כשהציבור קם

מבוא, או: הבהרת כוונות

ספר זה מבקש לתעד ולפרש תופעה חברתית יוצאת דופן: התעוררות אזרחית רחבת היקף בחברה הישראלית, שהחלה עם ההכרזה על הרפורמה המשפטית בינואר 2023, והעמיקה באופן דרמטי עם פרוץ מלחמת 7 באוקטובר. אין זה ספר על ארגון מסוים, מפלגה או אידיאולוגיה, אלא ניסיון להציג סיפור אזרחי אנושי: כיצד אזרחים מן השורה — אנשי מילואים, הייטק, רפואה, משפט, חינוך וקהילות מקומיות — קמו ופעלו מתוך תחושת אחריות, צדק, אהבה ושייכות.

חלקו הראשון של הספר מספר את סיפור המעשה, העלילה עצמה כפי שהתרחשה בשטח: ההתגייסות, המחאה האזרחית שפרצה עם הכרזת הרפורמה המשפטית, ההקמה המאולתרת־אך־יעילה של תשתיות אזרחיות, והמעבר ממחאה לפעולות סיוע רחבות היקף בזמן מלחמת חרבות ברזל. חלק זה מתאר תנועות אזרחיות שונות, ומתמקד יותר בהרחבה בפעילותם של "אחים ואחיות לנשק" והחמ"ל האזרחי, כמדגם מייצג ל"ישראליות במיטבה" — יוזמה, אלתור, ערבות הדדית וכושר ביצוע. שני המוטיבים — מחאה וסיוע — אינם מנותקים זה מזה: המחאה יצרה תשתית אנושית וארגונית, שעליה נבנו כמה ממאמצי הסיוע היותר בולטים.

החלק השני מתרומם מן הסיפור הקונקרטי אל בחינה ארוכת טווח של החברה הישראלית. הוא שואל מה ניתן ללמוד מן ההתעוררות הזו על אמון, דמוקרטיה, הון חברתי, מנהיגות ויכולת שינוי. זהו ניסיון לנסח כמה "נקודות ארכימדיות" — מושגים ותובנות שיכולים לשמש תשתית לחשיבה עתידית על החברה הישראלית, בתקופה הנתפסת על ידי רבים כ"מועד ב'" היסטורי: הזדמנות לבחינה מחודשת של יסודות החברה הישראלית.

התחושה של רבים היא כי המחאה ואחר כך מלחמת "חרבות ברזל" הציפו סוגיות שהיו רדומות או מוכחשות והעלו אותן למרכז סדר היום, בעיקר בהקשרים של "סיפור משותף" (למרבית הציבור הישראלי יש סיפור־על משותף — הציונות) ודמוקרטיה. אמנם, בקרב ציבורים שונים יש וריאציות שונות של "סיפור־העל", אולם עצם ההכרה וההבנה שיש סיפור כזה מאפשרות חשיבה על סדרי עדיפויות, במיוחד לגבי סוגיית האמון במוסדות המדינה ובין חלקיה השונים של החברה. שני היבטים אלה יידונו בספר כסוגיה מרכזית.

היומרה של רבים בציבור היא לגייס את הכאב וההתעוררות האזרחית לבניית עתיד טוב יותר. זוהי גם המוטיבציה הבסיסית ביסוד התיעוד והמחשבות המוצגים בספר זה.

הסיבות והנסיבות שמאחורי כתיבת הספר

"כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר"

(מיוחס לאדמונד ברק, מדינאי ופילוסוף אירי מהמאה ה־18)

שמו המלא של יום השואה הוא "יום השואה והגבורה". דומה כי אין אדם שלא חשוף כך או אחרת לאירועי השואה. "הגבורה" היא מוטיב משני ואפילו שולי ביום הזה.

עובדה זו נתגלתה לי במלוא חריפותה בביקור שהוזמנתי אליו במוזיאון חדש ומרתק בלטרון (שאז עדיין לא נפתח לציבור הרחב) הנקרא: "הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה".

התברר לי כי במלחמת העולם השנייה היו בצבא האמריקאי 550,000 חיילים יהודים. בצבא האדום לחמו כחצי מיליון יהודים, בהם מעל 300 גנרלים יהודים, ו־148 לוחמים יהודים קיבלו את אות הגבורה של ברית המועצות על הצטיינותם במלחמה. למעלה מ־150,000 לוחמים יהודים נהרגו רק בצבא האדום.

הנתונים מראים שהייתה גבורה יהודית מופלאה ורבת היקף במלחמת העולם השנייה. אלה הן עובדות מוצקות, המפריכות נרטיבים שהציגו את היהודים כחסרי רוח ויכולת לחימה.

יתר על כן, התגלה לי בביקור הסיפור המלא של מרד גטו ורשה, שבמשך שנים רבות היה מזוהה בקרב רוב הציבור בלעדית עם "איל" ("ארגון יהודי לוחם") שבראשו עמד מרדכי אנילביץ׳. העובדה (שהחלה להתגלות ביוזמתו של משה ארנס בספרו "דגלים מעל הגטו"¹) היא שהיה ארגון יהודי צבאי נוסף במרד בשם "אצי" ("ארגון צבאי יהודי") שבראשו עמד איש בית"ר, פאבל פרנקל. לארגון זה הייתה חשיבות צבאית עצומה במרד, אבל הנרטיב השולט כבר נקבע: פאבל פרנקל ואצי אינם ידועים כמו סיפורם של אנילביץ׳ וחבריו.

אני פותח באסוציאציה זו כדי להמחיש ולהדגיש את הטענה הידועה שלפיה כתיבת היסטוריה היא לעיתים כתיבה של נרטיבים, ואין היא כרוכה תמיד בהצגת העובדות כהווייתן. בחלק מהמקרים הנרטיבים נקבעו על ידי כותבים שהיו יותר זריזים, היטיבו לספר סיפורים שנחשבו ליותר מעניינים או שירתו קו אידיאולוגי או אינטרסים.

לקחתי על עצמי את משימת התיעוד של ההתעוררות האזרחית שהחלה באופן עצים (היו התעוררויות קודמות) עם הכרזתו של יריב לוין על הרפורמה המשפטית בינואר 2023. עשיתי זאת לא כדי להאדיר גוף ספציפי כזה או אחר ולא כדי ליצור נרטיב במלחמת הנרטיבים (שכבר נמצאת בעיצומה), אלא קודם כול כדי להציג את סיפור התעוררותה של החברה האזרחית ברמת ההתרחשויות.

תוך כדי הכתיבה נוכחתי לדעת כי "הסיפור" הוא באמת גדול וכי ככל שאתאמץ, תמיד תהיינה התרחשויות ויהיו אנשים שתרומתם לא תבוא לידי ביטוי. נאלצתי לשקלל בין רמות פירוט שונות ולבחון באופן קפדני אילו התרחשויות חייבות להיות מסופרות באופן יותר מפורט. בתהליך הזה יש בוודאי עוול שהוא אינהרנטי לכתיבה. הייתי מודע לכך כל העת ועשיתי מאמץ לא להבליט נרטיבים העלולים להשפיע על כיוונים מסוימים. המניע העיקרי היה להציף את הסיפור של ההתעוררות האזרחית. אשר על כן, מתוך ניסיון להיות מדויק ככל האפשר, מצאתי לנכון לשתף את הקוראים והקוראות בהתפתחות תהליך הכתיבה והצגת השיקולים שהנחו אותי בהצגת הדברים.

היוזמה שלי הונעה משתי סיבות, שיש להן מקורות ברמות עומק שונות.

סיבה מס' 1: הצורך והחובה להציג את העובדות

הסיבה הראשונה, המיידית והפשוטה מתקשרת לאסוציאציה הפותחת: הצגת עובדות.

לא מדובר בפרשנויות שונות. מדובר קודם כול בהצגת השתלשלות המאורעות. בימים אלה זה כמעט ציווי.

הייתה תקופה בחיי שבה קראתי מדי בוקר את עיתון "הארץ" ואת "מקור ראשון". העמדות הבסיסיות של העיתונים ידועות ולכן פרשנות המערכת תמיד ניתנת לניבוי. קל לנחש כיצד מאמרי המערכת של שני העיתונים יגיבו לאותם אירועים בדיוק: האחד יהיה בעל "אינטרפרטציה שמאלית" והאחר יהיה בעל "אינטרפרטציה ימנית", ושניהם לעולם יסברו שהאמת היא בצד הפרשני שלהם.

ההתייחסות שלי אינה להיבט הזה, אלא קודם כול לאופן הצגת העובדות. לרוב, שני העיתונים שאוזכרו, הנחשבים לעיתונים רציניים, מציגים (או לפחות משתדלים להציג) את העובדות כפי שהתרחשו. אולם העובדות לא מוצגות באותה מידה של הבלטה. כך למשל, אירועי פרעות של מתנחלים בכפר פלסטיני מוצגים בכותרת ראשית ב"הארץ", וב״מקור ראשון" הם מוצגים בעמודים פנימיים. הדבר משול לביקור בחנות ספרים. ספרים הנמצאים בשולחן המרכזי זוכים לתשומת לב גדולה יותר מספרים הנמצאים במדפים צדדיים. וכך, המלחמה על אמצעים שונים של תשומת לב משפיעה לא רק על פרשנות, אלא פשוט על מה יודעים ומה לא יודעים, או על מה יודעים יותר ומה יודעים פחות.

בספרות המחקר נדונה רבות תופעת ההטיה (bias). רעיון זה הוצג בהרחבה על ידי החוקרים כהנמן וטברסקי (הראשון זכה בפרס נובל על עבודתם המשותפת). הטענה המרכזית (שהודגמה באופן אמפירי) בבסיס עבודתם המונומנטלית הייתה שבני אדם מוטים באופן שיטתי בעיבוד מידע שהם קוראים, שומעים או רואים. הטיות אלה אינן שייכות לחוכמה או לטיפשות או לכל צורה אפשרית של אינטליגנציה. מחקריהם עסקו בעצם בחוקיות, בכללים של ההטיות (יוריסטיקות).²

דוגמה לאחת ההטיות השכיחות: הטיית הזמינות (Availability bias). כאשר אנו נדרשים להעריך שכיחות של קטגוריה כלשהי, לדוגמה: "אנשים המתגרשים אחרי גיל 60", אנו מבצעים הערכה זו על סמך הקלות שבה אנחנו חושבים על דוגמה כלשהי מאותה קטגוריה. ככל שקל לנו לחשוב על דוגמה כזו, כך נחשוב שקטגוריה זו גדולה יותר. כלל חשיבה זה ממיר שאלה אחת בשאלה אחרת — במקום לאמוד גודל של קטגוריה או שכיחות של אירוע, אנחנו מדווחים כמה קל לנו לחשוב על מקרים שעולים בדעתנו. קל לנו יותר להיזכר בגירושין של ידוענים מהוליווד מאשר בגירושין של מנהלי חשבונות. התרסקות של מטוס או רעידת אדמה יוצרות רושם זמני של סכנה מוגברת, ללא קשר לשכיחות הסטטיסטית האמיתית של מופעים מסוכנים כאלה.

הטיה נוספת שגם היא רלוונטית למאמץ שביסוד כתיבת ספר זה היא הטיית האישוש (confirmation bias), המתייחסת לנטייה לאשש עמדה קיימת, בעיקר על ידי התעלמות מעמדות סותרות. כך צופי ערוץ 14 לא יצפו בערוץ 13 וההפך, קוראי "הארץ" יסרבו לקרוא "מקור ראשון", וכך כל אחד ימצא בעצם אינפורמציות המחזקות את דעותיו הא־פריוריות.

בקצוות של התופעה ככל הנראה לא ניתן לשנות הרבה. מן הסתם, אי אפשר לשכנע אתאיסט מושבע בקיומו של אלוהים, ורב לא ישתכנע בהיעדרו של אלוהים. אולם, יש רבים שחשיפת עובדות יכולה להשפיע על פרשנותם ודעתם. מסמך זה מופנה לאלה. הבסיס לפנייה זו הוא האמון בכושר השיפוט של רבים. אין כאן ניסיון לשכנע בקיומה של מציאות אלטרנטיבית, אלא ניסיון להתבונן על המציאות באופן פחות מוטה. בבסיס תקווה זו עומד הרעיון של אמון שיש לו הסתעפויות רבות שיידונו. זוהי משימה הנעשית קשה יותר והכרחית יותר בעידן של רשתות ופייק ניוז.

סיבה מס' 2: הרצון להתבונן בהתרחשויות בפרספקטיבה ההיסטורית

את ההיסטוריה אפשר לראות במשקפיים שונים: החל מדינמיקה של מאבקי כוח, דרך ראיית ההיסטוריה כ"ביוגרפיה של מנהיגים", ועד למאבק בין רעיונות וכן הלאה. כאן, בספר זה, ההתבוננות היא יותר מכול פסיכולוגית־חברתית. היא מעמידה במרכז החקירה את נושא האמון על הסתעפויותיו (אמון בין חלקי הציבור, אמון בכללי המשחק, אמון במוסדות). התעוררויות סביב נושאים כאלה התרחשו במקומות רבים בעולם, במיוחד בעת החדשה, אולם ההתעוררות כמו שהתרחשה בישראל מאז נאומו של יריב לוין בינואר 2023 היא תופעה ייחודית לחברה הישראלית, ולכן חשוב ביותר לתעד אותה.

ההנחה היא שקרה כאן שינוי בעל משמעות פסיכולוגית, שאם היא הופנמה היא המנוף ההכרחי לשינויים קונקרטיים שיכולים להתחולל בחברה ולהפוך למהפכה של ממש. הדוגמה של מחאת הפנתרים השחורים בשנות השבעים היא המחשה ברורה כיצד אירוע הנחשב אנקדוטלי בתחילתו, מצית תהליכים המשנים סדר חברתי.

הצביון המחאתי של הפנתרים השחורים בהובלת סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון, שהיה נסיבתי באופן מובהק, השתקף בבהירות מתוך פעולותיהם. כך למשל, חברי הפנתרים גנבו בקבוקי חלב שהיו מונחים בלילות בדלתות הבתים בשכונה הירושלמית המבוססת רחביה ובמקומם השאירו פתק עם הסבר: "בקבוק זה יכול להאכיל עשרה חתולים ובמקום זה לקחנו אותו לשם האכלת עשרה ילדי משפחות מצוקה."

התגובות של ראשי הממסד להתפרצות ה"נערים ממוסררה", מעידות על כך שהמחאה במופעיה הראשונים נתפסה כמעשה משובה שאינו מוצלח ובוודאי אינו מתוחכם. "הם לא נחמדים", אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר אחרי פגישה עימם. טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, שהיה ידוע בדאגתו לאסתטיקה של העיר, זכור בהקשר הזה בעיקר בגלל נזיפתו ש"יֵרדו מהדשא". הממסד סבר כי מדובר בהתפרצות מקומית — אנקדוטה קצרה שדינה להיעלם בנבכי השכחה.

אם היו אומרים אז לנערים ה"לא נחמדים" צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו שהם עתידים להיות חברי כנסת, הם היו מגחכים לגבי אפשרות כזו. בפרספקטיבה היסטורית ברור כי מחאת הפנתרים השחורים הייתה הרבה יותר ממופע מחאה אנקדוטלי. היא שינתה באופן דרמטי את סדר היום החברתי והפוליטי של החברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בסדר היום של מפלגות קיימות, ביצירת מסגרות פוליטיות חדשות בהמשך (כמו ש"ס) שחרטו על דגלן את נושאי הקיפוח, בתקשורת, ברטוריקה, בקמפיינים הפוליטיים, וברבדים שונים של תרבות כמו סרטים ומחזות. במה לא? ישראל הפכה לאחרת, והניצוץ שהבעיר את חומרי הבערה הדליקים היה במידה רבה מחאת הפנתרים השחורים.

דוגמה זו היא רק המחשה אחת מני רבות לכך שקשה להעריך השפעה של מחאות במונחי "כאן ועכשיו". אפשר לראות זאת בבירור מתוך התבוננות בכמה מחאות ידועות בעולם, למשל זו של לך ולנסה בפולין שהתחילה כמחאה של פועלי נמל או מחאותיו של מהטמה גנדי שהחלה סביב נושאים שהיו לכאורה "קטנים" (למשל מחאה נגד מיסים על מלח). בדיעבד, כפי שאנו יודעים היטב היום, המחאות הללו הבעירו כוחות עצומים ששינו את פני החברה במובניה החברתיים והפוליטיים הבסיסיים.

הסקירה ההיסטורית של תוצאות של מחאות ותנועות שינוי מתייחסת בעיקר להיבטים פורמליים, ליתר דיוק להיבטים נצפים כמו שינויי חוק, שינויים במבני כוח פוליטי, שינויים פרסונליים ברמת מנהיגות (ולנסה וגנדי אף הפכו לראשי מדינות), שינויים בהקצאות תקציביות ובסדרי עדיפויות של הממשל ועוד כהנה וכהנה שינויים שניתן לאפיין, לתאר ובמקרים רבים אף למדוד. אולם ביסוד השינויים הנראים לעין (כולל שינויים קונסטיטוציוניים) עמדו שינויים בתודעה ובהוויה הפסיכולוגית־חברתית של ציבורים גדולים.

את החשוב שבהם ניתן לתמצת במשפט הידוע המיוחס לקרל מרקס, "ההוויה יוצרת את התודעה". במקרה שלנו, מהלך ההפיכה המשטרית העיר מרבצו ציבור גדול של אנשים שצורת החשיבה וההתנהגות שלהם עד אז התמצתה, כדברי משתתפים רבים במחאות, ב: "אני חי את חיי, עובד, משלם מיסים, משרת במילואים ומצביע בבחירות אחת לתקופה.״ רבים, במיוחד בתעשיית ההייטק, חיים במרחב גלובלי ואינם מעורים כלל בהוויה הפוליטית והחברתית המקומית. כך למשל, בתוכנית "יוניקורנז" ששודרה ב־2025 בכאן 11 על התפתחות ההייטק בישראל, סיפר אחד ממובילי ההיי־טק כי ב"ליל גלנט" הוא שאל מי זה גלנט. היום, סיפר אותו יזם, הוא פעיל ומעורב וכך רבים מחבריו, שכבר אינם חיים בבועה הטכנולוגית. תודעה זו של קולקטיב שנעשה יותר מודע לכוחו וליכולתו להשפיע, היא המרכיב הבסיסי ביותר בפוטנציאל לשינויים מערכתיים.

בראייה בדיעבד, אפשר לראות בבהירות שלא הייתה כאן התארגנות פוליטית: רוב האנשים שהגיעו למסע המילואימניקים שיצא בתחילת פברואר 2023 מאזור יד לשריון בלטרון לבית המשפט העליון, לא היו פעילים מעולם במסגרות פוליטיות. יתר על כן, ביחידות מילואים יש כידוע אנשים בעלי דעות פוליטיות שונות. אם יש אפיון להנעה לצאת בחורף הקר מהבית ולהגיע למסע של שלושה ימים בהרי ירושלים, הוא לחלוטין רגשי.

שני רגשות בסיסיים הנחו את המתייצבים למחאת המילואימניקים: תחושת חוסר הוגנות ואהבה.

תחושה חריפה של חוסר הוגנות נובעת מפגיעה באיזה יסוד אינסטינקטיבי של צדק טבעי. תיאר זאת בפשטות בשיחתנו ערן שוורץ, טייס לשעבר שעזב את עיסוקיו בתחום החינוך והתגייס לרכז את מטה "חופשי בארצנו". המטה המתכלל של ארגוני המחאה: "אתה יכול להיות אוהד קבוצת כדורגל כזו או אחרת ולריב עם האוהדים של קבוצות אחרות. אבל כאשר משנים את כללי משחק הכדורגל בכללותו בברוטליות ללא שיח, זה כבר לא מאבק בין אוהדי קבוצות. מדובר במשהו שמפריע לרוב אוהבי המשחק עצמו."

הגיוס המהיר של המטה המתכלל, שהחזיק 95% ממשאבי המאבק בתחילת הדרך, שופך אור על העזות והעומק של תחושת העוול. "הייתה לנו פנטזיה לגייס 8 מיליון שקל," העיד שוורץ, אך המשאבים שגויסו בכל ממד, במהירות ובהיקפים מדהימים, היו מעל ומעבר לפנטזיה. קשה לתאר את האווירה הכללית ששררה. חברות עסקיות תרמו ציוד וכסף, ואלפי אנשים פרטיים ביקשו להיות חלק מהמאבק. תחושת הכעס היא מניע חזק להפעלת אנשים.

אירית טויטו, הייטקיסטית שסיפור חייה הוא מופת של עקשנות ומאבק ביציאה מעוני להצלחה מקצועית מרשימה ושניהלה חברות של מיליוני דולרים, היטיבה לתאר את תחושת העוול שחשה: "54% מהיצוא הוא מההייטק. שליש מהמיסים מגיע מההייטק, 11% מההון האנושי נמצא בהייטק, 20% מאנשי ונשות המילואים הם הייטקיסטים, והנה, רבים כל כך אינם נושאים כלל בנטל. הם לא נותנים, הם רק לוקחים. זה מוציא את האנשים מדעתם."

ערך השוויון הוא מרכזי ב־DNA של הישראלים. תחושת חוסר צדק ואי־שוויון היא חזקה. גם "לא לצאת פראייר" הוא מוטיב חזק אצל הישראלים. לדברי טויטו, נוצרה "אנרגיית זעם" — מינוח שבעליל נוגע בתחושת צדק. כך, המקור לכמה מהפכות ידועות הוא פשוט וראשוני: תחושות ש"מתעמרים בי ומנצלים אותי".

הרגש הבסיסי הנוסף שאפיין כך או אחרת את גל המתגייסים הראשון למחאה, היה אהבה. כפי שניסח ירון קרמר, מאנשי המילואים של יחידה 214, עורך דין שלא היה פעיל בהתחלה והצטרף במעלה הדרך לאחים ואחיות לנשק (להלן, אחל"ש): "הרגשנו שם אהבה עצומה, אהבה למדינה, אהבה למשפחה, אהבה לילדים. באנו לשמור על זה. הרגשנו שאנחנו נלחמים בערלות לב, בזדון, בעשיית עוול. לא כך עושים שינויים גדולים."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 ארנס, משה (2009) דגלים מעל הגטו. ידיעות ספרים. ספרי חמד.

2 כהנמן, דניאל ועמיתים (2005). רציונליות, הוגנות, אושר. כתר /הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.