עם כנף אחת

שלומנת עוז נולדה למציאות של ניכור וחוסר אהבה. אחרי שהתמודדה פעמיים עם מחלת הסרטן, מצאה את דרכה לריפוי בריקוד, יוגה וכתיבה.

בספר זה היא חושפת, בכתיבה אינטימית וישירה, את תהליך הטרנספורמציה שעברה – מכעס למחילה, מקורבנות לעוצמה.

שלומנת היא אם לשלושה ילדים, סבתא לשנים־עשר נכדים, מורה ליוגה ופילאטיס ומעצימת נשים.

חייה כיום הם עדות חיה שאפשר לא רק לשרוד, אלא גם להתרפא ולהמשיך לצמוח.

מבוא

החיים התנפלו עליי ותפסו אותי לא מוכנה.

זיכרונות והבזקים, כמו תמונות בתערוכה, החלו לרקום את עצמם לדפי הספר הזה.

דמויות, חפצים והרהורים קמו לתחייה. עבר והווה נשזרו זה בזה.

את מסע חיי שהתרכז בחיפוש אחר שייכות ובמאבק לבטא את עצמי תחת צילה של אם מסרסת, הגדרתי כ“חיפוש אחר הנשיקה שהלכה לאיבוד“.

הייתי ילדה כבויה וחיוורת. נאחזת באמונה חסרת היגיון - שאולי מחר יגיע האור.

ביליתי כמעט חיים שלמים מסתובבת סביב עצמי במעגלים, מתפרקת וחוזרת לאותו מקום, מעוותת את נשמתי כדי לזכות בנשיקה שאבדה לי.

הסרטן תקף את גופי פעמיים, לראשונה בגיל שלושים־ושבע ובשנית כעבור עשור. זו הייתה נקודת המפנה. הודות לו התחלתי לחקור את הקשר בין הגוף לנפש, ונחשפו בפניי עולמות היוגה, הביו־אנרגייה, הצ’י־קונג, הרייקי והדמיון המודרך.

דבקתי בכל מה שפתוח ומואר, והפכתי את מספדי למחול.

בצעדי ריקוד בניתי לי בית וגדר. הגדרתי את גבולותיי, ומצאתי את עצמי.

הפסקתי לייחל לעבר שונה. סללתי את הדרך ל“מחילה“ ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה.

היום אני צועדת בשמחה ובהכרת תודה. מחוברת לכוח ולעוצמות שלי.

בוחרת בחיים!

את הנשיקה שהלכה לאיבוד כשנולדתי, מצאתי לבסוף בתוך עצמי – ברגע שהבנתי שהנשיקה שאבדה לעולם לא תחזור. זו אני שצריכה לחזור!

עברתי מסע בן עשרות אלפי צעדים. האובך התפזר והבור השחור שבתוכי, הפך לתודעה בהירה ופועמת.

הספר הזה הוא המתנה שלי לכל מי שמחפש את הדרך לשחרור מכאב. הוא נכתב באמונה שבכל פצע טמון פוטנציאל של ריפוי, וששינוי תודעה מאפשר שחרור מכעס, מייאוש ומחוסר אונים, שמתקבעים בחיינו כל עוד אנחנו עסוקים בהאשמת האחר. סיפור חיי הוא עדות שאפשר למלא את הריק. אפשר לצאת לחופשי!

אני מציעה שחרור זה למען עצמנו, דרך הסיפור האישי שלי והתהליך שעברתי מול אימי ומול עצמי. אני מאחלת שהוא יחזק גם את כל מי שעבר סיפור דומה.

אגרנות, אינטימיות וכמיהה

לאחר מותו של אבי ואשפוזה של אימי בעקבות גידול סרטני, נכנסתי לבית הוריי – שהיה ביתי בילדותי – אחרי למעלה משלושים שנה שבהן הודרתי ממנו. ומשהייתי בפנים, יכולתי רק להיגעל מהקשר הרגשי העמוק שברור שהיה להם לכל פריט באוסף ההזוי שלהם, שלא הותיר אוויר לנשימה. ולי לא נותר אלא לחמול אותם... ואותי.

בסלון עם תריסיו המוגפים, ניבטו אליי מהקירות ציורים שנתלו בצפיפות שלא אפשרה לקלוט את יופיים. קיר אחד כוסה באוסף עצום של אקדחים וחרבות, קיר אחר במסכות אפריקאיות מפחידות. פריטי אספנות שונים ומשונים השתלשלו ממספר נקודות בתקרה וכדי לעבור מקצה החדר האחד לקצהו השני, היה עליי להנמיך את ראשי ולהצר ככל האפשר את ממדי גופי. הדחיסות בחדר יצרה חוויה הפוכה מזו שחשים כשמבקרים במוזיאון. הרצון הראשוני שלי היה לנוס משם על נפשי. זה לא היה אוסף אומנות אלא שדה קרב.

מהשטיחים, שהסתירו רצפה שלא נוקתה זמן רב, בצבצו קורי עכביש. על הכורסה העתיקה רבץ חתול פרווה מוקף בכריות, ועל הספה המאובקת שלא הוחלפה עשרות שנים ישבו שתי בובות חרסינה גדולות, כמעט אמיתיות - ילד וילדה בבגדי מלחים - מזכירות תמונה של אמא שלי ואחיה לפני שאביהם נהרג. אני זוכרת את החלחלה שלי למראה חיוורון פניהן של שתי הבובות ששידר מוות, כמו כרית הוודו בה היו נעוצות סיכות רבות. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאולי אחת מהסיכות האלה הייתה מכוונת נגדי.

במבט לאחור אני מבינה את המועקה ואת הפחד שחוויתי כילדה בבית הזה, ואת החלל הגדול בליבה של אמא שלי, אותו ניסתה למלא בעוד ועוד חפצים.

אימי הייתה אגרנית. היה לה צורך בלתי נשלט לחפוץ, לנצור את הרגע ולנסות להפוך אותו לנצחי.

עם החפצים שהלכו ונערמו בבית, יכלה לפתח אינטימיות שלא הצליחה לפתח עם בני אדם.

אולי שימור הפריטים שאספו במסעותיהם בעולם, עזר להוריי לשמר את הזמן. ואולי יחסי הגומלין שהצליחו לפתח עם הבובות, החרבות, המקטרות, הציורים והפסלים, מילאו את החסר במפגשים אנושיים. ואני, את כל פרטי האוסף שמילאו את הסלון והפרוזדור מכרתי בפרוטות. לא עלה בדעתי אפילו לשנייה להכניס את האנרגיה הזו אליי הביתה. הדנ"א שלך, אמא, היה בתוך החפצים. כל כולך, כל מי שהיית, הסתכם באוסף ההזוי שהשארת. באִבחה אחת הכול נמכר, וכאילו לא היית בעולם הזה בכלל.

לא נותר ממך כלום.

והנה עולמך שברירי ותלוי בחוט השערה,

כפי שהיה עולמי שלי כשחייתי בצילך.

כמו מתוך ים סוער נחלצתי מרחמך, לידה לתוך חיבוק אם שלא היה. היעדרו הותיר אחריו שובל ארוך של כמיהה שאין לה סוף.

כששִחזרתי במסע החקר שלי את חוסר האונים שחוויתי כילדה, חשתי אותו פועם בכבדות בתוך ליבי. הוא נראה כמו ענן אפור ודחוס. לצידו עמד כוחי – מוצק, שקט, כמו פלדה יצוקה בשתי רגליי.

הפלדה קרקעה אותי, ועם זאת הותירה תחושת כובד ממנה רציתי להשתחרר. ייחלתי לקלות.

כנפיי נפרשו, רציתי לעוף –

אך משקלו של הפצע שבגופי גבר ונכנעתי לו. הבנתי שאם אתעקש לעוף בזמן שגופי עדיין נכנע לכוח הכבידה, הכנפיים שלי ייקרעו ממנו.

לאורך השנים שערי נאסף בקפידה. מדי פעם השלים כובע ברט צרפתי את מעיל הצמר, למראה מחויט.

כמו רבים מבני דורי, זכיתי לשני זוגות נעליים בשנה: בראש השנה ובפסח. את הנעליים קנו בבניין העמודים ברחוב יפו, בחנות “פריימן את ביין“ – הראשונה בעיר. וכשכפות רגליי גדלו, קצה הנעל נחתך ומרחב מחיה מחודש ניתן לבהונות, שבצבצו החוצה ללא הנאה יתֵרה. חנטתם אותי בתוך חליפות חצאית משובחות, מעטפת מושלמת להיותי “ילדה־אוויר“, חשובה כקליפת השום.

הפער בין עולמי הפנימי כילדה לבין חזות המשפחה המאושרת שהצגנו כלפי חוץ, היה הנורא מכול. לתוך הפער הזה התרסקה נשמתי, ולא נותר לי אלא לפתח מנגנוני הגנה.

נראה שעצם קיומי הלם בָּך, כל יום מחדש. בכל הזדמנות שיכולת, החבאת והעלמת אותי. ואף כשנשארנו לבד, מבטך חלף דרכי כאילו הייתי אוויר.

במשך כל שנות ילדותי הזהות שלי לא הייתה קשורה כלל למי שאני ולְמה שיש בי עצמי, אלא למה שיעורר אצלך אהבה כלפיי. הישרדות הייתה שם המשחק.

את אטומה ומרוחקת,

ואני שבירה ואנושית

מתפרקת ומשתנה.

נאספת לתוך הקיים

נעה בין כובד לקלילות,

בין קשיות לעדינות,

פורמת את הכאב

לפני הפיכתו לשבר.

פעם בשנה נסענו לבית הבראה. אני זוכרת את “בית אורן“ ואת עצי המחט הנישאים בין הבתים. את מסעדת “שובע“ שאליה סבתי נהגה לקחת אותי, ואת חנות “אתא“ הסמוכה, שם אבי קנה את בגדיו.

אני זוכרת את מר שוורץ שמכר דברי חשמל, את אולם “תל אור“, את גן העיר ואת גן העצמאות, אותו חציתי מדי בוקר בדרכי לבית הספר.

אני זוכרת גם את אולם “שמידט“, שם בילינו חורפים קרים בכיתות לחות, שניסו לחמם בתנורי נפט של “פרידמן“.

באולם שבמבנה הסמוך, רקדתי בנעלי פוינט במסיבת “הצופים“, לצלילי מוזיקה רוסית. פרפרתי את הצעדים בלב רוטט ובחצאית טוטו שרטטה ביחד איתי. רגש הפחד היה דומיננטי בחיי, גם בתוך הבית וגם מחוצה לו, עד כדי כך שלא נותרה לי ברירה אלא להתיידד איתו.

את לא אהבת לטרוח עבורי. השקעת בי רק כאשר זה שירת את מטרותייך והשלים את התמונה של משפחה אשכנזית מבוססת ואלגנטית. במקרים האלה, ההשקעה בי לא נחשבה בעינייך כבזבוז זמן – להפך, הייתי עוד אביזר בקומפוזיציה המוקפדת שלך.

כילדה, מעולם לא הייתי הדמות הראשית בסיפור החיים שלי. חסרת פנים הסתובבתי בעולם, הפחד הופך לכלי הרכב שלי – נוסע ללא נהג.

חיפשתי דרך להחזיר לעצמי שליטה על חיי ומצאתי אותה לעיתים בריקוד, שם נתתי דרור ופורקן למאוויי.

סבתי מצד אימי הרימה גבה בתדהמה אל מול הקפיצות ותנועות הידיים שלי – הדרך שלי לבטא את עצמי – ושאלה בתדהמה: “מה את – תיש?“

אולי באמת הייתי נשמה שחציה אדם וחציה חיה, כמו האלים המצריים, שחלקם בעלי פני חיות. חיבור לא מודע לידע עתיק זרם בי. מגיל צעיר ידעתי איך לשרוד, ובהמשך דרכי, גם איך להירפא.

כמו הברון מינכהאוזן, ידעתי גם אני עמוק בתוכי, שאם לא אאחוז בציציות ראשי ואמשה את עצמי מן הביצה – סופי לטבוע.

עד גיל תשע רק המשכתי לחלום על חוג ריקוד.

המורה שלי למחול בבית הספר הבינה שאיש – לא אבי ולא אימי – לא יטרח לרשום אותי, ובטוב ליבה לקחה אותי בעצמה לאקדמיה למחול, לצפות בשיעור של חסיה לוי אגרון. המחול המודרני לא דיבר אליי אז. ליבי נמשך אל הבלט הקלאסי, אל הפנטזיה והיופי שבו, אל הסדר והכללים הברורים שלא הותירו מקום להפתעות. כך מצאתי את עצמי בשיעוריה של המורה ווידאד – תלמידתה של קלרה לנדאו-בונדי, אחת המורות הבכירות לבלט בישראל.

בכל פעם שלבשתי את בגדי הבלט, עשיתי זאת בחרדת קודש. עשר דקות הייתי צועדת מביתי – שלא היה באמת בית – אל בניין ימק“א היפהפה, מאמצת אל ליבי בחוזקה את נעלי הריקוד כאילו היו קמע. באותם רגעים הצלחתי להתנתק מהמציאות.

רק הבלט נתן לי להרגיש שאני אני – לא צל חיוור של אמא שלי, אלא ישות חיה, מוכשרת ויפה בזכות עצמי.

התקדמתי במהירות והוקפצתי כיתות, ובתעודות הסיום הובלטה תמיד ההערה “יש עתיד“. רקדתי עם הבנות הגדולות והפכתי מושא לקנאתן של בנות גילי ואימותיהן, שלא פסקו מלצקצק בלשונן מאחורי גבי, ואני – השתדלתי לא לשמוע. לפני אחת ההופעות נעלי הפוינט שלי נעלמו, ונמצאו רק לאחר מאמצי חיפוש קדחתניים בחצר, מתחת לחלון.

ווידאד התקשתה בהגיית שמי, וקיצרה אותו ל“שלי“. כמה מחברותיי אימצו את השם הזה גם הן בפנותן אליי. העדפתי את שמי הקצר על שמי המקורי, שתמיד דרש הסבר לפשרו.

לימים מורתי עזבה את הארץ, ואני עברתי למחול מודרני. הייתי בת שלוש־עשרה בערך. המורה הראשונה שלי למחול מודרני הבחינה שמשהו בביתי איננו כשורה, ואחרי השיעורים הזמינה אותי אליה, לדירתה ששכנה ברחוב המייסדים בבית הכרם. שם נחשפתי למוזיקה קלאסית, הפעם מרצוני החופשי. את קטעי המוזיקה של בך, בטהובן ושטראוס שנאלצתי לתרגל בשיעורי הפסנתר בגיל שמונה ותשע, פחות אהבתי. התעצלתי ללכת אז עד לביתה של יפה – מורתי לפסנתר – ששכן בשכונת רחביה, הגם שהמרחק מביתי לביתה הסתכם בשלושה רחובות קצרים. גם כשעברה ללמד בימק“א, האטתי את צעדיי מרגע שנכנסתי לבניין ועד שעליתי במדרגות החשוכות מעט, לקומה השנייה בה התקיימו השיעורים. לעומת זאת היצירות שהשמיעה לי מורתי טובה בסלון ביתה, מתוך אוסף התקליטים שלה, פתחו בפניי עולם ומלואו. הגוף שלי הגיב באופן ספונטני לצלילים המופלאים שמילאו את החדר ושחררו את נשמתי מכלאה. הייתי נערה צעירה, אולם כבר אז הרגשתי שכל עוד רגליי מחוברות לאדמה אין לי בעיה ללכת לאיבוד, ולפגוש בפחד ובחוסר הוודאות. הייתה בי אמונה, גם אם באופן בלתי מודע, שתהיה לי יכולת לעבד אותם.

מדברת אותי

בריקוד.

כשאני מחוֹללת,

לכלוכית נעלמת.

הריקוד הופך למראה,

אני נסיכת הנשף.

מסֵכות נמסות

תחפושות נושרות

האמת נגלית

ואני ילדה קטנה

עם אופק.

אני מאמינה שרק שם, בצעדי הריקוד הראשונים שלי בגיל תשע, התחלתי את תהליך הספרציה־אינדיבידואציה (היפרדות העצמי). התהליך אומנם החל, אך לא הושלם – כל עוד נאבקתי לזכות באהבתֵך, גם במחיר של ביטול עצמי.

הסוואה

מפרכסת פניה בעוד ועוד צבעים, בצבעי מלחמה יוצאת לקרב הישרדות בכל יום מחדש, ואבי נגרר בעקבותיה. שערו הדליל אסוף מאחור בגומייה, צבוע על פי פקודתה.

שני אנשים בני שלושים, ארבעים, חמישים, ושישים, ושבעים – צועדים ברחובות הסמוכים לביתם במרכז ירושלים. היא פותחת שמשייה מעל ראשה להגן על פניה מהשמש, אחרי שרחצה את גופה בחלב.

“קלאופטרה“ עם כחל מוגזם בעיניה וסומק עז בלחייה, חולצת פייטים מפריז חובקת את פלג גופה העליון וחגורת עור עם גדילים ממקסיקו מדגישה את מותניה. למטה מהן ג’ינס מתרחב או חצאית מ“משכית“, וסנדלים מהם מבצבצות אצבעותיה המשוחות בלַק אדום. משקפי שמש עם עדשות עגולות כחולות ומסגרת דקה כסופה, ופאה בלונדינית ארוכה שמסתירה את שערה הטבעי השחור.

שום דבר טבעי אין במראה הזוג הקשיש הזה, שמנסה לעצור את הזמן כבר חמישים שנה.

את הצורך שלך להסוות את עצמך, שִכללתי אני להיעלמות כמעט מוחלטת שלי. חייתי את חיי בתוך קליפת גופי, רואה ואינה נראית, לא יודעת להישיר מבט לאף אחד, לא יודעת לחבק מבלי שגופי יתקשח.

את היית דיווה. מוחצנת, שֵדה – ואני נותרתי מכונפת ובתוכי שדים פנימיים, פחדים ללא סוף.

הפכת את הנרקיסיזם לאומנות. מעולם לא חיבקת, לא ניחמת. היכולת שלך להתייחס אליי הייתה קשורה לפונקציונליות שלי בחייך.

כל מה שפנימי ובתוך, מבחינתך לא היה קיים. ההשקעה תמיד הייתה במה שרואים בחוץ.

עד גיל שלוש־עשרה הייתי הבובה בחלון הראווה – לבושה היטב, לא תמיד על פי טעמי.

הרגשתי שחונטים אותי בתכריכים. בובת חוטים שיכולת התנועה שלה תלויה ברצון אחרים.

את תחושת הנסיכוּת שילדות אחרות חוות, הצלחתי להשיג רק כשלבשתי שמלת תכלת שחצאיתה נפוחה ורבת שכבות, שמלה ששלח הדוד מאמריקה. אין לי מושג מה עלה בגורלה. לא אתפלא אם העלמת אותה באחת מגחמות הזעם שלך, כפי שהעלמת את העריסה המלבנית האדומה בה הייתי מוצאת הגנה. המשכתי לשכב בתוכה גם כשכבר הייתה צרה מלהכיל אותי, ותמיד הצלחתי להתאים אליה את ממדי גופי. בתוכה הפכתי לעובר, מחכה עד יעבור זעם, מחכה להיוולד נכון.

גם ה“שמיכי“ שלי, חיתול מרופט שהלך איתי לכל מקום, נלקח בחטף ומוקדם מדי – למקום קבורתו הלא נודע.

בשנותיי הראשונות לא ישנתי בלילות. לקחתם אותי לרופא, בתקווה לקבל שיקוי שסוף־סוף ירדים אותי.

בקליניקה, בעודכם משוחחים איתו, שוטטתי בחדר חסרת סבלנות ומצאתי קופסת גפרורים. נעמדתי על קצות אצבעותיי מול הדלת ותחבתי את הגפרורים – אחד אחד, לתוך המנעול. הצעקה הרועמת ומקפיאת הדם של רופא הילדים, הדהדה בי שנים. אני קפצתי כנשוכת נחש, ואתם השגתם מינון משמעותי של חומר הרגעה שהפך אותי לזומבי עד שאפילו אתם הבנתם שצריך להפסיק את התרופה.

שום חיבוק לא הגיע אחר כך כדי להוות תחליף לתרופה. אוקסיטוצין לא היה הורמון זמין בביתנו.

בשעות אחר־הצוהריים נהגו השכנות וילדיהן להתאסף על מדרגות הבית הסמוך, שפנה אל בניין “סולל בונה“. קטנה בגיל וקטנת ממדים, בעיניים פעורות לרווחה, נהגתי להתבונן בילדים הגדולים שהתרוצצו אנה ואנה בעודם משמיעים קולות צהלה וצחוק.

הסנדוויצ’ים שניסית לאלץ אותי לבלוע באותם רגעים לא הצליחו לעבור בגרוני. ידך טלטלה במורת רוח ובכעס גדול את ידי הצנומה, שבִּשנייה אחת יצאה ממקומה.

הכאב פילח את גופי. פי נפער כפתחה של מערה – כמו בציור “הצעקה“ של מונק. מייבבת חרישית נגררתי אחרייך למרפאה. החזרת מפרק הכתף למקומו, כאבה יותר מהפריקה עצמה. שבוע אחר כך חזרנו לשם שוב, מאותה סיבה בדיוק.

ואני? מחקתי את האתמול, ונותרתי עם ציפייה למחר ורוד יותר.

אבא לא כאן.

דמעות נושרות מענפי העץ,

ריח הפרחים נישא עם הרוח

מטהר אותי,

מבחוץ ומבפנים

ואני בוכה ל“אף אחד“.

פריקת ידי החלה הרבה קודם.

תמיד סיפרתם לי שכשהייתי תינוקת, החלקתי לך מהידיים והניסיון שלך לתפוס אותי גרם בשגגה לפריקת זרועי הקטנה. אני תוהה אם הבכי הבלתי פוסק שלי בלילות, לא גרם לך ולאבא לאבד את עשתונותיכם.

והייתה עוד פעם, מאוחר יותר, אבל שם תאי הזיכרון שלי מחוקים לגמרי. תאי ההצלה שלי, מגיניי המושיעים שידעו לסגור במגירות אפלוליות את המר, את הבלתי נסבל ואת מה שלא יכולתי לשאת.

יום אחד החלטת לארח חברים. המתח באוויר היה כמעט מוחשי. נצטוויתי להישאר בחדרי, לא להשמיע קול.

אבל דווקא באותו ערב חמק מגרוני שיעול פתאומי, כמעט בלתי רצוני, באותו חדר שדלתו סגרה עליי ועל עצם קיומי. הגבת בטירוף: צעקות, קללות, עיניים רושפות אש. באותה נשימה ביטלת את הביקור בקרקס אליו תכננו ללכת למוחרת. במחי יד נגדעה כל התרגשותי לקראת הלוליינים, הסוסים והליצנים, שרק המחשבה עליהם הצליחה להכניס מעט צבע לעולמי הקודר.

הדברת אותי, כתשת אותי לאבק, עמלנת וגיהצת –

ואני רק רציתי להמשיך ולהשביע את רצונך.

שנים רבות עברו. חליתי בסרטן, ונחשפתי לראשונה לעולם היוגה והמדיטציה.

גיליתי “בית“ בתוך עצמי, רחם עוטף ומגן שבו הפחדים והכאבים שלי יכלו לעלות ולעבור מטמורפוזה.

בתחילת מסעי בנבכי העולם הרוחני, כשדמיינתי את ניתוק חבל הטבור שלי ממך, לא חוויתי חופש. גם לא היפרדות בונה או חיבור לכוח, אלא כמיהה לליטוף מבפנים. רצון עז שמישהו סוף־סוף יערסל אותי.

בלימודי היוגה־תרפיה מצאתי את עצמי מגיחה מתוך השבר וצוללת לתוכו שוב – כמו ניצולה מתוך ספינה טובעת.

הבנתי אז את הקלות הבלתי נסבלת של אי־הקיום.

הקלות הבלתי נסבלת של היעדרותך, אמא,

והקלות הבלתי נסבלת של היעדרותי מתוך חיי.

בתרגילי פיתול מכאיבים, הרגשתי כלוב קטן במרכז החזה שלי ובו ציפור מנפנפת בכנפיה ומבקשת להשתחרר.

כשעבדנו בזוגות והונחינו לבקש עזרה זו מזו, נמנעתי – כדי שלא לחוות שוב דחייה. החיים לימדו אותי שאי־אפשר לסמוך על אף אחד.

הנשימה שלי הייתה מאוד־מאוד קצרה – הסתיימה עוד לפני שהתחילה – דפוס שמאפיין אנשים ששרויים בפחד תמידי “לא להיות מספיק“. בקושי נראתה תנועה בגופי כאשר נשמתי. הקיפאון היה טכניקת ההישרדות שלי בעולם.

למדתי לנשום. הנשימה אִפשרה לכל הניגודים שבתוכי להתקיים ביחד: הפחד והאומץ, הדחיסות והשקיפות, הריקנות והמלאות, הרצון למות והרצון לחיות.

היא הפכה לכלי מרפא. הזינה אותי לא רק מבחינה פיזיולוגית, אלא גם נפשית. היא גם נתנה לי יציבות מנטלית וקירבה אותי לשלווה. לימדה אותי שאפשר לעמוד בזעזועים, והפכה לכלי העזר המיידי שלי להבין מה קורה בי ברגע הזה.

ועם זאת, לקח לי שנים רבות ללמוד לתת אמון, להרגיש ביטחון. בתהליך איטי, צעד ועוד צעד, העזתי להשאיר מאחור את ה־Old Familiar Shit (החרא המוכר), ולבחור בדרך אחרת.

מרחב חדש נוצר – מרחב שבו הפנים והחוץ יכלו להיפגש. העולם הפך פחות מאיים, ואני נעשיתי יותר חברה לעצמי.

אורגת את זיכרונותיי,

מטליאה את קרעי חיי.

“יתומה“ נולדתי לרגע שלא נחשב,

נשמה זכה בגוף זעיר,

תינוקת, אבל באה בימים.

עיניים גדולות בפנים קטנות, צורחת:

“הגעתי, אני כאן, אני כאן!“

ואין איש שומע,

ואין איש מביט.

גוף קטן, חומר

במצב צבירה של אוויר.

ואת,

את הפכת לצל של חיי –

לא נמצאת ולא מרפה.

כמה זרעים טמנתי באדמה

בכל פעם שנפלתי אליה,

עיניים זולגות, אוקיינוס,

ובסירת ההצלה שלי

ספרים ונעלי ריקוד.

יוצאת ובאה בתוך חיי,

ילדה עצובה,

מכסה טפחיים

ובודדה.

ואת,

את היית

ונשארת

הצל של חיי.

שנים לא ידעתי

איפה את נגמרת ואני מתחילה.

צעדת במהלך שנות חייך

במסדרון מראות ארוך

בו רק בבואתך השתקפה.

תמיד מלאה בעצמך,

בובת חרסינה מפורכסת

עטויה שריון פלדה.

לב מברזל,

עטוי נוצות טווס.

קלידים דופקים בתוך ראשי,

שחור ולבן.

ילדה בתוך כיס,

נדחקת ללא אוויר.

גוונים של אפור

מחליפים בחירה בלתי אפשרית.

ומחר השמש תזרח,

יום חדש יפציע,

ואני כאן –

עדות לניצחון הרוח.