עד גיל 21 תגיע לירח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד גיל 21 תגיע לירח
הוספה למועדפים

עד גיל 21 תגיע לירח

2 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1996
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים

גפי אמיר

גפי (גפנה) אמיר (נולדה ב-29 ביוני 1966) היא סופרת ופובליציסטית ישראלית.
 
אמיר החלה את דרכה בעיתונות ככתבת נוער במעריב לנוער ובבמחנה גדנ"ע. מסוף המאה העשרים עד שנת 2001 כתבה במוסף סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" מדור על אימהות ודינמיקות שבין הורים וילדים. בין השאר כתבה גם ביקורת טלוויזיה.

תקציר

עד גיל 21 תגיע לירח הוא קובץ סיפורים מרגשים, מתריסים ושנונים בעת ובעונה אחת. בספר שנים עשר סיפורים על אנשים בודדים ועל קשרים בלתי אפשריים שנקשרים ביניהם. כך למשל ב"המהפכה של פרופסור מרדי" מחמיצה פיליפי את אהבת חייה כשהיא הולכת לקנות לעצמה ביקיני חדש ובדיוק אז, בקצה האחר של העולם, מחליטה אישה אחרת לחייג לישראל ומשנה את כל מהלך אהבתה. הסיפור "אבל ברכות, מותק, ברכות" הוא סיפור אהבה בין שתי נשים, בין אנה הלסבית שראתה כבר כמעט הכל בחייה ובין רחל שמשתוקקת לנסות את הדבר ההוא. בסיפור "אהובי יבנה לי בית" נערה אנורקטית מוצאת עצמה מעורבת ברומן ללא כל כוונה ואפילו בניגוד לרצונה. גפי אמיר כותבת ברגישות רבה ולשון גמישה ומיוחדת לעצמה. גפי אמיר, עיתונאית ב"ידיעות אחרונות", פרסמה שלושה ספרים – "עד כלות", "לוצכים" ו"טווסים על הגג", וכן כתבה תסריטים לטלוויזיה. היא חיה ועובדת בתל אביב.

פרק ראשון

עד גיל 21 תגיע לירח


חבר שלי מהתיכון, דורון, נהיה בן שלושים. כל היום הוא קורא בקטלוג של ויזה, מהדיכאון. רציתי לקחת אותו לחגוג באיזה מקום, אבל בסוף נתקעתי בעבודה עד שש. החשמל נפסק וכל המחשבים נפלו. ״אל תשאל מה הלך פה״, אני מתנצלת. דורון נשמע די שתוי כשאני מטלפנת לפנות ערב להודיע שאני יכולה לצאת רק עכשיו. ״זה בסדר״, הוא אומר בצהלה, ״אז תבואי לכאן ונסתכל על היאפים מהמרפסת״. אני שואלת בזהירות, מה הוא עושה. ״אני קורא בקטלוג של ויזה״, הוא אומר, ״תבואי. אני רוצה להראות לך משהו״. ״או־קיי״, אני אומרת, ״זה ייקח לי עשר דקות״, ובסוף זה לוקח הרבה יותר זמן. אנחנו מתחבקים בחום לפני שאני נותנת את המתנה שלו: צפרדע גדולה, מנומרת, מפרווה. ״איזה כיף שבאת״, הוא אומר. ״גדול, זה כמו להביא למישהו ג׳וק״. אבל אני מראה לו איך היא מקרקרת כשלוחצים לה על הבטן. ״תקשיב, תקשיב״, אני מתחננת, ״זה אשכרה קרקור״. ״כל הכבוד״, דורון אומר. ״אני אשים אותה על הטלוויזיה. בואי, רציתי להראות לך משהו״.
אני הולכת אחריו למרפסת, מספרת לו איך חיפשתי חניה שלושת־רבעי שעה. היה לי יום דורסני, אבל זה לא חשוב עכשיו. סוף סוף אני פה. ״בטח״, דורון אומד, ״אני חייב להראות לך מה מצאתי״, הוא לוקח את הקטלוג ומעביר עמודים מהר, ״מכשיר עיסוי יפאני לרגליים, זה לא מגניב? תראי״, הוא אומר בהתפעלות, ״אולר עם עשרים להבים! אני צריך כזה! בואי נקנה שפן! החוברת הזאת״, הוא מתפעל, ״אני קורא אותה מארבע ולא מאמין. תראי כמה אפשרויות יש פה!״
״דורון״, אני אומרת בסבלנות, ״אתה לא צריך שפן. אתה בן שלושים. שפנים זה טוב עד גיל שש״.
״ב'ונה, אני מה זה זקן״, הוא עונה, מעוצבן. מניח את הכוס על הרצפה, לידו. ״יש לי יותר דיסקים וכפול מגזינים מגיל עשרים, וזה הכול. חשבתי שבגיל שלושים כבר יהיה לי דופלקס ברמת אביב ג׳ ואשה כּוסית שתביא לי כל לילה. תשמעי״, הוא אומר בהחלטיות, ״בא לי תינוק, נורית״.
אז אני חושבת לעצמי, כן, תינוק. בטח. חוטפת עצבים כשאני חושבת על כל החלומות שלי שהגיעו בסוף היישר למגרש הגרוטאות. איך אני נעשית דוגמנית צמרת. עוברת ביום שישי בצהריים בשינקין, תלויה על זרועו של ג׳ון טרוולטה וכולם מתפוצצים. מרזה שני קילו, זוכה בנובּל ועולה לבמה בשמלת מיני צמודה ושחורה עם מחשוף גדול. ושאני מתעשרת. ושמישהו כותב עלי שיר. אני לא רוצה שחברים שלי יספרו לי שהם רוצים תינוקות פתאום. אפילו אם היום היומולדת שלהם. ״בסדר״, אני אומרת לו. ״תעשה תינוק. כבר יותר טוב שתקרא בקטלוג של ויזה״. אבל הוא לא מרפה. לגמרי דלוק על הרעיון הנפלא שבא לו. ״תגידי״, הוא שואל בהתלהבות, ״את לא בא לך תינוק בשבילך?״ אז אני מסתכלת בו בפליאה, עושה לו ״דורון!״ ״מה״, הוא אומר במחאה, ״זה מגניב שיש לך ילד. את יודעת איזה דבר זה? לחבר שלי נולד תינוק. ׳תה בא הביתה מהעבודה, מתקלח נשכב על הספה. שם את התינוק על הבטן!״ ואני חושבת, גוֹד אתה לא יכול להיות כל־כך ציורי. אם נדבר על זה עוד טיפ־טיפה אני אתחיל להיות כל־כך עצובה. מי צריך את זה בכלל, אז אני עושה לו, עצבנית, ״טוב, בסדר. או־קיי״. והוא בוהה בי מאוכזב, אבל בסוף לא אומר כלום.
אנחנו נחים בכיסאות הכתר פלסטיק במרפסת השכורה במלצ׳ט. מוקפים בכמויות הערב קיץ שנמס בסבלנות מסביב. שותים ווֹדקוֹת קפואות עם לימונדה פריגת. ״איזה כיף שהתחיל הקיץ״, דורון אומר ומתמתח.
״אביב״, אני אומרת לו, ״אתה קולט שעוד מעט פסח? אבא שלי רוצה שאני אבוא לירושלים״.
״תסעי?״
״הוא עושה לי, בואי נהיה יהודים פעם אחת בשנה. אמרתי לו שאני צריכה לעבוד. שיהיה הוא יהודי פעם בשנה״.
״בטח״, אומר דורון. ״כנ״ל״.
האביב. האביב. אביב זה כמו שלושה סקאדים בשבילי, בגלל כל הדברים הרי־האסון שערב אביבי מעולל לסרוטונין שלי. קמה בבוקר ורואה את ערימות השמש, ואני כל־כך מרוצה. כאילו, שמש! יש, שמש! אבל איך שיורד הערב אני חוטפת את הבומבה: אני נכנסת לקריז של תקווה. אני מתחילה לחשוב על הגבר האחרון שאהבתי. הוא חי עכשיו בגרמניה ועוד מעט יחזור לארץ. אני מתחילה לדמיין איך הוא יבוא אלי הביתה, ידפוק בדלת וכל זה. נופל עלי התקף אופטימיות, כאילו החיים באמת יפים. כאילו באמת התכוון, כשאמר חכי לי. אביב, אתם יודעים, זה כזאת בומבה של חרמנות וגעגועים. יותר ממה שאפשר להעמיס על הלב. ״אולי הקיץ יקרה לנו משהו נורא טוב?״ אני אומרת לדורון, מרגישה איך האלכוהול מתחיל למסטל אותי, ברכּות. אז הוא לוקח לי ת׳יד מבטיח, בחום: ״נורית, עד גיל עשרים ואחת את תגיעי לירח״. ואנחנו צוחקים. בהקלה. קלילים כמו זבובים. ״יום אחד״, אני אומרת לו, ״תגלה תגלית מדעית חשובה״. ״ברצינות״, הוא אומר, ״ברצינות, מה אַת הכי רוצה שיקרה לך?״ אז אני שותקת. ״תתרכזי״, הוא אומר, ״תגידי רק דבר אחד שאת הכי הכי רוצה בחיים שיקרה לך״. ואני אומרת, כאילו זו שאלה, ״שאורי יחזור אלי? שהוא יבוא מגרמניה מחר בבוקר ויגיד לי, נורית, מה זה התגעגעתי אלייך, אני מה זה לא יכול בלעדייך?״ אז דורון עוזב לי את היד, עושה לי: ״אוי, נורית״. ואני מבקשת: ״לא, אל תגיד. אני יודעת לבד״. כי לא הערב עם כל הפריחה הזאתי מסביב. ״אבל זה בשבילך, את חייבת״ - דורון מתחיל להגיד, ״סתכל, יאפים״, אני עושה לו ומצביעה. מהמרפסת אנחנו יכולים לראות את השינקינאים העשירים המגיחים עכשיו מהדופלקסים שלהם לפקוד את בתי־הקפה, חבוקים בדרכם לדפוק סטוצ׳ילנות קפואות. בטח קודח להם עכשיו בראש שם החטיף הבא. המחשבות הקריאטיביות שלהם משתקשקות ומתנגשות והן עושות המון המון רעש בשכונה. וזה טוב, כי אם יהיה פה שקט לרגע אחד, רק רגע אחד שקט, אני אשמע את עצמי בטח מייללת, תחזור אלי, בקשה בקשה תחזור אלי. דורון הולך למטבח וחוזר עם בקבוק סמירנוף כמעט גמור. ״את יודעת מה הכי משונה״, הוא מתמתח, ״התעוררתי הבוקר והייתי בטוח שאני בן עשרים ותשע. רק אחרי שצחצחתי שיניים ועשיתי קפה פתאום נזכרתי שזה לא יכול להיות״.
״לא תאמין מי פגשתי ביום שישי״, אני אומרת, ״פתאום ראיתי את עוזי במסיבה. איזה צחוק. עוזי, שהיה חבר של טלי עשר שנים?״
״עוזי?״ דורון שואל, צונח לתוך הכיסא שלו, ״עוזי? הוא לא נסע לארצות־הברית?״
״עכשיו, תמות שתשמע, יש לו עסק ביוסטון למאגרי אינפורמציה. שעה הסביר לי, לא הצלחתי להבין. היית רואה אותו, נהיה מה זה יאפי. בא לבקר את ההורים, אתה יודע. עם אשתו האמריקאית סוזן״.
״אשתו האמריקאית סוזן״, חוזר דורון, בהשתאות.
״בלונדה כזאת״, אני אומרת ועוצמת את העיניים.
אני זוכרת איך היינו בגיל עשרים, כשהגענו מההיאחזות. הרוסים מהעיר הזאתי וכל ההבטחות שלה. זה היה הרבה זמן לפני שהתאחיינו. אחרי גיל עשרים הדרך לרכוש חברים חדשים היא להתאהב בהם, לשנוא אותם ולהפוך לידידתם האפלטונית. פתחנו עסק לסנדוויצ׳ים וכל היום שוטטנו בין בית אסיה לבית i.b.m עם סלי־הנצרים שלנו, מוכרים כריכי בריאות חומים עם ביצים קשות ונבטים ואלפלפה, ובלילה היינו מזדיינים על גדת הירקון, מדמיינים שהאקליפטוסים המשתרגים זה באמת חיק הטבע. טוב, זה באמת היה זה. יכולנו להישאר לעשות את זה על המזרון שלנו, מאושרים מול הטלוויזיה שקולטת רק עמאן, אבל בחרנו להתעטות בשרוואלים ובבירגנשטוק, מדוושים אט־לאט באופניים דרך רחוב בני דן, רק כדי שנוכל ליפול על הגב, להרגיש איך העשב מתפצפץ לנו מתחת למוח. מחפשים את אַלף ואי.טי. וכל כוכבי הילדוּת שלנו משייטים בשמיים. זו היתה. הפעם הראשונה שהרגשתי שאני ממש שייכת לאיזשהו דור.
״היינו רעננים כמו ברוקולי של סנפרוסט״, אומר דורון בהתפעלות כשאני מזכירה לו את כל זה. ״ואיזה חרמן הייתי. כל היום חשבתי מי לזיין. יודעת כמה הייתי מבריז לך אז?״
״תפסיק״, אני מבקשת, ״בני־אדם זה לא אוטומט של קוֹלה״.
״אני כבר לא חרמן״, הוא עונה לי, הרוס. ״את יודעת שקלטתי את זה לפני חודש? שאני כבר לא חרמן? מה היה? הלכתי למסיבה ב׳שחיתות׳. אלף כּוּסיות, ואף אחת לא עשתה לי כלום. אמרתי, מה, למה אני יתחיל עכשיו רוצה לרקוד, מה רוצה לרקוד. רוצה לשתות. רוצה לבוא. איפה היית בביתספר. מה את עושה בחיים שלך. בחורות עוברות מולי ברחוב, לא רואה אותן. פעם הייתי רואה מולי בלונדה - הייתי אין! הייתי נגנב! הייתי עף!״
התשובה הכי טובה שאני מסוגלת לחשוב עליה, היא התשובה שהמטפלת שלי תמיד נותנת, כשאני מלשינה על החיים שלי. פעם בשבוע, מספרת לה איך אני מיואשת ורוצה למות ומתפרקת לרסיסים. היא מביטה בי בתשומת־לב ואומרת: ״אהה״. אז אני בוהה בו עכשיו, חסרת אונים, עושה לו ״אהה״.
״אתמול״, הוא אומר, ״הייתי באיזה מקום, פגשתי אחת, ילדה. מה זה ילדה אני אומר לך, נורית. בת עשרים כולה. איזה גיטריסטית. מלעונה. בקיצור שתיים בלילה מעירה אותי, מנערת אותי חצי שעה. עושה לי: תקום, דורון תקום. בחייאת, תקום. בקשה, תקום. בסוף אני מתעורר עושה לה חצי־ישן כזה, מה? עושה לי: ״אבל תגיד, אני כאילו מעניינת אותך כזה?״
״אני לא מאמינה״.
״תאמיני, נורית, תאמיני״.
״אז מה אמרת לה?״
״עשיתי לה: אחלה מעניינת אַת, ׳סתובבתי ת׳גב הלכתי לישון. אבל בלב חשבתי ׳סתכלי טוב־טוב על הסדינים, למה לא תזכי לראות אותם יותר. אין, ההורמונים שלי כבר לא מה שהיה פעם. אני רוצה אהבה, אני אומר לך נורית, אהבה״.
אני לא יכולה להתווכח איתו על זה. שותה לאט לאט את הפריגת לימונדה שלי, נותנת לה לשרוף לי בגרון. חושבת על כל הפעמים שזה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. מתמלאת בשמונה מאות כיסופים של ערב אביבי, כמו מחלה. אני מקריאה לו את הקטלוג של ויזה. כריות מתנפחות. ריבה הנשמרת לעד. גרביונים בלי רכבות. מכשיר עיסוי לרגליים. אבל הוא לא מתעודד. אני זוכרת את כל הימי־הולדת החמודים שהיו לנו עם ליצן וקוסם ושקיות הפתעה וביגל׳ה וסוכריות ג׳ולות ועוגה כושית. טוב, זה לא ממש מדבר אליו, הדברים האלה, לא עכשיו. ״אני בן שלושים״, הוא אומר, ״בחייאת ראבאק, נורית״. אני מנסה לעודד אותו. אני אומרת לו ״היי, שלושים זה לא כל־כך הרבה. זה עוד צעיר שלושים״. הוא אומר לי ״איזה צעיר״. והוא צודק. אין לי מה להגיד על זה. חברה שלי התחתנה לא מזמן ב״אחוזה״. לבשתי את הגרביונים שלי, 10% דניר, כל הלילה רעדתי מקור. לפני שבוע נסענו לראות כלניות ואירוסים בגלבוע. האביב עושה לי דברים פסיכים. אני חושבת על אורי עוד פעם. היי, מה אתה עושה עכשיו. את מי אתה מחבק. שמה את הכוס הרחק על המעקה ואומרת, בתקווה, ״עוד מעט אורי חוזר מגרמניה״. ״די״, הוא מייעץ, ״את צריכה להוציא אותו מהראש״. ״בטח״, אני אומרת לו, ״על בטוח״. ״ברצינות״, דורון אומר, ״ברצינות נורית, את בת עשרים ותשע. זה לא בעניין שבגיל כזה כל פעם יקמטו לך את הצורה. זה לא בעניין, את מבינה?״ אני לא עונה. הוא מניח את ידו על היד שלי, על משענת הכיסא. ״את צריכה להיות יותר קשוחה״, הוא מטיף לי, ברוך. ״באמת. בגללך. אי ־אפשר ככה כל פעם״.
כי זה לא היה סתם דייט. זה לא היה סתם אחד מהדייטים המחורבנים האלה שמעבירים לך יופי את הזמן, אבל לא עושים לך שום דבר. אני באמת חשבתי, שבאמת. כאילו, באמת. אי־שם בשמיים עולה הדובה הגדולה והעגלה, וּונוס ומאדים ונוגה. ערב מלא כוכבים כמו סוכריות. מי עוד מרים עיניו לשמיים בערב החשוך הזה. חושב על החיים שלו ועל אהבה, וכל הדברים שהיו חייבים לקרות. מרגיש איך מתפוצץ לו הלב מרוב תקווה. אני כבר די שתויה כשאני קמה, מתנודדת על רגלי, אומרת לדורון ״טוב, אני חייבת לזוז״, אומרת לו, ״בחיי שאין לי מושג איך אני אנהג עכשיו״, עושה לו, ״ואני אפילו לא זוכרת איפה שמתי את האוטו. איזה צחוק״. ״כן״, הוא מסכים, ״איזה צחוק. איך תמצאי אותו עכשיו״. ״חכה שנייה״, אני אומרת לו, ״אל תצחק עלי, בקשה״. אבל אני צוחקת בעצמי כשאני נשכבת על הגב, פוערת את עיני לראות את השמיים ומשדרת מסרים טלפאטיים: בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי.
״את מוכנה לספר לי מה בדיוק את עושה שם?״ דורון שואל ונשכב לידי ופתאום אני יודעת, לבאתי לא ישוב עוד לעולם.
 

גפי אמיר

גפי (גפנה) אמיר (נולדה ב-29 ביוני 1966) היא סופרת ופובליציסטית ישראלית.
 
אמיר החלה את דרכה בעיתונות ככתבת נוער במעריב לנוער ובבמחנה גדנ"ע. מסוף המאה העשרים עד שנת 2001 כתבה במוסף סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" מדור על אימהות ודינמיקות שבין הורים וילדים. בין השאר כתבה גם ביקורת טלוויזיה.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1996
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
עד גיל 21 תגיע לירח גפי אמיר

עד גיל 21 תגיע לירח


חבר שלי מהתיכון, דורון, נהיה בן שלושים. כל היום הוא קורא בקטלוג של ויזה, מהדיכאון. רציתי לקחת אותו לחגוג באיזה מקום, אבל בסוף נתקעתי בעבודה עד שש. החשמל נפסק וכל המחשבים נפלו. ״אל תשאל מה הלך פה״, אני מתנצלת. דורון נשמע די שתוי כשאני מטלפנת לפנות ערב להודיע שאני יכולה לצאת רק עכשיו. ״זה בסדר״, הוא אומר בצהלה, ״אז תבואי לכאן ונסתכל על היאפים מהמרפסת״. אני שואלת בזהירות, מה הוא עושה. ״אני קורא בקטלוג של ויזה״, הוא אומר, ״תבואי. אני רוצה להראות לך משהו״. ״או־קיי״, אני אומרת, ״זה ייקח לי עשר דקות״, ובסוף זה לוקח הרבה יותר זמן. אנחנו מתחבקים בחום לפני שאני נותנת את המתנה שלו: צפרדע גדולה, מנומרת, מפרווה. ״איזה כיף שבאת״, הוא אומר. ״גדול, זה כמו להביא למישהו ג׳וק״. אבל אני מראה לו איך היא מקרקרת כשלוחצים לה על הבטן. ״תקשיב, תקשיב״, אני מתחננת, ״זה אשכרה קרקור״. ״כל הכבוד״, דורון אומר. ״אני אשים אותה על הטלוויזיה. בואי, רציתי להראות לך משהו״.
אני הולכת אחריו למרפסת, מספרת לו איך חיפשתי חניה שלושת־רבעי שעה. היה לי יום דורסני, אבל זה לא חשוב עכשיו. סוף סוף אני פה. ״בטח״, דורון אומד, ״אני חייב להראות לך מה מצאתי״, הוא לוקח את הקטלוג ומעביר עמודים מהר, ״מכשיר עיסוי יפאני לרגליים, זה לא מגניב? תראי״, הוא אומר בהתפעלות, ״אולר עם עשרים להבים! אני צריך כזה! בואי נקנה שפן! החוברת הזאת״, הוא מתפעל, ״אני קורא אותה מארבע ולא מאמין. תראי כמה אפשרויות יש פה!״
״דורון״, אני אומרת בסבלנות, ״אתה לא צריך שפן. אתה בן שלושים. שפנים זה טוב עד גיל שש״.
״ב'ונה, אני מה זה זקן״, הוא עונה, מעוצבן. מניח את הכוס על הרצפה, לידו. ״יש לי יותר דיסקים וכפול מגזינים מגיל עשרים, וזה הכול. חשבתי שבגיל שלושים כבר יהיה לי דופלקס ברמת אביב ג׳ ואשה כּוסית שתביא לי כל לילה. תשמעי״, הוא אומר בהחלטיות, ״בא לי תינוק, נורית״.
אז אני חושבת לעצמי, כן, תינוק. בטח. חוטפת עצבים כשאני חושבת על כל החלומות שלי שהגיעו בסוף היישר למגרש הגרוטאות. איך אני נעשית דוגמנית צמרת. עוברת ביום שישי בצהריים בשינקין, תלויה על זרועו של ג׳ון טרוולטה וכולם מתפוצצים. מרזה שני קילו, זוכה בנובּל ועולה לבמה בשמלת מיני צמודה ושחורה עם מחשוף גדול. ושאני מתעשרת. ושמישהו כותב עלי שיר. אני לא רוצה שחברים שלי יספרו לי שהם רוצים תינוקות פתאום. אפילו אם היום היומולדת שלהם. ״בסדר״, אני אומרת לו. ״תעשה תינוק. כבר יותר טוב שתקרא בקטלוג של ויזה״. אבל הוא לא מרפה. לגמרי דלוק על הרעיון הנפלא שבא לו. ״תגידי״, הוא שואל בהתלהבות, ״את לא בא לך תינוק בשבילך?״ אז אני מסתכלת בו בפליאה, עושה לו ״דורון!״ ״מה״, הוא אומר במחאה, ״זה מגניב שיש לך ילד. את יודעת איזה דבר זה? לחבר שלי נולד תינוק. ׳תה בא הביתה מהעבודה, מתקלח נשכב על הספה. שם את התינוק על הבטן!״ ואני חושבת, גוֹד אתה לא יכול להיות כל־כך ציורי. אם נדבר על זה עוד טיפ־טיפה אני אתחיל להיות כל־כך עצובה. מי צריך את זה בכלל, אז אני עושה לו, עצבנית, ״טוב, בסדר. או־קיי״. והוא בוהה בי מאוכזב, אבל בסוף לא אומר כלום.
אנחנו נחים בכיסאות הכתר פלסטיק במרפסת השכורה במלצ׳ט. מוקפים בכמויות הערב קיץ שנמס בסבלנות מסביב. שותים ווֹדקוֹת קפואות עם לימונדה פריגת. ״איזה כיף שהתחיל הקיץ״, דורון אומר ומתמתח.
״אביב״, אני אומרת לו, ״אתה קולט שעוד מעט פסח? אבא שלי רוצה שאני אבוא לירושלים״.
״תסעי?״
״הוא עושה לי, בואי נהיה יהודים פעם אחת בשנה. אמרתי לו שאני צריכה לעבוד. שיהיה הוא יהודי פעם בשנה״.
״בטח״, אומר דורון. ״כנ״ל״.
האביב. האביב. אביב זה כמו שלושה סקאדים בשבילי, בגלל כל הדברים הרי־האסון שערב אביבי מעולל לסרוטונין שלי. קמה בבוקר ורואה את ערימות השמש, ואני כל־כך מרוצה. כאילו, שמש! יש, שמש! אבל איך שיורד הערב אני חוטפת את הבומבה: אני נכנסת לקריז של תקווה. אני מתחילה לחשוב על הגבר האחרון שאהבתי. הוא חי עכשיו בגרמניה ועוד מעט יחזור לארץ. אני מתחילה לדמיין איך הוא יבוא אלי הביתה, ידפוק בדלת וכל זה. נופל עלי התקף אופטימיות, כאילו החיים באמת יפים. כאילו באמת התכוון, כשאמר חכי לי. אביב, אתם יודעים, זה כזאת בומבה של חרמנות וגעגועים. יותר ממה שאפשר להעמיס על הלב. ״אולי הקיץ יקרה לנו משהו נורא טוב?״ אני אומרת לדורון, מרגישה איך האלכוהול מתחיל למסטל אותי, ברכּות. אז הוא לוקח לי ת׳יד מבטיח, בחום: ״נורית, עד גיל עשרים ואחת את תגיעי לירח״. ואנחנו צוחקים. בהקלה. קלילים כמו זבובים. ״יום אחד״, אני אומרת לו, ״תגלה תגלית מדעית חשובה״. ״ברצינות״, הוא אומר, ״ברצינות, מה אַת הכי רוצה שיקרה לך?״ אז אני שותקת. ״תתרכזי״, הוא אומר, ״תגידי רק דבר אחד שאת הכי הכי רוצה בחיים שיקרה לך״. ואני אומרת, כאילו זו שאלה, ״שאורי יחזור אלי? שהוא יבוא מגרמניה מחר בבוקר ויגיד לי, נורית, מה זה התגעגעתי אלייך, אני מה זה לא יכול בלעדייך?״ אז דורון עוזב לי את היד, עושה לי: ״אוי, נורית״. ואני מבקשת: ״לא, אל תגיד. אני יודעת לבד״. כי לא הערב עם כל הפריחה הזאתי מסביב. ״אבל זה בשבילך, את חייבת״ - דורון מתחיל להגיד, ״סתכל, יאפים״, אני עושה לו ומצביעה. מהמרפסת אנחנו יכולים לראות את השינקינאים העשירים המגיחים עכשיו מהדופלקסים שלהם לפקוד את בתי־הקפה, חבוקים בדרכם לדפוק סטוצ׳ילנות קפואות. בטח קודח להם עכשיו בראש שם החטיף הבא. המחשבות הקריאטיביות שלהם משתקשקות ומתנגשות והן עושות המון המון רעש בשכונה. וזה טוב, כי אם יהיה פה שקט לרגע אחד, רק רגע אחד שקט, אני אשמע את עצמי בטח מייללת, תחזור אלי, בקשה בקשה תחזור אלי. דורון הולך למטבח וחוזר עם בקבוק סמירנוף כמעט גמור. ״את יודעת מה הכי משונה״, הוא מתמתח, ״התעוררתי הבוקר והייתי בטוח שאני בן עשרים ותשע. רק אחרי שצחצחתי שיניים ועשיתי קפה פתאום נזכרתי שזה לא יכול להיות״.
״לא תאמין מי פגשתי ביום שישי״, אני אומרת, ״פתאום ראיתי את עוזי במסיבה. איזה צחוק. עוזי, שהיה חבר של טלי עשר שנים?״
״עוזי?״ דורון שואל, צונח לתוך הכיסא שלו, ״עוזי? הוא לא נסע לארצות־הברית?״
״עכשיו, תמות שתשמע, יש לו עסק ביוסטון למאגרי אינפורמציה. שעה הסביר לי, לא הצלחתי להבין. היית רואה אותו, נהיה מה זה יאפי. בא לבקר את ההורים, אתה יודע. עם אשתו האמריקאית סוזן״.
״אשתו האמריקאית סוזן״, חוזר דורון, בהשתאות.
״בלונדה כזאת״, אני אומרת ועוצמת את העיניים.
אני זוכרת איך היינו בגיל עשרים, כשהגענו מההיאחזות. הרוסים מהעיר הזאתי וכל ההבטחות שלה. זה היה הרבה זמן לפני שהתאחיינו. אחרי גיל עשרים הדרך לרכוש חברים חדשים היא להתאהב בהם, לשנוא אותם ולהפוך לידידתם האפלטונית. פתחנו עסק לסנדוויצ׳ים וכל היום שוטטנו בין בית אסיה לבית i.b.m עם סלי־הנצרים שלנו, מוכרים כריכי בריאות חומים עם ביצים קשות ונבטים ואלפלפה, ובלילה היינו מזדיינים על גדת הירקון, מדמיינים שהאקליפטוסים המשתרגים זה באמת חיק הטבע. טוב, זה באמת היה זה. יכולנו להישאר לעשות את זה על המזרון שלנו, מאושרים מול הטלוויזיה שקולטת רק עמאן, אבל בחרנו להתעטות בשרוואלים ובבירגנשטוק, מדוושים אט־לאט באופניים דרך רחוב בני דן, רק כדי שנוכל ליפול על הגב, להרגיש איך העשב מתפצפץ לנו מתחת למוח. מחפשים את אַלף ואי.טי. וכל כוכבי הילדוּת שלנו משייטים בשמיים. זו היתה. הפעם הראשונה שהרגשתי שאני ממש שייכת לאיזשהו דור.
״היינו רעננים כמו ברוקולי של סנפרוסט״, אומר דורון בהתפעלות כשאני מזכירה לו את כל זה. ״ואיזה חרמן הייתי. כל היום חשבתי מי לזיין. יודעת כמה הייתי מבריז לך אז?״
״תפסיק״, אני מבקשת, ״בני־אדם זה לא אוטומט של קוֹלה״.
״אני כבר לא חרמן״, הוא עונה לי, הרוס. ״את יודעת שקלטתי את זה לפני חודש? שאני כבר לא חרמן? מה היה? הלכתי למסיבה ב׳שחיתות׳. אלף כּוּסיות, ואף אחת לא עשתה לי כלום. אמרתי, מה, למה אני יתחיל עכשיו רוצה לרקוד, מה רוצה לרקוד. רוצה לשתות. רוצה לבוא. איפה היית בביתספר. מה את עושה בחיים שלך. בחורות עוברות מולי ברחוב, לא רואה אותן. פעם הייתי רואה מולי בלונדה - הייתי אין! הייתי נגנב! הייתי עף!״
התשובה הכי טובה שאני מסוגלת לחשוב עליה, היא התשובה שהמטפלת שלי תמיד נותנת, כשאני מלשינה על החיים שלי. פעם בשבוע, מספרת לה איך אני מיואשת ורוצה למות ומתפרקת לרסיסים. היא מביטה בי בתשומת־לב ואומרת: ״אהה״. אז אני בוהה בו עכשיו, חסרת אונים, עושה לו ״אהה״.
״אתמול״, הוא אומר, ״הייתי באיזה מקום, פגשתי אחת, ילדה. מה זה ילדה אני אומר לך, נורית. בת עשרים כולה. איזה גיטריסטית. מלעונה. בקיצור שתיים בלילה מעירה אותי, מנערת אותי חצי שעה. עושה לי: תקום, דורון תקום. בחייאת, תקום. בקשה, תקום. בסוף אני מתעורר עושה לה חצי־ישן כזה, מה? עושה לי: ״אבל תגיד, אני כאילו מעניינת אותך כזה?״
״אני לא מאמינה״.
״תאמיני, נורית, תאמיני״.
״אז מה אמרת לה?״
״עשיתי לה: אחלה מעניינת אַת, ׳סתובבתי ת׳גב הלכתי לישון. אבל בלב חשבתי ׳סתכלי טוב־טוב על הסדינים, למה לא תזכי לראות אותם יותר. אין, ההורמונים שלי כבר לא מה שהיה פעם. אני רוצה אהבה, אני אומר לך נורית, אהבה״.
אני לא יכולה להתווכח איתו על זה. שותה לאט לאט את הפריגת לימונדה שלי, נותנת לה לשרוף לי בגרון. חושבת על כל הפעמים שזה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. מתמלאת בשמונה מאות כיסופים של ערב אביבי, כמו מחלה. אני מקריאה לו את הקטלוג של ויזה. כריות מתנפחות. ריבה הנשמרת לעד. גרביונים בלי רכבות. מכשיר עיסוי לרגליים. אבל הוא לא מתעודד. אני זוכרת את כל הימי־הולדת החמודים שהיו לנו עם ליצן וקוסם ושקיות הפתעה וביגל׳ה וסוכריות ג׳ולות ועוגה כושית. טוב, זה לא ממש מדבר אליו, הדברים האלה, לא עכשיו. ״אני בן שלושים״, הוא אומר, ״בחייאת ראבאק, נורית״. אני מנסה לעודד אותו. אני אומרת לו ״היי, שלושים זה לא כל־כך הרבה. זה עוד צעיר שלושים״. הוא אומר לי ״איזה צעיר״. והוא צודק. אין לי מה להגיד על זה. חברה שלי התחתנה לא מזמן ב״אחוזה״. לבשתי את הגרביונים שלי, 10% דניר, כל הלילה רעדתי מקור. לפני שבוע נסענו לראות כלניות ואירוסים בגלבוע. האביב עושה לי דברים פסיכים. אני חושבת על אורי עוד פעם. היי, מה אתה עושה עכשיו. את מי אתה מחבק. שמה את הכוס הרחק על המעקה ואומרת, בתקווה, ״עוד מעט אורי חוזר מגרמניה״. ״די״, הוא מייעץ, ״את צריכה להוציא אותו מהראש״. ״בטח״, אני אומרת לו, ״על בטוח״. ״ברצינות״, דורון אומר, ״ברצינות נורית, את בת עשרים ותשע. זה לא בעניין שבגיל כזה כל פעם יקמטו לך את הצורה. זה לא בעניין, את מבינה?״ אני לא עונה. הוא מניח את ידו על היד שלי, על משענת הכיסא. ״את צריכה להיות יותר קשוחה״, הוא מטיף לי, ברוך. ״באמת. בגללך. אי ־אפשר ככה כל פעם״.
כי זה לא היה סתם דייט. זה לא היה סתם אחד מהדייטים המחורבנים האלה שמעבירים לך יופי את הזמן, אבל לא עושים לך שום דבר. אני באמת חשבתי, שבאמת. כאילו, באמת. אי־שם בשמיים עולה הדובה הגדולה והעגלה, וּונוס ומאדים ונוגה. ערב מלא כוכבים כמו סוכריות. מי עוד מרים עיניו לשמיים בערב החשוך הזה. חושב על החיים שלו ועל אהבה, וכל הדברים שהיו חייבים לקרות. מרגיש איך מתפוצץ לו הלב מרוב תקווה. אני כבר די שתויה כשאני קמה, מתנודדת על רגלי, אומרת לדורון ״טוב, אני חייבת לזוז״, אומרת לו, ״בחיי שאין לי מושג איך אני אנהג עכשיו״, עושה לו, ״ואני אפילו לא זוכרת איפה שמתי את האוטו. איזה צחוק״. ״כן״, הוא מסכים, ״איזה צחוק. איך תמצאי אותו עכשיו״. ״חכה שנייה״, אני אומרת לו, ״אל תצחק עלי, בקשה״. אבל אני צוחקת בעצמי כשאני נשכבת על הגב, פוערת את עיני לראות את השמיים ומשדרת מסרים טלפאטיים: בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי.
״את מוכנה לספר לי מה בדיוק את עושה שם?״ דורון שואל ונשכב לידי ופתאום אני יודעת, לבאתי לא ישוב עוד לעולם.