נשיקה מפרפרת

פרק 1
 

השיעור הסתיים בקולג' סטייטון בקליפורניה, וארתור, יו"ר מועצת הסטודנטים, קפא על מקומו כשראה אותו. את היד השרירית שנשענה על הלוקר, החיוך שמתיימר להיות מקסים. ההבעה שצועקת 'אני נולדתי מושלם' והנשיקה העסיסית שנשק לאחת הסטודנטיות תוך כדי הצמדת גופה.

"אם היינו לבד, הייתי מראה לך איך עושים את זה," לחש לעברה, קצת חזק מדי.

קוד הכבוד המינימלי בקמפוס היה בראש סדר העדיפויות של ארתור, שדרש מכל הסטודנטים לפעול לפיו.

איך הוא מרשה לעצמו? היו שמועות על סטודנט חדש שהגיע לאחרונה, אך מי היה מאמין שכך יצטלבו דרכיהם.

רק לאחר שנפרד ממנה בחיוך, ארתור הרשה לעצמו לאחוז בכתפו ולסובב אותו לעברו.

  "היי! מי אתה חושב שאתה? זה לא מועדון לילה."

  "אני? אני סטודנט חדש..."

ארתור נשען על הקיר בזרועות שלובות, סקר אותו מלמעלה למטה במבטו המתנשא.

  "אז איך קוראים לך?"

  "שמי פיליפ, נעים להכיר," השיב בחביבות.

ארתור לא התרשם.

  "בוא נעשה את זה פשוט. אני יו"ר מועצת הסטודנטים ואף אחד לא מתעסק איתי. במילים אחרות, מה שאני מחליט, קורה. מבין?"

  פיליפ ניסה להתרחק, אך ארתור רק צמצם את הפער.

  "אני לא יודע למה אתה רגיל, אבל פה, המעשים האלה שלך לא מקובלים! זה ברור?"

  "בהחלט. אני גם מבין שמקובל כאן להיות גס רוח," השיב והתכוון לעזוב.

  ארתור אחז בידו ועצר בעדו.

"לאן אתה חושב שאתה הולך, לא סיימתי איתך."

  פיליפ גלגל עיניים ולקח נשימה עמוקה, "אולי תשמור מרחק? אני לא חברה שלך," אמר בטון קר.

אף אחד בקולג' לא העז להתעמת עם ארתור. הכעס גרם לו להדק אחיזה בפרק ידו. אני הבוס!

  "רגע... כל זה רק בגלל נשיקה? באמת? טוב... לפחות אני יודע איך לנשק. רוצה הדגמה?" עקץ בשחצנות, אך עדיין לא הצליח להשתחרר מלפיתתו.

  "אתה חושב שזה מצחיק?" 

התפרצות הגיעה ללא שליטה, והסטודנטים שחלפו לידם נעצרו בבהלה.

  "מה אתם בוהים? תעופו מפה!"

  "עכשיו אני סופר עד עשר," אמר פיליפ בשלווה ובפנים חסרות הבעה. "אם לא תעזוב לי את היד, תגמור בלי שיניים. אחת."

  "מה, זה אמור להפחיד אותי?" גיחך בהתנשאות.

  "שתיים."

הסטודנטים צפו במתרחש בסקרנות ובנשימה עצורה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא תיגר על ארתור.

  "עשר!"

האגרוף פגע באפו ושלח גלי כאב פועמים בראשו. ארתור נותר המום.

הלעג שנשמע מסביב הדהד במוחו במחול של כאב וצחוק לאיד.

  "חרא! נתת לי אגרוף? מה לעזאזל!" צווח בכאב. דם טפטף מאפו.

  "אם תחשוב לשים עליי עוד פעם אצבע, תזכור טוב את האגרוף הזה," לחש ויישר את חולצתו.

כשהתרחק בצעדים מהירים, גם שאר הסטודנטים עשו כמוהו. אף אחד לא רצה להישאר שם לרגע שאחרי.

  ארתור נתמך בקיר ואצבעותיו רעדו על פניו החבולות.

  "חתיכת מניאק..." סינן. הטירון הזה עולה לי על העצבים.

  במראת שירותי הבנים השתקפה בבואה של בחור עם שיער פרוע, שפה פצועה ואף אדום.

  "לעזאזל עם האידיוט הזה."

הכאב הפיזי שחווה התפוגג מול השפלת הקהל שצפה במפלתו.

פרק 2
 

במשך ימים ארתור לא נתקל בפיליפ, אך השמחה על כך נקטעה כשקלט אותו לפתע מדבר עם קבוצת חברים ליד הקפטריה. לא הבין מדוע הבחור הצעיר הצית בו זעם עז.

פיליפ היה אהוב בקרב הבנות, כולן ריחפו סביבו כמו דבורים לדבש, צחקקו מבדיחותיו ופלרטטו איתו כאילו היה מגנט. הגישה הקלילה והכריזמטית שלו הקסימה את כולם חוץ מארתור שתסכולו איים להתלקח.

איך לא שמתי לב אליו עד היום? איך הוא התחמק מהרדאר שלי? רתח, ולפני שהבין מה קורה, ידו תפסה בזרועו של פיליפ.

  "שוב אתה? מה, התאהבת בי או משהו?" 

  התגובה הפתיעה את ארתור.

  "השתגעת? בך?" לגלג בזלזול.

  "אז מה קרה? אין לך חברים?"

  "שתוק!" נהם, ואצבעותיו חפרו בבשרו של פיליפ.

"תן לי לומר לך משהו, כל החברים שלי מכבדים אותי ולא מעזים לפתוח את הפה שלהם כמוך."

  "תשחרר לי את היד, כי... הפעם תסבול יותר, תהיה בטוח."

עצבנותו גברה כשאחיזתו לא הרפתה, ולא המתין לאזהרה נוספת.

"תקשיב לי טוב," ארתור המשיך לנאום. "זו הפעם האחרונה שאתה מעז..."

אנחת תסכול חמקה משפתיו של פיליפ לפני שבעט במפשעתו בחוזקה.

ארתור כרע בכאב ופניו התעוותו. מסביב, כולם בוודאות נהנו מהמופע והדהוד הלגלוגים במסדרונות אישרו זאת.

  "אאוץ', לעזאזל, חתיכת חרא!"

כרע על ברך אחת ונאנק מכאבים. למרות ניסיונותיו להתאושש ולקצר את הרגע המביך, זה כבר היה מאוחר מדי.

  "אמרתי לך להתרחק ממני. אני אוהב נשים, שדיים, אתה לא תבין," התגרה ורכן לעברו. "אני מבין שזה מאוד מלחיץ עבורך, אבל... נישקתי בחורה, נגעתי בחזה שלה... רוצה לצרוח עכשיו? לבכות לאמא?"

ארתור ניסה להתרומם, ממלמל ומקלל בינו לבין עצמו, לא היה מסוגל לפצות פה, פחד שתיפלט לו יללת כאב.

  "או, תינוק מסכן."

פיליפ רצה לזרוק לו אזהרה נוספת אך הסתפק בכך. התרחק עם חיוך שבע רצון על פניו, והותיר אותו מושפל על הרצפה.

  "שתקו כולכם!" 

שתיקה מופתית השתררה לפתע. כולם היו מודעים לכוח ולהשפעה שלו בקמפוס. אף אחד לא התכוון להתעסק איתו.

  יום הלימודים הגיע לסיומו ותחושת הקלה מילאה את ארתור שהיה על הקצה כל היום. בתום השיעור, מיהר לארוז את חפציו ועזב בגאווה מרוסקת.

פרק 3
 

השחר עלה מהר מדי לדעת ארתור שהתקשה לעצום עין. תוך יום הוא הפך מ'מלך' הקמפוס ל'ליצן החצר'. משהו בפיליפ עורר בו עצבנות בלתי נשלטת, כאילו עצם קיומו נועד לערער את שלוות רוחו. הוא היה כל מה שארתור לא העז להיות - חופשי, חסר דאגות, חי.

  בעיניים נפוחות עמד מול המראה, אך כל מה שיכול היה לראות לנגד עיניו מחייך אליו בחזרה בזלזול, היה בחור גבוה, בנוי כמו אל יווני בעל תווי פנים חדים, עיניים עמוקות כמו הים, בלורית שחורה פרועה וחיוך שחצני, מושלם. הוא שנא אותו על כך. הלבביות והכריזמטיות שלו היוו תחרות רצינית.

  ארתור, נישא לגובה מרשים ותלתלים חומים נחו על מצחו. עם זאת, היכולות הגופניות היו הצד החלש שלו, למרות שהתברך בגנים טובים. הפעילות היחידה הייתה המאמץ המוחי שהשקיע בו את כל זמנו. הוא היה תלמיד מצטיין, אך מעולם לא נתפס כחנון או מנודה, אלא כ'מלך' הקמפוס. הוא היה נאה וחכם - יתרונות שיכלו להפוך אותו לדמות אהודה, אלמלא יחסו המאיים ותחושת הפחד שהשרה על האחרים.

הצחקוקים של פיליפ עם קבוצת 'מעריצות' הדהדו במסדרון כמו פעמון השכמה. יש 'מלך' חדש לקמפוס.

ארתור ניגש ללוקר שלו, זרק את התיק שלו בחוזקה פנימה וטרק את הדלת עם יותר כוח מהנדרש, הוציא עליה את כל תסכולו. לאחר, נשען עליו, לוקח רגע להירגע.

  "הוא לא שווה את הזמן שלי."

אצבעותיו התעוותו סביב ספר הלימוד שנותר בידו כאילו לספק איזו תמיכה.

  "אחי, אתה בסדר?" אלן, חברו, ניגש אליו וטפח על כתפו. "אתה נראה קצת עצבני."

ארתור העביר יד בתלתליו ששבו וקפצו שוב על מצחו.

  "אני בסדר, רק... נתקלתי במישהו..." נאנח.

אלן הרים גבה, ציפה לשיתוף משמעותי יותר.

  "תן לי לנחש... זה בטח הבחור החדש, נכון? ראיתי אותו בסביבה כמה פעמים, הוא די מבוקש."

  "כן... הוא. הוא..." ארתור חש כאילו זורים לו מלח על הפצעים. "הוא כל כך שחצן ו... הבנות פשוט נופלות ברשת... מה הן מוצאות בו בכלל?"

  "נשמע כאילו אתה לא יכול להתמודד עם קצת תחרות, אה? מה, מפחד שיגנוב ממך את כל הבחורות?" גיחך ושיחק עם צרור המפתחות שלו, כאילו במטרה להרגיז.

דמו בעבע בתוכו. אני הייתי אמור להיות המקובל ולא האפס הזה שרק הגיע וחושב שיכול לנהל פה את העניינים.

  "נו תפסיק עם השטויות, ממש לא אכפת לי!" התגונן, "זו רק העובדה שהוא כל כך יהיר וחסר כבוד! זה מרתיח!"

  אלן פרץ מצחוק. הוא ידע כמה תחרותי וגאה החבר שלו יכול להיות, ושעשע אותו לראות אותו ממורמר על איזה בחור חדש.

  "בחייך, אתה יודע... אתה לא בדיוק ידוע כטיפוס הכי רגוע בסביבה."

ארתור הסיט את מבטו, הוא היה מודע לכך שיש לו מוניטין של חמום מוח בין השאר.

מה, אני יכול להיות רגוע כשאני רוצה. פשוט יש לי מטרות וסטנדרטים שאני רוצה לשמור עליהם, מה רע בזה?

גופו היה נוקשה כשפסע לתוך חדר ההלבשה אחרי השיעור. הוא עצם את עיניו וניסה להתמסר למים הרותחים ששרפו את עורו והיכו על שריריו התפוסים. כששמע צעדים מתקרבים, הוא לא היה צריך להסתובב כדי לדעת מי נכנס. הצעדים הבטוחים, הריח הזה, החוצפה שנדפה ממנו כמו בושם זול.

  "וואו איזו מקלחת מזעזעת הם עשו פה," פיליפ צחק לעצמו. המגבת שלו תלויה בצורה מתגרה על המותניים.

  ארתור נצמד לקיר המקלחת ונמנע מלהסתובב. התמקד בקרמיקה הלבנה מולו ובמשטחים המבריקים.

  תתעלם... כלום לא מעניין פה, שום דבר לראות, אבל אז הוא קלט את ההשתקפות של פיליפ במראה. השרירים בגבו נמתחו כמו כנפיים. טיפות מים זלגו על חזהו וגלשו ממנו באיטיות מעצבנת, כאילו גם הן מתמוגגות ממנו ומנסות להיאחז בו רק לעוד רגע. גופו נראה בעיניו כמו קריקטורה של גבריות - מוגזם, מושלם, מזויף.

  "מה, אף פעם לא ראית גבר מתקלח?" פיליפ הפנה אליו את ראשו.

  "רק כאלה ששווים התייחסות," ארתור ירק את המילים, אבל הפה שלו היה יבש.

  מבטו של פיליפ ננעץ בעורפו כמו אצבע דוקרנית. זה מה שהוא רוצה, שתרגיש קטן. שתהיה מודע לכך שאתה אף פעם לא תהיה כמוהו. תסתכל על הקיר, תספור אריחים, אל תיתן לו את הסיפוק.

רק לאחר שפיליפ עזב וטרק את הדלת, ארתור שחרר את האוויר שכלא בריאותיו. המים כבר התקררו.

הרגע שארתור ציפה לו מהבוקר הגיע, השיעור האחרון. אני רק רוצה לעוף מפה. צחקוקים, לחשושים ואנחות מעומעמות תפסו את תשומת ליבו ועצרו אותו במסדרון הריק. הוא תיאר לעצמו שבתוך הכיתה ישנם סטודנטים שמשתטים במקום לעשות משהו מועיל או ללכת הביתה.

לפתע נשמע קול נמוך ומחוספס מעברה השני של הדלת.  

  "אני יודע שאת רוצה את זה." 

ארתור התקרב בשקט והצמיד את אוזנו.

  "לא יכולתי לחכות יותר," קול נשי חנוק מעונג הסגיר את הנעשה והותיר אותו בהלם.

  "זה לא יכול להיות."

קפא במקומו והגלגלים במוחו החלו להסתובב בקדחתנות כששמע את הגניחות הברורות מתוך החדר. לא היה ספק שמשהו לא הולם קורה שם, והעובדה שהוא עד לכך, הגבירה את חוסר הנוחות.

  "לעזאזל," אצבעותיו ננעצו במשקוף. "אני מקווה שזה לא מה שאני חושב שזה."

עיניו נפערו בפליאה ובחרדה כשמעד קדימה. הדלת שנפתחה מעט אפשרה לו הצצה פנימה, ומה שעיניו ראו...