בנים על אבותם

חלק ראשון

סוֹרר ומוֹרה

1. דְבַר ההורים

המחוגים השחורים שנעו על שעון הקיר, רודפים זה את זה בתחרות בלתי הוגנת, הצביעו על השעה שלוש בדיוק.

שלוש אחרי הצהריים.

צבי הֵקיץ מנמנומו הקל על ספת הסלון הדהויה. מיהר להתיישב, ורכן לנעול את נעליו. בעוד עשר דקות עליו להתייצב ערני ורענן בהיכל הישיבה ההוֹמֶה. ללמוד תורה וללַמדהּ.

ביתו היה ריק.

למטה ברחוב, כעומק שלוש קומות בני־ברקיות ומחצה, פייחו אוטובוסים עירוניים נשנקים את האוויר, מתמרנים בין אדום לירוק. צבי נע בבית הריק בתנועות התארגנות מהירות, חופז לצאת לפני שילדיו ישובו ממוסדות הלימוד שלהם. אין בו גרם בודד של סבלנות לקבל את פניהם בשובם עם כל חוויות היום. בערב ישקיע בהם את מנות תשומת הלב היומית. לא עכשיו. עכשיו לא. עכשיו עליו לברוח.

תיכף תשוב גילה מעבודתה המתישה כמחנכת באחת הכיתות הגבוהות בבית־הספר החשוב ביותר בעיר. היא תקבל את ילדיהם באורך־הרוח שסיגלה לעצמה בעמל, תקדם את פניהם בארוחה מבושלת, ובאוזניים קשובות, יותר או פחות. הוא אין לו אורך־רוח לפגוש בהם.

יותר מדויק: לפגוש בה. כשהם לבדם בבית. הוא והיא.

צבי קרב אל הפרוזדור הצר, הוריד ברישול את חליפתו מהקולב ולבש אותה, החליק את הצווארון, עטה לראשו את המגבעת השחורה, המוברשת לתפארה כביומהּ הראשון, היטיב במחי אצבעותיים את זקנו המאפיר, ויצא אל חדר המדרגות.

עוד יום עצוב עומד לעבור בבית בלעדיו. עצוב למחצה, לשליש ולרביע. הילדים, שיהיו בריאים, לא יחושו בעצב המרחף בבית כענן שקוף. רק הוא וגילה מרגישים אותו, חשים בקיומו, נעים בצילו, אולי אפילו משמרים את נוכחותו. עצב שמור לבעליו.

את גרם המדרגות גימא בחיפזון שאינו אופייני להתנהלותו הרגילה, המיושבת. ליד תיבות הדואר הפעורות, תלושות הדלתות, עצר להרף־הצצה, העיף מבט אל לוע תיבתם הריקה, ופלט מבלי דעת אנחה.

בטרם יצא אל הרחוב הצרוב, ההומה אדם, ציירו פניו על עצמם כהרגלם ארשת של נינוחות מאולצת. מפַלס לו נתיב נחפז בין העוברים־ושבים, עיניו נוטות מטה אל המדרכה כדי לא להיתקל במראות אסורים, פסע בדרכו אל הישיבה, להרביץ תורה בתלמידים.

דקות ספורות לאחר מכן טיפסה גילה במאמץ על אותן מדרגות, מתנשפת באבק ארבע הקומות, קולטת בנחיריה את שיירי ריחו של צבי באוויר הדחוס. כן, גם היום העדיף לעזוב את הבית לפני שובהּ. הצדיקה עליה את הדין. נכונה היא לשאת עד תום חייה את מלוא נטל האשמה, ובלבד שיתכפר לה מתישהו. ולוּ אחר מותה.

תיק העבודה שבידה הימנית משך את זרועה כלפי מטה בחוסר התחשבות כדרכם של תיקי מורות. בפרקי אצבעות ידה השמאלית חרצו את כובדן שקיות־רַשְׁרַש ובהן עגבניות ובצלים, גזרים וחצילים ("סליחה, גברת גילה, אין היום משלוחים. אמג'ד שוב לא הגיע. עוצר בטול־כרם. מה לעשות").

לפני הדלת עצרה, טרופת נשימה.

התכופפה להניח את השקיות על השטיחון שלפני הדלת, ופשפשה אחר מחזיק המפתחות בתא החיצוני של הילקוט. בהינד ראש כמעט לא מורגש היטתה אוזן אל פנים הבית: התשמע קולו? בכל זאת? תסתפק גם באוושה קלה ובלבד שיהיה שם.

וידעה שלא יהיה.

כשנכנסה הביתה נאחזה בספק הקלוש. אולי טעתה כשדימתה לנחש את ריחו בחדר המדרגות. אולי השתהה היום, ולוּ לרגע של אמירת שלום. לא שמגיע לה.

"שָ־לוֹם, שָ־לוֹם!", ניסתה להישמע צוהלת.

שלומה לא הושב ולא נדרש. פתיה שכמותך, לְמה בדיוק ציפית? אָשַׁמְתְּ לו. בָּגַדְתְּ לו. תעית ותעתעת. שַלמי את המחיר. חִדלי לצפות לתמורות והפסיקי לייחל לשינויים.

מירפקה את הדלת לטריקה והניחה־השליכה לקרן זווית את התיק העמוס. פנתה אל המטבח עם השקיות הרשרשניות, התכופפה מיוזעת ודחפה בזעף את תכולתן למגירה התחתונה שבמקרר. הזדקפה קלות, שלפה ממדף עליון שבמקרר זוג קדרות מתכתיות צוננות מלאות תבשילים והעמידה אותן על האש, בלהבות נמוכות.

עכשיו התפנתה לסור לחדרה, להסיר מעליה את מחלצות העבודה הלוחצות ולהתרווח בבגדים נוחים של עקרת־בית למופת. בגדיה נקיים תמיד. חלוקה צח מכל רבב, למרות הבישולים, הטיגונים, הילדים, השטיפות והכביסות, האנחות והכאב. המטפחת לראשה הדוקה ומסודרת בקווי הגבול הנכונים, שפתיה נוטות לחיוך ומצחה מוחלק מכיווצים. בַּלֶבּוּסְטֶע מושלמת.

וידאה, ללא צורך, כי דלת חדר השינה נעולה מבפנים, פתחה בחופזה מגירה חצי־נסתרת בארון הבגדים שלה. נברה במיומנות בין ערימות גרביים ושלפה מתחתן תמונה קטנה ממוסגרת, מוגנת בלוח זכוכית.

יישרה אל הנער שבמסגרת מבט מתחנן ומאוכזב, אוהב וכועס, ליטפה את קלסתרו בכרית אצבע מרפרפת, ותחבה את התמונה בחזרה אל מתחת לערימות האילמות. עמוק. פתאום כמו נמלכה בדעתה, הוציאה שוב את התמונה, הביטה והביטה, רפרפה שנית באצבעה על דיוקנו הנערי שמתחת ללוח הזכוכית, והשיבה את התמונה אל הסליק. נאנחת. האנחה היומית הקבועה.

בצאתה מן החדר הדליקה את המזגן המרכזי ועברה בכל החדרים כדי לסגור את החלונות. הבליחה מבט אל שעון הקיר שבפרוזדור. עוד מעט שלוש וחצי. בעוד כמה דקות תיסוב הדלת על צירה ויתחילו הילדים לשוב מבתי תלמודיהם. שוֹשי, יַנקי, מירָ'לֶה, שימי, יוֹכי, לוֹזֶר'קה, לאו דווקא לפי הסדר הזה. תירגלה חיוך מהיר לוודא שלא שכחה איך עושים זאת. נאמנה להחלטתה הנחושה, מיום עצוב אחד למשנהו: בשובם הביתה ימצאו ילדיה המקסימים אמא מחייכת ונינוחה למראה. לא עליהם לשאת בנטל אשמתה. ימצאוה חייכנית ונינוחה, ילדיה המקסימים.

רוב ילדיה.

מוטי לא.

לא מוטי.

מוטי לא יִמְצָא.

מוטי לא יימָצֵא.

ולא יבוא.

ולא ישוב. אולי.

והוא לא כל־כך מקסים.

בינתיים.

נזכרה בתמונתו שחייכה אליה מתוך מגירת הגרביים, וניצלה את הדקה האחרונה שלה לבדה לשחרר אנחה בקול רם.

הדלת נפתחה בסערה ויַנקי פרץ פנימה צוהל: "שלום אמא".

"שלום־שלום יַנְקַ'לֶה מותק, איך היה היום בחֵיידֶר? מה למדתם? בוא צדיק אמזוג לך שתייה, תברך ותתרענן. לפני זה תניח בבקשה את הילקוט בחדר שלך".

"אבא חתם לי על המבחן הטוב שהבאתי אתמול?"

"לא יודעת, מותק. לא שמתי לב. תבדוק על המתג ליד הדלת, אם יש שם דף".

"כן, אמא", נשמע קולו המאושר אחרי רגע. "אבא חתם לי על המבחן וגם כתב: ינק'לה שלנו משמח את ליבנו, בברכה, ההורים".

"נכון מאוד, יַנְקַ'לֶה. אתה באמת משמח לנו את הלב", השמיעה את קולה ברננה מלאכותית.

כן, צבי משקיע בילדיהם את כל־כולו. הוא אפילו מוכן לחתום בשמה על המחמאה לינקי, בלי לשאול לדעתה.

דְבָרוֹ הוא דְבַר ההורים.

2. אבא יודע הכל...

ארבע השעות הקיציות של אחרי הצהריים ותחילת הערב עברו על צבי בנעימים, עד שלא נדרש לתת את ליבו איך עברו־חלפו. שעות קסומות כאלה עוברות עליו מדי יום בהיכל הישיבה השוקק קולות תורה, אם בצעידתו בין ספסלים־סְטֶנְדֶרים עמוסי בחורים לומדים ומתנצחים, אם בשבתו רכון מעל ספריו בשולחן הפינתי שלו, שקוע בכל מאודו בסוגיות הגמרא שלומדים תלמידי הישיבה, מתבצר באושרו ובתחושת הסיפוק שלו על שככה לו בעולמו.

בארבע השעות היומיומיות האלה אין לו לצבי ולוּ דקה אחת פנויה ממעש. כ"שואל־ומשיב" שניחן ביכולת הסברה רהוטה, התלמידים חגים סביבו כדבורים, מסתופפים בקירבתו, מַרצים באוזניו שאלות על החומר הנלמד. הוא מתמסר אליהם ברצון, מקבל באהבה גם את קשיי ההבנה וגם את השאלות שלעיתים כמעט חזקות מנשוא. והם, התלמידים, גומלים לו בהקשבה, שותים בצימאון את הרצאת תשובותיו הברורה, המקיפה את הסוגיה על כל הסתעפויותיה ואינה מותירה שאלה לא פתורה.

זאת רפואתו. השקלא־וטריא התלמודית, המאתגרת באֵינסוף שכבותיה, סוחפת אותו אל תוכה בכל יום מחדש, והוא מתחבר אליה התחברות פנימית, בכמיהה שלעולם אין בה תחושת התיישנות.

ארבע שעות האושר הרוחני הסתיימו, ובא אל קיצו סֵיידֶר־שֵׁיינִי - שעות הלימוד של אחרי הצהריים - וגניחה שהיתה חבויה זה זמן־מה בינו לבינו נפלטה מפיו. ברגעי הסיום מתדלדל היכל הישיבה מרוב יושביו, הפונים והולכים לארוחת ערב ישיבתית. המעבר החד והקבוע מסאון הלימוד אל הרִיק השקט האורב בסיומו מדי ערב צבט בו והכאיב, כְּאֵב שגם עליו לא חלה התיישנות. וחבל.

דעיכת קול התורה ונוכחותה של הדממה משיבות אותו אל צערו הכבוש.

כל ערב באותה שעה, שעת החידלון.

תלש את עצמו משולחנו, השיב בנשיקה את ספריו אל מדפיהם, וכפה על רגליו להשתרך אל פתח ההיכל וחוּצה.

בעודו צועד במסדרון, בין המלתחה העמוסה חליפות ומגבעות לבין טור הכיורים לנטילת ידיים, פשפש בנפשו בכמיהה למצוא בה קורטוב של רצון לשוב הביתה בשעה מוקדמת כזאת, שעה שבה הבית עודו תוזז על גלגלים וכל שוכניו עֵרים ומצפים. הן גם אם יתעכב כל עכבה שהיא, לא יעלה בידו להתחמק מן המיפגש הסוף־יומי עם גילה אישתו, כמנהגם זה עשרים ושלוש שנים.

יאחר לשוב ככל שיאחר, גילה תחכה לו ערה. גם אם ישוב, מטעם כלשהו, בשלוש בלילה, לא יימלט מלפגוש את מבטה, ובשנים האחרונות גם את גחלי האַשְמָה העצמית הבוערות בעיניה. המיפגש בסופו של כל יום, שהיה פעם מקור הטענה לשניהם, מבוע של התחזקות הדדית, הפך בזמן האחרון לגזירה שאינו יכול לעמוד בה, ועם זאת אינו רשאי להימלט הימנה. האחריות על מלאכת חינוך צאצאיו, המוטלת עליו בצו־התורה, דוחקת בו לשוב הביתה מוקדם יחסית, לכל הפחות פעמיים-שלוש בשבוע.

הציץ חטופות בשעון־היד שלו. הקטנים, יוכי בת הכמעט־ארבע ולוֹזר'קה בן השנתיים, ודאי כבר ישֵנים. טוב יעשה אם ילמד קצת עם ינקי בן העשר, יזרוק מילה טובה למירָ'לֶה, בת השמונה, אם עדיין אינה ישֵנה, ולשימי בן השש. חשוב שיתעניין בלימודיה של שושי בת החמש־עשרה, גיל לא־קל־בכלל, ועוד יותר לא־קל־בכלל נוכח מה שמרחף בבית. יתפוס שיחת לימוד נעימה עם שְׂרוֹל־מֵאיר, בנו הבכור המתקרב לגיל עשרים, שאולי יקפוץ לביקור מן הישיבה. עליו לשקוד על חינוך ילדיו. לבזוק מילים טובות. ובעיקר לנהל מעקב סמוי. כבר אינו סומך על גילה כמו פעם.

פעם היה פעם.

לא שאון הילדים הפריע לצבי, ולא בגללו איחר לשוב לביתו במרבית הלילות. זאת גילה. שֶׁבֶר־רוחה הקבוע, המיותר לגמרי לטעמו, הנגלה רק לעיניו, נמיכות־הקומה הפנימית שלה, שרק הוא מזהה אותה, חבויה בתוככי קומתה הגבוהה, ייסורי האשמה שאינה מוכנה לוותר עליהם למרות הפצרותיו. וַיעבור עליה ויראֶהָ מתבוססת בדמי אשמתה ויאמר לה אל תִחיי בדמייך אל תִחיי בדמייך. הַרפּי. חִדלי. וקולו קול שווא. וכבר נואש מלהפציר, עיַיף מלהסביר.

עם בני העֶשְׂרֵה שלו הוא מסתדר להפליא. הרבה יותר ממסתדר. מתרפק עליהם והם עליו. כשהוא חוזר בשעת ערב לא מאוד מאוחרת, הקטנים כבר נישאים על גלי החלומות, ואילו הגדולים ערים ושמחים לראותו. הוא אוהב לפענח את מבטיהם, המַרבּים לשתוק, ולגלות בהם את מחשבותיהם. לא אחת הוא מפתיע את שׂרוֹל־מאיר או את שושי, ולפעמים את ינקי או אפילו את מירָ'לֶה, אם הם עדיין ערים, כשהוא קורא בקול מחשבה כמוסה שלהם.

והם: "איך אתה יודע, אבא? מי גילה לך?"

"אבא יודע הכל", הוא קורץ בפנים רציניות שבת־שׂחוק מבצבצת מתוכן.

וישנם הלילות האחרים שאינו מסוגל להקדים בהם הביתה. אמת, גילה תשמח אם יקדים את שובו. שתשמח, שלא תשמח. היא בכלל עוד יודעת מה זה לשמוח?! ונניח שתשמח, הוא ממש מצטער בשבילה. לא תמיד הוא יכול לבוא מוקדם. לא תמיד יש לו כוחות לראות אותה. את מה שנהיה ממנה. את מה שעשתה מעצמה.

תוך שרגליו מוליכות אותו ברחוב המהביל, עשו דין לעצמן ומשכו אותו לתוך בית־כנסת נמוך־קומה ודל־מבקרים. הוציא לו מארון מאובק את מסכת יבמות ושקע באחת אל מעמקיה. חזקה עליה, על מסכת יבמות המורכבת, הנפתלת, שתסחף אותו אליה פנימה לעוד שעתיים-שלוש של הנאת אמת מענגת. מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ. כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. וגם בלילה היא מפלטי כשאיני מוצא בקרבי כוחות ללכת הביתה.

"כבר אחת־עשרה ורבע, שושי. אבא יודע שאַת מחכה לו הלילה?", הסוותה גילה איכשהו את חוסר סבלנותה.

דווקא עבר לה רגוע הערב. הקטנטנים נינוחים היו וממושמעים. טקסי ההשכבה, המתישים בדרך כלל, התנהלו בקלות יחסית. לילה נעים התגנב אליהם הביתה, בלי הזמנה. קורה.

גילה סיימה את הכנותיה ליום המחר. בתיקי הילדים שכנו כריכים מותאמים אישית ומוטעמים אימהית. ארוחת הצהריים היתה מוכנה במקרר. אפילו ערימת מבחנים הספיקה לבדוק ולסיים את כולה. פתאום הבחינה כי שושי משתהה ללכת לישון, בשיהויים סתמיים ומְכַלֵי זמן.

תחילה לא התייחסה. בארבעת הלילות האחרונים, ממוצאי שבת ועד הנה, היתה שושי עסוקה למעלה־ראש במטלות מצטברות לסמינר - כל־כך רבות עד שמדי בוקר שקלו עפעפיה שני קילו כל אחד, או כך לפחות התלוננה־התבכיינה כשתלשה את עצמה מהמיטה ברגע האחרון ממש. והנה הלילה הזה, כשהיא סוף כל סוף משוחררת מעוּלן של מטלות כלשהן - מעין תאונת הזדמנויות נדירה שקוֹרֵית לתלמידת סמינר אחת לכמה חודשים - יכלה להקדים לפרוש לשינה טובה ומשקמת כוחות. אבל שושי כמו מושכת זמן בכוונה.

גילה, שלא הצליחה להבין את ההשתהות, נמלאה רחמים ורוגז כאחד. ועדיין התאפקה, והתאפקה שוב, עד שברבע לאחת־עשרה העירה לשושי שלא כדאי לשרוף זמן יקר שאפשר לנצל להשלמת שינה. שושי נעתרה לגלות שהיא ממתינה לאבא. סיבה מוצדקת להישאר ערה. גילה הרפתה ונסוגה.

חצי שעה חלפה. רבע לפני התחלף ברבע אחרֵי, ואבא איננו. אצל גילה התגברה מידת הרחמים.

"לא. אבא לא יודע שאני מחכה לו", ענתה שושי.

"אז אולי חבל שתחכי, שׁוֹשִׁי'לֶה אהובתי. אין לנו מושג מתי אבא מתכוון לחזור הלילה. כשאבא שוקע בתורה הקדושה, ברוך השם, הוא למעלה מן הזמן. תלכי לישון ואמסור לו שחיכית. אני מבטיחה לך שאוֹמַר לו".

שני ניצני גיחוך שכמעט בצבצו בזוויות שפתי הבת נקטמו בדרך־ארץ. מה תועלת תצמח לה מהמסירה המסורה שתמסור אמא לאבא. "אני מעדיפה לחכות עד שיבוא", התעקשה בעדינות, "ואף־על־פי שיתמהמה, אמא, עם כל זה אחכה לו שיבוא".

גילה התחייכה ופנתה לעיסוקיה.

"ערב־טוב, ערב־טוב", לחש בכניסתו בקול כאילו־הכל־רגיל שסיגל לעצמו מאז קרה־מה־שקרה. העיף מבט אל פְּנים הבית והבחין בה, בבתו, יושבת אל השולחן בסלון חסרת מעש, עמוסת ציפייה עייפה.

מהיר־הבחנה הוא צבי. ליבו טוב עליו אחרי לימוד רצוף שהטעין אותו בשמחת נפש פנימית. על אחת כמה וכמה כשהוסיף ולמד מעֵבר לשעות שקצב לו, ושבעתיים כל שכן כשלמד מסכת יבמות, אף פיצח בה סוגיה מוקשה.

"חיכית לי, שׁוֹשׁי'לֶה?", מיהר אליה בטרם פשט את החליפה והסיר את המגבעת.

"כן, אבא".

מניסיונו ידע שאם שושי שלו חפצה לשוחח עימו, מזומנת לו התדיינות הלכתית נעימה. ילדה משובחת היא שושנה שלהם. יִראת שמים וכישרון לימוד חברו לשכון בה יחד, לצד מעלות נוספות.

התיישב מעבר לשולחן, מולה. מואר ונכון.

"אבא, רציתי לשאול".

"כן", הבחין שהיא נבלמת במכשול של היסוס.

"השידוכים של שׂרוֹל־מאיר נהרסים בגלל הסיפור של מוטי?"

נדהם, נבהל ונבעת.

כמשחררת נץ מכלובו שלא ברשות בעליו ירתה את מצוקתה אל תוך פניו.

לא לזאת ציפה.

זקנו רטט בתדהמת הלם. שלוותו השברירית התנדפה כאילו קרסו מדפים סדורים בנבכי פנימיותו בקול רעש גדול. מה זה היה לה, לבתו הצייתנית, כלילת המעלות, שהעלתה באוב את ההולך־לבלי־שוב.

מאז קרה־מה־שקרה השתנתה הלוך ושוב המדיניות שהנהיג בבית ביחס למה שקרה. ברוב הזמן היה אסור לדבר בבית על הבן הסורר. למַעֵט תקופת ניסיון אחת קצרה, הזכורה לו שלא לטובה, בני הבית לא הורשו להעלות את שמו ולא לעסוק בגורלו. לא הכירו בקיומו. כאילו לא היה מעולם, כאילו אינו בעולם, כאילו לא יהיה לעולם. חלום בלהות על עלם חמודות שנגוז עם בוקר. והנה היא, דווקא היא, הצייתנית שבחבורה, שולפת את גוויית ההולך מקבר ההשתקה ומציבה אותה באמצע הבית. כאילו היה גם היה ולא חלום הוא.

צבי עצר בעצמו, מנסה לשלוט במוצא פיו, כהרגלו וכאופיו, שלא לפלוט דיבור שעלול לפצוע. היטיב את הכיסא תחתיו בדממה, העלה על פניו ארשת מהוססת בעודו הוגה בניסוח תשובתו, תשובה שלא תחשוף מה שאינו חייב חשיפה.

"תראי, שׁוֹשׁי'לֶה, תראי. שׂרוֹל־מאיר שלנו הוא הרי בסך־הכל רק בן עשרים. אפילו לא. רק בעוד חודש הוא יהיה בן עשרים. כלומר, אם את מבינה מה שאני מתכוון, אנחנו אפילו לא בתחילת הדרך. מה יש למהר בכלל? אומרים שהחזון־איש זיכרונו לברכה אמר פעם שבדור שלנו אפשר לראות מופתים גלויים של השגחה פרטית בכל הנושא של שידוכים. מופתים גלויים. את מבינה? כך אמר החזון־איש. מילא, מה יש לנו לדאוג? שׁוֹשִׁי'לֶה, כל הנושא הזה של שידוכים מנוהל מלמעלה", הצביע בידו כמורגל לכיוון התקרה, "את מבינה? הכל בהשגחה פרטית. מי מפריע? מה מפריע? הכל רשום שם למעלה. מה ששלו שלו".

כשסיים, אילץ את עצמו למתוח חיוך עייף והיישיר אליה עיניים מצפות, לראות אם תסתפק במועט שבתשובתו.

"לא אמרתי שלא, אבא", הגיבה שושי בערנות טרייה. דומה כי הנתח שזרק לעברה לא השׂבּיע אותה. לא רק שנותרה ישובה, אף לא הנהנה בראשה לאות שקיבלה את הדברים ותמה השיחה. "אני יודעת שהכל מנוהל מלמעלה, אני רק שואלת אם על־פי הטבע, הסיפור שקרה לנו מפריע לשׂרוֹל־מאיר לקבל שידוך מוצלח כמו שהוא היה יכול לקבל בלי הסיפור הזה".

חפן את זקנו בכף ידו כמזוקן ורגיל והמשיך להסביר: "שידוכים הם משָמַיִם, שושי. ככה שאין פה מה לחשוב בגלל זה או בגלל זה, בגלל ככה או בגלל ככה. כשיבוא הבּאשֶׁערְט האמיתי של שׂרוֹל־מאיר שלנו, השידוך שנועד לו, האמיני לי" - הרים קצת את קולו, מנסה לשכנע אותה או את עצמו - "האמיני לי שהכל יסתדר. את יודעת, שׁוֹשׁי'לֶה, אני מכיר מקרה אחד, ולמעשה גם את מכירה את המשפחה, שהציעו לבחורה מושלמת ובריאה בחור טוב וממש מיוחד בכל התחומים, שיש לו רגישות ללַקְטוֹז, זאת אומרת אלרגיה למוצרי חלב. ההורים של הבחור הסכימו לתת לזוג דירה על חשבונם כדי לפצות את הבחורה על הרגישות ללַקְטוֹז של הבחור. משפחת הבחורה התלבטה והתלבטה ובסוף דחתה את השידוך. הבחורה התארסה עם בחור בריא בתכלית הבריאות. התחתנו באושר וביושר. בערך שנה אחרי החתונה התחיל הנשוי הטרי לסבול מכאבי בטן ובחילות. הלך לרופא שעשה לו בדיקות, ומה גילו? יש לו רגישות ללַקְטוֹז. את מבינה, הבחור המושלם והבריא שבחרו לה התגלה כאלרגי למוצרי חלב. הבחורה נשארה עם האלרגיה של בעלה, כפי שנגזר עליה משמים, רק בלי דירה מרוהטת... אי־אפשר להתחכם שׁוֹשׁי'לֶה, הקדוש־ברוך־הוא מַנחה כל שידוך ושידוך בהשגחה פרטית".

גילה, שהופיעה משום־מקום בצעדי חרש, הספיקה להתיישב על הספה מאחורי כיסאה של שושי ולעקוב באוזניים דרוכות אחרי השיח. עלבון ותיסכול נמזגו לתוכה. מדוע לא בחרה הילדה המותשת לשאול אותה את השאלה המעיקה הזאת, הדוחקת את שנתה?

בניגוד לצבי, היא היתה עונה לשושי בפשטות שיודעת לגעת בלב ולהחליק אל תוכו. "כן, מתוקה. אַת מספיק גדולה להבין שהסיפור עם מוטי מפריע לנו בשידוכים, שושי. ועוד איך מפריע. אין מה לעשות. ככה בנוי העולם. משפחות מכובדות ומיוחסות לא שׂשׂות להשתדך עם משפחה שיש לה בן שהתפקר, גם אם כל שאר הילדים הם מעולים ומצוינים ומושלמים. שׂרוֹל־מאיר בהחלט עלול לשלם מחיר על מה שמוטי עשה".

וגם אַת כנראה.

רק שאת זה היא לא תאמר. שושי נבונה דיה.

הילדה היתה מקבלת תשובה ישירה, גלויה ואמינה, תשובה שקשה להירדם איתה, תשובה שבוודאות נוגדת את מדיניות ההשתקה של צבי, אבל היא אמיתית. אי־אפשר לתאר את המציאות אחרת ממה שהיא באמת כדי לרפד את הכאב הבלתי נמנע, הרהרה שוב גילה, בפעם המי־יודע־כמה. כן, הכל מלמעלה, ומשמים גזרו כי שׂרוֹל־מאיר יתמודד עם אח שנשר וישלם על זה בשידוך שלו. ברור שהכל מלמעלה. גם זה. התשלום.

צבי, שיהיה בריא, הולך בדרכו, הולך ומסבך, צועד אל תוך מבוך שכקלוּת הכניסה אליו כן הקושי לצאת ממנו. שושי לא ביקשה שיעור באמונה, ולא נשארה ערה בשארית כוחותיה על מנת ללמוד עוד פרק בהלכות השגחה פרטית. את כל זה היא יודעת היטב מגיל אפס. היא ביקשה תשובה אינפורמטיבית פשוטה, ולא קיבלה את שאָבתה לשמוע. לא קיבלה את הידיעה הוודאית, הברורה, שעדיפה על פני כל ספק.

גילה קפצה את שפתיה ולא התערבה בשיחה. מכבדת את זכותה של שושי לבחור לעצמה את המשיב לשאלותיה, מכבדת את זכותו של צבי לענות תשובות מופשטות, כלליות, על אמיתוֹת נצחיות שאין לפקפק בהן, גם אם אין בהן מענה ישיר. השאלה המשיכה לרחף בחלל החדר כעורב שלא מצא מנוח לכף רגלו.

"אבא, את כל זה אני יודעת. אני לא תינוקת", התריסה שושי. מַאמץ האיפוק ניכר בקולה.

גילה הופתעה. נפלא, הרהרה. טוב שהיא תתעקש לדעת את האמת, שושי שלה. שתכריח אותו לקרוא לילד בשמו. שתאלץ אותו. שעל־כורחו יענה אמן.

"נוּ־נוּ. אם את יודעת את זה, אז זה טוב, ממש טוב. ברוך השם. אומנם תמיד טוב לחזור שוב ושוב על מה שיודעים", הרחיב צבי את עווית חיוכו. "הרי את בוודאי יודעת את מה שהמסילת־ישרים כותב בהקדמה לספרו, שהוא לא בא לחדש דבר, אלא להזכיר לכולם את מה שהם יודעים. גם על מה שיודעים חשוב לדַבּר שוב ושוב. דוד המלך אומר בתהילים, הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר, ודרשו חסידים את הפסוק שהאמונה מתחזקת על־ידי דיבורי אמונה. אז הנה, שושי, חיזקנו ברוך השם את האמונה של שנינו, שלי ושלך", חייך.

ביקש צבי לנהוג כאילו בכך הסתיימה השיחה והתכונן לקום מכיסאו, נתמך בשולחן לייצב את קימתו. אלא שאז שוב הטיחה שושי אל פרצופו, בלי התראה מראש: "אבא, רק תגיד לי אם זה נכון שמבקשים שתיתנו דירה מלאה על שׂרוֹל־מאיר בגלל הסיפור עם מוטי".

נים דק־מן־הדק הרטיט את עפעפו הימני וירד אל קצה נחיריו. ראֵה גם ראֵה כיצד יכול רגש להתהפך בבת־אחת. נכנַסְתָ הביתה מרחף על גבי תחושת סיפוק, והנה בתוך כמה דקות מיתַמֶרֶת בתוכך רתיחה זועפת ומרירה שממלאת כל חרך בנפשך.

פניו המשיכו לנהור. אבל מתחת לנהרה הובערה גחלת הכעס: מנין לה לילדה המידע הרגיש? מי גילה לה את הסוד? הכעס הכאוב, לא עליה, היה מהול בפתיתי רחמים, כן עליה. מסכנה הילדה, כמה היא דאוגה. בַּכֹּל נכרך הכאב הצובט: שושנתו העדינה והמתוקה, בתו אהובת ליבו, שבכל שנותיה הצעירות עלי אדמות לא גמלה רע לברייה - למה עליה לכאוב את כאבו שלו? את כאבה של גילה?

החניק את בעבוע זעמו על אותו פלוני מגלה נסתרות והסתיר משושי את מורת רוחו. לא ולא. לא ילין עליה על שהעזה לחטט בפצעים פתוחים. הפצע שייך גם לה וזכותה לחטט בו עד כאב. העיף מבט אל גילה היושבת זקופה על הספה. הביט כמבקש עזרה, או סתם תמיכה רגשית, ולוּ לרגע.

גילה נרמזה, וברמיזה חוזרת, מאחורי גבה של שושי, שאלה בשפתיים נטולות קול, מצביעה על עצמה: "שאענה לה?"

הנהן בניד־ראש סמוי לחיוב.

את מנת האמונה יצק הוא מֵרוֹם מעלת תפקידו כעטרת המשפחה. עתה תבוא האֵם ותבזוק את גרגרי המציאות.

"כן, שושי, חכמה שלנו, זה נכון", עלה קולה מאחור.

שושי הפנתה את ראשה ברתיעה אחורנית, מופתעת מנוכחותה השקטה של אמהּ בשיחה הרגישה. גילה הזריקה את המידע. יכאב כמה שיכאב. פלסטר תולשים בבת־אחת.

"אז באמת מבקשים שתיתנו דירה לשׂרוֹל־מאיר?", הסתובבה שושי כל־כולה מול פני אמהּ.

"כן, זה נכון, בתי היקרה. ככה העולם מתנהל, לצערי. זה העולם. ככה הקדוש־ברוך־הוא ברא אותו. עולם של הֶסְתֵּר. עד לביאת המשיח, אנחנו בגלות. אנחנו לא יכולים לשנות את העולם".

גילה התאנחה, התרוממה ממקומה והתיישבה אף היא ליד השולחן. הספה רכה מדי. רצתה לשבת על משטח נוקשה, שיכאיב, שיהלום את הרגשתה. עכשיו הרגישה שמותר לה לדבר:

"השדכנים אומרים כל הזמן שהורים של בנות טובות ונפלאות, מהסוג שאנחנו מחפשים בשביל שׂרוֹל־מאיר שלנו, לא מוכנים בכלל לשמוע את השם של שׂרוֹל־מאיר, בגלל מה שקרה עם מוטי. הם אומרים שרק אם נתחייב על דירה מלאה, כאן בבני ברק או בירושלים, או לפחות משהו כמו בית שמש, נוכל לנסות ולקבל מישהי שמתאימה לרמה הרוחנית של שׂרוֹל־מאיר".

"לא בטוח שאנחנו היינו נוהגים אחרת, אם היינו במקום אותן משפחות", הוסיף צבי את חלקו. "חז"ל לימדו אותנו במסכת אבות: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

אכן, כנות טבעית מבורכת, הרהרה גילה. נפשו של צבי ספוגת תוגה, אבל את מידותיו הטובות לא איבד.

"אבל למה? אני לא מבינה", התמרמרה שושי. "זה כל־כך לא הוגן! איזו חוצפה זאת של אנשים לסחוט אותנו. הרי שׂרוֹל־מאיר הוא פשוט מושלם. אז מה אם אחיו הצעיר נהיה חילוני?! לא מספיקה לנו הצרה הזאת? הם רוצים גם להפיל עליכם את הצרה של קניית דירה?! מאיפה בדיוק? מה הם רוצים? שתמכרו את הבית שלנו? שתשטפי רצפות בשעות הלילה הקטנות, אמא?! אני לא מבינה את זה".

שטף המילים שבקע מתוכה כפקק המועף מבקבוק תוסס, כאילו העיף ממנה והלאה את הנאיביות של גיל הילדות, בלי שתדע כי זה מה שקורה לה.

"לא הכל אנחנו מבינים, שושי", התקדם צבי צעד בצעד, זהיר ומונה מילים, "אבל אנחנו מאמינים שהכל בהשגחה פרטית, ואנחנו יודעים באלף אחוז - לא במאה, באלף אחוז אנחנו יודעים, במיליון אחוז - שֶמה שצריך לבוא יבוא בעזרת־השם מתי שנגזר שיבוא. תשמעי סיפור יפה שסיפר הרב מבְּריסק, זיכרונו לברכה. כשסבא שלו, רבי יאָשֶׁע בֶּער סולובייצ'יק מבּריסק זצ"ל, למד בישיבת וולוז'ין המפורסמת והגיע לפרקו, דודו זקֵנו, הגאון רבי איצֶ'לה זצ"ל, חיפש בשבילו שידוך הגון. הגיעו הרבה הצעות בשביל הבחור יאָשֶׁע, אבל הדוד דחה את כל ההצעות כי הן לא היו מתאימות למעלתו של העילוי החשוב. ואז, בא טוחן אחד, יהודי פשוט מאוד שחיפש קצת פרנסה מדמי שדכנות. הוא נכנס לישיבה המהוללת וראה בחור שקוד על תלמודו. הטוחן לא ידע שיש דוד חשוב שדואג לבחור ושאליו צריך לגשת כדי להציע הצעות. ניגש אפוא הטוחן אל הבחור בכבודו ובעצמו, אל יאָשֶׁע בֶּער, והציע לו את בתו של האופה. אמר לו יאָשֶׁע בֶּער: איך אוכל להחליט, והרי קבעו חז"ל שאסור לו לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה. ענה לו הטוחן: אין בעיה, תעבור היום בשעה פלונית ליד ביתה ברחוב זה וזה, ואני אדאג שתוכל לראות אותה בעד החלון. הסכים יאָשֶׁע בֶּער לרעיון. ואותה נערה, נמוכת־קומה היתה, ואף כפופה עם גיבנת קלה. מה עשה הטוחן? הורה לאבא שלה, לאופה, להעמיד אותה על שרפרף, שאותו לא ראו כמובן בעד החלון, ונתן בידה מערוך והורה לה לרדד בצק. בזכות השרפרף נראתה גבוהה, ובזכות רידוד הבצק נראתה כפופה בגלל העבודה עם הבצק. עבר הבחור השקדן, יאָשֶׁע בֶּער, העיף מבט בעד החלון, ראה נערה מרדדת בצק, ואמר בהערכה: 'זִי אִיז דאָךְ אַ בַּלֶבּוּסְטֶע [=הריהי אשת חיל]', השיב בחיוב להצעת הטוחן והשידוך קם ונהיה. כששמע הדוד רבי איצ'לה עם מי נשתדך העילוי של ישיבת וולוז'ין, טפח בידו על השולחן והכריז כלפי שְמַיָא: 'מזל טוב! ריבונו־של־עולם, אתה ניצחת!'. הבנת את זה, שׁוֹשׁי'לֶה? יהיה בסדר. הסירי דאגה מליבך. אנחנו נותנים לריבונו־של־עולם לנַצח".

"שרק בסוף שׂרוֹל־מאיר לא יתחתן עם בת של אופה נמוכה וגיבנת", נתקפה שושי סרקזם נעורים.

צבי התעלם מהנימה. "שׁוֹשׁי'לֶה, סיפרתי לך את הסיפור רק כדי להראות לך איך מתנהלים שידוכים. הקדוש־ברוך־הוא מסתדר ומסדר. לא צריך לעזור לו".

צבי נעמד באחת, פניו אל המבוא, ופשט סוף־סוף את חליפתו כמו להקל את משאו. השיחה הזאת, טוב לה שלא נולדה משנולדה.

"אבא ענה לך מקודם בהגינות, שושי. גם אנחנו במקומן היינו נוהגים בדיוק כמוהן", הוסיפה גילה. "לולא המשבר עם מוטי, לא היינו משתדכים עם משפחה שיש לה בן או בת שלא הולכים בדרך הישר".

"אתם לא הייתם נוהגים ככה. אני יודעת. אני מכירה אתכם", התקשחה הנערה.

"היום, מהמקום שלנו כיום, לא היינו נוהגים ככה", הטעימה גילה, "אבל במקומן, בוודאי שהיינו נוהגים כמוהן. את יודעת מה, שושי, את צודקת. אולי לא היינו נוהגים כמו אותן משפחות. את יודעת למה? כי במקומן היינו יותר קשוחים. הן מוכנות להשתדך איתנו תמורת דירה, ואילו אנחנו, לוּ היינו במקומן, לא היינו מאפשרים לבת היקרה שלנו להתחתן עם מישהו שאחיו התפקר, גם אם המועמד היה הבחור הכי מושלם בישיבה הכי מושלמת, וגם אם בתי היתה מקבלת פיצוי או שוחד של דירת פאר בת חמישה חדרים בשכונה יוקרתית בירושלים או פּנטהאוז בבני ברק. את מבינה? אני לא שופטת את המשפחות שמסרבות, אבל אני מתחזקת באמונה ובמידת הביטחון. עכשיו לכי לישון, שׁוֹשׁי'לֶה, בבקשה. כבר חצות הלילה. יהיה טוב בעזרת השם".

גילה הביטה אחרי בתה המתכנסת אל עצמה ואל חדרה וביקשה לבכות בשבילה. עשתונותיה רטטו בזעם כובש־דמע על שכך מתנהל העולם.

על שכך עולל להם העֶלֶם שלהם.

כשנכנסה אל המטבח, השמיעו המים קול פכפוך. צבי נטל את ידיו לארוחת הערב והיא מיהרה להצטרף. חבל. בגלל המארב הלילי שטמנה לו שושי הוא יהיה עצבני וזועף במקרה הגרוע, או עצוב ועייף במקרה הפחות גרוע. בשני המקרים הוא יתאמץ להסתיר את הרגשותיו, כדי לא להדאיג אותה, הסתרה מיותרת ופתטית שמעיקה על מירקם התחושות הפריך בכל מיפגש ביניהם.

"לילה טוב, שׁוֹשׁי'לֶה, היכנסי למיטה. את ממוּטטת לגמרי, נִשמתי", קראה אל חלל הבית לפני שסגרה עליהם את דלת המטבח.

שושי נשמתה, עייפה ככל שתהיה, לא תירדם בקלות. לא אחרי מה ששמעה.