שייח' ג'ראח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שייח' ג'ראח
מכר
מאות
עותקים
שייח' ג'ראח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שייח' ג'ראח

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מיכאל בן יאיר (נולד בירושלים ב-1942) הוא משפטן ישראלי. כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט בבית משפט השלום בעכו ובחיפה, בבית המשפט המחוזי בחיפה ולאחר מכן בתל אביב, וכן כשופט בפועל בבית המשפט העליון.

    למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, במסגרת הפנימיה הצבאית. בשנים 1963 - 1961 שירת בצה"ל כקצין ביחידות שדה, ואת שירות המילואים עשה גם בבתי הדין הצבאיים. בוגר לימודי משפטים מאוניברסיטת תל אביב ב-1968. בשנים 1982-1978 כיהן כשופט בית משפט השלום בעכו ובחיפה, בשנים 1987-1982 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, בשנים 1990-1987 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, וב-1990 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט העליון במשך שישה חודשים, וחזר לבית המשפט המחוזי עד שנת 1993. בשנים 1997-1993 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה בממשלת רבין השנייה ולאחריה.

    בחודש מאי 2013 יצא לאור ספרו "שייח' ג'ראח" (הוצאת חרגול), המבוסס על הרצאה שנשא באוניברסיטה העברית. בספר מסביר בן-יאיר את ההשתלשלות ההיסטורית והמשפטית של פינוי שכונת שייח' ג'ראח מיהודיה במלחמת העצמאות ואת שובם של יהודים אחרים, תוך פינוי תושביה הערביים, בשנים האחרונות. בן-יאיר מצביע בספר על הפגמים המוסריים וההשלכות המעשיות של החוקים המאפשרים ליהודים לחזור לשכונה ולתפוס רכוש שכבר זכו עליו בעבר לפיצוי.

    תקציר

    "את הבעיה במזרח ירושלים אי-אפשר לבחון ולפתור לפי דיני קניין פרטיים משום שדיני הקניין הפרטיים יוצרים מציאות מעוולת. יש לבחון את הבעיה בראייה רחבה, בראייה מדינית רחבה, בראייה חברתית רחבה. בסופו של דבר גם עמדות פוליטיות נקבעות על-פי שיקולים מורכבים מאוד, שלפחות חלק מהם שיקולים מוסריים."

    בשכונת שייח' ג'ראח התגוררו לפני מלחמת העצמאות יהודים וערבים. היהודים פונו בתחילת המלחמה, ואף זכו לפיצוי על רכושם שנותר מאחוריהם. במהלך השנים שאחרי 1967 ביקשו והצליחו יהודים לחזור לשכונה ולפנות ערבים מבתים שהתגוררו בהם במשך שנים רבות. הנוכחות היהודית החדשה בשכונה והפעילות סביב פינוי התושבים הערבים יוצרת חיכוכים ומתח רב במקום, ומעוררת באופן נוקב את שאלת הפיצוי על רכוש שנעזב ב-1948, על-ידי יהודים וערבים, משני צידיו של הגבול שנוצר אז.

    פרק ראשון

    א.
    צדק בתנאי מלחמה: חילופי דיור שהתחייבו ממלחמת העצמאות
     
    בינואר 1948 - עוד לפני שהוכרזה המדינה, וכבר היו קרבות - נדרשנו על־ידי 'ההגנה' לפנות את המקום, וכולנו, כל המשפחות באותה שכונה, פונינו והיינו לפליטים. אני זוכר ממש טוב שבמשך חודש ימים התגוררנו באיזשהו בית־ספר, נדמה לי תחכמוני, בחדרים גדולים וארוכים, בתור פליטים. בתקופה הזו, במשך החודש הזה, ראשי בתי האב, בתיאום עם 'ההגנה' ועם המוסדות הלאומיים - זה היה לפני הכרזת המדינה - קיבלו בתים חלופיים במערב ירושלים, בשכונות המערביות של ירושלים שפונו על־ידי ערבים: בטלביה, בקטמון. אנחנו קיבלנו שתי דירות בשייח' באדר, שייח' באדר זה שכונת רוממה של היום. קיבלנו שתי דירות במקום שלוש הדירות שהיו לנו, וחנות אחת במקום שתי החנויות שהיו לנו. אנחנו קיבלנו את זה לבעלותנו. לימים, כאשר עברנו לתל־אביב, מכרנו את שתי הדירות ואת החנות, והתמורה נשארה בידינו. אבל אנחנו לא היינו היחידים. כל מי שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק - את זה אני זוכר היטב ואני גם יודע - קיבל בית חלופי. יש לי בן דוד, שהיום נמצא בבית־אבות, שקיבל בית בקטמון. בית, אגב, שלימים השווי שלו, הערך שלו, לא יסולא בפז. בוודאי כך לגבי בתים בטלביה. וגם במקומות אחרים. מדובר בבתים ערביים שהיו פנויים - התושבים הערביים שהתגוררו בהם ברחו: כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה, כך הם ברחו ממערב העיר מזרחה. אגב, לא ויתרנו באופן פורמלי על הרכוש הקודם, שהיה בשכונת שמעון הצדיק. קיבלנו רכוש באופן פורמלי אבל לא ויתרנו על הקודם באופן פורמלי.
    מה שאני רוצה להגיד זה שכל מי שעזב את השכונה קיבל דיור חלופי. בדיוק כפי שערבים שעזבו את השכונות במערב העיר וברחו מזרחה השתכנו באותם בתים שאנחנו פינינו. כיום מתגוררים באותם בתים תושבים ערבים. אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים באנו לבקר בבית שגרנו בו בשכונת שמעון הצדיק. הקומה השלישית שלו כבר הייתה קטומה, והדיירים מאוד־מאוד חששו. הרגענו אותם ואמרנו להם: אין לכם מה לדאוג,  הבית הזה הוא שלכם. תתגוררו כאן, זה בית שלכם. הם, אגב, פליטים לא משכונות מערביות של ירושלים, אלא ממקומות אחרים בארץ, והם מתגוררים בבית הזה מאז ועד היום. זה היה המצב.
    אם אפשר בכלל לדבר על צדק בתנאי מלחמה - אלה שני דברים שלא הולכים יחד - אז נדמה לי שאפשר לומר שמה שקרה שם מקיים את זה. המציאות יצרה מצב שכל יהודי שעזב את ביתו במזרח העיר קיבל דיור חלופי במערבה, וכל ערבי שעזב את מערב העיר קיבל דיור חלופי במזרחה, או במקומות אחרים. יש כאלה שלא נשארו במזרח העיר אלא הרחיקו נדוד מזרחה, אפילו לממלכת ירדן. אבל מי שבא להתגורר במזרח העיר והיה פליט - ערבי שהיה פליט ממערב ירושלים או מאזור אחר בארץ ובא להתגורר בשכונות היהודיות במזרח העיר - בא להתגורר שם משום שהוא איבד את ביתו, כפי שהיהודים שאיבדו את ביתם במזרח העיר קיבלו בתים וקיבלו דירות של ערבים במערב ירושלים. ולכן, אם אפשר לדבר על עשיית צדק בתנאי מלחמה אז זה המצב. והרי אי־אפשר לדבר על סידור של אחד לאחד, סידור חלופי של אחד לאחד. בתנאי מלחמה אי־אפשר לבדוק דברים כאלה. גם לא בודקים שווי. למשל, אנחנו קיבלנו שתי דירות וחנות במקום שלוש דירות ושתי חנויות, אבל זה אזור אחר, אז אי־אפשר לדבר על שווי בכלל. יתרה מכך, אפשר לקבוע במידה רבה של סבירות שמספר הנכסים הפלסטיניים שננטשו במערב העיר גבוה ממספר הנכסים היהודיים שננטשו במזרחה, וששווי הנכסים הנטושים בטלביה, בממילא, בקטמון, בבקעה ובשייח' באדר (רוממה) היה גבוה משווי הנכסים היהודיים הנטושים בשייח' ג'ראח.
    מכל מקום, המצב הוא שאם יש סידור של דיור חלופי, הייתי אומר שזו מין עשיית צדק בתנאי מלחמה. המציאות יצרה את המצב הזה, ואנחנו חיינו עם המציאות הזאת עד 1967, עד אחרי מלחמת ששת הימים.

    מיכאל בן יאיר (נולד בירושלים ב-1942) הוא משפטן ישראלי. כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט בבית משפט השלום בעכו ובחיפה, בבית המשפט המחוזי בחיפה ולאחר מכן בתל אביב, וכן כשופט בפועל בבית המשפט העליון.

    למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, במסגרת הפנימיה הצבאית. בשנים 1963 - 1961 שירת בצה"ל כקצין ביחידות שדה, ואת שירות המילואים עשה גם בבתי הדין הצבאיים. בוגר לימודי משפטים מאוניברסיטת תל אביב ב-1968. בשנים 1982-1978 כיהן כשופט בית משפט השלום בעכו ובחיפה, בשנים 1987-1982 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, בשנים 1990-1987 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, וב-1990 כיהן בתפקיד שופט בית המשפט העליון במשך שישה חודשים, וחזר לבית המשפט המחוזי עד שנת 1993. בשנים 1997-1993 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה בממשלת רבין השנייה ולאחריה.

    בחודש מאי 2013 יצא לאור ספרו "שייח' ג'ראח" (הוצאת חרגול), המבוסס על הרצאה שנשא באוניברסיטה העברית. בספר מסביר בן-יאיר את ההשתלשלות ההיסטורית והמשפטית של פינוי שכונת שייח' ג'ראח מיהודיה במלחמת העצמאות ואת שובם של יהודים אחרים, תוך פינוי תושביה הערביים, בשנים האחרונות. בן-יאיר מצביע בספר על הפגמים המוסריים וההשלכות המעשיות של החוקים המאפשרים ליהודים לחזור לשכונה ולתפוס רכוש שכבר זכו עליו בעבר לפיצוי.

    עוד על הספר

    שייח' ג'ראח מיכאל בן יאיר

    א.
    צדק בתנאי מלחמה: חילופי דיור שהתחייבו ממלחמת העצמאות
     
    בינואר 1948 - עוד לפני שהוכרזה המדינה, וכבר היו קרבות - נדרשנו על־ידי 'ההגנה' לפנות את המקום, וכולנו, כל המשפחות באותה שכונה, פונינו והיינו לפליטים. אני זוכר ממש טוב שבמשך חודש ימים התגוררנו באיזשהו בית־ספר, נדמה לי תחכמוני, בחדרים גדולים וארוכים, בתור פליטים. בתקופה הזו, במשך החודש הזה, ראשי בתי האב, בתיאום עם 'ההגנה' ועם המוסדות הלאומיים - זה היה לפני הכרזת המדינה - קיבלו בתים חלופיים במערב ירושלים, בשכונות המערביות של ירושלים שפונו על־ידי ערבים: בטלביה, בקטמון. אנחנו קיבלנו שתי דירות בשייח' באדר, שייח' באדר זה שכונת רוממה של היום. קיבלנו שתי דירות במקום שלוש הדירות שהיו לנו, וחנות אחת במקום שתי החנויות שהיו לנו. אנחנו קיבלנו את זה לבעלותנו. לימים, כאשר עברנו לתל־אביב, מכרנו את שתי הדירות ואת החנות, והתמורה נשארה בידינו. אבל אנחנו לא היינו היחידים. כל מי שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק - את זה אני זוכר היטב ואני גם יודע - קיבל בית חלופי. יש לי בן דוד, שהיום נמצא בבית־אבות, שקיבל בית בקטמון. בית, אגב, שלימים השווי שלו, הערך שלו, לא יסולא בפז. בוודאי כך לגבי בתים בטלביה. וגם במקומות אחרים. מדובר בבתים ערביים שהיו פנויים - התושבים הערביים שהתגוררו בהם ברחו: כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה, כך הם ברחו ממערב העיר מזרחה. אגב, לא ויתרנו באופן פורמלי על הרכוש הקודם, שהיה בשכונת שמעון הצדיק. קיבלנו רכוש באופן פורמלי אבל לא ויתרנו על הקודם באופן פורמלי.
    מה שאני רוצה להגיד זה שכל מי שעזב את השכונה קיבל דיור חלופי. בדיוק כפי שערבים שעזבו את השכונות במערב העיר וברחו מזרחה השתכנו באותם בתים שאנחנו פינינו. כיום מתגוררים באותם בתים תושבים ערבים. אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים באנו לבקר בבית שגרנו בו בשכונת שמעון הצדיק. הקומה השלישית שלו כבר הייתה קטומה, והדיירים מאוד־מאוד חששו. הרגענו אותם ואמרנו להם: אין לכם מה לדאוג,  הבית הזה הוא שלכם. תתגוררו כאן, זה בית שלכם. הם, אגב, פליטים לא משכונות מערביות של ירושלים, אלא ממקומות אחרים בארץ, והם מתגוררים בבית הזה מאז ועד היום. זה היה המצב.
    אם אפשר בכלל לדבר על צדק בתנאי מלחמה - אלה שני דברים שלא הולכים יחד - אז נדמה לי שאפשר לומר שמה שקרה שם מקיים את זה. המציאות יצרה מצב שכל יהודי שעזב את ביתו במזרח העיר קיבל דיור חלופי במערבה, וכל ערבי שעזב את מערב העיר קיבל דיור חלופי במזרחה, או במקומות אחרים. יש כאלה שלא נשארו במזרח העיר אלא הרחיקו נדוד מזרחה, אפילו לממלכת ירדן. אבל מי שבא להתגורר במזרח העיר והיה פליט - ערבי שהיה פליט ממערב ירושלים או מאזור אחר בארץ ובא להתגורר בשכונות היהודיות במזרח העיר - בא להתגורר שם משום שהוא איבד את ביתו, כפי שהיהודים שאיבדו את ביתם במזרח העיר קיבלו בתים וקיבלו דירות של ערבים במערב ירושלים. ולכן, אם אפשר לדבר על עשיית צדק בתנאי מלחמה אז זה המצב. והרי אי־אפשר לדבר על סידור של אחד לאחד, סידור חלופי של אחד לאחד. בתנאי מלחמה אי־אפשר לבדוק דברים כאלה. גם לא בודקים שווי. למשל, אנחנו קיבלנו שתי דירות וחנות במקום שלוש דירות ושתי חנויות, אבל זה אזור אחר, אז אי־אפשר לדבר על שווי בכלל. יתרה מכך, אפשר לקבוע במידה רבה של סבירות שמספר הנכסים הפלסטיניים שננטשו במערב העיר גבוה ממספר הנכסים היהודיים שננטשו במזרחה, וששווי הנכסים הנטושים בטלביה, בממילא, בקטמון, בבקעה ובשייח' באדר (רוממה) היה גבוה משווי הנכסים היהודיים הנטושים בשייח' ג'ראח.
    מכל מקום, המצב הוא שאם יש סידור של דיור חלופי, הייתי אומר שזו מין עשיית צדק בתנאי מלחמה. המציאות יצרה את המצב הזה, ואנחנו חיינו עם המציאות הזאת עד 1967, עד אחרי מלחמת ששת הימים.