אל תוציאו אותי מהמשחק

פרק 1

נועה

אני פותחת את דלתות המשרדים שמובילות לאתר הארכיאולוגי ונעמדת דום. הנשימה נעתקת ועיניי נפערות.

הנוף שנשקף לעיניי כמעט לא מציאותי. סֵט שהוקם על חורבות עיר רומית עתיקה במרכז הארץ. המראה של הים הכחול מצד אחד, ומהצד השני ריאה ירוקה מלאה בעצים בגוני אדום־כתום עמוק של עלי שלכת בסתיו. ללא לוח צילומים, ללא תאורה וללא רעשי רקע, פשוט שקט ויופי שמשרה אווירה רומנטית. ואני פשוט עומדת שם, נוכחת, עם השאלה שתמיד עולה בי לפני מרתון של ימי צילום: האם להיות מפיקה מספיק לי?

"שיט!" אחד מעובדי הסט צועק לאחר שנתקע בקומבו סטנד זרוק.¹

הצעקה מחזירה אותי לקרקע ואני מחייכת, כי השילוב הזה בין היופי המוחלט לבין הבלגן האנושי הוא בדיוק מה שקורה בהפקות הכי טובות. בקצה הסט אני מבחינה בארז, הבמאי של הפרויקט, עומד זקוף מול הנוף. פתאום אני קולטת כמה הוא גבוה ומרשים. הוא לבוש בג'ינס כחול כהה וחולצה שחורה מתוחה, המציגה את גבו הרחב ומבליטה את שרירי הזרועות. הוא מדבר עם אחד התאורנים, נותן הוראות קצרות וחדות. הקול שלו רגוע ובטוח. מוזר, בהתחשב שזאת ההפקה הכי יקרה שעבדנו עליה. אני מורידה את מבטי לעבר הקלסר, שבו דף עם רשימת הצוות שהכנתי למסור לארז, ומרימה את המבט שוב לעברו. הוא לא רואה אותי, וטוב שכך. אני צריכה עוד רגע עם עצמי לפני שניכנס לטירוף של היום הזה. לפני שננשום את אותו האוויר.

היד שלי מגרדת את הקרקפת עד שכמעט יוצא לי דם. כמו תמיד כשאני לחוצה, הגוף מסגיר אותי לפני שהראש מבין מה קורה. פעם לא הייתי מגיעה למצב כזה, אבל עכשיו אני מרגישה שהאדמה רועדת לי מתחת לרגליים, כאילו כל המבנה שאני נאחזת בו מתפרק.

מולי עומד ארמון ענק הנישא לגובה של חמישה או שישה מטרים. בתוכו עמודים רומיים שנשארו באתר הארכיאולוגי עוד מימי רומא העתיקה ולצידם עמודים משוחזרים, שנבנו על ידי חברת הקונסטרקשן² שהפכה את האתר הארכיאולוגי החצי שבור לארמון רומאי מפואר באופן מדויק להפליא. למרות ששרטוטי התלת־ממד הופכים למשהו מוחשי ומרהיב ביופיו, אני מבחינה בכמה פרטים שעדיין לא מדויקים. אני מחפשת בעיניי את מעצבת התפאורה, רוצה להעיר, אבל המילים תקועות לי בגרון. אולי אני טועה. אולי זאת סתם שטות.

"את בודקת אם זה מספיק?" אני שומעת מאחוריי את נורית, עוזרת הבמאי.

אני מחייכת לעברה חצי חיוך. "מה? אסור להתפעל קצת?"

היא מרימה גבה. "לא כשאת באמצע עבודה, מפיקה."

"אל תגידי את זה בקול," אני לוחשת. "זה גורם לי לרצות לברוח."

היא מלטפת קלות את כתפי וממשיכה לדרכה.

הלוואי שהיו מעריכים אותי כמו שאני מעריכה את ביצועי חברת הקונסטרקשן. לא רק מהבחינה המקצועית, לא רק את הטבלאות, לא רק את המספרים. אותי.

פתאום אני מרגישה קטנה בתוך כל הדבר העצום הזה. אני נושמת פעם נוספת בהתפעלות, לוקחת אוויר ופותחת דלתות נוספות, ודרכן מתגלה בפניי עולם אחר לגמרי. נשימתי נעתקת ועיניי מטיילות בין העמודים העתיקים, הידיים כמעט נוגעות באבנים כדי לחוש את ההיסטוריה בין האצבעות. אני מטיילת במסדרון הארמון שעד לפני יומיים היה שביל אבנים חצי שבורות שהוביל בין שברי עתיקות, והיום הוא שביל אבנים משתלבות. אני צועדת עליו כאילו הייתי דורותי שפוסעת על שביל האבנים הצהובות לעבר הקוסם.

אני נפעמת כל כך ממה שנמצא לנגד עיניי, שאני לא מבחינה באנשי הקונסטרקשן שעדיין עמלים על תיקונים ובניות אחרונות בסט. הרעש סביבי נמוג בזמן שאני מרוכזת ביופי המיוחד של הארמון. לימיני נגלית קשת ענקית גבוהה ומעוטרת בתבליטי ציורים שונים שמובילה לחדר שינה, אשר במרכזו ממוקמת מיטת אפיריון גבוהה ועליה מצעי כותנה מצרית והמון כריות רכות בגדלים ובצבעים שונים. החדר מואר בצבעים חמים, אבל אני מרגישה את קור הסתיו הישראלי.

אני עוצמת את עיניי ומלטפת את המצעים הרכים, מדמיינת איך אני שוכבת על המיטה, מחובקת על ידי הגבר שמאחוריי. אני מרגישה את הנשימות החמימות שלו בעורפי, גופו חמים ונעים. אבל כשאני מנסה לדמיין את פניו של הגבר, הן לא מופיעות. רק זיכרון עמום של ריח בושם גברי שאני לא זוכרת למי הוא שייך. תחושה של חוסר ממלאת אותי. פתאום צפה בי הבדידות שאני כל הזמן מנסה להדחיק, הדמיון מרגיש כל כך אמיתי, וכשהוא מתפוגג אני נשארת עם תחושת ריקנות.

"אין לך זמן לשטויות האלה עכשיו, נועה." אני פוקחת במהירות את העיניים ומושכת בכתפיי.

"את מדברת לעצמך?" נורית אומרת כשהיא חוברת אליי שוב.

אני מרימה אליה מבט. "לפחות ככה מישהו מקשיב לי באמת."

"זה מסוכן. עוד רגע תתחילי גם לענות לעצמך."

"מאוחר מדי," אני עונה. שתינו צוחקות, אבל הצחוק שלי קצת מאולץ מבפנים.

המחשבות הטורדניות של זוגיות ואהבה שצצות ללא הפסקה בזמן האחרון בראשי, מתנגשות עם המחשבות המקצועיות. במשך שנים הדחקתי את הרצון בזוגיות עבור קריירה מוצלחת. תחושת התסכול מתגברת, אבל אני מסיטה אותה הצידה וחוזרת לפן המקצועי, שבו אני מרגישה בנוח.

אצבעותיי ממשיכות ללטף את המצעים הרכים ולמעוך את הכריות הגדולות. אני תוהה לעצמי אם היו בכלל מצעי כותנה מצרית בתקופה הזאת. חוץ מזה, זה נורא יקר. אני מקווה שזה לא גרם להם לחרוג מהתקציב של מחלקת ארט.³ המפיקה שבי חוזרת לתפקד. לפחות בזה אין סימני שאלה, רק מספרים.

"נועה, נבחרת לפרויקט הזה כי אנחנו סומכים עלייך. אנחנו יודעים שאצלך אין הוצאות מיותרות," קולו של נתן, המפיק הראשי, לא יוצא לי מהראש.

בצידו השמאלי של שביל האבנים נמצא חדר שינה נוסף, הפעם חדר ילדים. בצידי החדר ממוקמות שתי מיטות ילדים ובמרכזו נמצא שטיח רקום בגוונים חמים של אדום וחום־אדמה, שנראה כעבודת יד. על השטיח צעצועי עץ בגדלים שונים ובצורות מגוונות — קוביות משחק עם חריטות של ציורים וסוס נדנדה, כזה שתמיד רציתי כשהייתי קטנה.

אני בת החמש מצביעה על סוס הנדנדה בחלון הראווה של חנות הצעצועים. "אמא, תקני לי כזה."

"לא עכשיו, נועה. אולי בפעם אחרת," אמא תמיד אומרת, ואף פעם לא קונה.

בלי כבלים של חשמל שטרם הוסתרו היה אפשר לחשוב שזהו חדר ילדים אמיתי. בדמיוני אני כבר רואה את הסצנות של יוני, השחקן המבטיח של השנה שליהקנו לתפקיד ״איתי״. אני מביטה בחדר שזה עתה עזבתי, וממש יכולה לראות כמו מבעד לעדשת המצלמה את יוני עומד בצד אחד של החדר ומדבר עם יערה, השחקנית הראשית, כשהיא יושבת על השטיח ומסדרת צעצועים של ילדים לתוך ארגז עץ גדול. השניים נראים מושלמים יחד. זה יעבוד נהדר על המסך.

אני ממשיכה לטייל בארמון. מעניין מה ארז חושב עליו. האם הוא יפסול משהו קטן, ואני שוב אשאל את עצמי למה זה אף פעם לא מספיק טוב? כשהמחשבה מסתובבת בראשי אני שמה לב שבכל חלל פזורים מעמדי נרות, מין נברשות על עמודים, כאלה שמשרים אווירה רומנטית. הייתי שמחה להעביר כאן לילה עם מישהו שיחבק אותי לאור נרות ואח בוערת.

לאחרונה אני מסתובבת עם הרגשה של ריקנות. אם הייתי מסכימה לעבור עם יגאל, בן הזוג האחרון שלי, לירושלים, אולי היינו מתחתנים וכבר היה לנו ילד. מזל שזה לא קרה. לא הייתי מוכנה לוותר על החופש בעבודה שאני אוהבת. אבל האם אני מסתפקת במה שיש לי?

אני מנפנפת מעליי את המחשבה ומביטה בציוד שהגיע לסט. סריקה קלה בדברים שנמצאים בתוך ארגזי הציוד מגלה ששכחו לשלוח לנו את העדשות של המצלמה. אני פותחת שוב את הארגזים בידיים רועדות. עכשיו הסקירה כבר עמוקה ויסודית. אולי פספסתי משהו. אולי בכל זאת העדשות נמצאות באחד הארגזים. איך יכול להיות שהתפספס דבר כזה?

אני מתיישבת על הרצפה ונשענת על אחד הארגזים הגדולים. אני מרימה את היד שלי, שעדיין רועדת, ומציצה בשעון. ראשי נשמט בין כפות ידיי בתסכול. מחר מוקדם בבוקר יש טסטים, והסיכוי שהעדשות יגיעו בזמן קלוש. דווקא עכשיו? דווקא כשהכול כל כך קרוב לשלמות?

"סעמק!" אני מקללת בקול רם. אני שונאת להתחיל כך הפקה. אני נושמת עמוק ונזכרת בתרגילי ההרגעה שנורית מנסה ללמד אותי כבר כמה שנים בזמן של הפקות לחוצות. "מחשבה יוצרת מציאות."

"תזיני את המחשבות שלך במילים חיוביות," אני אומרת לעצמי בטון חיובי ומתאמץ. "נועה, זה לא משהו שלא תצליחי לפתור עד מחר בבוקר."

"היי, נועה!" ארז פתאום קורא מאחוריי.

אני קופצת מהרצפה בבהלה ומסדרת את קצוות השיער הסוררות שנפלו לי על הפנים. הלב שלי הולם בחוזקה מהפחד הרגעי ששולף אותי מהתרגול הפנימי. אני נעמדת עם הפנים אליו. "היי גם לך."

אני מרגישה מבוישת, כאילו נתפסתי באמצע מעשה אסור, אבל נזכרת שהכניסה שלי לארמון מלכתחילה הייתה כדי למצוא את ארז ולתת לו את רשימת הצוות. הרשימה כוללת את עוזרי הצלם, עוזרי התאורה, הגְרִיפּ⁴ ואנשים נוספים, כדי שיוודא שאין מישהו שחסר לו או אם במקרה שכרו מישהו שהוא לא אוהב לעבוד איתו. אני מחטטת בערמת הדפים בקלסר שסחבתי איתי, שולפת את הרשימה ודוחפת אותה לעברו. הוא מביט בידי שנגעה בו לרגע, מסיט את המבט לדף וחוזר להביט בי. אני לא נותנת לו הזדמנות להגיב.

"תעבור על הרשימה המלאה של אנשי הצוות לוודא שאתה מכיר את כולם. אם תרצה נדאג להביא אותם לטסטים לפני יום הצילום," אני דורשת בנחישות. "אני מתכוונת לזה, ארז. אני לא רוצה הפתעות. לא אחרי מה שקרה בהפקה הקודמת."

הוא ממשיך להביט בי כאילו מחכה שאומר עוד משהו. הגרוגרת שלו עולה ויורדת בזמן שהוא בולע רוק, ואז לוקח נשימה עמוקה. "זה עוד יושב עלייך?"

אני שותקת. ברור שזה יושב. בפעם הקודמת הגיע לסט עוזר צלם שהוא לא אהב. בצדק, האמת. בהפקה אחרת הוא חירב לו את יום הצילום עם פוקוסים לא טובים של סצנות. יום הצילום נפסק למספר שעות עד שמצאנו עוזר צלם אחר, וזה עלה לנו בזמן צילום. בסופו של דבר, אני זאת שצריכה לתת את התשובות, ואני זאת שהייתה צריכה להסביר למפיקים למה חרגנו כל כך מהזמנים. מאז אני מקפידה לפני כל תחילת צילומים לבקש מהבמאי לאשר את הצוות המלא. סוג של גלגול אחריות או אולי סתם ניסיון לא להיראות שוב כאילו אני לא יודעת מה אני עושה.

ארז בדרך כלל מאוד קפדן לגבי אנשי המקצוע שאיתם הוא מעוניין לעבוד. מרוב שהוא כזה מחושב בטח יש לו פנקס עם רשימות — הרשימה הטובה והרשימה השחורה. כל אדם שעבד איתו מקוטלג, אבל עוזרים ועוזרים של עוזרים לא נמצאים תמיד בשליטתו המלאה. הרבה פעמים מגיעים עוזרים שנרשמו באיגוד רגע לפני וחושבים שיקבלו פה תנאים ושכר של ראשי מחלקות. אני נותנת לו את התחושה שיש לו בחירה, אבל האמת היא שלא באמת משנה מה הוא יגיד, בסופו של דבר יגיע הבחור שיהיה פנוי וייכנס בעמודת התקציב.

ארז מביט ברשימה ומהנהן, ואני נזכרת שלא משנה מה גובה התקציב, לא נוכל לצלם בלי העדשות. אני צריכה לברר עם חברת הציוד מה קרה ואיך יכול להיות שלא קיבלנו אותן. במשרד אני מתקשרת מהטלפון שמונח על השולחן המבולגן שלי. לא להאמין שעדיין קיימים טלפונים נייחים. חוץ מהשימוש בהם בהפקות השונות, לא יצא לי להרים שפופרת של טלפון.

"היי, מאיר. העדשות שהזמנתי למצלמת האלקסה לא הגיעו. יכול להיות שהיה בלבול כלשהו?" אני מנסה להישמע רגועה למרות שכולי בוערת מבפנים. עוד לא קרה לי דבר כזה עם מאיר, הוא מקצועי ואמין, אבל משהו הפעם לא עבד כשורה ואנסה לתת לו את ההזדמנות לתקן את זה.

"תני לי עשר דקות לברר ואני חוזר אלייך," מאיר אומר ומנתק את השיחה.

אני מניחה את השפופרת במקומה ומביטה בטלפון עוד דקה ארוכה, מרגישה את הכובד בחזה. מחר הטסטים, ואם משהו ישתבש זה ייפול עליי.

ארז

דלתות הארמון הפתוחות מגלות רגע של שקט כמו שוט פתיחה טוב. המראה כמעט מושלם, האור מתפזר כמו עשן מעל האבן. הארמון נבנה בהמשכו של אתר ארכיאולוגי אותנטי והתאורה כמעט במקומה. התחושה קצת מבהילה אותי. האם אני ראוי לביים משהו גדול כל כך?

המחשבה שכולם מצפים ממני ליצירת מופת מהדהדת בראשי. יש תקציב, יש צוות, יש ציפיות — עכשיו זה עליי. זאת ההזדמנות שלי להוכיח שהתסריטאי עשה את ההחלטה הנכונה כשבחר בי, ויש לי שבועיים להוכיח את זה לפני שההפקה יוצאת לצילומי ההמשך ברומא. היד שלי רועדת. אני לא מצליח להחזיק את העט ביציבות כדי לסמן הערות על התוכניות, כאילו הגוף שלי מסרב לשתף פעולה עם הציפיות.

הסיור הטכני מתחיל בחלל המסדרון שאליו מגיעים מיד בכניסה לארמון. אני עובר מחלל לחלל כדי לוודא שכל מה שביקשתי להכניס לשרטוטים נכנס. צוות הקונסטרקשן עסוק בצביעות אחרונות של קירות, ואנשי התאורה תולים וממקמים עוד פנסים במקומות שונים בכל חלל. אני תוהה איפה בועז. אני מחפש אותו תוך כדי הסיור בסט.

אני נושם לרווחה כשאני מגלה שיישמו את רוב ההערות שנתתי בשלב השרטוטים. ההתעקשות שלי על נראות הארמון לא הייתה לחינם. זה נראה טוב, אני טופח לעצמי על השכם.

אני רואה גם את מה שלא עשו, או שפשוט לקחו חופש יצירתי מוגזם. אני כותב לעצמי הערות, אבל בפנים אני גועש. אני מוסיף הערות נוספות לצוות הטכני, שיתקנו לפני יום הטסטים — בחדר השינה להעמיד פנס בזווית אחרת, בחדר הילדים לתלות עוד שני סוגי פנסים. אבא שלי בטוח היה גאה בי עכשיו אם היה נמצא לידי. אולי היה רואה אותי באמת, לא רק את הילד שניסה לא להיכשל בבגרות במגמת הקולנוע. המחשבה שהוא לא הספיק לראות אותי מביים סדרת ענק בסדר גודל כזה לא עוזבת אותי.

במטבח הדברים הרבה יותר ברורים. אני רוצה אווירה חשוכה מעט עם תאורה של אח בוערת מתחת לסירים.

"אורן!" אני צועק, ומסמן בידיים לתאורן הראשי שיגיע אליי. "מה אתה אומר על הרעיון הבא, למקם פנס בתחתית האח ולהאיר אותו בגוני כתום־אדום כהים?"

אורן שותק לרגע. אני רואה את הגלגלים שלו רצים. "אהבתי את הרעיון, ארז. זה ייתן אווירה חמימה של בית."

"בדיוק למה שאני מכוון," אני מיד אומר לו. "אווירה משפחתית במטבח. שיחות חולין שמתנהלות בין בני המשפחה תוך כדי בישול."

הוא מניח את ידו על כתפי. "אני אדבר עם החבר'ה, נדאג למקם פה פנס."

"ראית את בועז?" אני שואל את אורן. אולי פספסתי אותו איפשהו בתוך הסט הגדול.

"לא מאז שהגעתי," הוא עונה וממשיך ללכת לעבר התאורנים שלו.

אני מחייך אליו חיוך קטן וקצת מודאג, וממשיך לעבור על שאר החדרים. מבטי נודד בין כל האביזרים עד שנעצר בכלי המטבח. זיכרון ישן מציף אותי, כשהייתי קטן אבא ואמא סיפרו זה לזה איך עבר עליהם היום, בזמן שאמא הייתה מכינה לנו ארוחת ערב. אבא סיפר את חוויות אותו היום בהתלהבות, ואני הייתי יושב ומקשיב בהתפעלות רבה. איך הוא נהנה לספר לאמא על כל פרט ופרט מיום הצילום שעבר עליו. הגעגוע לעבר מציף אותי, וגם עצב גדול על מה שאבד. אני מחליט לשאוב מהזיכרון החמים הזה השראה לסצנות שאצלם בסט המטבח.

אני מסובב את הראש ורואה את נועה. היא קופצת בבהלה ומסתובבת אליי.

"תעבור על הרשימה ותוודא שאין מישהו שאתה לא רוצה על הסט." היא מגישה לי את רשימת אנשי הצוות המלאה.

"תודה."

האצבעות שלנו נוגעות קלות זו בזו. אני רוצה להשאיר את היד שם, להרגיש את החום הזה רק עוד רגע אחד, אבל אני מיד נבהל מעצמי. היא מושכת את ידה מהר, כאילו זרם חשמל עקצץ אותה. אני מביט בה ומקשיב לכעס שלה עליי כשהיא מזכירה את מה שקרה בהפקה הקודמת. כשאני מתאושש ורוצה להגיב, היא כבר מסתובבת לאיש צוות אחר. אבל אני לא יכול להסיר ממנה את מבטי. שיער שחור חלק שגולש על גופה הקטן, בחולצת טריקו שנראית גדולה עליה בכמה מידות. אני שמח שהיא זכרה להעביר לי את רשימת אנשי הצוות, ומנסה להתעלם מהתחושה של מגעה. אני מגלגל את הרשימה ומכניס אותה לכיס האחורי של הג'ינס.

"עברת על כל החללים? יש משהו שנראה לך חסר?"

נועה מסתובבת חזרה אליי בביטחון ובגבה מורמת. זה מרגיש כאילו הסט הוא הבית השני שלה. הלוואי שהייתי מצליח להרגיש כמוה. לפעמים הסט מרגיש לי כמו מגרש מבחן כל יום מחדש.

"יש מספר דברים טכניים שצריך לסדר לפני הטסטים מחר, אבל לא משהו שהוא לא בר ביצוע."

נראה שהתשובה שלי לא כל כך מצאה חן בעיני נועה, כי פתאום היא הזדקפה ונראה שנוצר מתח בגופה.

"ראית את בועז?" אני מנסה לברר כשאני נזכר שלא אני ולא אורן ראינו אותו בסט היום.

נועה מהססת רגע לפני שהיא עונה, "בועז לא יגיע היום. הוא גם לא יצליח להגיע לטסטים מחר."

"מה?!" אני מטיח בה בעצבים, וקולט שהיא מתכווצת מעט בבהלה. לא הכרתי את קולי, כאילו היה של אדם אחר. אני שומע את הדופק באוזניים כאילו מישהו כלא אותי בחדר סאונד. "בועז, הצלם הראשי של הפרויקט?" אני שואל שאלה רטורית כדי להבין אם שמעתי נכון.

"כן," נועה עונה בקול בטוח אבל לא מסוגלת להביט לי בעיניים. "הוא סימס לפני שנכנסתי לסט, בדיוק התכוונתי לעדכן אותך."

"איך זה קרה? באיזו הפקה הצלם הראשי לא מגיע לטסטים? נועה, איפה האחריות שלך?" השאלות נורות מפי בזו אחר זו. ראשי בוער ומחשבותיי מטושטשות כמו מצלמה בלי פוקוס. לא רואה כלום.

"אתה צודק... אבל..." היא מתחילה לגמגם, ואני מיד קוטע אותה.

"אין אבל, נועה. שום תשובה לא תהיה הגיונית במצב הזה."

הפניקה מתחילה לחלחל פנימה, ואני מרגיש שאני מאבד שליטה. המחשבות שלי רצות קדימה — מה נעשה? איך בודקים שהכול עובד כמו שצריך?

אני מרגיש את זה מגיע. הכובד על החזה, החרדה מתחילה לחלחל לאט־לאט בגופי, מטפסת מאצבעות הרגליים דרך הבטן, הפנים ועד לראש. האוויר מתחיל להיגמר לי, כאילו מישהו יושב לי על החזה ומונע ממני לנשום. הכול מרגיש חנוק פתאום. אני מכריח את עצמי לנשום עמוק, נאבק בגל החרדה המוכר. אסור שיבחינו בזה. אני הבמאי, הכתף של כולם בהפקה הזאת.

בעוד שהמחשבות בראשי רצות, נועה מתעשתת הרבה יותר מהר ממני, היא שמה יד על זרועי ואומרת בקול בטוח ואסרטיבי, "אל תדאג, נמצא פתרון."

אני מבין שאולי היא יכולה להציל אותי מעצמי.

1 קומבו סטנד — סטנד חזק וגבוה המשמש להעמדת פנסים, דגלים ואביזרי תאורה כבדים.

2 קונסטרקשן — מחלקת הבינוי. הצוות שאחראי להקמת התפאורה הפיזית: קירות, מבנים, רצפות ואלמנטים גדולים המרכיבים את הסט.

3 מחלקת ארט — מחלקת העיצוב. הצוות שאחראי על המראה החזותי של הסדרה: עיצוב סטים, עיצוב תפאורה, בחירת פרופסים ועוד.

4 גְרִיפּ — אחראי על בטיחות הסט, על עבודה בגובה ועל שינוע ציוד כבד, כמו תאורה ומצלמה