סוחר הספרים המקוללים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוחר הספרים המקוללים
מכר
מאות
עותקים
סוחר הספרים המקוללים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סוחר הספרים המקוללים

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרצ'לו סימוני

מרצ'לו סימוני (יליד 1975) הוא סופר, ארכיאולוג וחוקר היסטורי. ספרו "סוחר הספרים המקוללים" זיכה אותו בשלל פרסים.

תקציר

שנת 1205. ליל רוחות מקפיאות. נזיר המתחבא זה כמה שנים במנזר סן מיקלה העתיק, נאלץ לברוח לאחר שאותר בידי רודפיו. ברשותו כתב יד יקר ערך שאותו איננו מוכן בשום אופן למסור להם, אלא שהם אינם בוחלים באמצעים. וכך, בעודו נמלט מאיש מסתורי בעל מסכה אדומה, הוא צונח לתהום.

שלוש־עשרה שנה אחר כך מתבקש סוחר בחפצי קודש לצאת בעקבות הספר הנעלם. בתחנה הראשונה שלו — קברו של הנזיר — הוא מגלה על הצלב חידה מסתורית שעליו לפתור כדי לאתר את ארבעת החלקים של הספר שהנזיר החביא במקומות שונים כדי שלא ייפלו לידיים הלא נכונות. אט אט הופך המסע למצוד מפרך המותיר שובל של מעשי רצח.

סוחר הספרים המקוללים הוא מותחן היסטורי גדוש תעלומות ותפניות, שכיכב זמן רב בראש רשימת רבי־המכר באיטליה. זהו הרומן הראשון של מרצ'לו סימוני — סופר, ארכיאולוג וחוקר היסטורי — שזיכה אותו בשלל פרסים.

פרק ראשון

1

מי באמת היה אינייציו דה טולדו, איש לא ידע לומר בוודאות. היו מי שראו בו איש חכם ומשכיל, והיו שטענו שהוא אדם בלתי אמין העוסק במעשי כישוף. לדידם של רבים היה עולה רגל ותו לא, איש שנדד מארץ לארץ בחיפוש אחר שרידי קדושים כדי למכור אותם למאמינים ולבעלי השררה.
ולמרות שנמנע מלגלות ברבים את מוצאו, תווי פניו הערביים — עורו הלבן עדין במקצת — העידו בבירור שהוא משתייך לנוצרים שחיו בספרד ובאו במגע עם הערבים. ראשו המגולח למשעי וזקנו הצחור שיוו לו ארשת מלומדת, אך עיניו לכדו את תשומת לב המתבונן: אבני אזמרגד ירוקות חודרות ששובצו בקרב קמטים שיצרו צורות גיאומטריות. כותונתו האפורה, שכוסתה בגלימה וברדס, הדיפה ניחוחות של בדים מן המזרח והיתה ספוגה בריחות של מסעותיו המרובים. גבה קומה ורזה היה, והתהלך כשהוא נשען על מטה.
זה היה אינייציו דה טולדו, וכך אוברטו הצעיר פגש בו לראשונה, בלילה הגשום של עשרה במאי שנת 1218, עת נפתחו שעריו של מנזר סנטה מריה דֶל מארֶה. דמות גבוהה, עוטה ברדס, נכנסה למנזר ובעקבותיה איש בעל שיער בלונדיני, שגרר אחריו תיבה גדולה.
אב המנזר, ריינֶריוֹ דה פידֶנצה, שסיים לא מכבר לערוך את טקס תפילת הערב, זיהה מיד את האורח וצעד לעברו. "מאסטרו אינייציו, כמה זמן חלף!" פתח ואמר בנימה טובה ופילס את דרכו אליו בקרב סיעת נזירים. "קיבלתי את ההודעה על בואך. ייחלתי לראותך שוב."
"ריינריו נכבדי," אינייציו החווה קידה קלה, "נזיר פשוט היית כשנפרדתי מעליך, והנה כעת אתה אב מנזר."
ריינריו היה גבוה כסוחר מטולדו אך חסון יותר. אפו הנשרי בלט בפניו. קווצות שערו הערמוני והקצר צנחו באי־סדר על מצחו. לפני שהשיב על דבריו, השפיל מבטו והצטלב. "זה היה רצון הבורא. מיינוּלפוֹ דה סילבה קַנדידה, אב המנזר הוותיק שלנו, מת בשנה שעברה. זו היתה אבדה גדולה לקהילתנו."
למשמע הבשורה הזאת פלט הסוחר אנחה של צער. הוא לא ייחס אמונה רבה לחיי הקדושים ופיקפק בסגולות הנִסיות של השרידים הקדושים, שלעתים קרובות הביא מארצות רחוקות, אך מיינולפו היה קדוש באמת ובתמים. הוא מעולם לא ויתר על חיי הפרישות, גם לא לאחר שמונה לתפקיד אב המנזר. בתקופות מסוימות נהג להתבודד הרחק מהמנזר כדי שיוכל להתפלל ביחידות. הוא היה ממנה לעצמו ממלא מקום, נוטל את צקלונו ומגיע אל מקום התבודדותו בין הקנים של הלגונה. שם היה שר מזמורי תהילים וצם בהתבודדות מוחלטת.
אינייציו זכר את הלילה שבו הכיר אותו לראשונה. בתקופה ההיא, באחת מבריחותיו הנואשות, מצא מקלט במקום ההתבודדות שלו. מיינולפו אירח אותו והציע לו את עזרתו, והסוחר חש שהוא יכול לשתף אותו בסודו.
מאז חלפו חמש־עשרה שנים, וכעת קולו של ריינריו הידהד באוזניו ופגם בזיכרונותיו: "הוא מת במקום ההתבודדות שלו, גופו לא עמד בתלאות החורף. כולנו התעקשנו שידחה לאביב את תקופת ההתבודדות, אך הוא אמר שהאל קורא לו להתכנס ולפרוש מחברת אדם. אחרי שבעה ימים מצאתי אותו מת בתאו."
מקצה האגף נשמע קולו של אחד הנזירים שנאנח בצער.
"אינייציו, אמור לי," המשיך ריינריו בדבריו והבחין כי דבר מה מטריד את הסוחר, "מיהו בן לווייתך השתקן?"
אב המנזר בחן במבטו את האיש הבלונדיני, שעמד לצד הסוחר. איש צעיר למדי, אם להודות על האמת. שיער ארוך, גלי במקצת, עיטר את צווארו ונח על כתפיו החסונות. עיניו התכולות נראו כעיני זאטוט, אך תווי פניו היו החלטיים משום ההבעה הנוקשה ששיוו להם עצמות הלחיים.
האיש צעד צעד אחד קדימה וקד קידה כדי להציג את עצמו. הוא דיבר במבטא האופייני לדוברי הלשון המדוברת בדרום צרפת, שנימה אקזוטית מסוימת פגמה בו: "הנני וילאם דה בֶּזיה, אב קדוש."
אב המנזר התחלחל קלות. הוא ידע היטב שהעיר בזיה היתה קן של כופרים. הוא צעד צעד אחד לאחור ונעץ מבט באלמוני, ואז סינן מבין שיניו: "אַלבּיגֶ'ניסיס..."
למשמע צליל המילה הזאת עלתה על פניו של וילאם ארשת זועפת. בעיניו ניצת הזעם, ואחר כך עלה בהן גם עצב, כאילו היה מדובר בכאב שעדיין לא פג.
"וילאם הוא נוצרי טוב ואין לו כל קשר לכפירתם של האלביג'ניסיס או הקטארים," התערב אינייציו. "הוא חי הרחק מארצו במשך זמן רב. הכרתי אותו במסעי חזרה מארץ הקודש וכך הפכנו לעמיתים לדרך. הוא יתעכב כאן רק במשך הלילה כי מחר עליו לקדם את עסקיו במקום אחר."
ריינריו בחן את פניו של הצרפתי, שהסתיר לא מעט מתחת למסווה מבטו החמקני, ואחר כך הינהן. ברגע האחרון נראה כאילו נזכר בדבר מה, ואז פנה לעבר הספסלים האחרונים של המנזר. "אוּבֶּרטוֹ," קרא, ופנה אל בחור שחום שישב בקרב הנזירים. "בוא הנה, אני רוצה להציג אותך בפני מישהו."
בדיוק ברגע ההוא שאל אוברטו אחדים מהנזירים על אודות שני המבקרים, שאותם לא ראה עד אז מעולם. אחד הנזירים השיב לו בלחש: "האיש המזוקן עם הברדס הוא אינייציו דה טולדו. מספרים עליו שבשעה שבזזו את קונסטנטינופול, הוא הניח ידו על שרידי קדושים אך גם על ספרים יקרי ערך, אחדים מהם אפילו ספרי מאגיה... נראה שהביא את כל השלל הזה לוונציה, ובכך העניק עושר רב לאצולה של ריאַלטוֹ. אך למרות כל הדברים האלה, ביסודו הוא אדם טוב. לא בכדי הוא היה ידידו של אב המנזר מיינולפו. הם ניהלו התכתבות ארוכה ומעמיקה."
הבחור, כששמע שריינריו קורא בשמו, נפרד מבן שיחו ופנה לעבר הקבוצה הקטנה שחסתה בצל הפרוזדור. אינייציו הסיט את הברדס רק ברגע ההוא, וחשף את פניו כאילו רצה להיטיב ולראותו. הוא סקר בנימוס את פניו, את עיניו הגדולות והענבריות ואת שערו השחור והסבוך. "ובכן, אתה אוברטו," הוא פתח ואמר.
הבחור השיב לו מבט. הוא לא ידע כיצד עליו לפנות לאיש ההוא. הוא היה צעיר יותר מריינריו, ולמרות זאת קרנה ממנו נינוחות שעוררה בו יראת כבוד. האיש הקסים אותו. הוא השפיל את עיניו אל נעליו. "כן, אדוני."
הסוחר חייך: "אדוני? איני איש כמורה בכיר! קרא לי בשמי ופנה אלי ללא פניית כבוד."
אוברטו התעודד. הוא העיף מבט לעברו של וילאם, שניצב שם, פניו חתומות וכולו קשוב.
"אמור לי," דחק בו אינייציו, "אתה פרח כמורה?"
"לא," התערב ריינריו, "הוא..."
"אנא, אב המנזר, תן לנער לדבר בשם עצמו."
"איני נזיר אלא עוזר לנזירים," השיב אוברטו, מופתע מהקִרבה שבה נהג הסוחר בריינריו.
"הנזירים מצאו אותי כשעוד הייתי בחיתולי. גדלתי וחונכתי במקום הזה."
על פניו של אינייציו עלה לרגע דוק של עצב, אך לאחר מכן חזר להפגין איפוק וריחוק.
"הוא לבלר מצטיין," הוסיף ואמר אב המנזר, "לעתים קרובות אני מבקש ממנו להעתיק כתבי יד קצרים או למלא מסמכים."
"אני מסייע כמיטב יכולתי," הודה אוברטו בנימה שהיתה בה יותר מבוכה מאשר צניעות. "לימדו אותי לקרוא ולכתוב בלטינית." הוא היסס לרגע. "אתם... אתה, נסעת רבות?"
הסוחר הינהן ועיווה את פניו כאילו ביקש לרמוז על העייפות הרבה שצבר בנדודיו. "כן, ביקרתי במקומות רבים," הוא אמר. "אם תרצה, נוכל לשוחח על כך. אשהה כאן עוד ימים אחדים, ברשותו של אב המנזר."
ריינריו עטה ארשת אבהית. "יקירי, כפי שכתבתי בתשובה למכתבך, אנחנו שמחים לארח אתכם. אתם תנוחו במלון האורחים שליד המנזר ותוכלו לסעוד את ארוחת הערב באולם האוכל, יחד עם כל קהילת הנזירים. תסבו לשולחני כבר הערב."
"אני מודה לך, אבי. וכעת אני מבקש את רשותכם להניח את התיבה בחדר שהקצית לי. וילאם גרר אותה מן המקום שבו הוריד אותנו הספן עד לכאן, והיא כבדה מאוד."
אב המנזר הינהן. הוא חלף על פני המסדרון והציץ החוצה. הוא חיפש מישהו. "הוּלקוֹ, אתה שם?" קרא וניסה לראות מבעד לאפרוריות המעובה של המטר העז.
דמות מוזרה קרבה אליהם בהילוך מתנדנד, בגֵו כפוף מכובד חבילת הזרדים שהעמיס על כתפיו. נראה כאילו הגשם אינו מטריד אותו. הוא לא היה נזיר. לבטח היה כפרי, או מוטב לומר אחד מאותם משרתים שעליהם הוטלו כל המטלות השגרתיות של המנזר. מן הסתם הולקו. האיש מילמל משהו בעגה בלתי מובנת.
ריינריו, שנראה מוטרד מכך שעליו לחלק בעצמו הוראות למשרת, פנה אליו כאילו הוא מאלף בעל חיים: "בסדר, בני... לא, הנח לבולי העץ. שים אותם שם, כן, שם. כל הכבוד. קח את המריצה, ועזור לאדונים האלה לשאת למלון האורחים את התיבה הזאת. כן, לשם. ותיזהר לא להפיל אותה. כל הכבוד, לווה אותם בדרכם." הוא שינה את הבעתו ופנה שוב לאורחים: "הוא איש גס אך צייתני. לכו בעקבותיו. אם אינכם זקוקים לדבר נוסף, אחכה לכם בעוד זמן קצר באולם האוכל לסעודת הערב."
לאחר שריינריו ואוברטו נפרדו מעליהם, הלכו השניים בעקבות הולקו, אשר למרות שפרק את משאו עדיין המשיך ללכת בגו כפוף ונראה כמי שנשברו כל מפרקיו, ובכל צעד העמיק לנעוץ את עקביו בקרקע הבוצית.
הגשם פסק. העננים פינו מקום לאדמומית הדמדומים. להקת סנוניות מצווחות הסתחררה באוויר, ורוח שניחוחה מלוח ליוותה אותן במעופן.
כשהגיעו למלון האורחים, פנה הולקו אל השניים. קרני האור האחרונות האירו את גופו חסר החן. מתחת למצנפת מסמורטטת נראו קווצות שיער נוקשה, והאף היה מכוסה תפיחות. חולצה מזוהמת וזוג מכנסיים מרופטים שהגיעו עד לברכיו השלימו את המראה העלוב. "אדונים נכבדים," הוא אמר בלטינית. אחרי הפתיחה הזאת באה תערובת מילים בלתי ברורות, שמהן ניתן להבין כך: "אדונים נכבדים, התרצו שאכניס גם את התיבה?"
לאחר אות של הסכמה מצדם, העלה המשרת את התיבה על המריצה, ובעמל רב גרר אותה לתוך הבניין.
מלון האורחים היה בנוי כמעט כולו מעץ, וקירותיו היו מחופים בקנים. בכניסה, מאחורי דלפק, ניצבה דמות שלבשה חלוק ועיניה כעיני לילית. ג'ינֶסיוֹ, בעל המקום, בירך את עולי הרגל והודיע להם שאב המנזר ביקש ממנו להקצות להם את החדר הנוח ביותר. "עלו במדרגות, הדלת השלישית מימין מובילה אל מעונכם," הוא אמר בחיוך אווילי, והצביע על גרם מדרגות שהוביל היישר לקומה העליונה. "בכל עניין אנא פנו אלי, אני מאחל לכם שהות טובה."
וילאם ואינייציו פעלו על פי הנחיותיו של ג'ינסיו. אחרי שעלו במדרגות הגיעו עד מהרה אל דלת עץ. פאר של ממש, הירהר הסוחר, שהיה רגיל לנום את שנתו באולמות שינה משותפים, כשרק וילונות פשוטים מפרידים בין היצועים השונים.
הולקו המותש עצר מאחורי האורחים.
"די בכך, תודה לך," אמר אינייציו, "שוב למטלותיך."
המשרת הכיר לו טובה והניח את התיבה. הוא נפרד מהם בקידה והתרחק בהליכתו המעוותת, שכבר היתה מוכרת להם.
כשנותרו לבדם פתח וילאם בדברים:
"וכעת מה נעשה?"
"ראשית נחביא את התיבה," השיב הסוחר. "אחר כך נלך לסעודת הערב. מצפים לנו בשולחנו של אב המנזר."
"איני חושב שאני חביב עליו, על אב המנזר שלך," הביע הצרפתי את דעתו.
אינייציו חייך. "רצית להתיידד איתו?"
כצפוי, הוא לא זכה למענה. וילאם היה אדם הממעט בדיבור.
אחרי כניסתו לחדר הוסיף הסוחר ואמר: "זכור, מחר עליך לצאת לדרך עם שחר. השגח שאיש לא יראה לאן פניך מועדות."

מרצ'לו סימוני

מרצ'לו סימוני (יליד 1975) הוא סופר, ארכיאולוג וחוקר היסטורי. ספרו "סוחר הספרים המקוללים" זיכה אותו בשלל פרסים.

סוחר הספרים המקוללים מרצ'לו סימוני

1

מי באמת היה אינייציו דה טולדו, איש לא ידע לומר בוודאות. היו מי שראו בו איש חכם ומשכיל, והיו שטענו שהוא אדם בלתי אמין העוסק במעשי כישוף. לדידם של רבים היה עולה רגל ותו לא, איש שנדד מארץ לארץ בחיפוש אחר שרידי קדושים כדי למכור אותם למאמינים ולבעלי השררה.
ולמרות שנמנע מלגלות ברבים את מוצאו, תווי פניו הערביים — עורו הלבן עדין במקצת — העידו בבירור שהוא משתייך לנוצרים שחיו בספרד ובאו במגע עם הערבים. ראשו המגולח למשעי וזקנו הצחור שיוו לו ארשת מלומדת, אך עיניו לכדו את תשומת לב המתבונן: אבני אזמרגד ירוקות חודרות ששובצו בקרב קמטים שיצרו צורות גיאומטריות. כותונתו האפורה, שכוסתה בגלימה וברדס, הדיפה ניחוחות של בדים מן המזרח והיתה ספוגה בריחות של מסעותיו המרובים. גבה קומה ורזה היה, והתהלך כשהוא נשען על מטה.
זה היה אינייציו דה טולדו, וכך אוברטו הצעיר פגש בו לראשונה, בלילה הגשום של עשרה במאי שנת 1218, עת נפתחו שעריו של מנזר סנטה מריה דֶל מארֶה. דמות גבוהה, עוטה ברדס, נכנסה למנזר ובעקבותיה איש בעל שיער בלונדיני, שגרר אחריו תיבה גדולה.
אב המנזר, ריינֶריוֹ דה פידֶנצה, שסיים לא מכבר לערוך את טקס תפילת הערב, זיהה מיד את האורח וצעד לעברו. "מאסטרו אינייציו, כמה זמן חלף!" פתח ואמר בנימה טובה ופילס את דרכו אליו בקרב סיעת נזירים. "קיבלתי את ההודעה על בואך. ייחלתי לראותך שוב."
"ריינריו נכבדי," אינייציו החווה קידה קלה, "נזיר פשוט היית כשנפרדתי מעליך, והנה כעת אתה אב מנזר."
ריינריו היה גבוה כסוחר מטולדו אך חסון יותר. אפו הנשרי בלט בפניו. קווצות שערו הערמוני והקצר צנחו באי־סדר על מצחו. לפני שהשיב על דבריו, השפיל מבטו והצטלב. "זה היה רצון הבורא. מיינוּלפוֹ דה סילבה קַנדידה, אב המנזר הוותיק שלנו, מת בשנה שעברה. זו היתה אבדה גדולה לקהילתנו."
למשמע הבשורה הזאת פלט הסוחר אנחה של צער. הוא לא ייחס אמונה רבה לחיי הקדושים ופיקפק בסגולות הנִסיות של השרידים הקדושים, שלעתים קרובות הביא מארצות רחוקות, אך מיינולפו היה קדוש באמת ובתמים. הוא מעולם לא ויתר על חיי הפרישות, גם לא לאחר שמונה לתפקיד אב המנזר. בתקופות מסוימות נהג להתבודד הרחק מהמנזר כדי שיוכל להתפלל ביחידות. הוא היה ממנה לעצמו ממלא מקום, נוטל את צקלונו ומגיע אל מקום התבודדותו בין הקנים של הלגונה. שם היה שר מזמורי תהילים וצם בהתבודדות מוחלטת.
אינייציו זכר את הלילה שבו הכיר אותו לראשונה. בתקופה ההיא, באחת מבריחותיו הנואשות, מצא מקלט במקום ההתבודדות שלו. מיינולפו אירח אותו והציע לו את עזרתו, והסוחר חש שהוא יכול לשתף אותו בסודו.
מאז חלפו חמש־עשרה שנים, וכעת קולו של ריינריו הידהד באוזניו ופגם בזיכרונותיו: "הוא מת במקום ההתבודדות שלו, גופו לא עמד בתלאות החורף. כולנו התעקשנו שידחה לאביב את תקופת ההתבודדות, אך הוא אמר שהאל קורא לו להתכנס ולפרוש מחברת אדם. אחרי שבעה ימים מצאתי אותו מת בתאו."
מקצה האגף נשמע קולו של אחד הנזירים שנאנח בצער.
"אינייציו, אמור לי," המשיך ריינריו בדבריו והבחין כי דבר מה מטריד את הסוחר, "מיהו בן לווייתך השתקן?"
אב המנזר בחן במבטו את האיש הבלונדיני, שעמד לצד הסוחר. איש צעיר למדי, אם להודות על האמת. שיער ארוך, גלי במקצת, עיטר את צווארו ונח על כתפיו החסונות. עיניו התכולות נראו כעיני זאטוט, אך תווי פניו היו החלטיים משום ההבעה הנוקשה ששיוו להם עצמות הלחיים.
האיש צעד צעד אחד קדימה וקד קידה כדי להציג את עצמו. הוא דיבר במבטא האופייני לדוברי הלשון המדוברת בדרום צרפת, שנימה אקזוטית מסוימת פגמה בו: "הנני וילאם דה בֶּזיה, אב קדוש."
אב המנזר התחלחל קלות. הוא ידע היטב שהעיר בזיה היתה קן של כופרים. הוא צעד צעד אחד לאחור ונעץ מבט באלמוני, ואז סינן מבין שיניו: "אַלבּיגֶ'ניסיס..."
למשמע צליל המילה הזאת עלתה על פניו של וילאם ארשת זועפת. בעיניו ניצת הזעם, ואחר כך עלה בהן גם עצב, כאילו היה מדובר בכאב שעדיין לא פג.
"וילאם הוא נוצרי טוב ואין לו כל קשר לכפירתם של האלביג'ניסיס או הקטארים," התערב אינייציו. "הוא חי הרחק מארצו במשך זמן רב. הכרתי אותו במסעי חזרה מארץ הקודש וכך הפכנו לעמיתים לדרך. הוא יתעכב כאן רק במשך הלילה כי מחר עליו לקדם את עסקיו במקום אחר."
ריינריו בחן את פניו של הצרפתי, שהסתיר לא מעט מתחת למסווה מבטו החמקני, ואחר כך הינהן. ברגע האחרון נראה כאילו נזכר בדבר מה, ואז פנה לעבר הספסלים האחרונים של המנזר. "אוּבֶּרטוֹ," קרא, ופנה אל בחור שחום שישב בקרב הנזירים. "בוא הנה, אני רוצה להציג אותך בפני מישהו."
בדיוק ברגע ההוא שאל אוברטו אחדים מהנזירים על אודות שני המבקרים, שאותם לא ראה עד אז מעולם. אחד הנזירים השיב לו בלחש: "האיש המזוקן עם הברדס הוא אינייציו דה טולדו. מספרים עליו שבשעה שבזזו את קונסטנטינופול, הוא הניח ידו על שרידי קדושים אך גם על ספרים יקרי ערך, אחדים מהם אפילו ספרי מאגיה... נראה שהביא את כל השלל הזה לוונציה, ובכך העניק עושר רב לאצולה של ריאַלטוֹ. אך למרות כל הדברים האלה, ביסודו הוא אדם טוב. לא בכדי הוא היה ידידו של אב המנזר מיינולפו. הם ניהלו התכתבות ארוכה ומעמיקה."
הבחור, כששמע שריינריו קורא בשמו, נפרד מבן שיחו ופנה לעבר הקבוצה הקטנה שחסתה בצל הפרוזדור. אינייציו הסיט את הברדס רק ברגע ההוא, וחשף את פניו כאילו רצה להיטיב ולראותו. הוא סקר בנימוס את פניו, את עיניו הגדולות והענבריות ואת שערו השחור והסבוך. "ובכן, אתה אוברטו," הוא פתח ואמר.
הבחור השיב לו מבט. הוא לא ידע כיצד עליו לפנות לאיש ההוא. הוא היה צעיר יותר מריינריו, ולמרות זאת קרנה ממנו נינוחות שעוררה בו יראת כבוד. האיש הקסים אותו. הוא השפיל את עיניו אל נעליו. "כן, אדוני."
הסוחר חייך: "אדוני? איני איש כמורה בכיר! קרא לי בשמי ופנה אלי ללא פניית כבוד."
אוברטו התעודד. הוא העיף מבט לעברו של וילאם, שניצב שם, פניו חתומות וכולו קשוב.
"אמור לי," דחק בו אינייציו, "אתה פרח כמורה?"
"לא," התערב ריינריו, "הוא..."
"אנא, אב המנזר, תן לנער לדבר בשם עצמו."
"איני נזיר אלא עוזר לנזירים," השיב אוברטו, מופתע מהקִרבה שבה נהג הסוחר בריינריו.
"הנזירים מצאו אותי כשעוד הייתי בחיתולי. גדלתי וחונכתי במקום הזה."
על פניו של אינייציו עלה לרגע דוק של עצב, אך לאחר מכן חזר להפגין איפוק וריחוק.
"הוא לבלר מצטיין," הוסיף ואמר אב המנזר, "לעתים קרובות אני מבקש ממנו להעתיק כתבי יד קצרים או למלא מסמכים."
"אני מסייע כמיטב יכולתי," הודה אוברטו בנימה שהיתה בה יותר מבוכה מאשר צניעות. "לימדו אותי לקרוא ולכתוב בלטינית." הוא היסס לרגע. "אתם... אתה, נסעת רבות?"
הסוחר הינהן ועיווה את פניו כאילו ביקש לרמוז על העייפות הרבה שצבר בנדודיו. "כן, ביקרתי במקומות רבים," הוא אמר. "אם תרצה, נוכל לשוחח על כך. אשהה כאן עוד ימים אחדים, ברשותו של אב המנזר."
ריינריו עטה ארשת אבהית. "יקירי, כפי שכתבתי בתשובה למכתבך, אנחנו שמחים לארח אתכם. אתם תנוחו במלון האורחים שליד המנזר ותוכלו לסעוד את ארוחת הערב באולם האוכל, יחד עם כל קהילת הנזירים. תסבו לשולחני כבר הערב."
"אני מודה לך, אבי. וכעת אני מבקש את רשותכם להניח את התיבה בחדר שהקצית לי. וילאם גרר אותה מן המקום שבו הוריד אותנו הספן עד לכאן, והיא כבדה מאוד."
אב המנזר הינהן. הוא חלף על פני המסדרון והציץ החוצה. הוא חיפש מישהו. "הוּלקוֹ, אתה שם?" קרא וניסה לראות מבעד לאפרוריות המעובה של המטר העז.
דמות מוזרה קרבה אליהם בהילוך מתנדנד, בגֵו כפוף מכובד חבילת הזרדים שהעמיס על כתפיו. נראה כאילו הגשם אינו מטריד אותו. הוא לא היה נזיר. לבטח היה כפרי, או מוטב לומר אחד מאותם משרתים שעליהם הוטלו כל המטלות השגרתיות של המנזר. מן הסתם הולקו. האיש מילמל משהו בעגה בלתי מובנת.
ריינריו, שנראה מוטרד מכך שעליו לחלק בעצמו הוראות למשרת, פנה אליו כאילו הוא מאלף בעל חיים: "בסדר, בני... לא, הנח לבולי העץ. שים אותם שם, כן, שם. כל הכבוד. קח את המריצה, ועזור לאדונים האלה לשאת למלון האורחים את התיבה הזאת. כן, לשם. ותיזהר לא להפיל אותה. כל הכבוד, לווה אותם בדרכם." הוא שינה את הבעתו ופנה שוב לאורחים: "הוא איש גס אך צייתני. לכו בעקבותיו. אם אינכם זקוקים לדבר נוסף, אחכה לכם בעוד זמן קצר באולם האוכל לסעודת הערב."
לאחר שריינריו ואוברטו נפרדו מעליהם, הלכו השניים בעקבות הולקו, אשר למרות שפרק את משאו עדיין המשיך ללכת בגו כפוף ונראה כמי שנשברו כל מפרקיו, ובכל צעד העמיק לנעוץ את עקביו בקרקע הבוצית.
הגשם פסק. העננים פינו מקום לאדמומית הדמדומים. להקת סנוניות מצווחות הסתחררה באוויר, ורוח שניחוחה מלוח ליוותה אותן במעופן.
כשהגיעו למלון האורחים, פנה הולקו אל השניים. קרני האור האחרונות האירו את גופו חסר החן. מתחת למצנפת מסמורטטת נראו קווצות שיער נוקשה, והאף היה מכוסה תפיחות. חולצה מזוהמת וזוג מכנסיים מרופטים שהגיעו עד לברכיו השלימו את המראה העלוב. "אדונים נכבדים," הוא אמר בלטינית. אחרי הפתיחה הזאת באה תערובת מילים בלתי ברורות, שמהן ניתן להבין כך: "אדונים נכבדים, התרצו שאכניס גם את התיבה?"
לאחר אות של הסכמה מצדם, העלה המשרת את התיבה על המריצה, ובעמל רב גרר אותה לתוך הבניין.
מלון האורחים היה בנוי כמעט כולו מעץ, וקירותיו היו מחופים בקנים. בכניסה, מאחורי דלפק, ניצבה דמות שלבשה חלוק ועיניה כעיני לילית. ג'ינֶסיוֹ, בעל המקום, בירך את עולי הרגל והודיע להם שאב המנזר ביקש ממנו להקצות להם את החדר הנוח ביותר. "עלו במדרגות, הדלת השלישית מימין מובילה אל מעונכם," הוא אמר בחיוך אווילי, והצביע על גרם מדרגות שהוביל היישר לקומה העליונה. "בכל עניין אנא פנו אלי, אני מאחל לכם שהות טובה."
וילאם ואינייציו פעלו על פי הנחיותיו של ג'ינסיו. אחרי שעלו במדרגות הגיעו עד מהרה אל דלת עץ. פאר של ממש, הירהר הסוחר, שהיה רגיל לנום את שנתו באולמות שינה משותפים, כשרק וילונות פשוטים מפרידים בין היצועים השונים.
הולקו המותש עצר מאחורי האורחים.
"די בכך, תודה לך," אמר אינייציו, "שוב למטלותיך."
המשרת הכיר לו טובה והניח את התיבה. הוא נפרד מהם בקידה והתרחק בהליכתו המעוותת, שכבר היתה מוכרת להם.
כשנותרו לבדם פתח וילאם בדברים:
"וכעת מה נעשה?"
"ראשית נחביא את התיבה," השיב הסוחר. "אחר כך נלך לסעודת הערב. מצפים לנו בשולחנו של אב המנזר."
"איני חושב שאני חביב עליו, על אב המנזר שלך," הביע הצרפתי את דעתו.
אינייציו חייך. "רצית להתיידד איתו?"
כצפוי, הוא לא זכה למענה. וילאם היה אדם הממעט בדיבור.
אחרי כניסתו לחדר הוסיף הסוחר ואמר: "זכור, מחר עליך לצאת לדרך עם שחר. השגח שאיש לא יראה לאן פניך מועדות."