טעויות של ואקום

רגע לפני הקריאה

הספר מכיל תכנים מורכבים הכוללים גם פגיעה מינית.

זה ספר על תקווה.

הספר לא מתעד מציאות, הוא מציע אופציה.

חשוב לקרוא אותו עם הקשבה עצמית.

לעצור כשקשוח מדי.

להמשיך כשנכון.

ולדעת שיש אפשרות לריפוי.

לי זה עוזר להחזיק את הקושי.

מקווה שיעזור גם לך.

פרק 1

ערה?

ההודעה מקפיצה אותי. המסך של הפלאפון מאיר את החדר החשוך באור כחול ומרצד. אני ממצמצת, מנסה למקד את המבט. וואו, השעה שתיים לפנות בוקר.

אורן הדפוק הזה. מה נסגר איתו.

אני זורקת את הפלאפון על המיטה בבוז. הוא באמת חושב שאני יושבת ומחכה לו? שאני איזו בחורה נואשת שתקפוץ לדום כי הוד מעלתו נזכר בקיומי אחרי שבועיים של שתיקה? פחח. הצחקת אותי. אני לומדת פסיכולוגיה, עובדת בכל רגע פנוי, ומשקיעה בעתיד שלי. אפילו באמצע הלילה אני לא ישנה ועסוקה בקריאת מאמר באנגלית במחשב על השפעות של טראומה.

יש לי חיים, למען השם.

אני מחזירה את העיניים למאמר. המילים מרצדות מולי, חסרות משמעות פתאום.

בטח משעמם לו. יש לו זמן פנוי במונית אז הוא מחפש מי שתשעשע אותו.

גברים, כולם אותו דבר, חרמנים וסתומים.

היד שלי נשלחת אל הפלאפון מעצמה. רק כדי לראות אם הוא כתב עוד משהו. לא כתב.

'ערה?' מילה אחת קטנה ומסכנה. שלוש אותיות וסימן שאלה שמרגיש כמו קרס של חכה.

אני מניחה את הפלאפון בצד, נחושה לא לתפוס את הפיתיון.

הוא דפוק אם הוא חושב שזה יצליח לו.

בבטן מתחיל הגירוד המוכר הזה. לא פרפרים, לא התרגשות. משהו אחר. כמו רעב, אבל כזה ששום אוכל לא ישביע. אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות. אני צריכה לכתוב לו - "תחפש את החברים שלך", או פשוט להתעלם ולחזור למאמר. או ללכת לישון. זה מה שאישה חזקה הייתה עושה. וזה בדיוק מה שאני אעשה. מחר.

האצבעות שלי זזות על המקלדת לפני שהמוח מספיק לאותת להן לעצור.

לילך:

כן.

שני הווים הכחולים מופיעים מיד. הוא חיכה. המחשבה הזו מעבירה בי גל של חום נעים ומבחיל בו זמנית. הוא חיכה לי.

אורן נהג מונית:

לבוא אלייך?

אני נושפת ברוגז. איזה חוצפן. בלי הזמנה, בלי גינונים. כאילו אני איזו תחנת עצירה נוחה בדרך הביתה.

"יש לי שיעור בבוקר, מוקדם." אני מקלידה. ומוחקת.

"אני עייפה מתה," מקלידה שוב. מוחקת.

הלב שלי דופק חזק, לא בקצב אחיד. אני מסתכלת על החדר הריק שלי. על הספרים שנערמים ליד המיטה, המבצר שבניתי לעצמי. פתאום השקט הזה רועש נורא.

לילך:

בוא.

אני לא מאמינה שזה מה שאני שולחת. אין לי אופי.

אני מתארגנת זריז ושולחת לעומרי הודעה שמזכירה לו שקבענו מחר לקפה בבוקר. עשרים דקות אחר כך אורן דופק בדלת. הריח שלו ממלא את החדר ברגע שהוא נכנס- תערובת של סיגריות, אפטר-שייב זול ובירה. הוא מחייך את החיוך העקום הזה שלו, זה שתמיד גורם לי להרגיש שהוא יודע משהו שאני לא.

"ידעתי שתהיי ערה," היד שלו כבר על המותן שלי.

"אני לומדת," אני הודפת אותו קצת, רק כדי לשמור על הפאסון. "אל תחשוב שיש לי את כל הלילה."

"ברור, יפה שלי," הוא צוחק, והצחוק שלו מחוספס. "רק קפצתי להגיד שלום."

הוא לא בא להגיד שלום. אנחנו בקושי מדברים. אין צורך במילים. הגוף שלי נכנס לנוהל אוטומט. הרגליים שלי יודעות מה לעשות. הידיים שלי יודעות. הקול שלי יודע איזה אנחה להוציא ובאיזה עוצמה.

אני מוצאת את עצמי משקיפה על הסיטואציה מלמעלה. הנה לילך, והנה אורן. הם זזים יחד. זה נראה כמו סקס. זה נשמע כמו סקס. אבל מבפנים, הכל שקט. כמו מסך טלוויזיה שהושתק.

הוא הופך אותי ועכשיו אני עליו. ככה זה טוב. אני שולטת. אני לוקחת את מה שאני צריכה. סיפוק, פורקן, משהו שישכיח את המאמרים ואת השקט ואת הלבד.

אני זזה כמו שהגוף שלי מבקש וגומרת תוך כמה דקות. שתי שניות אחרי אני שומעת אותו גונח ואת הפעימות שלו בתוכי.

איזו דפוקה אני. איך שוב שכחתי לבקש שישים קונדום.

הוא נותן לי נשיקה קצרה ומתגלגל הצידה, מתנשף.

אני בוהה בתקרה, מחכה.

מחכה למה?

לחיבוק. לרגע הזה שאחרי, כשהגוף נרגע ואפשר סתם להרגיש חום של גוף אחר. פעם הוא היה נשאר לישון והיינו מתכרבלים. זה היה כיף.

אבל אורן כבר קם לנקות את עצמו.

"לאן אתה הולך?" המילים בורחות לי מהפה, קטנות ושבירות, ממש לא כמו האישה החזקה שאני מתיימרת להיות.

הוא מאתר את הג'ינס שלו ומתלבש. "אני צריך לקום מוקדם מחר," הוא ממלמל ורוכס את הרוכסן. "עבודה וזה. את יודעת איך זה."

"אולי תישאר?" אני שונאת את עצמי באותו רגע שזה יוצא לי מהפה. שונאת את התחינה בקול שלי.

"בפעם אחרת, מאמי," הוא מתיישב לידי ונותן לי נשיקה. "את יודעת שאני מת עלייך, נכון?"

אני מהנהנת. לא ממש, אבל נניח.

הוא נעמד ומנשק אותי במצח כאילו הוא דוד שלי, "תודה, היה כיף."

אני מגלגלת עיניים כשהוא מתרומם והולך לדלת של החדר שלי. אני מתלבטת אם לקום ללוות אותו אבל בוחרת שלא. מזל שיש לנו דלת שננעלת מבפנים והוא יכול לצאת לבד.

"תצא בשקט, השותפה שלי ישנה." אני מפהקת.

"אין בעיה, לכי לישון מאמי." הוא קורץ לי מהדלת, "לילה טוב."

הדלת נטרקת אחריו ואז משתרר שקט.

אני נשארת במיטה, הסדינים מבולגנים וקרים. הריח שלו עדיין כאן, אבל הוא איננו.

"היה כיף," אני לוחשת לחושך, בחיקוי ארסי של הקול שלו.

אני מסתכלת על המאמר הפתוח במחשב, "השלכות של טראומה".

דמעות עולות לי בעיניים, אבל אני בולעת אותן בכוח. אני לא בוכה. מה הקשר דמעות בכלל? אמרתי לו לבוא. ניצלתי אותו בדיוק כמו שהוא ניצל אותי. אני בחורה חזקה. פשוט עשיתי סקס ונהניתי מזה, ועכשיו אני מסופקת ואני הולכת לישון. הכל טוב.

אני קמה, הולכת למקלחת ושוטפת את עצמי במים רותחים, מנסה לקרצף את הריח שלו.

מחר, אני מבטיחה לעצמי מול המראה הארוכה, מחר אני אהיה חזקה יותר.

מחר אני לא אענה.

עכשיו אני פשוט רוצה שמישהו יכבה את האור.

פרק 2

הרוח הירושלמית בקמפוס תמיד יודעת למצוא את הרווח הקטן בין הצעיף למעיל, אבל אני לא נותנת לה לנצח. אני מהדקת את המעיל הצמרירי המחויט, מוודאה שהמגפיים שלי נקיים מבוץ. בדרך לחלון הראווה של "ויטמין" אני מעיפה מבט חטוף בהשתקפות שלי, השיער אסוף ברישול מוקפד שלקח לי רבע שעה לסדר בבוקר, הליפסטיק כהה ומדויק, מסתיר את השפתיים החיוורות מחוסר השינה.

מבחוץ, הכל מושלם. סטודנטית מצטיינת לפסיכולוגיה, בשנה ג', בדרך לקפה של הצהריים. אף אחד לא צריך לדעת שהגוף מתחת לבגדים האלה מרגיש כבד, או שהעיניים שורפות מרוב עייפות.

"ויטמין" הומה סטודנטים. הריח הדחוס של פולי קפה קלויים ומאפי שמרים חמים מקבל את פניי. אני מפלסת דרך בין השולחנות, מחייכת בנימוס למישהו שלומד איתי בחוג, וקולטת את עומרי.

הוא יושב ליד החלון, רזה ואסוף בחולצה מכופתרת בצבע תכלת, מהסוג שדורש גיהוץ. הלפטופ שלו פתוח מולו, והוא מקליד במהירות. המשקפיים שלו מחליקות לו על האף והוא לא מסדר אותן כי הוא מרוכז מידי במסך. עומרי תמיד נראה כמו אדם שיש לו תוכנית. בניגוד אליי, שאני בעיקר אלתור אחד גדול שמחופש לתוכנית.

"תגיד לי שהזמנת לי כבר," אני פולטת לפני שאני מגיעה לשולחן, מתיישבת מולו ומניחה את התיק בעדינות.

הוא מרים את הראש. מסדר את המשקפיים. העיניים הכחולות שלו סורקות אותי ואז עוברות לשתי הכוסות על השולחן. הוא מושיט לי אחת. "הפוך חזק, בלי קצף. במיוחד בשבילך." אין עליו. הוא יודע בדיוק מה אני צריכה. בגלל זה אני אוהבת אותו.

הוא סוגר את הלפטופ בחבטה קלה. "את נראית ערנית להחריד יחסית למישהי ששלחה לי הודעות בשתיים בלילה שהיא לא תסיים את התואר הזה בחיים."

"זה היה רגע של חולשה," אני מתקנת, מוציאה את משקפי השמש ומניחה אותם על השולחן. "המאמר ההוא על השלכות טראומה? קראתי אותו פעמיים. אני חייבת את ה-95 הזה, עומרי. אם הממוצע שלי יורד השנה, אני יכולה להגיד ביי ביי לתואר שני בקלינית." אני נשענת לאחור, משלבת רגליים. "חוץ מזה, מי צריך לישון כשיש קפאין וחרדה מהעתיד?"

אני עוטפת את הכוס בשתי כפות הידיים, נותנת לחום לחלחל לאצבעות הקפואות שלי.

"אז מה," עומרי מתופף באצבעות ארוכות על השולחן. "חוץ מלקרוא על ניתוק רגשי באמצע הלילה, קרה משהו מעניין?"

הבטן שלי מתכווצת רגע לפני שאני פולטת את המשפט, כאילו הגוף שלי יודע ממה אני מתחמקת. אבל חיוך קטן ולא נשלט עולה לי בזווית הפה. זה החיוך הקבוע שלי למצבים שצריך להסתיר את האמת. "אתה לא תאמין מי שלח הודעה דקה אחרי שסגרתי את המאמר."

עומרי מרים גבה. "מי? המרצה למבוא לפסיכואנליזה?"

אני מרימה גבה, "אתה יודע שאני לא בקטע של אנשי אקדמיה. נהג המונית."

"עוד פעם הדפוק הזה?" הוא לוקח שלוק, "מתי תצאי עם מישהו ברמה שלך?"

"אתה יודע שהם רק מעבירים לי את הזמן עד שתהיה מוכן לעשות לי ילדים." אני קורצת לו.

"ברור, ברור… כמה חבל שאני לא נמשך אלייך." הוא שוב מגלגל עיניים.

"אתה פשוט גבר מצוי שלא אוהב נשים חזקות." אני בועטת בו מתחת לשולחן כשהוא נאנח.

"אני אוהב נשים חזקות כשרוצות להתמסד," הוא לוגם מהקפה שלו, "מתאים לך קשר רציני?"

"נראה לך?" אני צוחקת ומתעלמת מהכיווץ הקטן בבטן, "מה הכיף בזה?"

"חבל," הוא מניד בראשו וניצוץ כהה עובר בעיניו.

"טוב, די עם השטויות שלי," אני מנקה פירורים מהשולחן ומיישרת מבט אליו, חצי משועשעת, חצי רצינית. "מה איתך? עם מי בילית את הלילה? מצאת מישהי להתמסד איתה?"

אני שואלת את זה בקלות, כבדרך אגב, אבל האוזניים שלי דרוכות. זה תמיד ככה. סוג של בדיקת דופק שגרתית שאני עושה מידי פעם.

עומרי נאנח ומסובב אליי את הלפטופ שלו בתנועה עייפה אך גאה.

"עם המצגת," הוא מצביע על המסך המרצד. "היא הייתה מאוד תובענית, אני חייב להודות. החזיקה אותי ער עד ארבע בבוקר."

אני רוכנת אל המסך. מולי מרצדים גרפים צבעוניים, טבלאות אקסל צפופות ותחזיות עסקיות שנראות כמו שפה זרה. עמודות כחולות שמטפסות למעלה בביטחון שאין לאף אדם שאני מכירה.

"נראה מרשים," אני סוקרת את הקווים הישרים. הכל שם כל כך לוגי. כל כך מסודר. "אני מניחה שהקו הירוק הזה שעולה למעלה זה דבר טוב?"

"זה הרווח התפעולי החזוי לרבעון השלישי," הוא מסביר, והעיניים שלו נדלקות באותו ניצוץ של תשוקה ששמור אצלו לרעיונות גדולים. "האלגוריתם שלנו מצליח לנבא את הצורך של הלקוח עוד לפני שהוא יודע עליו. זה פסיכולוגיה, לילך. רק במספרים."

"פסיכולוגיה של מספרים," אני מחייכת אליו. "זה נשמע הרבה יותר בטוח מפסיכולוגיה של אנשים. מספרים לא משקרים לך בפרצוף, ומספרים לא קמים והולכים באמצע הלילה."

"מספרים גם לא מחבקים אותך," קולו נחלש, והוא סוגר מסמך אחד ופותח אחר.

"מתי באמת תמצא מישהי שתחבק אותך?" אני מלטפת את היד שלו. בחור כזה מדהים, מי שתהיה איתו תזכה.

"כשאני אמצא מישהי שלא משחקת משחקים." הוא לוגם מהקפה.

"עומרי, תסתכל עלי," אני מישירה אליו מבט. "אתה כזה חמוד, תלמד קצת איך לפלרטט ותראה איך כל הבנות קופצות עלייך."

"לילך, ניסיתי," הוא משפיל את המבט, "ונכשלתי. את יודעת שניסיתי. משהו שם לא עובד."

מה יהיה איתו. "זה היה לפני שלוש שנים." אני מגלגלת עיניים. "אתה לא מנסה בכלל."

"אני לא צריך לנסות." הוא חוזר להסתכל על המסך. "אני רואה אותך ואת הבחורים שאת יוצאת איתם, אני לא יכול להיות כזה."

"ברור שאתה לא כזה." אני מושכת בזרועו שיסתכל עלי. "אתה בחור טוב, אמין, מצחיק. אפשר לסמוך עליך."

"את היחידה שחושבת שאני מצחיק."הוא עושה פרצוף ומוציא לשון, והחיוך שלי חוזר. "ואיזה בחורה רוצה בחור טוב?" הוא מושך בכתפיו.

המשפט הזה נשאר תלוי באוויר בינינו לרגע, קצת כבד מדי לקפה של בוקר. אבל אני בוחרת להתעלם. אני בוחרת להישאר בטוחה.

"לא חסר. אבל אני לא יכולה לשכנע אותך." השיחה הזו חוזרת על עצמה כל כמה זמן וכלום לא משתנה.

"נכון. את גם לא צריכה לשכנע אותי." הוא לוגם מהקפה. "קיבלתי את זה מזמן. אני חנון," הוא מסדר את המשקפיים שלו על האף.

"נכון, אבל אתה החנון שלי," אני שולחת אליו נשיקה. "וחוץ מזה, לימור תמיד אומרת שמהחנונים תבוא הישועה והבחורות ירדפו אחריהם בסוף."

"ממש," הוא נאנח, "לא אצלי." העיניים שלו בורחות מהמבט שלי והוא משחק עם הכוס שלו. "די לילך. תביני כבר, הבחורות שאני מעוניין בהן לא נמשכות לחנונים. ככה זה וזהו."

אי אפשר לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. אני מרימה ידיים. השיחה הזו לא תתקדם לשום מקום. "טוב. עכשיו תסגור את הלפטופ. נשאר לך חצי סנדוויץ' ואתה נראה כאילו לא אכלת מאז שהתחלת לעבוד על המצגת הזאת."

עומרי נכנע, סוגר את המחשב ולוקח ביס גדול מהכריך. אני מציצה בפלאפון ונאנחת. ההפסקה נגמרה, המרוץ חוזר.

"טוב, אני חייבת לזוז," אני מושכת בצווארון הצמרירי שלי, ואוספת את התיק. "יש לי שלושה שיעורים ואחר כך חלון שאני מתכוונת לנצל בספרייה למדעי החברה, ואז אני חותכת למשמרת בהוסטל."

"ערב או לילה?" הקול של עומרי מסגיר דאגה קלה.

"גם וגם. המדריכה של הערב חולה, אז הקפיצו אותי מוקדם ואני מושכת עד הבוקר. זה דווקא מעולה לי, אני צריכה המלצה מהמנהלת שם לקראת ההרשמה לתואר שני." אני ממהרת להרגיע לפני שיתחיל לנאום. "חוץ מזה, ברגע שהצעירות הולכות לישון, יש לי שקט של שש שעות ללמוד או לקרוא. לא נורא. ואני צריכה את הכסף."

עומרי מנגב את הידיים במפית ומסתכל עליי. "אז מה תאכלי בערב? פסטה ושניצל?"

"הלוואי," אני מחייכת, "אני מקווה שזה בתפריט היום."

"את יודעת שזה עושה לך צרבת." הוא לא מחייך בחזרה.

"אבל זה טעים." אני מלקקת את השפתיים. "מקסימום אני אוכל מלפפון." לא חסר ירקות בהוסטל.

"בואי אליי מחר בבוקר, אחרי המשמרת," הוא מציע פתאום. "אני מתחיל ללמוד רק בעשר. אכין לך ארוחת בוקר נורמלית. חביתה, סלט קצוץ דק כמו שאת אוהבת. ואחר כך תוכלי לישון אצלי. יהיה לך שקט".

ההצעה הזו מפתה. הו, כמה שהיא מפתה. לסיים לילה לבן ומתיש של התמודדות עם משברים של אחרים, ולהגיע לחוף המבטחים השקט של הדירה שלו. ולמיטה שלו. המיטה הכי שווה בעיר.

"נראה," אני משאירה את הדלת חצי פתוחה. "אם אני לא אהיה זומבי מדי."

"אני אחכה לך," הוא מתעלם מההסתייגות. "תבואי."

"אתה נודניק," אני קמה ומהדקת את המעיל ונותנת לו נשיקה על הלחי.

"ואת צריכה לישון ולאכול," הוא קורץ לי. "יאללה, לכי ללמוד. נתראה."

אני יוצאת אל הקור הירושלמי. הרוח מכה לי בפנים, אבל המחשבה שיש מישהו שדואג לי לאוכל ולשעות השינה שלי, גם אם זה רק עומרי, עושה את הדרך לספרייה קצת פחות בודדה.