הבשורה מופנים לבני אדם מודאגים, לחסרי השקט שאינם מוצאים מנוח, למי שאין להם נחמה. קירקגור מזהיר שהדאגה מסוכנת, שהיא יכולה להרוג, שקיום מתוך דאגה עלול להמית את המודאג. גם אם לא מדובר במוות פיזי, הסכנה ממשית, שכן מי שחי בדאגה ממית את פנימיותו, את עצמיותו. בני האדם המודאגים צריכים ללמוד לחיות נכון יותר. עליהם ללמוד להסיר דאגה מלבם ולהתנהל באופן מלא תקווה ונטול תהיות וחששות. סגנון החיים המומלץ אינו פשטני, בבחינת "אל תדאג – היה מאושר", ואף לא פסיבי, דוגמת מאמין קיצוני אשר שם את כל יהבו על האל לבדו. מדובר בשיעורים מורכבים המכוונים לקיום פשוט, נקי מדאגה. 
 
 
לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר תמר אילת-יגורי, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אשר עוקבת אחר דבריו של קירקגור ומבארת ומדגישה את ההיגיון הפנימי של טענותיו. 
המתרגמת, מרים איתן, תרגמה מדנית את שני הכרכים של הספר "או-או" ואת "העת הזאת, חזרה, ההבדל בין גאון לשליח" מאת סרן קירקגור.

פרק ראשון

הקדמה - מה אנו לומדים משושני השדה ועוף השמים
תמר אילת-יגורי
 
סרן קירקגור (1855-1813 Søren Aabye Kierkegaard,), הפילוסוף הדני שנחשב לאבי הגישה הקיומית, האקזיסטנציאליזם, מפרסם בשנת 1847 חיבור דתי המתעמק בפסקה ידועה מתוך הבשורה על פי מתי בברית החדשה, שבה נאמר: "אל תדאגו לנפשכם מה תאכלו ומה תשתו ולגופכם מה תלבשו, הלוא הנפש היא יקרה מן המזון והגוף יקר מן המלבוש. הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים לאסמים ואביכם שבשמים מכלכל אותם [...] התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוות [...] לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו".[1]
קירקגור מפרש את דברי הבשורה ומחלץ מהם שלושה שיעורים. כל אחד מהשיעורים הללו מתפתח מניתוח הפסוקים, אם כי לאו דווקא לפי הסדר שבו הם מופיעים בדברי הבשורה. ההקדמה שלהלן מבקשת בראש ובראשונה להתחקות אחר דבריו של קירקגור ולהדגיש את ההיגיון הפנימי של טענותיו. מטרת ההקדמה לסייע בהבנת השיעורים, שלעתים הם חמקמקים בשל השימוש שעושה קירקגור בסיפורים, במשלים, בדוגמאות ובמטפורות.
בקריאתו של קירקגור, דברי הבשורה מופנים לבני אדם מודאגים, לחסרי השקט שאינם מוצאים מנוח, למי שאין להם נחמה. קירקגור מזהיר שהדאגה מסוכנת, שהיא יכולה להרוג, שקיום מתוך דאגה עלול להמית את המודאג. גם אם לא מדובר במוות פיזי, הסכנה ממשית, שכן מי שחי בדאגה ממית את פנימיותו, את עצמיותו. בני האדם המודאגים צריכים ללמוד לחיות נכון יותר. עליהם ללמוד להסיר דאגה מלבם ולהתנהל באופן מלא תקווה ונטול תהיות וחששות. על המודאגים להתקיים בשקט ובשלווה, בהנאה ובפשטות. סגנון החיים המומלץ אינו פשטני, בבחינת "אל תדאג - היה מאושר", ואף לא פסיבי, דוגמת מאמין קיצוני השם את כל יהבו על האל לבדו. מדובר בשיעורים מורכבים המכוונים לקיום פשוט, נקי מדאגה.
ממה מודאגים הדואגים? מה טורד את יומם? על מה חרדה נפשם? דאגתם נסבה על יום המחר, על העתיד הלא ידוע. הם מבקשים להבטיח את הצרכים הבסיסיים: מזון, שתייה ולבוש. מכאן נובע הרצון לצבור כסף, לחסוך, להיות בעלי אמצעים, כמענה וכפתרון לחוסר ודאות בעתיד. קירקגור מבהיר שחשוב לפעול לספק את צורכי הקיום, שעל אדם לקיים את עצמו. יחד עם זאת, מה שאינו נחוץ הוא הדאגה, שמתווספת לפעולה או להיעדר הפעולה. הדאגה אינה הכרחית. חמור מכך, הדאגה חושפת תפיסת עולם מסוכנת, שבה הדאגה עצמה היא ביטוי של הרצון בשליטה. אלא שהניסיונות להמיר דאגה בוודאות, להחליף חוסר ביטחון בשליטה, כל אלה אינם מצליחים להפיג את הדאגה ואף מגבירים אותה.
האם משמעות הדברים היא שמי שדואג טועה? זו אכן העמדה שמציג קירקגור. האב החרד לבנו החולה, האהובה החוששת לגורל בן זוגה, אנשים הטרודים בדאגות היומיום, כל אלה מצטיירים כטועים. אך יש לדייק. קירקגור אינו מתייחס לדאגה מסוימת במצב עניינים מסוים. הדברים מופנים לדואגים הכרוניים, למי שדאגה היא התקשורת שלהם עם העולם, עם עצמם ועם בני אדם אחרים. דאגה זו מוצגת כטעות. נוסף על כך, תפיסת הדאגה כבלתי נפרדת מנושא מסוים - כגון פרנסה, משמעות החיים, ערך וזהות עצמית - היא מוטעית. השיעורים שמציג קירקגור מבקשים ללמד להפריד את הדאגה מהנושא שבו היא כרוכה, ולראות בדאגה עניין העומד בפני עצמו המחייב התמודדות וטיפול ממשי.
האם קבלת העמדה של קירקגור מכוונת לקיום סטואי, נטול רגשות? לחיים של שליטה עצמית המונעת דאגה ונמנעת ממנה? התשובה לכך שלילית. הדרך המובילה לקיום חופשי מדאגה איננה מכוונת לשליטה עצמית סטואית. קירקגור מכיר בתשוקה ככוח מניע חיוני עבור קיום בעל ערך, קיום הנאמן לעצמו. בלא תשוקה אין חיים, בוודאי לא חיים אותנטיים. הבנת המסר של ביטול הדאגה כמכוון לכיבוי התשוקה או לשליטה בה אינה עולה בקנה אחד עם העמדה המוצגת בהגות קירקגור. ביטול הדאגה יושג דרך שחרורה ולא באמצעות שליטה בה.
הדרך ללמוד לחיות באופן נטול דאגה מכוונת אל האמונה. אף על פי שההשראה לשיעורים נובעת מן הברית החדשה, אין היא מכוונת דווקא לדת מסוימת, והשיעורים אינם מיועדים רק למאמין הנוצרי. דברי הבשורה, כפי שקירקגור מפרשם, מכוונים בראש ובראשונה למי שאינו מאמין והמעוניין להיעשות למאמין, וכן למי שאיננו מאמין מספיק כדי להסיר דאגה מלבו, ואולי פשוט למי שמבקש להירגע. דאגה ואמונה ניצבות כשני קצוות מנוגדים. במובן זה, הדרך המנחה כיצד ללמוד לחיות באופן נטול דאגה היא בה-בעת דרך המכוונת אל האמונה. המודאגים אינם אנשים מאמינים, או שאינם מאמינים די הצורך. הם אינם מכירים בכך שדאגתם מיותרת לגמרי, אינם תופסים שיש נקודות מבט שמי שחי בהתאם להן משחרר את עצמו מדאגה. החיבור שבין אמונה ודאגה הוא חיבור בין תפיסת עולם ואיכות חיים. חיבור זה מלמד שאף על פי שלא כל אדם משוחרר מדאגה הוא אדם מאמין, כל אדם מאמין אמור להיות חופשי מדאגה.
מי עשוי ללמד את המודאגים? על כך עונה קירקגור: "המורים שמינה בורא עולם". האל עצמו הסמיך את המורים שהוא מציע לבני האדם - דהיינו שושני השדה ועוף השמים - ובכך קיבלו הם הכשר להיותם מורים טובים, נכונים ומתאימים. מורים שהוסמכו בקדושה בוודאי עדיפים על מורים שזכו רק להסמכתם של בני אדם אחרים, או מורים מטעם עצמם. המורים האנושיים עשויים לעתים לא רק שלא להועיל, אלא אף להזיק. הם עשויים להיות חסרי סבלנות כלפי האדם המודאג, לא מובנים, לא מבינים, מתנשאים, מאשימים, שיפוטיים. בכך הם עשויים להגביר דאגה ולהסעיר במקום להרגיע.
למה דווקא מורים לא אנושיים? למה דווקא שושני השדה ועוף השמים הם המורים שהוסמכו בקדושה? קירקגור משיב שמעלתם הגדולה ביותר של מורים אלה היא שתיקתם. בהחרישם, בכך שאין הם מדברים, אין מקום להשפלה ולאי-הבנה. שושני השדה הן פרחי בר הגדלים פרא, עוף השמים הם ציפורים לא מבויתות. המורים הללו מצליחים לעשות מלאכה מורכבת בפשטות, במינימום שגיאות וטעויות. תשובתם בהירה והיא נקייה משיפוט ומביקורת. קירקגור מסביר שיכולתם של שושני השדה ועוף השמים להיות מורים דומה ליכולתו של ילד להיות מורה למבוגר ממנו. כמוהם יכול לעתים גם ילד ללמד שיעור על אודות תמימות, על קיום שאיננו מתוך השוואה למישהו אחר. שושנת השדה אינה משווה את תנאי הגידול שלה או את יופיה לאלה של יצור אחר; עוף השמים אינו משווה את קלילות מעופו למעופו של אחר. באי-ההשוואה של עצמם מציעים מורים אלה נחמה ואמונה. הן הנחמה והן האמונה הם פירות שמניבים השיעורים עבור המודאג שיצא אל השדה ולמד משושני השדה ומעוף השמים.
מהם השיעורים? מהי תוכנית הלימודים המוצעת למודאגים? קירקגור מציע שלושה שיעורים שיפורטו להלן: הראשון - לשמוח בחלקך כאדם; השני - להכיר מה נפלא להיות אדם; השלישי - לדעת איזה אושר מבורך מובטח לאדם.
שיעור ראשון - לשמוח בחלקך כאדם
השיעור של שושני השדה ועוף השמים מלמד שמקור הדאגה של בני אדם הוא בהשוואה בינם לבין אחרים, והפתרון לדאגה הוא להפסיק להשוות. השושנה, יותר מכל אדם, מלמדת את מוסר ההשכל שלפיו יש להימנע מהשוואה ולשמוח בחלקך כאדם.
האדם המודאג מתבקש לצאת אל השדה הפתוח ולהתבונן בפרחי הבר. בהתבוננו בהם יבין שהפרחים הללו נטושים, שאין מי שדואג לשושני השדה ובכל זאת הן צומחות. באין מי שיטפל בהן, נדמה שעליהן לעבוד קשה יותר, אלא ששושני השדה אינן עובדות כלל. השושנה נטועה במקומה, אינה יוצאת לעבודה, אין לה דאגות פרנסה. אם יש דאגה לשושנה היא מזוהה כדאגה נשית, דאגה לטיפוח יופיה ולהיותה מקושטת.[2]
ההתבוננות בשושנה, ההתפעמות מיופיה, משרות רוגע על נפש המתבונן. בניגוד לחפצים מעשה ידי אדם, המעוררים התפעלות, אך בבדיקה מדוקדקת נמצאים בהם עקבות העשייה, בהתבוננות בשושנה "הפלא גובר ככל שמתקרבים".
אילו הייתה השושנה יכולה לדבר, אולי הייתה אומרת לאדם שנפלא להיות שושנה כמו שנפלא באותה המידה, אם לא למעלה מזה, להיות אדם. השושנה אינה יכולה לדבר, ועל כן על האדם להבין שהוא מדבר אל עצמו. הוא שהשווה בינו לבין השושנה, הוא שנזכר שכפי שהשושנה היא שושנה כך הוא, בראש ובראשונה ולמרות דאגותיו, בן אדם. יופיו טמון בהיותו אדם, לא בעמלו, לא בהישגיו, אלא בעצם קיומו כאדם, ממש כפי שיופיה של השושנה טמון בעצם קיומה כשושנה. עניין זה, שנשכח במהומת היומיום, שב ומתחדש בשדה בין השושנים. [3]
לאדם דאגות משלו, רובן ככולן מנוסחות על דרך ההשוואה לבני אדם אחרים, ומסיבה זו בדיוק התבקש לצאת אל השדה, כדי להימנע ולנוח מההשוואות הללו הטורדות את מנוחתו וממלאות אותו דאגה. בהביטו בשושנים שבשדה, הוא יכול לשאול את עצמו אם גם הן דואגות. האם גם השושנים משוות את עצמן זו לזו, בוחנות את סוגי השושנים השונים ומתמלאות דאגה בשל כך? בתשובה לשאלותיו, האדם יענה אל נכון שאין שום טעם לשושנים לעסוק בדאגות כאלה.
הדאגה מובילה לאבדון. השושנה המודאגת תבקש להיות משהו אחר ממה שהיא, במקום להישאר על מקומה ולבטא את טבעה. בדומה לכך, התַרבות חסרת המנוח של ההשוואה מפתה את האדם לשים את עצמו במקומו של מישהו אחר או לשים את האחר במקומו. ההשוואה הזאת היא תמיד שקרית. לעולם אין האחר במקומי ולעולם אין אני במקומו.
ההשוואה מרחיקה את האדם מעצמו, מעצם קיומו. היא מביאה לתפיסה עצמית שקרית, לא אנושית, מעוותת. ההיגיון, לכאורה, שמאפשר את עריכת ההשוואה הוא שלא מדובר בבלתי אפשרי. לא מדובר באדם שמבקש להיות ציפור, אלא באדם שמבקש להיות במקומו של אדם אחר. העובדה שיש אדם כזה היא ראיה לכך שהדבר אפשרי. מדוע לא אהיה אני במקומו?! - אומר לעצמו המודאג. ההשוואה מייצרת את האשליה שהיא מקרבת את המודאג להשיג את מבוקשו, להתקדם למטרתו. אלא שזו אשליה בלבד. כל שהתרחש הוא ניתוקו מהמציאות, ניתוק מקיומו הממשי של האדם המשווה, אובדן אחיזתו בקרקע המציאות.
הסיפור הקטן על השושנה והאנקור ממחיש מה סופה של השושנה שביקשה להתעלות ביופיה על שושנים אחרות, או על כל השושנים כולן. מוסר ההשכל מכוון לראות בחיוך, בהומור, את שאיפתה מלאת הלהט של השושנה להיות אחרת מכפי שהנה, להיות הפרח הנחשב ביותר.
אם המודאג מצליח בכך, הוא רואה כמה עצוב ניסיונו שלו-עצמו להיות מישהו אחר, ובהתאם לכך הוא רואה כמה מיותרת דאגתו. השושנה מלמדת שהטוב ביותר הוא בקיומה כשושנה, בהיותה מי שכבר הִנָה. בקיום זה אין כל דאגה. השושנה נוכחת בדיוק במקום שלה, במקום שבו היא כבר נמצאת. האדם המודאג לומד מהשושנה להסיר דאגה יחד עם הסרת השאיפה להיות מישהו אחר או להיות במקומו של מישהו אחר. כשהאדם נשאר במקום המיועד לו הוא לומד לשמוח בחלקו ולא לדאוג, והוא גם לומד לתפוס את קיומו כעניין בעל ערך ומשמעות. הוא גאה להיות אדם. כמו שושנה בין שושנים, המודאג תופס את עצמו עתה כאדם בין בני אדם. ההשוואה הזאת מנותבת לנקודת המוצא הבסיסית ונשארת שם. הבסיס המשותף לשושני השדה הוא יופיין כשושני שדה. המשותף לבני אדם הוא קיומם כבני אדם, ולא, כפי שהיה אפשר לחשוב, המוות הצפוי. הבסיס המשותף לבני האדם הוא קיומם כבני אדם. בכך יופיים.
דאגה המביאה אדם שלא לשמוח בחלקו היא תולדה של השוואה. מי שחווה את קיומו מתוכו פנימה, מבפנים החוצה, שומע את ההזמנה לשמוח בחלקו. לעומתו, מי שחווה את קיומו מבחוץ פנימה, כלומר מכיר את עצמו דרך השוואתו לאחרים, מסרב לשמוח בחלקו. פנימיותו לעולם לא תחווה שלמות, תמיד תימצא חלקית בשל ההשוואה.
דאגות פרנסה, לעומת זאת, הן עניין אחר. דאגות אלו אינן בהכרח תולדה של השוואה, אלא עיסוק בצרכים כמו אוכל ולבוש. הדרך להפיג את דאגות הפרנסה ולהמירן בשמחה בחלקך כאדם פונה אל השיעור של עוף השמים. המודאג מוזמן כעת להקדיש זמן להתבוננות בעוף השמים במעופו, ולא בהתהלכו על הקרקע. התבוננות במעוף הציפור ממקדת את תשומת הלב במרחב השמימי שבו אובד רצף הזמן. השמים הם חסרי ציר זמן, אי-אפשר לשרטט בהם קו ישר הנמתח מן העבר אל ההווה ואל העתיד, כך שלא יכול להתקיים בהם אלא הווה בלבד.
על הקרקע אפשר לאסוף ולאגור ולמלא את האסמים, כדי להשתמש בהם למאכל בהווה, ואז לראות בהידלדלות המאגר ולתכנן לעתיד. במובן זה, על הקרקע מתקיים ציר של זמן המכוון את מי שמתנהל על הקרקע לדאוג ולתכנן את מעשיו לעתיד לבוא. לעומת זאת, בשמים לא מתקיים ציר זמן כזה. בשמים אין מקום לדאוג ולתכנן לעתיד לבוא.
המתבונן בעוף השמים רואה עד כמה חסר דאגה הוא מעופו. דברי הבשורה מציינים שעוף השמים אינו דואג לפרנסתו ואינו אוגר ואוסף לעתיד, מפני שהוא סומך על כך שהאל יכלכל אותו. זהו השיעור שמי שזורע, קוצר ואוסף את היבול אמור ללמוד מעוף השמים. האל הוא הזן לכול, הוא המאכיל, המכלכל, המפרנס. גם הציפורים המלקטות את מזונן מתבואת האיכר אינן ניזונות ממנו. לא האיכר מכלכל את הציפורים, שכן כמותן אף הוא מתפרנס בזכות האל.
מדברי הבשורה ניכר שהאל זן את ברואיו בלא משוא פנים, בלא הבדל. עם זאת נשאלת השאלה - מה היה המצב לו דאגו הציפורים והוטרדו מכך שיש ביניהן הבדלים, שיש מי שניזון בעושר ולאורך זמן ויש המתקיים במחסור, שישנן אפילו ציפורים הגוועות ברעב? שאלה זו מעסיקה את בני האדם, ואף על פי כן הציפורים עשויות להיות המורות המתאימות ביותר לדון בה.
הסיפור על אודות יונת הבר המתקנאה בתנאי מחייתן של היונים המבויתות מבקש להראות שדאגת הפרנסה מתחילה במחשבה על המחר ובידיעה שהמחר אינו מובטח. מכאן נולדת השאיפה להמיר ידיעה זו בידיעה שהמחר כן מובטח, שיש ודאות בסיפוק הצרכים ובכך שלא יהיה מחסור בעתיד. הלוך מחשבה זה מוביל לפעולות של איסוף ואגירה. העיסוק בעשייה לטובת העתיד מתרחש על חשבון איכות הקיום בהווה. דאגת הפרנסה היא מצבו של מי שיש לו די צורכו ובכל זאת חי מתוך תחושת מחסור.
לדאגת הפרנסה יש מחירים: אובדן שמחת החיים, קנאה באחרים, תחושת קורבנוּת ורחמים עצמיים, חוויית רעב מתמשכת, אובדן החופש לחיות בפשטות. מחירים אלה "ממיתים" את מי שאיננו מצליח להשתחרר מהדאגה.
אין להתבלבל מהסיפור על אודות יונת הבר. הדואג הוא אדם, ועליו להכיר בכך שהוא "ממית" את עצמו כל עוד אינו משחרר את עצמו מדאגות הפרנסה, כל עוד אינו מוותר ומתעקש להמיר את אי-הוודאות בנוגע לעתיד בביטחון ובוודאות. השחרור מהדאגה לפרנסה יושג על ידי הסכמה לאי-הוודאות, על ידי התמסרות להכרה שלא האדם שולט בעתיד ושאין ביכולתו להבטיח את עצמו מאי-הוודאות. הכרה זו מכוונת את האדם שלא לנהוג כבעל הבית בעולם אלא כדייר בתוכו. בעל בית יש אחד, וזהו אותו האחד שמכלכל וזן את עוף השמים.
בעניין דאגות הפרנסה אין הבדל בין עשיר לעני. שניהם יטעו כשיבקשו להבטיח את עצמם, ובפני שניהם פתוחה אותה הדרך לשחרור. דאגות פרנסה הן המצאה אנושית. לא מדובר בראיית המציאות נכוחה, אלא במלכודת של המחשבה האנושית. בנקודה זו נחשף צומת קיומי: או שאדם בוחר להיות שמח בחלקו - וזו מטרתו; או שהוא דורש לעצמו ביטחון, רוצה לשלוט - וזו בחירתו. האחרון לוכד את עצמו בכלא מחשבתו ודן את עצמו לדאגות פרנסה, כלומר לכך שלא יוכל להיות שמח בחלקו. לעומתו, מי שמשוחרר מדאגות הפרנסה הוא מי שמבין שהאל מזין אותו. ומנקודת הראות הרוחנית הזאת, המתעקש על ביטחונו "לכד את עצמו למוות".
בצומת מכריע זה נחשפת מהותה של דאגת הפרנסה: ההשוואה. דאגת הפרנסה היא פועל יוצא של השוואה שעורך האדם. ההשוואה היא העדות לכך שאדם לא בחר לשמוח בחלקו. אלא שעתה אין זו דווקא השוואה בינו לבין בני אדם אחרים. זו השוואה בינו לבין האל. האדם שלא בחר להיות שמח בחלקו בחר למעשה להשוות את עצמו לאל, בדרישתו להבטיח לעצמו מה שרק האל יכול להבטיח.
בבחירה לשמוח בחלקך מומרת הדאגה באמונה. חוסר הביטחון ביום המחר מוחלף בביטחון באל. האדם שאין לו דאגות פרנסה אינו מעיד על עצמו שהוא עשיר או עני. האדם שאין לו דאגות פרנסה הוא מי שאינו טורד את ימיו בשאלות של רכוש, לא כיצד להשיגו, לא כיצד לשמור עליו ולא כיצד להגדילו. אדם שדואג לפרנסתו מתעסק ברכוש כפי שאדם חולה מתעסק בתרופות. אך מי שאין לו דאגות פרנסה כמוהו כבריא שאינו נזקק לתרופות.
דווקא הדאגה לפרנסה, שביקשה לשחרר את האדם מתלות, מובילה אותו להשתעבד לרעיון שיצר. עוף השמים תלוי באל. בדומה לעוף השמים, האדם השמח בחלקו תלוי באל, תלוי בו לחלוטין. בתלותו המוחלטת המאמין משחרר את עצמו מכל מה שהוא יחסי וזמני, מכל מה שהוא ארצי ואנושי, מכל השוואה ומכל דאגה. רק התלוי לחלוטין באל - חופשי לגמרי.
שיעור שני - להכיר מה נפלא להיות אדם
צער ודאגה מומלץ להרחיק. הסיבה היא אותה הסיבה שבגללה מנקים לכלוך, שאם לא ינקוהו ייערם עד כדי סכנה לבריאות. דרך אפשרית להרחיק צער ודאגה היא בהסחת הדעת, ביציאה לסביבה שאיננה מכבידה ואיננה מעיקה באהדת-יתר. היציאה החוצה אל שושני השדה ועוף השמים מכוונת הפעם לא רק להרחבת קנה המידה של ההתייחסות לקיום הפרטי. הפעם מומלצות למודאג שתי תנועות: תנועה כלפי מטה ותנועה כלפי מעלה. ההתבוננות בשושנה מסיטה את המבט כלפי מטה. ההתבוננות בעוף השמים מסיטה את המבט כלפי מעלה. כל אחת מהתנועות הללו מסיחה את הדעת מההתמקדות בדאגה.
הסחת הדעת אינה מתרחשת בהכרח בבת אחת. לעתים זולגות דמעות מעיניו של המודאג בשעה שהוא מתבונן כלפי מטה. כשפוסקות הדמעות הללו, אפשר לדמות כאילו השושנה היא שמחתה אותן. לעתים מלאות עיניו של המודאג בדמעות בשעה שהוא מתבונן כלפי מעלה. כשמתייבשות הדמעות הללו, אפשר לדמות שעוף השמים ייבש אותן. השושנה ועוף השמים אינם מאיצים במודאג שיחדל מבכיו. הם אינם מסיחים את דעתו, כפי שעלול לעשות כל אדם, אפילו בעל הכוונות הטובות ביותר, אלא מאפשרים לו להתמסר לבכי עד שיחדל מעצמו. אפשר לִפנות לתבונה בהיותה אמצעי מיומן להסחת דעת, אלא שכמו אלכוהול לאלכוהוליסט, מיומנות התבונה פועלת עם הזמן נגד עצמה, בהשפעתה לפרקי זמן הולכים ומתקצרים. הסחת הדעת של שושני השדה ושל עוף השמים - בשל איכויותיה, בהיותה סבלנית ומקלה את הדאגה - היא הסחת דעת אלוהית.
ערכה של הסחת הדעת עולה ככל שמשך הזמן שבו הדעת מוסחת מתארך. ההשוואה בין הסחת הדעת באמצעים אנושיים להסחת הדעת האלוהית חושפת את עדיפותה של האחרונה. מעידה על כך, למשל, השוואה בין משך הזמן שבו מוסחת הדעת בצפייה במופע זיקוקין די-נור לבין משך הזמן שבו מוסחת הדעת בצפייה בשמים זרועי כוכבים. הסחת הדעת האלוהית אינה עולה דבר, אינה גורמת לחוסר סבלנות, אינה מצריכה שימוש בשעון, היא שקטה וחסרת יומרה, האדם מתמסר לה מיוזמתו וככל שמתמסרים לה, השפעתה כהסחת דעת מעמיקה והולכת. ההמלצה להתמסר להסחת הדעת האלוהית מופנית אל המודאג בלבד, ומי שעסוק במשימותיו אמור דווקא להימנע ממנה.
הסחת הדעת של השמים זרועי הכוכבים מתרחשת גם בחוף הים, מול אדוות הגלים, וגם בהתבוננות בשושני השדה ובעוף השמים. המודאג מונחה לצאת לשדה ולאפשר לדאגתו "להתנקות" באמצעות הסחת הדעת האלוהית. המודאג נקרא להביט מטה אל יופיה של השושנה, להסתכל מעלה אל מעוף הציפור ולהניח להם לשאת את דאגותיו ממנו והלאה. הסחת הדעת שהצליחה מפנה את הדאגה ומחליפה אותה במחשבה כמה טוב היה לוּ יכול היה להתקיים באמונה שלמה, בהתמסרות ובביטחון באל.
דברי הדרשה (מתי ו', 30) נבחנים כעת בנימת התוכחה העדינה והאוהבת המופנית שם אל "קטני האמונה". מהי אותה קטנות אמונה? ראשית, זוהי הדאגה עצמה, שאיננה מאפשרת לאדם להכיר בכך שהאל הוא שדואג לכל מחסורו, כלומר דאגתו המיותרת מסתירה זאת ממנו. יתרה מזו, האדם, כך נאמר בבשורה, לבוש בפאר רב יותר מזה של חציר השדה. אלא שבשל דאגתו הופך המודאג לכפוי טובה ואינו מכיר תודה לאל.
מהו אותו לבוש מפואר שבו מדובר? אצל השושנה, מלבושה המפואר וקיומה הם דבר אחד. הלבוש הוא הקיום גם אצל האדם. הלבוש האנושי, המפואר מזה של חציר השדה, הוא הקיום האנושי, הבסיסי, הראשוני, דהיינו עצם הקיום, בלא כל חשיבות אם האדם עוטה על עצמו מחלצות או סחבות. בנקודה זו אמור האדם להשוות את עצם קיומו לקיומה של השושנה, ולהכיר בכך שקיומו כאדם מפואר מקיומה שלה. כל השוואה אחרת, שעניינה לבוש חיצוני, משעבדת את המודאג עד כדי כך שנסתר ממנו הדבר הבסיסי ביותר, המלבוש הראשון, הלוא הוא הקיום עצמו. רק על קיומו שלו, הפרטי, המיוחד, רק עליו אמור כל אדם לשלוט, ולא על שום דבר אחר. בהיותו מה שנועד להיות - אדם - הוא עילוי, פלא הבריאה.
הקיום האנושי, הגופני והנפשי, הוא יצירה אנושית. אדם ישר עומד זקוף כגזע עץ ושולט במבטו "גבוה מן ההרים". הוא מכיר בכך שאינו אחראי לעצם קיומו, ושבעניין זה אינו שונה מהשושנה: האל הוא שאחראי לשניהם. אלא שאת האדם, בשונה מהשושנה, ברא האל בדמותו. מהי דמות האל? האל הוא רוח, בלתי נראה, נטול צורה או דמות, כך שאין מי שיוכל להידמות לו באופן גלוי ונראה לעין. יופיה של השושנה גלוי לעין, ובכך אין היא דומה לאל. בשונה מיופיה של השושנה, הרוח היא הפאר הלא נראה באדם, ובזה מתברר המובן שבו נברא האדם בצלם האל.
האדם המכיר בכך שרוחו אמורה לבטא את דמותו של האל בוחר לעבוד את האל, בסגידה ובתפילה. עבודת האל אינה לשלוט, אלא להתמקד ברוח, בבלתי נראה. משום כך, תפילה היא עבודת האל. וכשסגידה ותפילה נוכחות בו בכל זמן ובכל מקום, האדם נעשה דומה לאל.
שליטה, ניסיון להידמות לאל באמצעות שלטון, היא עבודת אלילים, פגניות. רק בפאר של הרוח, בנסתר, במה שאינו יכול להראות את עצמו, רק שם יכול אדם להידמות לאל. זהו השיעור של שושני השדה, המזכירות לאדם להתפנות לפנימיותו, לרוחו, להתמקד במה שאינו גלוי לעין, ובכך לעבוד את האל.
השיעור של עוף השמים מתמקד בדאגות פרנסה. לעוף השמים אין דאגות פרנסה, והוא מסמל במעופו קיום המסוגל לדאוג לפרנסה בלי דאגה. כלומר, עוף השמים ממחיש התנהלות קלילה בנוגע לפרנסה. באופן מרשים עוד יותר, יכול המודאג לעסוק בפרנסה כשהוא משוחרר מדאגה בכוח האמונה.
בשונה מעוף השמים, האדם הוא בעל תודעת זמן, הן של הנצחי והן של הזמני, שממנה אין הוא יכול להשתחרר. דאגת הפרנסה היא נקודה כואבת בתודעה האנושית, שכן תודעת הזמן הנצחית תופסת את כורח הפרנסה כרעיון בסיסי ונחות שאין בו דבר נשגב, ואילו תפיסת הזמניות מביאה לדאגה באשר לעתיד ולצורך לייצר אמצעי מחיה. בתודעת הנצחיות שלו האדם נעלה מעוף השמים, ואילו בדאגתו הוא נמצא נחות ממנו. בנקודה זו יכול עוף השמים להיות מורה למודאג, ללמדו שיעור בשחרור מהדאגה לפרנסה. השיעור עוסק בהכרה שלאדם אין מקום מנוחה, אין לו בית שיוכל לחיות בו בלא דאגה. המופת, המודל, לאדם הוא מי שאינו זקוק למקום מנוחה חיצוני. המופת הוא האל, שכן האל הוא רוח והרוח אינו יכול לנוח מחוץ לעצמו. האל עשוי להוות מודל עבור המודאג בהתגלותו כבן אדם. מודל כזה הוא האל בדמות אדם, ישוע, שלא היה לו בית ושלא דאג לפרנסתו.
כל שיעור שיבקש עוף השמים לתת למודאג ייראה שלא במקומו, שכן יכולתו של האדם לדאוג לפרנסתו עולה על יכולתו של עוף השמים, שאף אינו עובד. האדם מושלם מעוף השמים ביכולותיו ובכישוריו לעבוד ולהתפרנס. במובן זה עוף השמים הוא רק מעין מורה לאדם המודאג, כמוהו כילד שעשוי ללמד את המבוגר, אף שהמבוגר הוא המורה של הילד.
השיעור שמומלץ כעת ללמוד מעוף השמים הוא דווקא על דרך השלילה. השיעור אינו מכוון לבטלה אלא לעבודה, הוא אינו מכוון לאזלת יד אלא לאחיזה חזקה בהגה ולהנהגה עצמית מתוך אומץ והתמדה. עוף השמים אינו עובד. בניגוד לו, האל עובד ולכל הפחות עבד בעבר. דווקא היכולת לעבוד, ולעבוד היטב, היא עילת דמיונו של האדם לאל. בניגוד לעוף השמים, שאינו עובד ואינו יכול להידמות לאל בצורה זו, האדם יכול להכיר בשלמותו, הניכרת ביכולתו לעבוד, ביכולתו להידמות לאל. בעשותו כן, האדם תופס את עצמו כעוזר של האל. תפיסת הפרנסה מתוך התפעלות מן השלמות האנושית, הניכרת ביכולתו של האדם לעבוד, היא השיעור שיש ללמוד מעוף השמים. מי שילמד את השיעור הזה יבין "מה נפלא לעבוד, ועם זה מה נפלא להיות אדם" ויצא לעבוד בשמחה.
שיעור שלישי - לדעת איזה אושר מבורך מובטח לאדם
המודאג משוכנע שאין לו נחמה, אחרת לא היה מודאג. אלא שדווקא הזדהות עם דאגתו, אמפתיה כלפיו, מסוכנות עבורו ועשויות להרחיקו מנחמה ולהעמיק את דאגתו. לפעמים מי שבא לנחם דווקא מעמיק את הדאגה. כשהמודאג עיקש בדאגתו ואינו מוכן לקבל נחמה משום אדם, עליו להרגיע את נפשו באמצעות עיסוק בצערו של אחר. עליו לחדול מלחשוב על עצמו ותחת זאת עליו לחשוב על צרותיו של מישהו אחר. כך תימצא לו נחמה.
האחר הוא לאו דווקא אדם. המודאג היוצא לשדה מוזמן להתבונן בחציר, בקיומו העלוב, הארעי, פחות הערך, בכך שאין מי שישאל על החציר או יזכור אותו. המודאג מוזמן להסתכל על עוף השמים. אותן הציפורים השמחות והמאושרות הן למעשה חסרות ערך כיחידים, כפרטים. אין משמעות לציפור האחת המסוימת, אין מי שמזהה אותה, אין מי שזוכר אותה.
האדם המתבונן בטבע מכיר ביופיו ובחיוּת הפורצת ממנו, ובה-בעת הוא מכיר בחלופיות הדברים, בסופיותם, במותם הוודאי. בציר המתוח שבין חיים למוות, המוות הוא החזק יותר. העצב העולה מההתבוננות הזאת בטבע מחליף את הדאגה. כעת, מתוך רצינות, שושני השדה ועוף השמים, בהיותם נציגי הטבע, מלמדים את המודאג על טבעם. הטבע הוא כפי שהוא. אין הוא יכול להיות אחר, אין לו אפשרות כזו. אין מקום לתהות על רצונות כמוסים, צביעות או היסוסים בקיומם של שושני השדה ועוף השמים. שכן הדברים בטבע מופיעים כפי שהם בהכרח, בשלמות. וכאן נמצא גם חוסר שלמות, בהיעדר החופש, בהיעדר יכולת הבחירה.
בהתאם לדברי הבשורה, אדם יכול להתלבט אם לדבוק בקיום ארצי, המוקדש להנאות העולם ולערכים תרבותיים, או, לחלופין, לאהוב את האל. זהו מצב של או-או: או אהבת העולם ושנאת האל או שנאת העולם ואהבת האל. זוהי זירת ההתלבטות הפנימית הנוראה ביותר עבור האדם, שכן כל הווייתו, כל קיומו מונחים על כף המאזניים. הסחת הדעת נגמרה, המשחק נגמר. זהו הזמן הרציני שבו יש לקבל החלטה, לבחור את הבחירה.
האפשרות לבחור היא האפשרות לזכות ב"פרס הגדול". זהו הפרס המובטח למי שבוחר נכונה. שם הפרס הוא אושר, אושר נצחי. כעת נשכחת העצבות, והסיכוי העצום צובע את הלוך הרוח בחגיגיות נפלאה. האדם מוצא את עצמו בצומת הכרעה שהוא אולי הצומת החשוב ביותר עבורו בכל חייו. נכון שחשוב לבחור נכונה, אך עצם האפשרות לבחור ממלאה את האדם שמחה גדולה. בחירה אינה עניין של מה בכך; למורים עצמם, לשושני השדה ולעוף השמים, החופש הזה לא ניתן.
יחד עם השמחה החגיגית על עצם הבחירה, נוכח גם הכובד של מושא הבחירה: לבחור בין האל לבין העולם. גרוע מכול הוא ניסיון להימנע מהכרעה, לברוח מבחירה, לבחור שלא לבחור - ניסיון כזה הופך את הברכה שבעצם האפשרות לבחור לקללה. בניסיונו להימנע מבחירה, האדם הופך משועבד לבריחתו מבחירה. במובן זה "האדם לא רק יכול לבחור אלא הוא מוכרח לבחור".[4]
השוני התהומי בין הדברים המונחים על כף המאזניים מחייב בחירה של או-או, הכול מול כלום. כל ניסיון לבחור גם וגם, לבחור גם באל וגם בעולם, גם באל וגם בממון, הוא בריחה מבחירה. אפילו אם "גם וגם" אינו "במידה שווה", אפילו אם הבחירה היא מעט ממון וכל היתר בחירה באל, אין זו בחירה. אפשר לבחור בעולם, בממון, אלא שמשמעות בחירה זו היא ויתור על האפשרות לזכות ב"פרס הגדול", ויתור על האושר הנצחי. יחד עם זאת, בין שהאדם עני ובין שהוא עשיר, עליו לבחור לכאן או לכאן. מי שמנסה להימלט מבחירה בטענה שהאל נשגב מכדי להיות מושא לבחירה אנושית, גם הוא מתכחש להכרח לבחור. אם אי-אפשר לבחור באל, אזי אפשרות הבחירה עצמה מתבטלת, והחופש שבבסיסה הופך לאשליה.
בבחרו באל, בבחרו במלכות השמים, האדם הופך להיות כמו שושני השדה וכמו עוף השמים: הוא חי באושר. מהו האושר הזה? שמו "מלכות האלוהים", והוא הדבר שאותו רואות עיני המאמין בכל אשר תבטנה. "עיני האמונה" מחפשות ומוצאות את הנצחי ואת הנסתר, את ה"פאר הבלתי נראה". החיפוש הזה מכוון פנימה, לתוך הסובייקטיביות, אל הנצחי שבאדם. שם מצליח האדם להתעלות מעל לזמניות, לארעיות, לעולם.
האושר הוא "מלכות האלוהים" ואותו מבקש האדם. התחלת האושר הזה היא בוויתור על העולם. את הוויתור הזה אין להשהות, אין להתנות, אין לדחות. הדרישה לוויתור על העולם כדי לפנות מקום ל"מלכות האלוהים" היא עשיית צדק. הוויתור הוא הבסיס לכל אפשרות של פעולה מוסרית. שכן הוויתור הוא הכרה באל, והיעדרו של הוויתור הוא שכחת האל. רק לאחר שאדם מכיר בבוראו, הוא יכול להתקדם ולעשות צדק עם אחרים.
החיפוש אחר האושר אין משמעו לזוז מהמקום שבו אתה נמצא. להפך. עליך להישאר במקומך, להפסיק לברוח, לחדול מחיפוש מסתור. רק כשאדם נעצר, עומד על מקומו, הוא יכול להתחיל בתהליך הוויתור. אין מה למצוא בחוץ, שום דבר אינו מסתתר במקום אחר. החיפוש מתחיל כאן והוא מופנה פנימה, בתנועה של ויתור על כל דבר חיצוני.
כעת המודאג, העצוב, מתחיל לחשוב על האושר המובטח לאדם הבוחר נכונה. הוא מניח לכל הדברים החיצוניים להתמיד בתנועתם לעבר הכליון, לעבר המוות, ומתבונן פנימה, מוותר גם על עצמו, בכך שאין הוא חרד עוד ממותו שלו. בעיני האמונה שלו, האדם בוחר להצמיד את מבטו אל הנצחי, אל "מלכות האלוהים", שאינה משתנה ואינה כלה.
דתיות אוניברסלית בהגות קירקגור
התרגום היפה של מרים איתן לחיבור זה של קירקגור מציג את החיבור השני מתוך הספר שיחות מפרות בהלכי רוח שונים. זהו ספר דתי, לא פילוסופי, המקיף שלושה חיבורים שתכליתם ניסיון לנחמה ולהעמקת האמונה. במכלול הגותו הפילוסופית, הציב קירקגור שלושה מעגלי קיום: אסתטי, אתי ודתי. החיבור שלפנינו איננו פונה למי שקיומו מאופיין כקיום אסתטי, שבו הכוח המניע את האדם מכוון בראש ובראשונה לסיפוק ולהנאה אישיים. כמו כן אין החיבור פונה למי שקיומו מאופיין כקיום אתי, המוותר מתוך רצון חופשי על ספונטניות היצר, ומכיר חובה לנורמות חברתיות-תבוניות. הדברים מכוונים למי שקיומו מאופיין כקיום דתי, אף שאינו מזוהה דווקא כדתיות נוצרית שבה המאמין דבק בישוע.
מנקודת המבט של הקיום הדתי נתפסים מעגלי הקיום הללו כשלבים בסולם, שיש להתקדם ולטפס בהם עד להפנמתה של אמונה דתית. בהגותו, קירקגור משרטט את דרכו של אדם מסוים שהגיע לשלב הדתי. אדם זה מעיד בשלב הדתי על עברו, על הדרך שכבר השאיר מאחוריו. הוא מעיד על תקופת חיים מוקדמת יותר, שבה אימץ קיום נהנתני וסוער שכולו התמסרות לעונג ולמעורר את הנאות החושים. הוא גם מעיד על כך שמאס בקיום זה, שהביאו לייאוש ולדיכאון קיומי. תקופת חיים אחרת נמצאת אף היא מאחוריו, ובה ביקש להיעשות לאדם מן היישוב, אזרח תורם ומועיל למולדתו, איש קהילה שבא בברית הנישואין והתחייב להקדיש את חייו לערכים המכוננים במוסר ובתרבות. בחירתו ללכת הלאה, אל תפיסת עולם דתית, מעידה שמאס גם בכך וויתר על קיום של מחויבות לערכים נורמטיביים.
הדתיות המאפיינת את החיבור שלפנינו מכונה בהגות קירקגור "דתיות א'". זוהי דתיות העשויה להימצא בכל תרבות. לעומתה, דתיות ב' היא נוצרית מובהקת. דתיות א' מבטאת גישה אנושית אוניברסלית של מודעות לנשגב וחתירה למימוש השראתו.
בנקודת ההתחלה, דתיות א' משקפת את עמדתו של מי שעדיין אינו תופס את עצמו כמאמין. יחד עם זאת, הוא שואף למצב קיומי שבו יצליח להפיג את ספקותיו ולכונן עמדה רצינית, מוחלטת, ביחסו לאל. מנקודת ההתחלה הוא מכוון אל נקודת השיא שבה תושג אמונה שלמה ומוחלטת.
בשלב ההתחלתי של קיומו הדתי, נדרש האדם הקירקגורי להכריע בשאלה האם הוא מאמין שהאל קיים. עליו להכריע בכוח החלטתו בלבד. עליו להשלים עם כך שלעולם לא יהיה נימוק חיצוני שיכפה עליו ויורה לו להאמין. עם זאת, הוא מכיר בכך שבלא הכרעה לא יוכל להתקדם בקיומו לעבר אמונה של ממש.
קירקגור, שביקש בעצמו להיעשות אדם מאמין כזה, מתחקה בספריו הפילוסופיים אחר השלבים הפסיכולוגיים והמחשבתיים שבהם נחוץ להתקדם במטרה לכונן אמונה. במשימה זו של התקדמות בסולם האמונה ניכרת עמדתו שלפיה על מנת להיעשות אדם מאמין, הכרחי קיום פנימי, במובן של מודעות פנימית ואחריות לבחירות קיומיות. המבקש לעצמו קיום אמוני מעוניין לחיות באופן ראוי, כלומר באופן אתי, אך לא לפי הערכים והעקרונות החיצוניים הנתונים מראש. תהליך זה, שבו הוא מוביל את עצמו לקיום שבו בחר, מכיל גם את רצונו להשיג לעצמו שלוות נפש בדרך זו.
הפניית המבט פנימה היא בה-בעת שינוי העמדה כלפי החיצוניות. ההכוונה היא לפנימיות הולכת וגדלה, הבאה על חשבון החיצוניות, שמשקלה קטן ומתמעט בהתאמה. המאמין מתכנס יותר ויותר פנימה, מתעלם יותר ויותר מהמתרחש מחוצה לו. פנימיותו מתייחסת למה שמבחינה חיצונית הוא חסר ודאות. ביחסה לחוסר הוודאות החיצונית, הפנימיות שואפת להגיע לוודאות שכולה פנימית, לאמונה.
ההתכנסות פנימה מלווה בוויתור הולך וגדל על כל דבר יחסי וזמני. לא מדובר בביטול העיסוק בדברים הסופיים הממלאים את הקיום, אלא בנכונות לביטול הרצון בהם ולוויתור עליהם כשנוצר עימות בינם לבין האמונה. המאמין מתנער ממחויבויותיו כלפי כל מה שאינו מקרב אותו אל תכליתו. הוא מוכן לוותר על כל עניין סופי, ובכלל זה כמובן גם על הטוב והמהנה, למען האינסופי.
בנקודת ההתחלה של קיומו הדתי, האדם הקירקגורי שואף לכונן בתוכו עוגנים של משמעות שבאמצעותם ינווט את ספינת חייו. העוגן העיקרי מנוסח באמצעות המטרה הקיומית: להשיג אושר נצחי. מדובר ברעיון שלפיו אפשר לכונן פנימיות שבה האמונה היא החוויה השלטת באופן מוחלט. אושר נצחי נחווה כתשוקה שמחה, אמונה שלמה, מעין גן עדן פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות.
ההשתוקקות לזכות באושר נצחי היא אנושית ואוניברסלית, במובן זה שכולנו מצפים לאושר נצחי. ואולם, יש לדייק באמירה (אירונית) זו ולציין שלפי קירקגור "כולנו" אינו כולל את כולנו, שכן רבים המדברים ומעט, מעט מדי, עושים. האושר הנצחי כרעיון חיצוני אינו יכול להשפיע על המאמין או המבקש להיעשות מאמין. ההתייחסות לאושר הנצחי היא רק דרך הפנימיות.
 
* תודות: לדקלה אברבנל, על הליטוש הלשוני וההצעות המחכימות לתרגום; לד"ר צחי זמיר ולדנה ברנע על תרומתם להקדמה.

סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר (דנית: Søren Aabye Kierkegaard‏; 5 במאי 1813, קופנהגן – 11 בנובמבר 1855, שם), פילוסוף דני, הנחשב ל"אבי האקזיסטנציאליזם".

עוד על הספר

מה יגידו שושני השדה סרן קירקגור
הקדמה - מה אנו לומדים משושני השדה ועוף השמים
תמר אילת-יגורי
 
סרן קירקגור (1855-1813 Søren Aabye Kierkegaard,), הפילוסוף הדני שנחשב לאבי הגישה הקיומית, האקזיסטנציאליזם, מפרסם בשנת 1847 חיבור דתי המתעמק בפסקה ידועה מתוך הבשורה על פי מתי בברית החדשה, שבה נאמר: "אל תדאגו לנפשכם מה תאכלו ומה תשתו ולגופכם מה תלבשו, הלוא הנפש היא יקרה מן המזון והגוף יקר מן המלבוש. הביטו וראו את עוף השמים אשר אינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים לאסמים ואביכם שבשמים מכלכל אותם [...] התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות. אינן עמלות ואינן טוות [...] לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו".[1]
קירקגור מפרש את דברי הבשורה ומחלץ מהם שלושה שיעורים. כל אחד מהשיעורים הללו מתפתח מניתוח הפסוקים, אם כי לאו דווקא לפי הסדר שבו הם מופיעים בדברי הבשורה. ההקדמה שלהלן מבקשת בראש ובראשונה להתחקות אחר דבריו של קירקגור ולהדגיש את ההיגיון הפנימי של טענותיו. מטרת ההקדמה לסייע בהבנת השיעורים, שלעתים הם חמקמקים בשל השימוש שעושה קירקגור בסיפורים, במשלים, בדוגמאות ובמטפורות.
בקריאתו של קירקגור, דברי הבשורה מופנים לבני אדם מודאגים, לחסרי השקט שאינם מוצאים מנוח, למי שאין להם נחמה. קירקגור מזהיר שהדאגה מסוכנת, שהיא יכולה להרוג, שקיום מתוך דאגה עלול להמית את המודאג. גם אם לא מדובר במוות פיזי, הסכנה ממשית, שכן מי שחי בדאגה ממית את פנימיותו, את עצמיותו. בני האדם המודאגים צריכים ללמוד לחיות נכון יותר. עליהם ללמוד להסיר דאגה מלבם ולהתנהל באופן מלא תקווה ונטול תהיות וחששות. על המודאגים להתקיים בשקט ובשלווה, בהנאה ובפשטות. סגנון החיים המומלץ אינו פשטני, בבחינת "אל תדאג - היה מאושר", ואף לא פסיבי, דוגמת מאמין קיצוני השם את כל יהבו על האל לבדו. מדובר בשיעורים מורכבים המכוונים לקיום פשוט, נקי מדאגה.
ממה מודאגים הדואגים? מה טורד את יומם? על מה חרדה נפשם? דאגתם נסבה על יום המחר, על העתיד הלא ידוע. הם מבקשים להבטיח את הצרכים הבסיסיים: מזון, שתייה ולבוש. מכאן נובע הרצון לצבור כסף, לחסוך, להיות בעלי אמצעים, כמענה וכפתרון לחוסר ודאות בעתיד. קירקגור מבהיר שחשוב לפעול לספק את צורכי הקיום, שעל אדם לקיים את עצמו. יחד עם זאת, מה שאינו נחוץ הוא הדאגה, שמתווספת לפעולה או להיעדר הפעולה. הדאגה אינה הכרחית. חמור מכך, הדאגה חושפת תפיסת עולם מסוכנת, שבה הדאגה עצמה היא ביטוי של הרצון בשליטה. אלא שהניסיונות להמיר דאגה בוודאות, להחליף חוסר ביטחון בשליטה, כל אלה אינם מצליחים להפיג את הדאגה ואף מגבירים אותה.
האם משמעות הדברים היא שמי שדואג טועה? זו אכן העמדה שמציג קירקגור. האב החרד לבנו החולה, האהובה החוששת לגורל בן זוגה, אנשים הטרודים בדאגות היומיום, כל אלה מצטיירים כטועים. אך יש לדייק. קירקגור אינו מתייחס לדאגה מסוימת במצב עניינים מסוים. הדברים מופנים לדואגים הכרוניים, למי שדאגה היא התקשורת שלהם עם העולם, עם עצמם ועם בני אדם אחרים. דאגה זו מוצגת כטעות. נוסף על כך, תפיסת הדאגה כבלתי נפרדת מנושא מסוים - כגון פרנסה, משמעות החיים, ערך וזהות עצמית - היא מוטעית. השיעורים שמציג קירקגור מבקשים ללמד להפריד את הדאגה מהנושא שבו היא כרוכה, ולראות בדאגה עניין העומד בפני עצמו המחייב התמודדות וטיפול ממשי.
האם קבלת העמדה של קירקגור מכוונת לקיום סטואי, נטול רגשות? לחיים של שליטה עצמית המונעת דאגה ונמנעת ממנה? התשובה לכך שלילית. הדרך המובילה לקיום חופשי מדאגה איננה מכוונת לשליטה עצמית סטואית. קירקגור מכיר בתשוקה ככוח מניע חיוני עבור קיום בעל ערך, קיום הנאמן לעצמו. בלא תשוקה אין חיים, בוודאי לא חיים אותנטיים. הבנת המסר של ביטול הדאגה כמכוון לכיבוי התשוקה או לשליטה בה אינה עולה בקנה אחד עם העמדה המוצגת בהגות קירקגור. ביטול הדאגה יושג דרך שחרורה ולא באמצעות שליטה בה.
הדרך ללמוד לחיות באופן נטול דאגה מכוונת אל האמונה. אף על פי שההשראה לשיעורים נובעת מן הברית החדשה, אין היא מכוונת דווקא לדת מסוימת, והשיעורים אינם מיועדים רק למאמין הנוצרי. דברי הבשורה, כפי שקירקגור מפרשם, מכוונים בראש ובראשונה למי שאינו מאמין והמעוניין להיעשות למאמין, וכן למי שאיננו מאמין מספיק כדי להסיר דאגה מלבו, ואולי פשוט למי שמבקש להירגע. דאגה ואמונה ניצבות כשני קצוות מנוגדים. במובן זה, הדרך המנחה כיצד ללמוד לחיות באופן נטול דאגה היא בה-בעת דרך המכוונת אל האמונה. המודאגים אינם אנשים מאמינים, או שאינם מאמינים די הצורך. הם אינם מכירים בכך שדאגתם מיותרת לגמרי, אינם תופסים שיש נקודות מבט שמי שחי בהתאם להן משחרר את עצמו מדאגה. החיבור שבין אמונה ודאגה הוא חיבור בין תפיסת עולם ואיכות חיים. חיבור זה מלמד שאף על פי שלא כל אדם משוחרר מדאגה הוא אדם מאמין, כל אדם מאמין אמור להיות חופשי מדאגה.
מי עשוי ללמד את המודאגים? על כך עונה קירקגור: "המורים שמינה בורא עולם". האל עצמו הסמיך את המורים שהוא מציע לבני האדם - דהיינו שושני השדה ועוף השמים - ובכך קיבלו הם הכשר להיותם מורים טובים, נכונים ומתאימים. מורים שהוסמכו בקדושה בוודאי עדיפים על מורים שזכו רק להסמכתם של בני אדם אחרים, או מורים מטעם עצמם. המורים האנושיים עשויים לעתים לא רק שלא להועיל, אלא אף להזיק. הם עשויים להיות חסרי סבלנות כלפי האדם המודאג, לא מובנים, לא מבינים, מתנשאים, מאשימים, שיפוטיים. בכך הם עשויים להגביר דאגה ולהסעיר במקום להרגיע.
למה דווקא מורים לא אנושיים? למה דווקא שושני השדה ועוף השמים הם המורים שהוסמכו בקדושה? קירקגור משיב שמעלתם הגדולה ביותר של מורים אלה היא שתיקתם. בהחרישם, בכך שאין הם מדברים, אין מקום להשפלה ולאי-הבנה. שושני השדה הן פרחי בר הגדלים פרא, עוף השמים הם ציפורים לא מבויתות. המורים הללו מצליחים לעשות מלאכה מורכבת בפשטות, במינימום שגיאות וטעויות. תשובתם בהירה והיא נקייה משיפוט ומביקורת. קירקגור מסביר שיכולתם של שושני השדה ועוף השמים להיות מורים דומה ליכולתו של ילד להיות מורה למבוגר ממנו. כמוהם יכול לעתים גם ילד ללמד שיעור על אודות תמימות, על קיום שאיננו מתוך השוואה למישהו אחר. שושנת השדה אינה משווה את תנאי הגידול שלה או את יופיה לאלה של יצור אחר; עוף השמים אינו משווה את קלילות מעופו למעופו של אחר. באי-ההשוואה של עצמם מציעים מורים אלה נחמה ואמונה. הן הנחמה והן האמונה הם פירות שמניבים השיעורים עבור המודאג שיצא אל השדה ולמד משושני השדה ומעוף השמים.
מהם השיעורים? מהי תוכנית הלימודים המוצעת למודאגים? קירקגור מציע שלושה שיעורים שיפורטו להלן: הראשון - לשמוח בחלקך כאדם; השני - להכיר מה נפלא להיות אדם; השלישי - לדעת איזה אושר מבורך מובטח לאדם.
שיעור ראשון - לשמוח בחלקך כאדם
השיעור של שושני השדה ועוף השמים מלמד שמקור הדאגה של בני אדם הוא בהשוואה בינם לבין אחרים, והפתרון לדאגה הוא להפסיק להשוות. השושנה, יותר מכל אדם, מלמדת את מוסר ההשכל שלפיו יש להימנע מהשוואה ולשמוח בחלקך כאדם.
האדם המודאג מתבקש לצאת אל השדה הפתוח ולהתבונן בפרחי הבר. בהתבוננו בהם יבין שהפרחים הללו נטושים, שאין מי שדואג לשושני השדה ובכל זאת הן צומחות. באין מי שיטפל בהן, נדמה שעליהן לעבוד קשה יותר, אלא ששושני השדה אינן עובדות כלל. השושנה נטועה במקומה, אינה יוצאת לעבודה, אין לה דאגות פרנסה. אם יש דאגה לשושנה היא מזוהה כדאגה נשית, דאגה לטיפוח יופיה ולהיותה מקושטת.[2]
ההתבוננות בשושנה, ההתפעמות מיופיה, משרות רוגע על נפש המתבונן. בניגוד לחפצים מעשה ידי אדם, המעוררים התפעלות, אך בבדיקה מדוקדקת נמצאים בהם עקבות העשייה, בהתבוננות בשושנה "הפלא גובר ככל שמתקרבים".
אילו הייתה השושנה יכולה לדבר, אולי הייתה אומרת לאדם שנפלא להיות שושנה כמו שנפלא באותה המידה, אם לא למעלה מזה, להיות אדם. השושנה אינה יכולה לדבר, ועל כן על האדם להבין שהוא מדבר אל עצמו. הוא שהשווה בינו לבין השושנה, הוא שנזכר שכפי שהשושנה היא שושנה כך הוא, בראש ובראשונה ולמרות דאגותיו, בן אדם. יופיו טמון בהיותו אדם, לא בעמלו, לא בהישגיו, אלא בעצם קיומו כאדם, ממש כפי שיופיה של השושנה טמון בעצם קיומה כשושנה. עניין זה, שנשכח במהומת היומיום, שב ומתחדש בשדה בין השושנים. [3]
לאדם דאגות משלו, רובן ככולן מנוסחות על דרך ההשוואה לבני אדם אחרים, ומסיבה זו בדיוק התבקש לצאת אל השדה, כדי להימנע ולנוח מההשוואות הללו הטורדות את מנוחתו וממלאות אותו דאגה. בהביטו בשושנים שבשדה, הוא יכול לשאול את עצמו אם גם הן דואגות. האם גם השושנים משוות את עצמן זו לזו, בוחנות את סוגי השושנים השונים ומתמלאות דאגה בשל כך? בתשובה לשאלותיו, האדם יענה אל נכון שאין שום טעם לשושנים לעסוק בדאגות כאלה.
הדאגה מובילה לאבדון. השושנה המודאגת תבקש להיות משהו אחר ממה שהיא, במקום להישאר על מקומה ולבטא את טבעה. בדומה לכך, התַרבות חסרת המנוח של ההשוואה מפתה את האדם לשים את עצמו במקומו של מישהו אחר או לשים את האחר במקומו. ההשוואה הזאת היא תמיד שקרית. לעולם אין האחר במקומי ולעולם אין אני במקומו.
ההשוואה מרחיקה את האדם מעצמו, מעצם קיומו. היא מביאה לתפיסה עצמית שקרית, לא אנושית, מעוותת. ההיגיון, לכאורה, שמאפשר את עריכת ההשוואה הוא שלא מדובר בבלתי אפשרי. לא מדובר באדם שמבקש להיות ציפור, אלא באדם שמבקש להיות במקומו של אדם אחר. העובדה שיש אדם כזה היא ראיה לכך שהדבר אפשרי. מדוע לא אהיה אני במקומו?! - אומר לעצמו המודאג. ההשוואה מייצרת את האשליה שהיא מקרבת את המודאג להשיג את מבוקשו, להתקדם למטרתו. אלא שזו אשליה בלבד. כל שהתרחש הוא ניתוקו מהמציאות, ניתוק מקיומו הממשי של האדם המשווה, אובדן אחיזתו בקרקע המציאות.
הסיפור הקטן על השושנה והאנקור ממחיש מה סופה של השושנה שביקשה להתעלות ביופיה על שושנים אחרות, או על כל השושנים כולן. מוסר ההשכל מכוון לראות בחיוך, בהומור, את שאיפתה מלאת הלהט של השושנה להיות אחרת מכפי שהנה, להיות הפרח הנחשב ביותר.
אם המודאג מצליח בכך, הוא רואה כמה עצוב ניסיונו שלו-עצמו להיות מישהו אחר, ובהתאם לכך הוא רואה כמה מיותרת דאגתו. השושנה מלמדת שהטוב ביותר הוא בקיומה כשושנה, בהיותה מי שכבר הִנָה. בקיום זה אין כל דאגה. השושנה נוכחת בדיוק במקום שלה, במקום שבו היא כבר נמצאת. האדם המודאג לומד מהשושנה להסיר דאגה יחד עם הסרת השאיפה להיות מישהו אחר או להיות במקומו של מישהו אחר. כשהאדם נשאר במקום המיועד לו הוא לומד לשמוח בחלקו ולא לדאוג, והוא גם לומד לתפוס את קיומו כעניין בעל ערך ומשמעות. הוא גאה להיות אדם. כמו שושנה בין שושנים, המודאג תופס את עצמו עתה כאדם בין בני אדם. ההשוואה הזאת מנותבת לנקודת המוצא הבסיסית ונשארת שם. הבסיס המשותף לשושני השדה הוא יופיין כשושני שדה. המשותף לבני אדם הוא קיומם כבני אדם, ולא, כפי שהיה אפשר לחשוב, המוות הצפוי. הבסיס המשותף לבני האדם הוא קיומם כבני אדם. בכך יופיים.
דאגה המביאה אדם שלא לשמוח בחלקו היא תולדה של השוואה. מי שחווה את קיומו מתוכו פנימה, מבפנים החוצה, שומע את ההזמנה לשמוח בחלקו. לעומתו, מי שחווה את קיומו מבחוץ פנימה, כלומר מכיר את עצמו דרך השוואתו לאחרים, מסרב לשמוח בחלקו. פנימיותו לעולם לא תחווה שלמות, תמיד תימצא חלקית בשל ההשוואה.
דאגות פרנסה, לעומת זאת, הן עניין אחר. דאגות אלו אינן בהכרח תולדה של השוואה, אלא עיסוק בצרכים כמו אוכל ולבוש. הדרך להפיג את דאגות הפרנסה ולהמירן בשמחה בחלקך כאדם פונה אל השיעור של עוף השמים. המודאג מוזמן כעת להקדיש זמן להתבוננות בעוף השמים במעופו, ולא בהתהלכו על הקרקע. התבוננות במעוף הציפור ממקדת את תשומת הלב במרחב השמימי שבו אובד רצף הזמן. השמים הם חסרי ציר זמן, אי-אפשר לשרטט בהם קו ישר הנמתח מן העבר אל ההווה ואל העתיד, כך שלא יכול להתקיים בהם אלא הווה בלבד.
על הקרקע אפשר לאסוף ולאגור ולמלא את האסמים, כדי להשתמש בהם למאכל בהווה, ואז לראות בהידלדלות המאגר ולתכנן לעתיד. במובן זה, על הקרקע מתקיים ציר של זמן המכוון את מי שמתנהל על הקרקע לדאוג ולתכנן את מעשיו לעתיד לבוא. לעומת זאת, בשמים לא מתקיים ציר זמן כזה. בשמים אין מקום לדאוג ולתכנן לעתיד לבוא.
המתבונן בעוף השמים רואה עד כמה חסר דאגה הוא מעופו. דברי הבשורה מציינים שעוף השמים אינו דואג לפרנסתו ואינו אוגר ואוסף לעתיד, מפני שהוא סומך על כך שהאל יכלכל אותו. זהו השיעור שמי שזורע, קוצר ואוסף את היבול אמור ללמוד מעוף השמים. האל הוא הזן לכול, הוא המאכיל, המכלכל, המפרנס. גם הציפורים המלקטות את מזונן מתבואת האיכר אינן ניזונות ממנו. לא האיכר מכלכל את הציפורים, שכן כמותן אף הוא מתפרנס בזכות האל.
מדברי הבשורה ניכר שהאל זן את ברואיו בלא משוא פנים, בלא הבדל. עם זאת נשאלת השאלה - מה היה המצב לו דאגו הציפורים והוטרדו מכך שיש ביניהן הבדלים, שיש מי שניזון בעושר ולאורך זמן ויש המתקיים במחסור, שישנן אפילו ציפורים הגוועות ברעב? שאלה זו מעסיקה את בני האדם, ואף על פי כן הציפורים עשויות להיות המורות המתאימות ביותר לדון בה.
הסיפור על אודות יונת הבר המתקנאה בתנאי מחייתן של היונים המבויתות מבקש להראות שדאגת הפרנסה מתחילה במחשבה על המחר ובידיעה שהמחר אינו מובטח. מכאן נולדת השאיפה להמיר ידיעה זו בידיעה שהמחר כן מובטח, שיש ודאות בסיפוק הצרכים ובכך שלא יהיה מחסור בעתיד. הלוך מחשבה זה מוביל לפעולות של איסוף ואגירה. העיסוק בעשייה לטובת העתיד מתרחש על חשבון איכות הקיום בהווה. דאגת הפרנסה היא מצבו של מי שיש לו די צורכו ובכל זאת חי מתוך תחושת מחסור.
לדאגת הפרנסה יש מחירים: אובדן שמחת החיים, קנאה באחרים, תחושת קורבנוּת ורחמים עצמיים, חוויית רעב מתמשכת, אובדן החופש לחיות בפשטות. מחירים אלה "ממיתים" את מי שאיננו מצליח להשתחרר מהדאגה.
אין להתבלבל מהסיפור על אודות יונת הבר. הדואג הוא אדם, ועליו להכיר בכך שהוא "ממית" את עצמו כל עוד אינו משחרר את עצמו מדאגות הפרנסה, כל עוד אינו מוותר ומתעקש להמיר את אי-הוודאות בנוגע לעתיד בביטחון ובוודאות. השחרור מהדאגה לפרנסה יושג על ידי הסכמה לאי-הוודאות, על ידי התמסרות להכרה שלא האדם שולט בעתיד ושאין ביכולתו להבטיח את עצמו מאי-הוודאות. הכרה זו מכוונת את האדם שלא לנהוג כבעל הבית בעולם אלא כדייר בתוכו. בעל בית יש אחד, וזהו אותו האחד שמכלכל וזן את עוף השמים.
בעניין דאגות הפרנסה אין הבדל בין עשיר לעני. שניהם יטעו כשיבקשו להבטיח את עצמם, ובפני שניהם פתוחה אותה הדרך לשחרור. דאגות פרנסה הן המצאה אנושית. לא מדובר בראיית המציאות נכוחה, אלא במלכודת של המחשבה האנושית. בנקודה זו נחשף צומת קיומי: או שאדם בוחר להיות שמח בחלקו - וזו מטרתו; או שהוא דורש לעצמו ביטחון, רוצה לשלוט - וזו בחירתו. האחרון לוכד את עצמו בכלא מחשבתו ודן את עצמו לדאגות פרנסה, כלומר לכך שלא יוכל להיות שמח בחלקו. לעומתו, מי שמשוחרר מדאגות הפרנסה הוא מי שמבין שהאל מזין אותו. ומנקודת הראות הרוחנית הזאת, המתעקש על ביטחונו "לכד את עצמו למוות".
בצומת מכריע זה נחשפת מהותה של דאגת הפרנסה: ההשוואה. דאגת הפרנסה היא פועל יוצא של השוואה שעורך האדם. ההשוואה היא העדות לכך שאדם לא בחר לשמוח בחלקו. אלא שעתה אין זו דווקא השוואה בינו לבין בני אדם אחרים. זו השוואה בינו לבין האל. האדם שלא בחר להיות שמח בחלקו בחר למעשה להשוות את עצמו לאל, בדרישתו להבטיח לעצמו מה שרק האל יכול להבטיח.
בבחירה לשמוח בחלקך מומרת הדאגה באמונה. חוסר הביטחון ביום המחר מוחלף בביטחון באל. האדם שאין לו דאגות פרנסה אינו מעיד על עצמו שהוא עשיר או עני. האדם שאין לו דאגות פרנסה הוא מי שאינו טורד את ימיו בשאלות של רכוש, לא כיצד להשיגו, לא כיצד לשמור עליו ולא כיצד להגדילו. אדם שדואג לפרנסתו מתעסק ברכוש כפי שאדם חולה מתעסק בתרופות. אך מי שאין לו דאגות פרנסה כמוהו כבריא שאינו נזקק לתרופות.
דווקא הדאגה לפרנסה, שביקשה לשחרר את האדם מתלות, מובילה אותו להשתעבד לרעיון שיצר. עוף השמים תלוי באל. בדומה לעוף השמים, האדם השמח בחלקו תלוי באל, תלוי בו לחלוטין. בתלותו המוחלטת המאמין משחרר את עצמו מכל מה שהוא יחסי וזמני, מכל מה שהוא ארצי ואנושי, מכל השוואה ומכל דאגה. רק התלוי לחלוטין באל - חופשי לגמרי.
שיעור שני - להכיר מה נפלא להיות אדם
צער ודאגה מומלץ להרחיק. הסיבה היא אותה הסיבה שבגללה מנקים לכלוך, שאם לא ינקוהו ייערם עד כדי סכנה לבריאות. דרך אפשרית להרחיק צער ודאגה היא בהסחת הדעת, ביציאה לסביבה שאיננה מכבידה ואיננה מעיקה באהדת-יתר. היציאה החוצה אל שושני השדה ועוף השמים מכוונת הפעם לא רק להרחבת קנה המידה של ההתייחסות לקיום הפרטי. הפעם מומלצות למודאג שתי תנועות: תנועה כלפי מטה ותנועה כלפי מעלה. ההתבוננות בשושנה מסיטה את המבט כלפי מטה. ההתבוננות בעוף השמים מסיטה את המבט כלפי מעלה. כל אחת מהתנועות הללו מסיחה את הדעת מההתמקדות בדאגה.
הסחת הדעת אינה מתרחשת בהכרח בבת אחת. לעתים זולגות דמעות מעיניו של המודאג בשעה שהוא מתבונן כלפי מטה. כשפוסקות הדמעות הללו, אפשר לדמות כאילו השושנה היא שמחתה אותן. לעתים מלאות עיניו של המודאג בדמעות בשעה שהוא מתבונן כלפי מעלה. כשמתייבשות הדמעות הללו, אפשר לדמות שעוף השמים ייבש אותן. השושנה ועוף השמים אינם מאיצים במודאג שיחדל מבכיו. הם אינם מסיחים את דעתו, כפי שעלול לעשות כל אדם, אפילו בעל הכוונות הטובות ביותר, אלא מאפשרים לו להתמסר לבכי עד שיחדל מעצמו. אפשר לִפנות לתבונה בהיותה אמצעי מיומן להסחת דעת, אלא שכמו אלכוהול לאלכוהוליסט, מיומנות התבונה פועלת עם הזמן נגד עצמה, בהשפעתה לפרקי זמן הולכים ומתקצרים. הסחת הדעת של שושני השדה ושל עוף השמים - בשל איכויותיה, בהיותה סבלנית ומקלה את הדאגה - היא הסחת דעת אלוהית.
ערכה של הסחת הדעת עולה ככל שמשך הזמן שבו הדעת מוסחת מתארך. ההשוואה בין הסחת הדעת באמצעים אנושיים להסחת הדעת האלוהית חושפת את עדיפותה של האחרונה. מעידה על כך, למשל, השוואה בין משך הזמן שבו מוסחת הדעת בצפייה במופע זיקוקין די-נור לבין משך הזמן שבו מוסחת הדעת בצפייה בשמים זרועי כוכבים. הסחת הדעת האלוהית אינה עולה דבר, אינה גורמת לחוסר סבלנות, אינה מצריכה שימוש בשעון, היא שקטה וחסרת יומרה, האדם מתמסר לה מיוזמתו וככל שמתמסרים לה, השפעתה כהסחת דעת מעמיקה והולכת. ההמלצה להתמסר להסחת הדעת האלוהית מופנית אל המודאג בלבד, ומי שעסוק במשימותיו אמור דווקא להימנע ממנה.
הסחת הדעת של השמים זרועי הכוכבים מתרחשת גם בחוף הים, מול אדוות הגלים, וגם בהתבוננות בשושני השדה ובעוף השמים. המודאג מונחה לצאת לשדה ולאפשר לדאגתו "להתנקות" באמצעות הסחת הדעת האלוהית. המודאג נקרא להביט מטה אל יופיה של השושנה, להסתכל מעלה אל מעוף הציפור ולהניח להם לשאת את דאגותיו ממנו והלאה. הסחת הדעת שהצליחה מפנה את הדאגה ומחליפה אותה במחשבה כמה טוב היה לוּ יכול היה להתקיים באמונה שלמה, בהתמסרות ובביטחון באל.
דברי הדרשה (מתי ו', 30) נבחנים כעת בנימת התוכחה העדינה והאוהבת המופנית שם אל "קטני האמונה". מהי אותה קטנות אמונה? ראשית, זוהי הדאגה עצמה, שאיננה מאפשרת לאדם להכיר בכך שהאל הוא שדואג לכל מחסורו, כלומר דאגתו המיותרת מסתירה זאת ממנו. יתרה מזו, האדם, כך נאמר בבשורה, לבוש בפאר רב יותר מזה של חציר השדה. אלא שבשל דאגתו הופך המודאג לכפוי טובה ואינו מכיר תודה לאל.
מהו אותו לבוש מפואר שבו מדובר? אצל השושנה, מלבושה המפואר וקיומה הם דבר אחד. הלבוש הוא הקיום גם אצל האדם. הלבוש האנושי, המפואר מזה של חציר השדה, הוא הקיום האנושי, הבסיסי, הראשוני, דהיינו עצם הקיום, בלא כל חשיבות אם האדם עוטה על עצמו מחלצות או סחבות. בנקודה זו אמור האדם להשוות את עצם קיומו לקיומה של השושנה, ולהכיר בכך שקיומו כאדם מפואר מקיומה שלה. כל השוואה אחרת, שעניינה לבוש חיצוני, משעבדת את המודאג עד כדי כך שנסתר ממנו הדבר הבסיסי ביותר, המלבוש הראשון, הלוא הוא הקיום עצמו. רק על קיומו שלו, הפרטי, המיוחד, רק עליו אמור כל אדם לשלוט, ולא על שום דבר אחר. בהיותו מה שנועד להיות - אדם - הוא עילוי, פלא הבריאה.
הקיום האנושי, הגופני והנפשי, הוא יצירה אנושית. אדם ישר עומד זקוף כגזע עץ ושולט במבטו "גבוה מן ההרים". הוא מכיר בכך שאינו אחראי לעצם קיומו, ושבעניין זה אינו שונה מהשושנה: האל הוא שאחראי לשניהם. אלא שאת האדם, בשונה מהשושנה, ברא האל בדמותו. מהי דמות האל? האל הוא רוח, בלתי נראה, נטול צורה או דמות, כך שאין מי שיוכל להידמות לו באופן גלוי ונראה לעין. יופיה של השושנה גלוי לעין, ובכך אין היא דומה לאל. בשונה מיופיה של השושנה, הרוח היא הפאר הלא נראה באדם, ובזה מתברר המובן שבו נברא האדם בצלם האל.
האדם המכיר בכך שרוחו אמורה לבטא את דמותו של האל בוחר לעבוד את האל, בסגידה ובתפילה. עבודת האל אינה לשלוט, אלא להתמקד ברוח, בבלתי נראה. משום כך, תפילה היא עבודת האל. וכשסגידה ותפילה נוכחות בו בכל זמן ובכל מקום, האדם נעשה דומה לאל.
שליטה, ניסיון להידמות לאל באמצעות שלטון, היא עבודת אלילים, פגניות. רק בפאר של הרוח, בנסתר, במה שאינו יכול להראות את עצמו, רק שם יכול אדם להידמות לאל. זהו השיעור של שושני השדה, המזכירות לאדם להתפנות לפנימיותו, לרוחו, להתמקד במה שאינו גלוי לעין, ובכך לעבוד את האל.
השיעור של עוף השמים מתמקד בדאגות פרנסה. לעוף השמים אין דאגות פרנסה, והוא מסמל במעופו קיום המסוגל לדאוג לפרנסה בלי דאגה. כלומר, עוף השמים ממחיש התנהלות קלילה בנוגע לפרנסה. באופן מרשים עוד יותר, יכול המודאג לעסוק בפרנסה כשהוא משוחרר מדאגה בכוח האמונה.
בשונה מעוף השמים, האדם הוא בעל תודעת זמן, הן של הנצחי והן של הזמני, שממנה אין הוא יכול להשתחרר. דאגת הפרנסה היא נקודה כואבת בתודעה האנושית, שכן תודעת הזמן הנצחית תופסת את כורח הפרנסה כרעיון בסיסי ונחות שאין בו דבר נשגב, ואילו תפיסת הזמניות מביאה לדאגה באשר לעתיד ולצורך לייצר אמצעי מחיה. בתודעת הנצחיות שלו האדם נעלה מעוף השמים, ואילו בדאגתו הוא נמצא נחות ממנו. בנקודה זו יכול עוף השמים להיות מורה למודאג, ללמדו שיעור בשחרור מהדאגה לפרנסה. השיעור עוסק בהכרה שלאדם אין מקום מנוחה, אין לו בית שיוכל לחיות בו בלא דאגה. המופת, המודל, לאדם הוא מי שאינו זקוק למקום מנוחה חיצוני. המופת הוא האל, שכן האל הוא רוח והרוח אינו יכול לנוח מחוץ לעצמו. האל עשוי להוות מודל עבור המודאג בהתגלותו כבן אדם. מודל כזה הוא האל בדמות אדם, ישוע, שלא היה לו בית ושלא דאג לפרנסתו.
כל שיעור שיבקש עוף השמים לתת למודאג ייראה שלא במקומו, שכן יכולתו של האדם לדאוג לפרנסתו עולה על יכולתו של עוף השמים, שאף אינו עובד. האדם מושלם מעוף השמים ביכולותיו ובכישוריו לעבוד ולהתפרנס. במובן זה עוף השמים הוא רק מעין מורה לאדם המודאג, כמוהו כילד שעשוי ללמד את המבוגר, אף שהמבוגר הוא המורה של הילד.
השיעור שמומלץ כעת ללמוד מעוף השמים הוא דווקא על דרך השלילה. השיעור אינו מכוון לבטלה אלא לעבודה, הוא אינו מכוון לאזלת יד אלא לאחיזה חזקה בהגה ולהנהגה עצמית מתוך אומץ והתמדה. עוף השמים אינו עובד. בניגוד לו, האל עובד ולכל הפחות עבד בעבר. דווקא היכולת לעבוד, ולעבוד היטב, היא עילת דמיונו של האדם לאל. בניגוד לעוף השמים, שאינו עובד ואינו יכול להידמות לאל בצורה זו, האדם יכול להכיר בשלמותו, הניכרת ביכולתו לעבוד, ביכולתו להידמות לאל. בעשותו כן, האדם תופס את עצמו כעוזר של האל. תפיסת הפרנסה מתוך התפעלות מן השלמות האנושית, הניכרת ביכולתו של האדם לעבוד, היא השיעור שיש ללמוד מעוף השמים. מי שילמד את השיעור הזה יבין "מה נפלא לעבוד, ועם זה מה נפלא להיות אדם" ויצא לעבוד בשמחה.
שיעור שלישי - לדעת איזה אושר מבורך מובטח לאדם
המודאג משוכנע שאין לו נחמה, אחרת לא היה מודאג. אלא שדווקא הזדהות עם דאגתו, אמפתיה כלפיו, מסוכנות עבורו ועשויות להרחיקו מנחמה ולהעמיק את דאגתו. לפעמים מי שבא לנחם דווקא מעמיק את הדאגה. כשהמודאג עיקש בדאגתו ואינו מוכן לקבל נחמה משום אדם, עליו להרגיע את נפשו באמצעות עיסוק בצערו של אחר. עליו לחדול מלחשוב על עצמו ותחת זאת עליו לחשוב על צרותיו של מישהו אחר. כך תימצא לו נחמה.
האחר הוא לאו דווקא אדם. המודאג היוצא לשדה מוזמן להתבונן בחציר, בקיומו העלוב, הארעי, פחות הערך, בכך שאין מי שישאל על החציר או יזכור אותו. המודאג מוזמן להסתכל על עוף השמים. אותן הציפורים השמחות והמאושרות הן למעשה חסרות ערך כיחידים, כפרטים. אין משמעות לציפור האחת המסוימת, אין מי שמזהה אותה, אין מי שזוכר אותה.
האדם המתבונן בטבע מכיר ביופיו ובחיוּת הפורצת ממנו, ובה-בעת הוא מכיר בחלופיות הדברים, בסופיותם, במותם הוודאי. בציר המתוח שבין חיים למוות, המוות הוא החזק יותר. העצב העולה מההתבוננות הזאת בטבע מחליף את הדאגה. כעת, מתוך רצינות, שושני השדה ועוף השמים, בהיותם נציגי הטבע, מלמדים את המודאג על טבעם. הטבע הוא כפי שהוא. אין הוא יכול להיות אחר, אין לו אפשרות כזו. אין מקום לתהות על רצונות כמוסים, צביעות או היסוסים בקיומם של שושני השדה ועוף השמים. שכן הדברים בטבע מופיעים כפי שהם בהכרח, בשלמות. וכאן נמצא גם חוסר שלמות, בהיעדר החופש, בהיעדר יכולת הבחירה.
בהתאם לדברי הבשורה, אדם יכול להתלבט אם לדבוק בקיום ארצי, המוקדש להנאות העולם ולערכים תרבותיים, או, לחלופין, לאהוב את האל. זהו מצב של או-או: או אהבת העולם ושנאת האל או שנאת העולם ואהבת האל. זוהי זירת ההתלבטות הפנימית הנוראה ביותר עבור האדם, שכן כל הווייתו, כל קיומו מונחים על כף המאזניים. הסחת הדעת נגמרה, המשחק נגמר. זהו הזמן הרציני שבו יש לקבל החלטה, לבחור את הבחירה.
האפשרות לבחור היא האפשרות לזכות ב"פרס הגדול". זהו הפרס המובטח למי שבוחר נכונה. שם הפרס הוא אושר, אושר נצחי. כעת נשכחת העצבות, והסיכוי העצום צובע את הלוך הרוח בחגיגיות נפלאה. האדם מוצא את עצמו בצומת הכרעה שהוא אולי הצומת החשוב ביותר עבורו בכל חייו. נכון שחשוב לבחור נכונה, אך עצם האפשרות לבחור ממלאה את האדם שמחה גדולה. בחירה אינה עניין של מה בכך; למורים עצמם, לשושני השדה ולעוף השמים, החופש הזה לא ניתן.
יחד עם השמחה החגיגית על עצם הבחירה, נוכח גם הכובד של מושא הבחירה: לבחור בין האל לבין העולם. גרוע מכול הוא ניסיון להימנע מהכרעה, לברוח מבחירה, לבחור שלא לבחור - ניסיון כזה הופך את הברכה שבעצם האפשרות לבחור לקללה. בניסיונו להימנע מבחירה, האדם הופך משועבד לבריחתו מבחירה. במובן זה "האדם לא רק יכול לבחור אלא הוא מוכרח לבחור".[4]
השוני התהומי בין הדברים המונחים על כף המאזניים מחייב בחירה של או-או, הכול מול כלום. כל ניסיון לבחור גם וגם, לבחור גם באל וגם בעולם, גם באל וגם בממון, הוא בריחה מבחירה. אפילו אם "גם וגם" אינו "במידה שווה", אפילו אם הבחירה היא מעט ממון וכל היתר בחירה באל, אין זו בחירה. אפשר לבחור בעולם, בממון, אלא שמשמעות בחירה זו היא ויתור על האפשרות לזכות ב"פרס הגדול", ויתור על האושר הנצחי. יחד עם זאת, בין שהאדם עני ובין שהוא עשיר, עליו לבחור לכאן או לכאן. מי שמנסה להימלט מבחירה בטענה שהאל נשגב מכדי להיות מושא לבחירה אנושית, גם הוא מתכחש להכרח לבחור. אם אי-אפשר לבחור באל, אזי אפשרות הבחירה עצמה מתבטלת, והחופש שבבסיסה הופך לאשליה.
בבחרו באל, בבחרו במלכות השמים, האדם הופך להיות כמו שושני השדה וכמו עוף השמים: הוא חי באושר. מהו האושר הזה? שמו "מלכות האלוהים", והוא הדבר שאותו רואות עיני המאמין בכל אשר תבטנה. "עיני האמונה" מחפשות ומוצאות את הנצחי ואת הנסתר, את ה"פאר הבלתי נראה". החיפוש הזה מכוון פנימה, לתוך הסובייקטיביות, אל הנצחי שבאדם. שם מצליח האדם להתעלות מעל לזמניות, לארעיות, לעולם.
האושר הוא "מלכות האלוהים" ואותו מבקש האדם. התחלת האושר הזה היא בוויתור על העולם. את הוויתור הזה אין להשהות, אין להתנות, אין לדחות. הדרישה לוויתור על העולם כדי לפנות מקום ל"מלכות האלוהים" היא עשיית צדק. הוויתור הוא הבסיס לכל אפשרות של פעולה מוסרית. שכן הוויתור הוא הכרה באל, והיעדרו של הוויתור הוא שכחת האל. רק לאחר שאדם מכיר בבוראו, הוא יכול להתקדם ולעשות צדק עם אחרים.
החיפוש אחר האושר אין משמעו לזוז מהמקום שבו אתה נמצא. להפך. עליך להישאר במקומך, להפסיק לברוח, לחדול מחיפוש מסתור. רק כשאדם נעצר, עומד על מקומו, הוא יכול להתחיל בתהליך הוויתור. אין מה למצוא בחוץ, שום דבר אינו מסתתר במקום אחר. החיפוש מתחיל כאן והוא מופנה פנימה, בתנועה של ויתור על כל דבר חיצוני.
כעת המודאג, העצוב, מתחיל לחשוב על האושר המובטח לאדם הבוחר נכונה. הוא מניח לכל הדברים החיצוניים להתמיד בתנועתם לעבר הכליון, לעבר המוות, ומתבונן פנימה, מוותר גם על עצמו, בכך שאין הוא חרד עוד ממותו שלו. בעיני האמונה שלו, האדם בוחר להצמיד את מבטו אל הנצחי, אל "מלכות האלוהים", שאינה משתנה ואינה כלה.
דתיות אוניברסלית בהגות קירקגור
התרגום היפה של מרים איתן לחיבור זה של קירקגור מציג את החיבור השני מתוך הספר שיחות מפרות בהלכי רוח שונים. זהו ספר דתי, לא פילוסופי, המקיף שלושה חיבורים שתכליתם ניסיון לנחמה ולהעמקת האמונה. במכלול הגותו הפילוסופית, הציב קירקגור שלושה מעגלי קיום: אסתטי, אתי ודתי. החיבור שלפנינו איננו פונה למי שקיומו מאופיין כקיום אסתטי, שבו הכוח המניע את האדם מכוון בראש ובראשונה לסיפוק ולהנאה אישיים. כמו כן אין החיבור פונה למי שקיומו מאופיין כקיום אתי, המוותר מתוך רצון חופשי על ספונטניות היצר, ומכיר חובה לנורמות חברתיות-תבוניות. הדברים מכוונים למי שקיומו מאופיין כקיום דתי, אף שאינו מזוהה דווקא כדתיות נוצרית שבה המאמין דבק בישוע.
מנקודת המבט של הקיום הדתי נתפסים מעגלי הקיום הללו כשלבים בסולם, שיש להתקדם ולטפס בהם עד להפנמתה של אמונה דתית. בהגותו, קירקגור משרטט את דרכו של אדם מסוים שהגיע לשלב הדתי. אדם זה מעיד בשלב הדתי על עברו, על הדרך שכבר השאיר מאחוריו. הוא מעיד על תקופת חיים מוקדמת יותר, שבה אימץ קיום נהנתני וסוער שכולו התמסרות לעונג ולמעורר את הנאות החושים. הוא גם מעיד על כך שמאס בקיום זה, שהביאו לייאוש ולדיכאון קיומי. תקופת חיים אחרת נמצאת אף היא מאחוריו, ובה ביקש להיעשות לאדם מן היישוב, אזרח תורם ומועיל למולדתו, איש קהילה שבא בברית הנישואין והתחייב להקדיש את חייו לערכים המכוננים במוסר ובתרבות. בחירתו ללכת הלאה, אל תפיסת עולם דתית, מעידה שמאס גם בכך וויתר על קיום של מחויבות לערכים נורמטיביים.
הדתיות המאפיינת את החיבור שלפנינו מכונה בהגות קירקגור "דתיות א'". זוהי דתיות העשויה להימצא בכל תרבות. לעומתה, דתיות ב' היא נוצרית מובהקת. דתיות א' מבטאת גישה אנושית אוניברסלית של מודעות לנשגב וחתירה למימוש השראתו.
בנקודת ההתחלה, דתיות א' משקפת את עמדתו של מי שעדיין אינו תופס את עצמו כמאמין. יחד עם זאת, הוא שואף למצב קיומי שבו יצליח להפיג את ספקותיו ולכונן עמדה רצינית, מוחלטת, ביחסו לאל. מנקודת ההתחלה הוא מכוון אל נקודת השיא שבה תושג אמונה שלמה ומוחלטת.
בשלב ההתחלתי של קיומו הדתי, נדרש האדם הקירקגורי להכריע בשאלה האם הוא מאמין שהאל קיים. עליו להכריע בכוח החלטתו בלבד. עליו להשלים עם כך שלעולם לא יהיה נימוק חיצוני שיכפה עליו ויורה לו להאמין. עם זאת, הוא מכיר בכך שבלא הכרעה לא יוכל להתקדם בקיומו לעבר אמונה של ממש.
קירקגור, שביקש בעצמו להיעשות אדם מאמין כזה, מתחקה בספריו הפילוסופיים אחר השלבים הפסיכולוגיים והמחשבתיים שבהם נחוץ להתקדם במטרה לכונן אמונה. במשימה זו של התקדמות בסולם האמונה ניכרת עמדתו שלפיה על מנת להיעשות אדם מאמין, הכרחי קיום פנימי, במובן של מודעות פנימית ואחריות לבחירות קיומיות. המבקש לעצמו קיום אמוני מעוניין לחיות באופן ראוי, כלומר באופן אתי, אך לא לפי הערכים והעקרונות החיצוניים הנתונים מראש. תהליך זה, שבו הוא מוביל את עצמו לקיום שבו בחר, מכיל גם את רצונו להשיג לעצמו שלוות נפש בדרך זו.
הפניית המבט פנימה היא בה-בעת שינוי העמדה כלפי החיצוניות. ההכוונה היא לפנימיות הולכת וגדלה, הבאה על חשבון החיצוניות, שמשקלה קטן ומתמעט בהתאמה. המאמין מתכנס יותר ויותר פנימה, מתעלם יותר ויותר מהמתרחש מחוצה לו. פנימיותו מתייחסת למה שמבחינה חיצונית הוא חסר ודאות. ביחסה לחוסר הוודאות החיצונית, הפנימיות שואפת להגיע לוודאות שכולה פנימית, לאמונה.
ההתכנסות פנימה מלווה בוויתור הולך וגדל על כל דבר יחסי וזמני. לא מדובר בביטול העיסוק בדברים הסופיים הממלאים את הקיום, אלא בנכונות לביטול הרצון בהם ולוויתור עליהם כשנוצר עימות בינם לבין האמונה. המאמין מתנער ממחויבויותיו כלפי כל מה שאינו מקרב אותו אל תכליתו. הוא מוכן לוותר על כל עניין סופי, ובכלל זה כמובן גם על הטוב והמהנה, למען האינסופי.
בנקודת ההתחלה של קיומו הדתי, האדם הקירקגורי שואף לכונן בתוכו עוגנים של משמעות שבאמצעותם ינווט את ספינת חייו. העוגן העיקרי מנוסח באמצעות המטרה הקיומית: להשיג אושר נצחי. מדובר ברעיון שלפיו אפשר לכונן פנימיות שבה האמונה היא החוויה השלטת באופן מוחלט. אושר נצחי נחווה כתשוקה שמחה, אמונה שלמה, מעין גן עדן פנימי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות.
ההשתוקקות לזכות באושר נצחי היא אנושית ואוניברסלית, במובן זה שכולנו מצפים לאושר נצחי. ואולם, יש לדייק באמירה (אירונית) זו ולציין שלפי קירקגור "כולנו" אינו כולל את כולנו, שכן רבים המדברים ומעט, מעט מדי, עושים. האושר הנצחי כרעיון חיצוני אינו יכול להשפיע על המאמין או המבקש להיעשות מאמין. ההתייחסות לאושר הנצחי היא רק דרך הפנימיות.
 
* תודות: לדקלה אברבנל, על הליטוש הלשוני וההצעות המחכימות לתרגום; לד"ר צחי זמיר ולדנה ברנע על תרומתם להקדמה.