מודה אני
המעבר משינה לעוררות אינו פשוט כלל, ואצל אנשים רבים, השניות הראשונות של הבוקר הן גם השניות השנואות ביותר. המעבר בין פסיביות לנמרצות דורש מאמץ והתגברות. בשביל זה יש את תפילת "מודה אני".
ההתעוררות בבוקר איננה רק אקט טכני אלא כמה שניות המכוננות את היום החדש. בשניות הללו מתעצב בנפשנו היחס אל העולם מסביב שניעור איתנו לחיים. על פי ההלכה, המילים הראשונות שאותן צריך לומר יהודי בעת שבה פוקח הוא את עיניו הן: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם. שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ." המילים הללו טומנות בחובן תהליך הדרגתי המתאר את האמור להתחולל בנפשנו בעת המעבר משינה לעוררות:
מוֹדֶה - הרגש הראשון המתעורר בפתחו של יום חדש, הוא הכרת טובה. ההודאה לריבונו של עולם אינה רק חובה מוסרית, אלא ביטוי לענווה ופתיחות כלפי האינסוף. ההבנה כי החיים אינם מרוכזים רק בנו ותו לא, אלא מצוי גודל שמימי שניפגש איתו במהלך היום. הכרת הטובה היא הרגש הראשון האמור להתעורר אצל כל יהודי בעת שבה הוא פוקח את עיניו.
אֲנִי - הגודל והמרחב אינם נותרים מחוץ לנו. מעבר לעצם ההכרה בתוכן האלוהי הקיים בעולם, מתפתחת בנו ההבנה כי אנו אלה הקולטים זאת בחיינו שלנו. הכרת הטוב כלפי הבורא אינה נותרת במישור המופשט, אלא מחוללת בנו שינוי אישיותי המתחדש מדי יום ביומו. אדם בבוקר אמור להתמלא "אֲנִיוּת", תחושת מימוש עצמי אדירה כדי לבצע את תפקידו ביום החדש.
לְפָנֶיךָ - ה"אֲנִיוּת" איננה עומדת בפני עצמה אלא היא מחוברת אל מקורהּ, אל בורא עולם. אדם אמור לחוש כל בוקר כי הוא עומד לפני ה', עמידה התובעת ממנו התנהגות ברף מוסרי תואם בכל רגע ורגע משעות היום.
מֶלֶךְ - העמידה לפני ה' כוללת גם את ההבנה לפני מי אנו מתייצבים; אנו מתייצבים לפני "מלך". ביום החדש אנו עומדים לפני השלמות העליונה המכילה את כל המציאות יחדיו. העולם הזה, למרות הסתירות והכוחות השונים הנאבקים בו, בסופו של דבר זורם לכיוון אחד ("מלוכה"). מתוך הכרה זו, המופנמת בנו כל בוקר, יש בנו הכוח לקחת את כל פרטי החיים שאיתם נפגשים אנו במהלך היום, ולאחד אותם אל הכיוון הרצוי.
חַי - המלוכה של ה' שאותה הזכרנו במילה הקודמת, איננה מלוכה הגורמת לאדם שיתוק וסטטיות, אלא אדרבה, משייכת אותו לגודל המלא תנועה וחיים. השלמות האלוהית מוציאה אותנו מחיסרון וממוות לעולם של שלמות ועשייה. חכמים אומרים כי השינה היא "מוות קטן". השינה היא ביטוי לחוסר דינאמיות, קפיאה ועמידה במקום. בעת היקיצה אנו נדרשים להתמלא ערנות ותשוקה ליום חדש מלא פעילות.
וְקַיָּם - השלמות האלוהית מתגלה בעולם שביסודו הוא, אם רק נרצה לראות זאת, מלא קיימות ויציבות. אדם אמור לקחת את חייו במהלך היום ולחבר אותם לקיימות; לעשייה העוסקת ביישובו של עולם. היום הבא לקראתנו צריך להיות יום מלא פעילות המקדמת את העולם בכל המישורים.
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי - אנו מודים לריבונו של עולם שהחזיר לנו את נשמתנו המיוחדת לנו. את גוון החיים הייחודי שאנו אמורים להופיע אותו ביום החדש. אם התעוררנו בבוקר סימן הוא שיש תפקיד מסוים כיום שרק אנחנו יכולים לממשו.
בְּחֶמְלָה - נשמתו של האדם, שליחותו הייחודית, נתבעת כאמור מאת הבורא שתופיע במלואה. עם זאת התביעה מגיעה מתוך "חמלה", לא באופן כזה שישבית את האדם, אלא באופן מדורג ומותאם לכלי הקיבול האנושיים.
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ - הקדוש ברוך הוא מלא אמון בנו. למרות הכישלונות של היום הקודם ישנה אמונה רבה של הבורא כי הבוקר המפציע טומן בחובו הזדמנויות חדשות שבהן ניתן לתקן את הטעויות ולמלא את תפקידנו בעולם.
אמון. שמחה. תקווה - אלה התחושות האמורות למלא אותנו בבוקר. לאחר אמירת "מודה אני" - המילים "בוקר טוב" מקבלות משמעות חדשה.