תמונות מחמש עונות

1
 
枯朶に  烏のとまりけり  秋の暮
 
קָרֶה-אֶדָה נִי / קָרָסוּ נוֹ טוֹמָרִיקֶרִי / אָקִי נוֹ קוּרֶה
 
על ענף יבש
יושב לו עורב;
ערב בסתיו.
 
קָרֶה - יבש, קמל, עֵרום) ללא עלים). אֶדָה - ענף. קָרָסוּ - עורב (המלה עורב לכשעצמה אינה מלה עונתית). נִי - על. טוֹמָרִיקֶרִי - יושב או התיישבות (על ענף למשל. מהפועל טוֹמָרוּ - לשבת, לחנוֹת, לשהות, לעצור. הסיומת קֶרִי לפועל מביעה הדגשה או/ו שהפעולה נשלמה). אָקִי - סתיו. נוֹ - ב-, של. קוּרֶה - ערב.
בשו חיבר את השיר בשנת 1680 כשהיה בן שלושים ושש. יש שלושה ציורים שעליהם כתב בשו שיר זה. באחד, מצוירים שבעה עורבים על ענף יבש ועוד עשרים עפים בשמים. בשני הציורים האחרים מצויר עורב אחד היושב על ענף יבש. ביפנית אין הבדל דקדוקי בין צורת היחיד לבין צורת הרבים. הווי אומר, אפשר לתרגם את השיר גם בצורת הרבים: על ענף יבש / יושבים להם עורבים / ערב של סתיו. הואיל ובשו כתב את השיר פעם על ציור עם עורב אחד ופעם עם עורבים רבים, ייתכן והוא רמז בזאת ששתי הקריאות נכונות ואל לנו להגביל את עצמנו לאפשרות אחת בלבד.
יש הטוענים שזה השיר הראשון של סגנונו הבשל של בשו. זה היה זמן קצר לאחר שעבר להתגורר בבקתתו הראשונה ("בקתת עץ הבננה") שעל גדות נהר סוּמִידָה שבאֶדוֹ (טוקיו של היום). ליד בקתה זו הוא נהג לשבת ולהרהר. בשו השתמש במלה טוֹמָרִיקֶרִי שתרגומה המדויק הוא "התיישבות", לא פועל אלא שם עצם, על מנת להדגיש חוסר פעילות, קיפאון מוחלט. בחשכה נעלמים גבולות האופק, נוצר מרחב אין סופי. זמן נוצר על ידי שינוי, לכן, הואיל וענף העץ היבש לא ישתנה יותר, יש הווה מוחלט, אין סופי.
שנים לאחר חיבור שיר זה, כתב בשו: "השירה של בתי ספר אחרים הם כמו ציורים צבעוניים. על השירה של בית ספרי, להיכתב כמו ציור בדיו שחור (סוּמִי-אֶה)." השיר הנוכחי מדגים את כוונתו של בשו. בהיְגה מאת הצייר מוֹרִיקָוָ'ה קְיוֹרִיקוּ (או קְיוֹרוֹקוּ),* מצויר עורב שחור בודד היושב על ענף. את השיר על הציור כתב בשו, כאשר הסימנית הראשונה של היחידה השלישית - "סתיו" - כתובה בשחור, בעוד שאר הסימניות באפור. הציור יחד עם הקליגרפיה המיוחדת הזו יוצרים את האווירה המלנכולית של הסתיו.
[* 1656-1715. סמורָי, צייר. בתקופה מסוימת קְיוֹרִיקוּ לימד את בשו ציור, ולמד שירה מבשו.]
כאשר מאבדים את תחושות הגוף, המרחב והזמן, אז חשים את הריקות. ריקות פירושה ניתוק תודעתי בין האני לבין העולם המשתנה, הארעי. אין הגדרות, אין מוסכמות, יש אינסוף אפשרויות, לכן הריקות היא אינסופית. העורב השחור, כנזיר בגלימה שחורה (האם זה בשו עצמו?) יושב בחשכה בודד בלא תזוזה, מעֵין "ישיבת מדיטציה", וגופו מתמזג ביקום הסובב אותו. אם השיר יתורגם בצורת רבים, התמונה היא של נזירי זן באולם המדיטציה.
השיר משרה תחושה של סָבִּי, העורב בודד, בדידות במובן הבודהיסטי, ללא תלות באחרים, לא אחוז בשום דבר. הרעיון הוא שמשיגים שלווה רוחנית מושלמת על ידי התמזגות עם הטבע. התמזגות של האגו האישי ביקום האינסופי, חסר האגו. זה הנושא של שירי היְקו רבים של בשו. לפי בשו, הזדהות רגעית של האדם עם הטבע, חיונית ליצירת שירה אמיתית.
מָסָאוֹקָה שִׁיקִי: "איני מבין מדוע נאמר על הוקקו זה שהוא מייצג את המהות של יֿוּגֶן ושל סגנונו של בשו. אני לא אכחיש את העובדה שהשיר מביע אמיתות בתיאור של תמונת שיממון בשלהי הסתיו. גם האופן בו מוצג השיר, אינו רע. עם זאת, השיר הוא תרגום ישיר של הביטוי הסיני 'מראה צונן של עורב היושב על ענף יבש', ביטוי שכיח בפי מלומדים סינים. אני חש שזה שיר פשוט, רגיל, שיכול היה להיכתב על ידי משוררים אחרים מלבד בשו. אבל, אם ביטוי ספרותי זה לא היה כל כך מוכּר בזמנו של בשו, אזי הוקקו זה ערכו רב ומעמדו גדל בכמה דרגות."
פרשן יפני אחר ציין שהשיר מביע את שלושת עקרונות היופי של שירי וָ'קָה ורֶנְגָה בהם דגל המשורר שִׁינְקֶה (1406-1475); הִיאֶה - צונן, קריר. התפעלות מיופים של השלג, הכפור, הקרח, וכן מקרירות של סתיו. יָסֶה - רזון, כחישות. יופי דל, בדומה ליופיו של עץ שזיף זקן ביום סגריר בסתיו. קָרָבִּי - יובש. יופי פשוט, צנוע, זה היופי של פרח מיובש (ראה שיר 22).
השיר מתאר תמונה שיכולה להיראות בכל מקום, התיאור הוא אובייקטיבי, לא אישי, ולכן כל אחד יכול להזדהות איתו מבחינה רגשית ולתת לו פירוש משלו.
רוברט אֵיְטְקֶן* בהתייחסו לשיר הנוכחי ולשיר הבא ("בריכה יְשָׁנָה"): "היְקו זה, הוא הצגה של שקט מוחלט, וזו המלכודת אשר שִׁיאָנְג-יָן צִ'י-שִׁיאָן (ראה השיר הבא) וכל מורי הזן הגדולים הזהירו מפניה... להישאר לזמן בלתי מוגבל תחת עץ הבּוֹדְהִי, אין לזה תכלית. להרהר מבלי להגיח (מההרהור תחת העץ) זה חוסר מימוש... ההיְקו של בשו על העורב מבטא את 'העיקרון הראשון', ריקות לכשעצמה, הפרדה מעולם המראות והקולות... זה הבריכה ללא גיל וללא צפרדע. יחלפו עוד שש שנים (הכוונה לשיר הבא) לפני שבשו ילך צעד אחד נוסף... ויכנס לעולם השינויים של המציאות, שם הצפרדע פועלת בחופשיות בתודעה." המימוש הוא התעוררות או השגת תובנת הבודהה כפי שהשיג בשו בשיר הבא.
[* Robert Aitken (1917-2010). סופר ומורה זן אמריקני. בין היתר ייסד מרכזים ללימוד זן בהָוָ'אִי.]
 
מבנה השיר הוא של 5/9/5 קולות הגייה (קולות פונטיים). בשו היה מספיק מומחה על מנת למצוא דרך לכתוב את השיר במקצב 5/7/5. בשינוי המקצב, בשו רצה כנראה להביע דבר-מה. מציין יעקב רז, שהיחידה האמצעית המוארכת של תשע קולות הגייה, מאריכה את חוויית הישיבה או הנחיתה (טוֹמָרִי פירושו גם נחיתה) של העורב.