פרות קדושות

הקדמה

בצינת קודקוד הפירמידה

לפני כ־20 שנה ולאורך תקופה ארוכה, התחלתי לכתוב את הסיפור שלי, עת פיקדתי על סיירת מטכ"ל ("היחידה"). זה היה בעקבות פנייתו של אבירם הלוי, שנחשב להיסטוריון של היחידה, שטען בפני שזו היתה תקופה מיוחדת ורבת משמעות בהתפתחות המבצעית של היחידה, וכי זו חובתי לכתוב על כך. התחלתי לכתוב, בדרך כלל בשעות הארוכות במהלך טיסות עבודה לחו"ל ובחזרה. אלא שמה שכתבתי היה בדיעבד רק השלד של הדברים. עם היבחרי לכנסת, ב־2013, טמנתי את הדיסק־און־קי עם החומר באחת המגירות.

ב־2021, לאחר שמצאתי עצמי בפנסיה בתום שירותי כחבר כנסת, התפניתי לסדר את שולחן העבודה בבית, ומצאתי שני קלסרים עמוסים מתקופת כהונתי כמפקד היחידה,¹ ששכחתי לגמרי מקיומם. קלסרים עמוסים בפתקים, בנקודות לקראת שיחות עם מפקדי צוותים, עם המטה, אצל ראש אמ"ן, וכן מכתבים לשני ראשי אמ"ן שבתקופתם פיקדתי על היחידה, לרמטכ"ל, ולגורמים נוספים.

בספר זה מופיעים ציטוטים מתוך אותם מסמכים (במירכאות או באות שונה ומוזחים פנימה). ההפניות אליהם מהארכיון הפרטי שלי - שלצורך המחשה ואותנטיות, צילום של כמה מהם מוטמע בגוף הטקסט עצמו - מופיעות בהערות שוליים בתחתית כל עמוד רלוונטי. מטרת הציטוטים היא למלא את כשלי הזיכרון. נוסף על כך, המסמכים הללו תורמים נדבך של אמינות לתיאור ההתרחשויות כפי שחוויתי אותן אז, בזמן אמיתי, והם אינם בבחינת התרפקות על העבר, שכן הזיכרון עלול לתעתע.

ב־2023, לאחר שסיימתי לשמש בתפקיד השר לביטחון הפנים, שלפתי מהמגירה את הדיסק־און־קי, והחלטתי שהגיע הזמן להשלים את הסיפור. 

■■■ 

הצורך של סיירת מטכ"ל להמציא עצמה מחדש מדי תקופה נהיר לכל מי ששירת ביחידה, דרך דרגי הפיקוד ועד לרמטכ"ל. לאור השינויים הדרמטיים שנעשו בשלוש השנים שבהן פיקדתי על היחידה (1987-1984), חשוב היה לי לכתוב בעיקר על הרקע והתהליכים של אותם שינויים, וכמובן על ההתלבטויות, הקשיים, המאבקים והאתגר להנהיג ולהצליח. חלק מן השינויים הללו הם תוצאה של התפתחות רעיונית פנימית, וחלקם תוצאה של התרחשויות מעברו השני של הגבול, שעליהן לא היתה לנו כל שליטה.

איני מתיימר לטעון כי כל מה שכתוב כאן מהווה אמת מוחלטת. סביר שאחרים חוו את האירועים או את חלקם מנקודת מבט שונה. אכן, לאמת פנים רבות, אך זאת האמת שלי, כפי שחוויתי אותה אז.

הקושי ההולך וגובר עם השנים לעמוד בצורך לספק התרעה אסטרטגית למלחמה, מחייב כאמור את סיירת מטכ"ל להמציא עצמה מחדש מדי תקופה, וזאת בסיוע יתר היחידות של מערך המ"מ.² צורך זה מחייב הליכה - ולא פעם אף זחילה - על חבל דק, העובר לאורך הגבול שבין הצלחה לכישלון. וכאשר מבַצעים מאות מִבצעים הנפרסים על פני כל כך הרבה שנים, רוב רובם בהצלחה מרובה, קורה גם אחת לכמה שנים שהחבל נקרע. וכשזה קורה, היחידה עומדת בפני מבחנה הגדול, העלול במקרה קיצוני להסתיים בנפגעים, בנפילה בשבי עד כדי הידרדרות למלחמה כוללת, ונוסף על כך, להוביל לקיפאון ולהיעדר מודיעין למדינת ישראל.

מבצעים אלו הם עניין מסוכן מאוד. בעת קריאת הספר, על הקוראים לזכור שדברים בו עלולים ברגעים מסוימים להיתפס כמעין התנצחות בין היחידה והעומד בראשה לבין היחידות הנוספות במ"מ והעומדים בראשן. ואולם למרות חילוקי הדעות, כל הנפשות פעלו בשנים ההן מתוך דבקות עילאית בזווית הראייה הייחודית לכל יחידה ויחידה ולעומד בראשה, וזאת בניסיון כן לאתר את פיתוליו של אותו חבל דק, שעליו נכון להמשיך ולפסוע. ופעם שנקרע - לאחות אותו מחדש.

עם השנים, המבט לאחור מביא עמו תהיות, התחבטויות, תחושות של סיפוק - וגם של החמצה. ספר זה לא היה נכתב אלמלא חוויתי את מה שחוויתי, החל מגיוסי ליחידה בנובמבר 1971 ועד לפיקוד עליה 12 שנה מאוחר יותר. דבר אינו צומח יש מאין, והתמזל מזלי לקבל השראה - מגדלור ערכי, מקצועי ומבצעי - לכל אורך הדרך שעשיתי. החל משמריה הראל (סמואטיץ') ושלמה בידץ, מפקדי הצוות שלי, ועד לאהוד ברק שקיבל אותי ליחידה ב־1971 ובחר בי להיות מפקדהּ ב־1984, ובין לבין - כל יתר מפקדי היחידה מיום גיוסי: גיורא זורע, יוני נתניהו, עמירם לוין, נחמיה תמרי, עוזי דיין ושי אביטל.

אני חייב תודה מיוחדת ליפתח רייכר־עתיר, שהיה רמ"ח מ"מ (ראש מחלקת מבצעים מיוחדים בחיל המודיעין)³ במרבית התקופה שבה פיקדתי על היחידה. בהקשר זה חשוב לי לומר כי ישנו מתח מובנה וראוי בין מפקד היחידה לרמ"ח מ"מ. כך היה גם ביני לבין יפתח, ודווקא זה הדבר שממנף את עוצמתה של היחידה. מדובר בחילוקי הדעות בין היחידה, שהיא גוף ביצועי בעיקרו, לבין מחלקת מ"מ שתפקידיה לאתר וליזום יעדים, אך גם לפקח על היחידה ולבקר אותה, ובו־בזמן גם להיות עזר כנגדה. מכאן שאלה הם אכן מתחים מבניים מוּבנים - וגם הכרחיים ומועילים.

אני רוצה להאמין כי הספר ייתן למפקד, למנהל וגם לאחרים בסיס תובנות רחב, ענייני, מקצועי, וגם אישי־רגשי, שיוכל לסייע לכל מי שנמצא שם למעלה, כמעט לבד, בצינת קודקוד הפירמידה.

פרולוג

7 באוקטובר - הצד האפל של ההצלחה

כשסיימתי את כתיבת הספר, וזה כבר היה לפני שנים, התלבטתי זמן רב כיצד לקרוא לו. ההתלבטות נסובה סביב השאלה מהו הנושא, או הרעיון המרכזי, שבא לידי ביטוי בין הדפים: מבצעים עלומים בעורף האויב? מהותה של יחידת קומנדו? ואולי מדובר בו בעיקר במנהיגות ובבדידותו של המנהיג?

במבט לאחור, עולה לאורך הספר כחוט השני ההתמודדות עם תפיסות מבצעיות. תפיסות שלאור הצלחתן היו מקובלות במשך שנים ארוכות. בשלוש השנים שבהן פיקדתי על היחידה קראתי תיגר על רבות מהן, על חלקן למרות הצלחתן. חלקן מעולם לא עמדו במבחן אמיתי אל מול אויב, בעוד באחרות זיהיתי נקודות תורפה שההתמודדות עמן אפשרה את הרחבת היכולת המבצעית של סיירת מטכ"ל.

■■■

"פרה קדושה" הוא כינוי לאמונה, או לתפיסה, המקובעת עמוק בהוויה כזו או אחרת, כמו הפרות קדושות על פי האמונה ההינדית, שבשל קדושתן אין לגעת ואין לפגוע בהן בכל צורה שהיא. אי לכך, הן ממשיכות לרעות באין מפריע בכל שדה רלוונטי. במילים אחרות, פרה קדושה היא תפיסה, או קונספציה, שנטועה עמוק ואיש אינו מעז לערער עליה.

בספר שלפניכם בפרה קדושה כוונתי לתפיסה מבצעית, שבשל תוחלת חייה הארוכה, ובעיקר בשל הצלחתה גם אם לא תמיד עמדה במבחן, אף אחד לא חשב, ואם חשב אז כנראה לא העז, לקרוא עליה תיגר.

וכל אלה הובילו אותי אל שמו של הספר - "פרות קדושות".

ההצלחה היא הגדר המגינה והמקיפה את אזור המרעה, שבו רועות הפרות הקדושות. ככל שרקורד ההצלחה ארוך ומתמשך יותר, כך גוברת הנטייה לחזק את הגדר המגינה על הפרות, לחסות בצִלהּ - ולנמנם. הצלחת התפיסה ושרידותה לאורך זמן "מרדימה" לא מעט מקבלי החלטות, כמו גם את הגוף המבצע, מובילה לתבנית חשיבה ופעולה אחידה, וגורמת לחוסר רצון להתעמת איתה. כל עוד ההצלחה נמשכת, מעט מאוד זמן ומשאבים, אם בכלל, ניתנים לבחינת קדושתן האמיתית של הפרות, מה שעלול להביא לא פעם, וגם מביא, לידי כישלון.

תבנית כזאת אפשר להגדיר בשתי מילים - קיבעון מחשבתי.

הקיבעון המחשבתי הוא הצד האפל של ההצלחה. הרי מדוע להתגרות בה ולאתגר אותה כל עוד הכול מתנהל על מי מנוחות? למה לטרוח ולחפש שיטה טובה יותר, כשהכול מתנהל בדיוק כפי שהיינו רוצים?

אִתגור ההצלחה והנגזרת התפיסתית שלה - "עם הצלחה לא מתווכחים" - דורש שחיטה של פרה קדושה, ובדרך כלל הוא מתרחש בעקבות תקלה, ועל אחת כמה וכמה אחרי אסון. ולא פעם זה מאוחר מדי.

■■■

ערב טבח 7 באוקטובר 2023 היו למערכת הביטחון כמה תפיסות ואמונות. כמה "פרות קדושות". הראשונה - יש לנו מודיעין טוב לגבי המתחולל בעזה, כזה שיניב התרעה במידת הצורך לקראת מתקפת־פתע של חמאס. השנייה - היתה הערכה שגם אם חמאס יפתיע ויתקוף, הוא "יסתפק" ביישוב אחד או שניים בעוטף עזה, וּודאי שאין לו יכולת לבצע מתקפה כוללת על כלל הקיבוצים והיישובים לאורך הגזרה כולה, בטח לא על כאלה המרוחקים יותר. השלישית - והיה ותתרחש מתקפת חמאס מוגבלת, כוחות הביטחון השוטף של צה"ל הניצבים לאורך קו הגבול יצליחו לבלום אותה.

ומעל הכול, היתה הפרה הקדושה מכולן - התפיסה הכוללת, שלפיה חמאס מורתע, ולכן לא יעשה שום מתקפה כוללת על יישובי העוטף.

הדבר שלמדתי, ושגם לימדתי אחרים, בשנים 1987-1984, בתקופת כהונתי כמפקד היחידה, הוא ש"גבול ההצלחה הוא הכישלון".

את המשמעות הכואבת של האִמרה הזו חווינו במלוא עוצמתה ב־7 באוקטובר.

עמר בר-לב

יוני 2024

פרק ראשון

דרך חד־סטרית

בסוף אוקטובר 1973, בתום מלחמת יום הכיפורים, תפסו צנחנים את פסגת החרמון הסורי ללא קרב. כעבור כמה ימים, בעקבות מזג אוויר סוער, זעקו הצנחנים לעזרה. צוות רמי - גיוס אוגוסט 1971 - הוקפץ לחלץ אותם.

צוות רמי הוכשר לכך והיה בעל ניסיון רב בהתמודדות עם תנאי מזג אוויר קשים, במיוחד במבצעים של היחידה ברכס החרמון. לאור תחושת החירום, לא היה סיפק בידי הלוחמים להתארגן ולהצטייד כפי שנדרש לתנועה ולשהייה בחרמון.

הצוות הוטס צפונה ונחת ברכבל התחתון שבחרמון. משם יצא לחילוץ הצנחנים תוך טיפוס קשה במזג אוויר קיצוני, שכלל סופת גשם נוראה, רוח אימתנית וטמפרטורה מתחת לאפס.⁴ לאורך שעות הטיפוס הארוכות והקשות בסופת הגשם החלו הלוחמים לאבד כוחות, בעוד חלקים מציוד המיגון שלהם נקרעו ברוח הנוראה.

אחד הלוחמים בצוות, שי שחם מקיבוץ כברי - שהיה בין אלה שלבושם לתנאי הקיצון ששררו לא היה מלא - התמוטט ראשון ומת מהיפותרמיה, ושני לוחמים נוספים סבלו אף הם מהיפותרמיה חמורה. בשלב זה היה ספק רב אם כוח היחידה המחלץ יגיע אל הצנחנים.

בסופו של דבר, התברר כי הצנחנים שהו במערה מוגנת בשיא החרמון. מצבם היה סביר בהחלט. כשזיהו את כוח רמי, יצאו לקראתו וחילצו את המחלצים המותשים אל תוך המערה.

בעקבות האירוע החליט צה"ל לפנות את שיא החרמון הסורי, שמיד נתפס בחזרה בידי הסורים. פחות מחצי שנה לאחר מכן, באפריל 1974, עם ראשית הפשרת השלגים, הוחלט בצה"ל לשוב ולכבוש את המקום.

המשימה הוטלה על כוח בפיקודו של רס"ן עמירם לוין.⁵ באותה עת שימש לוין סגן מפקד היחידה. אליו הצטרפו יחידת האלפיניסטים,⁶ בפיקודו של רס"ן דוד מטק. הכוח העיקרי של היחידה כלל את צוותי רמי ונמרוד.

כמה חודשים קודם לכן, לאחר ששלמה בידץ, שהיה מפקד הצוות שלי, נהרג במלחמת יום הכיפורים, נמרוד מונה במקומו. זה היה טרם יציאתי לקורס קצינים. באפריל 1974, חודשיים לאחר שסיימתי קורס קצינים ואני כבר מפקד צוות צעיר, הצטרפתי לכוח היחידה שהוזנק לחרמון.

הצוות שעליו פיקדתי, שהתגייס חודש לאחר המלחמה, בנובמבר 1973, רק החל את דרכו במסלול האימונים, ולא היה כשיר לקחת חלק בפעילות המבצעית הזו. למרות זאת, לא עלה על דעתי להמשיך בשגרת הכשרת הצוות שעליו פיקדתי, בעוד חברַי לצוות בידץ/נמרוד יוצאים לקרב.

התוכנית היתה לצאת ממצפה שלגים, לטפס כל הלילה, להגיע לשיא החרמון, ולכבוש אותו עם אור ראשון. הטיפוס היה קשה. במהלכו, מסיבה שאינה ברורה לי עד היום, נורתה ארטילריה סורית אקראית. אחד מלוחמי יחידת האלפיניסטים נפגע מרסיס. היה ברור שאין לשאת אותו איתנו במעלה ההר בדרך לקרב הצפוי, וכי יש להחזירו למוצב החרמון.

כנווט וכקצין צעיר הוטל עלי, בסיוע כמה לוחמים, לשאת את הפצוע באלונקה חזרה למוצב. הייתי סגן־משנה צעיר, ולראשונה בחיי עמדתי להוביל ולנווט כוח עם פצוע, בשטח אויב, לגמרי לבד. זאת, ללא כל הכנה מראש, לא מבצעית ולא מנטלית.

כך, עם פצוע וחוליית לוחמים מכוח האלפיניסטים סוחבי האלונקה, שאיש מהם לא הכרתי, היה עלי להוביל בציר תנועה קשה ועלום חזרה למוצב הישראלי. כן, היו לי כל הסיבות לפחד. אבל לא, זה לא היה פחד, אותה תחושה שהכרתי היטב מהמלחמה, שהנה עוד רגע אחד מקליעי הקלצ'ניקוב המצרי שפילחו את שיח הסברס שלצדי - שפגעו והרגו רגע קודם לכן את עמית בן חורין שכרע לידי - יפלחו את ראשי. שם, על רכס החרמון, זה היה משהו אחר. לחץ וחשש שלא אעמוד במשימה שהוטלה עלי, אך לא פחד. האם באמת שיננתי לעצמי היטב בעל־פה⁷ את ציר התנועה ואוכל להביא את הפצוע הביתה בשלום? ולצד הלחץ והחשש, היה גם ניצוץ של גאווה קטנה בלב, שהנה עמירם, סגן מפקד היחידה, סומך עלי, שכן הוא בחר להטיל דווקא עלי, מבין כל עשרות הלוחמים בכוח, את ביצוע המשימה הקשה הזו.

עם אור ראשון הגענו חזרה למוצב הישראלי. העברתי את הפצוע לטיפול, נפרדתי מ"הסוחבים" שמיחידת האלפיניסטים, ומיד הצטרפתי לצוות צביקה לבנה, שהיה כוח החילוץ למבצע. הכוח הוזנק במסוק חזרה לקרבת שיא ההר כדי להצטרף לקרב.

הלחימה היתה קשה. היו לנו 17 נפגעים, ביניהם חגי מצוות רמי, שנפצע קשה. במהלך כיבוש ההר וב־48 השעות שלאחר מכן הומטרו עלינו כ־3,000 פגזים (בעיקר כוורות של רקטות קטיושה). למרות כמות ועוצמת הארטילריה שנורתה עלינו, מספר הנפגעים היה נמוך יחסית, וזאת בזכות השלג שהגביל את פיזור רסיסי הפגזים, מערה טבעית סמוך לפסגתו של ההר, ששימשה הגנה יעילה, וכרגיל, גם לא מעט מזל.

בלילה שלאחר השלמת הכיבוש, חילק אותנו עמירם לוין לשמירה במשמרות לאורך הלילה. עמדת השמירה היתה מחוץ למערה, ממש על שיא החרמון. הוטל עלי לפקד על המשמרת בין חצות לשתיים לפנות בוקר. החיילים שבמשמרת שלי היו בני מחזור הגיוס שלי, חברַי לצוות נמרוד.

היינו לאחר 24 שעות של טיפוס פיזי קשה, והֶמשכן בשעות לחימה על היעד, וכולם עייפים, מתוחים ודי מפוחדים מהפגזים שהתפוצצו סביבנו רוב הזמן.

הלילה היה קר ובהיר, ורוב המשמרת שלנו עברה בשקט. עד לרגע שבו התבקשנו מהחפ"ק⁸ להגביר ערנות, לאור ידיעות שהתקבלו כי בכוונת הסורים להנחית בתוך זמן קצר כוח קומנדו על ההר, בניסיון לכבוש מחדש את שיא החרמון. המתח גבר עוד יותר. צפינו לכל עבר בניסיון לזהות מסוק סורי נוחת.

לפתע אחד הלוחמים זיהה מסוק שנחת כמה מאות מטרים צפונית־מזרחית לנו. התארגַנו לפריסה באותו כיוון. כמה דקות לאחר מכן אחד הלוחמים לחש שהוא מזהה תנועה מאותו אזור שבו נחת המסוק.

המתח גבר עוד יותר. צפיתי לאותו כיוון, ואכן זיהיתי תנועה של חיילי קומנדו סורים הנעים לקראתנו. פתחנו נצרות והתכוננתי לתת פקודת אש. פקודַי למשמרת, בני מחזור הגיוס שלי וחברַי לצוות, ניסו להאיץ בי לתת את הפקודה. מבחינתם, ועמוק בפנים גם קצת מבחינתי, אני הרי לא באמת המפקד שלהם, כי אם בסך הכול עוד חבר לצוות. אבל החלטתי למשוך זמן ולהמתין עם מתן הפקודה, עוד קצת ועוד קצת.

מה גרם לי להמתין? באותן שניות פשוט פעלתי על פי אינסטינקט שהורה לי לנשוך שפתיים, להתעלם מהלחץ של חברי לצוות, ולהמתין לרגע המתאים, שבו במכת אש קצרה נצליח להפתיע את הכוח הסורי ולחסלו.

הסורים הלכו וקרבו, כבר זיהינו אותם בבירור למרות החשיכה, ועדיין לא נתתי את הפקודה.

ואז, ממש שבריר שנייה לפני שהתכוונתי לתת את פקודת האש, הבנתי בהבזק של ברק שהחיילים הנעים לקראתנו אינם חיילי קומנדו סורי, אלא חברינו לנשק, שבדיוק כמתוכנן - בשתיים לפנות בוקר - באים להחליף אותנו במשמרת.

בהלה של "כמעט" שטפה אותי. משקל של טונה התפוגג מכתפַי, מלווה בהקלה מהולה בזיעה קרה. וכמה מוזר, בתוך זמן קצר הבהלה נהפכה לגאווה פנימית על כי עמדתי בלחץ.

לכאורה, פשוט מדהים איך לא הבנו זאת. הרי ידענו שלקראת 02:00 אמורה להגיע המשמרת הבאה. המענה לתהייה לכך הוא כבמילות השיר, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", או, במקרה שלנו, "דברים שרואים משם - בחדר ממוזג, לאחר שמונה שעות שינה - לא רואים מכאן", כאשר אנחנו עייפים ותחת לחץ מנטלי גדול. ומה לגבי אותו מסוק שאחד מהחֶברה זיהה בשמים? כנראה היה זה כוכב תמים שנצנץ.

ההתנסות הזאת לימדה אותי שבמצבים מסוימים, במיוחד מצבי עייפות ולחץ נפשי כבד, קריאת המציאות עלולה להשתבש במהירות. גם לאדם הבודד, ולעתים אף ביתר קלות דווקא לקבוצה של אנשים. תובנה זו ליוותה אותי שנים רבות לאחר הקרב על כיבוש שיא החרמון, ולמעשה היא מלווה אותי עד היום.

באותן שנים היה נהוג שלכל מפקד צוות היתה "מחברת צוות", שבה סיכם מדי סוף שבוע את פעילות הצוות. היה מצופה כי משהו מהאירועים הסוערים הללו, משהו מהתחושות, ואולי אף מהתובנות האישיות שלי במהלך הקרב, יבוא לידי ביטוי ב"מחברת צוות עמר", שאותה מילאתי בדקדקנות מדי סוף שבוע. אבל לא כלום. כמו בשבוע שלפניו, כך בשבוע שלאחריו, סיכמתי את השבוע כאילו כלל לא נלחמתי. הנה כך, בצורה לקונית, קרה ותכליתית:

שבוע 19/4/1974-14/4/1974

בתחילת השבוע, יום א' ויום ב', הייתי בחרמון [כיבוש שיא החרמון], ולכן הצוות עשה חזרות על נשקים + נשק אויב. יום ג', ד', ה' - ניווטי גדה כאשר הניווט הראשון מצומת מגידו עד כביש ג'נין-סנור, כ־35 קילומטרים.

ניווט שני מכפר זעתרה מערבה (עד חורשה מזרחית לעמק האלה), כ־35 קילומטרים. ניווט שלישי משם לצומת נחשון, כ־40-35 קילומטרים. הניווט השני והשלישי קשים. היה חם והחֶברה הרגישו לא טוב והתייבשו. כארבעה הפסיקו באמצע - שלושה מיובשים ואחד נקוע. רמת הניווט לא גבוהה. ביום האחרון לא התברברו, אך ביום הראשון והשני היו בִּרבורים רציניים כתוצאה מחוסר דיוק והיעדר יסודיות.⁹

הקטע היבש הנ"ל ממחברת הצוות מבטא אולי יותר מכול את הסטייט אוף מיינד שבו הייתי שרוי באותן שנים, ולא רק אני. ענייניות, משימתיות ותכליתיות קיצונית ויבשה ללא כל מקום להבעת רגש כלשהו.

■■■

המעברים החדים, הכמעט בלתי אפשריים, מאימון לקרב וחזרה לאימון ושוב למבצע, נתפסו אז בעיני לא רק כטבעיים, כי אם ממש כטעם החיים. רק חזרתי לצוות מכיבוש שיא החרמון, וכבר לאחר שבוע של שגרה, עזבתי שוב. השארתי את הצוות בידיו של ממלא מקום, והצטרפתי למבצע מעֵבר לגבול כסגנו של יובל ג'.

נוסף לתפקידי כסגנו של יובל ג', הוטל עלי במהלך המבצע לבצע סיור מוקדם על גשרון לאורך הכביש העולה צפונה מהעיר הגדולה, אל עבר ההרים. לאחר שהכוח העיקרי התארגן, המשכתי עם שני לוחמים נוספים אל עבר הכביש.

זה היה לילה נטול ירח, הילה מוארת של העיר עלתה מדרום, בעוד אנו נענו באִטיות אל עבר הכביש שעליו היתה תנועה סואנת של כלי רכב. רכבים רבים חלפו צפונה ודרומה בעודנו מתקדמים באִטיות רבה, שוקלים מתי לעצור, לכרוע ברך ולהשתטח על הקרקע, ומתי לקום ולהמשיך הלאה.

הייתי ממוקד באורות המסנוורים של המכוניות החולפות, כאשר לפתע, במרחק של כ־50 מטרים מאיתנו, זיהיתי דמות גבר צועד על שול הכביש. קפאתי במקום. האם זה חייל אויב או סתם אזרח שעבר במקרה? תהיתי לרגע אם הוא הסיט את מבטו לעברנו והחיש את צעדיו, או שרק דמיינתי את זה.

תחושת הלם הבליחה בי פתאום על כי לא זיהיתי אותו בזמן. איך זה קרה לי? נשמתי כמה נשימות עמוקות, נתתי לדמות להתרחק דרומה, ודיווחתי בקשר ליובל ג'.

"האם הוא זיהה אותך?" ירה יובל ג' מיד בחזרה את השאלה המתבקשת.

היה זה מקרה קלסי של "גילוי בספק".

זה המקרה הידוע מכל תטל"ג¹⁰ של מקרים ותגובות - גילו או לא גילו? איך מחליטים ומה עושים עכשיו? במידה שהיה גילוי, כי אז המהלך הנכון בדרך כלל הוא לקפל את המבצע לאחור, ולחזור לשטחנו בחשאיות ככל שניתן. הרי מדובר במבצע מודיעיני שהחשאיות היא תנאי הכרחי להצלחתו. ואם לא היה גילוי, אסור להיכנס לפניקה, יש לשמור על קור רוח ולהמשיך במבצע כמתוכנן. ייאמר שוב ושוב: דברים שרואים מחדר מואר וממוזג הם לא הדברים שרואים בחושך, במתח, מעבר לקווי האויב. והייתי באותם רגעים כל כך לבד.

הביטוי השגור בפי מפקדים לפקודיהם, "אם יש ספק אז אין ספק!" משמעותו אחת - הולכים תמיד על הבטוח ולא לוקחים סיכונים. עם זאת, זו אמירה שאינה מתאימה למצב כמו בעת מבצע חשאי בארץ אויב. במבצע כזה לכל החלטה עלול להיות מחיר כבד. ואם תשובתי למפקד המבצע היתה "היה גילוי", הרי שמאמץ גדול של היחידה - שכל צה"ל עומד מאחוריה - היה הולך לטמיון, בוודאי לטווח הקצר.

מצד שני, אם תשובתי היתה "לא היה גילוי" והיה מתברר בדיעבד שטעיתי, המחיר היה עלול להיות קשה הרבה יותר. לא רק בחשיפת היעד המודיעיני לאויב, אלא שבסבירות גבוהה גם היינו נתקלים באש לא צפויה.

המבצע נעצר, יובל ג' המתין. מפקד היחידה, גיורא זורע, המתין עם אלוף הפיקוד בחפ"ק לשמוע מה תהיה המלצתי.

ואני לבד. האחריות כולה עלי, הייתי צריך להחליט, אבל איזו החלטה יכולתי לקבל? הסָפק שאותו חוויתי אינו ספק של שחור או לבן, והיה מאוד שונה מ"הגילוי בספק", מהתטל"ג שבו עסקנו אין־ספור פעמים, בלשכה המוארת והממוזגת של מפקד היחידה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*