שלהבות הפרדס - המלך האסור

בראשית

שמיים וארץ. אור וחושך. יום ולילה.

   בני אדם לוקחים את הדברים הללו כמובנים מאליהם. איש לא נתקף חרדה בראותו את השמש שוקעת מעבר לאופק, כולם יודעים בוודאות תמוהה להביט למזרח ולצפות לזריחה נוספת, לשחר של יום חדש.

   אבל הם טועים.

   הם לא יודעים שאם לא יילחמו בחשיכה, העלטה עלולה להפוך נצחית. הארץ תידום, השמיים ישחירו, החושך ינצח והלילה ימשול בכיפה.

   למזלם של בני האדם, הם לא רק חומר מוצק וגשמי, בתוכם בוערת נשמה שמיימית, נר קטן ששלהבתו מאירה את העלטה. כל העולם מתקיים בזכות אותם נרות פשוטים, נשמות טובות שחפצות להאיר.

   אך מחוץ לטווח ראיית האנושות, ישנן שלהבות נוספות, מתרוצצות ביערות. תוקפות את החשיכה במקום מעוזה, נאבקות באפילה במלחמה סודית.

   מלכים ונביאים, מנהיגים וגיבורים,

השַׁלְהֶבֶתְיָה – השלהבות התנ"כיות.

   אנשים חושבים שלחשיכה אין פנים או גוף, הם עיוורים לאלו המסתתרים בחושך, אך יצורי האפילה צופים בהם מעבר לפרגוד. וכששער השאול נפתח והמחסום נפרץ, כשהחושך והמוות פלשו אל ארץ האור והחיים, הרשע והטירוף שהפיצו כילה עיוורים ופיקחים כאחד.

   אמנם, השלהבות השיבו את אורו של עולם בתום קרב גבורה אדיר ומדמם, אך לאחר שהותירו שובל של אפר, הרס וחורבן בלתי נתפסים, יצורי האופל המובסים נסוגו לצללים. הם משקיפים ממחבואם על השמש הדועכת, מלקקים את פצעיהם ומתחזקים, אוגרים כוחות למלחמה הבאה.

   אך הפעם כמה ממגיני גן עדן לא יחכו למתקפת הגיהינום, הם יכו ראשונים, יערפו את ראש הנחש.

   וכך בחשאי, מבלי לקבל את ברכת המנהיגים, הם יצאו לדרך.

   נסיך צעיר, מלווה בלוחם נאמן ונביא מתחיל,

יצאו לצוד את מלך השדים.

1

כבלי ברזל

שני צדדים של אותו השולחן, אך ההבדל הוא שמיים וארץ.

שלמה

 

מלכא

   שלמה ישב בחושך. כבול ולכוד.

   פניו כוסו בשק שחור, רגליו היו אזוקות לרגלי כיסא מתכת קשיח וקר, וידיו נכבלו באכזריות מאחורי גבו באזיקי ברזל.

   זו הייתה תקלה בתוכנית, פרט שהוא לא לקח בחשבון. שלמה לא תכנן להיתפס כלל, אך תוכנית הגיבוי שלו הייתה תלויה בכך שיוכל לראות את הידיים שלו.

   זה נכון שבדרך כלל אנשי אבטחה לא מתייחסים לילדים בברוטליות כזו, אך המקום הזה שמור ורגיש במיוחד, היה עליו לצפות את זה. אם לא יצליח להיחלץ מהמצב בדיבורים, כמו שהוא אוהב, הוא עלול להיכלא כאן למשך שנים, או גרוע מזה – להיות מסולק מהפרדס. שלא לדבר על המשימה היומרנית שלו שתלך לאבדון.

   זו הייתה שטות מוחלטת, הוא חשב לעצמו בלחץ, משימת התאבדות.

הוא היה צריך להקשיב לאמא שלו, שאמרה לו לא לעשות שטויות בבית הספר החדש. אם הייתה יודעת במה הוא הסתבך... במה הוא מנסה להסתבך...

   טריקת דלת חזקה קטעה את הרהוריו. החוקר שנכנס היה אדם כבד גוף, שלמה יכול היה לקבוע זאת על פי צליל הכורסה שנאנקה תחת משקלו.

   "איך קוראים לך?" שאל החוקר בקול נמוך ויבש.

   "שלמה מלכא. אני מעוניין לדבר עם מנהל המתחם." ליבו הלם בפראות, אך קולו היה רגוע לחלוטין. חשוב לשדר ביטחון עצמי בניהול משא ומתן.

   "ובכן, שלמה מלכא, זהו יום המזל שלך. אתה מדבר איתו." ענה מנהל המתחם. "נכנסת בלי הזמנה לשטח שלי, אני לא יודע מי שלח אותך, אבל הוא לא יעזור לך כאן. בשביל מי אתה עובד? המודיעין הסיני? הרוסי? אם. איי. 6? מוסד?"

   "מוסד? עדיין לא..." צחק שלמה, "אני רק בן שלוש עשרה, אני סתם ילד, אתה יכול להסיר את הסחבה הזו ולראות בעצמך..."

   "אני אוותר. איך הצלחת לחדור לכאן?"

   "זה היה הרבה יותר קל משנדמה לך, אתם בהחלט צריכים לעבות את האבטחה..."

   "ואתה מצפה שאאמין ש'סתם ילד' יכול לפלוש לבדו לבסיס הממשלתי השמור ביותר בעולם?"

   "אדוני, בוא נפסיק להעמיד פנים," גער בו הילד. "הבסיס הזה אמנם מוגן וממומן על ידי ממשלת ארצות הברית, אך בפועל הארגון שלכם הוא לא גורם ממשלתי." הוא עצר כדי לתת לאיש שלפניו הזדמנות למחות, אך מנהל המתחם שתק. "כל אזור חמישים ואחד מבוסס על שקר אחד גדול." המשיך שלמה, "האם הם עדיין מאמינים שם בבית הלבן לקשקושי שכל על עב"מים וחוצנים? הם באמת חושבים שמה שטמון כאן בכספות זה גופות של חייזרים?"

   האיש קם ממקומו באחת.

   "מי אתה, ילד?"

   "אמרתי לך, שלמה מלכא. איפה החברים שלי?"

   "הם במקום בטוח. אני ממליץ לך לשתף פעולה כמוהם, הם סיפרו הכול."

   "אז איך זה שאתה לא יודע כלום?"

   שלמה שמע את האיש עוקף את השולחן ביניהם ופוסע לעברו. "אם אתה כן יודע כל כך הרבה, ילד, אולי תספר לי מה יש בכספות?" הוא שאל בקול מתוח ומסוכן.

   שלמה כחכח בגרונו. עכשיו ניגשנו לעסקים. "הרבה פריטים אקזוטיים. יצורים שלא אמורים להתקיים, מפלצות ששייכות לסיפורי אגדות, אבל הדבר הכי חשוב שאתם שומרים פה, העיסוק המרכזי שלכם הוא – שדים."

   האיש הביט בו מקרוב, שלמה יכול היה לשמוע את הנשימות הכבדות שלו. "אתה יודע יותר מדי. לא הגעת לכאן כדי לרגל."

   "אתה צודק, הגעתי לעשות קניות. הורד את השק מהפנים שלי, ונוכל להתחיל להתמקח על מחיר."

   הוא לא משקר. כדי שיהיה בעמדה מכובדת לניהול משא ומתן, הוא צריך להיפטר מהשק והאזיקים הללו. את השק יסיר מנהל המתחם, אך מהאזיקים ייפטר בעצמו, ברגע שיוכל להביט באצבעותיו.

   "אתה לא ילד. אתה אחד מהם..." צליל של פחד התגנב לקולו של האיש.

   "אתה חושד שאני שד? נו באמת, כל הקירות בבסיס הזה עשויים עופרת טהורה."

   "אבל שְׂעִירִים לא יתנו לזה לעצור אותם, נכון?"

   שלמה שמע צליל מתכתי של אקדח נטען שוודאי כוון אליו. זה לא מתקדם למקום טוב. אם האיש הזה יחליט שהוא שד, הוא עלול לחורר אותו בקליעי עופרת טהורה שנוצרו נגד שדים, אך יביאו למותו כמו כל בן תמותה רגיל.

   "אתה יכול לבדוק את זה בקלות," הוא אמר בקול שניסה להישמע רגוע. "פשוט שפוך עליי מים. אתה יודע, שדים לא יכולים לסבול מגע של מים."

   "אני לא צריך שתגיד לי, ילד! נלחמתי בשדים עוד כשהיית ב–"

   "בשמיים, משחק עם מלאכים. כפי שאמרת, אני רק ילד. אתה יכול לוודא את זה."

   'ספלאאשש!'

   שלמה נרטב מכף רגל ועד ראש. השק הוסר באחת מעל ראשו. שיער המסופר בקפידה טפטף, ועיניו החשופות מצמצו בכעס, מנסות למחות את הנוזל הדביק.

   "אמרנו מים! לא מיץ אשכוליות! גם בני אדם לא יכולים לסבול את הנוזל הזה!"

   האיש הגברתן חייך והניח את הקנקן הריק על שולחן מתכת עמוס בניירת. פניו היו פחות מאיימות מקולו. הוא נראה בגיל שישים בערך, אך בכושר מעולה לגילו.

פניו היו נאות, הצלקת העמוקה על הלחי הימנית לא גרעה ממראהו, היא נחרטה על פניו כמו מדליית כבוד.

   שלמה הבחין במראה ענקית על פני הקיר מאחוריו. כנראה מראה דו - כיוונית, מראה מצד אחד, וזכוכית שקופה מהצד השני. טיפוסי לחדרי חקירות, אבל גם הכרטיס שלו לחופש...

   "האמת, אתה לא נראה בן שלוש עשרה..." אמר האיש בשעשוע.

   "אני יודע... כולם אומרים לי את זה..." הוא סובב את ראשו והתרכז בהשתקפותו במראה, בטבעת הזהב שנצצה על אצבע ידו הכבולה מאחורי גבו. הוא הצליח לקרוא את האותיות הקטנות שעל הטבעת, יש לו ראייה מעולה. "שחרר אותי ואת החברים שלי, ונוכל לדבר על עסקים כמו בני אדם מתורבתים."

   "אתה לא בעמדה לנהל משא ומתן..." גיחך האיש.

   האותיות החקוקות על הטבעת נקלטו בעיניו וזהרו בתגובה. אבן הספיר המשוננת שקבועה בה חיממה את הטבעת, מזמזמת ואוגרת אנרגיה שמיימית.

   "בינתיים..." הוא ענה ושחרר את העוצמה שנאגרה בכף ידו.

   הבזק אור זהוב מסמא מילא את החדר יחד עם צליל מהדהד של מתכת מנותצת. שלמה התרומם באחת בעוד האזיקים נקרעים ממנו, והחווה בידו לעבר החוקר המבועת. שרשרת זהב ענקית נורתה מהטבעת בהבזק אור כחול, ונכרכה סביב גופו של האיש הגברתן חסר האונים. שלמה צעד קדימה והניף את ידו לכיוון הכיסא שבו ישב עד לפני רגע. החוקר הועף אל כיסא המתכת של הנחקר, כבלי הזהב הזוהרים מתלפפים סביב האלומיניום הקר, כובלים אותו בישיבה.

   "האם עכשיו אני בעמדה לשאת ולתת?" שאל שלמה בחיוך ממזרי בעודו מתיישב על הכורסה הרחבה שעל יד שולחן החקירות. "שני צדדים של אותו השולחן, אך ההבדל הוא שמיים וארץ..."

   "אתה שלהבתיה!" פלט האיש ההמום, "שלחו אותך מפַּרְדֵס עֵדֶן..."

   שלמה לא ענה. הוא העדיף לא לשקר כשאין צורך, וגם אם החלק הראשון נכון, השני לא מדויק.

   אף אחד לא שלח אותו. המשימה המסוכנת הזו היא מיוזמתו בלבד, אפילו את שני החברים שלו הוא נאלץ לשכנע. בעיקר את יוני שוודאי יושב בחדר הסמוך ומתעקש לשמור על זכות השתיקה. אחיו התאום בני, שכנראה נחלץ מהאזיקים עוד לפני שהספיק השומר לומר 'הארי הודיני', לא דרש שום שכנוע מיוחד לעבור על החוקים. הוא היה נלהב בדיוק כמו שלמה עצמו.

   הוא הרפה את אגרופו הקמוץ, משחרר את הכוח המשכר שאחז בידו, והשרשרת בותקה מעל גופו של האיש ונבלעה חזרה בטבעת.

   "מצטער על זה, הגזמתי קצת... פשוט, האנשים שלך הידקו את האזיקים ממש חזק וכואב..." התנצל שלמה וקם.

   "שטויות," נופף האיש בידו לביטול. "לעולם לא הייתי כולא אותך כאן אם הייתי יודע מי שלח אותך, מגיני גן עדן לא ביקרו כאן כבר שנים, והם מעולם לא שלחו ילד... למה לא תיאמתם מראש?" שאל מנהל המתחם בפליאה.

   "אני כאן בשליחות סודית ביותר. לאיש אסור לדעת." ענה שלמה בטון רשמי. "יש לי רשימת קניות, בבקשה תאמר לי באילו פריטים אתם מחזיקים."

   הוא הושיט לאיש רשימה כתובה בכתב יד ורטובה ממיץ אשכוליות.

   "אתה לא רוצה שאשחרר את החברים שלך קודם? נוכל לשבת במשרד שלי ולדבר על מחיר."

   שלמה התלבט מעט והשיב בשלילה. משא ומתן זו המומחיות שלו. החברים שלו מוכשרים בתחומם, אבל הם עלולים להפריע.

   "אין צורך," הוא אמר, "המחיר הוא אחת מהחרבות שחברי נושא עימו, חרב עשויה עופרת כסופה שחושלה בלב הפרדס. לא תמצא נשק טוב יותר נגד שדים."

   "יפה מאוד, אבל לא מספיק... חתיכת רשימה יש לך פה...." השיב האיש, ניצוץ סקרן בעיניו, "מה זה אדני הסודה?"

   "אַדְנֵי הַשׇדֶה." תיקן שלמה, "אתם מכנים אותם יֵיטׅי, או בּׅיגְפוּט, תלוי במיקום כמובן..."

   "אהה.. אני מבין... ומה עוד? טופר של ענק, דם סַלׇמַנדְרׇה, ארס שׇׂרׇף מעופף, נוצה של עוף חול... ברצינות? אה, וכמובן – אבקת קרן שדים...."

האיש החסון חייך, שילב ידיים, והביט בו בעיון, "מה אתם הולכים לעשות עם כל השפע הנדיר הזה?"

 

   שלמה בלע את רוקו והשיב מבט חתום.

   הוא רצה לענות, זה יהיה כל כך כיף לראות את הבעת פניו של האיש כשיחשוף את השליחות שלהם, המשימה הכי מגניבה ומסוכנת בהיסטוריה של תלמידי הפרדס.

   אבל אסור לו.

   זה חייב להישמר כסוד מוחלט.

   לאיש אסור לדעת שהם צדים את מלך השדים.

2

ילד מסכן וחכם

צריך שיהיה לך עבר כדי שתוכל ליצור עתיד טוב.

ג'ד

 

 ג'ד

   קוראים לי גֶ'ד איינשטיין. או שלא.

   אני בן חמש עשרה. כנראה.

   יש לי סיבה לחשוב שזה השם שלי, אבל היא לא ודאית. לגבי הגיל, מדובר בלא יותר מניחוש מושכל.

   סיפור מבלבל, אה? תחשבו איך אני מרגיש, כשלסיפור שלי אין התחלה, או לפחות התחלה שיודעת מי אני. זו הקללה שלי – אני אף אחד. אין לי שום סיפור. אני מקולל.

   בכל פעם שניסיתי להתקבל לעבודה כלשהי, הקללה שלי צחקה מולי באכזריות, כובלת אותי לחיי אומללות נצחית.

   נוסח השאלה קצת שונה בין עבודה לעבודה, או יותר נכון בין אדם לאדם. כשישבתי מול עובדת סוציאלית במשרד הרווחה וביקשתי לדעת על חוקי העסקת קטינים בניו יורק, היא נשענה לאחור על הכורסה שלה ואמרה לי את המשפט שממנו פחדתי – 'ספר לי על עצמך'.

טוב, לפעמים זה בא בצורה בוטה. בדרך שמערערת את שרידי הביטחון העצמי שאולי עוד נותר לי. למשל, ראיון העבודה הלא רשמי והקצר שערכתי אצל אחראי המשמרת העצבני במקדונלד'ס, כשניסיתי להתקבל לתפקיד הנחשק של נער האשפה. הוא הגיב בשלוש מילים קצרות, קולעות, ומכאיבות – 'מי אתה, ילד?'

   מי אני?

   אני ג'ד איינשטיין.

   זה כל מה שאני יודע. סוף הסיפור. ואני בטוח שתסכימו איתי, זה לא סיפור מרשים במיוחד.

   זה בדרך כלל מסתיים שם. אף אדם שפוי לא יעסיק ילד בן חמש עשרה שלא מוכן לספר על עצמו כלום, ועוד ללא אישור מההורים. החוק מגביל העסקת קטינים, מה שהופך את ההישרדות שלי למסובכת עוד יותר. לא עוזרת כמובן העובדה שאני נראה קטן מכפי גילי בשנתיים בערך, אם אני באמת בן חמש עשרה. אישה אחת שראתה אותי מסתובב בטיילת על יד הים בשעת לילה לא כל כך מאוחרת, גרמה לי לפקפק בכך. היא שאלה אותי איפה ההורים שלי, ואיך הם נותנים לילד בן שתים עשרה לשוטט כך לבדו באמצע הלילה.

   הבעיה היא שזה לא תמיד מסתכם בכך. לפעמים אנשים מסיקים – בהגיון מסוים יש לומר, שאם אני מסתיר את העבר שלי, כנראה יש לי רקורד פלילי. העובדת הסוציאלית חמורת הסבר הציעה לי להסגיר את עצמי למשטרה בתיווכה, ולסגור את העניין בשלום. אחראי המשמרת העצבני במקדונלד'ס לא הלך סחור סחור, והזמין את המשטרה בעצמו.

   בשני המקרים, קצין משטרה ענק ומפחיד הופיע משום מקום, קצין מסוים שנדבק אליי כמו צל אפל. לא ניסיתי להתווכח איתו כשהוא פקד עליי לעזוב את המקום ולעולם לא לחזור, כבר למדתי שאסור להתעסק עם הקצין אלפא.

   שמעתי אנשים שאומרים שהם ישמחו להתנתק מהכול, לאתחל את המוח, ולהתחיל חיים חדשים. בלי מחויבות, בלי מקובעות מחשבתית, בלי משקעי עבר, בקיצור – להיות חופשי ומאושר.

   אני עשיתי את זה. לא מבחירה, נראה לי, אבל אני חופשי לחלוטין. לגבי הקטע של המאושר, ובכן, אני לא יודע...

   כנראה צריך שיהיה לך עבר כדי שתוכל ליצור עתיד טוב. אני מקווה שצברתי מספיק עבר כדי להתחיל לחיות.

   איפה העבר שלי מתחיל? תשמעו את הסיפור שלי ותבינו לבד. כן, הוא לא נשמע אמין במיוחד, אני מודה שגם אני לא הייתי קונה סיפורי סבתא כאלה, אבל מופרך ונדוש ככל שישמע, זה מה שקרה באמת.

   הדבר הראשון שאני זוכר הוא כאב. כאב חד ומפלח במרכז תחתית החזה. שלחתי יד ומיששתי את החזה בבהילות. היד נענתה בקושי, כולה רחשה בעקצוצים עמומים שהעידו שהיא בתנוחה הזו כבר זמן רב. החזה היה רטוב, כמו רוב הגוף שלי. החולצה הייתה קרועה בדיוק מעל מקור הכאב.

   נשמתי נשימה עמוקה כדי להתעורר מהחלום המפחיד שחלמתי לפני רגע, אבל זו הייתה טעות. הכאב הפועם במרכז תחתית החזה זינק אל כל חלקי גופי. הרגשתי שאני נחנק והשתוללתי, אך במקום לנשום אוויר צלול, הריאות שלי נשטפו במי מלח עכורים. מי ים נכנסו לי לעיניים, שורפים ומטשטשים עוד יותר את שדה הראייה שלי. ראשי שקע אל מתחת למים, מה שגרם לי להיכנס לפאניקה מוחלטת. נופפתי בידיים בפראות ונאחזתי בחבלים העבים שהתלפפו סביבי.

   פקחתי עיניים סוף סוף, אך עדיין לא ראיתי. לא שלא ראיתי כלום, הבחנתי בחבלים שהסתבכתי בהם, חבלים עבים מכוסים אצות ים, יכולתי לראות סירות מנוע צפות לידי, רציף עץ צר שחודר אל המים, אך הכול היה מטושטש. שמתי לב שרגליי בוטשות במים ברפלקס הישרדות.

   מעולה. לפחות אני יודע לשחות. השתחררתי מסבך החבלים שהציפו את ראשי מעל המים בזמן שהייתי מחוסר הכרה, ושחיתי לעבר עמודי העץ החלקלקים שהחזיקו את המזח הקטן. אין שום סיכוי שאצליח לטפס, אך למזלי סולם עץ ירד אל קו המים, ממש לידי.

   גם הטיפוס עליו היה קשה, הרגשתי כאילו אני מנסה לכבוש את פסגת הר האוורסט, נאבק בשרירים עייפים ובחוסר חמצן, אך לבסוף הגעתי למעלה וכשלתי אל החוף.

   זו הייתה טיילת צרה עם שביל ריצה סלול ועצים נטועים מצידה השני.   זה לא היה חוף רגיל, המים שירקתי לפני רגע היו מעופשים ומלאי רפש,   זה נראה כמו אזור אסור לשחייה. מגדלים מטושטשים חסמו את שדה ראייתי, ומאחוריי השתרע מקווה מים כחול אפרפר שבניינים ניצבו גם מעברו השני.

   מיששתי את החזה הדואב, אך הוא היה שלם וללא כל פגע הנראה לעין. הכאב שכך מעט, אך עדיין פעם בקצב מהדהד.

   כמה פרצופים מטושטשים נעצרו לידי ובהו בי. כנראה הפרעתי להם בריצת הבוקר. המשכתי ללכת בטיילת בצעדים איטיים, משתדל ללכת בקו ישר. שפשפתי את עיניי בחוזקה, אך הן נותרו מקולקלות וחסרות תועלת. כנראה היו לי משקפיים ואיבדתי אותם. מיששתי את הכיסים ומצאתי משקפיים בכיס הימני. הם היו בעלי מסגרת תכלת כהה מרובעת עם קצוות עגלגלים, וידיות וגשר מוזהבים. הרכבתי אותם והעולם התבהר והכאב עומעם. רציתי לבחון את העולם סביבי, אך בכיס השמאלי היו עוד שני פריטים. הוצאתי אותם ובחנתי אותם בפליאה.

   מטבע של רבע דולר שבמבט שני התברר כמזויף. על שני הצדדים הופיע הנשר האמריקאי, כנראה תוצר של חנות טריקים זולה, מטבע שנועד לרמות בהתערבויות. החפץ השני היה שבר פלסטיק שחור שטוח עם תמונה של ילד חיוור, שלא נכתב עליו דבר מלבד שתי מילים מודפסות בלבן.

   'ג'ד איינשטיין'.

   זה נראה כמו חתיכה מתעודת זהות או רישיון נהיגה, מה הוא עושה אצלי? ג'ד איינשטיין? מי זה הילד הזה? ניסיתי להיזכר ממי קיבלתי את הכרטיס המוזר, אבל לא היה לי מושג. אולי עדיף שאדחה את זה לאחר כך, קודם כדאי שאבין היכן אני.

   המבנה המשושה שניצב לפניי עוצב בצורה משונה מכדי להיות בית רגיל, ועל הקיר הופיעו מילים בולטות, 'מוזיאון המורשת היהודית'.

   מדהים. איך זה עוזר לי? לא שיש לי משהו נגד מוזיאון או יהודים, אני לא יודע עליהם הרבה, אבל לא המוזיאון שלהם הוא שעיצבן אותי. ציפיתי לקבל קצת יותר מידע, אבל על קיר המבנה אפילו לא כתוב איזו עיר זאת. הסתובבתי סביב עצמי בתסכול, משקיף על הנוף שהקיף אותי. אני בעיר עם חוף, מעבר למים ישנה גדה נוספת, כך שמדובר בנהר או מפרץ...

   אי שם, רחוק במפרץ הפתוח, נצצה התשובה לאור השמש. מחודדת ובוהקת בנוגה ירקרק בצורה שאי אפשר לטעות בה.

   פסל החירות. אני בניו יורק סיטי, באי מנהטן. מה לעזאזל אני עושה בניו יורק? אני הרי גר ב...

   המוח שלי שבק חיים. אולי הוא עדיין ספוג במים, כדאי לי להתייבש בתוך קערת אורז, ולהדליק אותו שוב. המשכתי ללכת לאורך הטיילת, מנסה לא להיכנס לפאניקה.

   זה מגוחך, אני יודע איפה אני גר, אני גר עם המשפחה שלי. משפחת....

   דפקתי בפראות על הראש, מנסה להעיר את הכרוב האפרפר וחסר התועלת ששכב אצלי מתחת לגולגולת. התוצאה היחידה הייתה מעט מי מלח שזלגו מהאוזן שלי והציפו אותי בקולות צופרי מכוניות, ציוצי שחפים, ובליל שפות שעלו מעדר תיירים שהתגודדו בהמשך הטיילת.

זה לא תקין. בן אדם אמור לדעת מה שם המשפחה שלו, אבל ככל שחפרתי במוחי המחוק כך החרדה הלכה וגאתה בי.

   אני לא זוכר כלום.

   את השם הפרטי שלי, איך הגעתי לכאן, אירוע כלשהו שקרה לי בעבר, אפס. אני לא זוכר כלום על שום דבר.

   התחלתי לרוץ בשביל בפאניקה, מנסה להתעורר מהחלום המוזר הזה, לחזור אל החיים האמיתיים שלי, אך הרגליים שלי שכאבו מריצה פראית לאחר שלא זזו במשך שעות, הבהירו לי מעבר לכל ספק. זה לא חלום. זה סיוט שהתגשם.

   "היי, ילד! הכול בסדר? למה החולצה שלך קרועה? מישהו תקף אותך?" תיירת מבוגרת עם כובע פרחוני רחב שוליים אחזה בידי. נעצרתי, מתנשף, נותן לה לאחוז בכתפיי בשתי ידיה. בקושי שמתי לב אליה.

   "זה שבע דולר!" שמעתי קול גברי עצבני.

   "אני אשלם על זה! הנה, ילד, תלבש משהו נורמלי. תנשום עמוק." האישה המבוגרת הושיטה לי חולצת טריקו עם שרוול קצר שנטלה מדוכן המזכרות שחבריה התגודדו סביבו. חולצה לבנה, עם כיתוב שחור גדול – 'אנילב עם מילוי מלאניו יורק'. הלב האדמדם קרץ אליי בגיחוך. בטח, אני מת על ניו יורק. בינתיים העיר מספקת חוויה מושלמת. פשטתי את החולצה המכופתרת הקרועה ובגד לבן מוזר ומוכתם בדם, ולבשתי את חולצת התיירים שהייתה גדולה למידותיי. הייתי מודע במעומעם לעשרות זוגות העיניים שננעצות בי, אך לא הרגשתי מבוכה או בושה. למעשה לא היה לי פנאי לשום רגש אחר מלבד חרדה טהורה. מה קורה כאן? מה קרה לי??

   "אמרתי לכם שהעיר שורצת כנופיות פשע! אין להם בושה! לתקוף ככה ילד קטן... הם לקחו ממך כסף, או שזה היה סתם בשביל הכיף? אני אקרא למשטרה!" קראה האישה המזועזעת.

   "תני לחמוד לנשום קצת," גערה בה חברתה. "הוא נראה נורא ואיום!"

   נורא ואיום? איך אני נראה? לא, אין סיכוי...

   הסתערתי בטירוף אל תוך דוכן המזכרות, לקול מחאות המוכר ההמום. זרקתי לכל עבר כוסיות זכוכית מעוטרות, מחזיקי מפתחות של פסל החירות, בובות ולבבות פרווה צמריריים, עד שמצאתי את מה שחיפשתי. מראה קטנה מעוטרת בפסים וכוכבים. מן המראה החזיר לי מבט ילד קטן ומבוהל. הוא היה רזה וחיוור, עם אף קטנטן ושפתיים אדמדמות. השיער שלו היה פרוע ורטוב, אך עדיין ניתן היה להבחין בצבעו החום הבהיר ובגווני הבלונד שנשזרו בו. העיניים הגדולות שלו היו בצבע תכול צלול, בהירה כמו השמיים. הוא נראה כמו אפרוח מרוט על סף התקף חרדה. סף שחציתי ברגע שהבנתי עד כמה המצב שלי גרוע.

   זה היה הילד שהופיע על הכרטיס שהחזקתי בכיס, אך הייתי בטוח בזה לחלוטין. לא ראיתי את הילד הזה בחיים. והילד הזה – הוא אני.

   "היי! לא להתמוטט לי עכשיו!" האישה עם הכובע הפרחוני אחזה בי רגע לפני שנפלתי. "מה קרה, ילד? מי עשה לך את זה?"

   ניסיתי להיזכר, התרכזתי בכל כוחי, אילצתי את מוחי לשחרר את התשובה, אך ברגע שהיא עמדה על קצה לשוני, היא נקטעה על ידי כאב אדיר ובלתי נסבל בחזה. רציתי לצעוק את התשובה שנמלטה ממני בשנייה האחרונה, להפנות אצבע מאשימה אל מי שמחק לי את המוח והרס לי את החיים, אבל מצאתי את עצמי מצביע בשארית כוחי אל הים הכחלחל שהשתרע לימיני, נושא עימו רוח עזה שצרבה את עיניי בשמחה לאיד. איכשהו ידעתי בבירור, לא נפלתי אליו מהטיילת במנהטן, נסחפתי עם הגלים עד לכאן. הים פלט אותי אל היבשה נטול זיכרון.

   "זה הוא..." לחשתי בקול סדוק. "הוא עשה לי את זה." והתעלפתי.

   התעוררתי אל חלום. אל ערפל אכזרי שחנק את תודעתי, מטביע אותה בתוך ים אפל של טירוף ואימה. יללה חדה ומבעיתה ריחפה מעל הגלים, אצורה בשנאה עתיקה שנאגרה במשך עידנים, שולחת חיצים מורעלים היישר אל תוך ליבי. ניסיתי להיאבק, להישאר עם הראש מעל המים, אך הרעל המשתק זחל בעורקיי, משדר לי בקול פוקד שאין להתנגד לו.

   "נשמתך כבולה בידי... רוחך היא רכושי... אתה שלי... הפסק להיאבק...."

   נכנעתי.

   צללתי אל מעמקי האפילה.