החברה החטופה שלי

"אז מה בדיוק אתה רוצה לדעת?"

משכתי בכתפַי: "פשוט, איך זה היה."

סביב היה שקט. האח הפיצה חום נעים. בחוץ היה קר מאוד. מכיוון המטבח בקעה מוזיקה נפאלית רגועה.

בעל הפונדק בא והניח על השולחן מנה יפה של דאל באט וקנקן תה עם ג'ינג'ר ולימון.

הודיתי לו בניד ראש אך לא נגעתי באוכל. התבוננתי בעמית, שלקחה נשימה עמוקה כמי שנערכת לסיפור ארוך.

"הכול התחיל בשש וחצי בבוקר," אמרה ומזגה לשנינו מהתה, "כשהשמים מעל כפר עזה נצבעו בשובלים של אש. זה לא היה עוד אחד מאירועי הירי שהיו עבורנו שגרה. הרעש היה אחר - עמוק יותר, מאיים יותר. נכנסתי לממ"ד בבית שלי. המקום שאמור להיות מבצר. אבל בפנים משהו בבטן כבר ידע שהפעם הקירות לא יספיקו.

"כשכתבתי למשפחה בווטסאפ שיש מחבלים בקיבוץ, הרגשתי את הידיים שלי רועדות. המוח פעל על אוטומט. סגרתי את הדלת והתחבאתי מתחת למיטה. הרגשתי מאוד לא בטוחה ועברתי להתחבא בארון. כשהייתי קטנה אהבתי להצטנף במשך שעות בארון עץ מסיבי שהיה בחדר השינה של ההורים. הארון היה ענקי, והייתי יושבת על ערימה של שמיכות צמר בין המעילים. רק אני והדמיון שלי. הרגשתי הכי בטוחה. הפעם החוויה היתה שונה לגמרי. הייתי חולה באותו בוקר וההתכתבות בקבוצה המשפחתית היתה כמעט נואשת."

היא הושיטה את מכשיר הסלולרי כדי שאוכל להתרשם בעצמי.

קפה עם רופא

מבחינתי הכול התחיל, כמו רוב החוויות בחיים, באופן בלתי מתוכנן לחלוטין. בכלל, אני חושב שלממד האקראי יש בחיים שלי תפקיד גדול מאוד. אני אוהב להביט בהזדמנויות שקורצות אלי בשובבות ו"לזרום" איתן. היה זה בשבת אחרי הצהריים, באחד מסופי השבוע המנומנמים של שלהי הקיץ. ביקרתי חבר ילדות ששמו יקי (קיצור של יעקב) סמט, רופא בבית החולים שערי צדק.

למרות שיקי ואני היינו בני חמישים ושש, שנינו שירתנו באותה עת במילואים. עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל חזרנו לשירות צבאי. יקי כרופא ואני כחייל רגיל.

"לא תאמין את מי פגשתי השבוע!" אמר יקי כמי שעומד לשלוף מהכיס סיפור מנצח.

הוא הניח לפני כוס קפה והתבונן בי כאומר "קדימה, אתה מוזמן לנסות לנחש! אין לך סיכוי!"

הנחתי שלא אצליח לנחש וביקשתי שיגלה.

"אחרי שנה וחצי של טירוף בעזה," הוא הסביר, "הייתי צריך קצת חופש. משהו יותר צונן ורגוע. סידרתי לעצמי כמה שבועות של מילואים בחרמון הסורי. אתה יודע, סוג של נופש פעיל. אוויר צח ושלג. ממש 'חבילת סקי הכול כלול'. כשהייתי בדרך חזרה ארצה לחופשה קצרה בבית, כמה ימי הפוגה מהמילואים, תפסתי טרמפ עם מפלסת שלג שבדיוק עברה בסמוך. ומי היה הנהג?"

"מי?"

"שמעון פריינטה!"

את שמעון פריינטה פגשנו שנים רבות קודם לכן, כשהיינו בני שש־עשרה. יקי ואני היינו חניכים בחוג נוער בבית ספר שָׂדה שְדה בוקר ושמעון היה מדריך.

שמו של שמעון הלך לפניו כדמות המותירה רושם עמוק: הרפתקן, חובב טבע, נעים מזג ומלא כריזמה. הוא השתחרר מהצבא לאחר שסיים את השירות כמפקד צוות בסיירת גולני ועבר להדריך קבוצות מטיילים במדבר.

יקי סיפר לי שבמהלך הנסיעה המשותפת במפלסת השלג שמעון אמר לו שבימים אלה מתארגנת משלחת מיוחדת שתטוס בקרוב למסע אל רכס אנאפורנה.

כיוון שכנראה קלט במבטי שלא הייתי סגור על איפה בדיוק מיקמו את הרכס הזה, מיהר לבאר: "אנאפורנה זה רכס בנפאל, חלק מהרי ההימלאיה." לדבריו, שמעון פריינטה הציע לו להצטרף כרופא המשלחת.

במשלחת, כך סיפר, יהיו נכים ופצועים. אנשים שנפצעו בשבעה באוקטובר וחיילים שנפצעו במהלך מלחמת חרבות ברזל. אל אלה שנפצעו בגופם יצטרפו גם הלומי קרב - חיילים שעברו חוויות קשות מאוד בשדה הקרב והדבר מערער את שלוות הנפש שלהם. את הפצועים והלומי הקרב ילוו עשרות מתנדבים מהארץ, שיסייעו להם להעפיל אל הפסגות המושלגות.

מה שיקי סיפר נשמע לי כמו חלום אוטופי. טיול טבע מטורף וגם עזרה לזולת ומעשה חסד. כלום יש שילוב נאה מזה?

בו במקום החלטתי שאני חייב להצטרף.

למחרת התקשרתי לשמעון פריינטה. הזכרתי לו את דבר היכרותנו המוקדמת. היכרות בת ארבעים שנה! סיפרתי לו שאני עכשיו בעיצומה של תקופת מילואים, ושכחלק מתפקידי במילואים אני מצלם ומתעד את הפעילות המבצעית של הגדוד. הוא התרשם שאני עשוי להיות שימושי ומינה אותי למתעד המבצעי של המשלחת.

כאמור, בעיה קטנה

כפי שהזכרתי, אף על פי שמלאו לי חמישים ושש, שירַתִי אותה עת במילואים. והאמת, זה לא היה משהו חריג בכלל. אחד הדברים המיוחדים במלחמת חרבות ברזל היה מפץ ההתנדבות חוצה המגזרים. עשרות אלפי מילואימניקים שעברו מכבר את גיל הפטור עלו על מדים ושבו למלא את השורות. כאשר נודע לי שהשר לשעבר וקצין השייטת יועז הנדל מקים גדוד חדש, לא היססתי ומיד הכרזתי שאני בפנים. הגדוד שלנו תפס קו במשך כל חודשי הסתיו (ספטמבר, אוקטובר ונובמבר) והמסע לאנאפורנה נפל בדיוק באמצע. חששתי שאולי לא יסכימו לשחרר אותי מהמשימות ולא יאפשרו לי לטוס לנפאל.

התקשרתי למפקד שלי בדחילו ורחימו והסברתי לו את מהות העניין.

בדיעבד התברר שכל חשש היה מיותר לחלוטין. הוא הבין מיד את החשיבות הרבה של המסע ונתן את ברכת הדרך. כיוון שהוא עצמו יצא בעבר לכמה וכמה טרקים הוא המליץ לי להיערך למסע כראוי ולוודא שאני בכושר שיא.

קיבלתי את המלצתו ברצינות ובחודש שלפני המסע יצאתי כמעט מדי ערב להליכה כשעל גבי תיק עמוס ובידַי משקולות. לאור העליות המאתגרות שנכונו לי גם טיפסתי בכל ערב כמה פעמים במעלה גרם המדרגות הקשוח ביותר שיש לנו בשכונה - שמונים וחמש מדרגות!

וכאן אני רוצה להוסיף אנקדוטה קלה הקשורה לאימון הגופני שערכתי. באחד הלילות הלכתי עם תיק גדול על הגב ועם משקולת כבדה בכל יד. במהלך ההליכה ראיתי איזה טיפוס מאוס, שבלי שום בושה פתח את דלת הרכב שלו והשליך פסולת. הוא זרק החוצה, אל הכביש, קופסת סיגריות ריקה וכוס חד־פעמית. החלטתי להעיר לו בנימוס. לא רציתי לנזוף בו באופן משפיל כדי שלא תתפתח חלילה תגרה. ניגשתי אליו ואמרתי לו כאילו בתמימות: "נפלו לך דברים מהדלת."

הוא לא התווכח והסתפק בלהעמיד פני מופתע: "אוי. וואלה!" ומיד יצא מהרכב והרים את מה שזרק. הוא היה גדול ורחב, וגבוה ממני לפחות בחצי ראש. ברגע הראשון לא הבנתי למה הוא ציית באופן כה כנוע. מהר מאוד האסימון נפל. למרות ממדי הצנועים הייתי, ככל הנראה, מאיים למדי עם התיק הגדול על הגב ועם המשקולות בידיים.

לאחר ששבתי מאימון ההליכה קיבלתי מסרון: בעוד יומיים יתקיים בחוף פלמחים מפגש הכנה לקראת המסע.

שמעון אמר

זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי את חברי המשלחת. את רובם. על שולחנות בפינת האולם הוגש כיבוד ואנחנו ישבנו סביב. אני כבר הייתי דרוך עם המצלמה ביד. גם המפגש הזה, כך סברתי, ראוי לתיעוד. ראשון הדוברים היה אורח הכבוד, שגריר נפאל בישראל, פרופסור דהאן פרסאד פנדיט. שמעון פריינטה הציג אותו בקצרה: "פרופסור פנדיט הוא איש אקדמיה ופעיל חברתי בולט בנפאל. הוא מומחה בתחום מדע המדינה וגם בעל ידע רב בסנסקריט - השפה הקדומה שממנה התפתחו בין היתר הינדי ונפאלית - השפות המדוברות בהודו ובנפאל. מאז שבעה באוקטובר השגריר פנדיט מנסה לסייע בהשבת האזרח, בן ארצו, ביפין ג'ושי, שנחטף לעזה."

הוא החווה בידו אל עבר השגריר ובצירוף חיוך של עידוד מסר לו את המיקרופון.

השגריר דיבר אנגלית רהוטה. היה בטון דיבורו משהו מופנם. ניכר היה שאינו רגיל לדבר בפני קהל רב. הוא קרא, בנימה מעט רשמית מהדף שבידו, כשמדי פעם הוא מגביה עיניו מן הכתוב ומוסיף מילה פה, מילה שם - באלתור קל.

"חברים נכבדים," הוא פתח, "זו זכות גדולה עבורי לפגוש אתכם ולאחל לכם מסע מוצלח. אני עומד כאן לפניכם היום לא רק כשגריר נפאל בישראל, אלא כידיד וכנציג העם הנפאלי, שרוחש לכם כבוד עמוק. בחודשים האחרונים עברתם את המבחנים הקשים ביותר שיכול בן אנוש לעבור. איבדתם חברים, נפצעתם בקרב, וחלקכם חוויתם את התופת ברמה האישית ביותר. הלב של העם הנפאלי פעם יחד איתכם בשבעה באוקטובר, והוא פועם איתכם גם היום. בעוד ימים אחדים תעלו על מטוס ותנחתו בארץ שלי, בנפאל. אתם יוצאים למסע אל הרי ההימלאיה - המקום שבו האדמה נוגעת בשמים. בנפאל אנחנו מאמינים שההרים הם לא רק סלעים ושלג. הם סמל של חוסן, של יציבות ושל שקט פנימי. כשתטפסו בשבילים שלנו, אתם תגלו שההרים לא שופטים את הפציעות שלכם. הפסגות המושלגות ותושבי ההרים יקבלו אתכם בזרועות פתוחות בדיוק כפי שאתם. וכמי שטייל בעצמו בחבלי הארץ ההרריים של נפאל, בעיקר כשהייתי צעיר יותר, אני רוצה לומר לכם שהחיים חזקים מהכול, ושגם אחרי החורף הקשה ביותר - השמש זורחת על הפסגות."

באי המפגש הגיבו לדבריו בהנהון של הזדהות והסכמה.

"ויש עוד משהו שאני רוצה להוסיף: אתם יוצאים לנפאל כדי להחלים, אבל אתם גם מביאים איתכם השראה. העמידה שלכם, הבחירה שלכם לצאת למסע למרות הכאב, היא שיעור עבורנו. יש לנו - לנפאל ולישראל - קשר דם וקשר גורל. אנחנו מתפללים בכל יום לשובו של ביפין ג'ושי, הסטודנט שלנו שעדיין מוחזק בעזה. המאבק שלכם לחופש ולביטחון הוא גם המאבק שלנו. אני מאחל לכם שתסתכלו על הנוף ותראו לא רק את הדרך שעברתם בקרב, אלא את הדרך הארוכה והיפה שעוד מחכה לכם בחיים. תנשמו עמוק, תסתכלו קדימה ודעו שבכל צעד שלכם בנפאל - אתם עטופים באהבה של העם שלנו. צאו לשלום וחזרו עם כוחות מחודשים. נמסטה!"

שמעון הודה לשגריר ונטל מידיו את המיקרופון.

"טוב, חבר'ה, אני עושה את זה קצר. אם יש פה מישהו שעוד לא הבין את הקטע ולא ברור לו למה הוא פה אז אני מסביר. יש כאן בחדר אנשים שעד לפני כמה חודשים קרטעו עם הליכון בבית החולים מהמיטה אל המרפסת. יש פה פצועים שעד לא מזמן היו בטוחים שהמסלול הכי ארוך ומאתגר שהם יצליחו לעבור יהיה מהסלון למטבח. ועכשיו כל אותם פצועים עולים על מטוס והולכים לטפס את האנאפורנה כמו חבורה של פנתרים. אני בטוח שהרבה מהפצועים כבר 'חתמו ויתור' על 'טיול אחרי צבא' - ואנחנו אומרים להם: אתם אולי ויתרתם, אבל אנחנו לא. מגיע לכם טיול ואתם תקבלו את הטיול שלכם כמו כל אחד אחר. למלווים אני רוצה להגיד: צריך הרבה סבלנות והרבה התחשבות. יש פה לוחמים שראו את התופת בעיניים ויש פה פצועים שנתנו הכול, גם בעזה וגם בגבול הצפון. יש פה אנשים שהגוף שלהם עדיין מלא רסיסים והמוח שלהם מלא במחשבות ובזיכרונות שלא נותנים להם מנוחה. החבר'ה האלה צריכים עזרה - ואנחנו נעזור להם ככל שנוכל."

מבט ימינה ושמאלה לימד עד כמה דבריו מדויקים. אחדים בכיסא גלגלים, אחדים גדומים ומצולקים.

"ברור לי לגמרי," המשיך שמעון בדבריו, "שחלקכם שואלים את עצמכם: מה זה השטויות האלה?! למה בכלל צריך את זה? למה להיסחב חצי עולם, לקפוא בתנאי מגורים עלובים בקור כלבים, כשהגוף כואב ואפילו לנשום זה לא קל? בשביל מה להילחם על כל צעד ברכס האנאפורנה כשאפשר להישאר בבית במזגן ולראות סדרות בנטפליקס?"

חייכתי במבוכה, כמי שנתפס בקלקלתו. אכן הקושיות הללו חלפו בקודקודי.

"אז אני אגיד לכם למה! אנחנו יוצאים למסע הזה כי הפציעה היא לא סוף הסיפור שלכם - היא רק שינוי כיוון. בנפאל, ההרים לא שואלים אותך כמה אחוזי נכות יש לך. הם לא רואים פרוטזה ולא רואים צלקות. הם מציבים לך קושי. איך אתה מפרש את הקושי זה כבר עניין שלך. זה יכול להיות מכשול שעוצר אותך או רק אתגר שצריך לעבור. אנחנו עולים לאנאפורנה כדי להוכיח שקושי הוא רק אתגר! אנחנו עולים כדי להוכיח לראש שהגוף מסוגל להרבה יותר ממה שהרופאים או הביטוח הלאומי אמרו לכם. האנאפורנה הוא לא רק רכס הרים. הוא מראה. כל אחד שיֵצא למסע יביט שם במראה ויראה בדיוק כמה הוא שווה. כשנלך שם, בין הפסגות הלבנות, לא נדבר על מה שאיבדנו. נדבר על מה שיש. נלמד מחדש לסמוך על החברים למסע, נלמד לבקש עזרה כשקשה, ונלמד שלמרות הכול אנחנו עדיין בחיים ואנחנו עדיין לוחמים. המסע הזה הוא הניצחון האישי שלכם על שבעה באוקטובר. כשנעמוד שם למעלה, מול הנוף האינסופי הזה, אתם תרגישו את הלב דופק - לא מפחד, אלא ממאמץ ומהתרגשות. באותו רגע, הטראומה תהיה קטנה מאוד לעומת העוצמה שלכם. אנחנו יוצאים כקבוצה, כמשפחת עמותת ארז. אף אחד לא נשאר מאחור. אם למישהו קשה, כולנו עוצרים. אם מישהו נשבר, כולנו מרימים. אנחנו הולכים להראות לנפאל, לעולם ובעיקר לעצמנו - שעם ישראל לא רק שורד, הוא עולה ומגיע לפסגות. חברים..." הוא הוסיף בהתלוצצות, "אתם יודעים למה קוראים לעמותה עמותת ארז? זה מלשון 'לארוז'. לכו הביתה, תדאגו לבגדים חמים ולציוד טוב ותארזו הכול שישב נוח על הגב. תעברו על כל הרשימה ששלחתי ותוודאו שאתם לא שוכחים כלום. שלא תיתקעו לי בגובה חמש וחצי אלף בלי תחתונים וגרביים!"