פופולרית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פופולרית
מכר
מאות
עותקים
פופולרית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פופולרית

5 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מאיה ון-ווגנן

מאיה ון־ווגנן היתה בת 16 כשספרה פופולרית יצא לאור בארצות הברית. הספר זכה לתגובות נלהבות ואף הגיע למקום הראשון ברשימת ספרי הנוער רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". חברת הסרטים של סטיבן שפילברג, "דרימוורקס", רכשה את זכויות ההסרטה לספר.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

וככה אני פותחת בניסוי הגדול שלי. בכל חודש בשנת הלימודים הקרובה אני הולכת למלא אחר עצותיה של בטי קורנל באחד הנושאים שבספר שלה: תזונה, שיער, איפור, יציבה נכונה וגישה לחיים, וגם בנושאים אחרים – מביכים ומסובכים ככל שיהיו.

מאיה ון־ווגנן בדיוק התחילה ללמוד בכיתה ח' כשהגיע לידיה ספר עצות משנות ה־ 50 : "המדריך של בטי קורנל לנערה הפופולרית". מאיה מגיעה להחלטה שתשנה את חייה יותר מפעם אחת: היא תמלא אחר העצות בספר ותכתוב יומן שיעקוב אחר התגובות ואחר התוצאות. במהלך הניסוי ענדה מאיה מחרוזת פנינים ולבשה גרבונים לבית הספר, הצטרפה לכל שולחן ושולחן בקפטריה כדי להכיר אנשים אחרים וגילתה שגם אם עברו הרבה שנים מאז שנות ה־ 50 של המאה הקודמת, יש כמה דברים שמעולם לא יצאו מהאופנה. ביטחון עצמי, למשל.

מאיה ון־ווגנן היתה בת 16 כשספרה פופולרית יצא לאור בארצות הברית. הספר זכה לתגובות נלהבות ואף הגיע למקום הראשון ברשימת ספרי הנוער רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". חברת הסרטים של סטיבן שפילברג, "דרימוורקס", רכשה את זכויות ההסרטה לספר.

 "גיקית, אבל לא חנונית – מאיה ון-ווגנן היא נערה מרשימה וכנה כפי שהיא מצחיקה, שנונה ומוכשרת להדהים. היא הדבר האמיתי, חברים. הג'ון גרין של הדור הבא."
- מרגרט סטוהל, אחת ממחברות הסדרה "יצורים יפהפיים".

פרק ראשון

ספטמבר - בעיות גזרה
 
כמעט לכל נערה היו... בעיות גזרה בשלב כלשהו בחייה... הסיבה לכך היא שכנערה, גופך נמצא עדיין במצב נזיל - הוא עדיין לא הפסיק לגדול לפרק זמן ארוך מספיק כדי להגיע לאיזון טבעי... אך העובדה שגופך חסר מנוחה ומסרב להתייצב אינה סיבה להתייאש מהגזרה שלך. זאת בסך הכול שאלה של כוח רצון.
 
יש לי מראה ממוצע. תאמינו לי שאני לא מתלוננת. כל חיי שמחתי מאוד להיות בלתי־נראית. כשאנשים מרושעים שוכחים שאני קיימת, העולם הוא מקום הרבה יותר עליז. אבל בזכות בטי הדברים השתנו. עכשיו אני רוצה לפרוח, ולא רק לשרוד.
מאז שהייתי קטנה, תמיד היתה לי פָּנְזָה, בטן בספרדית. הגודל שלה השתנה, אך לאורך השנים היא תמיד ליוותה אותי. כשהייתי בבית ספר יסודי, בני הדודים שלי היו נועצים אצבעות בכרס המיניאטורית שלי, מה שבדרך כלל גרם לי להתחבא בחדר שלי ולבכות, בחברת ספר וחטיף שוקולד. מן הסתם, הרגלים רעים מתחילים בגיל צעיר.
בקיץ האחרון גבהתי קצת, מה שצימצם מעט את הפָּנזה שלי. נהדר להרגיש שהבגדים יושבים עלי טוב יותר, אבל אני עדיין מודעת עד כאב למראה ולמשקל שלי. אם כי אני לא לבד בסבל הזה. אני לא מצליחה לחשוב על אף בת שאני מכירה שבאמת שמחה במשקל שלה. הבנות מנבחרת הכדורעף אוכלות כמויות מזעריות כל כך, שבקושי נשאר מהן משהו. הן ישפילו בפומבי כל חברה בקבוצה שתגיע לבית הספר בג'ינס סקיני שירמוז על קיומה של גומה כלשהי בעור. "ולריה שמנה! ולריה שמנה!" הן צועקות במקרים כאלה.
חוץ מאשר בקבוצות הגבוהות ביותר בסולם הפופולריות, רוב האנשים בבית הספר שלי מעוגלים יותר. אני חושבת שזה משקף את ההבדלים בין אלה שבראש שרשרת המזון לבין אלה שבתחתית. זאת סיבה נוספת לכך שאני צריכה להיפרד לשלום מהפָּנזה שלי. היא לא יכולה להצטרף אלי בדרכי למעלה.
 
יום חמישי, 1 בספטמבר
אני פותחת את הספר הדהוי שלי כהכנה לחודש הראשון לניסוי. אני מרגישה כאילו אני עולה על אונייה, בדרך להפלגה מעבר לים. אני מעבירה את האצבע לאורך תוכן העניינים, ומתפללת שהפעם זה לא ייגמר כמו ב"טיטניק".
 



 
אני קוראת את הפרק הראשון, "בעיות גזרה", ומדגישה נקודות חשובות:
 
1. התחילי בהסקת מסקנות מושכלת לגבי בעיות הגזרה שלך. גלי את גופך.
 
זה די קל. שום מותניים, שום חזה, שום קימורים. טוב, האמת היא שיש לי קימורים, אבל הם מתחילים במרכז ופונים החוצה.
 
2. הקפידי להתייעץ עם הרופא שלך לפני שאת עושה תוכניות לירידה במשקל.
 
זאת לא בעיה בשבילי. לפני שנה ביקרתי אצל רופאה חדשה, שאמרה לי שאני "כמעט במצב של השמנת יתר". ההמלצה הכואבת והלא־מדויקת שלה נותנת לי עכשיו את האישור שאני צריכה כדי להתחיל בדיאטה.
 
3. ...חשוב לספור את הקלוריות שאת צורכת בין ארוחות, ממש כמו את אלה שאת צורכת בארוחות עצמן. למען האמת, קרוב לוודאי שרובכן כלל לא תזדקקו לדיאטה אם תצמצמו את ארוחות הביניים.
4. יש להביא בחשבון את הזלילות במסיבות, במיוחד במפגשים שקשורים למועדון מסוים ובמפגשים חברתיים כלליים.
5. אם את באמת רוצה גזרה טובה, את חייבת לאכול ארוחת בוקר.
6. ...כל סוג של אוכל מטוגן הוא משמין.
 
אוקיי, זה לא מסובך. בטי קורנל גם מספקת תפריטים אפשריים, שאני בהחלט מתכוונת לנסות. בסוף־השבוע של חג העבודה אני מתכוונת לפצות את עצמי כמו שצריך, וביום שלישי בבוקר אתחיל בדיאטה. בהצלחה לי!
 
יום שישי, 2 בספטמבר
אני רצה כאילו אין מחר. ההסעה הביתה תצא בכל רגע, ואני לא על האוטובוס. הטמפרטורה בחוץ היא מעל 32 מעלות, וכתמי זיעה דוחים כבר מתחילים לפרוח מתחת לבתי השחי שלי. מקסים.
אחד המאבטחים מחוץ לבית הספר צורח אלי, אבל אני מתעלמת ממנו. מאחר שאנחנו נמצאים על הגבול בין טקסס למקסיקו, הם רק אמורים לוודא שאף אחד לא מבריח סמים. ואני לא. אני רואה את קנזי זוקפת אלי גבות דרך אחד החלונות המלוכלכים של האוטובוס. הנהג לא נראה שמח לפתוח את הדלת וממלמל משהו בספרדית כשאני עולה ומתנשפת בקול. כמה תלמידי כיתות ו' מצחקקים.
"וואו, את נראית כמו מטומטמת."
"הַיי, קנזי," אני פולטת. אני שוקעת במושב שמאחוריה ומנסה ליישר את הקוקו העייף שלי.
"למה רצת?" היא יורקת את המילה האחרונה. קנזי היא חצי קוריאנית, יש לה אופי פרוע, שיער מתולתל, היא מתה על רוק כבד ונגעלת עמוקות מרוב סוגי הפעילות הגופנית.
"עשו לנו מדידות בשביל התלבושות למקהלה." גברת צ'רלס, האחראית על המקהלה, פשוט ניחשה את המידה של כל אחד מאיתנו והכריזה אותה במיקרופון. המידה שהיא ניחשה לגבַּי ממש עצומה. אולי זה אמור להיות רמז בשבילי.
"עוד סיבה שאני שמחה לא להיות חלק מהגיהינום הזה," קנזי מכריזה. היא בתזמורת בית הספר מאז כיתה ו'. היא מנגנת באבוב, אבל הכלי שלה לא איתה היום כי היא הפילה אותו במסדרון "בטעות", והוא "כאילו, אממ, מין, סוג של" נשבר.
הפעם הראשונה שפגשתי את קנזי היתה ביום הראשון ללימודים לפני שנתיים. היא ישבה לבד, למותניה חגורה מכוסה ניטים, והשיער המקורזל שלה היה אסוף בקוקו מאיים. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה, "אלוהים, אני מקווה שהיא לא תהרוג אותי." עם הזמן היו לנו יותר ויותר שיעורים ביחד ודי מהר נהיינו חברות, אם כי היה ברור שהיא עדיין מסוגלת לגמור אותי במכות. היא ממש מגניבה, אפילו שהיא די אפלה. היא הפוכה ממני בכל מובן כמעט, אבל היא אחד האנשים היחידים שאיתם אני מרגישה שייכת.
בגלל תווי הפנים ההיספניים והעור הבהיר שלי, שואלים אותי הרבה אם אני מקסיקנית. אני עונה שאמא שלי חצי מקסיקנית, ככה שאני רבע. האמת היא שלאמא שלי יש שורשים אנגליים, צרפתיים, ספרדיים, יהודיים, אינדיאניים־מקסיקניים ואפריקניים. אני לא בטוחה איך מגדירים תערובת כזאת, אבל אצלה זה יפהפה. בנוגע אלי, בבית ספר ש־98 אחוזים מהתלמידים בו הם היספנים, אין לי דנ"א מתאים כדי להיות חלק מהקבוצה הלטינית. הקטע האירוני הוא שכשאני מתרחקת מהגבול, אני מחשיבה את עצמי למקסיקנית.
אולי מכיוון שקנזי קוריאנית, שאני לא מקסיקנית מספיק ושאף אחת מאיתנו לא יודעת מספיק ספרדית כדי לקבל הַכְוונה לשירותים, חיברה בינינו העובדה ששתינו לא מתאימות לשום מקום אחר.
אף על פי שקנזי היא לא הטיפוס של מלחמת־כריות־במסיבות־פיג'מות, תמיד הערכתי את הכנות שלה. אם יש לי גוש נזלת באף, היא אומרת לי. אם הרוכסן שלי פתוח, היא ממהרת לספר לי.
"מאיה," היא אומרת עכשיו, "את נראית נורא. כאילו, ממש."
לא קל למצוא חברים כאלה.
הילדים מכיתה ו' בוהים בנו מעל משענות המושבים בעיניים פעורות. "הם נראים כל כך תמימים," אני אומרת. הם מגחכים בקולות החורקים שלהם.
"לא לאורך זמן," קנזי אומרת בחיוך. היא פונה אליהם ויורה בלי בושה רפש שכולל שמות תקניים של איברי גוף ותפקודים ביולוגיים.
אני קוברת את הפנים בין הידיים שלי. אני מנסה להשתיק אותה, אבל קנזי צוחקת חזק כל כך שהיא לא שומעת כלום.
בדיוק לפני שאנחנו מגיעים לתחנה שלי, אחד הילדים מכיתה ו' מסתובב אחורה ויורק עלי.
השבוע הראשון של הלימודים עבר, נשארו רק עוד אינספור.
ובכל זאת, השנה הזאת תהיה שונה. השנה יש לי תוכנית.
 
*
 
אני פותחת את הדלת הקדמית.
"הַיי, מותק!" אמא קוראת מהמטבח. להפתעתי אני מוצאת קופסה של מאפי תפוחים על הדלפק. אני מזהה את התווית הצהובה העליזה שמכריזה "60 אחוז פחות". אני רואה גם שקית של עוגיות יבשות וכיכר לחם קינמון עם צימוקים. על כולם מופיעה התווית הצהובה. וטבלת קלוריות ארוכה.
"עשיתי קניות בלי לאכול ארוחת בוקר," אמא אומרת. "שמעתי שזה משפיע על מה שקונים."
אני מהנהנת בהבעה רצינית.
"אבל אל תדאגי," היא ממשיכה, "הכול היה במבצע."
לאמא יש רומן לא ממש סודי עם אוכל. "היה יכול להיות יותר גרוע," היא אומרת. "הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית או מכורה לקוקאין." היא בעיקר קונה שוקולד. כשהייתי קטנה הייתי מוצאת את מצבורי הממתקים שלה. הם תמיד היו במקומות שאבא שלי לא היה חושב לחפש בהם, כמו ארון חומרי הניקוי או מגירת הירקות. אבל אמא מתאמנת בחדר כושר חמש פעמים בשבוע ונראית די טוב.
"איך עבר עלייך היום?" היא שואלת.
אני מסתכלת על כפות הרגליים שלי. "מישהו מכיתה ו' ירק עלי."
היא נושכת את השפה כדי להתאפק לא לצחוק. "אז טוב שהגיע סוף־השבוע, מה?"
אני מהנהנת ולוקחת מאפה תפוחים מהקופסה. נטליה, אחותי האוטיסטית בת החמש, נכנסת פנימה עם פרצוף מכוסה פירורים. די ברור שהיא כבר נהנתה מהמאפה שלה.
"תאכלי מהר, מאיה," אמא אומרת. "צריך לגמור אותם לפני שאבא שלך יגיע."
 
*
 
אבא פותח את הדלת בערך שעה מאוחר יותר. הוא מרים ידיים בתנועת תבוסה וצועק, "טוב, עכשיו אנחנו רשמית הווגננים השמנים!" זה שונה מאוד מה"שלום לכולם!" או ה"התגעגעתי לכולכם" הקבועים שלו. כנראה היה לו יום קשה. המצב באוניברסיטה קשה מאוד, והם נערכים לפיטורי מרצים.
"סליחה?" הקול החזק של אמא מצטלצל באוויר.
ברודי, אחי בן התשע, משתופף בכניסה עם בננה ביד. העיניים שלו פעורות. הוא די רגיש לגבי המשקל שלו והמהירות שבה הבגדים נהיים קטנים עליו. בדרך כלל הוא הנמען להרצאות מסוג "אתם־יודעים־שהרגלי־האכילה־שאתם־מפתחים־כילדים־נשארים־איתכם־כל־החיים" של אבא.
"אמרתי שעכשיו אנחנו רשמית הווגננים השמנים. הלכתי לרופא היום והוא אמר שאני צריך לרדת במשקל. כולנו צריכים לרדת במשקל."
"סליחה?!" עכשיו אמא כבר די כועסת. לקול שלה מתגנבת הנימה המסוכנת שמראה שהיא על סף התפוצצות. תוכנית המשקל של אבא כנראה מתייחסת לשלושה אנשים. כמו שאמרתי, אמא מתאמנת, ונטליה לא מפסיקה לזוז ככה ששרירי השוקיים שלה הם כמו סלעים.
אני עולה למעלה כדי לא לשמוע את מריבת הלחישות של אמא ואבא. ברודי בוהה בפָּנזה שלו בעיניים פעורות.
"נו באמת," אני אומרת. "אתה בסך הכול עובר תקופה שמנמנה. גם לי זה קרה כשהייתי בת תשע." אני לא מציינת שהתקופה שלי עוד לא הסתיימה, אבל זה בסדר לכופף את האמת כשמנסים לחזק למישהו את הביטחון העצמי.
הוא מחייך חיוך מריר.
אולי זה טוב שאני מתחילה את הדיאטה של בטי קורנל ביום שלישי. זה בהחלט ישמח את אבא. בכל מקרה, אני לא מוכנה להתחיל לחתום בשם מאיה "שמנה" ווגנן.
 
יום שני, 5 בספטמבר
רבות מכן מביאות ארוחת צהריים מהבית וקונות קרטון חלב בקפטריה. זוהי דרך טובה להימנע מפיתויים - אתן אפילו לא צריכות לעבור ליד הטור הארוך של מנות מעוררות תיאבון... כל שילוב אפשרי של שלוש או ארבע מהמנות הללו ייצור ארוחת צהריים בריאה, וככל הנראה גם קלה ונוחה לנשיאה...
 
1. ביצים קשות.
2. מכל קטן של גבינת קוטג'.
3. פרוסה אחת של לחם חיטה מלאה או שיפון...
4. פירות טריים (אתן יכולות לאכול פירות רבים).
5. כריך גבינה צהובה, הרבה חסה - בלי מיונז - עם לחם חיטה מלאה או שיפון.
6. כריך עם בשר דל שומן כלשהו.
7. מרק עוף.
8. חלב.
 
אני אורזת ארוחת צהריים המורכבת מחצי כריך, רסק תפוחים וביצה קשה. אני לא כוללת בה בשר משום סוג כי אני צמחונית מגיל שמונה, הודות לספר "חוות הקסמים", לתוכי שלי ולמקרה קשה של וירוס בטן.
יש בי רגשות מעורבים לגבי תחילת הדיאטה שלי מחר. אני אמנם מתרגשת מהאפשרות לרדת במשקל, אבל גם עצובה שלא אוכל לאכול כמה שמתחשק לי, כמו תמיד. נקווה שהכול ילך טוב!
 
יום שלישי, 6 בספטמבר
מצחיק לחשוב שאנחנו חיים בקצה הדרומי ביותר של ארצות הברית, עם המטבח המקסיקני המעולה שלו, ובכל זאת האוכל בקפטריה של בית הספר מפחיד באיכות הירודה שלו. העיר הזאת מלאה סתירות.
למרבה האירוניה, העיר בראונסוויל בטקסס דומה לי בחוסר ההתאמה שלה לקטגוריה כלשהי. היא לא בדיוק ארצות הברית והיא גם לא ממש מקסיקו. אבא שלי מצא עבודה באוניברסיטה המקומית בקיץ לפני שעליתי לכיתה ו'. אז עזבנו את מערב ארצות הברית ועברנו הנה, למקום שברודי מכנה בחיבה "המסטיק שדבוק לסוליית הנעל של ארצות הברית". בית הספר שלנו נמצא מול אחת השכונות הגדולות והעניות ביותר בארצות הברית. בהמשך הרחוב אפשר למצוא דוכן רָסְפָּה (ברד), פָּנדֶרִייָה (מאפייה), מרפאה חשודה מאוד למראה, מסעדת טאקו ופנצ'רייה.
אבל האוכל מפצה על הכול. אפילו בתור צמחונית בארץ הטורטיות הבשריות, אין סוף לטעמים ולצבעים העזים שאני רוצה לנסות. אפילו שלא הכול נראה מפתה. במחלקת הבשר בסופרמרקט אפשר לקנות ראש חזיר ורגלי תרנגולת. אבא טוען שאפילו מעיים יכולים להיות טעימים (בתוך טאקו, למקרה שאתם מתעניינים). אם אפילו דבר כזה אפשרי, בטח גם בית הספר יכול להציע ארוחות שאין להן מראה וטעם של פלסטיק נמס.
בימים כאלה אני אסירת תודה על האוכל שהבאתי מהבית. בזמן שאני מנשנשת מקלות גזר, קנזי המעוגלת ובעלת הקימורים אוכלת שתי עוגיות שוקולד־צ'יפ ענקיות, כמו בכל יום. אני כל כך מקנאה בה. אני מנסה לזכור את מילותיה של בטי.
 
אם ארוחת צהריים ללא קינוח מתוק היא רעיון מבעית שאתן מתקשות לדמיין, אין לכן תקנה. הנחתן לגרגרנות שלכן לדחוק את בינתכן לקרן זווית... באשר להקנטות של חברותיכן - והן לבטח יקניטו אתכן - שמרו על ראש זקוף ועל משקל נמוך.
 
יום רביעי, 7 בספטמבר
בבוקר קנזי ואני צועדות אל הספרייה - או כמו שאנחנו קוראות לה, "האקווריום". היא זכתה בכינוי הזה בגלל שלושת קירות הזכוכית שלה. אנחנו מתנדבות שם בבקרים ובהפסקות הצהריים כי היא מספקת לנו מפלט מהעולם החיצוני האכזרי. הספרנית שלנו, גברת קוֹרבֵּייל, מיוחדת במינה. היא מקדמת בברכה את כל המנודים ומדברת איתנו כאילו אנחנו מבוגרים שראויים לתשומת הלב שלה. רבים מאיתנו לא זוכים ליחס כזה לעתים קרובות. היא מצחיקה, חכמה ורוכבת על אופנוע. מורים באים לדבר איתה על כל נושא, מציוד טכנולוגי פגום ועד משבר גיל העמידה. והיא קונה ספרים חדשים מכספה כי בית הספר קיצץ לה את רוב התקציב. אז אין פלא שהאקווריום הוא נווה מדבר, בית מחוץ לבית.
בדרך אנחנו עוברות ליד מר לורנס, שמדדה לאורך המסדרון. המבטים שלנו מצטלבים והוא מחייך.
"הַיי, מאיה, איך הולך? את בהחלט חסרה בשיעור שלי השנה."
אני עוצרת. "והשיעורים שלך חסרים לי!"
 



 
הכרתי את מר לורנס בכיתה ו', כשהוא היה אחראי על מועדון הספרייה של בית הספר. כשהגעתי לפגישה הראשונה בכיתה שלו, הוא שאל אם אני אוהבת לכתוב. עניתי, "יותר מכל דבר אחר."
הוא שלח את השירים והסיפורים שלי לתחרויות ולעיתונים המקומיים. הוא דחף אותי להירשם לכל תחרות אפשרית, ושלח אימיילים במשך שבועות כדי לברר אם זכיתי במקום כלשהו. אף על פי שלא תמיד ניצחתי, הוא תמיד היה גאה בי. הוא היה מקריא את העבודות שלי בפני כל הכיתות שלו, בפני המורים האחרים, בפני כל מי שהסכים להקשיב. הוא המורה הכי טוב שהיה לי אי־פעם. אבל הוא מזדקן, ולפי העיניים העייפות שלו וצורת ההליכה (עכשיו הוא נעזר במקל), אני יודעת שבקרוב הוא יפרוש. המחשבה על זה גורמת לי לבכות.
 
יום שישי, 9 בספטמבר
אם את בטלנית מהסוג שלא מסוגל להתעורר בזמן לארוחת הבוקר, את מתחילה את היום ברגל שמאל... אכילת ארוחת בוקר מזינה עשויה להיות קשה בהתחלה. אבל אחרי שתתרגלי לכך תתחילי ליהנות... ותרגישי טוב בהרבה כשתעשי זאת.
 
על פי נתונים רשמיים, 96 אחוזים מהתלמידים באזור המגורים שלי מוגדרים "אוכלוסייה מוחלשת". לכן כולם זכאים לארוחת בוקר וארוחת צהריים בחינם, ולא משנה אם מבקשים אותן או לא. בעבר אכלנו את שתי הארוחות בקפטריה, אבל השנה הוחלט לחלק את ארוחת הבוקר בכיתות. נהוג לומר שזה נעשה כדי להבטיח שנתחיל את היום בצורה בריאה, אבל קשה להאמין בזה כשרואים מה מוגש.
ארוחות הבוקר כוללות חבילות של דגני בוקר מסוכרים, שוקו, וסוג כלשהו של בשר מטוגן - בטי קורנל בהחלט לא היתה מאשרת אותן. אני אוכלת טוסט מחיטה מלאה ופרי בזמן שחברי לכיתה טורפים קורנפלקס בצבעים זרחניים. הפסקתי לאכול את הדברים האלה לפני כמה שנים, כשהם צבעו את הקקי של ברודי בירוק זוהר והבהילו את ההורים שלי למוות.
אחרי ארוחת הבוקר, כיתת הקריאה שלנו עוברת לאקווריום. אני עוזרת לילדים מהכיתה שלי לשאול ספרים. אני כמעט מרגישה מקובלת.
ואז כמובן מגיע קרלוֹס סנצֶ'ז, קפטן נבחרת הפוטבול, בהליכה שחצנית ובחיוך שטני על הפנים. הוא ספורטאי גבוה עם מראה משופשף. השיער הקצר החום־כהה שלו מוחלק קדימה בניסיון לגרום לו להיראות מגניב.
הוא מושיט לי ספר ילדים דק על מכוניות מרוץ ורומן בשם "גֵיי־נֶק", ספר שזכה בפרס ניוברי, עם ציפור על העטיפה.
"אני אוהב מכוניות," הוא אומר, כאילו זה מסביר הכול. "וזה ספר על ציפורים הומואיות."
"המממ." אני מתאפקת לא להגיד את מה שעובר לי בראש, שזה: "וואו, קרלוס סנצ'ז, לא ידעתי שאתה כל כך סקרן לגבי הומוסקסואליות בממלכת החי." במקום זה אני מושיטה לו את הספרים וממלמלת שצריך להחזיר אותם עד עשרים ושלושה בחודש.
הוא הולך לפינה עם החברים שלו מהפוטבול שצוחקים מכל בדיחה עלובה שהוא מספר. "הֵיי, תקשיבו, זה על ציפור הומואית."
המורה נועצת בו את מבט המוות שלה מעל למשקפיים. היא הפכה את המבט הזה למדע מדויק.
"התכוונתי הומו במובן החיובי, של רגשות וכל זה," הוא מוסיף במהירות ומשפיל מבט מבויש אל הנעליים היקרות שלו.
תזכירו לי למה הוא נהיה פופולרי.
 
*
 
בתור תוספת לדברי החוכמה של בטי קורנל בשאלה איך לפרוח בבית הספר, ולא רק לשרוד, החלטתי לחלוק את התובנות הפרטיות שאליהן הגעתי לאורך הדרך.
 
טיפ פופולריות ממאיה
כשמישהו מהכיתה שלך מגלה עניין בציפורים הומואיות, עדיף שתשתקי - אפילו כשאת מעדיפה להעיר הערה עוקצנית - בעיקר כשרק ספרים נמצאים בסביבה כדי להחמיא לך על שנינותך.
 
*
 
הערב אנחנו נוסעים לים. אני דחוקה במושב האחורי בין ברודי, שמצייר מפלצות ונשק להשמדה המונית במחברת, לבין נטליה, שנוקשת בלשון ומדקלמת שירים מ"רחוב סומסום".
כשאנחנו מגיעים אל החוף, כולנו שואפים שאיפות עמוקות מהאוויר המלוח של סָאוּת פָּדרֶה אַיילֶנד. אנחנו כאן רק חמש דקות, ואני כבר מרגישה רע לגבי הגוף שלי ואיך שאני נראית בבגד ים. ולדברי בטי, "משקל עודף הוא לא משהו שצריך להיבהל ממנו. די קל לעשות משהו בנדון, ולעשות זאת בצורה מבוקרת."
אני יודעת, אני יודעת. בינתיים צימצמתי במתינות את האכילה שלי, אבל עדיין לא ירדתי במשקל.
אני מסתכלת בבגד הים השלם שאני לובשת. זה בגד הים הראשון שלי שיש בו ריפוד לחזה. זה נחמד, כי הוא גורם לשדיים שלי במידה 34A להיראות קצת יותר חצופים.
נטליה שולחת אלי חיוך טיפשי בזמן שאמא מנסה להלביש לה בגד ים. "תחייכי!" היא אומרת. אני מתכופפת כדי שהיא תוכל לחכך את הפנים בקוקו שלי.
אופס. נטליה פתחה בריצה לאורך החוף.
אמרתי ריצה?
התכוונתי דהרה.
הזכרתי כבר שהיא עירומה לחלוטין?
 
יום ראשון, 11 בספטמבר
היום הולכים לכנסייה. אני נאלצת להקשיב לגברת גרסייה שמסבירה שוב שחתונה עם גבר בעל אותן אמונות היא הדבר היחיד שנערות בגילנו צריכות לתכנן. אנחנו יכולות "ללמוד יותר דברים מהאימהוּת מאשר מלימודים בקולג'".
אני מנסה לא להקשיב ביותר מדי תשומת לב.
אני רואה את אִיתן, זה שאני דלוקה עליו, יושב בצד השני של חדר התפילה. אני נאנחת ובפעם הראשונה אני ממש מצטערת שהדיאטה הזאת לא מצליחה.
באמת שהעיניים שלו מדהימות.
והשיער.
והחיוך.
מעניין אם כל הבנים שבטי קורנל היתה דלוקה עליהם אהבו אותה בחזרה.
הוא שם לב שאני בוהה בו.
הוא זוקר אלי את הגבות היפות שלו ומתווה בשפתיים את המילים "על מה את מסתכלת?"
אני מסתירה את הפנים שלי שעולות באש, ומודה בלב לאלוהים שהפעם הוא לא קלט אותי מזילה ריר.
אכלתי רק ארוחה קלה לפני שיצאתי מהבית, ועכשיו הבטן שלי משמיעה קולות של ניבתן חרמן. זה די נורא.
 
טיפ פופולריות ממאיה
אם הבטן שלך נוטה להשמיע קולות רמים כשהבן שאת דלוקה עליו נמצא בסביבה, תשקלי ברצינות לעבור כריתת בטן. זה יחסוך לך המון מבוכה.
 
*
 
בטי קורנל נותנת כמה הנחיות בנושא תרגילים שונים שעוזרים לשמור על הגזרה.
 



 
כדי להשטיח את הבטן נפנה... לאימון הפוטבול של הבנים. שכבי על הרצפה והרימי את רגלייך לזווית של 45 מעלות; כעת הורידי אותן באטיות מרבית בזמן שאת שומרת על ברכיים ישרות וסופרת עד עשר. את מרגישה את הכיווץ? אני יודעת אמנם שהתרגיל הזה כואב, אך הוא גם מועיל.
 
ברגע שמבינים איך לבצע את התרגילים שלה, זה נהיה קל כמו לאכול עוגה. סוג של.
יאמי.
עוגה.
 
*
 
יום שלישי, 13 בספטמבר
הורדתי 270 גרם!
הדיאטה עובדת.
האם מישהו ירגיש? וליתר דיוק, האם איתן ירגיש?
עוד חדשות טובות. החזייה שלי קטנה עלי באופן רשמי! לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות, כי אני באה משושלת ארוכה של נשים עם חזה קטן. אבל בכל פעם שאני לובשת אותה היא עוצרת לי את מחזור הדם.
אני כל כך שמחה והורמונלית, עד שאני כמעט לא עומדת בזה! מדדתי את החזייה של אמא, שגדולה במידה אחת, רק בשביל הכיף.
אני אפילו לא קרובה למידה הזאת.
אני מקבלת את זה בהכנעה.
אני עדיין מבצעת את התרגילים של בטי קורנל, אבל עוד לא הצלחתי להפוך מ"בת טיפש־עשרה גוצית" ל"נערה עם גזרה נאה ומאוזנת". אם כי אני מתכוונת להמשיך, כי זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה. חה־חה־חה.
 
יום חמישי, 15 בספטמבר
בשיעור התעמלות קנזי ואני מיוזעות, מותשות, ויש לנו סימנים על הידיים מרוב חבטות בכדורי־עף קשים כמו אבן. מאז שהתחלתי עם "בעיות גזרה" עשיתי מאמץ להשתפר בספורט כלשהו. תמיד הייתי חסרת קואורדינציה, ויש לי ברכיים של אישה בת שבעים. זה די מביך לתת כל מה שיש לי בשיעור התעמלות ועדיין להיות גרועה כל כך. מפחיד לחשוב שפסגת ההיררכיה החברתית מבוססת על יכולות גופניות. זה נראה כל כך מיושן, כל כך פרימיטיבי. החזק שורד. החלש נאכל. לבטי אין שום טריקים כדי לרכוש פתאום שנים של ניסיון, מיומנות וחוזק גופני בתוך חודש. בדקתי.
קנזי ואני עומדות ליד הלוקר שאנחנו חולקות. זה כמו לגור עם שותפה שהרכוש היחיד שלה הוא דיאודורנט ומכנסי התעמלות ספוגי זיעה.
"וואו, אני מסריחה," קנזי פולטת.
אני צוחקת.
"לא, ברצינות," היא אומרת. "הנה, תריחי את החולצה שלי." היא מנגבת את הזיעה מהפנים בעזרת השרוול ומושיטה לי אותו.
"איכס. אני לא מתכוונת להריח את החולצה שלך. ועכשיו יש לפנים שלך ריח של שיעור התעמלות."
"תריחי!"
"תראי, קנזי. יש דברים שאנחנו חולקות בתור חברות, כמו לוקרים, ומדי פעם איזה סוד מביך, אבל אני לא מוכנה להריח את החולצה שלך. זה קצת עובר את הגבול."
"אה."
 
טיפ פופולריות ממאיה
אם את רוצה להיות פופולרית, אל תתחילי לרחרח בגדים של אנשים. אחרת יֵצא לך שם של פסיכית ותצטרכי להתלבש בתוך תאי השירותים.
 
*
 
שבת, 17 בספטמבר
היום אנחנו הולכים לפּוּלְגָה (שוק הפשפשים). אנחנו נכנסים למגרש החניה, משטח עפר גדול לצד הכביש המהיר. אבא וברודי אוהבים לבוא לפּוּלְגָה כי הם צדים כאן אוצרות. גם אני אוהבת לבוא לכאן כי ככה יש לי הזדמנות להיות עם אבא. בזמן האחרון הוא נמצא באוניברסיטה כל כך הרבה זמן שאני כבר כמעט לא רואה אותו. אני מחזיקה את היד שלו, ואנחנו ניגשים אל שורת הדוכנים הראשונה.
 



 
אמא אומרת שהפּוּלְגָה הוא מכירת החצר המקסיקנית הגדולה בעולם. אני נאלצת להסכים. הרבה מהאנשים בבראונסוויל שחצו את הגבול באופן לא חוקי לא יכולים למצוא עבודה, אז הם מוכרים חפצים בפּוּלְגָה, כולל כאלה שמצאו בצד הכביש. כבר קרה שחסכנו לעצמנו נסיעות למזבלה בלילות שבהם הוצאנו חפצים כבדים ומיותרים והשארנו אותם על המדרכה. הם נעלמים עד הבוקר, כמו קסם.
יש בפּוּלְגָה נעליים, צעצועים משומשים, בגדים, חפצים עתיקים, מכשירי חשמל, צמחים, כלי עבודה, פסלי דת, נרות ותרופות סבתא. פעם אפילו ראינו שם פסנתר, ניצב על האדמה. אמא בכתה כשהיא ראתה אותו.
יש גם המון אוכל. משאית שמוכרת רק מיונז ותירס מתובל על מקל. קוראים לזה אֶלוֹטֶה אֶנְטֶרוֹ. יש תפוחי אדמה שחתוכים בצורת ספירלה, מטוגנים ומוגשים על מקל עץ ארוך. הייתי שמחה לאכול את זה, אבל פעם ראינו את אחד המוכרים שולה את המקלות מהזבל כדי לעשות בהם שימוש חוזר. יש גם מרק מקיבה של פרה ועגלות מלאות גלידה - פָּאלֶטָס - שזקנים מובילים אותן.
האנשים בדוכנים צועקים, "פָּאסָאלֶה, פָּאסָאלֶה!" כלומר, "בואו לכאן!" יש צנצנות גדולות של אָגְוָוס (מיצים) שמזיעות בחום, ושולחנות עמוסים בפירות וירקות אקזוטיים. יש קקטוסים ועצי דקל, תרנגולות, צבים, תוכים ויונים - הכול למכירה.
ברודי ואני עוצרים ליד דוכן עם עכברושים ואיגואנות בתוך כלובים, ואבא מושך וגורר אותנו משם.
"מה?" ברודי שואל בכעס. "למה אנחנו הולכים? לא סיימתי!"
"ששש." אבא מעביר אותנו לשורת דוכנים אחרת לפני שהוא מסביר.
"מצטער, שני אנשים עם ראשים מגולחים וקעקועים תיכננו שם עסקת סמים. חשבתי שכדאי להתרחק מהמקום."
אני מהנהנת. כבר הפסקתי להיות המומה מדברים כאלה.
אנחנו מתקדמים לדוכן של רָסְפָּה. רָסְפָּה הוא סוג של ברד מקסיקני, רק הרבה יותר טעים מהברד הממותק הרגיל שמגיע בכוסות נייר. ברחוב של בית הספר שלי יש דוכן רָסְפָּה, אבל אני קצת פוחדת ללכת אליו כי תמיד הולכים שם מכות.
אבא מסתכל מסביב. "אפשר לקנות ארון מתים, לשכור עורך דין ולקנות ירקות טריים, והכול במקום אחד," הוא אומר בטון עגום. "כדאי שתזכרו את זה. אנחנו לא תמיד נהיה כאן, כמו שאתם יודעים."
אני מחייכת בזמן שאנחנו אוכלים את הרָסְפָּה שלנו ומקשיבים למוזיקה שכאילו בוקעת מכל מקום ולהמולת האנשים שעוברים מסביב.
 



 

*
 
יום רביעי, 21 בספטמבר
אתמול חלמתי שמנחה של תוכנית טלוויזיה בא לבית שלנו ושפך אבקת פירה להכנה מהירה לתוך מכונת הכביסה. הוא הפעיל את המכונה ויצר כמות אדירה של פירה. התעוררתי בדיוק כשניסיתי לשכנע אותו לא להכניס את זה למייבש.
נראה לי שהדיאטה הזאת עושה לי בלגן בראש.
הצד החיובי הוא שכבר הורדתי קילו שלם!
 
יום שני, 26 בספטמבר
אוף. אני כל כך חולה. כל הלילה היתה לי בחילה נוראית. אני בכל זאת בבית הספר, מנסה לזכור את טיפ הפופולריות הרביעי שלי.
 
טיפ פופולריות ממאיה
לעולם אל תקיאי בכיתה. עדיף לרוץ החוצה ולהקיא במסדרון. גם אם תספיקי להגיע אל הפח, אם יראו אותך מקיאה, יתעללו בך לנצח. ביסודי הקאתי בפח ניירות. כשעברנו דירה אחרי חמש שנים, הדבר האחרון שילד אחד אמר לי היה, "את הילדה שהקיאה בכיתה א'." יש דברים שאי־אפשר להתאושש מהם.
 
אני מדלגת על ארוחת הצהריים והולכת לספרייה.
גברת קוֹרבֵּייל מנופפת לי משולחן ההשאלה, שם היא מטפלת בכמה ספרים שהיא קנתה כדי להעביר אותם למדפים. יש שם הרבה ספרים וכולם בכריכה קשה, ככה שהם בטח עלו הרבה כסף. אבל אני לא אומרת שום דבר. שתינו יודעות שבשביל הרבה אנשים, הספרייה היא המקום היחיד שבו הם יכולים לקרוא ספרים. בשביל רבים מהם, ספרים שרק עכשיו יצאו ושלהם חיכו להם בקוצר רוח הם מותרות. רשימת ההמתנה לספרים האלה היא באורך קילומטר, ככה שהיא שמחה להיות נדיבה.
אני מרימה ערימת ספרים מעגלת ה"החזרה" ומתחילה לסדר אותם על המדפים.
"הַיי, מאיה," ליאון אומר ודוחף מעלה את המשקפיים שגלשו לו במורד האף. ליאון הוא נער חמוד שהיה איתי בשיעור טכנולוגיה בשנה שעברה. אני הייתי היחידה שדיברה איתו כי הוא טיפה שונה.
"הַיי, ליאון."
"את יפהפייה היום, מאיה, ממש מדהימה!"
"תודה, ליאון." כל הבנות האחרות צוחקות ובורחות כשליאון אומר להן כמה הן יפות. לי זה לא מפריע. האמת היא שאני נהנית מזה. כשמישהו אומר לי בכנות שאני נראית טוב, זה משפר לי את היום.
 
יום שלישי, 27 בספטמבר
בזמן שאני מבצעת את התרגילים של בטי קורנל, אני שומעת את ברודי מכה בתוף שלו בקומה התחתונה. אמא, אבא וברודי לובשים מדים של צבא ארצות הברית מהמלחמה עם מקסיקו בשנת 1846 ומשתתפים במוזיאון החי בשדה הקרב של פאלו אלטו. זה חנוני בדיוק כמו שזה נשמע. ברודי הוא המתופף ואמא היא החלילנית. אבא מתחפש רק כדי שהוא יוכל לירות בתותח. אני נשארת לשמור על נט בבית כדי שהם יוכלו להעביר את כל היום בשמש הלוהטת במדי הצמר שלהם. אני לא מקנאה בהם בכלל.
 



 
אם עדיין לא הבנתם, המשפחה שלי סופר־חנונית. זה לא בהכרח דבר רע. אנחנו משחקים משחקים כמו שבץ־נא וצופים בסרטים תיעודיים ביחד. תמיד ידעתי שאני אלך לאוניברסיטה. ובכל זאת, לפעמים זה יכול להיות די מביך. כמו שאמא מודה בעצמה, "להשתתף במוזיאון חי זה צעד אחד לפני כנסים של 'מסע בין כוכבים'." בעוד כמה שנים הם בטח ישתתפו גם בדברים כאלה.
 
יום שישי, 30 בספטמבר
היום הוא באופן רשמי היום האחרון של הדיאטה שלי, ובחודש האחרון הורדתי קילו וחצי. לא מדהים, אבל זה גם משהו. מעכשיו אני אמורה להקפיד על אכילה מבוקרת, ובכל זאת אני נרגעת ומרשה לעצמי ליהנות. נראה לי שבטי קורנל היתה גאה בי.
אני הולכת עם קנזי במסדרון.
"קנזי," אני אומרת אחרי שהיא מסיימת להתלונן על השיעור האחרון שלה. "איך מישהו נהיה פופולרי?"
היא מניחה את הידיים שלה על הכתפיים שלי ונועצת בי מבט. המבט שלה מרוכז בשלי, כאילו היא עומדת להמטיר עלי דברי חוכמה.
"מאיפה בדיוק אני אמורה לדעת?"
הצלצול האחרון נשמע, ואני ממהרת לאוטובוס, שקועה במחשבות.
"הֵיי, את," אני שומעת מישהו צועק מאחורי. בהתחלה נדמה לי שזאת בת, אבל אחרי שאני סוקרת את ההמון אני מגלה שזה ילד נמוך במיוחד מכיתה ו'. הוא מחייך אל חבריו הגמדים ואז ניגש אלי.
אוי לא, הוא עומד לבקש את מספר הטלפון שלי. מה אני אמורה להגיד?
אני לא יכולה להגיד לא, זה ישבור את הלב הקטנטן שלו.
אבל אם אגיד כן, כולם יכירו אותי בתור "הסתומה שנתנה את מספר הטלפון שלה לאומפּה־לומפּה".
כבר יש מישהו שאני אוהבת. קוראים לו אִיתן. הוא אפילו יודע איך קוראים לי.
כנראה אני אצטרך לסרב בנימוס ולברוח.
הוא מסתכל אלי בחיוך גדול ואומר, "החבר שלי קרא לך עכשיו חנונית שמנה ומכוערת."
באמת?
באמת.
יכול להיות שאֵלֵי הפופולריות שונאים את הצורה (השמנה) שלי? יכול להיות שאני אצטרך להעביר את שנת הלימודים הזאת כשגמדי גינה, שחושבים שזה מגניב להשפריץ חלב מהאף, קוראים לי פרה?
אבל למרות הלעג שלהם, אני ירדתי במשקל. הבגדים מתאימים לי יותר, ובסופו של דבר אני שמחה במה שהשגתי. ועדיין, נשארו כל כך הרבה דברים לעשות.
אני יודעת, בטי, ראש זקוף, משקל נמוך.

מאיה ון-ווגנן

מאיה ון־ווגנן היתה בת 16 כשספרה פופולרית יצא לאור בארצות הברית. הספר זכה לתגובות נלהבות ואף הגיע למקום הראשון ברשימת ספרי הנוער רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". חברת הסרטים של סטיבן שפילברג, "דרימוורקס", רכשה את זכויות ההסרטה לספר.

עוד על הספר

פופולרית מאיה ון-ווגנן

ספטמבר - בעיות גזרה
 
כמעט לכל נערה היו... בעיות גזרה בשלב כלשהו בחייה... הסיבה לכך היא שכנערה, גופך נמצא עדיין במצב נזיל - הוא עדיין לא הפסיק לגדול לפרק זמן ארוך מספיק כדי להגיע לאיזון טבעי... אך העובדה שגופך חסר מנוחה ומסרב להתייצב אינה סיבה להתייאש מהגזרה שלך. זאת בסך הכול שאלה של כוח רצון.
 
יש לי מראה ממוצע. תאמינו לי שאני לא מתלוננת. כל חיי שמחתי מאוד להיות בלתי־נראית. כשאנשים מרושעים שוכחים שאני קיימת, העולם הוא מקום הרבה יותר עליז. אבל בזכות בטי הדברים השתנו. עכשיו אני רוצה לפרוח, ולא רק לשרוד.
מאז שהייתי קטנה, תמיד היתה לי פָּנְזָה, בטן בספרדית. הגודל שלה השתנה, אך לאורך השנים היא תמיד ליוותה אותי. כשהייתי בבית ספר יסודי, בני הדודים שלי היו נועצים אצבעות בכרס המיניאטורית שלי, מה שבדרך כלל גרם לי להתחבא בחדר שלי ולבכות, בחברת ספר וחטיף שוקולד. מן הסתם, הרגלים רעים מתחילים בגיל צעיר.
בקיץ האחרון גבהתי קצת, מה שצימצם מעט את הפָּנזה שלי. נהדר להרגיש שהבגדים יושבים עלי טוב יותר, אבל אני עדיין מודעת עד כאב למראה ולמשקל שלי. אם כי אני לא לבד בסבל הזה. אני לא מצליחה לחשוב על אף בת שאני מכירה שבאמת שמחה במשקל שלה. הבנות מנבחרת הכדורעף אוכלות כמויות מזעריות כל כך, שבקושי נשאר מהן משהו. הן ישפילו בפומבי כל חברה בקבוצה שתגיע לבית הספר בג'ינס סקיני שירמוז על קיומה של גומה כלשהי בעור. "ולריה שמנה! ולריה שמנה!" הן צועקות במקרים כאלה.
חוץ מאשר בקבוצות הגבוהות ביותר בסולם הפופולריות, רוב האנשים בבית הספר שלי מעוגלים יותר. אני חושבת שזה משקף את ההבדלים בין אלה שבראש שרשרת המזון לבין אלה שבתחתית. זאת סיבה נוספת לכך שאני צריכה להיפרד לשלום מהפָּנזה שלי. היא לא יכולה להצטרף אלי בדרכי למעלה.
 
יום חמישי, 1 בספטמבר
אני פותחת את הספר הדהוי שלי כהכנה לחודש הראשון לניסוי. אני מרגישה כאילו אני עולה על אונייה, בדרך להפלגה מעבר לים. אני מעבירה את האצבע לאורך תוכן העניינים, ומתפללת שהפעם זה לא ייגמר כמו ב"טיטניק".
 



 
אני קוראת את הפרק הראשון, "בעיות גזרה", ומדגישה נקודות חשובות:
 
1. התחילי בהסקת מסקנות מושכלת לגבי בעיות הגזרה שלך. גלי את גופך.
 
זה די קל. שום מותניים, שום חזה, שום קימורים. טוב, האמת היא שיש לי קימורים, אבל הם מתחילים במרכז ופונים החוצה.
 
2. הקפידי להתייעץ עם הרופא שלך לפני שאת עושה תוכניות לירידה במשקל.
 
זאת לא בעיה בשבילי. לפני שנה ביקרתי אצל רופאה חדשה, שאמרה לי שאני "כמעט במצב של השמנת יתר". ההמלצה הכואבת והלא־מדויקת שלה נותנת לי עכשיו את האישור שאני צריכה כדי להתחיל בדיאטה.
 
3. ...חשוב לספור את הקלוריות שאת צורכת בין ארוחות, ממש כמו את אלה שאת צורכת בארוחות עצמן. למען האמת, קרוב לוודאי שרובכן כלל לא תזדקקו לדיאטה אם תצמצמו את ארוחות הביניים.
4. יש להביא בחשבון את הזלילות במסיבות, במיוחד במפגשים שקשורים למועדון מסוים ובמפגשים חברתיים כלליים.
5. אם את באמת רוצה גזרה טובה, את חייבת לאכול ארוחת בוקר.
6. ...כל סוג של אוכל מטוגן הוא משמין.
 
אוקיי, זה לא מסובך. בטי קורנל גם מספקת תפריטים אפשריים, שאני בהחלט מתכוונת לנסות. בסוף־השבוע של חג העבודה אני מתכוונת לפצות את עצמי כמו שצריך, וביום שלישי בבוקר אתחיל בדיאטה. בהצלחה לי!
 
יום שישי, 2 בספטמבר
אני רצה כאילו אין מחר. ההסעה הביתה תצא בכל רגע, ואני לא על האוטובוס. הטמפרטורה בחוץ היא מעל 32 מעלות, וכתמי זיעה דוחים כבר מתחילים לפרוח מתחת לבתי השחי שלי. מקסים.
אחד המאבטחים מחוץ לבית הספר צורח אלי, אבל אני מתעלמת ממנו. מאחר שאנחנו נמצאים על הגבול בין טקסס למקסיקו, הם רק אמורים לוודא שאף אחד לא מבריח סמים. ואני לא. אני רואה את קנזי זוקפת אלי גבות דרך אחד החלונות המלוכלכים של האוטובוס. הנהג לא נראה שמח לפתוח את הדלת וממלמל משהו בספרדית כשאני עולה ומתנשפת בקול. כמה תלמידי כיתות ו' מצחקקים.
"וואו, את נראית כמו מטומטמת."
"הַיי, קנזי," אני פולטת. אני שוקעת במושב שמאחוריה ומנסה ליישר את הקוקו העייף שלי.
"למה רצת?" היא יורקת את המילה האחרונה. קנזי היא חצי קוריאנית, יש לה אופי פרוע, שיער מתולתל, היא מתה על רוק כבד ונגעלת עמוקות מרוב סוגי הפעילות הגופנית.
"עשו לנו מדידות בשביל התלבושות למקהלה." גברת צ'רלס, האחראית על המקהלה, פשוט ניחשה את המידה של כל אחד מאיתנו והכריזה אותה במיקרופון. המידה שהיא ניחשה לגבַּי ממש עצומה. אולי זה אמור להיות רמז בשבילי.
"עוד סיבה שאני שמחה לא להיות חלק מהגיהינום הזה," קנזי מכריזה. היא בתזמורת בית הספר מאז כיתה ו'. היא מנגנת באבוב, אבל הכלי שלה לא איתה היום כי היא הפילה אותו במסדרון "בטעות", והוא "כאילו, אממ, מין, סוג של" נשבר.
הפעם הראשונה שפגשתי את קנזי היתה ביום הראשון ללימודים לפני שנתיים. היא ישבה לבד, למותניה חגורה מכוסה ניטים, והשיער המקורזל שלה היה אסוף בקוקו מאיים. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה, "אלוהים, אני מקווה שהיא לא תהרוג אותי." עם הזמן היו לנו יותר ויותר שיעורים ביחד ודי מהר נהיינו חברות, אם כי היה ברור שהיא עדיין מסוגלת לגמור אותי במכות. היא ממש מגניבה, אפילו שהיא די אפלה. היא הפוכה ממני בכל מובן כמעט, אבל היא אחד האנשים היחידים שאיתם אני מרגישה שייכת.
בגלל תווי הפנים ההיספניים והעור הבהיר שלי, שואלים אותי הרבה אם אני מקסיקנית. אני עונה שאמא שלי חצי מקסיקנית, ככה שאני רבע. האמת היא שלאמא שלי יש שורשים אנגליים, צרפתיים, ספרדיים, יהודיים, אינדיאניים־מקסיקניים ואפריקניים. אני לא בטוחה איך מגדירים תערובת כזאת, אבל אצלה זה יפהפה. בנוגע אלי, בבית ספר ש־98 אחוזים מהתלמידים בו הם היספנים, אין לי דנ"א מתאים כדי להיות חלק מהקבוצה הלטינית. הקטע האירוני הוא שכשאני מתרחקת מהגבול, אני מחשיבה את עצמי למקסיקנית.
אולי מכיוון שקנזי קוריאנית, שאני לא מקסיקנית מספיק ושאף אחת מאיתנו לא יודעת מספיק ספרדית כדי לקבל הַכְוונה לשירותים, חיברה בינינו העובדה ששתינו לא מתאימות לשום מקום אחר.
אף על פי שקנזי היא לא הטיפוס של מלחמת־כריות־במסיבות־פיג'מות, תמיד הערכתי את הכנות שלה. אם יש לי גוש נזלת באף, היא אומרת לי. אם הרוכסן שלי פתוח, היא ממהרת לספר לי.
"מאיה," היא אומרת עכשיו, "את נראית נורא. כאילו, ממש."
לא קל למצוא חברים כאלה.
הילדים מכיתה ו' בוהים בנו מעל משענות המושבים בעיניים פעורות. "הם נראים כל כך תמימים," אני אומרת. הם מגחכים בקולות החורקים שלהם.
"לא לאורך זמן," קנזי אומרת בחיוך. היא פונה אליהם ויורה בלי בושה רפש שכולל שמות תקניים של איברי גוף ותפקודים ביולוגיים.
אני קוברת את הפנים בין הידיים שלי. אני מנסה להשתיק אותה, אבל קנזי צוחקת חזק כל כך שהיא לא שומעת כלום.
בדיוק לפני שאנחנו מגיעים לתחנה שלי, אחד הילדים מכיתה ו' מסתובב אחורה ויורק עלי.
השבוע הראשון של הלימודים עבר, נשארו רק עוד אינספור.
ובכל זאת, השנה הזאת תהיה שונה. השנה יש לי תוכנית.
 
*
 
אני פותחת את הדלת הקדמית.
"הַיי, מותק!" אמא קוראת מהמטבח. להפתעתי אני מוצאת קופסה של מאפי תפוחים על הדלפק. אני מזהה את התווית הצהובה העליזה שמכריזה "60 אחוז פחות". אני רואה גם שקית של עוגיות יבשות וכיכר לחם קינמון עם צימוקים. על כולם מופיעה התווית הצהובה. וטבלת קלוריות ארוכה.
"עשיתי קניות בלי לאכול ארוחת בוקר," אמא אומרת. "שמעתי שזה משפיע על מה שקונים."
אני מהנהנת בהבעה רצינית.
"אבל אל תדאגי," היא ממשיכה, "הכול היה במבצע."
לאמא יש רומן לא ממש סודי עם אוכל. "היה יכול להיות יותר גרוע," היא אומרת. "הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית או מכורה לקוקאין." היא בעיקר קונה שוקולד. כשהייתי קטנה הייתי מוצאת את מצבורי הממתקים שלה. הם תמיד היו במקומות שאבא שלי לא היה חושב לחפש בהם, כמו ארון חומרי הניקוי או מגירת הירקות. אבל אמא מתאמנת בחדר כושר חמש פעמים בשבוע ונראית די טוב.
"איך עבר עלייך היום?" היא שואלת.
אני מסתכלת על כפות הרגליים שלי. "מישהו מכיתה ו' ירק עלי."
היא נושכת את השפה כדי להתאפק לא לצחוק. "אז טוב שהגיע סוף־השבוע, מה?"
אני מהנהנת ולוקחת מאפה תפוחים מהקופסה. נטליה, אחותי האוטיסטית בת החמש, נכנסת פנימה עם פרצוף מכוסה פירורים. די ברור שהיא כבר נהנתה מהמאפה שלה.
"תאכלי מהר, מאיה," אמא אומרת. "צריך לגמור אותם לפני שאבא שלך יגיע."
 
*
 
אבא פותח את הדלת בערך שעה מאוחר יותר. הוא מרים ידיים בתנועת תבוסה וצועק, "טוב, עכשיו אנחנו רשמית הווגננים השמנים!" זה שונה מאוד מה"שלום לכולם!" או ה"התגעגעתי לכולכם" הקבועים שלו. כנראה היה לו יום קשה. המצב באוניברסיטה קשה מאוד, והם נערכים לפיטורי מרצים.
"סליחה?" הקול החזק של אמא מצטלצל באוויר.
ברודי, אחי בן התשע, משתופף בכניסה עם בננה ביד. העיניים שלו פעורות. הוא די רגיש לגבי המשקל שלו והמהירות שבה הבגדים נהיים קטנים עליו. בדרך כלל הוא הנמען להרצאות מסוג "אתם־יודעים־שהרגלי־האכילה־שאתם־מפתחים־כילדים־נשארים־איתכם־כל־החיים" של אבא.
"אמרתי שעכשיו אנחנו רשמית הווגננים השמנים. הלכתי לרופא היום והוא אמר שאני צריך לרדת במשקל. כולנו צריכים לרדת במשקל."
"סליחה?!" עכשיו אמא כבר די כועסת. לקול שלה מתגנבת הנימה המסוכנת שמראה שהיא על סף התפוצצות. תוכנית המשקל של אבא כנראה מתייחסת לשלושה אנשים. כמו שאמרתי, אמא מתאמנת, ונטליה לא מפסיקה לזוז ככה ששרירי השוקיים שלה הם כמו סלעים.
אני עולה למעלה כדי לא לשמוע את מריבת הלחישות של אמא ואבא. ברודי בוהה בפָּנזה שלו בעיניים פעורות.
"נו באמת," אני אומרת. "אתה בסך הכול עובר תקופה שמנמנה. גם לי זה קרה כשהייתי בת תשע." אני לא מציינת שהתקופה שלי עוד לא הסתיימה, אבל זה בסדר לכופף את האמת כשמנסים לחזק למישהו את הביטחון העצמי.
הוא מחייך חיוך מריר.
אולי זה טוב שאני מתחילה את הדיאטה של בטי קורנל ביום שלישי. זה בהחלט ישמח את אבא. בכל מקרה, אני לא מוכנה להתחיל לחתום בשם מאיה "שמנה" ווגנן.
 
יום שני, 5 בספטמבר
רבות מכן מביאות ארוחת צהריים מהבית וקונות קרטון חלב בקפטריה. זוהי דרך טובה להימנע מפיתויים - אתן אפילו לא צריכות לעבור ליד הטור הארוך של מנות מעוררות תיאבון... כל שילוב אפשרי של שלוש או ארבע מהמנות הללו ייצור ארוחת צהריים בריאה, וככל הנראה גם קלה ונוחה לנשיאה...
 
1. ביצים קשות.
2. מכל קטן של גבינת קוטג'.
3. פרוסה אחת של לחם חיטה מלאה או שיפון...
4. פירות טריים (אתן יכולות לאכול פירות רבים).
5. כריך גבינה צהובה, הרבה חסה - בלי מיונז - עם לחם חיטה מלאה או שיפון.
6. כריך עם בשר דל שומן כלשהו.
7. מרק עוף.
8. חלב.
 
אני אורזת ארוחת צהריים המורכבת מחצי כריך, רסק תפוחים וביצה קשה. אני לא כוללת בה בשר משום סוג כי אני צמחונית מגיל שמונה, הודות לספר "חוות הקסמים", לתוכי שלי ולמקרה קשה של וירוס בטן.
יש בי רגשות מעורבים לגבי תחילת הדיאטה שלי מחר. אני אמנם מתרגשת מהאפשרות לרדת במשקל, אבל גם עצובה שלא אוכל לאכול כמה שמתחשק לי, כמו תמיד. נקווה שהכול ילך טוב!
 
יום שלישי, 6 בספטמבר
מצחיק לחשוב שאנחנו חיים בקצה הדרומי ביותר של ארצות הברית, עם המטבח המקסיקני המעולה שלו, ובכל זאת האוכל בקפטריה של בית הספר מפחיד באיכות הירודה שלו. העיר הזאת מלאה סתירות.
למרבה האירוניה, העיר בראונסוויל בטקסס דומה לי בחוסר ההתאמה שלה לקטגוריה כלשהי. היא לא בדיוק ארצות הברית והיא גם לא ממש מקסיקו. אבא שלי מצא עבודה באוניברסיטה המקומית בקיץ לפני שעליתי לכיתה ו'. אז עזבנו את מערב ארצות הברית ועברנו הנה, למקום שברודי מכנה בחיבה "המסטיק שדבוק לסוליית הנעל של ארצות הברית". בית הספר שלנו נמצא מול אחת השכונות הגדולות והעניות ביותר בארצות הברית. בהמשך הרחוב אפשר למצוא דוכן רָסְפָּה (ברד), פָּנדֶרִייָה (מאפייה), מרפאה חשודה מאוד למראה, מסעדת טאקו ופנצ'רייה.
אבל האוכל מפצה על הכול. אפילו בתור צמחונית בארץ הטורטיות הבשריות, אין סוף לטעמים ולצבעים העזים שאני רוצה לנסות. אפילו שלא הכול נראה מפתה. במחלקת הבשר בסופרמרקט אפשר לקנות ראש חזיר ורגלי תרנגולת. אבא טוען שאפילו מעיים יכולים להיות טעימים (בתוך טאקו, למקרה שאתם מתעניינים). אם אפילו דבר כזה אפשרי, בטח גם בית הספר יכול להציע ארוחות שאין להן מראה וטעם של פלסטיק נמס.
בימים כאלה אני אסירת תודה על האוכל שהבאתי מהבית. בזמן שאני מנשנשת מקלות גזר, קנזי המעוגלת ובעלת הקימורים אוכלת שתי עוגיות שוקולד־צ'יפ ענקיות, כמו בכל יום. אני כל כך מקנאה בה. אני מנסה לזכור את מילותיה של בטי.
 
אם ארוחת צהריים ללא קינוח מתוק היא רעיון מבעית שאתן מתקשות לדמיין, אין לכן תקנה. הנחתן לגרגרנות שלכן לדחוק את בינתכן לקרן זווית... באשר להקנטות של חברותיכן - והן לבטח יקניטו אתכן - שמרו על ראש זקוף ועל משקל נמוך.
 
יום רביעי, 7 בספטמבר
בבוקר קנזי ואני צועדות אל הספרייה - או כמו שאנחנו קוראות לה, "האקווריום". היא זכתה בכינוי הזה בגלל שלושת קירות הזכוכית שלה. אנחנו מתנדבות שם בבקרים ובהפסקות הצהריים כי היא מספקת לנו מפלט מהעולם החיצוני האכזרי. הספרנית שלנו, גברת קוֹרבֵּייל, מיוחדת במינה. היא מקדמת בברכה את כל המנודים ומדברת איתנו כאילו אנחנו מבוגרים שראויים לתשומת הלב שלה. רבים מאיתנו לא זוכים ליחס כזה לעתים קרובות. היא מצחיקה, חכמה ורוכבת על אופנוע. מורים באים לדבר איתה על כל נושא, מציוד טכנולוגי פגום ועד משבר גיל העמידה. והיא קונה ספרים חדשים מכספה כי בית הספר קיצץ לה את רוב התקציב. אז אין פלא שהאקווריום הוא נווה מדבר, בית מחוץ לבית.
בדרך אנחנו עוברות ליד מר לורנס, שמדדה לאורך המסדרון. המבטים שלנו מצטלבים והוא מחייך.
"הַיי, מאיה, איך הולך? את בהחלט חסרה בשיעור שלי השנה."
אני עוצרת. "והשיעורים שלך חסרים לי!"
 



 
הכרתי את מר לורנס בכיתה ו', כשהוא היה אחראי על מועדון הספרייה של בית הספר. כשהגעתי לפגישה הראשונה בכיתה שלו, הוא שאל אם אני אוהבת לכתוב. עניתי, "יותר מכל דבר אחר."
הוא שלח את השירים והסיפורים שלי לתחרויות ולעיתונים המקומיים. הוא דחף אותי להירשם לכל תחרות אפשרית, ושלח אימיילים במשך שבועות כדי לברר אם זכיתי במקום כלשהו. אף על פי שלא תמיד ניצחתי, הוא תמיד היה גאה בי. הוא היה מקריא את העבודות שלי בפני כל הכיתות שלו, בפני המורים האחרים, בפני כל מי שהסכים להקשיב. הוא המורה הכי טוב שהיה לי אי־פעם. אבל הוא מזדקן, ולפי העיניים העייפות שלו וצורת ההליכה (עכשיו הוא נעזר במקל), אני יודעת שבקרוב הוא יפרוש. המחשבה על זה גורמת לי לבכות.
 
יום שישי, 9 בספטמבר
אם את בטלנית מהסוג שלא מסוגל להתעורר בזמן לארוחת הבוקר, את מתחילה את היום ברגל שמאל... אכילת ארוחת בוקר מזינה עשויה להיות קשה בהתחלה. אבל אחרי שתתרגלי לכך תתחילי ליהנות... ותרגישי טוב בהרבה כשתעשי זאת.
 
על פי נתונים רשמיים, 96 אחוזים מהתלמידים באזור המגורים שלי מוגדרים "אוכלוסייה מוחלשת". לכן כולם זכאים לארוחת בוקר וארוחת צהריים בחינם, ולא משנה אם מבקשים אותן או לא. בעבר אכלנו את שתי הארוחות בקפטריה, אבל השנה הוחלט לחלק את ארוחת הבוקר בכיתות. נהוג לומר שזה נעשה כדי להבטיח שנתחיל את היום בצורה בריאה, אבל קשה להאמין בזה כשרואים מה מוגש.
ארוחות הבוקר כוללות חבילות של דגני בוקר מסוכרים, שוקו, וסוג כלשהו של בשר מטוגן - בטי קורנל בהחלט לא היתה מאשרת אותן. אני אוכלת טוסט מחיטה מלאה ופרי בזמן שחברי לכיתה טורפים קורנפלקס בצבעים זרחניים. הפסקתי לאכול את הדברים האלה לפני כמה שנים, כשהם צבעו את הקקי של ברודי בירוק זוהר והבהילו את ההורים שלי למוות.
אחרי ארוחת הבוקר, כיתת הקריאה שלנו עוברת לאקווריום. אני עוזרת לילדים מהכיתה שלי לשאול ספרים. אני כמעט מרגישה מקובלת.
ואז כמובן מגיע קרלוֹס סנצֶ'ז, קפטן נבחרת הפוטבול, בהליכה שחצנית ובחיוך שטני על הפנים. הוא ספורטאי גבוה עם מראה משופשף. השיער הקצר החום־כהה שלו מוחלק קדימה בניסיון לגרום לו להיראות מגניב.
הוא מושיט לי ספר ילדים דק על מכוניות מרוץ ורומן בשם "גֵיי־נֶק", ספר שזכה בפרס ניוברי, עם ציפור על העטיפה.
"אני אוהב מכוניות," הוא אומר, כאילו זה מסביר הכול. "וזה ספר על ציפורים הומואיות."
"המממ." אני מתאפקת לא להגיד את מה שעובר לי בראש, שזה: "וואו, קרלוס סנצ'ז, לא ידעתי שאתה כל כך סקרן לגבי הומוסקסואליות בממלכת החי." במקום זה אני מושיטה לו את הספרים וממלמלת שצריך להחזיר אותם עד עשרים ושלושה בחודש.
הוא הולך לפינה עם החברים שלו מהפוטבול שצוחקים מכל בדיחה עלובה שהוא מספר. "הֵיי, תקשיבו, זה על ציפור הומואית."
המורה נועצת בו את מבט המוות שלה מעל למשקפיים. היא הפכה את המבט הזה למדע מדויק.
"התכוונתי הומו במובן החיובי, של רגשות וכל זה," הוא מוסיף במהירות ומשפיל מבט מבויש אל הנעליים היקרות שלו.
תזכירו לי למה הוא נהיה פופולרי.
 
*
 
בתור תוספת לדברי החוכמה של בטי קורנל בשאלה איך לפרוח בבית הספר, ולא רק לשרוד, החלטתי לחלוק את התובנות הפרטיות שאליהן הגעתי לאורך הדרך.
 
טיפ פופולריות ממאיה
כשמישהו מהכיתה שלך מגלה עניין בציפורים הומואיות, עדיף שתשתקי - אפילו כשאת מעדיפה להעיר הערה עוקצנית - בעיקר כשרק ספרים נמצאים בסביבה כדי להחמיא לך על שנינותך.
 
*
 
הערב אנחנו נוסעים לים. אני דחוקה במושב האחורי בין ברודי, שמצייר מפלצות ונשק להשמדה המונית במחברת, לבין נטליה, שנוקשת בלשון ומדקלמת שירים מ"רחוב סומסום".
כשאנחנו מגיעים אל החוף, כולנו שואפים שאיפות עמוקות מהאוויר המלוח של סָאוּת פָּדרֶה אַיילֶנד. אנחנו כאן רק חמש דקות, ואני כבר מרגישה רע לגבי הגוף שלי ואיך שאני נראית בבגד ים. ולדברי בטי, "משקל עודף הוא לא משהו שצריך להיבהל ממנו. די קל לעשות משהו בנדון, ולעשות זאת בצורה מבוקרת."
אני יודעת, אני יודעת. בינתיים צימצמתי במתינות את האכילה שלי, אבל עדיין לא ירדתי במשקל.
אני מסתכלת בבגד הים השלם שאני לובשת. זה בגד הים הראשון שלי שיש בו ריפוד לחזה. זה נחמד, כי הוא גורם לשדיים שלי במידה 34A להיראות קצת יותר חצופים.
נטליה שולחת אלי חיוך טיפשי בזמן שאמא מנסה להלביש לה בגד ים. "תחייכי!" היא אומרת. אני מתכופפת כדי שהיא תוכל לחכך את הפנים בקוקו שלי.
אופס. נטליה פתחה בריצה לאורך החוף.
אמרתי ריצה?
התכוונתי דהרה.
הזכרתי כבר שהיא עירומה לחלוטין?
 
יום ראשון, 11 בספטמבר
היום הולכים לכנסייה. אני נאלצת להקשיב לגברת גרסייה שמסבירה שוב שחתונה עם גבר בעל אותן אמונות היא הדבר היחיד שנערות בגילנו צריכות לתכנן. אנחנו יכולות "ללמוד יותר דברים מהאימהוּת מאשר מלימודים בקולג'".
אני מנסה לא להקשיב ביותר מדי תשומת לב.
אני רואה את אִיתן, זה שאני דלוקה עליו, יושב בצד השני של חדר התפילה. אני נאנחת ובפעם הראשונה אני ממש מצטערת שהדיאטה הזאת לא מצליחה.
באמת שהעיניים שלו מדהימות.
והשיער.
והחיוך.
מעניין אם כל הבנים שבטי קורנל היתה דלוקה עליהם אהבו אותה בחזרה.
הוא שם לב שאני בוהה בו.
הוא זוקר אלי את הגבות היפות שלו ומתווה בשפתיים את המילים "על מה את מסתכלת?"
אני מסתירה את הפנים שלי שעולות באש, ומודה בלב לאלוהים שהפעם הוא לא קלט אותי מזילה ריר.
אכלתי רק ארוחה קלה לפני שיצאתי מהבית, ועכשיו הבטן שלי משמיעה קולות של ניבתן חרמן. זה די נורא.
 
טיפ פופולריות ממאיה
אם הבטן שלך נוטה להשמיע קולות רמים כשהבן שאת דלוקה עליו נמצא בסביבה, תשקלי ברצינות לעבור כריתת בטן. זה יחסוך לך המון מבוכה.
 
*
 
בטי קורנל נותנת כמה הנחיות בנושא תרגילים שונים שעוזרים לשמור על הגזרה.
 



 
כדי להשטיח את הבטן נפנה... לאימון הפוטבול של הבנים. שכבי על הרצפה והרימי את רגלייך לזווית של 45 מעלות; כעת הורידי אותן באטיות מרבית בזמן שאת שומרת על ברכיים ישרות וסופרת עד עשר. את מרגישה את הכיווץ? אני יודעת אמנם שהתרגיל הזה כואב, אך הוא גם מועיל.
 
ברגע שמבינים איך לבצע את התרגילים שלה, זה נהיה קל כמו לאכול עוגה. סוג של.
יאמי.
עוגה.
 
*
 
יום שלישי, 13 בספטמבר
הורדתי 270 גרם!
הדיאטה עובדת.
האם מישהו ירגיש? וליתר דיוק, האם איתן ירגיש?
עוד חדשות טובות. החזייה שלי קטנה עלי באופן רשמי! לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות, כי אני באה משושלת ארוכה של נשים עם חזה קטן. אבל בכל פעם שאני לובשת אותה היא עוצרת לי את מחזור הדם.
אני כל כך שמחה והורמונלית, עד שאני כמעט לא עומדת בזה! מדדתי את החזייה של אמא, שגדולה במידה אחת, רק בשביל הכיף.
אני אפילו לא קרובה למידה הזאת.
אני מקבלת את זה בהכנעה.
אני עדיין מבצעת את התרגילים של בטי קורנל, אבל עוד לא הצלחתי להפוך מ"בת טיפש־עשרה גוצית" ל"נערה עם גזרה נאה ומאוזנת". אם כי אני מתכוונת להמשיך, כי זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה. חה־חה־חה.
 
יום חמישי, 15 בספטמבר
בשיעור התעמלות קנזי ואני מיוזעות, מותשות, ויש לנו סימנים על הידיים מרוב חבטות בכדורי־עף קשים כמו אבן. מאז שהתחלתי עם "בעיות גזרה" עשיתי מאמץ להשתפר בספורט כלשהו. תמיד הייתי חסרת קואורדינציה, ויש לי ברכיים של אישה בת שבעים. זה די מביך לתת כל מה שיש לי בשיעור התעמלות ועדיין להיות גרועה כל כך. מפחיד לחשוב שפסגת ההיררכיה החברתית מבוססת על יכולות גופניות. זה נראה כל כך מיושן, כל כך פרימיטיבי. החזק שורד. החלש נאכל. לבטי אין שום טריקים כדי לרכוש פתאום שנים של ניסיון, מיומנות וחוזק גופני בתוך חודש. בדקתי.
קנזי ואני עומדות ליד הלוקר שאנחנו חולקות. זה כמו לגור עם שותפה שהרכוש היחיד שלה הוא דיאודורנט ומכנסי התעמלות ספוגי זיעה.
"וואו, אני מסריחה," קנזי פולטת.
אני צוחקת.
"לא, ברצינות," היא אומרת. "הנה, תריחי את החולצה שלי." היא מנגבת את הזיעה מהפנים בעזרת השרוול ומושיטה לי אותו.
"איכס. אני לא מתכוונת להריח את החולצה שלך. ועכשיו יש לפנים שלך ריח של שיעור התעמלות."
"תריחי!"
"תראי, קנזי. יש דברים שאנחנו חולקות בתור חברות, כמו לוקרים, ומדי פעם איזה סוד מביך, אבל אני לא מוכנה להריח את החולצה שלך. זה קצת עובר את הגבול."
"אה."
 
טיפ פופולריות ממאיה
אם את רוצה להיות פופולרית, אל תתחילי לרחרח בגדים של אנשים. אחרת יֵצא לך שם של פסיכית ותצטרכי להתלבש בתוך תאי השירותים.
 
*
 
שבת, 17 בספטמבר
היום אנחנו הולכים לפּוּלְגָה (שוק הפשפשים). אנחנו נכנסים למגרש החניה, משטח עפר גדול לצד הכביש המהיר. אבא וברודי אוהבים לבוא לפּוּלְגָה כי הם צדים כאן אוצרות. גם אני אוהבת לבוא לכאן כי ככה יש לי הזדמנות להיות עם אבא. בזמן האחרון הוא נמצא באוניברסיטה כל כך הרבה זמן שאני כבר כמעט לא רואה אותו. אני מחזיקה את היד שלו, ואנחנו ניגשים אל שורת הדוכנים הראשונה.
 



 
אמא אומרת שהפּוּלְגָה הוא מכירת החצר המקסיקנית הגדולה בעולם. אני נאלצת להסכים. הרבה מהאנשים בבראונסוויל שחצו את הגבול באופן לא חוקי לא יכולים למצוא עבודה, אז הם מוכרים חפצים בפּוּלְגָה, כולל כאלה שמצאו בצד הכביש. כבר קרה שחסכנו לעצמנו נסיעות למזבלה בלילות שבהם הוצאנו חפצים כבדים ומיותרים והשארנו אותם על המדרכה. הם נעלמים עד הבוקר, כמו קסם.
יש בפּוּלְגָה נעליים, צעצועים משומשים, בגדים, חפצים עתיקים, מכשירי חשמל, צמחים, כלי עבודה, פסלי דת, נרות ותרופות סבתא. פעם אפילו ראינו שם פסנתר, ניצב על האדמה. אמא בכתה כשהיא ראתה אותו.
יש גם המון אוכל. משאית שמוכרת רק מיונז ותירס מתובל על מקל. קוראים לזה אֶלוֹטֶה אֶנְטֶרוֹ. יש תפוחי אדמה שחתוכים בצורת ספירלה, מטוגנים ומוגשים על מקל עץ ארוך. הייתי שמחה לאכול את זה, אבל פעם ראינו את אחד המוכרים שולה את המקלות מהזבל כדי לעשות בהם שימוש חוזר. יש גם מרק מקיבה של פרה ועגלות מלאות גלידה - פָּאלֶטָס - שזקנים מובילים אותן.
האנשים בדוכנים צועקים, "פָּאסָאלֶה, פָּאסָאלֶה!" כלומר, "בואו לכאן!" יש צנצנות גדולות של אָגְוָוס (מיצים) שמזיעות בחום, ושולחנות עמוסים בפירות וירקות אקזוטיים. יש קקטוסים ועצי דקל, תרנגולות, צבים, תוכים ויונים - הכול למכירה.
ברודי ואני עוצרים ליד דוכן עם עכברושים ואיגואנות בתוך כלובים, ואבא מושך וגורר אותנו משם.
"מה?" ברודי שואל בכעס. "למה אנחנו הולכים? לא סיימתי!"
"ששש." אבא מעביר אותנו לשורת דוכנים אחרת לפני שהוא מסביר.
"מצטער, שני אנשים עם ראשים מגולחים וקעקועים תיכננו שם עסקת סמים. חשבתי שכדאי להתרחק מהמקום."
אני מהנהנת. כבר הפסקתי להיות המומה מדברים כאלה.
אנחנו מתקדמים לדוכן של רָסְפָּה. רָסְפָּה הוא סוג של ברד מקסיקני, רק הרבה יותר טעים מהברד הממותק הרגיל שמגיע בכוסות נייר. ברחוב של בית הספר שלי יש דוכן רָסְפָּה, אבל אני קצת פוחדת ללכת אליו כי תמיד הולכים שם מכות.
אבא מסתכל מסביב. "אפשר לקנות ארון מתים, לשכור עורך דין ולקנות ירקות טריים, והכול במקום אחד," הוא אומר בטון עגום. "כדאי שתזכרו את זה. אנחנו לא תמיד נהיה כאן, כמו שאתם יודעים."
אני מחייכת בזמן שאנחנו אוכלים את הרָסְפָּה שלנו ומקשיבים למוזיקה שכאילו בוקעת מכל מקום ולהמולת האנשים שעוברים מסביב.
 



 

*
 
יום רביעי, 21 בספטמבר
אתמול חלמתי שמנחה של תוכנית טלוויזיה בא לבית שלנו ושפך אבקת פירה להכנה מהירה לתוך מכונת הכביסה. הוא הפעיל את המכונה ויצר כמות אדירה של פירה. התעוררתי בדיוק כשניסיתי לשכנע אותו לא להכניס את זה למייבש.
נראה לי שהדיאטה הזאת עושה לי בלגן בראש.
הצד החיובי הוא שכבר הורדתי קילו שלם!
 
יום שני, 26 בספטמבר
אוף. אני כל כך חולה. כל הלילה היתה לי בחילה נוראית. אני בכל זאת בבית הספר, מנסה לזכור את טיפ הפופולריות הרביעי שלי.
 
טיפ פופולריות ממאיה
לעולם אל תקיאי בכיתה. עדיף לרוץ החוצה ולהקיא במסדרון. גם אם תספיקי להגיע אל הפח, אם יראו אותך מקיאה, יתעללו בך לנצח. ביסודי הקאתי בפח ניירות. כשעברנו דירה אחרי חמש שנים, הדבר האחרון שילד אחד אמר לי היה, "את הילדה שהקיאה בכיתה א'." יש דברים שאי־אפשר להתאושש מהם.
 
אני מדלגת על ארוחת הצהריים והולכת לספרייה.
גברת קוֹרבֵּייל מנופפת לי משולחן ההשאלה, שם היא מטפלת בכמה ספרים שהיא קנתה כדי להעביר אותם למדפים. יש שם הרבה ספרים וכולם בכריכה קשה, ככה שהם בטח עלו הרבה כסף. אבל אני לא אומרת שום דבר. שתינו יודעות שבשביל הרבה אנשים, הספרייה היא המקום היחיד שבו הם יכולים לקרוא ספרים. בשביל רבים מהם, ספרים שרק עכשיו יצאו ושלהם חיכו להם בקוצר רוח הם מותרות. רשימת ההמתנה לספרים האלה היא באורך קילומטר, ככה שהיא שמחה להיות נדיבה.
אני מרימה ערימת ספרים מעגלת ה"החזרה" ומתחילה לסדר אותם על המדפים.
"הַיי, מאיה," ליאון אומר ודוחף מעלה את המשקפיים שגלשו לו במורד האף. ליאון הוא נער חמוד שהיה איתי בשיעור טכנולוגיה בשנה שעברה. אני הייתי היחידה שדיברה איתו כי הוא טיפה שונה.
"הַיי, ליאון."
"את יפהפייה היום, מאיה, ממש מדהימה!"
"תודה, ליאון." כל הבנות האחרות צוחקות ובורחות כשליאון אומר להן כמה הן יפות. לי זה לא מפריע. האמת היא שאני נהנית מזה. כשמישהו אומר לי בכנות שאני נראית טוב, זה משפר לי את היום.
 
יום שלישי, 27 בספטמבר
בזמן שאני מבצעת את התרגילים של בטי קורנל, אני שומעת את ברודי מכה בתוף שלו בקומה התחתונה. אמא, אבא וברודי לובשים מדים של צבא ארצות הברית מהמלחמה עם מקסיקו בשנת 1846 ומשתתפים במוזיאון החי בשדה הקרב של פאלו אלטו. זה חנוני בדיוק כמו שזה נשמע. ברודי הוא המתופף ואמא היא החלילנית. אבא מתחפש רק כדי שהוא יוכל לירות בתותח. אני נשארת לשמור על נט בבית כדי שהם יוכלו להעביר את כל היום בשמש הלוהטת במדי הצמר שלהם. אני לא מקנאה בהם בכלל.
 



 
אם עדיין לא הבנתם, המשפחה שלי סופר־חנונית. זה לא בהכרח דבר רע. אנחנו משחקים משחקים כמו שבץ־נא וצופים בסרטים תיעודיים ביחד. תמיד ידעתי שאני אלך לאוניברסיטה. ובכל זאת, לפעמים זה יכול להיות די מביך. כמו שאמא מודה בעצמה, "להשתתף במוזיאון חי זה צעד אחד לפני כנסים של 'מסע בין כוכבים'." בעוד כמה שנים הם בטח ישתתפו גם בדברים כאלה.
 
יום שישי, 30 בספטמבר
היום הוא באופן רשמי היום האחרון של הדיאטה שלי, ובחודש האחרון הורדתי קילו וחצי. לא מדהים, אבל זה גם משהו. מעכשיו אני אמורה להקפיד על אכילה מבוקרת, ובכל זאת אני נרגעת ומרשה לעצמי ליהנות. נראה לי שבטי קורנל היתה גאה בי.
אני הולכת עם קנזי במסדרון.
"קנזי," אני אומרת אחרי שהיא מסיימת להתלונן על השיעור האחרון שלה. "איך מישהו נהיה פופולרי?"
היא מניחה את הידיים שלה על הכתפיים שלי ונועצת בי מבט. המבט שלה מרוכז בשלי, כאילו היא עומדת להמטיר עלי דברי חוכמה.
"מאיפה בדיוק אני אמורה לדעת?"
הצלצול האחרון נשמע, ואני ממהרת לאוטובוס, שקועה במחשבות.
"הֵיי, את," אני שומעת מישהו צועק מאחורי. בהתחלה נדמה לי שזאת בת, אבל אחרי שאני סוקרת את ההמון אני מגלה שזה ילד נמוך במיוחד מכיתה ו'. הוא מחייך אל חבריו הגמדים ואז ניגש אלי.
אוי לא, הוא עומד לבקש את מספר הטלפון שלי. מה אני אמורה להגיד?
אני לא יכולה להגיד לא, זה ישבור את הלב הקטנטן שלו.
אבל אם אגיד כן, כולם יכירו אותי בתור "הסתומה שנתנה את מספר הטלפון שלה לאומפּה־לומפּה".
כבר יש מישהו שאני אוהבת. קוראים לו אִיתן. הוא אפילו יודע איך קוראים לי.
כנראה אני אצטרך לסרב בנימוס ולברוח.
הוא מסתכל אלי בחיוך גדול ואומר, "החבר שלי קרא לך עכשיו חנונית שמנה ומכוערת."
באמת?
באמת.
יכול להיות שאֵלֵי הפופולריות שונאים את הצורה (השמנה) שלי? יכול להיות שאני אצטרך להעביר את שנת הלימודים הזאת כשגמדי גינה, שחושבים שזה מגניב להשפריץ חלב מהאף, קוראים לי פרה?
אבל למרות הלעג שלהם, אני ירדתי במשקל. הבגדים מתאימים לי יותר, ובסופו של דבר אני שמחה במה שהשגתי. ועדיין, נשארו כל כך הרבה דברים לעשות.
אני יודעת, בטי, ראש זקוף, משקל נמוך.