ערב בראי

I

שוב אני כאן. הלום שמש, צועד בדוחק ובחום. עגלות בד משובצות, שקיות מאיימות להתפקע, צעקות רוכלים ודחיפות הקונים ואני ביניהן, מתקטן ונדחק על המדרכה הצרה, מרכין ראש, מכווץ עיניים באוויר היבש.

עוד מעט תבוא רוח מבשרת הקלה, נושאת קרירות, אוחזת ערב שקולות צרצרים וריח מרווה ורוזמרין נשזרים בו. עוד רגע ישקע האבק, תשכך ההמולה, ילך וייעשה דליל בליל הקולות. קול דממה דקה כקול נהי בהרים. רק להגיע למלון לפני הצפירה, לשמוע אותה, מרוחקת, מבעד לווילון מרקד מול חלון פתוח כשאני מצונף כבר במיטה, לשקוע בשינה קלה ולהתעורר שוב ברוגע, בחסד, עם רדת הערב.

מוזר איך שכל חדר נדמה לי בהקיצי להרף עין כמו החדר בבית, המיטה בפינה וכוננית הספרים מימין והחלון המקושת מעליה.

מיטת מלון בעירי־שלי. בתנועת מניפה אל המלון המשקיף אל החומות, בצעדים שנוצקו כאן בעליות התלולות. לאמץ את הרגליים כדי לצנוח במיטה באפיסת כוחות, כאילו דבר לא השתנה, ליפול שדוד, הייתה אמא אומרת, להתמסר להמולה ולתכונה כדי לשקוע בשינה כפי שראוי לשקוע עם כניסת השבת ביום חמסין.

אולי בערב יהיה לי הכוח לצאת שוב, להתהלך ברחובות המתמידים בקיומם בעיקשות, לפקוד חצרות פנימיות וגרמי מדרגות, להציץ בחטף אל כוכים הומים אפופי עשן, לחשוש־לקוות שמא מבין הקולות והפנים יצוץ אולי פרצוף מוכר. אולי בערב יעמוד לי כוחי להישיר מבט, לראות: זו עירי.

II

כל הלילה צפצופים. הולכים וחוזרים. קולות. צעדים. הניאון הזה. צורב בעיניים. לא זז. כמו אחת בצהריים בלי סוף. אבל הזמן עובר. צפצוף אחרי צפצוף זה זמן שעובר. כאבים גם. באים והולכים. חותכים בבשר. שולחים לשונות. כמו נחשים. צינורות. צינור ביד. צינור בבטן. צינור באף. צפצופים בשלשות. כמה זמן זה כבר ככה. לפקוח עיניים. לעצום. אי אפשר עם הניאון. לנשום. עוד פעם. לפקוח. לא לעצום. לנשום. עומדים שניים. מסתכלים. לא לעצום. מיטה שש צריך לחזור למחלקה. לעצום. לנשום. לחזור למחלקה הם אומרים. לחזור למחלקה זה טוב. לחזור למחלקה זה סימן טוב. היה יותר טוב במחלקה. היה שקט. היה לקום בחושך. ללבוש חלוק. לחבוש כובע. היו טלטולים בפרוזדור ומעלית ושוב פרוזדור. עכשיו כאבים. לנשום. שילך מהר ושלא יהיו כאבים היא רצתה. בסוף זה באמת הלך מהר. נהיו נשימות כבדות והיו הרופא והאמבולנס וימימה הורידה את המצעים. הייתה פה קודם ימימה. היא ויואל. במחלקה. הלכו אולי לשתות משהו. הלכו הביתה אולי. צריכים גם הם לנוח. לאכול. יש אורז במקרר. נשרף למטה קצת אבל חוץ מזה בסדר. צריך גם להיות משהו במקפיא. מה שבמכונה נקי. צריך רק להעביר למייבש. זה טוב שיהיו בבית קצת. שלא יהיה ריק. רק לא לשכוח את ההסקה דולקת. אחרת אתה קם עם כאב ראש באמצע הלילה. מסתובב בבית מוכה ירח. שבוע אשפוז הם אמרו אחרי ניתוח כזה. בזמנו היה חודש. חודש היינו פה. הייתה באה לעזור. לחפוף את הראש. יום אחרי יום היא באה. זוג צעיר. מה צעיר, ילדים. אתה לא נכנס לאותו נהר פעמיים. ניתוח חמישים שנה ניתוח. חצי מאה. עידן ועידנים. הזמן כמו הקפלים פה בווילון. חושף טפח מסתיר טפחיים. קמטים וזיפים לבנים אתה רואה במראה בוקר־בוקר, מה שמתחת לקמטים אתה לא רואה ולא שם לב. יום ועוד יום ועוד יום. ימים רגילים. קינג ג׳ורג׳ בגשם. לחם וחלב במכולת עם ערב. לחם אחיד. גבינה לבנה. שקיות חלב, אדומות או כחולות. המורה של ימימה, וַנדה או פַביה. כל הימים אותם ימים ועכשיו לימימה כבר יש ילדים. הזמן כמו הצב של זנון. איפה זה היה שהסברנו ליואל, בין שתי נקודות יש תמיד עוד נקודה. ברכבת לשארטר או להמפטון קורט. איזשהו טיול יום באחת הנסיעות. היה תמיד יפה, ימים כאלה מחוץ לעיר. היו יוצאות להם פנינים. למה לא ממשיכים את הקולוסיאום כמו את הסגרדה פמיליה. גם היא, הייתה נלהבת כמו ילדה. לימדה אותם שירים מפעם. בקצה חורשה אלון עתיק ניצב ולידו אלה אשר אהב. סיפרה להם אותם סיפורים מהילדות שלה כל פעם והסיפור לא דהה במיל, האונייה לנאפולי, הפיצה בפיאצה סן מרקו, פעמון הכנסייה שהיא רק רצתה לגעת בו והוא צלצל שלוש־עשרה, החרוזים שאביה חרז כדי להקניט את הסבתא שלה שהתרגזה על מיסי נמל, מה זה היה, Israel das Wunderkind schickt Raketen in den Wind, die Raketen die sind teuer, dafür zahlt man Reisesteuer. דקלמה את זה מחדש כל פעם בטרמינל, נהיה כבר חלק מהריטואל שלה. להתכונן שבועות. לקנות מדריכי נסיעות, סרטי צילום, המחאות נוסעים. לנצל כל רגע, כן גשם לא גשם, לקום בבוקר ולהתחיל לצעוד, מזרקות, מוזיאונים, כנסיות, לשטוף את העיניים, למלא את הראש. לחזור הביתה, לפתוח מזוודות, לפתח פילמים, להוציא קרמיקה משכבות של נייר דקיק. רצף כזה של פעולות כדי למתוח את הנסיעה כמה שרק אפשר. כמו הצילום ההוא שהיא עשתה אחרי הנסיעה האחרונה. בוקר אחרי, עוד עם הבלגן והעייפות, הרימה את המצלמה ותפסה הכול, הבוקר דרך דלת הרשת ומעיל שמוט על הספה והחתולה על אדן החלון. יופי של תצלום. יופי של טיול זה היה. גם היא אמרה. יצא לה בטון העקשני שלה עם כוס תה בערב אחרי הטלפון מהמחלקה, צריך לסחוט את החיים כמו לימון, אני כל כך שמחה שעוד עשינו את הנסיעה הזו אתה ואני. צדקה לחלוטין. עוד נסיעה אחת אחרונה בלי הידיעה והמחשבות וכל מה שכרוך בזה. טיול נהדר זה היה. הייתה במצב רוח טוב. טעמה גבינות, טעמה יין, לא עשתה פרצופים מול כל האוכל הנהדר הזה. כל הנסיעה מברטאן לנורמנדי, כל השעות באוטו הייתה שוב נינוחה איכשהו. דיברה על הספר של דוד שחר וכמה שזה יצא מתאים ואיך שלא היה לה מושג שחלק גדול מתרחש בברטאן. אמרה תמיד שמתישהו נצטרך לקרוא את זה אם זה הכול מתרחש סביב הרחוב שלנו, אבל זה הרי היה נשאר בגדר אמירה אם לא האימייל מיואל על איך בשיא השלג הוא נתקל בספריית הקולג׳ בהיכל הכלים השבורים וכמה מוזר איך בין הצריחים של אוקספורד הבליח לו ככה הבית. והיא בו־במקום יצאה לחפש. פתאום זה נהיה דחוף. שאלה אצל מופת וירדה את אגריפס לשאול אצל ילקוט, השאירה טלפון למקרה שיגיע עותק וחזרה עם קובץ תרגומים של היינה ודיווחה איך הבלגן חוגג בשוק ובדווידקה. התערבה בפעם האלף שלא משנה כמה יחפרו או יקדחו, בעיר הזאת לא תיסע אף פעם רכבת. וערב הנסיעה התקשרו להגיד שהגיע עותק והיא במין הימור של הרגע האחרון דחפה אותו לצ׳ימידן. בסוף לא הפסיקה לדבר עליו כל הנסיעה. דיברה בהסתייגות על הסגנון הפנטסטי והמיתולוגיזציה של העיר אבל אמרה גם שנעים לשקוע במין אגדה כזו, להעביר בראש תמונות ממגרש הרוסים ובית המצורעים והכנסייה האתיופית. הייתה מסויגת אבל בסוף הוא הוציא ממנה משהו. הסתכלה דרך החלון ודיברה עליו כל הדרך עם המפה פרושה על הברכיים עד שהחמצנו את היציאה לנאנסי. לשם שינוי אפילו לא התנצלה יותר מדי. לך תדע מה קרה לה דווקא בשטרסבורג. בבת אחת השתנה מצב הרוח. אולי המלון המשונה. אולי הבטן המתהפכת לקראת החזרה. אולי איזה שעון כפול שעובד כשבבית ערב ראש השנה ובחו״ל השקט הזה של יום ראשון רגיל לחלוטין. עם ימימה ויואל היה נחמד לנסוע בחגים, היה דינמי לחלוטין. בשניים זה בכל זאת נראה אחרת. הייתה פתאום מין כבדות ברחובות סביב הקתדרלה. מעט תיירים בעונה הזו. כמה שאתה מסתייג מהם כשהם שם, פתאום הם חסרים לך. פתאום אתה משווע לאיזו כיתת בית ספר מספרד או משפחה גרמנית חמורת סבר או איזה זוג אנגלי שיֵשב לשולחן לידך ויפתח בשיחה. במקום זה יושבים זה מול זה, ספלים ריקים, מפיות מקומטות, מפות ומדריכים על השולחן. קמים ללכת, נעמדים ברחבה, מסתכלים בפסלים ובגרגוילים שבפסאדה. איזה מקום. סמטאות ובתים קטנים מהאגדות ואז משום מקום הענק הזה מתנשא מולך. לך תדע מה נכנס בה שם פתאום. עוד הקשיבה קצת לזיכרונות מהביקור שם עם ההורים, הפּליאה מול הרחובות המתפתלים האלה, חרדת הקודש מול הפסאדה האדירה הזו והעלבון מול האקלזיה והסינגוגה, לא בדיוק עלבון, יותר בהלה, בהלה של ילד טוב חיפה שעד אז ראה לכל היותר את סטלה מאריס ועומד פתאום פנים אל פנים מול הגותיקה הזו עם אלף שנה של מסעות צלב ואינקוויזיציה שמסותתות בה. איך שאבא עמד שם בינינו, הניח פתאום משום מקום יד על הכתף, לקח אותנו מחוץ למבוך המדיאבלי הזה לעיר החדשה, נעצר מול בית הכנסת והצביע במין תחושת שליחות על האותיות בחזית, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות. הקשיבה עוד רגע ובטשה ברגל באבני הרחבה ואז זרקה פתאום משום מקום משפט כזה שגומר לך את היום, בסדר, זה היה פעם לא בחיל ולא בכוח, זה נגמר, ראית בעצמך את הפרחחים עם הכיפות הלבנות שעומדים שם היום, בוא ניכנס למוזיאון שנספיק עוד לפני שסוגרים. קוצר רוח כזה משום מקום שגומר לך את היום. לקחה את הרגליים והתחילה ללכת למוזיאון. חתיכת מוזיאון. חדרים אפלוליים ורצפה חורקת ואתה פתאום לבד בין הפסלים. חתיכת הבנה של שרירי הפנים יש שם. החמדנות והסביאה וכל שבעת החטאים. פסלים שעוד רגע יתחילו לזוז. והציור ההוא, פחד אלוהים. הנאהבים המתים, שמן על עץ, המאה החמש־עשרה. כיתוב לקוני וציור שהופך לך את המעיים. איך שהיא עמדה מול הנאהבים המתים האלה עם המבט הזה שלה של חצי גועל חצי פסינציה עם הגוף כבר בכיוון היציאה, משהו שם תפס אותה, איזשהו דיסוננס בין הגופים שלהם. גופים או גופות. בעצם גופות. אבל הם שניהם חיים לגמרי בבעתה שלהם מול הפורגטוריום או הגיהינום או סתם הכרת המוות, לך תדע. עיניים קרועות לרווחה. חיוורון מוות. תולעים. נחשים. שולחים לשונות. ממנה אליו וחזרה אליה. פחד אלוהים. עמדה קפואה ואז יצאה החוצה, לא רצתה להיכנס לחנות, לא רצתה לשתות עוד קפה, לא לעשות עוד סיבוב בעיר, לקחה מפתח וחזרה לבד למלון ובערב ארזה בלי לומר מילה. משהו בציור ההוא תפס אותה, אין שום ספק, משהו במבט שלהם אולי, הוא יש לו לפחות עוד איזה דוק בעיניים, אבל היא שם בעיניים פקוחות לרווחה. הסתובבה בטח שבועות אחר כך עם הציור הזה בראש. אמרה בערב אחרי הטלפון מהמחלקה והמנוחה אחרי הצהריים והטיול לעמק רפאים, בחזרה על הספה אמרה שהרגישה משהו משתנה, איזה שינוי בנשימה, איזו עייפות בשרירים. איזה ערב. איזה יום ואיזה ערב ואיזו גיבורה שהיא הייתה. הלכה לטיפולים ושמרה על קור רוח ושלטה בפרטים. ובכל זאת בסוף הלכה מובסת. בסוף־בסוף היא הלכה מובסת. לא רצתה לדבר, לא רצתה לראות אף אחד. כל העולם ואחותו רצו לראות אותה והיא הייתה אכולה מבפנים. הסתובבה בבית כמו אריה בכלוב. אמרו שמונה חודשים והיא החזיקה שלוש שנים והיינו עם הילדים ונולדו הנכדים ועדיין. כמה שהיא הייתה כל השנים קשוחה עם עצמה ועם הילדים, בסוף יצא שם איזשהו פינוק. פתאום היא אמרה פוס משחק. נזכרה באיזה רופא שאמר לה להיזהר מאונקולוגים שירדפו אחריה עד הקבר, פתאום זה נהיה התנ״ך שלה. החליטה באיזה רגע שיותר מזה אי אפשר וזהו, לא היה עם מי לדבר. מה זה שהיא אמרה בערב האחרון, life sucks, לא ייאמן. כאילו בבת אחת נמחק הכול, משפחה וילדים וספרים ונסיעות. שנים ביחד ובסוף זה. באו הילדים, שמו מוזיקה ועשו את עצמם עליזים, סיפרו סיפורים והכינו ארוחת שבת ופרשו מפה חגיגית, היא בעצמה אמרה, נחמד שהנוער פה. שלוש שנים עשו כולם בדיוק מה שהיא ביקשה, להיות בבית ולהמשיך בשגרה ולדבר על דברים נחמדים ובסוף life sucks. בוקר־בוקר התארגנויות ומקלחת ואז לספה, להכין לה צהריים, לדבר על משהו, לשים דיסק, להוציא דיסק, לענות על טלפונים, ללכת בשבילה לקופת חולים, לנסוע לעין כרם, לשבת אתה שם בטיפולים, לנשום עמוק, ללוות לשירותים, להביא ספר, להכניס את העיתון, לפתוח חלון שייכנס אוויר, לסגור שלא לשמוע את השכנים, לתפוס תנומה, להניח יד, להרטיב לה את המצח, לנשום עמוק, לעבור ברגע מעצבים לרוך, לאמץ ולהרפות, לקנות ולזרוק ולשלוח פקס ולקחת מרשמים ותרופות ותוצאות בדיקות ובסוף לארוז בשקיות שחורות ולהחזיר הכול. תרופות, מרשמים, תוספי מזון. להילחם ולהילחם ובסוף ללכת ככה בן־רגע, לשבת עם כולם בארוחת שבת, לא להירדם כל הלילה, לשבת על הספה כל הלילה ובבוקר לחזור למיטה ולהוציא נשימה אחרי נשימה. לשמוע את השקט מתארך ולראות אותה מסתובבת על צידה פתאום בתנועה אחת אחרונה, להחזיק לה את היד, לקרב יד אל הפה ולא להרגיש אפילו הבל. ואז השקט הזה. איזה שקט שיש פתאום. שנים המרוץ הזה, לא מרוץ, מאמץ, התכוונות, שנים זה מכתיב לך סדר יום ואז מין חריקת בלמים כזאת. ימים שלמים בלי להחליף מילה עם איש. ערבים על הספה עם העיתון, הטלוויזיה, לדחות כמה שאפשר, להיכנס למיטה כבר חצי מתוך שינה עם אורות דולקים ורדיו פועל. לישון בקושי ולהתעורר מוקדם מדי, אותה פינה על הספה עם העיתון בבוקר, אותו אור דרך דלת הרשת, אותם קולות מהרחוב. שואלים כולם על תוכניות, מחשבות לעתיד. אולי שיעורי ציור, פרובנס בפסח אולי, הדלקת נרות, ארוחת שישי, נראה. מה תגיד. מה כבר אפשר לומר. שקוע עכשיו גם כן בסטטיסטיקות ואבחונים. מנסה להתרכז, לנשום רגיל, לא לחשוב על הכאבים. שוכב פה כמו מומיה בתוך סבך של צינורות, מחכה לחזור למחלקה, מנסה להבין מה השעה לכל הרוחות.