קונצ'רטו לכינור האהבה

פרק ראשון
 
בטיסת אל על ללנינגרד ישב לצדה שיכור שהחזיק ביד אחת עוף צלוי, ובקבוק וודקה ביד השנייה, וכל הזמן ניסה לפתוח חלון. בתחילה ישבה בקדמת המטוס במושב שמספרו הופיע בכרטיס. דקות ספורות אחרי ההמראה עברו הדיילות בין הנוסעים ושאלו, “מישהו מדבר רוסית?“ אחת מהן עצרה לידה. “אַת מדברת רוסית, נכון?“ ובלי להמתין לתשובתה אחזה בידה בעוד הדייל הראשי תופס בידו של השיכור היושב חמש שורות מאחוריה. כששלפה אותה הדיילת ממקומה, משך הדייל הראשי את השיכור ממקומו. הם נלקחו לירכתי המטוס, שם הושיבו אותם זה ליד זה. הדיילת אמרה לה:
“עשי טובה. תרגיעי את סרגיי. אני מביאה לך כל מה שתרצי.“
היא הסיטה את הווילון שבודד אותם מיתר הנוסעים, והתרחקה. אחר כך, כל כמה דקות, הופשל מעט הווילון וראש מודאג הציץ כדי לוודא שאין הפתעות, וכדי לפנק אותם בשוקולד ובשמפניה. השיכור לא נגע באלה. הוא העדיף לכרסם את העוף הצלוי, שהיה עטוף בחלקו בנייר כסף, וללגום מן הוודקה. פעם אחר פעם קם על רגליו וקרא אליה:
“רגע, בובה. אל תברחי. אני הולך לפתוח את הדלת. החלונות האלה לא נפתחים.“
ובכל פעם עיכבה אותו והחזירה אותו למושבו. הוא לא התנגד אבל מעיניו נשקפה פליאה על שהיא לא מבינה שכל מה שהוא רוצה זה קצת אוויר, לצאת לרגע ולנשום אוויר צח.
“אל תפחדי, בובה,“ הבטיח, “אני אחזור.“
והיא השיבה לו, “עוד מעט, עוד מעט. חכה קצת. עוד מעט יפתחו את הדלת.“
הוא הניד בראשו. “בובה, אל תאמיני להן, הבחורות האלה מקשקשות והראש שלהן קלוש. בעיניהן כל הרוסים שתיינים. אני בכלל לא יודע לשתות. ואני גם לא רוסי. יש לי בכלל מבטא? ולא קוראים לי סרגיי. יואב מליח, זה השם. כמה רוסים עם שם כזה אַת מכירה? אני אגרונום, דור שלישי בנס ציונה, בדרך לכנס של אגרונומים. אני פשוט מרגיש יותר טוב על האדמה. בגלל זה אני מרעיל את עצמי בוודקה האיומה הזאת.“
כשנחת המטוס בלנינגרד הטביע האיש נשיקה חטופה על לחיה ואיחל לה הצלחה בשליחותה כמורה, “נטע–לי. שם יאה למורה בישראל.“ והיא איחלה לו הצלחה בכנס. אשה מקומית בשם גלינה המתינה לה בטרמינל. בהוראת הפקס מירושלים ציפתה לקבל שני נוסעים. אחד ותיק, ואחד שזה ביקורו הראשון ברוסיה. הפקס נוסח באנגלית ומינם של הנוסעים לא צויין בו, גם לא שמם. משום מה, מן הפרטים האלה קלוד, שמעולם לא הותיר פתח להפתעות בחיזוי הבאות, התעלם.
מן הרגע הראשון ניכר בגלינה שהיא ששה על כל הזדמנות לתרגל את האנגלית שבפיה. היא נמלאה חיוניות כשפנתה אליה הנוסעת בשפה זו ואמרה לפי תומה שכאשר נחתה חוותה מין דֵזָ‘ה ווּ. מאמירה זו הסיקה גלינה כי הדוברת כבר ביקרה ברוסיה, והיא הנוסעת הוותיקה המוזכרת בפקס, ואילו הגבר שאתה, שנראה שתוי למדי, הוא זה המבקר כאן לראשונה.
צינת הלילה הרוסי הלמה בה בצאתה מפתח הטרמינל. היא זקרה את צווארון מעילה, אבל גם מעיל הפרווה והסוודר העבה שלבשה מתחתיו והכפפות וצעיף הצמר שתמנע סרגה לה לא גוננו עליה מהתנכלותן של מינוס עשרים מעלות. הקור איים להשיר את אפה ואת אוזניה. נהג המונית שהמתינה להם הסיע אותם ברחובות רחבים בין בתים רדומים לכיוון הנהר, וליד אונייה מוארת, שנצמדה מלוא אורכה לרציף, עצר. גלינה הצביעה אל כבש האונייה, ואמרה לה:
“זה בית המלון שלך. השתדלי לישון כמה שעוד נשאר. מחר תשמעי מאתנו.“
הנוסעת הביטה באורות הקפואים של הבתים הגבוהים על גדת הנהר ושוב חשה זרימה של רפיון מוכר בעורקיה.
הנהג הוציא את מזוודותיה מתוך תא המטען ונשא אותן אל כבש האונייה. היא פסעה בעקבותיו. האגרונום נפנף אליה מתוך המכונית ולידו גלינה, והיא השיבה להם נפנוף יד.
הנהג העלה את מזוודותיה לתוך לובי מואר ומוסק היטב, וליד דלפק הקבלה הניח את המטען ופנה לדרכו. פקידת הקבלה שלחה מישהו להדריך אותה אל תאה. זה היה תא בגודל ממוצע בסוף אחד המסדרונות. הרדיאטור הסרבני התעלם מכל נסיונותיה להחיותו עד שבעטה בו בעיטה עזה. רק אז נבהל והחל להתנשף בכבדות ולהכניס לתא מעט חמימות. אורות לנינגרד נשקפו מן האשנב העגול, ובבואותיהם ריצדו במים. יהיה מגוחך לחלות במחלת ים במלון הצף הזה, חשבה. מרוב עייפות נפלה על המיטה ונרדמה עוד לפני שהספיקה לפשוט את בגדיה, שוקעת לתוך חלום מתמשך על הפלגה בין איי אוקיינוס בספינת שיִט שרב החובל שלה הוא קלוד. בלב ים נפלו עליהם שודדי ים. היא נלקחה בשבי. קלוד נמכר לשייח‘ אפריקאי. בחלקו האחרון של החלום נצפה קלוד כבול באזיקים בין עשרות עבדים אחרים החותרים במשוטים ארוכים בסַפנת העבדים של אוניית סוחר פורטוגזית הנושאת בבטנה מטען גויאבות. גויאבות? התפלאה כשהקיצה. גויאבות?
המלצר שניצב בפתח חדר האוכל הנחה אותה לכסא פנוי ליד אחד השולחנות. שני גרמנים שישבו שם לארוחת הבוקר קמו לקראתה והציגו את עצמם באנגלית בהגייה גרמנית כבדה: מקסי ואקסל. מקסי היה גבר חסון, נעים סבר, ולעיניו משקפיים עגולים. קולו, בַּריטוֹן נינוח, ערֵב לאוזן, הִשרה אמון. הוא לבש מקטורן טוויד עם טלאי עור במרפקים והציג את עצמו ככתב של שבועון נפוץ שהופיע בברלין. השני, אקסל, היה צלם השבועון. איש צנום וארוך עם זנב סוס בהיר לעורפו, במכנסי ג‘ינס שחורים וסוודר שחור בעל צווארון מגולגל. משהו בקדחתנותו הזכיר לה את הארנב מ‘עליסה בארץ הפלאות‘ הנתון כל הזמן ללחץ השעון. מצלמה נתלתה על צווארו בכוננות מתמדת. הוא הִרבה להתבונן אבל מיעט לדבר, אולי מפני שהאנגלית שבפיו היתה נחותה מזו שבפי חברו.
היא אמרה למקסי, “אתה מזכיר לי מישהו. אני לא זוכרת מי.“
“אולי הסופר הרמן הסה?“ חייך, מורח חמאה על לחמניה טרייה. “אנשים רבים חושבים שאני דומה לו.“
הם נשלחו לכאן, הסביר לה הכתב הגרמני, לסדרת כתבות על פניה החדשות של רוסיה מאז הפרסטרויקה. זה השבוע השני שלהם בלנינגרד, אבל הם יישארו שבוע נוסף לפחות, אם כי ספק אם יספיק להם הזמן להתחקות על כל השינויים המדהימים שמתרחשים כאן.
מקסי קנה את לבה כשבנימה סמכותית העמיד את המלצרים במקומם, לאחר שהתעלמו פעם אחר פעם מבקשתה להביא לה את המנות שביקשה במקום מחצית העגבנייה הצמוקה והערמה הדוחה של קותלי חזיר ונקניקים שהניחו לפניה, במה שכונה בפיהם ארוחה קונטיננטלית. כששמע מאין באה ניצתה סקרנות בעיניו והוא החל להציג לה את השאלות הצפויות.
“סליחה על החטטנות. זוהי סקרנות קשה לריסון של עיתונאי,“ התנצל.
היא מורה בחופשה, וכאן לשבוע כתיירת, בנסיעת שורשים, הסבירה. אביה נולד בעיר הזאת כשעוד נקראה פטרבורג.
מקסי התעניין בחיים בישראל, בהתחדשות השפה העברית, בהוריה, בצבא, וכבדרך אגב העיר שבמלחמה אביו שרת באפריקה, בוורמכט, ולא נשא כרטיס חבר במפלגה הנאצית.
“לא זה מה שכולכם טוענים?“ אמרה.
חיוכו נועד להבהיר שלא נפגע. ככל שידיעתו משגת, במקרה שלו כך היה. כל נבירותיו בנושא זה - כן, גם הוא השתוקק לדעת את האמת לאמיתה - לא הניבו מסקנה שונה.
“אם אין לך תכניות אחרות,“ הציע לה אחרי הקפה, “אולי תצטרפי אלינו בשבוע שאַת כאן. אחרי הכל, גם אנחנו כאן בחזקת תיירים.“
הוא גם העלה את הרעיון שיכין כתבה עליה.
“אין מה לכתוב עלי,“ אמרה. “כל מי שמכיר אותי יעיד שאני האדם המשעמם ביותר עלי אדמות.“
“אני מכיר אותך רגעים ספורים בלבד,“ גיחך העיתונאי הגרמני, “אבל תרשי לי לחלוק על הקביעה הזאת.“
“בשום מצב,“ הזהיר קלוד במפורש בתדריך האחרון, “לא לככב, לא לבלוט, לא להתיידד עם המקומיים ולהתרחק באדיבות מזרים.“
קלוד התעקש לכנות אותה נטשה, אף שבכל מסמכיה, למן תעודת הלידה, מופיע השם נטע–לי, שהפך במרוצת הזמן לנטלי. נטשה, בתחילה, היה כינוי השמור לו לבדו והיא הרגישה בנוח בו כשיצא מפיו. הרבה לפני שקלוד הטיל את המשימה הזאת על כתפיה זיהתה בעצמה משיכה למסתורין האפלולי של העולם המתבצר מאחורי חומות ורוחש איוּם ומזימות חשאיות, שמנהיגיו, חבורת גברים קשישים, עמומים, בחליפות מסורבלות ומגבעות אפורות, הצטלמו יחדיו על מרפסת גבוהה בכיכר האדומה, מוחאים כפיים למצעד אדיר המתנהל למרגלותיהם ופוקחים עין זה על זה. ברגעים פרועים במיוחד גם השתעשעה בהזייה על הצטרפות לק.ג.ב. מדפים גדושים בספרייתו של אביה הכילו קלאסיקה רוסית, מ‘יבגני אונייגין‘, שאת רובו דיקלם אביה בעל פה, עד ל‘דוקטור ז‘יוואגו‘. כתביהם המתורגמים של גוגול, טולסטוי ולרמונטוב, חיככו כתף בכתף על המדף עם אלו של צ‘כוב, בבל וסולז‘ניצין. סופרים ישנים וחדשים התערבבו בראשה, וכמוהם מלחינים מהוללים מצ‘ייקובסקי עד רחמנינוב, שצליליהם חלחלו לתודעתה מגיל רך, מתקליטיו של אביה. ולא מן הנמנע שזו הסיבה שבגללה פקדה אותה תחושת דֵזָ‘ה ווּ מובהקת של שיבה הביתה מרגע שרגלה דרכה על אדמת רוסיה.
וכך, בשיער אסוף בכובע פרווה, בכפפות, במגפיים, ובמעיל הפרווה הארוך, סיירה עם הכתב והצלם הגרמנים, בולעת בחמדה את מראות העיר ואת רחשיה וניחוחותיה. בגלל חיבתו של מקסי לקתדרלות בילתה שעה ארוכה בקתדרלת יצחק הקדוש. אקסל חובב הגשרים גרר אותם מגשר האריות לגשר פטר הגדול שבעמודיו עוד ניכרו פגיעות פגזי תותחים שאקסל צילם כהוכחה ל“ונדליזם הברברי של הנאצי מספר אחת, אדולף המנואץ.“ הם התעכבו ליד פסלי השיִש האיטלקיים שבגני הקיץ, ועל פי המפה שבידה, ולמען אביה, גררה אותם אל הנהר מוֹיקה, לחדר העבודה של המשורר פושקין. שולחן כתיבה עתיק, עמוס כתבי יד, כסא מרופד, כונניות ספרים ומנורת קריאה דולקת, הציגו למבקרים תמונה של פשטות וצניעות, שאביה היה מעריך פי כמה מפאר הארמונות הנוצצים. אביה חלם הרבה על שולחן הכתיבה של פושקין. הוא האמין, כך אמר לה, שכל המלים הנהדרות המאכלסות את ‘יבגני אונייגין‘ היו מונחות סמויות על השולחן הזה ורק פושקין היה מסוגל לראות אותן, לאחוז בהן ולהעבירן את הגבול החוצץ בין הסמוי והגלוי, כשהפיח בהן חיים בשורותיו הנצחיות.
היא תלשה דף מתוך פנקסה וכתבה בו:
 
דוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַך, אֵל עֶלְיוֹן, שִעְמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ-חֹלִי לְטַפֵּל!
 ...