אבות אכלו בוסר

פרק 1

שולי ודודיק

״מה זה, דודיק? אנ'לא מאמין, מה זה השיט הזה? בחיים לא ראיתי דבר כזה. מה אני צריך את החרא הזה עכשיו. זה כבר לא בשבילי.״ הוא התכופף וכיוון את אלומת הפנס למרכז שלולית הדם, אל עבר מה שנראה כפיסת אבק קטנטנה. הוא שלף פינצטה מהכיס, התכופף מעל הכתם, כשהוא נזהר שלא להותיר טביעות נעליים, הרים את החלקיק הזניח וקירב אותו לעיניו.

״בוא, דודיק, תראה מה מצאתי.״ הוא האיר על קצה הפינצטה. זו הייתה שערה דקה מתולתלת וכתמתמה, ג'ינג'ית. שערת זקן, ללא ספק. זקן ארוך, חמישה סנטימטרים לפחות. הוא הניח אותה בדִיוק רב חזרה במקומה, עד שיגיעו המז״פ.

על רצפת חנות הצילום שכבה גופת גבר כבן חמישים. בליבה פצע דקירה אחד ולצידה ערמה של עשרות תמונות, שעליה נח שק אשכים כרות ומסביבו שלולית דם קטנה. שולי האיר לכיוון האשכים והרגיש פרץ בחילה משתלט עליו. הוא נאבק בכל כוחו שלא להקיא, עצם עיניים, הסתובב ולקח נשימה עמוקה. הוא הוציא מצלמה, ובקושי רב המשיך לצלם את הזירה. הוא יתבונן בתמונות לעומק בתחנה, באותו רגע הוא רצה סיגריה.

״דודיק, אני יוצא לעשן.״ הוא יצא החוצה, הצית סיגריה ונאנח. הוא כבר בן חמישים וחמש, חשב שכבר ראה הכול, אבל החיים לא מפסיקים להפתיע, אין לו כוח יותר. הוא בלש במשטרת הבירה כבר שלושים שנה, ומעבר לבגידת הגוף, הנפש כבר תבעה ממנו לצאת לפנסייה. הוא אמור לעזוב את הרחוב בחודש הבא ולעבור למשרד. לפני כן הוא מתכנן לקחת חופשה שמעולם לא לקח. הוא לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ונזכר בזירות הקשות ביותר שחקר. בראש הרשימה ניצב בגאון רצח משפחת ברודצקי. גופות שלושת ילדי המשפחה היו מונחות במיטותיהן, עם פנים חולמניים וגרונות משוספים. האימא שכבה במיטה בחדר ההורים, גם גרונה משוסף ובטנה ההריונית מנותחת, ולצידה גופת עובר. הזירה הנוכחית בהחלט ניצבת בין חמש הזירות האכזריות ביותר שראה מימיו. הוא מעולם לא ראה אדם שנרצח באמצעות דקירה אחת מדויקת במרכז הלב, דקירה שכנראה הובילה למוות מהיר, ועם זאת נותרה גופה מושחתת בצורה כל כך אכזרית וברוטלית. הוא זרק את בדל הסיגריה לתעלת הביוב והתבונן בשלט שמעליו: ״צילום מנדלוביץ'״.

״שולי, בוא, בוא תראה מה מצאנו.״

שולי נכנס בצעדים כבדים לזירה. הוא היה גבר קירח, נמוך ומוצק במיוחד. קמטים עמוקים חרשו את פניו, ועיניו החומות סיפרו כבר ממבט ראשון על כל הזוועות שראה. הוא ניגש לדודיק, שרכן מעל הגופה שעדיין נחה במקומה. דודיק היה גבר גבוה וחזק, בנוי לתלפיות. שערו חום ומלא, נעדר שיבה, ונראה כי גם הקמטים חסו על פניו. הוא נשאר ילד נצחי למרות שחצה את גיל ארבעים לאחרונה. אולי העובדה שעדיין לא מצא זיווג שמרה עליו צעיר.

״בוא תראה שולי, בוא.״ דודיק עטה כפפות גומי והרים ערמת תמונות מוכתמות בדם. ״אלו התמונות שהיו מתחת לביצים שלו. כולם פה ילדים קטנים, עירומים. תראה מה זה, יש פה איזה מאה תמונות.״

שולי התבונן בתמונות והתעכב על אחת שבה צולמו שני ילדים קטנים, בן ובת. הילד היה בן חמש או שש, עירום כביום היוולדו, ופאות ארוכות כיסו את לחייו. הילדה הייתה קטנה יותר, אולי בת שלוש. גם היא הייתה עירומה ואחזה באיברו של הילד. שולי שוב נתקף בחילה.

״שולי, יש פה תמונות בנות שלושים שנה.״ דודיק הצביע על התאריך המוטבע בגב אחת התמונות ונאבק בדמעות שאיימו להציף את עיניו. שולי הבחין בכך והניח יד על ראשו.

״דודיק, יהיה בסדר, עברנו את פרעה ונעבור גם את זה.״ הוא החל ללטף את ראשו ופסק רק לאחר שדודיק הסיר את ידו ממנו.

הם התחילו לעבוד יחד לפני כחמש־עשרה שנה, ביום הולדתו הארבעים של שולי. דודיק היה אז בן עשרים וחמש, אבל ההיכרות הראשונה שלהם בכלל התרחשה כשדודיק היה בן שלוש־עשרה ושולי רק התחיל לעבוד כבלש ברחובות ירושלים. לילה אחד, במהלך מעקב אחר סוחר סמים זעיר, הבחין שולי בדמות שמטפסת על מרזב הבית שמולו עמד הצוות. למרות שהיה אמור להישאר במעקב אחר סוחר הסמים, היצר השתלט עליו והוא זינק מהרכב ורץ לכיוון המטפס. גם שנים לאחר אותו הלילה, לא הבין שולי מה דחף אותו לרדוף אחר הילד ולהתעלם מהקריאות בקשר שדרשו שיחזור למעקב.

״משטרה! רד משם, משטרה!״ רק לאחר שצעק, הבחין שהמטפס הוא ילד קטן ורחמיו נכמרו עליו.

״ילד, רד משם! ילד רד משם, משטרה!״ הוא צעק. הילד התבונן מטה, עצר לשבריר שנייה וחזר לטפס במהירות מעלה. תוך פחות משלוש שניות הוא כבר היה על הגג. ״כוסאומו, י'בן זונה, בוא לפה! מה אתה בורח?״ הוא צעק אך לא זכה למענה. הוא נכנס לחדר המדרגות ורץ לכיוון הגג. כשהגיע לקצה המדרגות, ראה מולו דלת נעולה במנעול. שולי בעט בדלת, שלא הגיבה. הוא לקח כמה צעדים אחורה ורץ לכיוונה, התעופף בבעיטה והדלת נרעדה, אך לא נפתחה. לבסוף, הסתער על הדלת בכל כוחו והתנגש בה. הדלת נפתחה והכתף שלו כאבה. הוא דילג מעל ערמת רהיטים וחפצים ישנים לכיוון מרכז הגג. הוא לא שלף את אקדחו, למרות שהמחשבה חלפה בראשו. ״לא צריך, הוא בסך הכול ילד,״ חשב לעצמו. הוא הסתובב על הגג, ניסה להיות קשוב לכל רחש שהיקום ימסור לו. לפתע שמע מאחוריו קול חבטה עזה — שולחן קפה שנפל מקצה מערום הרהיטים. מאחורי הערמה הוא ראה את הילד בורח לחדר המדרגות והחל לרוץ אחריו. הילד הספיק לרדת חצי קומה, עד שיד מוצקה הונחה על כתפו בעוצמה ובלמה אותו.

״מה אתה עושה פה?״ הוא התבונן בילד.

״אני? אני כלום, לא עושה פה כלום. סתם אני אוהב לטפס.״

״תגיד, ילד, מה אתה מזיין ת'שכל? אוהב לטפס, עאלק, מה אתה קוף?״ הילד לא הגיב והביט ברצפה. ״בוא, אנחנו צריכים לדבר.״ הוא גרר את הילד לניידת והושיב אותו בספסל האחורי.

במושב הנהג ישב דני, השותף של שולי, שהיה אז רק בן ארבעים וחמש אבל חיכה כבר בקוצר רוח לפרישה. הוא השליך סיגריה מהחלון ופנה לשולי. ״מי זה הבנדיט הזה? עוד נרקומן מסריח?״ הוא ירק מהחלון והסתכל על הילד.

״לא, דני, הוא רק ילד, לא נרקומן. והוא לא מדבר.״

״מה, ילד, מה קורה? מה, אתה משחק אותה עבריין? לא מדבר?״ הילד שתק.

שולי התיישב במושבו והסתובב אחורה. ״ילד, תקשיב, אם אתה לא מדבר אתה בא איתנו לתחנה, ברור?״ הילד המשיך לשתוק.

בתחנה, ורק אחרי שהוא קנה לילד שווארמה וקולה, למד שולי שהילד הזה רק בן שלוש־עשרה, שקוראים לו דויד או דודי או דודיק, שהוא מבית חוזר בתשובה מאוד קיצוני ושהוא נזרק מהבית כבר בכיתה ו'. בשנה שחלפה מאז הוא גר בעיקר ברחוב ופורץ לבתים רק כדי להתקיים, והוא לא רוצה לחזור הביתה. הוא לא משתמש בסמים, וחוץ מכמה פריצות וגניבות, הוא לא היה מעורב בפשע.

״טוב, דויד, תקשיב מה נעשה. בגלל שאתה קטין, אני חייב לערב את מחלקת הרווחה. עוד מעט תראה עובדת סוציאלית והיא תסביר לך מה אפשר לעשות. לא הגשתי תלונה אז לא ייפתח לך תיק, אבל מעכשיו גמרנו עם הבלאגן, ברור?״ שולי התבונן בעיניו ודודיק השיב מבט והנהן בהסכמה.

דודיק נשלח לפנימייה לנוער בסיכון, שם התנהג למופת והתקדם במעלה סולם העצמאות במסגרות הנוער, עד שהגיע לגור במעון לנוער ששכן בווילה עם חצר. יחד עם דודיק, שהו במעון ארבעה נערים נוספים, שכולם בחרו בדרך הישר והתנתקו מעולם הפשע. כל חמשת הנערים בילו לפחות שלוש שנים במסגרות נוער קשוחות יותר לפני שהגיעו למעונם הנוכחי. בכל מסגרת הם שהו כשנה, וכשהוכיחו את עצמם והתנהגו כשורה, התקדמו למעון חדש, מקל יותר. כך לבסוף הגיעו לווילה עם חצר, בתנאים מקלים ככל האפשר. עם הנערים בווילה חיו שני מדריכים, שניהלו את המעון, השגיחו על הנערים וטיפלו בהם. במהלך השנים הקפיד שולי לבקר את הילד לפחות אחת לשבועיים, לראות שהוא בסדר. עם התפתחות הקשר בין הילד לשוטר, ולאור העובדה‎ שלשולי לא נולדו ילדים, דודיק הפך לתחליף לבן עבור שולי. לאחר שסיים תיכון עם בגרות מלאה הוא התגייס למג״ב, ובתום השירות הוא נשאר במשטרה וביקש להיות מוצב בתחנת ירושלים, עם שולי, שמצידו הפעיל את קשריו כדי למשוך את הילד אליו. פחות משנה לאחר שהוצב דודיק במשטרת ירושלים, השותף הוותיק של שולי, דני, הפסיק לקחת על עצמו עבודת שטח, ולבקשתו של שולי, הוחלף על ידי דודיק.

לאחר שסיימו לסרוק את זירת הרצח לפני ולפנים, ולאחר שצוות המז״פ סיים את חקירתו המעמיקה, חתמו שולי ודודיק את הזירה ונכנסו לרכבם. מייד כשהתיישבו, נאנחו שניהם יחד בכבדות וכל אחד הצית סיגריה משלו. הם ישבו ברכב בשתיקה במשך כמה שניות. שולי התניע אותו והם המשיכו בנסיעה שקטה, במשך חמש דקות נוספות, עד שהגיעו לרמזור אדום בכניסה למרכז העיר.

״שולי, תגיד לי, מה זה היה החרא הזה?״ דודיק זרק את בדל הסיגריה שלו דרך החלון.

״עזוב, אנ'לא רוצה לדבר על זה. נדבר בתחנה, בינתיים תן לי להירגע.״ שולי התבונן ברמזור ולא הסיט את מבטו.

״מה קרה?״ דודיק הניח יד על עורפו של שולי והביט בעיניו. שולי המשיך להתבונן ברמזור.

״כלום, דודיק, עזוב את זה.״ הרמזור התחלף לירוק ושולי המשיך בנסיעה.

״מה? זו ריקי?״ דודיק המתין למבטו של שולי, אבל הוא המשיך לבהות.

פרק 2

אפי

״עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן.״

הם היו שבעה בבית העלמין: אפי, חמשת מלוויו — גברים מגודלים לבושים בתלבושת אחידה של ג'ינס, טישירט שחורה וקסקט שחור לראשם, ותמרה. ארבעה מהבחורים האחרים שלו נתקעו במחסום, הם יגיעו לדירה אחרי הלוויה. כדי לומר קדיש, גייס אפי שלושה אנשי חברה קדישא, ולגבר העשירי המתינו עשר דקות, בשמש, עד שהחברה קדישא ביקשו מהם לעזוב את חלקת הקבר הטרי כי הייתה להם עוד עבודה רבה. או אז הגיע אברהים, הגנן של בית העלמין. הוא אומנם גדל בבית סבתו בכפר ערבי, אך היה יהודי כשר לכל הדעות — בן למרגלית, שנישאה לעבדאללה לאחר שהתאהבה בו בשדות הקיבוץ.

לאחר שאמר קדיש, תמרה ואפי חיפשו במשך שלוש דקות את הקבר של אביהם ללא הצלחה, ואפי, שעמד להסתובב ולחזור לרכב, פתאום שמע את תמרה קוראת, ״אפי, בוא. זה פה, בוא.״

אפי ומלוויו ניגשו לקבר, ללא מילים. בזמן שתמרה שטפה את האותיות ״ויקטור אבאייב״, אפי קרא פרקי תהילים. כשסיים, השתטח על הקבר, נשק לו והניח עליו אבן.

כל העניין ארך שתי דקות והם יצאו מהמתחם, שטפו ידיים בחוץ ונסעו לבית הוריהם הישן בשיכון. אפי, תמרה ושני קסקטים נכנסו למרצדס שחורה עם חלונות כהים ומושבים לבנים, ושאר המלווים נסעו בהונדה ובמאזדה שחורות. כשהגיעו לבלוקים, אפי מיקם את חייליו: שניים ליד האוטו, אחד בכניסה לבניין, ויצחק וקסקט צעיר נכנסו איתם הביתה. ארבעתם טיפסו במדרגות עד לקומה הרביעית, דירה מספר שש־עשרה. אפי השתעל תוך כדי טיפוס. יצחק הציב את הקסקט הצעיר ליד הכניסה והם נכנסו.

הדירה הייתה מסריחה. החלונות, שלא נפתחו בחצי השנה האחרונה, היו נעולים, ושכבת אבק עבה כיסתה את הרהיטים ואת הרצפה. בכיור היו שלוש כוסות עם שאריות קפה מרקיב, ועל השיש צעדו נחילי נמלים שהגיחו מחור קטן בקיר, לעבר גרגרי סוכר נשכחים.

״יצחק, מה עם המנקות והאוכל? מה קורה, עוד מעט יגיעו מנחמים. שלח מישהו שיביא אותן כבר.״

״כן, אפי.״

אפי הניח את תיק העור שלו על השידה בכניסה והתיישב ליד תמרה על הספה החומה שהכירו כל כך טוב. תמרה בכתה. הוא הניח עליה יד וחיבק אותה. האקדח שהסתיר תחת חולצתו שרט אותה. היא לא התפלאה, היא כבר רגילה, שנים שאח שלה מסתובב עם אקדח.

״אל תבכי, נשמה שלי, אל תבכי. אלה החיים, מעפר באנו ואל עפר נשוב. אני אוהב אותך, אחות.״ הוא התרומם, נשק לראשה ופנה לכיוון המסדרון. הוא נכנס בדלת הראשונה מתוך שתיים בצד ימין. הוא מייד הריח את הריח המוכר של ריקבון מהול באבק, שהשיב אותו באחת לילדותו. משני צידי החדר עמדו מיטות עץ ישנות, ולצד כל אחת שידת מגירות מפורמייקה מתפוררת. אפי ניגש למיטה הימנית והזיז אותה. הוא ספר עשר מרצפות מהדלת ונקש על מרצפה מספר אחת־עשרה, הצמודה לקיר. צידה הימני התרומם מעט, הוא שלף סכין קפיץ מכיסו והרים אותה. מתחתיה, בתוך שקית ניילון, היה ספרון קטן כחול. הוא קרע את עטיפת הניילון ופתח אותו בעמוד הראשון. בכתב ילדותי אך ברור ומסודר, בצבע כחול, אפי הגבר קרא את אפי הילד. הוא הצליח לראות אותו, להתבונן בו, להרגיש אותו, להיזכר.

15.3.1996

היום בבית ספר המורה קראה לי לשיחה אישית. היא רצתה לדעת אך עוברת עלי השנה החדשה. אמרתי לה שהכול בסדר. היא שאלה אך בבית ואמרתי לה שהכול בסדר. לא הצלחתי להסתכל לה בעינאים שדיברתי. היא אמרה לי שאני תלמיד מצתיין ודוגמה לכל התלמידים אך ילד שרוצה בסוף מצליח ושזה מדהים בעינאה אך ילד שעלה לארץ רק לפני פחות משש שנים מוביל את הכיתה בציונים. היא אמרה לי שהיא הייתה שמחה אם הייתי משתתף יותר בשיעורים ומדבר קצת. היא שאלה אם יש לי חברים ושאמרתי לה שהחברים היחידים שלי הם מהשכונה היא אמרה לי להיות יותר חברותי. היא לא מבינה שאני לא רוצה חברים חדשים ובטח לא מהכיתה. מה לי ולהם? חוץ מזה אפילו לחברים מהשכונה אני לא נותן להיכנס אלי הביתה. אף פעם לא היה אצלי חבר. היא שאלה אותי מה שלום ההורים ושאמרתי לה שאבא לא עובד כי הוא חולה היא ביקשה לדעת עוד אבל שתקתי. היא סיפרה לי שגם היא הייתה פעם עולה חדשה ושהיא עלתה לבד ושכל המשפחה שלה מתה בשואה ושמה שהחזיק אותה כל השנים זה יומן שהיא עדיין כותבת. היא סיפרה לי שמאז שהיא למדה לכתוב בעברית לפני כמעט חמישים שנה היא גומרת לרשום חוברת אחת בשנה. היא אמרה לי שכדיי לי לרשום יומן בעצמי. היא אמרה שיש לי כישרון כתיבה גדול מאוד ושכדיי לי לפתח אותו. בהתחלה חשבתי שזה רעיון מטומטם אבל בדרך הביתה החלתטי לנסות. בבית אבא בסלון כרגיל שכב על הספה החומה. לקחנו את הספה מהדירה של שרה השכנה הזקנה שמתה בחורף האחרון. הילדים שלה פינו את הדירה אחרי השבעה והציעו לנו אותה במתנה. בהתחלה אמא לא רצתה שונה מתנות יחיה היא אמרה אבל אחרי שהם אמרו לה כמה אמא שלהם אהבה אותה ושהיא הייתה רוצה לתת לה את הספה אמא הסכימה. אמא תמיד אומרת שהספה כבר גמורה ושהיא מלאה בכתמים. לדעתי הכתמים החומים על הספה הם דבקא יפים. הדבר היחיד שמפריע לי בספה הם החורים השחורים הקטנים שאבא משאיר עם הסיגריה שהוא נרדם. אבל אני לא כועס עליו כי כואב לו והוא עייף באמת.

אפי נזכר בפעם שאבא שלו נרדם על הספה והסיגריה שהחזיק נפלה על הבגדים שלו ושרפה אותו, וסגר את היומן. הוא זוכר את הצרחה ששמע כשאביו התעורר בצעקה והעיף את הסיגריה על השטיח. כשהוא רץ לשירותים לשטוף את הכווייה, השטיח התחיל להישרף. אפי מילא קנקן מים וכיבה את השריפה. הוא זרק את השטיח לפח, ובעצת אביו, סיפר לאימו שהוא ניקה את הבית ובטעות שפך אקונומיקה על השטיח. היא לא האמינה לו. אפי פתח שוב את היומן והמשיך לקרוא.

שאמא לא מאמינה היא אומרת לי להביא את החגורה. הכי אני שונה את החגורה. אני תמיד מתחנן ממנה שתוותר לי אבל היא אף פעם לא מסקימה. שהיא גומרת איתי אני הולך לחדר על קצות העצבאות כי הרגליים שורפות לי. בפעם שזרקנו את השטיח קיבלתי עשר על כל רגל אבל יש גם עברות שאפשר לקבל עליהם עשרים למשל אם לקחתי לאמא כסף מהמחבוא. אני לא אוהב את אמא שהיא ככה מסריחה מאלכוהול ומפחידה. זאת לא אמא שלי. אמא שלי אוהבת אותי ודואגת לי. אחרי שאמא נרגעת אנחנו שוכבים על הספה מחובקים ורואים טלוויזיה. אמא מלטפת אותי ואני מתפלל שזותי הפעם האחרונה. אני אוהב אותה.

 *המשך הפרק זמין בספר המלא*