על האושר
יש מי שסבורים כי קשה להיות מאושר, ובצדק; אבל קל היה יותר להיעשות מאושרים אילו המחשבות ותוכניות הפעולה היו מקדימות אצל בני האדם את המעשים. אנו נסחפים עם הנסיבות ומתמסרים לתקוות שהן מפיחות, תקוות שאינן מגשימות אלא למחצה את מה שאנו מצפים מהן: איננו מזהים בבהירות את האמצעים שיעשו אותנו למאושרים אלא כאשר הגיל והמגבלות שהטלנו על עצמנו מערימים מכשולים בדרכנו.
ננסה אפוא לסכם את המחשבות הללו העולות בדעתנו באיחור רב: מי שיקראו את המחשבות המובאות כאן, ימצאו את מה שהגיל ונסיבות החיים משׂיאים להם לאט מדי. הבה נמנע מהם לאבד חלק מן הזמן היקר והמועט שיש לנו כדי לחוש ולחשוב, ולהעסיק עצמם באטימת פרצות בספינתם בשעה שעליהם להשתמש בזמן זה כדי להסב לעצמם את ההנאות שהם יכולים ליהנות מהן במהלך ההפלגה.
כדי להיות מאושר צריך אדם להשתחרר מדעות מקובלות, להיות טהור מידות, להיות בריא, לדבוק בחשקים ובמאוויים, ולהיות מסוגל לשגות באשליות, כיוון שאנו חבים את מרבית הנאותינו לאשליה וכיוון שאומלל הוא מי שמאבד אותה. במקום להתאמץ להעלימה על ידי לפיד השכל, הבה ננסה לעבות את המעטה הנוצץ שהיא מכסה בו את מרבית הדברים; הוא נחוץ להם הרבה יותר משנחוצים לגופנו הדאגה לבריאותו והמחלצות.
יש להתחיל בכך שנאמר לעצמנו ונשכנע את עצמנו שאין לנו מה לעשות בעולמנו זה מלבד להצטייד בתחושות וברגשות נעימים. המוראליסטים האומרים לבני האדם: דכאו את מאווייכם ושִלטו ברצונותיכם אם רוצים אתם להיות מאושרים, אינם מכירים את הדרך אל האושר. אדם אינו מאושר אלא בזכות נטיות ומאוויים שבאו על סיפוקם; אני אומרת נטיות, מפני שאין אדם מאושר דיו מכך שיש לו מאוויים, ובהיעדר מאוויים, יש להסתפק בנטיות. לכן צריכים היינו לבקש מאלוהים מאוויים, לוּ אך היינו מעזים לבקש ממנו דבר־מה; ולה נוֹטְר[1] צדק מאוד בבקשו מן האפיפיור פיתויים במקום מחילות.
אבל, יאמרו לי, האין המאוויים מולידים הרבה יותר אומללים מאשר מאושרים? אין בידי המאזניים הנחוצים כדי לשקול באופן כללי את הטוב ואת הרע שהמאוויים עשו לבני האדם; אבל אפשר לציין שהאומללים מוכּרים לנו משום שהם זקוקים לזולתם; משום שהם אוהבים לתנות את צרותיהם ובכך מחפשים מזור והקלה. אנשים מאושרים אינם מבקשים דבר ואינם יוצאים להודיע לזולתם על אושרם; האומללים מעניינים, האנשים המאושרים אלמונים הם.
לכן, שני אוהבים אשר השלימו ביניהם, אשר בא הקץ לקנאתם, אשר התגברו על המכשולים שהפרידו ביניהם, שוב אין הם יאים להופיע בתיאטרון; לגבי הצופים המחזה הסתיים, והמעמד בין רֵנוֹ ואַרְמיד[2] לא היה מעניין באותה מידה (כמו שהוא) לולא ייחל הצופה שאהבתו של רנו תהיה תולדה של היקסמות שצריכה להתפוגג, ואם התשוקה שארמיד מגלה במעמד זה לא הייתה הופכת את אומללותה למעניינת יותר. מניעים אלה הם הפועלים על נפשנו כדי לרגשה בהצגות תיאטרון ובמאורעות החיים. לפיכך מכירים את האהבה לפי הצרות שהיא גורמת יותר מאשר לפי האושר, המעורפל לפעמים, שהיא משרה על חייהם של בני האדם. אבל נניח לרגע קט שהמאוויים יוצרים אומללים רבים יותר מאשר מאושרים, אני אומַר כי עדיין יהיה צורך בהם, משום שזה התנאי שבלעדיו לא יכולות להתקיים הנאות גדולות; והרי לא כדאי לחיות אלא כדי שיהיו לנו תחושות ורגשות נעימים; וככל שהרגשות הנעימים עזים יותר, כן אנו מאושרים יותר. צריך אפוא שנהיה מסוגלים להתאוות, ואני חוזרת ואומרת: אין מאוויים לכל מי שרוצה בהם.
עלינו מוטל להמציא אותם לאושרנו, ודבר זה תלוי בדרך כלל בנו. כל היודע לכלכל היטב את מעמדו ואת הנסיבות שהמזל הציב אותו בהן, מי שהצליח להניח את רוחו ואת לבו במושב של שלווה, מי שמסוגל לחוש את כל הרגשות הנעימים ואת כל התחושות הנעימות הכרוכים במצב מעין זה, הלה הוא בלי ספק פילוסוף מצוין והוא צריך להודות לטבע.
אני אומרת "מעמדו והנסיבות שהמזל הציב אותו בהן", מפני שאני מאמינה שאחד הדברים התורמים יותר מכול לאושר הוא להסתפק במצבך ולהשתדל לעשותו מאושר יותר, ולאו דווקא לשנותו.
מטרתי אינה לכתוב בשביל כל מיני המעמדים וכל סוגי האנשים; לא בכל המצבים מסוגלים לחוות אותו סוג של אושר. איני כותבת אלא בשביל מי שנקראים אנשי החברה הגבוהה, דהיינו, מי שבאו לעולם עם עושר מן המוכן, זוהֵר פחות או יותר, שופע פחות או יותר, אנשים היכולים להתמיד במצבם בלי להתבייש בו, והם אולי אינם בנויים להיעשות מאושרים בנקל.
אבל כדי שיהיו לכם מאוויים, כדי שתוכלו לספק אותם, צריך מן הסתם שתהיו בריאים; זה הנכס הראשון; ונכס זה אינו כה בלתי תלוי בנו כמו שאנו חושבים. כיוון שכולנו נולדנו בריאים ושלמים (כוונתי בדרך כלל) ובנויים לחיות משך זמן מסוים, אין ספק שאם איננו משחיתים את אופיינו על ידי הגרגרנות, על ידי פעלתנות מוגזמת, על ידי הגדשת הסאה, נחיה כולנו בערך עד מה שנקרא ימֵי שנֵי האדם. אני מוציאה מכלל זה מקרים של מוות אַלים שאין אפשרות לחזותם מראש ועל כן מיותר לעסוק בהם.
אבל הן יאמרו לי כי אם תאוותך היא הגרגרנות, אזי תהיי אומללה מאוד; כי אם את רוצה להיות בריאה, יהיה עלייך להגביל את עצמך בלי סוף. לזאת אני עונה כי בהיות האושר מטרתנו, כאשר אנו מספקים את מאוויינו, דבר אינו צריך להרחיקנו ממטרה זו; ואם כאב בטן או שיגרון שמחוללות בנו הגזמותינו ליד השולחן, גורמים לנו כאבים עזים יותר מן ההנאה שמסב לנו סיפוק גרגרנותנו, אזי אנו מחַשבים רע כאשר אנו מעדיפים הנאה מן האחד על חשבון הימנעות מן האחר: אנו מתרחקים ממטרתנו ואנו אומללים באשמתנו אנו. אל לנו להתלונן על שאנו גרגרנים, כיוון שתאווה זו היא מקור להנאות בלתי פוסקות; אך עלינו לדעת להשתמש בה למען אושרנו: דבר זה לא יקשה עלינו אם נישאר בביתנו ואם נדאג שיגישו לנו רק את מה שאנו רוצים לאכול: נקבע לנו תקופות של דיאטה; אם אנו מצפים שקיבתנו תתאווה מתוך רעב אמיתי, כל מה שיובא לפנינו יסב לנו הנאה בה במידה שיעשו זאת מאכלים אניני טעם יותר שלא נחשוב עליהם אלא כאשר לא יימצאו לנגד עינינו. הסתפקות במועט זו שנכפה על עצמנו תעשה את ההנאה לחריפה יותר. אינני מציעה זאת כדי לדכא בנו את הגרגרנות, אלא כדי להמציא לנו הנאה ענוגה יותר. באשר לאנשים חולים, לחדלי אונים שהכול גורם להם אי־נוחות, לאלה יש סוגים אחרים של אושר: שיהיה להם חם למדי, שיעכלו היטב את מזונם, שתהיה להם גישה אל ארון הבגדים, כל אלה הם תענוג בעיניהם. אושר כזה, אם אמנם אושר הוא, חסר ערך מכדי שנעסוק באמצעים להשיגו. דומה שסוגי אנשים אלה חיים במרחב אשר בו כל מה שקרוי אושר, תענוג, רגשות נעימים, אינו יכול להתקרב אליהם. יש לנוד להם, אך אין אפשרות לעשות למענם מאומה.
כאשר השתכנעת סופסוף כי ללא בריאות לא תוכל להתענג על כל הנאה או קניין, תסכים בלי קושי להקריב כמה קורבנות כדי לשמר את בריאותך שלך. אני משמשת דוגמה לכך, זאת אוכל לומר. יש לי מזג טוב מאוד; אך איני חסונה כל עיקר, ויש דברים שלבטח יערערו את בריאותי. כזה הוא היין למשל, וכל הליקרים למיניהם; אסרתי אותם על עצמי מאז ראשית נערותי; יש לי מזג של אש, וכל שעות הבוקר אני מציפה את עצמי בנוזלים; לבסוף, אני מתמסרת לעתים תכופות מדי לגרגרנות שאלוהים חנני בה, ומפצה על הפרזות אלה על ידי דיאטות מחמירות שאני כופה על עצמי ברגע שאני חשה אי־נוחות ראשונה, דיאטות שהרחיקוני תמיד ממחלות. דיאטות אלה אינן עולות לי במאומה, כיוון שבזמנים אלה אני נשארת תמיד ספונה בביתי בשעת הארוחות; ומאחר שהטבע נבון דיו שלא לתת לנו תחושות של רעב כאשר אנו מעמיסים עליו מזון, גרגרנותי אינה מגורה כלל בנוכחותם של מטעמים. איני מונעת מעצמי דבר כאשר איני אוכלת, ואני משיבה את בריאותי על כַּנה בלי שהדבר יעלה לי בהימנעות.