שעת סיפור

נחשים ועקרבים

"ספרי, ספרי, ילדה, דברי. מה את רוצה לומר? אנחנו שומעים, שומעים. מה יש לך לומר שעוד לא שמענו, שעוד לא סיפרו לנו אנשים לפנייך? את חושבת שאת משהו? חושבת שיש לך מה לגלות לנו? ספרי, ספרי, נו, אנחנו שומעים..."

ארבעים שנה ניסיתי לעשות סדר בסיפור שלי, וזה פשוט גרם לי לשתוק. ארבעים שנה בבור עם נחשים ועקרבים.

הנחשים והעקרבים אינם דימוי שלי. אני משתדלת לא להשתמש בדימויים, כי כשאני קוראת בדיעבד דברים שכתבתי, הדימויים הם הראשונים שקופצים לי לעין כאות לזיוף, להתרחקות מהאמת. למרות זאת, לפעמים אני חייבת דימויים, כי המילים הרגילות לא מספיקות לי כדי לתאר לאנשים אחרים את מה שאני מרגישה וכדי להרגיש ששכנעתי אותם להאמין לי.

נחשים ועקרבים הם דימוי של המטפלת שלי.

"בואי אספר לך את הסיפור האמיתי של יוסף ואחיו," אמרתי לה באחת הפגישות שלנו, לאחר כמה חודשים של טיפול שהתחלתי בו לקראת גיל ארבעים. "הרי מה כולם מספרים? שיעקב אהב את בן הזקונים שלו, יוסף, יותר מכל בניו ועשה לו כתונת פסים. יוסף חלם חלומות הזויים ומגלומניים, על אלומות האחים שמשתחוות לאלומה שלו, על שמש, ירח ואחד־עשר כוכבים שמשתחווים לו. האחים שלו קינאו בו, שנאו אותו, הפשיטו אותו מכתונת הפסים, השליכו אותו לבור, טבלו את כותונתו בדם וסיפרו לאבא שלהם שהוא מת. השאלה היא למה הם שנאו אותו כל כך? למה לשנוא ילד שחולם חלומות, שהוזה הזיות? האם זו רק הקנאה שהעבירה את האחים על דעתם?"

המטפלת הביטה בי בריכוז, ומבטה עודד אותי להזדקף בכיסא ולהמשיך בפאתוס הולך ומתגבר.

"אז ככה: זה לא סיפור על קנאת אחים וגם לא על חלומות. האחים של יוסף כעסו עליו, שנאו אותו, כי הוא סיפר להם את האמת שהם לא רצו לראות ולא רצו לשמוע. איך אנחנו יודעים שיוסף סיפר להם את האמת? מי שכתב את ספר בראשית מגלה לנו את זה. הרי מסופר שאחרי שיוסף ירד למצרים הוא החל לפתור חלומות ושהפתרונות שלו היו למציאות. יוסף היה רואה. הוא ראה דברים, והאחים שלו ידעו את זה ושנאו אותו בגלל זה. ומה יוסף ראה שהאחים שלו לא רצו לראות? הוא ראה את היחסים הרעילים במשפחה שלהם. הוא ראה, וגם אמר בקול, באמצעות החלומות שלו, שהוא בן נבחר, שאבא שלו אוהב אותו יותר מכולם. בכלל, אני חושבת שבטעות קוראים לסיפור הזה 'יוסף ואחיו'. היה צריך לקרוא לו 'יוסף ואביו'. המחולל של הסיפור הוא האב, יעקב, שאהב בן אחד יותר מכפי שאהב את ילדיו האחרים. כך הוא הרעיל את ילדיו — גם את האחים וגם את יוסף."

"סיפור יפה. ומה את בעצם מנסה לומר לי?" שאלה המטפלת.

הבנתי שקראתי לא נכון את מבטה וששוב אני הולכת סחור־סחור. "שפתאום אני מבינה את הסיפור הזה," עניתי קצרות ונשענתי לאחור על משענת הכיסא. "גם אותי שמו בבור."

"ולא סתם בור, אלא בור עם נחשים ועקרבים," אמרה.

נשמתי נשימה עמוקה. היא סיפקה לי את מנת החיזוק שהייתי זקוקה לה.

בבור שהייתי בו, ובמובנים רבים אני עדיין בתוכו, קרו דברים. דברים רחשו סביבי כל הזמן. מה שמטריד, לפחות כמו הדברים עצמם, הוא החמקמקות שלהם: האומנם קרו? האם ראיתי נכון? פירשתי נכון?

כי איך יכול להיות שאחרים לא ראו את מה שאני ראיתי?

סודות

אם אמשיך לנסות לעשות סדר בסיפור שלי, אשתגע. גם עכשיו אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אין התחלה לסיפור שלי, אין אמצע, אין סוף. נקודות העוגן עבורי הן יום הולדתי ויום מותי. כשנולדתי, הסיפור החל, אף שהאנשים שחוללו אותו היו כאן לפניי. כשאמות, הסיפור שלי ימות איתי, אף שמי שקשור אלי בדם אולי יעביר אותו הלאה — דרך הדם, דרך הגוף. אני מקווה שלא יעבור הלאה.

בגלל זה חשוב לי לספר אותו במילים שלי.

יש לי המון התחלות לסיפור, מתקופות שונות בחיי, שמורות על המחשב: מהדירות שגרתי בהן ברחוב בן יפונה, ברחוב טשרניחובסקי, ברחוב אנטיגונוס, ברחוב אלקחי. מהסדנה לכתיבה יוצרת. מהפנקס שנשאתי איתי במשך תקופה כשחשבתי שאכתוב בנסיעות באוטובוס אם יצוצו רעיונות. מיומן הטיפול הזוגי שכתבתי בתקופת המשבר שלי עם אלון בראשית נישואינו...

בסוף אני יושבת עכשיו עם הטלפון וכותבת בצורה הכי פחות יעילה ונוחה — באצבע אחת, מצרפת אות לאות, הרבה יותר לאט מקצב המחשבות שרצות לי בראש.

אדם כותב, לדעתי, צריך שתהיה לו התאמה בין קצב המחשבה לבין קצב הכתיבה. כלומר, הוא צריך לחשוב די לאט, אחרת הידיים לא עומדות בקצב של הראש, וזה יוצר בעיקר תסכול.

שום ספר לא יכול להיכתב מתוך תחושת תסכול.

הבעיה אצלי היא שהראש חושב הרבה ומהר, ולא מפסיק. לעולם. גם לא בשינה.

בסדנת הכתיבה נתנו לי פעם תרגיל: לשים דף ועט ליד המיטה ולכתוב את החלום שלי מיד עם היקיצה, אז עוד זוכרים אותו היטב.

חלמתי שאני בהיריון ולא יודעת ממי. זה הטריד אותי מאוד, גם בחלום וגם בהקיץ, כי למיטב ידיעתי, עדיין הייתי בתולה. בהמשך אותו שבוע לא באו עוד חלומות. משהו בי נחסם.

בסדנה סיפרתי את החלום הבודד הזה, כי זה כל מה שהיה לי. לא שמחתי לספר אותו, אבל סיפרתי.

אחת המשתתפות אמרה לי: "את יודעת, זה לא משנה מה חלמת, אלא מה הרגשת כשחלמת."

"מוזר," עניתי.

ושתקתי.

כשהייתי בת עשרים ושמונה פניתי לטיפול בפעם הראשונה, מבלי לספר על כך לאיש. בטופס הפנייה לטיפול שהיה עלי למלא בקופת החולים כתבתי בתיאור סיבת הפנייה: "מרגישה שאני נמצאת במקום שבו אין לי די כלים לראות נכוחה את המציאות ואת ההתמודדות שלי בתוכה. רוצה להיעזר".

הפנייה שלי לטיפול הייתה צעד של אין ברירה, הכרזה על כניעה וקריאה לעזרה. עם זאת, הרגשתי שאני עושה מעשה של מרד ובגידה, משום שבטיפול פתחתי את הפה והתחלתי לדבר. שנים לא דיברתי. שנים גם לא בכיתי. חשבתי שאבדה לי היכולת לבכות. כשהתחלתי לדבר, התחלתי גם לבכות. לאורך כל הטיפול בכיתי ללא הפסקה. לא ידעתי כמה בכי אצוּר בתוכי.

באותה תקופה שיתפתי את אוריה, אחי הגדול, בזיכרון רע מילדותנו. זה היה במהלך נסיעה למפגש משפחתי.

אוריה נהג בשתיקה, נעמה אשתו ישבה לידו ושתקה גם היא, ואני ישבתי במושב האחורי ודיברתי. העיתוי להעלאת הנושא לא היה מיטבי, אבל מאז התחתן אוריה, לא היו לנו עוד הזדמנויות לשיחות פרטיות ללא נוכחותה של נעמה, וממילא לשיחה לא נוחה מעין זו לעולם אין זמן נוח.

"משהו בבית שגדלנו בו לא היה בסדר. אני זוכרת דברים שלא היו בסדר," אמרתי לו. הבטתי בעיניו דרך המראה הפנימית וראיתי אותן נעות מצד לצד, כמו בהיזכרות, אבל ייתכן שהן רק עקבו אחרי התנועה על הכביש.

לבסוף, כשהגענו אל המקום, שנינו השתהינו לרגע ליד הרכב. הוא נעמד מולי, פניו סמוכות לפניי, ואמר: "את יודעת, אני מרגיש שאת ואני לא גדלנו באותו בית. הבית שאת זוכרת הוא לא הבית שאני זוכר."

מאז אותה שיחה לא שבתי לדבר עם אוריה על הבית במשך שנים. השיחה איתו החזירה אותי לתחתית הבור שניסיתי להיחלץ ממנו לעוד כמה שנים ארוכות ורעות. אהבתי את אוריה, הערכתי אותו וסמכתי על דבריו. אמרתי לעצמי שאם הוא לא רואה את מה שאני רואה, כנראה הוא הצודק ואני הטועה. ניסיתי למצוא תירוצים והסברים שונים למה שראיתי. אני מגזימה, אמרתי לעצמי. אני נוטה לפרשנות מחמירה. אני טועה במקום שבו כולם צודקים. אני כבדה, אלוהים, כמה שאני כבדה.

אני לא אחת שלא מדברת. אם מישהו מאחיי יקרא אי פעם את מה שכתבתי כאן, הוא יאמר: "היא לא מדברת? זאתי יש לה פה ג'ורה." לכן, כשכתבתי ששנים לא דיברתי, התכוונתי שלא דיברתי עם מישהו שאינו מבּין יושבי הבית — אבא, אמא, האחים. את מה שהיה לי לומר חלקתי איתם. בעיקר עם אבא.

אהבתי את אבא. הייתי קשורה אליו מאוד. בכל דבר הייתי משתפת, על כל דבר הייתי מתייעצת. כשצמחה לי שערת הערווה הראשונה, הלכתי להראות לו אותה. הוא היה במטבח ובדיוק הוציא לעצמו משהו לאכול מהמקרר.

"צמחה לי שערה אחת למטה, רוצה לראות?" שאלתי אותו.

עמדתי במרחק מה ממנו, והוא הביט לכיווני ואמר, "לא צריך, לא צריך."

אמרתי לו, "לא, אני רוצה שתראה, הנה."

הייתי נבוכה, אבל בתנועה מהירה הרמתי את החצאית ביד אחת, הפשלתי את התחתונים ביד השנייה, הטיתי את האגן לפנים והצבעתי על השערה המוצנעת.

"בשעה טובה," הוא אמר.

לא היו לי סודות מפניו. הוא ידע עלי הכול.

הסרט העתידני "דו"ח מיוחד" של סטיבן ספילברג מספר על שוטר הפועל בתוך מערכת אכיפה שחושפת פשעים שטרם בוצעו ומאפשרת לעצור את הפושעים ברגע המכריע לפני שהם מבצעים את פשעם.

נקודת המפנה בסרט מתרחשת כאשר השוטר מתוודע לפשע שבוצע בעבר ושהמבצע שלו לא נתפס. השוטר עושה את הדבר שנראה לו הכי הגיוני ומדווח על הפשע לראש מערכת האכיפה. בדיעבד מתברר שזאת הייתה הטעות הכי גדולה שלו, כי הפושע הוא לא אחר מאשר ראש המערכת. במידע שהעביר אליו, למעשה, גזר את דינו. סיפור העלילה הוא ההימלטות של השוטר מראש המערכת, שמנסה לחסל אותו ואת המידע הרגיש שבידיו.

אני מוצאת קווי דמיון בין הסיפור של אותו שוטר, גיבור בעל כורחו, לבין הסיפור שלי. כמוהו, גם אני הייתי חיילת ממושמעת במערכת המשפחתית שהשתייכתי אליה וגיליתי נאמנות עיוורת לראש המערכת ולמנהיג הבלתי מעורער שלה, אבא שלי. כמוהו, גם אני גיליתי רק בדיעבד שראש המערכת, אבא שלי, שיחק בתפקיד כפול: מצד אחד הוא הנהיג ביד רמה את מה שנראה כמשפחה נורמלית ומתפקדת, ומצד שני פגע בה וחיבל בה עד שלא נותרה ממנה אלא המעטפת החיצונית בלבד.

בשונה מגיבור הסרט שמבין את טעותו די מהר, לי זה לקח זמן. חצי חיים.

השיתוף של אבא בכל פרט ופרט בחיי היה עבורי הרגל, כורח, צורך כפייתי, צו מוסרי, כמו וידוי בפני כומר. זו הייתה אחת הטעויות החמורות שעשיתי, אם כי טעות שאולי הייתה בלתי נמנעת, בהתחשב במקום שאליו נולדתי ובתפקיד שאבא הועיד לי.

היום אני יודעת שהוא השתמש בכל המידע שמסרתי לו כדי לחזק את האחיזה שלו בי וכדי לסכל את ההתנגדות שלי אליו.

הוכנעתי.