פנטקוסט

1

לא תמיד היגיון לדברים. היתה זו אז הפעם בפריז, בירת היין, הגבינה ופעמוני הכנסיות, שבה איש אחד, פשוט ולא יוצא משום גדר לעין מנומנמת, פיליפ שמו, עמד כבכל יום על יד הגשר המחבר בין מוזיאון הלובר למכון של צרפת, צף בין הגדות, לא צופה את המגיע. הוא ניצב על יד עגלתו הקטנה, גלגליה גומי מצייץ ופרקיה המתכתיים חריקה אחת נושנת, ועליה המטען מוטמן בתיק ירוק כהה מהוה ומוכתם במי גשמים מאובקים. המטען, כמו גם ציר הגלגלים, משמיע יללות מתכת בסיבוב וברקיעה. אמנם שולית העגלה בממדיה, אך משקלה דומה למשקלו של פיליפ. יש שיאמרו כי לא חוכמה זאת, כי פיליפ, מלבד שלד עצמות, שק עור חיוור מתוח ושריר יד מפותח מצדו הימני לגרירת עגלה, לא שוקל דבר. מידותיו של פיליפ, היקפו וגובהו הצנועים, לא זכו להטביע גודל ממדיהם בעוצמת קולו, שכן גם מהגדה השנייה שאליה מסתעף הגשר, היה נשמע קולו כשקרא "Serrures!", מילה תמוהה מה להיזעק אל החלל, מלבד העובדה הפשוטה שמרכולתו היא לא אחרת ממנה — מנעולים. גוזר ההיגיון באופן חד־משמעי כי גם על המפתחות להימצא שם, יחד עם המנעולים, אחרת השימוש בהם אינו מעשי כלל, אם לא למטרת נעילה משמש המנעול, הרי שהוא רק פריט נוי כמו נועד לשמש ליופי בלבד. גם מנעולים יפים היו בעגלה, כמובן, אך בין שהיו טובי מראה ובין שלא, היו המפתחות מוצמדים להם, שניים עבור כל מנעול. ובכל זאת, באופן כמעט מעורר תמיהה, מסיימים המפתחות את תפקידם אחר נעילה אחת בלבד. עוד טרם הספיקו לפתוח במנעול אחר שננעל לראשונה, עוד לפני שזכו להתיר את הבריח, מושלכים הם למימיו הקרים של נהר הסן לנוח לנצח, או לכל הפחות עד אשר הכוחות המוניציפליים של עיר האורות ישלחו רשת צפופה לאסוף אותם מן הקרקעית.

המנהג פשוט — המפתח הטבוע שימש בפעם האחרונה בתפקידו כאשר נעל את המנעול המתאים לו על גדר הגשר, מעל אותם מים שבהם יבלה את ימי פרישתו. באורח נורמלי, המנעול מהדק שני דברים יחדיו: שתי גדות ארונית משקאות, שתי חוליות בשרשרת שהוחלט כי תיסגר ללולאה, שתי לשונות רוכסני מזוודה סמוכים להשאירן אחת בחיק השנייה. אלא שהפעם מוזר העניין: המנעול נועד להצמיד עצמו לצמת קורי פלדה מתוחים, ואין למתעניין בו אף תקווה לחמוס או לבזוז דבר מה שכן גם אם ייפתח, יישאר המנעול מנעול בלבד, וצמת המתכת המתוחה תיוותר אותה צמה, ואין היא תלויה בהימצאות מנעול או בהיעדרו.

פירוש לדבר נעוץ בסחורה נוספת הערומה בתוך עגלתו הירוקה של פיליפ, והיא מצבור טושים עמידים. הגוונים מושכים ומגוונים וכוללים שחור, סגול, אדום, כסף וזהב. המבחר אמנם נשמע רחב יחסית לסוג הטוש שמשמש לרוב להכנת שלטי תנועות נוער או שלטי ״שמור״ לאורחי מחלקת החינוך בעירייה באירועי בית ספר תיכון, אך בפועל, רק הטוש השחור ממלא את ייעודו נאמנה, והשאר ממתקי שווא לעיני הלקוחות הארעיים.

"Serrures!" פיליפ צועק. "Serrures!" כך במהלך כמעט כל ימי השבוע, שני עד ראשון למעט שלישי, הוא צד עוברי אורח. תיירים מאוהבים, חברי נפש, זוגות שמערכת היחסים שלהם תלויה על חוט השערה, וכן כמה טיפוסים בודדים שמשתעשעים ברעיון רכישת מנעול. מה יעשו איתו? ראשית, ולכך נחוץ הטוש, מודיעה הדיו הרטובה למתכת המנעול הקרה מי הם בעליו. נהוגים הדגמים ״אות ראשונה של שם פרטי ראשון + אות ראשונה של שם פרטי שני״, כמו למשל "J&N" לציון ג'ולי ונילס. לרוב האישה, אם אחת היא, תופיע ראשונה, אלא אם היא אחת מתוך צמד ביש מזל כמו פיונה ועוזי אשר יבחרו להפוך את הסדר, או פשוט לכתוב את שמותיהם המלאים או את האות הפותחת את שם משפחתם. שוב, אם לא איתרע מזלם ושמות המשפחה שלהם הם ברנשטיין וג'קסון. ישנו דגם נוסף, זהה אך מקושט בלבבות, שנועד לסחופים ביותר בקסמו של אותו גשר שאליו יוצמד זכרם. אלה נפוצים בשלג ובראשית האביב בעיקר. דגם אחרון הוא של הבודדים, אשר נקרים למסיבה שאליה לא הוזמנו, אך אם ישלמו בעד המנעול לא יימצא מי שיסרב להם, גם לא פיליפ ההגון. לבודדים נטייה לציין את שמם ואת התאריך שבו החליטו להידחף לחגיגה. פעמים לא מבוטלות ייראה מצדו השני של המנעול, אשר ניבט אל הנהר, שרבוט כושל בכתב יד מתנצל ונבוך ומעליו קשקוש גס ומחמיר. לעתים יצורף איור בלתי מוצלח בעובי קונטור של חצי סנטימטר, ואם אין הוא פרצוף מחויך (או עצוב, כמתבקש), או צורה פשוטה ומתקבלת על הדעת כמו בלון קשור בחוט, מגדל אייפל בקוויו הכלליים או תלתן ארבע עלים, יתקשה המתבונן להבינו. לרוב יש באיור מעין כמיהה נסתרת שהולכת ונחשפת ככל שהזמן עובר — הבדידות מעמיקה וההודאה מחלידה. דבר מה, ככל הנראה, אינו מרנין את חייהם, והדבר או היעדרו מובילים אותם לייאוש. לפעמים המנעול הוא רק מזכרת מהם לעולם, שהם טורחים להותיר אם יבוא יום ויבחרו לסיים את חייהם. והזוגות, למה הם מייחלים? אם הבודדים מבקשים לנעול זכרם או תקוותם לעיר הנצחית, אהבה היא מה שמבקשים הזוגות להנציח, נעולים זה לזה. לנעול בקצה האחד את הגשר ובצד השני את הכיתוב, למען לא ייפרדו לעולם.

זוגות אמיתיים מסוגלים לדבר כזה? מדוע? שהרי הפעולה, רומנטית ככל שתהיה, טפלה ועקרת גורל היא. המעות והזמן, שוויים עולה על ערך פיסת מתכת מיטלטלת ברוח, בעיקר בתעריף של המוכרים הסמוכים לגשר ובימי חופשה. מילה אחת תפתור את העניין — פחד. יש אלה אשר בתמימות גמורה, אבוסים בקסמה של העיר המסותתת באבן, בחן של הסוכר הנזרה לאורכה ולרוחבה, השוקולה שו הזורם כנהר הסן עצמו, הריחות המשכרים של ערמונים נקלים ואגוזים מצטפים קריסטלי קרמל תוך הליכה בממטרי גשם רכים כנישוקים. אלה השבויים זכים מפחד, שכן כל המוביל אותם להיכנע באין התנגדות למחיר המופקע הוא שובל ניחוח מתכת מריר מתבשם ברוחות נהר, אשר מאפיל על ריחות נחלדים הנישאים בערפיחי המטרופולין. לעומתם, כל השאר אחוזי חיל ורעדה. גם החילוניים שבהם, הניהילסטים ביותר שאין בהם כל חשש מכוח שמים עלום או התקזזות קארמית, ניצבים בפני השאלה היוקדת, ״ואם זה ייגמר ולעולם לא נדע אם היה זה מפני שלא תקענו מנעול בגשר?״ הריאליים הקפוצים מביניהם יבחינו בין השפעה חיצונית לבין השתלשלות פסיכולוגית, ויאמרו, ״הרי המחשבה תברא את הפרידה! אין מנוס אלא להשכיל להבין שהניצנים עתידם להתפתח, ובהינתן ההזדמנות הראשונה, בעת משבר או שברון לב זמני, הגשר החף מן המנעול ייתן דברתו, ומשם הדרך קצרה״. שיקולים כלכליים נכנסים לפעולה — היכן לקנות מנעול, האם יש באזור מגזן דה בריקולאז' פתוחה, או שמא שווה לחזור במיוחד ביום אחר, והיום לנשנש מרמלדות פירות וירקות בצפון המארה? מובן שהאפשרות להביא מנעול משומש מהבית היתה קיימת ואף העלתה תהיות בדבר חשיבות מערכת היחסים, אם אין היא שווה הקרבה של חמישה יורו, על אף ששני הצדדים חוששים מהרגע שבו ייאלצו לנקוב בדגם, ובעיקר בגודל, המנעול הרצוי. עכשיו נזקפת השכחה לרעת הזוג. אם כן, הריאליים דינם להשליך מפתח אל הנהר.

ומה בדבר אנשי הרוח? על אחת כמה וכמה יזדרזו הם להשלים את ייעוד פיסות המתכת שהשיגו. בעולם דברים נסתרים, והעיר הקסומה שראתה קרבות ומלחמות ושרֵפות ושנאה אין־קץ משיבה עתה טובה לאלה שרוחם טובה, ואהבתם תפוחה כבטן עוגיית מדלן חמימה וריחנית.

עוד ועוד פוקדים את הגשר. אמונות, תפיסות וגישות פילוסופיות, כולן נישאות ונצורות בלב ההמון המטייל על גשר האמנויות, ועל שבכות המתכת המתוחות על מעקה הפלדה שעליהן עשרות אלפי מנעולים מקושטים.

פיליפ שמח בחלקו, וגם לאורך השבועיים הקרובים יתמיד בשמחתו על חלק זה. זה עשור שפיליפ מגיע יום יום אל הגשר מכיוון הגדה השמאלית, מאז שעזב את בית הספר התיכון בגיל 16. הוא מתגורר עם אמו ברובע ה־20 של פריז, אשר משתבלל ממרכז העיר האופנתי החוּצה אל קצות הכרך. על כן, הדרך אל הגשר קצרה יותר אם הולכים ישר על רחוב ריבולי אשר נמצא, כמו רובע מגוריו, בגדה הימנית, הצפונית של העיר. למרות זאת, השכמתו המוקדמת אין בה די להקדים את נבזות סיור המשטרה הבוקרי באזור משכן מוזיאון הלובר, אשר עשה לו למנהג להציק לנושאי המרכולות ולגוררי הסחורות. שוטר אחד מסוים, ז'אן פול מורל שמו, משובץ כבר שנתיים ברציפות בסיור המקיף את הבלוק. על טיילת פרנסואה מיטראן, עוצר מורל את כל החשודים בטינוף העיר — שקית ריקה של קווין אמאן מרופדת חמאה וגבישי סוכר, שארית מקרון רוברב ורפרפת שלא נעם לתייר המצוי או קופסת קרטון מרצדת בכסף אחרי שעוגת מוס הטונקה נאכלה מתוכה, כולם פסולת שמקומה בפח אשפה, וכמותם גם המוכרים אשר מנצלים את קסמה של העיר למילוי כיסם. אמנם אין החוק מונע זאת מהם אם עולה בידם להמציא את האישור המתאים, ואמנם הם רק תבלין נוסף שמוסיף לקסמה של העיר, אבל מורל נחוש, אם לא לטהר אותה מהסחות הדעת האלה, לפחות להפריע את יומם. כך לא נותר לו, לפיליפ, שנתקל בבריון יום־יום, שנתיים ברציפות, מרגע שהוצב שם, אלא לשנות מסלולו שהצעידה בו עולה על שעה ולהאריכו בחמש דקות נוספות. המסלול החדש הוביל אותו מרובע מגוריו אל הרובע ה־4, שם חצה את גשר סולי אל טיילת טורנל שבגדה השמאלית של הנהר, ומשם צעד ליעדו, גורר אחריו את העגלה החורקת. על גשר סולי התמהמה תמיד. הוא יכול היה לסטות מן המסלול ולצעוד אל רחובות סן לואי, האי שבו פוגש הגשר, ושם אולי ליהנות מגלידה חלומית בברטליון, גלידרייה הזכורה לו באופן עמום מימים תמימים יותר. אך הגלידרייה עוד סגורה בעת צעידתו אל פון דז אר, גשר האמנויות הממונעל. בחזרתו, סבלנותו ותשישותו אינן מאפשרות לו להתעכב עוד. לא פעם, כאשר התקרב אל העצים המוריקים בפאתי הצומת המוכר שבין גשר סולי לטיילת בואך סן ז'רמן, גיחך בקול למחשבה כי לא יתקשה לנעול את עגלתו על יד הגלידרייה, אם יבוא יום ויחליט להתענג על כדור צנוע של גלידת וניל נפלאה.

והנה חלף עשור, שכר הדירה של אמו ושלו משולם מדי חודש ובמקרר שלהם תמיד נחה חמאה משובחת לצד גבינת מונסטר מסריחה, האהובה כל כך על אמו. פיליפ, בטיילו חזרה עם העגלה ועם נרתיק הכסף התפוח כהרגלו, שיש בו די למה שאמו והוא זקוקים לו (אך לא להרבה מעבר לכך), חשב לעצמו כי מחר יום ראשון של פנטקוסט, והגיע הזמן לקנות עוד גבינה. השטרות והמטבעות שהרוויח היום העתירו עליו נחת, לכן החליט שיתענגו הפעם גם על קממבר בקלבדוס ואולי על חריץ מימולט ותיקה. הם יבקרו בפרומז'רי המועדפת עליהם, הוא ואמו, בשוק הילדים האדומים שבמארה.

למחרת, השעון כהרגלו צלצל שש, אך פיליפ כיבה אותו ושקע חזרה בשינה. שערותיו החומות הארוכות כיסו את פניו כווילון, והוא גנח בעונג מתוך שינה על מתק הפּוך. מזג האוויר האביבי בחלון הפתוח למחצה שלח בו נשיקות קרירות של לפנות בוקר, וניחוח מרוחק של חמאה נצלית הודיע כי הזמן לקום קרב. בשמונה בבוקר כבר בישל קפה טחון מעט עבש בפרקולטור, ומרח קרם פרש וקונפיטורת תפוזים על שארית כיכר פן דה מי משלשום.

״אמא?״ קרא, אך דבר לא קרה. לכן גייס מלוא רשמיות כדרכם. ״גברת פואטרין, ארוחת הבוקר מוכנה,״ הכריז, ולאחר כדקה הגיחה מן החדר הסמוך אישה, שמבעד לחריצי השנים היתה עוד נאה. שערה היה אסוף ברישול, שפתיה מרוחות באדום כהה ועיניה דבשיות כשל בנה המסדר פרוסות אגס אמריקאי בצבע שני בצד הלחם המרוח.

״את מוכנה לטיול החגיגי שלנו?״ שאל מחייך וניגש לסייע לה.

ז'נט בת 54, אמנם לא מבוגרת מאוד, אך נזדקקת לעזרת בנה עם כיסא הגלגלים שעליו היא יושבת. כשפיליפ היה בן עשר התהפך עליו ועל משפחתו העולם, כפי שהתהפכה המכונית הפרטית שבה נסעו ארבעת בני המשפחה, פיליפ, ז'נט, אנדרה אביו ואחותו הפעוטה בת השלוש לואיזט, אשר נהרתה במפתיע. מן הרכב ההפוך והמעשן בשולי הכביש נשמעה קריאת שבר. קול אישה סדוק ומשובש אך בה בעת עמוק עד תהום זעק שוב ושוב, "no!", לא־ים ששבו פעם אחר פעם, מפוסקים במשיכות אף רטובות. הקול השבור כמו התפצל לשניים ונשמעו טונים נמוכים מרעידי קרביים ובצמוד להם הגבוהים, שצבטו בעלייה הימנית של כל לבבות כוחות ההצלה.

הפיקניק נהרס. הסל הקלוע פיזר תכולתו, ובינות לגבינות, לקרקרים השבורים ולפירות היער המעוכים, היו בני המשפחה האחרים, דוממים, חסרי רוח חיים. שערם מצביע אל הקרקע, דם טרי אוחז בו קווצות־קווצות, עיניהם ריקות וקבועות באותה בהלה שהציפה אותם כשהרכב דהר לתוך מעקה הבטיחות ומשם אל סבך עצים גרומים בשולי כביש A15, בדרך לפארק סרז'י פונטואז.

ז'נט פואטרין ההלומה היתה משוכנעת שהיא לבד בעולם עכשיו. את הוריה המבוגרים איבדה לפני כמה שנים תוך פרק זמן קצר, כששפעת החורף היתה חסרת רחמים כלפי אביה, ושברון הלב של אמה היה נבזה אף יותר. אחים ואחיות אין לה. אנדרה בעלה במושב הנהג תלוי על חגורת הרכב פעור לוע, והילדים מאחור, לואיזט ופיליפ, כבר לא שרים בחדווה ״Oui et non et non et oui. Donne moi un bisou ma chérie״, אלא שוקטים ודומה שלנצח.

גם היא קפאה קודם, אחרי שהמכונית נעמדה על ראשה, מטלטלת את הנוסעים בה. כששבה הכרתה באה איתה גם ההבנה כי מארבעה נוסעים טובי לבב, רוויי התרגשות לחתוך בכיכר בריוש על גדת האגם, לטפטף דבש פרחי בר עכור וצמיג ולרוץ לטבול רגליים במים, נותרה רק היא היחידה שעוד סיכוי ללבבה להיות טוב או רע.

עד היום מסופר הסיפור מפי מי שחלפו באזור וכן מפי הפרמדיקים שהגיעו מעט אחר כך, על הזעקה מחרישת ההבל והסתם שפשטה בקטע הדרך.

זמן קצר לאחר שהגיעו כוחות הסיוע למקום התאונה, נקבע מותו של אנדרה שסבל מפגיעות ראש חמורות. נקבע גם מותה של לואיזט, שגופה הרך לא עמד בעוצמת הכאוס והאימה. אבל בן העשר, מזועזע המוח ופרוק הברך, פיליפ, שנחבל במצחו מחלון הזכוכית וטפטף שובלי שני לאורך פניו החיוורות והרכות, עוד נשם.

מאז חלפו 16 שנים. כמעט חלפה גם הצליעה של פיליפ, חלפו הזעם והתהומות, שככו הסיוטים, נָדַמָּה בת הקול של הצווחה שהיתה מזדעקת מעת לעת באוזני רוחם של האלמנה והיתום, וכמעט חלף לו גם כאב הרפאים של ז'נט, שעוד חשה בעקצוצו בירכיה המשותקות, בעיקר כשערגה ללטיפת כף ידו המחוספסת והעוטפת של אנדרה המנוח.

העיר פריז מתהדרת במונומנטים (אשר לעתים צפיפותם מעלה תמיהה שמא עוד מהם צומחים מן הקרקע לעת מטר), במוזיאונים, בפארקים רחבים ומטופחים. לאלה נוסף עוד מאפיין לתפארת העיר — גרמי המדרגות. נדמה כאילו בכל בניין ותיק שובצו קודם כול הדירות על ממדיהן המכונסים, ורק בתום הבנייה נזכר האדריכל כי יש לפנות נקיק כדי שיוכלו הדרים להגיע אל פתחם. כך, מדרגות עץ במרווחים משתנים, בלויות משנים של סחיבת סלי ירקות עמוסים, רודפות בדוחקן את הבאות אחריהן כמו גם את רכי הלב, שאינם מתייחסים בקלות דעת לשיווי משקל, תחושת מחנק וגובה. גם הססגוניות שלאחר צביעה עליזה בגוני צהוב חלמון וירוק בקבוק או פלטת גוני סתיו אדומים וסגולים, לא תקל על המועקה שבטיפוס, שלא להזכיר את הירידה ותלילותה.

לפיליפ ולז'נט אין עניין באלה, שכן כיסא הגלגלים אינו מאפשר להם להתגורר בקומה שנישאת מעל הקרקע. מה גם שהאזור שבו הם דרים, אמצעי נגישות הם כמזלג דגים בו — אין הוא מגונדר ושבע די עבור אלה.

ועם זאת, כשפיליפ ואמו מגיחים מדירתם הצנועה ושפלת התקרה כמו ממאורה תת־קרקעית, הם יוצאים אל תוך שביל גישה הנמצא בחצר פנימית, שאליו גם צופה חלון המטבח שלהם, ושם הם יכולים לבחור אם להתקדם אל שער גדול וכבד שמוצאו אל העיר, או לכיוון השני, לחדר מדרגות עקמומי שכזה. הם לא מדברים על כך כלל, אך שניהם משתוקקים באותו רגע קצר להגיע אל הימים, אלה שלא יבואו, שבהם יטפסו לקומה השלישית אחרי סיבוב בשוק, אוחזים שקית נייר עמוסה אספרגוסים לבנים, חמאה במשקל, נתח בר ים ומיני עשבי תבלין, לבשל לשני אהוביהם שאבדו סעודת יום ראשון חגיגית.

הליכה של כעשר דקות מובילה אותם אל תחנת המטרו בשדרת גמבטה, על יד בית מועצת הרובע. משם הם נוסעים ברכבת התחתית M3 ועולים חזרה אל פני העיר בתחנת רפובליק. חלק מן הרחובות הפרבריים־משהו של אזור פר לאשז שברובע ה־20 היו כאילו צבועים בצבעי העיר אך לא משורטטים בקוויה. הרחובות האחרים גם הם עונים על כלל זה אך הפוך: נראים כמו גלופת רחובות פריז אך הצבעים כמו יצאו מתוך פלטת צבעים של קריקטוריסט מנעים זמן תיירים ממונמארטר. והנה, פיליפ ואמו מתגלגלים אל תוך הכיכר רחבת הידיים, ואת תחושת הצדדי והלקוני החליפו קווי המתאר המוכרים של גיבורי מלחמה מסותתים באבן, שופעים שירת מים סביבם. הצבעים ניעורו לחיים וההמיה החלקלקה של הברות המילים הצרפתיות הסתלסלה מפיות מעוגלים והיתה לחלק מרחש הכיכר.

הדרך אל השוק היתה שקטה למדי. פיליפ זרק מילה פה ושם, "תראי," או, "שימי לב," כשזיהה בפתח כנסייה מודעות המכריזות על חגיגת היום הקדוש, או הבחין באקלר או ברולדה ממולאת קרם, מקושטות בצבעי אדום ולבן כנהוג.

פנטקוסט היה החג האהוב על ז'נט מאז שהיתה ילדה. היא הוקסמה מהסיפור המשגע על ההתגלות האלוהית. שליחיו של ישו, ישובים באותו הבית, כל אחד ושפתו, כל אחד ומנהגיו. האחד סורג אולי, השני לבטח צולה קוביית מרשמלו מקראית על הקמין, עוד אחד ללא ספק קורא בחוברת תוצאות ספורט מראשית המאה הראשונה. עוד ועוד, 12 במספר, כל שליח לעצמו. ולפתע רוח עזה פרצה וניערה את הכול מעיסוקיהם. עתה בבגרותה היא עוד זוכרת איך התרפקה על נפלאות הפסחא, על ביצת השוקולד שלא סיימה לנגוס בה — רק חתיכה אחת ביום כפי שציוו הוריה — וכבר יום חג חדש, שבעה שבועות בלבד אחרי הקודם. השליחים המופתעים ודאי נבהלו כשרוח זרה התפרצה אל ביתם, ואם לא די בזאת, גם אש השתרבבה לה בצורת לשונות, לשון כפשוטה, כך דמיינה ז'נט, שהתיישבו בתוך פיותיהם של השליחים. הפלא ופלא, כולם דוברים פתע את אותה השפה ומצליחים לתקשר, הכול הודות לאל ששלח רוח ואש לביתם. "מגדל בבל בבניין דירות ממש," מלמלה פתאום ז'נט הישובה על הכיסא מול ויטרינת מאפים מבהיקה וצבעונית לאחר שפנו מרחוב טורן לרחוב בראטן, חוזרת על המילים הנושנות של אביה ושפמו המלבין מבליח בזיכרונה.

"אמרת משהו?" שאל פיליפ, מביט גם הוא בחלון הראווה. "אמא?"

"מה, מתוק?" היא התעוררה מן החלום המשופם.

"שאלתי אם אמרת משהו," הוא חזר על דבריו. "חשבתי שאמרת משהו, לא משנה."

"לא משנה," היא חייכה לעצמה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*