נטע זר

פרק א

הילדות המוקדמת

טיסה 861 מנמל התעופה לוד לנמל התעופה פיומיצ'ינו שברומא עמדה לצאת בתוך חמש דקות. קולו הכריזמטי של קברניט הטיסה, שהיה טייס בחיל האוויר הישראלי זה שנים, נשמע במערכת הכריזה והדהד מעל ההמולה שבתוך המטוס.

נוסעים אחרונים חיפשו את מקומם, מזוודות נדחסו לתאי האחסון וכריות נשמטו ונאספו בחופזה. הדיילות, במדים כחולים מוקפדים, התרוצצו בין השורות ביעילות.

בשורה האחורית, במושב לשלושה, ישבה אישה נאה, מעט מלאה, ושתי בנותיה לצידה. השנה הייתה 1963. הצעירה שבהן, נטע בת החמש, הביטה סביבה בחשש. זו הייתה הפעם הראשונה שלה במטוס, והמחשבה על ישיבה בתוך קופסה מתכתית, סגורה ורועשת, שתלויה בין שמיים לארץ עוררה בה אי־שקט. היא הידקה את חגורת הבטיחות סביב מותניה ובהחלטה שקטה של ילדה אמרה לעצמה שלא תשחרר אותה עד סוף הטיסה.

נטע הייתה ילדה יפת מראה ועגלגלה, עם לחיים ורודות, שיער אסוף בגוון דבש ועיניים ירוקות ועמוקות. היה בה משהו מהוסס; חיוך ביישני שעלה לעיתים כמו מבקש רשות להופיע.

היא דמתה במעט לאימהּ, שפרה, שישבה לצידה, אישה לבבית, גאה, שנראתה שלמה בתוך הרגע הזה, מוקפת בשתי בנותיה. גם לשפרה היו עיניים ירוקות בהירות, כמעט שקופות, ושערה סודר בתסרוקת מנופחת, כפי שהיה מקובל בתחילת שנות השישים. אחותה הבכורה של נטע, לאה, הייתה שונה ממנה; רק העיניים הירוקות קשרו ביניהן.

פתאום הופיע האב, ישראל, בין המושבים. גם הוא נראה מתוח. זיעה נקוותה על מצחו, וגופו שידר דריכות. הוא היה קרוב לגיל ארבעים, עיניו כחולות, וניכר כי בעבר היה גבר יפה תואר, אך תלתליו בגוון הדבש הלכו והידללו במרוצת השנים, והחיים נתנו בו את אותותיהם. נטע הופתעה מהפחד שזיהתה בו; אביה עבד בתחזוקת מטוסים באל על, ובכל זאת נראה כמי שאינו סומך על המכונה שבתוכה ישב.

ישראל קרול, אביה של נטע, היה בן למשפחת אצולה מפולין, סמוך לגבול רוסיה. פירוש השם "קרול" בפולנית הוא מלך. לימים למדו זאת הבנות מהמורה למתמטיקה שלהן, שהיה ממוצא פולני, שכן כינה את לאה "מלכה" לעיתים. לנטע כתב פעם בספר זיכרונותיה פסוק ממשלי: "כִּי טוֹבָה חׇכְמָה מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (משלי ח יא).

ישראל ושפרה, הוריה של נטע, היו שניהם ניצולי שואה. בילדותם ברחו ביערות פולין ורוסיה, נלחמים על חייהם. משפחתו של ישראל נרצחה לנגד עיניו, והוא נמלט עם אביו כפיר. את קורותיו כפרטיזן העלה על הכתב ביומן שמעולם לא ראה אור. שפרה, לעומתו, הייתה אז ילדה צעירה שהוסתרה בבור ביער בידי אחיה צבי. שניהם נותרו לבדם, שרידים של משפחות גדולות שנמחקו.

כך גדלה נטע, כדור שני לניצולי שואה, על כל המשתמע מכך.

ישראל היה אדם מוכשר מאין כמותו. חבריו באל על נהגו לומר בחיוך: "כשישראל קרול ניגש למבחן, הוא תמיד מקבל מאה." הוא הגיע לחברה מיד לאחר שירותו הצבאי ב־1948, לאחר ששירת בגולני. "הייתי סגן מפקד בלתי מוסמך," נהג לומר בצחוק, אף שבפועל היה נהג משאית בגבול הצפון.

אך מבחינה רגשית נותר ישראל פצוע. המראות שראה, ובהם רצח משפחתו, הבריחה המתמשכת, הקור והפחד, נצרבו בנפשו, ומשהו בו נעצר שם ולא התבגר מעולם. כאשר פגש את שפרה, היה נדמה לו שמצא אוצר. הם נפגשו בשידוך והתאהבו כמעט מיד. שפרה למדה בסמינר עיינות והוכשרה כגננת. במשך כמה חודשים פרחה ביניהם אהבה פשוטה, מעט אור אחרי שנות הסבל הנוראיות.

הם נישאו בחתונה צנועה, מוקפים במה שנותר מן המשפחה והחברים מהעיירות הסמוכות. הכיבוד היה דל, כיאה לזמן ולנסיבות, ותמונות הזוג היפה והמאוהב ליוו את נטע לכל אורך ילדותה ובגרותה.

על צווארה של שפרה, בתמונות ההן נחה שרשרת זהב עדינה עם תליון בצורת לב, ושרשרת זו הייתה משאת נפשה של נטע מאז שזכרה את עצמה.

הזוג הצעיר התיישב בשיכון עממי בפתח תקווה, סמוך לעובדי אל על נוספים. בתוך המציאות הפשוטה הזאת נולדו שתי בנות בהפרש של שנתיים וחצי: לאה, ואחריה נטע.

לאה, הבכורה, הייתה "בת קרול" במלוא מובן המילה - נמרצת, אסרטיבית ולעיתים גם כוחנית. היא לא היססה להכות ילדים בשכונה, ושוב ושוב נשמעו תלונות מצד ילדי השיכון, "שפרה, לאה הרביצה לי!"

גם לאה וגם נטע היו ילדות יפות להפליא, עם תלתלים בצבע דבש ועיניים ירוקות בוהקות. הן היו יפות אפילו מהבובות ששיחקו בהן. אך הדמיון החיצוני לא ריכך את המתח ביניהן. מהרגע שנטע נולדה, היה נדמה שלאה נכנסה למרוץ בלתי פוסק. הקנאה הייתה חדה, אינסטינקטיבית, והיא ליוותה את שתיהן שנים ארוכות.

"אימא, נטע מושכת לי בצמה!" הייתה לאה צועקת, אבל כשניגשה האם לבדוק, לא פעם התגלה כי ההפך הוא הנכון וכי לאה היא זו שכמעט עקרה לנטע את הזרוע ממקומה.

השתיים חלקו את אותם רגעים יום־יומיים, למרות הכול, ובכלל זה ישיבה משותפת לשולחן וצלחות זהות, אם כי כל אחת מהבנות אהבה משהו אחר: נטע נמשכה למתוק, לשוקולד, לרוטב אדום ועשיר, ואילו לאה העדיפה פשטות - וניל, אוכל נקי, "בלי כלום מעל".

כך חלפו חמש שנים ראשונות של חיים משפחתיים. ישראל עבד במשמרות באל על, ושפרה גידלה את הבנות וניסתה, בין לבין, להשתלב כגננת מחליפה. הבית התנהל בשגרה פשוטה על רקע מתח בלתי מדובר.

ואז הגיעה ההצעה.

אל על הציעה לישראל תפקיד חדש: נציג טכני ברומא. עבורו זו הייתה הזדמנות, ועבור שפרה - אולי התחלה אחרת. עם זאת, עבור נטע זה היה איום.

היא הייתה ילדה עדינה, קשורה לאימהּ בכל נימי נפשה. אביה, שעבד שעות ארוכות, היה עבורה דמות רחוקה יותר. היא ירשה ממנו נחישות וחוסן, אך בליבה הייתה קרובה לשפרה; לשבריריותה ולרכותה. האפשרות שתיעקר ממקומה הפחידה אותה. העולם החדש לא היה עבורה הרפתקה, כי אם אובדן.

לאחר התלבטות התקבלה ההחלטה: המשפחה תעבור לרומא.

כך מצאו את עצמם בני המשפחה על אותה הטיסה - טיסה 861 מלוד לרומא.

פרק ב

הנחיתה באיטליה

בשעת צוהריים מוקדמת נחתה טיסת 861 של אל על בנמל התעופה פיומיצ'ינו שבפאתי רומא. הנחיתה הייתה רכה, וקול הגלגלים הפוגעים במסלול גרם לנטע לנשום לרווחה. זהו, הצלחתי לעבור את הטיסה הראשונה שלי, חלפה המחשבה במוחה הטרוד. היא חיכתה לרגע שבו נעליה האדומות החדשות ייגעו בקרקע איטליה.

מבעד לחלון הקטן שלידה ראתה רכבי שירות צבעוניים מקיפים את המטוס שנחת. ביניהם הבחינה ברכב ארוך עמוס מזוודות בשלל צבעים, וניסתה לאתר את מזוודתה שלה, שבה היו בגדיה, נעליה, ניירות צבעוניים, חוברות עבודה לחופש וגם פתקי אהבה מהשכן ירון, שבמסיבת יום ההולדת שנערכה לה לפני הטיסה בירך אותה במילים "שתהיי יפה כמו שושנה".

נמל התעופה המה אדם. בעודה הולכת בעקבות אביה שמעה בליל של שפות, וקול החבטות של המזוודות ששמעה מכל עבר הסיח את דעתה. היא החזיקה במזוודתה הכחולה, ממתינה להוראות. אצבעותיה מיששו את בד הפשתן הארוג, והיא שוב שמחה על כך שבחרה בצבע האהוב עליה. אביה הלך וחזר, והיא עמדה בקוצר רוח, מחכה לסימן שהכול בסדר. שפרה ולאה עמדו לצידה, וגם הן נראו מוטרדות מן ההמולה ומחוסר המנוחה של ישראל. כעבור שעה שנדמתה לנצח הוא הכריז, "הכול מוכן, אנחנו יוצאים לדרך."

מחוץ לנמל התעופה המתין להם ואן לבן, והוריה של נטע הניחו בו חפצים יקרי ערך שהביאו עימם לרומא. בין החפצים בלט זוג פמוטים מכסף טהור. שפרה הסבירה לבנות כי אלה הפמוטים שאימהּ נהגה להדליק בהם נרות עוד בביתם בפולין. הפמוטים שרדו את מאורעות השואה, וכעת יקשטו את שולחן יום שישי בביתם החדש, בכסף הנוצץ שלהם.

הנסיעה מנמל התעופה לביתם החדש ארכה כשעה. מבעד לחלון הביטה נטע בנוף הקסום: עצים בשיא פריחתם, ירוק בעיניים יותר מכל מה שזכרה מילדותה בפתח תקווה. לפתע נזכרה בירון השכן ובברכתו הנרגשת. האם גם כאן, ברומא, תמצא חברים שיאחלו לה דברים טובים?

ככל שהתקרבו לעיר התחלף הנוף בבניינים ישנים וברחובות סואנים, ונהגים איטלקיים חתכו זה את זה מימין ומשמאל, קולותיהם - שנשמעו לה כמו קללות - מהדהדים סביב. היא חשבה כמה טוב שהיא עדיין לא נוהגת; כזאת מהומה לא הכירה בביתה בפתח תקווה.

בתוך הסערה הזאת החלו להתגלות גם שרידים מן העבר: אתרים עתיקים, כיכרות רחבות ופיאצות יפות שטרם הבינה את משמעותן ההיסטורית והאדריכלית. בייחוד התרשמה מן המים הזורמים במזרקות ללא הרף, חיים ונקיים. בארץ לא ראתה דבר כזה. הפסלים שסביבם רק רמזו על המטען התרבותי שתספוג בשנותיה באיטליה.

הוואן הלבן המשיך להתפתל ברחובות רומא עד שהגיע לבניין בשכונת "ההר הירוק", על אחת הגבעות. הוא נעצר, והמשפחה יצאה ממנו עם מיטלטליה ונכנסה לדירה. מיד הבחינה נטע בכך שהכול סביבה עשוי מעץ כהה, כבד ומיוחד, שלא הכירה מילדותה בפתח תקווה.

הימים הראשונים עברו בהתארגנות. סוף אוגוסט כבר הורגש באוויר, והיה צריך להתכונן לחזור למסגרת. נטע עלתה לגן חובה, ולאה לכיתה ב'. שפרה קנתה להן תלבושת צנועה בגוון אפור, ונטע התגאתה מאוד בכך שהיא לובשת את אותם בגדים כמו אחותה.

אבל ההתחלה לא הייתה קלה.

הימים הראשונים בבית הספר האמריקאי היו קשים עבור שתיהן. נטע חזרה הביתה וסיפרה לשפרה, כמעט בבכי, "כולם שם מדברים אנגלית. אפילו הילד מיפן מדבר אנגלית." היא הייתה מתוסכלת מאוד, והמחשבה לחזור לשם למוחרת הכבידה עליה.

ביום השני כבר הייתה כה חרֵדה, עד שלא יכלה לשלוט בעצמה ועשתה את צרכיה במכנסיה. היא עמדה מבוישת והחלה לבכות, אבל לא הצליחה להסביר דבר. המילה היחידה שידעה לומר הייתה "Mother". שפרה הוזעקה מיד, חיבקה אותה, הרגיעה אותה ולקחה אותה הביתה ליום שלם של נחמה ופינוק.

עם הזמן, הדברים השתנו.

כעבור ארבעה חודשים כבר דיברה נטע אנגלית שוטפת, במבטא אמריקאי ברור. ללאה לקח מעט יותר זמן, אך גם היא הדביקה את הקצב, ועד מהרה דיברו שתיהן עברית בבית ואנגלית שוטפת בבית הספר ובגן.

הגן של נטע היה עבורה עולם שלם. היו בו פינות משחק ובובות, פינת יצירה, אוכל ביתי מצוין ומיטות ירוקות מתקפלות למנוחת הצוהריים. נטע אהבה את הכול, ובעיקר את האוכל; היא אכלה מכל מנה וביקשה תוספת, שוב ושוב. עוד בגיל צעיר הייתה שמנמונת; שפרה הקפידה להאכיל אותה היטב, אולי מתוך זיכרון החוסר שחוותה בילדותה בזמן המלחמה. נטע, מצידה, פשוט אהבה לאכול, מן המנה הראשונה ועד הקינוח.
בתעודת סוף השנה נכתב עליה כי הרגלי האכילה שלה ראויים לחיקוי, וכי היא תמיד מבקשת מנה נוספת.

חצר הגן הייתה רחבה וירוקה, מלאה בצמחייה ובמתקני טיפוס. נטע אהבה את האוויר הפתוח ואת יפי הפריחה, אך מתקני הטיפוס לא משכו אותה. היא העדיפה לשבת בשקט בצד ולעלעל בספר.

יום אביב אחד, שגרתי לכאורה, שינה משהו קטן. הגננת שחררה את הילדים לחצר, והם התפזרו בין השיחים כמו ארנבים קטנים, מחפשים ביצי שוקולד לפסחא. נטע הצטרפה אליהם, נסחפת בהתרגשות. היא מצאה ביצה אחת ועוד אחת, עד שמילאה את שתי ידיה הקטנות עד אפס מקום.

הרשרוש של העטיפות הצבעוניות ריתק אותה. היא ניערה אותן קלות והקשיבה לצליל. לרגע עמדה שם, מוקסמת, ואז הצטערה שלא יכלה לקחת עוד, כדי להביא גם לאימא ולאבא.

באותו יום הרחיקה יותר מתמיד. היא סרקה את כל רחבי החצר, גם את הפינות המרוחקות וגם את אזור מתקני הטיפוס, שממנו נהגה להתרחק. בלי לשים לב העזה להיכנס למקומות שלא נכנסה אליהם קודם.