הירח שבפנים

הקדמה

ארבעים שנה במדבר

היום אני חוגגת חמישים, והספר הזה הוא עדות למסע שאני צועדת בו בעשור האחרון, מאז מלאו לי ארבעים. זהו יומן חי, נושם, המפגיש את כל החוויות, התובנות והשיעורים שאספתי לאורך הדרך, ומתנה שאני מעניקה באהבה לכל אחת מכן, אחיותיי, נשים באשר אתן. אני רוצה לשתף אתכן בשפת הילידים בארץ שבה אתן חיות, והכוונה לגופכן.

בעצם כתיבתו והוצאתו לאור של הספר אני מיישמת את הדבר שעליו אני מדברת בו. גיל המעבר הוא לא יעד סופי, הוא תחילתו של מסע חדש, אל הבית האמיתי שלנו, הוא הזמן שנועד עבורנו שנהיה לעצמנו.

להגיע לגיל הזה, זה כמו להרים את הראש מהשבילים הסבוכים של החיים, ולהישיר מבט אל האופק. מה שנראה בעבר כחוסר ודאות מתבהר כעת כדרכים שכולן מובילות חזרה פנימה, אלינו. אנחנו חוזרות אל הליבה, אל הבית שנמצא בתוכנו כל הזמן, אך לא תמיד היה לנו את האומץ, הזמן, או הרצון להתקרב אליו. זהו גיל גם של התחדשות וגם של שֵֹיבה.

מדוע אני כותבת?

מאיה אנג'לו אמרה פעם: "אם אינך אוהבת משהו, שני אותו. אם אינך יכולה לשנות אותו, שני את הגישה שלך." ואני רוצה להוסיף ולשלב בין השניים: "אם אינך מרוצה מהמציאות, צרי מציאות חדשה, עם האני החדשה שאת." הרי כולנו, הנשים, אומניות בלידה: לידה של ילדינו או פרויקטים שלנו, או לידה של עצמנו מחדש — כמה פעמים במהלך חיינו כבר פרקנו ובנינו את עצמנו מחדש?

הספר הזה נכתב מתוך רצון עמוק ליצור שינוי בתפיסה: לשנות את הסיפור שנשים מספרות לעצמן על השלב הזה בחיים, שלב שלעתים נתפס כקץ, כסוג של דעיכה. אני מאמינה אחרת. ההתמקדות שלנו לא צריכה להיות בסימפטומים שמגיעים עם ירידת הורמוני המין, כאילו אנחנו קורבנות. את הסימפטומים ניתן להעלים, ואני אלמד אתכן איך. תשמחו לגלות שביפנית אין מונח ל"גלי חום", כפי שהוא מופיע בשפות מערביות, ומחקרים הראו שהן כמעט לא מדווחות על תסמין זה, אם בכלל. אז אם אורח החיים שלהן מאפשר שחרור מתופעות מעיקות, למה שלא נאמץ מה שעובד להן?

אני רוצה שנעמוד בגאווה מול המראה ונביט על עצמנו לא כנשים ב"גיל הבלות", אלא כנשים איתנות בגיל החוכמה. אני שואפת לחבק את השלב המופלא הזה של התעוררות פנימית, שבו אנחנו מפסיקות לרדוף אחר הציפיות של אחרים ומתחילות סוף־סוף להאזין לקול הפנימי שלנו, קול של אמת, של תבונה, של עוצמה.

המעבר הזה הוא לא אובדן, אלא דווקא מתנה. זהו רגע שבו אנו משילות מעלינו את הישן, כמו עץ שמשיר את עליו, אך שורשיו מתעמקים. אנחנו הופכות להיות חזקות יותר, מחוברות יותר לעצמנו. אנחנו לא מאבדות דבר, אלא רק זוכות בעוד מקום לנשום, לגדול, להיות.

במקום לפחד מהשינויים הפיזיים והרגשיים, אני מציעה להתבונן עליהם דרך פריזמה אחרת: לראות בהם חלק מהאבולוציה האישית שלנו, חלק מהסיפור של צמיחה. הספר הזה משמיע את קול התופים המגיעים מתוך האדמה וקוראים לבנותיה לחזור לחיבור אליה ואחת אל השנייה, ולחבק את העונה החדשה הזו של חיינו בזרועות פתוחות ובתודעה רעננה, מלאת אפשרויות.

מבנה הספר

החיים הם לא קו ישר, אלא ספירלה, המסתובבת בתנועה תמידית כמו הסלילים העדינים של ה־DNA בתוכנו. במיקרוקוסמוס ובמקרוקוסמוס, כל מה שסובב אותנו פועל במחזוריות: עונות השנה מתחלפות ברכות, הירח זורח ונעלם בקצב החודשי, והים שואף ונושף בגאות ושפל, כמו ריאות עצומות. כך גם אנחנו, הנשים ומחזור ההורמונים החודשי שלנו, המעצב את העונות השונות של חיינו. כל סיבוב מחזיר אותנו למקומות מוכרים, אך בכל פעם אנחנו נוגעות בעומקים חדשים, רוויות בחוכמה שנצברה מסיבובים קודמים.

חיינו הם עץ עתיק: בכל שנה מתווספת טבעת, עוד שכבת ניסיון, כאב ושמחה. עם כל סיבוב נוסף, אנחנו מתחזקות, מעמיקות את הבנתנו את עצמנו ואת העולם. הספר הזה בנוי בדיוק כך, ספירלה המתחילה מנקודת הפתיחה וסובבת בחזרה אליה, אלא שהפעם היא חובקת פרספקטיבה חדשה.

הספר מחולק לארבע עונות השנה, בכל עונה שלושה פרקים, כמו שלושת חודשי העונה, המובילים יחד מחזוריות של התחדשות וצמיחה, ממש כפי שהטבע מכתיב את קצבו לאורך השנה, בטבע ובנפש. בחרתי לפתוח כל פרק בציטוט משירה המופלא של נעמי שמר, "שיר החודשים", המזכיר לנו את הריתמוס הפנימי המחבר בין הזמן, הגוף והנשמה.

ארבע העונות

בחיי האישה תקופת הזקנה משולה לחורף.

לידה וילדות משולים לאביב — עונה של התחדשות, פריחה והתעוררות. הכול פתוח, הפוטנציאל על קו הזינוק, הכול מתחיל.

הקיץ מסמל את שלב הנעורים, שבו הפריון, האנרגיה והתשוקה בשיאם הסוער. הטבע כולו שרוי בפסגת הצמיחה וההתפשטות, כפי שגם אנו מצויות ברגעי ההתפשטות שלנו, בחיפוש אחרי יצירה והגשמה.

אנו מתחילות את הספר הזה בדיוק במקום שבו מתחילה השנה היהודית: בסתיו, המקביל לשלב המנופאוזה הנשית. זהו זמן של חשבון נפש, של מבט פנימי. הסתיו מסמל את הרגע שבו אנו מתכנסות, אוספות את עצמנו לאחר קיץ של עשייה ומתחילות לשאול את השאלות העמוקות באמת: מי אנחנו? לאן פנינו מועדות?

עונה א
סתיו

התכנסות

הסתיו הוא העונה שבה העלים נפרדים בעדינות מהעצים ומפנים מקום לשורשים להתעמק ולהתכונן לעתיד. ממש כמו גיל המעבר: הזמן שבו אנו מתחילות לשמור את האנרגיה שלנו, להתכנס פנימה ולהתכונן לשלב הבא בחיינו. זה לא זמן של קמילה ודעיכה, אלא זמן של איסוף כוחות פנימי, כמו עץ שמכין את עצמו לפריחה מחודשת.

"זאת היא עונה כזאת, חבוב, זה רק הסתיו וזה חולף..." אבל מהי אותה עונה חולפת של "מעבר"? האם היא רק הכנה למשהו אחר, או שאולי כל היופי והשיעורים שאנחנו מחפשות יש בה עצמה? זוהי קריאה ליציאה למסע שבו נגלה מהי אותה פעילות נסתרת שהסתיו, עם כל השקט שלו, מכין עבורנו; מהו הדבר שהטבע כבר זמן רב מתכוון שנגלה, כשהרוח נושבת בעדינות בין העצים?

על פי ארבעת היסודות (של הרמב"ם), הסתיו נושא את יסוד האוויר. הרוחות נושבות, העלים מתעופפים והאוויר סביבנו משתנה, מתקרר ומזכיר לנו שהכול זמני. הסתיו הוא זמן של שחרור, כמו הרוח שמביאה איתה שינוי, כמו העלים שנושרים מהעצים, זו תקופה שמזכירה לנו להניח למה שמיותר ולהתכונן למה שמתחדש. האוויר של הסתיו מנקה אותנו מבפנים, משיל את הכבדות ומביא איתו התחדשות מחשבתית. לא במקרה גם ה"תשליך", הנהוג ביום השני של ראש השנה, נעשה בסתיו.

פרק 1
"בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד"

תשרי, תחילתו של הסתיו ותחילתה של השנה העברית, הוא כמו נשימה עמוקה אחרי ריצה ארוכה. יש משהו מרענן באוויר הקריר שמתחיל לנשוב, כמו רוח של שינוי שמגיעה מכל עבר. זה הרגע שבו אנו עוצרות ומביטות לאחור, על השנה שחלפה, אבל גם קדימה, אל מה שצפוי לנו. כמו השקיעה, שצובעת את השמיים בגוני זהב וכתום עמוק, אלה צבעי העלים הנושרים מהעצים, הנערמים על הקרקע ומניחים לה להתכונן להתחדשות.

וכך גם התקופה הסתווית בחייה של אישה, גיל המעבר. זהו הזמן שבו אנו מתחילות לראות את העולם מזווית אחרת, להבין שאפשר "להוריד את הרגל מהגז" ולהאט קצת, תקופה שמזמינה אותנו להתחיל להקשיב לעצמנו. אם בעונות הקודמות של חיינו היינו עסוקות בעשייה בלתי פוסקת של טיפוח, בגידול, ביצירה מתמדת, עכשיו אנחנו לומדות את ערכה של המנוחה, את העוצמה שבשקט הפנימי.

בעידנים קדומים לנשים בגיל המעבר ואחריו היה תפקיד מרכזי. "בת חמישים לעצה". הן היו המחנכות, המרפאות, האימהות הרוחניות של השבט. כשהנשים הצעירות היו עסוקות בהריונות, בגידול התינוקות ובחיים הקדחתניים של עידן הפוריות, הנשים המבוגרות היו אלה שנשארו במחנה ולקחו אחריות על כל מה שלא היה דחוף בחיי היומיום — טיפוח הנפש, ריפוי, הדרכה. הביולוגיה שלנו עדיין מכוונת לתפקיד הזה. אבל האם אנחנו, בעידן המודרני, מנצלות את היכולות האלה? האם אנחנו מאפשרות לעצמנו להיות באמת במהות הזאת, באיכות שהגוף והנפש שלנו מתכוננים אליה?

זום אין - סיפורי האישירה (אישי שירה)

בצעירותי חשבתי שאני כמו פלמינגו באגם — שקטה וסבלנית. אבל האמת? דמיתי יותר לאוגר על גלגל, רצה ללא הפסקה, בלי שהיה לי מושג איך לרדת מהסחרחרה הזאת. כל מערכת יחסים שלי הייתה מלווה בתחושת מחויבות, שאני חייבת להיות שם עבור כולם, תמיד, בכל רגע. הייתי המטפלת הנצחית, זו שתמיד נמצאת כדי לעזור, ולא עצרתי לרגע לשאול את עצמי: מה אני באמת רוצה?

כל כך התרגלתי לשים את עצמי במקום האחרון, עד שכבר שכחתי מה זה אומר לרצות משהו עבורי. אפילו כשחברה שאלה, "לאן בא לך לצאת?" התשובה האוטומטית שלי תמיד הייתה, "לא אכפת לי," כאילו הרצונות שלי לא היו קיימים בכלל.

במקום להיות ברצון, חייתי בריצוי.

כמו הרבה נשים, מצאתי את עצמי במערכות יחסים ובעבודות שלא אהבתי, שהתישו אותי לחלוטין. ובכל זאת, המשכתי לרוץ על הגלגל, נאחזת בתחושה שמחובתי לגרום להן "לעבוד" בכל מחיר. הייתי משוכנעת שאם רק אמשיך לעשות את מה שנדרש, אקבל איזו מדליה דמיונית על המסירות שלי. כמובן, לא הייתי זקוקה לה, אבל הפחד מעמידה במקום ומרצון שמבקש להתגשם, השתלט עליי.

בשנות העשרים שלי עבדתי בהפקת תוכניות טלוויזיה וקולנוע, והרגשתי כמו גננת של מבוגרים. מאוחר יותר הקמתי משפחה, ילדתי שלושה ילדים נפלאים, שהם האושר הגדול ביותר בחיי, ובאופן טבעי הצרכים שלהם תמיד באו לפניי, בצדק. לכן ברור שבעשור של שנות השלושים שלי, שוב שמתי את כולם לפניי. אפילו את החתול...

אף שכבר היה לי ברור שאני מפיקה לאחרים את החלומות שלהם ושעליי להתחיל להפיק את החלומות שלי, עברו שני עשורים שלמים עד שהתחלתי להבין מה אני רוצה להיות באמת.

וזה בדיוק מה שקרה לי.

עד אז, אף שראיתי את עצמי כבעלת מחשבה עצמאית, עשיתי את כל מה שהחברה הפטריארכלית חינכה אותי לעשות. רצתי על השביל, שהיא סימנה עבורי, נלחמתי כל הזמן להצטיין, לטפס ולהגיע לפסגה. אבל כשהגעתי סוף־סוף לפסגת ההר, משהו בתוכי התקומם. עמדתי שם ואמרתי לעצמי: רגע, זה בכלל לא השביל שמתאים לי. למה אני פה?

ביום הולדתי הארבעים, בדיוק בתקופת הפרי־מנופאוזה, התרחש אירוע ששינה את חיי. הייתי מותשת עד לשד עצמותיי, כמו נר שבוער משני קצותיו. חברותיי החליטו לארגן לי מסיבת הפתעה, והביאו "מפעילה" — נומרולוגית או אולי מתקשרת, אני לא זוכרת בדיוק, אבל מה שאני כן זוכרת הוא התחושה שפיעמה בי — האישה הזאת הייתה שם מסיבה מאוד טובה. היא הסתובבה בינינו ושאלה כל אחת את אותה שאלה ישירה ופשוטה: "מה את רוצה? מה את באמת רוצה לעשות?"

כשהיא הגיעה אליי, לראשונה בחיי נאלצתי לשאול את עצמי את השאלה הזאת בכנות מוחלטת: מה הגרסה הנוכחית שלך רוצה? לא מה חלמת כשהיית ילדה, לא מה האהובים שלך צריכים ממך, לא מה אחרים רוצים ממך. מה את רוצה עכשיו?

ברגע ההוא, עניתי בלי לחשוב: ללמוד. תמיד נמשכתי לעולמות חדשים, לצלול לעומקים לא מוכרים. מיד אחר כך הוספתי את ה"אבל" האוטומטי: אבל אני לא יכולה כי... הרשימה הייתה ארוכה — סיבות פרקטיות, מחויבויות, תירוצים שנראו בעיניי הגיוניים כל כך. בכלל לא העליתי בדעתי שבאמת אוכל באמצע החיים לעצור הכול, עם ילדים קטנים בבית, ופשוט לעשות את מה שאני כל כך רוצה באמת.

אבל הניצוץ? הוא כבר נדלק. למחרת נרשמתי ללימודים.

אין דבר העומד בפני הרצון. היום אני מבינה שעמוק בפנים, עוד לפני שהעזתי להודות בכך בפני עצמי, רציתי להיות הכותבת של הנרטיב שלי. רציתי לחיות את האמת שלי, את מה שאני מאמינה בו, ולא את מה שמצפים ממני.

באותה תקופה כבר עסקתי בנטורופתיה וחייתי אותה בכל הווייתי. אם כך, הגיע הזמן להתקדם צעד אחד קדימה ולהירשם ללימודי ההסמכה. התחלתי ללמוד, וכך, יצא לדרך המסע שלי להעצמה פנימית. הידע שצברתי במקצוע התפרץ מתוכי וזכיתי למטופלים רבים כבר מראשית הדרך, אפילו עוד לפני שסיימתי את לימודיי. עם כל שנה שחלפה וככל שהתקרבתי יותר לגיל המעבר, הרגשתי שהמסע הזה מחזיר אותי לעצמי האמיתית — לעצמי ששכחתי שאני יכולה להיות.

אבל הדרך לא הייתה פשוטה. מכשולים צצו על כל צעד ושעל: גירושין, הקמת עסק עצמאי תוך כדי גידול ילדים, עבודה יומיומית כנטורופתית במשך שעות ארוכות, משבר הקורונה, שבודד אותי כמעט לחלוטין כשבחרתי בדרך שלא הייתה פופולרית, המחלה של אבי והמרוץ להצלת חייו, ולבסוף — המלחמה הטראומטית שבה אנו שרויים מאז שבעה באוקטובר.

עשור שהוא מחזור של משבר רודף משבר וסטרס בלתי פוסק. אבל גם עשור של תובנות עמוקות.

את יודעת מה ההבדל בין ליפול ולעוף?

הרצפה.

אם אין רצפה את לא נופלת, את עפה. אם אנחנו בעולם אינסופי של אפשרויות, אז את לא נופלת כשאת חווה חוויה, גם אם היא קשה. כי מתוך הצלילה מטה את יכולה לצאת ולעוף לכיוון אחר. הדמיון הזה שיש שם רצפה וזה הסוף, זה מה שהופך את זה לנפילה. האנשים מהם קיבלתי הכי הרבה השראה בחיי, כולם עברו משבר קשה. האם ראו במשבר הזה סוף או שזה היה מה שהאיץ את התעופה שלהם?

השנה, במלאת לי חמישים, סיימתי את העשור הזה בהבנה שהכול — כל האתגרים, כל הקשיים — הוביל אותי בדיוק למקום שבו אני צריכה להיות. זהו רגע של התחלה חדשה, פרק חדש בחיי.

זום אאוט

מה קורה לנשים בסביבות גיל ארבעים?

פרי־מנופאוזה (Perimenopause) מסמנת את סוף הקיץ ואת תחילת דמדומי הסתיו בחיי האישה. השינויים ההורמונליים מתחילים להניע את מחוגי השעון הפנימי לקראת הפסקת הווסת (המנופאוזה). כאמור, כמו הרוחות שמביאות איתן ריח של שינוי בסתיו, גם גופך עובר בגיל זה שינוי עדין אך בלתי נמנע.

בעבר, גיל הפרי־מנופאוזה התחיל בסביבות גיל ארבעים, אך היום ירד לשלושים וחמש. הגוף מתחיל לשנות קצב, הורמון האסטרדיול יורד אט־אט והמחזור החודשי מתחיל "לשחק", אינו סדיר, ארוך או קצר מהרגיל, נעלם לכמה חודשים ואז חוזר. אמנאוריאה זה השם הטכני למצב שבו המחזור מפסיק סופית, הורמון האסטרדיול צונח, ואיתו מגיעות תופעות שמלוות לא מעט נשים בתחושת חרדה: התחושות הפיזיות החדשות, השינויים שנראים בלתי נמנעים — כל אלו גורמים לנשים לבהלה מהשינוי הצפוי להן.

התקופה של הפרי־מנופאוזה, שיכולה להימשך כמה שנים לפני הווסת האחרונה, מביאה עמה סימני דרך גופניים חדשים. חלקם אולי ייראו כאתגרים לא פשוטים:

• שינויים במחזור הווסת, כמו גלים שקטים שמתחילים להיחלש או לפעמים חזקים וסוערים.

• גלי חום, שמזכירים אש פתאומית בוערת.

• בעיות שינה, כאילו הנשמה מחפשת מנוחה במקום חדש ולא מוכר.

• שינויים במצב הרוח, כמו רוחות שמשנות כיוון, מבהירות שהשינוי קרוב.

• יובש בנרתיק, כמו נהר שבעבר שצף בגאות ועתה נותרו מעט אפיקים צרים.

• התכנסות פנימית, כמו פרח לילי שנסגר באיטיות עם רדת החשכה וממתין לבוקר חדש.

• שינויים במשקל הגוף ובחילוף החומרים, כמו אדמה שזקוקה לטיפול מיוחד בעונה החדשה.

אבל כאן מגיע הקסם — אפשר להתמודד עם התופעות האלה ולמנוע את אי־הנוחות הכרוכה בשינוי! במקום לחוות אובדן או סבל, יש לראות בזה הזדמנות ייחודית לגלות מחדש את עצמך. ברגע שתלמדי איך לאזן את הגוף ואת הנפש, תראי שהשלב הזה הוא מתנה נדירה — הוא מאפשר לך להתחבר למהות העמוקה, הבלתי משתנה שלך. זהו גם תהליך נפשי ורוחני עמוק, כמעט קסום. פתאום, עם הירידה ברמות ההורמונים והשינוי במציאות הסובבת אותך, מתחיל להיוולד רצון אמיתי — שלך. לא של אחרים, לא של מה שמצפים ממך, אלא של מה שאת באמת רוצה.

הורמון האסטרדיול, שהוביל אותנו כל כך הרבה שנים להתרכז במה שקורה מחוץ לנו, בעשייה, בהישגים, בצרכים של אחרים, מתחיל לרדת בפרי־מנופאוזה. וכשהוא נחלש, ההסחות מתחילות להיעלם. נשארת רק את. רק את וכל החוכמה, שאספת במשך ארבעים או חמישים שנה של חיים. זו ההזדמנות שלך להתחבר לעצמך באופן שלא הכרת קודם.

המסר המרכזי הוא זה: במקום להיבהל מהשינויים הפיזיים והרגשיים, וממה שמסתתר מאחורי הדלת, אני יכולה לראות בהם מפתחות לדלת שנפתחת למציאות חדשה. באמצעות ההבנה של המתרחש בגופי ובנפשי, אוכל לחצות את הגשר הזה לחיים חדשים — לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה ועוצמה.

המנעול מחבר בין הסימפטומים (המפתחות) לבין היכולת לפתוח את הדלת אל החופש. הוא המרחב שבו השינוי מתרחש באמת — המקום שבו ההתבוננות בגוף ובנפש מאפשרת לנו להשתמש במפתחות בצורה נכונה ולפתוח את הדלת, מתוך עוצמה ולא מתוך פחד.

אני מזמינה אותך להצטרף למסע הזה, המסע המרתק פנימה, אל עצמך. זה הזמן ללמוד כיצד להקשיב באמת, איך להתחבר אל המהות שלך ולגלות את כל הכוח והחוכמה שכבר נמצאים בתוכך, ורק מחכים שתגלי אותם.

אם אי פעם איבדת את דרכך בעולם, זכרי לעצור ולהביט סביבך. הטבע מזכיר לנו תמיד — אנחנו אף פעם לא באמת אבודות. כל שעלינו לעשות הוא להביט בעיניים חדשות ולגלות שהשביל שנועד לנו היה שם כל הזמן.

"כאשר את הולכת לאיבוד ביער, עצרי והביטי על העצים.

העצים לא הלכו לאיבוד." אליס ווקר