הקדמה
צליל האזעקה חתך את דממת הבוקר המוקדם של שבת של שמחת תורה תשפ"ד. הצליל המעיק והמוכר הגיע בהפתעה גמורה.
"מה נסגר? דרום? צפון?" מצאתי את עצמי מדברת לעצמי תוך כדי שאני דוחקת בבן זוגי לקום מן המיטה וממהרת לחדרו של בני, תושב דרום הארץ, שהתארח אצלנו בחג הסוכות והיה שקוע בשינה כה עמוקה שנדרש ממני לשכנע אותו לקום.
הרהרתי עד כמה ההוויה הישראלית גורמת לגוף ולמוח להתחבר בשניות במצבי חירום לעומת ימים כתיקונם שבהם לוקח לי רגעים ארוכים להתחבר למציאות של היום החדש ואני עושה זאת בקצב משלי. אנחנו בממ"ד דוממים, מנסים לדלות פיסות מידע מבליל הידיעות בטלפונים הסלולריים שהכו את כולנו בתדהמה. מחבלים? נוח'בות? בשטח ישראל? בדרום? הסיוט בהתגלמותו. מה יש לנו עם חודש אוקטובר? נזכרנו בהפתעה הגמורה של מלחמת יום הכיפורים ב־6 באוקטובר 1973 ובאזעקות שפילחו את האוויר ביום הקדוש.
"מה התאריך היום?" שאלתי את בן זוגי.
"7 באוקטובר," הוא השיב — חמישים שנה ויום אחרי ההלם ההוא.
יום הולדתו חל ב־6 באוקטובר. כבר פעמיים שהוא "חוגג" יום הולדת עם פרוץ קרבות: ביום כיפור השחור ההוא ובערב שמחת תורה 2023.
את האסון הנורא של 7 באוקטובר 2023, השואה השנייה, לא נשכח לעולם — המתקפה הקטלנית ביותר של ארגון טרור על מדינת ישראל מאז הקמתה, שהחלה בשעה 6:29 בבוקר החג, והיום שבו נרצחו הכי הרבה יהודים מאז השואה. אני חשה שהדם אוזל מהגוף למשמע הידיעות המזוויעות. קטעי השיחות מהממ"דים ביישובי העוטף קורעי לב. אני מרגיעה את עצמי שתכף הכול יסתדר ומגישי החדשות יעמדו על טעותם בדיווח ושגם אם הייתה מתקפה היא בוודאי תסתיים לטובתנו, כי איך יכול להיות אחרת? הרי תמיד כך היה.
אני נצמדת לחדשות, שואבת כל פיסת מידע, מקווה שהגרסאות מתעתעות, שזה לא ייתכן, הרי ישראל חזקה וצה"ל חזק ואיך יכול להיות שמוצבים ובסיסים של הצבא על הגבול נכבשו, תצפיתניות נרצחו על משמרתן, פסטיבל נובה בדרום הפך באחת לשדה קטל, משפחות שלמות נרצחו בקיבוצים וביישובי העוטף ומחבלי הנוח'בה מטיילים על המדשאות ובשבילי הקיבוצים שרק יום קודם, בערב שמחת תורה, היו מלאים בעגלות ילדים ובקול צחוקם המתגלגל ומשפחות הסבו בשמחה אל שולחן החג עם אורחים רבים שהגיעו אל העוטף. פשטה שמועה שמאות אזרחים נחטפו לעזה, בקלות בלתי נסבלת, הובלו אליה על הטנדרים הלבנים שפרצו לשטחנו דרך הגדר.
"איפה כולם?" אנחנו שואלים את השאלה שנותרת ללא מענה, "הרי יש מי שתפקידו לשמור על גבול הדרום."
לקח זמן להבין את התפקיד שזק"א ושירותי ההצלה ממלאים בשטח, וערוצי הטלוויזיה שידרו מסביב לשעון את פשעי האנושות שנעשו בחצר הקדמית שלנו, בנגב המערבי, את התמונות של המכוניות שחנו בצידי הדרך עם הגופות הפזורות או הלכודות, את מבטי ההלם והתחינה בעיניהם של החטופים המובלים לעזה כצאן לטבח בסרטי הווידאו של חמאס. הבנו שאנחנו בסרט אחר. המוח מסרב להאמין, הלב דואב. דיווחים מתחילים להגיע על יותר משלושת אלפים מחבלי נוח'בה שפרצו את המעצור, חלקם אספסוף, תוך כדי ירי רקטי על המרכז והדרום בהיקף חסר תקדים. המתקפה שבה נרצחו אלף מאה שישים ושלושה בני אדם, רובם אזרחים ישראלים, ונפצעו כמעט אלפיים, הותירה אותנו פעורי פה, והסבר אין. אומנם בתוך שלושה ימים חזרה השליטה לישראל, אך הלב הפצוע ממשיך לדמם מאז ומסרב להאמין שישראל הגדולה והחזקה, המדינה הבטוחה בעולם, הייתה חסרת אונים במשך שעות שהתמשכו ליומיים־שלושה ומושיע אין.
את הספר כתבתי באנגלית כשפת מקור. לאחר מספר ימים או שבועות, מתוך ערבול זמנים ומאורעות, באבחה אחת, התעורר בי משהו. לצד הכאב העמוק, עלה בי זעם על הברוטליות הבלתי נתפסת כלפי אזרחים חפים מפשע, על שלילת הכבוד וחילול הגופות ועל שתיקת העולם, אותו עולם ששתק במהלך השואה ההיא, שהיינו בטוחים שלא תחזור עוד. הספר הפך לתשובתי לכל אלה. רציתי שכל העולם ידע, שיבינו, שיזדהו, שיאהבו אותנו, או לפחות שיפסיקו לשנוא ולראות את ישראל כמדינה כוחנית שרוצה להשתלט ולהרוג. החלטתי לנצל את יכולתי בכתיבה בשפה האנגלית והסתערתי על המשימה, לא לילה ולא יום. הדמויות צמחו ועלו, בהדרגה, מתוך כבוד לדמויות האמיתיות שבעל כורחן הפכו לפנים מוכרות בכל בית בישראל, מושפעות מהמאורעות אך עומדות בזכות עצמן.
הדמויות בספר מגלמות את כל מה שהכרתי ממורשת הקרבות והגבורה האזרחית כישראלית, את אלה שיצאו להגנת המולדת דור אחר דור, לפני הקמת המדינה, במלחמת הקוממיות ובכל המלחמות שאחריה. כך צמחו דמויות כמו סרן טל סיני, לוחם עשוי ללא חת ובעל עקרונות, או דוד, שצמח משדות הקיבוץ והפך לאלוף בצה"ל, והחטופים, שעוצמתם נתגלתה במנהרות עזה והם בכלל לא ידעו שהם כאלה — כמו לאורה בת התשעים וארבע, שורדת שואה בעצמה. כתיבת הספר הייתה לעיתים כואבת, לעיתים מלאת תקווה, אך כל העת מונעת בצורך להאיר את האמת כדי שהעולם יתפוס את שקרה במציאות, יבין את מלחמת הקיום הניצבת לפתחנו, כדי שהאמת לא תישכח או תעוות לעולם.
עלילת הספר, הדמויות, השמות, המקומות ויתר הפרטים — כולם פרי הדמיון. לשמות היישובים בחרתי את שמות שבטי ישראל כדי להדגיש את הקשר למקורות ולהיסטוריה של עם ישראל ולהאדיר את הרגש והמשמעות המקושרים אליהם. בעזרת הדמיון שמרתי על הפרטיות של החטופים ומשפחותיהם וכל מי שיכול להיות מושפע, אך נתתי מקום לכאב ולאובדן של האזרחים והלוחמים מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, והתוצאה — אמת סיפורית מבוססת על המציאות. הדמויות בספר הן עדות לחוסן ולרצון החיים גם לאחר הפגיעה הקשה בגאווה הלאומית, לרוח האדם והעם, לישראליות.
בהצדעה לארבע מאות שישים ושישה החיילים שנפלו במערכה בעזה ואיחולי החלמה לאלפיים ושמונה מאות הפצועים.
המחברת
פרק 1
קיבוץ בנימין, 6 באוקטובר
האורות זהרו בביתם של גאיה וחגי בקיבוץ בנימין עת אירחו את בני המשפחה לארוחת ערב חגיגית לרגל שמחת תורה. הערב חגגו שמחה כפולה: יום הולדתה התשעים וארבעה של סבתא לאורה וקבלת פנים לתמר הקטנה, בתם השלישית — תינוקת מתוקה שהגיחה לעולם כולה חיוכים ואור.
גאיה חשה אושר עמוק למראה המשפחה המכונסת סביב שולחן החג: הוריה דוד ומירי, אחיה אלון, חמותה טלי, אחיו התאום של חגי — דור, ובת זוגו רונה. רחלי, אלמנתו של יגאל — אחיו הבכור של דוד שנהרג במבצע "דין וחשבון" — הגיעה עם ילדיה, גל ויאיר. הבית התמלא אהבה וצחוק בשעה שחגגו את היותם יחד, ובליבם תמיד נותר אותו חלל שנפער לאהובים שחסרים כל כך.
גאיה הצטערה שסבה האהוב יצחק לא יזכה להכיר את תמר שֶׁכן הלך לעולמו חודשים ספורים לפני לידתה. היא גם התגעגעה לאחיה גיל, שלא הצליח להגיע לארוחה.
"היי גאיוש," היא שמחה לשמוע את קולו של אחיה האהוב גיל בטלפון שבוע קודם לכן.
היא התפלאה שהתקשר אליה בשעת ערב מוקדמת זו, כשהיא עסוקה בארוחת הערב וההכנות להשכבת הילדים.
"גילי, מה קורה?" שאלה אותו בעליצות.
היא אהבה את הרגישות שלו ואת הקשר המיוחד שלו לילדיה. היה נדמה לה ששמעה אי נוחות בקולו.
"גאיוש," גיל ניגש היישר לעניין, "לא אוכל להיות איתכם בארוחת החג, אני אפילו לא יודע איך להגיד לך את זה, פסטיבל נובה נופל על ערב שמחת תורה, ואת יודעת שלא אסלח לעצמי אם אחמיץ אותו, אני מחכה לו כל השנה. מצד שני..." הוא קטע את המשפט.
"אין צד שני," השיבה לו גאיה בנחישות, "ברור שאתה נוסע לפסטיבל, הרי המוזיקה זורמת בעורקים שלך מאז שהיית קטנטן וזה המקצוע שלך," היא המשיכה, "נשלים בפעם אחרת, אתה תמיד מוזמן אלינו לכל סוף שבוע שתרצה."
"תודה, גאיוש," ענה לה גיל, והיא חשה בליבה איך ריאותיו מתמלאות שוב באוויר.
בני המשפחה של גאיה וחגי התגוררו באותו קיבוץ, כל אחד חי בשכונה אחרת. טלי, אימו של חגי, גרה סמוך ללאורה, באזור הוותיקים של הקיבוץ. דור ורונה התגוררו בשכונת הרווקים והחיילים וכך גם יאיר, ואילו חגי וגאיה גרו בשכונה שהוקצתה למשפחות צעירות. בשל סדר יומם העמוס הצליחו להתכנס בעיקר בסופי שבוע. השיחות סביב השולחן קלחו תמיד בטבעיות ונסבו סביב מאורעות השבוע החולף, השמחות בקיבוץ ולעיתים סביב המצב במדינה. הערב הם התרגשו במיוחד לארח את דוד ומירי, הוריה של גאיה, שהגיעו מתל אביב. דוד וטלי, שהיו חברים קרובים עוד מימי הגן בקיבוץ, נהגו להעלות זיכרונות משותפים. במיוחד נהנו לעקוץ זה את זה לגבי הגילוי המשעשע שילדיהם, גאיה וחגי, הפכו לזוג.
"גאיה, איך אמרת שקוראים לו?" שאל דוד את בתו כשסיפרה לו על בן הזוג החדש שלה, בת צחוק מרחפת על שפתיו, "מישהו מהקיבוץ? איך אמרת שקוראים לו? חַגַּי?"
"כן, אבא," השיבה מבלי לייחס חשיבות להבעת פניו, "אבל אני קוראת לו חַגִּי."
מוחו של דוד החל לקדוח. הוא נזכר בטלי, חברתו הקרובה מהילדות, ובתאומים שלה — היה נדמה לו ששמו של אחד מהם חגי. הוא זכר שביקר אצלה במהלך ימי השבעה אחרי נפילתו של דורון. את דורון הכיר אך מעט, אבל התרשם מאוד מהתאומים שהיו אז בני שמונה־עשרה בלבד. הם היו זהים לגמרי והוא לא הצליח להבחין מי מהם חגי ומי דור. מה שהבין מהשיחה איתם, שאחד מהם חולם להיות טייס קרב והאחר מגדל עגבניות שרי בחממה בקיבוץ וחולם להיות חקלאי.
"אני מכיר אותו מילדות," אמר דוד ושפתיו התעקלו בחיוך משועשע, "הוא הבן של טלי, חברת ילדות שלי מהמשק."
כשחגי הציג לראשונה את גאיה בפני אימו טלי וסיפר לה שהיא "לקוחה חוזרת" בקיבוץ בנימין כי אביה גדל בו, טלי הבינה מייד שמדובר בבתו של דוד. גאיה ירשה מאביה את עיניו התכולות והטובות וגם את החיוך מאיר הפנים שגרם לכולם להתאהב בו.
בכל פעם שדוד ומירי הגיעו לביקור, גאיה וחגי נהגו לפנות עבורם את חדר השינה הראשי ולעבור לחדרים הקטנים של הילדים. אחיה הצעיר, אלון, התארח אצל דור ורונה בדירה שלהם וכך גם גיל, היחיד שנעדר מהארוחה.
האווירה בדירה הקטנה והחמימה הייתה אוסף של רגעים משפחתיים של פרגון הדדי, אהבה ושמחה. גאיה וחגי אירחו גם שני חיילים בודדים שאימצו ושעלו לבדם לישראל והתגייסו לצה"ל. עם הזמן הפכו השניים לבני בית של ממש. סשה, שהגיע מבלארוס, משרת בחיל השריון, ורות, שעלתה מארצות הברית, משרתת כחובשת קרבית. שניהם משובצים בבסיסים בדרום הארץ.
המנות זרמו מהמטבח ללא הרף. את כולן הכינה בקפידה גאיה — אחות מוסמכת בבית החולים סורוקה — שמצאה סיפוק רב בבישול ואפייה עבור בני משפחה וחברים. לפתיחת הסעודה הגישה סלט קפרזה שכלל עגבניות שרי טריות, גבינת מוצרלה ובזיליקום ברוטב בלסמי סמיך, ולצידו פטריות ממולאות בתערובת נהדרת של גבינת שמנת, עשבי תיבול ופירורי לחם. למנה העיקרית הכינה חזה עוף ברוטב לימון וחמוצים, סלמון אפוי ברוטב לימון־שמיר רענן, פסטה צבעונית עם ירקות טריים ברוטב קליל וסלט טרי וריחני מירקות מובחרים מהאדמות הפוריות של יישובי העוטף. עבור רונה, הצמחונית שבחבורה, הקפידה גאיה להכין תבשיל מוקפץ של ירקות ברוטב עשיר בטעמים.
המשפחה התענגה על המטעמים שהמשיכו לזרום מן המטבח, ולא פחות — מצחוקם של הילדים והשיח הקולח של הצעירים. החלון היה פתוח לרווחה ורוח נעימה ליטפה את המסובים. בסתר ליבם כבר חיכו לקינוחים של גאיה, בהכירם היטב את כישרונה המיוחד להפתיע ולרגש. תחילה היא הגישה סורבה מנגו מרענן בכלי זכוכית מהודרים.
"וואו!" צעקו כולם, "גאיה, את אלופה אמיתית!"
היא הודתה לכולם וממש באותו הרגע חגי הגיע, נושא בידיו מגש ענק ועליו עוגיות בראוניז בקרם שוקולד, פאי לימון עדין חמצמץ־מתקתק וגלידה ביתית בטעמים מגוונים. מירי, אימה של גאיה, הביטה בבתה בהערצה.
"איך מצאת זמן לכל זה עם שלושה ילדים קטנים בבית ועבודה מלאה בבית החולים?" קראה בהשתאות, "אני כל כך גאה בך," הוסיפה, ושאר הנוכחים מחאו כפיים לגאיה בחום, בעיניהם הערצה גלויה.
לאחר הארוחה, כשהאורחים עברו לסלון בציפייה לעוגת יום ההולדת והמשקאות החמים, גאיה החלה לפנות את השולחן עם חגי. אף שאימה מירי וחמותה טלי ניסו בכל כוחן לסייע לה, היא סירבה לקבל עזרה.
"ברוך השם שיש לי את חגי, הוא העזרה הכי טובה שלי. עכשיו תשבו, תיהנו ביחד — הרי מזמן לא התראיתם," אמרה בתקיפות רכה.
מנקודת התצפית שלה במטבח נשאה גאיה את עיניה לעבר הסלון והסתכלה על משפחתה שלנגד עיניה — ארבעה דורות קשורים זה לזה בחוטים של אהבה וערבות הדדית. מרכז הכובד הקרין מדור הביניים — אותו דור שאליו השתייכו גאיה וחגי.
גאיה וחגי, אלון, דור, רונה, אור ושני החיילים הבודדים שחלקו איתם את הערב — כולם היו בתחילת דרכם, רוקמים חלומות לעתיד בגלוי ובהיחבא. גאיה הרבתה לחלום על היום שבו יתחתנו כולם וילדיה יגדלו מוקפים בבני דודים וייצרו יחד חבורה משלהם. היא ניעורה מהרהוריה וחזרה להווה.
"חגי, בוא נזדרז — הגיע הזמן לעוגה ולנרות!"
חגי עמעם את האורות בחדר וגאיה חשפה את עוגת יום ההולדת של סבתא לאורה, עוגת שוקולד חמה, ולצידה רוטב פטל חמצמץ. היא עוטרה בתשעה נרות — אחד לכל עשור — ושמה של לאורה נכתב עליה בקרם לבן. עוגה קטנה תואמת נועדה לתמר הקטנה, התינוקת הרכה שנולדה זה עתה — עוגת שוקולד ועליה נר אחד בלבד כסמל לשנה הבאה, לפי המסורת המשפחתית. לאורה התרגשה עד דמעות.
"חגי," אמרה לו ברוך, "אולי תציע לי לעצום עיניים ולבקש משאלה?"
הוא הנהן בעידוד: "בטח, סבתא."
"אבל מה כבר אפשר לבקש בגילי?" הרהרה בקול, "בריאות וימים טובים לכולנו — ושאזכה להיות כאן גם בשנה הבאה, איתכם.״
מחיאות הכפיים הדהדו זמן רב בין כותלי הבית שידעו שמחות ואהבה. לא נותרה עין יבשה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
