עלבון ולוחמה בשטח בנוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עלבון ולוחמה בשטח בנוי
הוספה למועדפים

עלבון ולוחמה בשטח בנוי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יעקב אילי

יעקב אַיָלי, איש תיאטרון ומשורר, נולד בישראל בשנת 1957.

תקציר

באמצע העשור הראשון של האלף השלישי, בדיוק כשמתחילים החמסינים הנוראיים של חודש מאי, למעשה, ביום השואה, מיד בתום צפירת האבֶ ל מגיחה מג'ונגל הרחובות של תל אביב מכונית שחורה, חלונותיה אטומים והיא מזרזת בצפצופים את תמר, רעייתו של מיכאל קליינהאוס, להיכנס למכונית ולסגור ת'דלת. תמר פורסת את ידיה ומסמנת לו מה העניינים איתך. אבל ההוא שב וצופר, אז תמר שולחת לעברו אצבע משולשת... הנוהג במכונית השחורה אינו חושב פעמיים, הוא נותן גז, תמר קופצת לצד והוא שועט קדימה, תוך שהוא עוקר את דלת המכונית של מיכאל, כמו הייתה כנף ציפור בפה של חתול. מיכאל, שנמצא במין חופשת־אֵבֶל על מות אביו, פונה אל החוק, ובדומה למיכאל קולהאס של קלייסט מבקש שייעשה לו צדק – אבל איפה צדק בתקופת החמסינים הזאת? תמר מסבירה לו שפה זה המזרח התיכון, אני עשיתי לו ככה והוא עשה לנו ככה – אבל מיכאל אינו מבין את המשוואה. ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל חוטף מיכאל מכות רצח ברחוב, וביום העצמאות הוא מנהל לוחמה בשטח בנוי.

עלבון ולוחמה בשטח בנוי, סיפור המתפרס על פני שמונה ימים, מיום השואה ועד מוצאי יום העצמאות, בתל אביב, בארץ ישראל, סוחף את הקוראים לצאת עם גיבורו למסע אירוני, נחוש ועכשווי.

פרק ראשון

צפירה
 
כשמיכאל היה ילד רעדה הארץ בזמן הצפירה פעמיים, בערב ובבוקר, וביום הזיכרון לחללי המלחמות אפילו שלוש פעמים. ועכשיו צפירה אחת חלושה.
היו תקופות שהשמיעו אותה בערב, לפני הטקס המרכזי, אחר־כך העבירו אותה לשמונה בבוקר. ועכשיו, חשב מיכאל, מרוב שינויים שהם עושים, צריך בכל שנה להקשיב לחדשות כדי להתעדכן בשעה, ויחד עם זה לשמוע ת'טינופת שיוצאת לשדרניות שלהם מהפה.
כשנשמעה הצפירה, במקום שיעצור וייתן לתמר לרדת ולהתייחד עם זכר הנספים, הוא טרח והחנה בצד. החובה האזרחית שפיעמה בו אילצה אותו לעצור את המכונית לצד המדרכה השמאלית קודם שיֵרדו.
הרחוב היה ריק. הם התייצבו איש־איש משני צדי המכונית, ומיכאל הציץ בתמר בגניבה, לראות איך היא מניחה את ידיה לצדי הגוף ומשפילה את ראשה. במדי הרופאים הלבנים שלה נראתה לו כמו תלמידה בעצרת זיכרון בבית־הספר; שקטה, חסרת־ביטחון, מקשיבה בדריכות למוריה.
כשהצפירה שככה זקפה תמר את ראשה, הביטה במיכאל ובעיניה הגדולות תמיהה. "הביתה, אני רוצה הביתה, אני הרוגה מעייפות".
מיכאל נכנס והתיישב ותמר עמדה עוד רגע אבודה, כמו נערת תיכון שחברותיה נפוצו מיד בתום הטקס והיא, המבולבלת, איבדה אותן.
שבריר שנייה השתהתה כך, אובדת, כשלפתע נכנסה לרחוב מכונית שחורה בעלת חלונות כהים, שנהגהּ הזדרז לא לאבד אף רגע. הנהג זירז את תמר בצפירות והיא הסתובבה לעברו, נִענעה בראשה ולחשה, "איזה בהמה".
אבל הוא שב וצפר; ותמר, בכף יד אסופה, סימנה לו שימתין רגע, מה יש לצפור?
התנועה הרפה והרחבה שלה כנראה העלתה את חמתה של המכונית השחורה, שנהמה נהימה, התקרבה ונעצרה ממש לפני רגליה של תמר. היושב בתוכה שנה בצפירה ארוכה, כדי שהיא תיכנס כבר למכונית ותסגור את הדלת שחוסמת את הרחוב ותניח לו לעבור.
"ככה? חיה! בלי נימוס? בגלל החום? בגלל שאני אשה? אז נא!" והציגה בפניו את אותה תנועה מגונה שהציגה השכנה הזקנה בפני מיכאל הבוקר. אותה תנועה שהעלתה את חמתו של נהג המונית שחשב שהיא מופנית אליו.
הנוהג במכונית השחורה לא התבלבל. הוא פירש מיד אל מי כּוּוְנה התנועה ולחץ פעמיים על דוושת הגז באִיום, וכשהיא זזה מעט הוא פשוט שעט קדימה כשמכוניתו אוספת את דלת המכונית של מיכאל כמו היתה כנף ציפור בפה של חתול שחור.
 
תמר התחילה ליילל. היא לא היתה מוכנה שככה ינהגו בה וצרחה על מיכאל שירדוף אחריו. לפתע חש מיכאל שנאה כלפיה ושאל בכעס, "לרדוף ומה?"
מבט אחד הספיק למיכאל לזכור את מספר הרכב הפוגע. כשתמר הציעה שיכתוב אותו בכל־זאת שלא יפרח מהזיכרון, אמר לה:
"אני זוכר, אני אומר לך, ומה היה לך להתגרות בו אני לא מבין".
"עכשיו אני אשמה? אני?"
אבל לא רק תמר אשמה, ידע מיכאל, כל אחד ואחד אשם. גם היא וגם הוא וגם אמו. ונהג המכונית כמובן, שלא ברור איך הספיק לעלות למכוניתו במהירות כזאת ולדהור מיד כששככה הצפירה, או אולי לא עצר בכלל. כך או כך כולם אשמים.
השתררה שתיקה. בָּרדיו שידור ישיר של הטקס במשכן הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה קוראים בשמות הנספים, דווקא בשמותיהם של יהודים ממצריים שאיכשהו נקלעו תחת גלגלי הרצח הגרמניים באירופה. הם כל־כך מנסים לפייס ולהראות שלכולם היה גורל רע אחד ונכונה לנו גאולה אחת. גם הם אשמים, המפייסים האלה. אבל יותר מכולם אני אשם, אמר לעצמו, ומשהו רע עלה מבטנו וסמוך לגרון הלך והתחמם.
מיכאל תמיד שותק ומנסה לפייס, אבל לא בגלל איזו רוח טובה. להיפך, רוח רעה ופחד. כל ניסיונות הפיוס הם משום שהוא פוחד מריבים. זה עושה לו בחילת רעד. הוא חושש מכל דבר שעלול לערער את ציפתו הדקה. לכן הוא מנסה לרפא הכל בעזרת סלחנות, והנה באה חיה שחורה מתוך יער הרחובות ותלשה את דלת מכוניתו.
"כן, כן", אמר מיכאל, סוחט את מלוא האוויר מריאותיו.
"מה כן כן?"
"כן כן, משטרה", ענה בבהלה, "על הבוקר אני הולך למשטרה ואל תדאגי, הוא יחזיר את הכסף".
הוא אמר זאת מבלי להביט בה ומבלי לדעת על מה הוא מדבר בכלל.
*

 
המכונית של מיכאל היתה ישנה ומטרטרת. היא שירתה אותו עוד לפני שהכיר את תמר והיה לה שם וחן משלה; היה צריך לפנות אל המכונית בשמה ולהתחנן בפניה שתידלק. וככה, בזכותה, הרגישו מיכאל ואהובתו הצעירה, סטודנטית לרפואה ואיש מחשבים עם אג'נדה חברתית, שהם מצליחים להתרחק מהבורגנות. עכשיו איבד העניין את חִנו - הרפואה, האג'נדה והמכונית, שנהפכה ללא יותר מאשר גרוטאה מורטת עצבים. אבל מיכאל, בגלל החופשה שהחליט לקחת אחרי מות אביו, חופשה שבעקבותיה החליטו כולם להתעלל בו, נמנע מלהחליף אותה והוא ממשיך לרוץ איתה כל הזמן למוסך.
שנה וחצי גסס אביו במחלה מכוערת. מאושפז במחלקות שבהן הקירות מדיפים ריח של מוות. כאילו המוות עצמו עובר בלילות בין המסדרונות ומושח אותם בריחו הרע. היו פעמים שמיכאל חשב שאולי אביו הטוב הוא שמענה אותו לפני מותו, כדי שלא יצטער עליו אחרי מותו, ושוב היו מתעוררים בו רגשות אשם בגלל צל של בקשה שהאב ימות כבר. האב שכב כחוש וכמוש, וברגעים נדירים כשהיתה דעתו שבה ומצטללת היה מיד פורץ בבכי דק של אֵבֶל. ומיכאל ישב שם ולא היה בידו להועיל. גם לרופאים לא היה במה להועיל, מלבד להאריך ולטשטש את הסבל. מיכאל נשבע שלא ייתן את ידו להאריך את החיים האלה שאין בהם כלום מלבד סבל וכיעור.
כשעוד היתה תקווה לא חסך מיכאל שום מאמץ והיה ניצב למראשות האב. אפילו גרר את תמר, שהיתה רופאה בתחילת דרכה, יחד איתו. היא היתה טרוטת עיניים, עייפה ממשמרות על משמרות, ומיכאל היה מפציר בה ומתחנן שתפתח בשיחה עם הרופאים, שתקשור איתם קשרים, העיקר להראות להם שיש מי שדואג לאביו ושבני המשפחה לא ויתרו על הקרב שהחולה עדיין מנהל. אבל תמר היתה חוזרת עם תשובות שהכעיסו את מיכאל עוד יותר: "מה אכפת לי כמות הלויקוציטים, מה מבין אדם מן היישוב בכמות הלויקוציטים? אני מבקש שתבררי על גורלו ואת חוזרת לי עם תירוצים ולויקוציטים".
באותם ימים עוד עבד כמו חמור בחברת הייטק שעסקה בפיתוח משאבי מים. מקום העבודה שלו לא היה מזוויע וחמדני כמו שאר חברות ההייטק, אלא פִרגנו למיכאל איחורים ויציאות מוקדמות. יום אחד הבוס שלו אפילו אמר לו, "אתה עובד אצלי בלחשוב, אז עכשיו תחשוב לי בבית־החולים".
מיכאל תמיד מצא מספיק זמן כדי לבוא ולעמוד ממושכות ליד מיטת אביו ולהפגין בפני הרופאים והאחיות שאביו הוא אדם אהוב שמחכים להחלמתו. אבל כשאפסו הסיכויים החליט מיכאל שלא יענה אותו בעוד ייסורים, מה שהוא קיבל בסיבוב הזה זה די והותר. הוא אפילו גישש אצל תמר לגבי חומר הטשטוש שאביו מקבל, ותמר שאלה אם הוא מתכוון למשהו, והוא ענה, "מה פתאום".
אבל כשקרה המקרה ואביו פתח עיניים גדולות ופיו שיווע לאוויר, במקום שיחזיק את ידו כמו שהוא מחזיק את יד בנו כשהוא מוביל אותו לגן, זינק מיכאל והזעיק את הרופאים. הם באו, הוציאו את כולם מן החדר, התקבצו במעגל מעל פיו הפעור של האב והתחילו שוב עם הצינורות האלה שלהם.
מיכאל עמד בחדר הסמוך, היטה את גופו מבעד לחלון כדי להיטיב לראות את מלאכת הרופאים שאין לה סוף. על גבו נתלו מהגרות עבודה מהמזרח הרחוק, סקרניות וממלמלות בפני המוות, ומבקשות גם הן לצפות ברופאים הכפופים מעל פיו הפעור של האב, כמו עומדים על פי מערה וחוסמים את הנשמה מלצאת.
בלבו נשבע שלא להזעיק את הרופאים פעם נוספת, ומחשבה רעה אחת הולידה מחשבה שנייה, בעיקר על תמר שלא באה לבקר את אביו.
מיכאל היה בטוח שלעמוד מול האב הגוסס של בעלה, היה מכין אותה טוב יותר למקצוע שבחרה בו. טוב יותר מאשר כל אותם פרופסורים שהיא נשרכת אחריהם קשובה ומחמיאה בגופה הנאה והצעיר לזקנתם המופלגת, המלומדת והמרושעת.
אחר־כך עלה בדעתו שאם לא היה מזעיק את הרופאים לדחוף בכלי מתכת בוהקים את נשמת אביו חזרה לתוך הגוף והיה מניח לו למות באותו אחר־צהריים קר, היתה אמו יודעת איכשהו גם את זה ומאשימה את בנה ברצח.
ימים רבים אחר־כך חשב שזאת היתה יכולה להיות הפעם הראשונה שמישהו היה מכנה אותו רוצח ומפיץ את השמועה בנשימת אף.
כך או כך, לאחר מות אביו הודיע מיכאל לכולם שיש בדעתו לצאת לחופשת אֵבֶל. לעזוב את העבודה ולהתחיל לכתוב משהו, איזה סיפור קצר או ארוך, סיפור קטן על אהבה, משהו פשוט שקורה ברחוב. רק שאז פתאום לא קרה כאן כלום, ולמעשה, מלבד משפט הפתיחה לא הצליח לכתוב דבר. והנה הוא:
מיכאל קליינר, לא חבר־הכנסת, מישהו אחר בכלל,
הרגיש איך כל מחשבותיו מתנקזות לכדי משפט אחד:
'למות, הוא מוכרח למות'. אבל מי ובעיקר למה - לא ידע.
 
מאז שמת האב נמצא שהוא ואמו כרוכים יחד במלחמה שהם מנהלים מול מנגנון ביורוקרטי שסופו להסכין עם מותו של אביו ולשחרר את הכסף המגיע משנים של עמל וצבירת אגורה לאגורה. שוב ושוב נאלץ לגשת איתה למשרדי הממשלה ולהשגיח שלא ישטו בה ולא יתעמרו בה פקידים מרושעים וישלחו אותה מחדר לחדר, שתביא עוד אישור ועוד עדות לכך שהיא אלמנה.
"הוא מת אני אומרת לכם, ממי להביא לכם אישור, ממנו?" היתה צועקת. וכשתפסה שיש בדבריה חוצפה ניסתה לשנות את טון דיבורה לטון רך ומתרפס, מה שעורר כעס בפקידים הזוטרים שחשבו שהיא פסיכית לגמרי, או סתם זקנה רעה ותחמנית שנעים להריץ אותה מאגף לאגף.
היא באמת מעוררת אלימות, חשב מיכאל בסלידה כשהתבונן בה ישובה על ספסלי ההמתנה באיזה משרד ממשלתי, שולפת מהתיק סנדוויצ'ים ובקבוקי מים מינרליים מלאים מיץ צהבהב.
"אמא, תעשי לי טובה ותפסיקי להיגרר עם כל הבקבוקים האלה. אני אקנה לך לשתות. בכל משרד יש קפטריה".
"עוד לפרנס את המנוולים האלה!" צעקה ומיכאל שתק. ידע שזאת טעות נוראית מצד האם. פקידים שונאים אנשים מבוגרים שנושאים איתם בתיק סנדוויצ'ים ובקבוקים ועשרות ניירות ומסמכים, עדות פתלתלה לטענותיהם. ואי־אפשר לזכור מתי ולמה נולדה השנאה הזאת; אולי זה מזכיר לפקידים את הוריהם הזקנים, עצמם ובשרם.
 

*

 

מאז חופשת האבל נהג מיכאל בכל בוקר לקום מוקדם ולקחת את בנו לגן. שם, יחד עם עוד אמהות, היה מפקיד את דויד למשמרתה של הגננת, ומציץ בסקרנות בנשים שעדיין לא התרחצו הבוקר ומותניהן רפויים וירכיהן חמימות מהשמיכות.
האמהות נהגו לפטפט על המדרכה שלפני הגן, לבושות בטרנינג. כדי להעיד על אמיתות הדברים שהן אומרות זו לזו, הן היו מצמידות כף יד פתוחה אל הבטן התחתונה ולוחצות את הכף פנימה אל הבשר הרך, כמו מין דרך להישבע; כף יד בין המקום שבו נמצא המצפון, כפי שסוברים הרוב, לבין אזורי הרבייה שלהן, ששם הן מחזיקות אותְךָ.
"בוקר טוב, אבא של דויד", נהגה לברך אותו אמא של אופק, אשה עם שדיים גדולים, מוסתרים תחת ז'קט עור וחולצת טריקו לבנה ובלויה. נראָה תמיד שבשעות המוקדמות האלה עוד לא נפתחו נקביה והראש שלה מלא בְּלילה.
מיכאל היה עונה על ברכותיה בחיוך ומהרהר שיש לו את זה, את מה שהדוקטורית חושבת שאיבד, הרי אמא של אופק ממש בולעת אותו במבטיה.
לפני שדויד היה נכנס אל שערי הגן היה מיכאל כורע ודויד היה מחבק את צווארו. לפעמים היה מאריך בחיבוק. קשה לו להיפרד, חשב מיכאל ולא דחק. ייקח כמה שייקח, הירהר בינו לבינו. מגיע לו. עד עכשיו היה הולך לגן עם מטפלת, שהיתה המטפלת שלו מאז שהיה בן כמה חודשים, ולמה? כי הוריו היו עסוקים באיזו קריירה דמיונית.
מיכאל נהג להשתהות עוד רגע בשתיקה על המדרכה, מיטיב את שרוכי נעליו. עוד רגע מניח לאמא של אופק לגמוע אותו, ואז היה יוצא בהליכה מהירה לכיוון הים, מריח את ריחות הפה הכבדים של העיר המתעוררת, רגע לפני שהיא מצחצחת את שיניה. הוא עשה לו הרגל: בכל בוקר לצאת להליכה מהירה, הליכת כוח באוויר הקריר של תל־אביב. הלך והריח. ערמות זבל ארוזות בשקי ניילון ענקיים שעשרות משאיות ומאות פועלים מנסים להעלים מרחובותיה בשעות הבוקר ניצבות ברחובות הראשיים כמו נשים עצלניות בפתח גן הילדים, שצמר ערוותן עדיין רווי מחלומות הלילה המבטיחים.
מיכאל נהג ללכת ישר ברחוב ארלוזורוב ולפנות שמאלה לרחוב הירקון. בכניסת המכוניות למרינה היה חותך ומריח את ריח המלח. פעם בחר ללכת ימינה לנמל הישן ופעם שמאלה אל הרחבה המרוצפת של חוף גורדון. משם היה עולה בצעד קל לטיילת, בוחן את חוף הים הנתון עדיין בצל מלונות גבוהים ופוסע בצעד מהיר דרומה. לפעמים היה פונה לַכֶּרם, לפעמים נכנס לרחובותיה היפים של נווה צדק, לפעמים היה ממשיך לרציף העלייה השנייה ולתוך הנמל של יפו, שתמיד עמד בו ריח של נשים שבעות ומלוכלכות. הוא אהב את ריח הנמל הזה, ריח נעים שהזכיר לו משהו, אבל מה? לך תדע.
כך היה הולך במרץ עד שהיה נתקל באחת מכתובות האזהרה המרוחות על קירות העיר בכתב חרוץ:
'אשתי זונה - אנשים יועמדו לקיר', 'דם יישפך - דם', 'יהיה משפט - רימונים אזרוק', 'אשתי כאן עם גברים' וחץ מצויר מפנה אל חצר או אל חדר־מדרגות.
כתובות האזהרה היו פזורות בכל העיר, ואי־אפשר להגיד, לא ידעתי, לא שמעתי.
כיוון שלמיכאל לא היה מסלול הליכה מוגדר, בכל פעם שהיה נתקל בכתובת מרוחה עצר ופנה לחזור. לפעמים היה הולך בשדרות בן גוריון, ואם נתמזל מזלו היה רואה את אלון מוליך קבוצת תיירים לכיוון כיכר אתרים. אלון היה חבר נאמן מהסוג שלא מבין מתי משטים בו. היתה לו אנגלית מצוינת מהבית והדבר הקל עליו למצוא קבוצות תיירים שלא כל־כך 'ידעו עלינו', והוא נהג לפאר את מעשינו באוזניהם. מיכאל היה מצטרף אל הקבוצה כאחד מהם, משוטט ונעצר כדי לשמוע את ההסברים מפי אלון. יש נקודה אחת בכיכר שפתאום רואים ממנה ים. פתאום. מלוא העין. אלון היה מגיע עם קבוצת התיירים עד למדרגות היורדות אל החוף ועומד בשתיקה כדי שהמטיילים ישבעו את מראה הגלים, מגניב לרגע את משקפיו אל העיניים כדי להיות בטוח שהוא בכלל מצביע לכיוון הים, ואז מושיט את ידיו קדימה ומצביע על שוברי הגלים הטבועים בים שנבנו כדי להשקיט את פני המים המצויים מעבר להם.
"השנים שנות מלחמת העולם השנייה", נהג לספר לטייליו, "אחינו באירופה נשרפים בכבשנים. המנדט הבריטי שולט בארץ והם אינם מניחים למבקשים להימלט מהמגף הנאצי להגיע לחופי הארץ. שערי הכניסה בנמל יפו ובחיפה נחסמים על־ידי משחתות בריטיות מצד אחד, וכנופיות פורעים ערבים מצד שני, והנמלטים מאירופה מגורשים חזרה אל התופת. 'אנחנו נקים פה נמל', הכריז בן גוריון. כן כן, מי שעל פני ביתו חלפנו עכשיו. וכך נרתם היישוב", סיפר אלון בקול רווי תנופה דרמטית, "ובשבתות ובחגים היו נאספים כאן תושבי תל־אביב, זקנים וילדים, גברים ונשים, והיו מתחילים לגרור את הסלעים הכבדים שאתם רואים כאן ולהטילם אל הים, מטר ועוד מטר, כדי לחסום את הגלים ולאפשר לסירות הרעועות להביא את הניצולים אל חוף מבטחים. לא רק עַם הסֵפֶר, גם אנשים עמלים תחת השמש הנוראית".
"מה אתה מזיין לגויים האלה את השכל? מה אתה מבלבל להם ת'ביצים?" צרח עליו איציקוב באחת הפעמים שישבו בגינה.
"מה אכפת לך אם אני אומר מלה טובה על ישראל?"
"זאת לא מלה טובה, זה שקר נורא. אתה באמת חושב שהעם היהודי חיכה אלפיים שנה כדי שאתה תשפץ לו את ההיסטוריה?"
"אני שחקן, זה הטקסט שלי", ניסה אלון לסיים את הוויכוח.
"אתה לא שחקן, אתה מדריך טיולים", לעג לו איציקוב והמשיך להתפנק עם סיגריית חשיש בין אצבעותיו.
את עולמו קנה איציקוב בראשית שנות השמונים, אז התחיל ייבוא תרבותי גדול מחוץ־לארץ, ואיתו הגיעה גם תרבות המקומונים. לא עוד שני עיתונים ארציים וכמה שופרות פוליטיים, אלא עיתונים המחולקים חינם שפרנסתם מבוססת על פרסומות בלבד. הרעיון היה מהפכני: הכתבות יעסקו בבעיות מוניציפליות ובנושאי בילוי וחשק, יהיה אפשר לנבל את הפה, העברית תהיה חופשית יותר ויהיו גם ביקורות על מסעדות ועל תיאטרון וקולנוע. איציקוב, שהתחיל את לימודיו בחוג לפילוסופיה וסומן מיד כתלמיד מבטיח שכתיבתו קלה, קיבל מדור שנקרא 'דופק בעמידה'. המלה 'דופק' קיבלה בסלנג תנופה מהשייכות הסקסואלית למובנים נוספים כמו 'דפקנו ארוחה', 'דפקנו ת'ראש', וכמעט כל מה שעבר על איציקוב ביומיום היה נכנס לשם.
באחד מסופי־השבוע, בתקופה שהרסו את גן החיות בעיר שלנו כדי להקים במקומו מרכז קניות, פִרסם איציקוב כתבה על דוד שלו, אנריקו, שהיה מטפל הפילים בגן. איציקוב קרא למה שעומד להיבנות מרכז־שְׁמֶרכז, ונשים השתגעו על זה; הדוד אנריקו, יחד עם עוד חבר לעבודה, היו אחראים על שני הפילים של הגן, וַרדה ומותק. לפילה וַרדה היו חדק וקצות אוזניים ברודים ומנוקדים בוורוד, ולכן קראו לה ורדה. ומותק, אמנם הפך בבגרותו לחיית פרא אלימה, אך השם נשאר מאז שהיה גור פילים קטן שתנועותיו מתוקות.
איציקוב תיאר בכתבה את פני הדוד שלו, בעל אוזניים עגולות, חוטם ארוך, פנים שתאמו לפני נתיניו ההולכים על ארבע, ועוד תוּאר איך הדוד אנריקו וחברו לעבודה היו מרכיבים ילדים על גבן של החיות הענקיות תמורת תשלום.
יום אחד, הביטה הבהמה בחברו של דוד אנריקו, שעמד בחצר בבגדי עבודה אפורים בצבע פיל וגירף קש בנחת. משהו רץ אז בראש הפילים של מותק, התקפת זעם, והוא שעט קדימה ודרס למוות את החבר ששמו לא ניתן בכתבה. ללא התלבטויות רבות הוציא מנהל הגן את רובה הצַיִד, שכנראה נועד רק למקרים כאלה, הוביל את מותק אל החצר האחורית ועשה לו משפט הרחק מעיני הכתבת הצבאית שלנו ומהפרשן המדיני, ומבלי לראיין את הפסיכולוג הקליני, שהוא גם תזונאי תקשורת, על איך זה ישפיע על החיות האחרות - 'משפט חצר! בחצר!'
משפט החצר והירייה תוארו בפשטות ובחכמה, והיה ברור שנעשה כאן משפט צדק על־פי חוקי הטבע הכי ראשוניים.
אלון שאל את איציקוב אם הוא יוכל לספר למטייליו את הסיפור, ואיציקוב הסכים כי ראה בכך סוג של מחמאה.
בסיפורו של אלון הפך הדוד אנריקו לדודו שלו, שאימץ אותו עם עלייתו לארץ מאוסטרליה. המטיילים של אלון היו מקבלים תיאור של הדוד, על האופן שבו היה גורף את האוכל בעזרת הקשה של הלחם בתנועת יד מעגלית, "ממש כמו תנועת הפילים עצמם עם החדק", ועל בגדי החאקי האפורים הרחבים ממידותיו, שבהם הוא נראה "פיל קטן בעצמו" - ושום משפט חצר לא הוזכר בסיפור ושום ירייה.
איציקוב השתגע. לדעתו אלון עשה בסיפור שפטים. אמנם זה לא היה לכבודו לבקש חזרה את תולדותיו. רק שמאז פגע באלון בכל דרך אפשרית.
"אני שחקן", היה חוזר אלון על הדברים כמו ילד במריו, "פשוט לא היה לי מזל בחיים. אם הייתי יותר יפה הייתי משחק עכשיו בטלנובלה".
"אם היית פחות מטומטם היית משחק עכשיו את המלט", צחק איציקוב צחוק מרושע.
ובאמת לאלון לא היה מזל. הוא גבר יפה די והותר שהתחתן עם אשה נוראית, ובגלל מבנה האישיות שלו, או טמטום, כמו שהגדיר זאת דוקטור איציקוב, ואיזו חולשה מסוימת, הוא לא עזב אותה בזמן ועכשיו הוא מטופל בשני ילדים. אבל מטופל ממש. הוא מוציא אותם והוא מביא, הוא מאכיל אותם והוא משקה. אפילו אם נופלת לו חלטורה אחר־הצהריים הוא צריך לבקש, לשמחת כולם, מבן־דודו חשמונאי לבוא לגינה ולהשגיח על ילדיו, כי אשתו לא מוכנה להתבטל ממסעות הקניות שלה עם אמה. יש לה משפחה ענפה בנתניה, ושם כל הזמן מתחתנים ונולדים ילדים והן כל הזמן צריכות לקנות שמלות חדשות לשמחות ולאירועים האלה.
"מה שהכי קשה להסביר הוא איך ילדים, שכמעט לא נמצאים בחברת אמם, הצליחו לקבל את האופי הגועלי שלה", שקל את הנושא איציקוב, ואחרי הרהור נוסף אמר, "זה פשוט שאמא שלה זונה אז היא יצאה בת־זונה, והקטנים, מתוזננים".
 
"אני לא יכול לסבול איך שאתה מדבר אליו", העיר מיכאל לאיציקוב.
"אבל הוא מעצבן אותי, האלון הזה".
"אז אל תיפגש איתו יותר".
"אני לא יכול לוותר על חשמונאי".
"אהה, הסמים", אמר מיכאל.
"לא", ענה איציקוב, "הוא פשוט מהפנט אותי, זה בנאדם חיה".
 
אותו בן־דוד של אלון, חשמונאי, חי את הרחוב, ובין שאר תחנותיו היתה גם החבורה שמיכאל התרועע איתה בגינת שינקין. לפעמים זה היה כדי לעזור לאלון עם הילדים, לפעמים כדי לספק להם סמים במחירים סבירים, ולפעמים סתם בשביל לשבת. הוא היה מביא להם חומר טוב, אבל עיקר הכיף היה דווקא מה שחשמונאי כינה בשם הדוגמיות, אותן הוא היה שולף, שקית מתוך שקית, וזה היה כמו טייסת למוח. אחרי שהיה הולך לעיסוקיו, הם היו מדברים על כך שהדוגמית בת זונה והחומר עצמו חרא. אבל החומר בכלל לא היה חרא, בכל אופן לא הצליחו להשיג אז חומר טוב יותר בגלל המלחמה המנג'סת...
אהה כן, כמעט נשכח מלב, באותה עת היתה מלחמה. מלחמה לא ממש מורגשת, מלחמה מייגעת. אנחנו הפצצנו את בתיהם במטוסי קרב והם היכו באוטובוסים, או בשוּק, או ברחוב, על־ידי מתאבדים נושאי חומר נפץ. פעיל של הימין הקיצוני ביקש להעלות להר הבית ראש של חזיר, שירותי הביטחון עלו עליו והכניסו אותו לקלבוש לכמה שנים טובות - אמרו שהדבר היה פותח מלחמת עולם. זמן קצר אחר־כך, להבדיל, אישר ראש הממשלה לראש האופוזיציה לעלות לשם עם אנשיו ולנגוע בקצה האצבע בקודש הקודשים של עמי האזור. ובעקבות כך, להבדיל, פרצה מלחמה טורדנית; אני מתכוון, להבדיל ממלחמת עולם שהשב"כ הזהירו מפניה. וגם להבדיל את ראש האופוזיציה מראש של חזיר.
חשמונאי היה חיה עירונית שלא חשב מתוך איזה יישוב דעת. הוא חשב בתזזית, מהמותניים. חשב מתוך איזה תוהו. פעם אחת הסתבר למיכאל שחשמונאי גם מעביר דגים ממקום למקום. זה היה עוד בזמן אחר, רחוק, בימים שהכל עוד היה רגוע; לפני ש'קנה' מחשמונאי ולפני שבילה שעות בגינת שינקין ולפני שהיה לו זמן כמו זבל. זה היה בימים שעדיין עבד.
ערב אחד בילו תמר והוא במסעדה יפנית עם חבר לעבודה. החבר היה נשוי לפרה גסה עם שפתיים אדומות, קָארֶה אופנתי וחזיות לוחצות, שכל הזמן קראה לבעלה נוּש ומוּש והיתה מחזיקה סכין ומזלג כשהזרת שלה זקורה באוויר.
"היא בטח גם מוצצת ככה עם אצבע זקורה. בטח היא קראה איפשהו במספרה שככה יותר מנומס לעשות את זה", טיגן אותה מיכאל יום אחד באוזני אשתו.
"עזוב אותה, היא קוריוז".
"לא אעזוב!" אמר בחדות, "הן מעיבות הנשים האלה. המוּשנוּש הזאת היא סַמָּן", ובטון רך הוסיף, "אל תגידי לי על כל דבר שאני אומר, עזוב, די עם זה".
שמו של החבר היה אלישע, ומיכאל ממש אהב אותו. הוא היה חכם מאוד והבין לעומק את התחום שהם עסקו בו. "הוא כל־כך חכם שהוא לא מבין עם איזו בהמה הוא חי", אמר מיכאל לתמר. ובכל פעם שהם בילו ארבעתם יחד והנוּשמוּש הזאת היתה עונה לפלאפון ומנהלת שיחות ארוכות בקולה החלש והפלגמטי, שהיה משתלט עליך דרך עמוד־השדרה, היה מיכאל קם ומודיע שהוא צריך להשתין. עוזב את השולחן, מסתובב במסעדה או יוצא לחנייה להדליק סיגריה. לפעמים אפילו היה מגיע עד לשירותים ומוציא ת'זין, אבל לא בגלל זה קם. עם אלישע והסתומה שלו הם תמיד נפגשו במקומות יקרים מאוד, צלחות ענקיות ומנות קטנטנות, אוכל לאנשים שבעים. ואלישע תמיד היה מי שהזמין, כי היה לו חשבון הוצאות פתוח בזכות הפגישות הרבות שקיים בענייני הפרויקטים שניהל.
באחת הפעמים, כשמיכאל התנהל לו בתוך המסעדה הקפואה ויצא למסדרון, הוא שמע המולה מהמטבח, סירים ומחבתות עפו, נשמעו קריאות בשפה זרה וחשמונאי יצא משם בריצה מגלגל צחוק גדול.
"הֵי, מיקי, מה אתה עושה פה?"
"מה אתה עושה פה?"
"אני מספק להם כאן דגים, לא ידעת?"
מיכאל מתח את צווארו וניסה לעקוב אחרי מה שקורה במטבח. גם חשמונאי סובב את ראשו ומיד חזר להביט במיכאל, "הם הרגו שם עכברוש", אמר בקול גבוה.
מיכאל הביט בו בבהלה.
"כן, הם יוצאים מדי פעם. תל־אביב, אתה יודע, בנויה על הר". מיכאל הסתכל עליו וחשמונאי הִנהן והִנהן ביתר תוקף והוסיף, "כן כן, מתחת לעיר שאתה חי בה יש עוד עיר, אחרת. ממש מדינה קטנה עם דמוקרטיה והכל. פוליס. ויש שם, או בחירות פעם בארבע שנים, או שהשליטים מחזיקים את השלטון בכוח, או שיש שם רצח עם, אחד מהשניים", סיכם ביובש את שלוש האפשרויות.
מיכאל פנה לחזור לשולחן וחשמונאי קרא אחריו, "מה איתך? אתה לא לוקח לריאות? אני יכול להפוך אותך לקליינט שלי אם אתה רוצה. אני עושה גם משלוחים עד הבית".
מיכאל עצר וענה בצחוק, "אני לוקח לריאות אבל ממה שאחרים קונים".
 
באותו לילה כשכבר היו בבית במיטה, אמרה לו תמר: "אתה מחייך כאילו שמעת סוד כמוס".
"את יודעת שחשמונאי, הבן־דוד הזה של אלון, מספק למסעדה שאכלנו בה את הדגים?"
"אוי, אל תזכיר לי את הטיפוס הזה, הוא מגעיל אותי. אני רואה אותו יושב הרבה אצל הירקן".
"מגעיל אותך? וזה עוד לא כל הסיפור", אמר מיכאל ונשכב.
"נו, אז מה עוד?"
"אני אספר לך בפעם אחרת".
 
אחר־כך יצא הרופא בבית־החולים תל־השומר אל המסדרון, ואמר רק: "ידידי".
מיכאל קם מיד, אצילי ידיו צמודים לגוף. הוא הרים את אמותיו שתהיינה ניצבות לזרוע ואת הכפות הרים אנכיות לאמות. זאת היתה מין תנועה פרטית כזאת של מיכאל שאמרה בעיקר, "הבנתי" וגם "אני בסדר", והיה בה גם מין "לא עושה מזה עניין, לפחות לא כרגע".
מיכאל יצא מהמחלקה בלי לומר מלה. התחיל אז חורף והיו סימנים ראשונים לקור. הוא נכנס למכוניתו וטרק את הדלת. המנורה הפנימית נדלקה. מיכאל חבט בה בכוח. היא כבתה והוא יצא לסגור את דלת הבגאז'. נכנס, הדליק את המנוע ויצא משער בית־החולים.
קרוב לגשר גהה חשב פתאום לפנות ולנסוע לאָזוֹר - הוא הכיר שם פעם מישהי. אבל נסע כמובן העירה. לא מיד הביתה. הוא הסתובב בתל־אביב בנסיעה איטית, הקפיד להעניק זכות קדימה לכל מה שנִקרה בדרכו. הסתכל לצדדים, הרגיש כמו צייד.
כשחזר הביתה דויד כבר ישן, וארקדיה הבייביסיטר זִמזמה משהו. הוא התקשר לתמר ואמר לה בקול שאינו מסגיר דבר לבוא הביתה, שהוא צריך אותה. תמר ענתה בקול טרוד שיופי שהוא צריך אותה, אבל היא במשמרת. והוא אמר, "אז אוקיי". כיבה את הפלאפון ונסע לאמו. הוא פשוט לא אמר לה את מה שהיה צריך להיאמר: "תמר, בואי הביתה, אבא שלי מת".
 
ואז התחילה חופשת האבל, חופשה בת חצי שנה, כפי שאמר לתמר. מיכאל ביקש למצות את הצער על אביו, למרוד בטבע שמאלץ 'להמשיך בחיים'.
"אני לא מוכן לחפף את זה", חזר ואמר, "אני לא מוכן לחפף את המוות של אבי".
הוא רצה לעזוב הכל ואולי לכתוב משהו, סיפור, משהו פשוט שקורה ברחוב. אולי על אהבה, משהו שקורה באור הדבשי, בהחלט סיפור חם ומוצלח, סיפור שרצה לשלוח לתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ', בתקווה לזכות במקום הראשון. פעם הוא הזכיר משהו על התחרות וגרם לאיציקוב לצחוק גדול.
"מה אתה צוחק כמו איזה זין?"
"מצחיק אותי שאתה רוצה לזכות בתחרות הזאת, מה אני אגיד לך".
"למה? קראת פעם את הסיפורים שזוכים שם? חרא של סיפורים".
"זהו בדיוק, בגלל זה אני צוחק. שזה חרא של סיפורים וחבר שלי רוצה לזכות שם במקום הראשון".
"מה אתה כל־כך מבסוט מעצמך, אדוני הפרופסור לפילוסופיה? שהסטודנטית הכי יפה והכי מוכשרת בחוג שלך התאהבה בך? עכשיו היא עושה דוקטורט בתורת המגדר ואתה מגדל לה את הילדים, עוד מעט יצמחו לך בְּזָזִים".
"הכי טוב אשה שעושה דוקטורט במגדר. אתה כמו המה־קוראים־להם מהמחנה הלאומי, שלא מבינים את הקשר בין השכלה לסקס, אלה הכי מביאות בראש", ענה איציקוב בעברית הקלוקלת שלו, וחתם ברוע, "אה, שכחתי שגם אשתך דוקטורית. אבל היא בטח קוראת בעיתון תל־אביב מאמרים על מגדר ומזה היא נהיית לך פמיניסטית".
מאז החליט מיכאל בינו לבינו שלא יגיד עוד לאיש, גם לא לאנשים סימפטיים מאיציקוב, על התחרות ועל המקום הראשון, עד שלא יהיו לו לפחות כמה עמודים כתובים שהוא ירגיש שלם איתם. כשיהיו, ממילא יצטרך להראות אותם לאנשים אחרים ולהתייעץ ולשאוב עידוד ואולי, אם יחוש שהדברים מוצאים חן בעיני הקורא, יספר על רצונו לשלוח את הסיפור לתחרות.
או שלא יגיד כלום ופשוט יקנה מעטפה וישלח את הסיפור בשלושה עותקים ליעדו בבית 'הארץ'. לתמר בוודאי שלא יגיד. נראה לו שהאמון ביניהם הולך ונעלם ובמקומו בא חרחור, שנשמר עדיין בשקט, ורק יוצא מדי פעם מצד תמר ובעיקר על אמו. כאן היא מרשה לעצמה להוציא ארס, להכות באמי שהפכה שק חבטות של כולם, חשב בצער.
 
כך או כך חלפו החודשים, כמעט חצי שנה עברה. חג הפסח עבר, לִבנת ניסן הפכה לציפורן בשמיים. האביב שלט והתחילו למנות את הזמן לקראת התמוז. הימים נהיו חמים יותר וארוכים יותר. עוד מעט תמר תגיד לבעלה: "מה יש לי בחיים האלה? כל החיים שלי זה רק אתה, אתה ודויד, מה יש לי חוץ מכם? עוד מעט יהיה קיץ, נלך לים, אולי ניסע לאן שהוא".
תמר עבדה קשה כל השנה. היה לה סיפוק רב, אבל לצד זה גם כעסים רבים. היא עשתה משמרות על משמרות כרופאה צעירה ומנוצלת בתקופת ההתמחות. מנהלי המחלקות העריצים והרופאים הבכירים זרקו עליה ועל חבריה הצעירים את כל הזבל שלהם, והיא נמנעה מלהשליכו הלאה, אל האחיות. היא עבדה כמעט בלי הפסקה, אבל אם היתה אמורה להיות הפגנה באחד ממוצאי־השבת בכיכר נגד הכיבוש הגועלי והטמטום הכללי, היא דאגה לבקש ערב חופשי כדי ללכת לכיכר עם מיכאל, ודויד רכוב על כתפיו.
וכשכולם יגידו 'איך לא ראינו', הם יוכלו לומר, 'אנחנו ראינו. ראינו והתרענו'.
ומיכאל? מיכאל ידע שכל השתדלויותיו לפשר ולמצוא איזו דרך ביניים מפייסת, עם שכניו המטרידים, עם האויבים מעבר לגבול, או עם הטמאים והמנוולים שבתוך המחנה, אינן באות אלא מתוך פחדנות. כך גם ניסיונות הפיוס בין אמו לרשויות, בין אמו לרעייתו, היו לשווא. לעשות מעשה לא היה לו אומץ או כוח, והוא חשש שהחיים בכלל מתנהלים בחברה שאין לה אומץ או כוח.
ומכיוון שאין לו כוח הוא מורח את הזמן, אבל את החופשה הזו הוא ימשיך, החליט, גם אם לא יצליח לכתוב, גם לא מלה אחת. את מות אביו הוא לא מתכוון לחפף, מות אבי הוא מותי, היה אומר לעצמו.
מובן שמיכאל חש לא בנוח כשבחר לצאת לחופשה. כל כמה שאמר שאין זאת חופשה אלא אֵבֶל על אביו, היה נדמה לו שכולם חושבים שאינו אלא בטלן שהחליט להפיל הכל על כתפי אשתו. אבל הוא מיהר להרגיע את עצמו שגם אם זאת חופשה, הוא עוד מעט בן ארבעים, וכל החיים עבד וצבר, והוא לא חי על חשבון מישהו, ועם הבן שלו כמעט לא בילה.
עם הזמן גם הוא התחיל, כמו האמהות בגן, להתרשל בלבושו. בהתחלה היו אלה בגדים קלים יותר ורפויים, שנוח לערוך בהם את טיולי הבוקר שלו. גם הכתובות שמרוחות על קירות העיר אכולי המלח התחילו לפתע להעיק עליו. ואז הפכו הבגדים המרושלים לבגדים שנוח לסגת בהם במהירות הביתה, להישכב על הספה ולהרהר במשהו בלתי־מושג. ואז היה נרדם ומתעורר מזיע לצלצול הטלפון. לפעמים היה קם, מציץ בעינית שבדלת ומסובב את המפתח במנעול. מיד היה רואה איך השכנים שלו, ששמעו את לשון המנעול נעה בדלת ביתו, פותחים את הדלת שלהם כדי חרך ומציצים לראות אם הוא מתכוון לצאת.
אורבים לי, כל היום אורבים לי אלה. הם משגעים אותי שני הזקיינס האלה. פתאום חלפה בו איזו מחשבה שאולי השימוש במלה משגעים באה במובנה המלא והנכון: שיגעון, מחלה של ערעור העצבים והנפש, ולא במובן שמשתמשים בה ביומיום.
בגלל השעות הארוכות שבהן היה לבד, פחד מיכאל שהוא עוד עלול לדבר אל האוויר הריק, עד שהתחיל ממש לסכור את פיו בכף ידו. כשהיה מטייל ברחוב או צועד את צעדותיו, התרגל להניח בין שפתיו קיסם, ולפעמים היה מחטט בו בין שיניו, עד שהיה מקיז דם.
פעם אחת, באחד מטיולי הבוקר, נסוג בבהלה מפני כתובת גרפיטי המרוחה על קיר ומזהירה את תושבי העיר, 'ארצח, כן ארצח'.
מיכאל חשב שיש כאן איום מפורש.
"הוא נחוש", אמר מיכאל לאיציקוב כשנפגשו בגינה, "ממלא את העיר בכתובות שלו, גם בדרום העיר וגם בצפון".
"הוא משוגע", ביטל איציקוב את העניין והִקשה, "איפה בצפון? העיר תל־אביב היא עד הירקון. צפונה משם זה כבר סלמס של עשירים, שם זה דרום הרצליה. כשהוא יקשקש להם בספרֵי על הקירות, הם כבר יטפלו בו".
"בסדר, את זה כבר שמענו ממך".
"שמענו", אמר הדוקטור, "אבל לא הבנו. אלה מוכנים שיכתבו להם על הקירות 'כהנא צדק', רק שזה יהיה חרות על לוח פליז ממורק, לא ככה בספרֵי שחור כמו בדרום. אלה אנשי העולם אלה. אלה ראו־לך תיאטרון באנגליה - את מאמא מִיָה, ואתה לא תגיד להם מה זאת תרבות".
יום אחד בעודם יושבים בגינה התגלגל לידם עיתון מיום אתמול ובו חדשה על פיל אלים בספארי ברמת גן שהיכה למוות את אחת הפילות. מסתבר שהפיל המכה היה לא אחר מאשר מותק, ואף צוין שם עברו האלים.
"הם לא הרגו אותו, המטומטמים. איזה מנוונים, איזה ניוון", צרח איציקוב. מלא זעם הוא ענה למיכאל, "אני לא צריך לבדוק; חיה כזאת הורגים וקוברים. אפילו לא נותנים את נבלתה מזון לחיות האחרות בגן... סותמים עליה".
היתה שתיקה. היה ברור שהפעם הדוקטור מדבר מדם לבו. אפילו אלון הניח לילדיו להכות זה את זה וישב על הספסל להקשיב לאיציקוב שהוסיף בכאב, "מנוונים לגמרי, ליברלים שמרחמים על בעלי־חיים. איפה נשמע שבעל־חיים יהרוג אדם ולא יוציאו אותו מיד להורג".
"אבל מה בעל־חיים מבין?" ניסה אלון בקול נמוך.
"מה אתה מבין!" רעם איציקוב, "מי מדבר על להבין, מדברים על חוקי טבע. מה, אלה שמטילים עוצר על מחנה פליטים שאין בו מים זורמים - אני אמרתי פעם להוציא אותם להורג כי הם מבינים או לא מבינים? לא הורגים פיל בגלל מה שהוא מבין. הורגים פיל כי הוא הרג אדם. החיה צריכה לדעת שאסור לה לפגוע בבן־אדם. פשוט". ואחרי שתיקה הוסיף, "לאדם מותר להיות אכזר, לחיה אסור. אכזריות מותרת רק לנו, בזה מוֹתרנו מהבהמה".
אבל אחרי ג'וינט אחד הכעס חלף. ארקדיה ודויד התקדמו מאלנבי לכיוון הגינה. איציקוב אמר למיכאל, "הנה אשתך", ואלון שלף את משקפיו, צִמצם את עיניו ואמר, "מה פתאום, זאת ארקדיה".
"טוב, מה לעשות שהן כל־כך דומות", צחק איציקוב.
מיכאל וחבריו קמו ועלו במדרגות לקבל את פניהם, ומיכאל אמר, "קחו מכאן ת'ג'וינט, אני לא רוצה שהבן שלי יהיה לי מעשן פסיבי". ואיציקוב קינח, "ארקדיה ארקדיה, כר רועים ירוק".
 

*

 
בתחילה רצה מיכאל לכתוב סיפור על ילדותו שממנה זכר רק טוב. הוא רצה לכתוב על אביו יצחק קליינהאוס שהיה אדם רך. איך היה מחזיק אותו בזרועותיו, איך היה הולך איתו לגן, כף הבן בכף האב, כף רכה כל־כך, ושבכוח חולשתה לבלום כל דבר מחריש אוזניים שעלול להתנפל. אבל כשהיה יושב להעלות את הדברים גילה שכל מה שיש בכוחו לכתוב היה על הבושה שחש מול הילדים האחרים בגלל מכנסיו הרחבים של אביו ובגלל פניו החיוורים. והנה עכשיו מיכאל עצמו כבר צריך להסתכל טוב על התמונה התלויה בבית הוריו, כי פני אביו הולכים ומיטשטשים בזיכרונו.
כשחשב על חייו עם הוריו, הרחק מעיני הילדים, הצליח להעלות בזיכרונו רק תמונה אחת שבה הוא והוריו נוסעים באוטובוס לכפר רחוק שבו גרה דודתו. היה אז קיץ והנסיעה היתה מעלפת. הם נסעו בכביש צר ורב מהמורות לאורכה של שדרת ברושים. השמש הצליפה בקרניה, מפלסת לה דרך בין הברושים ומְפַספֶּסת קרני אור. פעם אור ופעם צל, ושוב אור ושוב צל, ואמו אומרת משהו לאביו, מחפה על איזה סוד מרומז וצוחקת בגרגרנות. מיכאל ניסה להבין על מה הם מדברים ולמה מתכוונת אמו כשהיא מדברת על הנחל הזורם במקום שאליו הם נוסעים. אמו צוחקת אל חיקו של האב ודוחפת אותו אל החלון בכתפה, ואז בא חושך מבין שדרת הברושים ומושך את מיכאל. לפתע הבין במה התבייש אז כל־כך, הוא התבייש ביופיה של אמו.
שכוב על הגב בסלון, ידיו פשוטות לאחור בחוזקה וגֵוו קעור, והבהובי האור המכה מבין הברושים צף ועולה. אותם תעתועי אור מטשטשים, מעייפים, עד שנעצמו עיניו מעצמן. בעוד הוא מנמנם ביקש להסיט את פניו מקרני השמש ולהיזכר בפניהם של הוריו ביום ההוא הרחוק, יד נעלמה אחזה בצווארו ולא הניחה לו לפנות ולהביט בהוריו הצעירים. וככל שמיכאל אימץ את צווארו בחלום, הידקו אצבעות היד את אחיזתן והוא הקיץ מזיע. אחר־כך התיישב דומם מול המחשב הדולק וקרא שוב את משפט הפתיחה ואפילו חשב להוסיף משהו:
התחילו אז החמסינים של חודש מאי. מיכאל קליינר,
לא חבר־הכנסת, מישהו אחר בכלל, הפסיק לעשן וקיווה
שהדבר יקל לו על הנשימה. אבל מסתבר שמשהו אחר מונח
על לבו. הוא הרגיש איך כל מחשבותיו מתנקזות למשפט:
'למות, הוא מוכרח למות'. אבל מי ובעיקר למה - לא ידע.
 
על־כל־פנים זה משפט פתיחה שלם, חשב בסיפוק, וממש גִלגל אותו שוב ושוב על הלשון. הוא החליט שלא ייגע בו יותר, לא יוסיף ולא ימחק. הוא חשב שלמרות המוות המוזכר, יש בפתיחה איזו שלמות ותקווה עגולה כמו גורן. אבל ההמשך, שבו עולה אביו במדרגות קולנוע מוגרבי ושובר ביצה טרייה על ראשו, כמו ששמואל מושח את שאול בספר ציורי התנ"ך לילדים, נראה למיכאל מאולץ. יחד עם זאת לא הצליח להשתחרר מהדימוי הזה. בכל פעם היה מוחק וכותב אותו מחדש ומתאר את הדברים מעט אחרת: פעם נלוו לאב חברים והם עלו איתו מתחילת רחוב אלנבי, והים התיכון מוטל מאחוריהם בוהק ומסמא; פעם היו אלה נערים רטובים בבגדי־ים; ובפעם אחרת היה האב בכלל עיוור.
רק מיהו זה המוכרח למות ולמה, את זה מיכאל לא ידע.
פעם אחת הצליח אפילו לכתוב פסקה שלמה ואחר־כך עוד אחת ואחריה את השלישית. אבל כל הפתיחות והפסקאות שנכתבו, לא נראה שתוכלנה להרות איזה דבר קצר על אהבה, אלא אם כן הסיפור יתפתל ויתפתל. מיכאל רצה סיפור בלי פיתולים ובלי תחושת מחנק ובלי לבטים ובלי צער. סיפור כזה שהיה רוצה לחיות בו, להיות גיבורו בחיים אחרים שיינתנו לו יום אחד, אולי אחרי שאמו תמות. מיכאל חשב שאם רק יסכים להיפרד מהמשפט: למות, הוא מוכרח למות, תיקָרה לעיניו דרך לסיפור הפשוט והנכסף. אבל יופיו של המשפט היה לו לרועץ.
אחר־כך היה מתנער, הולך לגינה, פוגש גברים בני גילו שיושבים בגינות ציבוריות ומעשנים סמים קלים בהבעת ניצחון על החוק. את תמר שיגע שמיכאל יושב בגינת שינקין עם שני המטומטמים האלה ומעשן סמים בחברתם באיזו הפגנת בוז. אבל היא לא תגיד מלה, היא הבטיחה חצי שנה חופשת אֵבֶל והיא תעמוד בה.
היתה ביניהם ברית. ברית של אוהבים; היא אהבה אותו והוא אהב אותה. כמו בְּשיר או כמו בַּשיר, לא זכור כבר. וכשהוא העיר אותה משנתה לילה אחד, לאחר אותו יום שואה, ואמר לה בחושך: "אחות אחות", היא ענתה לו, "רופאה רופאה", והוא אמר שוב, "אחות אחות, תעמידי לי", והיא העמידה לו. הוא שכב בעיניים פקוחות והביט אל התקרה, ותמר שאלה, "ממשיכים?" והוא ענה, "לא, רק פחדתי שכבר לא יעמוד לי יותר", והוסיף, "אל תספרי את זה לאף־אחד", ותמר אמרה בקול חם, "למי, מיכאל, למי יש לי לספר?" ומיכאל ענה, "לי, לעולם אל תספרי את זה לי", ושתק רגע ופתאום אמר: "אחות רחמנייה", ועצם עיניים ומיד נרדם.
ובחלומו חזר המקרה בדמות חיה רעה ושחורה, המגיחה מאחת הסמטאות ועוקרת לו בפראות את דלת המכונית, ומגדם ציריה נזלה מוגלה ומְרֵרָה, ואוי ואבוי לו למיכאל אם ינסה לפייס הפעם. פשוט אוי ואבוי. רע ומר.
 

*

 

אחרי התאונה איבד מיכאל את שלוותו כליל. הוא החנה את מכוניתו צמוד כמה שאפשר לקיר, בלי דלת היא נראתה כמו פה פעור ולשון לועגת. והם עלו הביתה בפה יבש. למיכאל היתה תחושה שמסתכלים עליו. הוא נעמד והביט על דלת השכנים אבל היא נשארה נעולה.
הם עמדו בסלון ביתם, לבדם, כמו שני זרים. רוצה פיצה? איכשהו כבר אכלה בבית־החולים. ואהבה? איכשהו לא היה נעים פתאום לדבר על אהבה.
מיכאל התיישב על הספה, מתח את צווארו והסתכל החוצה אל בתים אחרים ואל עץ אחד שעליו זעו ברוח, ולא ידע מה יעשה. הוא הרגיש באיזה חוסר; חוסר־מנוחה, חוסר־טעם, חוסר־חשק. תמר הסתכלה בו אבל הוא התעקש להסתכל החוצה.
הוא הודיע לה שהוא הולך לגן להוציא את דויד.
"אבל ארקדיה מוציאה אותו היום?"
"אני הולך להוציא אותו, שמעת?"
"עוד מוקדם".
"שמעת מה אני אומר?" צרח, "שמעת?" ותמר השתתקה.
"אפילו אם אני לא עובד אני עדיין ראש המשפחה, תשאלי במס הכנסה; התיק עלי. אני לא איזה בנאדם זר ברחוב שתעמדי ותתווכחי איתו".
תמר עדיין שתקה, לא היה לה חשק ללבות איזו אש שכבר ממילא, איכשהו, אוחזת בשולי הווילונות. מיכאל עוד ישב שנייה והיא לחשה, "תעזור לי עם המצעים?"
היתה להם מיטה זוגית עם ארגז מצעים מתחת. מיטה כבדה ומסורבלת, וברגעים שאהבו יותר, הם השתעשעו במחשבה שמיכאל הקנאי קנה את המיטה הזאת רק כדי שתמר לא תוכל, אפילו לילה אחד, להתקיים בלעדיו.
בחדר־השינה היא פנתה אליו בשקט: "מה אתה כועס עלי כל הזמן?"
"את כל הזמן מתווכחת איתי! מה שאני לא אגיד את אומרת ההיפך, במיוחד ליד דויד. אין דבר שאני אומר לידו שאת לא סותרת מיד".
"באמת?"
"כן, וכשאני מציע בארוחת־ערב חביתה, את פתאום קופצת עם ביצת עין, ואין לי איך להסביר למה דווקא חביתה". אחרי רגע הוסיף, "זה פשוט כי אני אמרתי, ואם אני אמרתי אז את מוכרחה להגיד משהו אחר".
תמר זקפה את ראשה, גביניה היפים התרוממו בתמיהה.
"אף־אחד לא חושב שאת אוהבת אותנו פחות כי ימים על ימים את מחוץ לבית", מיכאל החליק על השמיכה שכבר היתה פרושה על המיטה והוסיף, "חוץ מבמִקרה של אמא שלי".
לתמר בקושי היה כוח לדבר, לשונה שכבה לה בפה מרוחה ורפויה. רק להתנשק אולי עוד היה לה כוח.
"אמא שלך?"
"כן, אמא שלי. את מתווכחת איתי בכל מה שקשור אליה כי את שונאת אותה. את שונאת אותה ואין לי מה לעשות עם זה. כאן אני יכול רק להתחנן בפנייך". הוא הזדקף, המיטה מוכנה ומוצעת לפניהם והם עומדים משני צדדיה. "היא רצתה שנבוא אליה לערב החג, אמרתי לה שאנחנו יוצאים לראות זיקוקים. היא ביקשה שנבוא באיזה ערב אחר, לפני החג. אני מתחנן בפנייך, תמר, בשם החברות בינינו, בואי נלך איזה ערב בשבוע הבא, נלך שלושתנו. את הרי לא רוצה שלדויד לא תהיה סבתא".
"טוב נלך", אמרה והשתרעה, משכה את השמיכה וכיסתה בה את פניה. מיכאל יצא אל הסלון והשתהה שם איזה זמן לפני שיצא. פתאום חזר אל חדר־השינה. רק שוקיה הציצו מתחת לשמיכה, שוקיים לבנות ויפות. מיכאל עמד והסתכל בגוף האהוב המכוסה שלפניו. כפות הרגליים היו מונחות על הסדין עם נטייה כלפי פנים, כמו מבטיחות חיבוק. פתאום היא התיישבה בתנועה אחת, ואת השמיכה הסירה במשיכה. תמר היתה סהרורית לגמרי.
"אה, אתה עוד כאן? חשבתי שיצאת".
"הארנק שלי", אמר ופרש את ידיו לצדדים והסתכל סביבו.
"הוא בטח בקערה", אמרה וכיסתה את הראש. וכשעצמה עיניים חלמה על קיר אבנים ארוך שלצדו היא הולכת. הקיר המחוספס הופך לחלק, חלק באופן מיוחד, כל־כך מיוחד שאיבדה את שיווי־המשקל, ורק אז שמה לב שהקיר הוא בכלל רצפה והרצפה חלקה כל־כך ומשופעת שלוקחת פנימה, אבל לא היה אכפת לה. השינה אספה אותה באחת והיא לא זזה עד שנשמעו דפיקות בדלת.

יעקב אילי

יעקב אַיָלי, איש תיאטרון ומשורר, נולד בישראל בשנת 1957.

עוד על הספר

עלבון ולוחמה בשטח בנוי יעקב אילי

צפירה
 
כשמיכאל היה ילד רעדה הארץ בזמן הצפירה פעמיים, בערב ובבוקר, וביום הזיכרון לחללי המלחמות אפילו שלוש פעמים. ועכשיו צפירה אחת חלושה.
היו תקופות שהשמיעו אותה בערב, לפני הטקס המרכזי, אחר־כך העבירו אותה לשמונה בבוקר. ועכשיו, חשב מיכאל, מרוב שינויים שהם עושים, צריך בכל שנה להקשיב לחדשות כדי להתעדכן בשעה, ויחד עם זה לשמוע ת'טינופת שיוצאת לשדרניות שלהם מהפה.
כשנשמעה הצפירה, במקום שיעצור וייתן לתמר לרדת ולהתייחד עם זכר הנספים, הוא טרח והחנה בצד. החובה האזרחית שפיעמה בו אילצה אותו לעצור את המכונית לצד המדרכה השמאלית קודם שיֵרדו.
הרחוב היה ריק. הם התייצבו איש־איש משני צדי המכונית, ומיכאל הציץ בתמר בגניבה, לראות איך היא מניחה את ידיה לצדי הגוף ומשפילה את ראשה. במדי הרופאים הלבנים שלה נראתה לו כמו תלמידה בעצרת זיכרון בבית־הספר; שקטה, חסרת־ביטחון, מקשיבה בדריכות למוריה.
כשהצפירה שככה זקפה תמר את ראשה, הביטה במיכאל ובעיניה הגדולות תמיהה. "הביתה, אני רוצה הביתה, אני הרוגה מעייפות".
מיכאל נכנס והתיישב ותמר עמדה עוד רגע אבודה, כמו נערת תיכון שחברותיה נפוצו מיד בתום הטקס והיא, המבולבלת, איבדה אותן.
שבריר שנייה השתהתה כך, אובדת, כשלפתע נכנסה לרחוב מכונית שחורה בעלת חלונות כהים, שנהגהּ הזדרז לא לאבד אף רגע. הנהג זירז את תמר בצפירות והיא הסתובבה לעברו, נִענעה בראשה ולחשה, "איזה בהמה".
אבל הוא שב וצפר; ותמר, בכף יד אסופה, סימנה לו שימתין רגע, מה יש לצפור?
התנועה הרפה והרחבה שלה כנראה העלתה את חמתה של המכונית השחורה, שנהמה נהימה, התקרבה ונעצרה ממש לפני רגליה של תמר. היושב בתוכה שנה בצפירה ארוכה, כדי שהיא תיכנס כבר למכונית ותסגור את הדלת שחוסמת את הרחוב ותניח לו לעבור.
"ככה? חיה! בלי נימוס? בגלל החום? בגלל שאני אשה? אז נא!" והציגה בפניו את אותה תנועה מגונה שהציגה השכנה הזקנה בפני מיכאל הבוקר. אותה תנועה שהעלתה את חמתו של נהג המונית שחשב שהיא מופנית אליו.
הנוהג במכונית השחורה לא התבלבל. הוא פירש מיד אל מי כּוּוְנה התנועה ולחץ פעמיים על דוושת הגז באִיום, וכשהיא זזה מעט הוא פשוט שעט קדימה כשמכוניתו אוספת את דלת המכונית של מיכאל כמו היתה כנף ציפור בפה של חתול שחור.
 
תמר התחילה ליילל. היא לא היתה מוכנה שככה ינהגו בה וצרחה על מיכאל שירדוף אחריו. לפתע חש מיכאל שנאה כלפיה ושאל בכעס, "לרדוף ומה?"
מבט אחד הספיק למיכאל לזכור את מספר הרכב הפוגע. כשתמר הציעה שיכתוב אותו בכל־זאת שלא יפרח מהזיכרון, אמר לה:
"אני זוכר, אני אומר לך, ומה היה לך להתגרות בו אני לא מבין".
"עכשיו אני אשמה? אני?"
אבל לא רק תמר אשמה, ידע מיכאל, כל אחד ואחד אשם. גם היא וגם הוא וגם אמו. ונהג המכונית כמובן, שלא ברור איך הספיק לעלות למכוניתו במהירות כזאת ולדהור מיד כששככה הצפירה, או אולי לא עצר בכלל. כך או כך כולם אשמים.
השתררה שתיקה. בָּרדיו שידור ישיר של הטקס במשכן הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה קוראים בשמות הנספים, דווקא בשמותיהם של יהודים ממצריים שאיכשהו נקלעו תחת גלגלי הרצח הגרמניים באירופה. הם כל־כך מנסים לפייס ולהראות שלכולם היה גורל רע אחד ונכונה לנו גאולה אחת. גם הם אשמים, המפייסים האלה. אבל יותר מכולם אני אשם, אמר לעצמו, ומשהו רע עלה מבטנו וסמוך לגרון הלך והתחמם.
מיכאל תמיד שותק ומנסה לפייס, אבל לא בגלל איזו רוח טובה. להיפך, רוח רעה ופחד. כל ניסיונות הפיוס הם משום שהוא פוחד מריבים. זה עושה לו בחילת רעד. הוא חושש מכל דבר שעלול לערער את ציפתו הדקה. לכן הוא מנסה לרפא הכל בעזרת סלחנות, והנה באה חיה שחורה מתוך יער הרחובות ותלשה את דלת מכוניתו.
"כן, כן", אמר מיכאל, סוחט את מלוא האוויר מריאותיו.
"מה כן כן?"
"כן כן, משטרה", ענה בבהלה, "על הבוקר אני הולך למשטרה ואל תדאגי, הוא יחזיר את הכסף".
הוא אמר זאת מבלי להביט בה ומבלי לדעת על מה הוא מדבר בכלל.
*

 
המכונית של מיכאל היתה ישנה ומטרטרת. היא שירתה אותו עוד לפני שהכיר את תמר והיה לה שם וחן משלה; היה צריך לפנות אל המכונית בשמה ולהתחנן בפניה שתידלק. וככה, בזכותה, הרגישו מיכאל ואהובתו הצעירה, סטודנטית לרפואה ואיש מחשבים עם אג'נדה חברתית, שהם מצליחים להתרחק מהבורגנות. עכשיו איבד העניין את חִנו - הרפואה, האג'נדה והמכונית, שנהפכה ללא יותר מאשר גרוטאה מורטת עצבים. אבל מיכאל, בגלל החופשה שהחליט לקחת אחרי מות אביו, חופשה שבעקבותיה החליטו כולם להתעלל בו, נמנע מלהחליף אותה והוא ממשיך לרוץ איתה כל הזמן למוסך.
שנה וחצי גסס אביו במחלה מכוערת. מאושפז במחלקות שבהן הקירות מדיפים ריח של מוות. כאילו המוות עצמו עובר בלילות בין המסדרונות ומושח אותם בריחו הרע. היו פעמים שמיכאל חשב שאולי אביו הטוב הוא שמענה אותו לפני מותו, כדי שלא יצטער עליו אחרי מותו, ושוב היו מתעוררים בו רגשות אשם בגלל צל של בקשה שהאב ימות כבר. האב שכב כחוש וכמוש, וברגעים נדירים כשהיתה דעתו שבה ומצטללת היה מיד פורץ בבכי דק של אֵבֶל. ומיכאל ישב שם ולא היה בידו להועיל. גם לרופאים לא היה במה להועיל, מלבד להאריך ולטשטש את הסבל. מיכאל נשבע שלא ייתן את ידו להאריך את החיים האלה שאין בהם כלום מלבד סבל וכיעור.
כשעוד היתה תקווה לא חסך מיכאל שום מאמץ והיה ניצב למראשות האב. אפילו גרר את תמר, שהיתה רופאה בתחילת דרכה, יחד איתו. היא היתה טרוטת עיניים, עייפה ממשמרות על משמרות, ומיכאל היה מפציר בה ומתחנן שתפתח בשיחה עם הרופאים, שתקשור איתם קשרים, העיקר להראות להם שיש מי שדואג לאביו ושבני המשפחה לא ויתרו על הקרב שהחולה עדיין מנהל. אבל תמר היתה חוזרת עם תשובות שהכעיסו את מיכאל עוד יותר: "מה אכפת לי כמות הלויקוציטים, מה מבין אדם מן היישוב בכמות הלויקוציטים? אני מבקש שתבררי על גורלו ואת חוזרת לי עם תירוצים ולויקוציטים".
באותם ימים עוד עבד כמו חמור בחברת הייטק שעסקה בפיתוח משאבי מים. מקום העבודה שלו לא היה מזוויע וחמדני כמו שאר חברות ההייטק, אלא פִרגנו למיכאל איחורים ויציאות מוקדמות. יום אחד הבוס שלו אפילו אמר לו, "אתה עובד אצלי בלחשוב, אז עכשיו תחשוב לי בבית־החולים".
מיכאל תמיד מצא מספיק זמן כדי לבוא ולעמוד ממושכות ליד מיטת אביו ולהפגין בפני הרופאים והאחיות שאביו הוא אדם אהוב שמחכים להחלמתו. אבל כשאפסו הסיכויים החליט מיכאל שלא יענה אותו בעוד ייסורים, מה שהוא קיבל בסיבוב הזה זה די והותר. הוא אפילו גישש אצל תמר לגבי חומר הטשטוש שאביו מקבל, ותמר שאלה אם הוא מתכוון למשהו, והוא ענה, "מה פתאום".
אבל כשקרה המקרה ואביו פתח עיניים גדולות ופיו שיווע לאוויר, במקום שיחזיק את ידו כמו שהוא מחזיק את יד בנו כשהוא מוביל אותו לגן, זינק מיכאל והזעיק את הרופאים. הם באו, הוציאו את כולם מן החדר, התקבצו במעגל מעל פיו הפעור של האב והתחילו שוב עם הצינורות האלה שלהם.
מיכאל עמד בחדר הסמוך, היטה את גופו מבעד לחלון כדי להיטיב לראות את מלאכת הרופאים שאין לה סוף. על גבו נתלו מהגרות עבודה מהמזרח הרחוק, סקרניות וממלמלות בפני המוות, ומבקשות גם הן לצפות ברופאים הכפופים מעל פיו הפעור של האב, כמו עומדים על פי מערה וחוסמים את הנשמה מלצאת.
בלבו נשבע שלא להזעיק את הרופאים פעם נוספת, ומחשבה רעה אחת הולידה מחשבה שנייה, בעיקר על תמר שלא באה לבקר את אביו.
מיכאל היה בטוח שלעמוד מול האב הגוסס של בעלה, היה מכין אותה טוב יותר למקצוע שבחרה בו. טוב יותר מאשר כל אותם פרופסורים שהיא נשרכת אחריהם קשובה ומחמיאה בגופה הנאה והצעיר לזקנתם המופלגת, המלומדת והמרושעת.
אחר־כך עלה בדעתו שאם לא היה מזעיק את הרופאים לדחוף בכלי מתכת בוהקים את נשמת אביו חזרה לתוך הגוף והיה מניח לו למות באותו אחר־צהריים קר, היתה אמו יודעת איכשהו גם את זה ומאשימה את בנה ברצח.
ימים רבים אחר־כך חשב שזאת היתה יכולה להיות הפעם הראשונה שמישהו היה מכנה אותו רוצח ומפיץ את השמועה בנשימת אף.
כך או כך, לאחר מות אביו הודיע מיכאל לכולם שיש בדעתו לצאת לחופשת אֵבֶל. לעזוב את העבודה ולהתחיל לכתוב משהו, איזה סיפור קצר או ארוך, סיפור קטן על אהבה, משהו פשוט שקורה ברחוב. רק שאז פתאום לא קרה כאן כלום, ולמעשה, מלבד משפט הפתיחה לא הצליח לכתוב דבר. והנה הוא:
מיכאל קליינר, לא חבר־הכנסת, מישהו אחר בכלל,
הרגיש איך כל מחשבותיו מתנקזות לכדי משפט אחד:
'למות, הוא מוכרח למות'. אבל מי ובעיקר למה - לא ידע.
 
מאז שמת האב נמצא שהוא ואמו כרוכים יחד במלחמה שהם מנהלים מול מנגנון ביורוקרטי שסופו להסכין עם מותו של אביו ולשחרר את הכסף המגיע משנים של עמל וצבירת אגורה לאגורה. שוב ושוב נאלץ לגשת איתה למשרדי הממשלה ולהשגיח שלא ישטו בה ולא יתעמרו בה פקידים מרושעים וישלחו אותה מחדר לחדר, שתביא עוד אישור ועוד עדות לכך שהיא אלמנה.
"הוא מת אני אומרת לכם, ממי להביא לכם אישור, ממנו?" היתה צועקת. וכשתפסה שיש בדבריה חוצפה ניסתה לשנות את טון דיבורה לטון רך ומתרפס, מה שעורר כעס בפקידים הזוטרים שחשבו שהיא פסיכית לגמרי, או סתם זקנה רעה ותחמנית שנעים להריץ אותה מאגף לאגף.
היא באמת מעוררת אלימות, חשב מיכאל בסלידה כשהתבונן בה ישובה על ספסלי ההמתנה באיזה משרד ממשלתי, שולפת מהתיק סנדוויצ'ים ובקבוקי מים מינרליים מלאים מיץ צהבהב.
"אמא, תעשי לי טובה ותפסיקי להיגרר עם כל הבקבוקים האלה. אני אקנה לך לשתות. בכל משרד יש קפטריה".
"עוד לפרנס את המנוולים האלה!" צעקה ומיכאל שתק. ידע שזאת טעות נוראית מצד האם. פקידים שונאים אנשים מבוגרים שנושאים איתם בתיק סנדוויצ'ים ובקבוקים ועשרות ניירות ומסמכים, עדות פתלתלה לטענותיהם. ואי־אפשר לזכור מתי ולמה נולדה השנאה הזאת; אולי זה מזכיר לפקידים את הוריהם הזקנים, עצמם ובשרם.
 

*

 

מאז חופשת האבל נהג מיכאל בכל בוקר לקום מוקדם ולקחת את בנו לגן. שם, יחד עם עוד אמהות, היה מפקיד את דויד למשמרתה של הגננת, ומציץ בסקרנות בנשים שעדיין לא התרחצו הבוקר ומותניהן רפויים וירכיהן חמימות מהשמיכות.
האמהות נהגו לפטפט על המדרכה שלפני הגן, לבושות בטרנינג. כדי להעיד על אמיתות הדברים שהן אומרות זו לזו, הן היו מצמידות כף יד פתוחה אל הבטן התחתונה ולוחצות את הכף פנימה אל הבשר הרך, כמו מין דרך להישבע; כף יד בין המקום שבו נמצא המצפון, כפי שסוברים הרוב, לבין אזורי הרבייה שלהן, ששם הן מחזיקות אותְךָ.
"בוקר טוב, אבא של דויד", נהגה לברך אותו אמא של אופק, אשה עם שדיים גדולים, מוסתרים תחת ז'קט עור וחולצת טריקו לבנה ובלויה. נראָה תמיד שבשעות המוקדמות האלה עוד לא נפתחו נקביה והראש שלה מלא בְּלילה.
מיכאל היה עונה על ברכותיה בחיוך ומהרהר שיש לו את זה, את מה שהדוקטורית חושבת שאיבד, הרי אמא של אופק ממש בולעת אותו במבטיה.
לפני שדויד היה נכנס אל שערי הגן היה מיכאל כורע ודויד היה מחבק את צווארו. לפעמים היה מאריך בחיבוק. קשה לו להיפרד, חשב מיכאל ולא דחק. ייקח כמה שייקח, הירהר בינו לבינו. מגיע לו. עד עכשיו היה הולך לגן עם מטפלת, שהיתה המטפלת שלו מאז שהיה בן כמה חודשים, ולמה? כי הוריו היו עסוקים באיזו קריירה דמיונית.
מיכאל נהג להשתהות עוד רגע בשתיקה על המדרכה, מיטיב את שרוכי נעליו. עוד רגע מניח לאמא של אופק לגמוע אותו, ואז היה יוצא בהליכה מהירה לכיוון הים, מריח את ריחות הפה הכבדים של העיר המתעוררת, רגע לפני שהיא מצחצחת את שיניה. הוא עשה לו הרגל: בכל בוקר לצאת להליכה מהירה, הליכת כוח באוויר הקריר של תל־אביב. הלך והריח. ערמות זבל ארוזות בשקי ניילון ענקיים שעשרות משאיות ומאות פועלים מנסים להעלים מרחובותיה בשעות הבוקר ניצבות ברחובות הראשיים כמו נשים עצלניות בפתח גן הילדים, שצמר ערוותן עדיין רווי מחלומות הלילה המבטיחים.
מיכאל נהג ללכת ישר ברחוב ארלוזורוב ולפנות שמאלה לרחוב הירקון. בכניסת המכוניות למרינה היה חותך ומריח את ריח המלח. פעם בחר ללכת ימינה לנמל הישן ופעם שמאלה אל הרחבה המרוצפת של חוף גורדון. משם היה עולה בצעד קל לטיילת, בוחן את חוף הים הנתון עדיין בצל מלונות גבוהים ופוסע בצעד מהיר דרומה. לפעמים היה פונה לַכֶּרם, לפעמים נכנס לרחובותיה היפים של נווה צדק, לפעמים היה ממשיך לרציף העלייה השנייה ולתוך הנמל של יפו, שתמיד עמד בו ריח של נשים שבעות ומלוכלכות. הוא אהב את ריח הנמל הזה, ריח נעים שהזכיר לו משהו, אבל מה? לך תדע.
כך היה הולך במרץ עד שהיה נתקל באחת מכתובות האזהרה המרוחות על קירות העיר בכתב חרוץ:
'אשתי זונה - אנשים יועמדו לקיר', 'דם יישפך - דם', 'יהיה משפט - רימונים אזרוק', 'אשתי כאן עם גברים' וחץ מצויר מפנה אל חצר או אל חדר־מדרגות.
כתובות האזהרה היו פזורות בכל העיר, ואי־אפשר להגיד, לא ידעתי, לא שמעתי.
כיוון שלמיכאל לא היה מסלול הליכה מוגדר, בכל פעם שהיה נתקל בכתובת מרוחה עצר ופנה לחזור. לפעמים היה הולך בשדרות בן גוריון, ואם נתמזל מזלו היה רואה את אלון מוליך קבוצת תיירים לכיוון כיכר אתרים. אלון היה חבר נאמן מהסוג שלא מבין מתי משטים בו. היתה לו אנגלית מצוינת מהבית והדבר הקל עליו למצוא קבוצות תיירים שלא כל־כך 'ידעו עלינו', והוא נהג לפאר את מעשינו באוזניהם. מיכאל היה מצטרף אל הקבוצה כאחד מהם, משוטט ונעצר כדי לשמוע את ההסברים מפי אלון. יש נקודה אחת בכיכר שפתאום רואים ממנה ים. פתאום. מלוא העין. אלון היה מגיע עם קבוצת התיירים עד למדרגות היורדות אל החוף ועומד בשתיקה כדי שהמטיילים ישבעו את מראה הגלים, מגניב לרגע את משקפיו אל העיניים כדי להיות בטוח שהוא בכלל מצביע לכיוון הים, ואז מושיט את ידיו קדימה ומצביע על שוברי הגלים הטבועים בים שנבנו כדי להשקיט את פני המים המצויים מעבר להם.
"השנים שנות מלחמת העולם השנייה", נהג לספר לטייליו, "אחינו באירופה נשרפים בכבשנים. המנדט הבריטי שולט בארץ והם אינם מניחים למבקשים להימלט מהמגף הנאצי להגיע לחופי הארץ. שערי הכניסה בנמל יפו ובחיפה נחסמים על־ידי משחתות בריטיות מצד אחד, וכנופיות פורעים ערבים מצד שני, והנמלטים מאירופה מגורשים חזרה אל התופת. 'אנחנו נקים פה נמל', הכריז בן גוריון. כן כן, מי שעל פני ביתו חלפנו עכשיו. וכך נרתם היישוב", סיפר אלון בקול רווי תנופה דרמטית, "ובשבתות ובחגים היו נאספים כאן תושבי תל־אביב, זקנים וילדים, גברים ונשים, והיו מתחילים לגרור את הסלעים הכבדים שאתם רואים כאן ולהטילם אל הים, מטר ועוד מטר, כדי לחסום את הגלים ולאפשר לסירות הרעועות להביא את הניצולים אל חוף מבטחים. לא רק עַם הסֵפֶר, גם אנשים עמלים תחת השמש הנוראית".
"מה אתה מזיין לגויים האלה את השכל? מה אתה מבלבל להם ת'ביצים?" צרח עליו איציקוב באחת הפעמים שישבו בגינה.
"מה אכפת לך אם אני אומר מלה טובה על ישראל?"
"זאת לא מלה טובה, זה שקר נורא. אתה באמת חושב שהעם היהודי חיכה אלפיים שנה כדי שאתה תשפץ לו את ההיסטוריה?"
"אני שחקן, זה הטקסט שלי", ניסה אלון לסיים את הוויכוח.
"אתה לא שחקן, אתה מדריך טיולים", לעג לו איציקוב והמשיך להתפנק עם סיגריית חשיש בין אצבעותיו.
את עולמו קנה איציקוב בראשית שנות השמונים, אז התחיל ייבוא תרבותי גדול מחוץ־לארץ, ואיתו הגיעה גם תרבות המקומונים. לא עוד שני עיתונים ארציים וכמה שופרות פוליטיים, אלא עיתונים המחולקים חינם שפרנסתם מבוססת על פרסומות בלבד. הרעיון היה מהפכני: הכתבות יעסקו בבעיות מוניציפליות ובנושאי בילוי וחשק, יהיה אפשר לנבל את הפה, העברית תהיה חופשית יותר ויהיו גם ביקורות על מסעדות ועל תיאטרון וקולנוע. איציקוב, שהתחיל את לימודיו בחוג לפילוסופיה וסומן מיד כתלמיד מבטיח שכתיבתו קלה, קיבל מדור שנקרא 'דופק בעמידה'. המלה 'דופק' קיבלה בסלנג תנופה מהשייכות הסקסואלית למובנים נוספים כמו 'דפקנו ארוחה', 'דפקנו ת'ראש', וכמעט כל מה שעבר על איציקוב ביומיום היה נכנס לשם.
באחד מסופי־השבוע, בתקופה שהרסו את גן החיות בעיר שלנו כדי להקים במקומו מרכז קניות, פִרסם איציקוב כתבה על דוד שלו, אנריקו, שהיה מטפל הפילים בגן. איציקוב קרא למה שעומד להיבנות מרכז־שְׁמֶרכז, ונשים השתגעו על זה; הדוד אנריקו, יחד עם עוד חבר לעבודה, היו אחראים על שני הפילים של הגן, וַרדה ומותק. לפילה וַרדה היו חדק וקצות אוזניים ברודים ומנוקדים בוורוד, ולכן קראו לה ורדה. ומותק, אמנם הפך בבגרותו לחיית פרא אלימה, אך השם נשאר מאז שהיה גור פילים קטן שתנועותיו מתוקות.
איציקוב תיאר בכתבה את פני הדוד שלו, בעל אוזניים עגולות, חוטם ארוך, פנים שתאמו לפני נתיניו ההולכים על ארבע, ועוד תוּאר איך הדוד אנריקו וחברו לעבודה היו מרכיבים ילדים על גבן של החיות הענקיות תמורת תשלום.
יום אחד, הביטה הבהמה בחברו של דוד אנריקו, שעמד בחצר בבגדי עבודה אפורים בצבע פיל וגירף קש בנחת. משהו רץ אז בראש הפילים של מותק, התקפת זעם, והוא שעט קדימה ודרס למוות את החבר ששמו לא ניתן בכתבה. ללא התלבטויות רבות הוציא מנהל הגן את רובה הצַיִד, שכנראה נועד רק למקרים כאלה, הוביל את מותק אל החצר האחורית ועשה לו משפט הרחק מעיני הכתבת הצבאית שלנו ומהפרשן המדיני, ומבלי לראיין את הפסיכולוג הקליני, שהוא גם תזונאי תקשורת, על איך זה ישפיע על החיות האחרות - 'משפט חצר! בחצר!'
משפט החצר והירייה תוארו בפשטות ובחכמה, והיה ברור שנעשה כאן משפט צדק על־פי חוקי הטבע הכי ראשוניים.
אלון שאל את איציקוב אם הוא יוכל לספר למטייליו את הסיפור, ואיציקוב הסכים כי ראה בכך סוג של מחמאה.
בסיפורו של אלון הפך הדוד אנריקו לדודו שלו, שאימץ אותו עם עלייתו לארץ מאוסטרליה. המטיילים של אלון היו מקבלים תיאור של הדוד, על האופן שבו היה גורף את האוכל בעזרת הקשה של הלחם בתנועת יד מעגלית, "ממש כמו תנועת הפילים עצמם עם החדק", ועל בגדי החאקי האפורים הרחבים ממידותיו, שבהם הוא נראה "פיל קטן בעצמו" - ושום משפט חצר לא הוזכר בסיפור ושום ירייה.
איציקוב השתגע. לדעתו אלון עשה בסיפור שפטים. אמנם זה לא היה לכבודו לבקש חזרה את תולדותיו. רק שמאז פגע באלון בכל דרך אפשרית.
"אני שחקן", היה חוזר אלון על הדברים כמו ילד במריו, "פשוט לא היה לי מזל בחיים. אם הייתי יותר יפה הייתי משחק עכשיו בטלנובלה".
"אם היית פחות מטומטם היית משחק עכשיו את המלט", צחק איציקוב צחוק מרושע.
ובאמת לאלון לא היה מזל. הוא גבר יפה די והותר שהתחתן עם אשה נוראית, ובגלל מבנה האישיות שלו, או טמטום, כמו שהגדיר זאת דוקטור איציקוב, ואיזו חולשה מסוימת, הוא לא עזב אותה בזמן ועכשיו הוא מטופל בשני ילדים. אבל מטופל ממש. הוא מוציא אותם והוא מביא, הוא מאכיל אותם והוא משקה. אפילו אם נופלת לו חלטורה אחר־הצהריים הוא צריך לבקש, לשמחת כולם, מבן־דודו חשמונאי לבוא לגינה ולהשגיח על ילדיו, כי אשתו לא מוכנה להתבטל ממסעות הקניות שלה עם אמה. יש לה משפחה ענפה בנתניה, ושם כל הזמן מתחתנים ונולדים ילדים והן כל הזמן צריכות לקנות שמלות חדשות לשמחות ולאירועים האלה.
"מה שהכי קשה להסביר הוא איך ילדים, שכמעט לא נמצאים בחברת אמם, הצליחו לקבל את האופי הגועלי שלה", שקל את הנושא איציקוב, ואחרי הרהור נוסף אמר, "זה פשוט שאמא שלה זונה אז היא יצאה בת־זונה, והקטנים, מתוזננים".
 
"אני לא יכול לסבול איך שאתה מדבר אליו", העיר מיכאל לאיציקוב.
"אבל הוא מעצבן אותי, האלון הזה".
"אז אל תיפגש איתו יותר".
"אני לא יכול לוותר על חשמונאי".
"אהה, הסמים", אמר מיכאל.
"לא", ענה איציקוב, "הוא פשוט מהפנט אותי, זה בנאדם חיה".
 
אותו בן־דוד של אלון, חשמונאי, חי את הרחוב, ובין שאר תחנותיו היתה גם החבורה שמיכאל התרועע איתה בגינת שינקין. לפעמים זה היה כדי לעזור לאלון עם הילדים, לפעמים כדי לספק להם סמים במחירים סבירים, ולפעמים סתם בשביל לשבת. הוא היה מביא להם חומר טוב, אבל עיקר הכיף היה דווקא מה שחשמונאי כינה בשם הדוגמיות, אותן הוא היה שולף, שקית מתוך שקית, וזה היה כמו טייסת למוח. אחרי שהיה הולך לעיסוקיו, הם היו מדברים על כך שהדוגמית בת זונה והחומר עצמו חרא. אבל החומר בכלל לא היה חרא, בכל אופן לא הצליחו להשיג אז חומר טוב יותר בגלל המלחמה המנג'סת...
אהה כן, כמעט נשכח מלב, באותה עת היתה מלחמה. מלחמה לא ממש מורגשת, מלחמה מייגעת. אנחנו הפצצנו את בתיהם במטוסי קרב והם היכו באוטובוסים, או בשוּק, או ברחוב, על־ידי מתאבדים נושאי חומר נפץ. פעיל של הימין הקיצוני ביקש להעלות להר הבית ראש של חזיר, שירותי הביטחון עלו עליו והכניסו אותו לקלבוש לכמה שנים טובות - אמרו שהדבר היה פותח מלחמת עולם. זמן קצר אחר־כך, להבדיל, אישר ראש הממשלה לראש האופוזיציה לעלות לשם עם אנשיו ולנגוע בקצה האצבע בקודש הקודשים של עמי האזור. ובעקבות כך, להבדיל, פרצה מלחמה טורדנית; אני מתכוון, להבדיל ממלחמת עולם שהשב"כ הזהירו מפניה. וגם להבדיל את ראש האופוזיציה מראש של חזיר.
חשמונאי היה חיה עירונית שלא חשב מתוך איזה יישוב דעת. הוא חשב בתזזית, מהמותניים. חשב מתוך איזה תוהו. פעם אחת הסתבר למיכאל שחשמונאי גם מעביר דגים ממקום למקום. זה היה עוד בזמן אחר, רחוק, בימים שהכל עוד היה רגוע; לפני ש'קנה' מחשמונאי ולפני שבילה שעות בגינת שינקין ולפני שהיה לו זמן כמו זבל. זה היה בימים שעדיין עבד.
ערב אחד בילו תמר והוא במסעדה יפנית עם חבר לעבודה. החבר היה נשוי לפרה גסה עם שפתיים אדומות, קָארֶה אופנתי וחזיות לוחצות, שכל הזמן קראה לבעלה נוּש ומוּש והיתה מחזיקה סכין ומזלג כשהזרת שלה זקורה באוויר.
"היא בטח גם מוצצת ככה עם אצבע זקורה. בטח היא קראה איפשהו במספרה שככה יותר מנומס לעשות את זה", טיגן אותה מיכאל יום אחד באוזני אשתו.
"עזוב אותה, היא קוריוז".
"לא אעזוב!" אמר בחדות, "הן מעיבות הנשים האלה. המוּשנוּש הזאת היא סַמָּן", ובטון רך הוסיף, "אל תגידי לי על כל דבר שאני אומר, עזוב, די עם זה".
שמו של החבר היה אלישע, ומיכאל ממש אהב אותו. הוא היה חכם מאוד והבין לעומק את התחום שהם עסקו בו. "הוא כל־כך חכם שהוא לא מבין עם איזו בהמה הוא חי", אמר מיכאל לתמר. ובכל פעם שהם בילו ארבעתם יחד והנוּשמוּש הזאת היתה עונה לפלאפון ומנהלת שיחות ארוכות בקולה החלש והפלגמטי, שהיה משתלט עליך דרך עמוד־השדרה, היה מיכאל קם ומודיע שהוא צריך להשתין. עוזב את השולחן, מסתובב במסעדה או יוצא לחנייה להדליק סיגריה. לפעמים אפילו היה מגיע עד לשירותים ומוציא ת'זין, אבל לא בגלל זה קם. עם אלישע והסתומה שלו הם תמיד נפגשו במקומות יקרים מאוד, צלחות ענקיות ומנות קטנטנות, אוכל לאנשים שבעים. ואלישע תמיד היה מי שהזמין, כי היה לו חשבון הוצאות פתוח בזכות הפגישות הרבות שקיים בענייני הפרויקטים שניהל.
באחת הפעמים, כשמיכאל התנהל לו בתוך המסעדה הקפואה ויצא למסדרון, הוא שמע המולה מהמטבח, סירים ומחבתות עפו, נשמעו קריאות בשפה זרה וחשמונאי יצא משם בריצה מגלגל צחוק גדול.
"הֵי, מיקי, מה אתה עושה פה?"
"מה אתה עושה פה?"
"אני מספק להם כאן דגים, לא ידעת?"
מיכאל מתח את צווארו וניסה לעקוב אחרי מה שקורה במטבח. גם חשמונאי סובב את ראשו ומיד חזר להביט במיכאל, "הם הרגו שם עכברוש", אמר בקול גבוה.
מיכאל הביט בו בבהלה.
"כן, הם יוצאים מדי פעם. תל־אביב, אתה יודע, בנויה על הר". מיכאל הסתכל עליו וחשמונאי הִנהן והִנהן ביתר תוקף והוסיף, "כן כן, מתחת לעיר שאתה חי בה יש עוד עיר, אחרת. ממש מדינה קטנה עם דמוקרטיה והכל. פוליס. ויש שם, או בחירות פעם בארבע שנים, או שהשליטים מחזיקים את השלטון בכוח, או שיש שם רצח עם, אחד מהשניים", סיכם ביובש את שלוש האפשרויות.
מיכאל פנה לחזור לשולחן וחשמונאי קרא אחריו, "מה איתך? אתה לא לוקח לריאות? אני יכול להפוך אותך לקליינט שלי אם אתה רוצה. אני עושה גם משלוחים עד הבית".
מיכאל עצר וענה בצחוק, "אני לוקח לריאות אבל ממה שאחרים קונים".
 
באותו לילה כשכבר היו בבית במיטה, אמרה לו תמר: "אתה מחייך כאילו שמעת סוד כמוס".
"את יודעת שחשמונאי, הבן־דוד הזה של אלון, מספק למסעדה שאכלנו בה את הדגים?"
"אוי, אל תזכיר לי את הטיפוס הזה, הוא מגעיל אותי. אני רואה אותו יושב הרבה אצל הירקן".
"מגעיל אותך? וזה עוד לא כל הסיפור", אמר מיכאל ונשכב.
"נו, אז מה עוד?"
"אני אספר לך בפעם אחרת".
 
אחר־כך יצא הרופא בבית־החולים תל־השומר אל המסדרון, ואמר רק: "ידידי".
מיכאל קם מיד, אצילי ידיו צמודים לגוף. הוא הרים את אמותיו שתהיינה ניצבות לזרוע ואת הכפות הרים אנכיות לאמות. זאת היתה מין תנועה פרטית כזאת של מיכאל שאמרה בעיקר, "הבנתי" וגם "אני בסדר", והיה בה גם מין "לא עושה מזה עניין, לפחות לא כרגע".
מיכאל יצא מהמחלקה בלי לומר מלה. התחיל אז חורף והיו סימנים ראשונים לקור. הוא נכנס למכוניתו וטרק את הדלת. המנורה הפנימית נדלקה. מיכאל חבט בה בכוח. היא כבתה והוא יצא לסגור את דלת הבגאז'. נכנס, הדליק את המנוע ויצא משער בית־החולים.
קרוב לגשר גהה חשב פתאום לפנות ולנסוע לאָזוֹר - הוא הכיר שם פעם מישהי. אבל נסע כמובן העירה. לא מיד הביתה. הוא הסתובב בתל־אביב בנסיעה איטית, הקפיד להעניק זכות קדימה לכל מה שנִקרה בדרכו. הסתכל לצדדים, הרגיש כמו צייד.
כשחזר הביתה דויד כבר ישן, וארקדיה הבייביסיטר זִמזמה משהו. הוא התקשר לתמר ואמר לה בקול שאינו מסגיר דבר לבוא הביתה, שהוא צריך אותה. תמר ענתה בקול טרוד שיופי שהוא צריך אותה, אבל היא במשמרת. והוא אמר, "אז אוקיי". כיבה את הפלאפון ונסע לאמו. הוא פשוט לא אמר לה את מה שהיה צריך להיאמר: "תמר, בואי הביתה, אבא שלי מת".
 
ואז התחילה חופשת האבל, חופשה בת חצי שנה, כפי שאמר לתמר. מיכאל ביקש למצות את הצער על אביו, למרוד בטבע שמאלץ 'להמשיך בחיים'.
"אני לא מוכן לחפף את זה", חזר ואמר, "אני לא מוכן לחפף את המוות של אבי".
הוא רצה לעזוב הכל ואולי לכתוב משהו, סיפור, משהו פשוט שקורה ברחוב. אולי על אהבה, משהו שקורה באור הדבשי, בהחלט סיפור חם ומוצלח, סיפור שרצה לשלוח לתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ', בתקווה לזכות במקום הראשון. פעם הוא הזכיר משהו על התחרות וגרם לאיציקוב לצחוק גדול.
"מה אתה צוחק כמו איזה זין?"
"מצחיק אותי שאתה רוצה לזכות בתחרות הזאת, מה אני אגיד לך".
"למה? קראת פעם את הסיפורים שזוכים שם? חרא של סיפורים".
"זהו בדיוק, בגלל זה אני צוחק. שזה חרא של סיפורים וחבר שלי רוצה לזכות שם במקום הראשון".
"מה אתה כל־כך מבסוט מעצמך, אדוני הפרופסור לפילוסופיה? שהסטודנטית הכי יפה והכי מוכשרת בחוג שלך התאהבה בך? עכשיו היא עושה דוקטורט בתורת המגדר ואתה מגדל לה את הילדים, עוד מעט יצמחו לך בְּזָזִים".
"הכי טוב אשה שעושה דוקטורט במגדר. אתה כמו המה־קוראים־להם מהמחנה הלאומי, שלא מבינים את הקשר בין השכלה לסקס, אלה הכי מביאות בראש", ענה איציקוב בעברית הקלוקלת שלו, וחתם ברוע, "אה, שכחתי שגם אשתך דוקטורית. אבל היא בטח קוראת בעיתון תל־אביב מאמרים על מגדר ומזה היא נהיית לך פמיניסטית".
מאז החליט מיכאל בינו לבינו שלא יגיד עוד לאיש, גם לא לאנשים סימפטיים מאיציקוב, על התחרות ועל המקום הראשון, עד שלא יהיו לו לפחות כמה עמודים כתובים שהוא ירגיש שלם איתם. כשיהיו, ממילא יצטרך להראות אותם לאנשים אחרים ולהתייעץ ולשאוב עידוד ואולי, אם יחוש שהדברים מוצאים חן בעיני הקורא, יספר על רצונו לשלוח את הסיפור לתחרות.
או שלא יגיד כלום ופשוט יקנה מעטפה וישלח את הסיפור בשלושה עותקים ליעדו בבית 'הארץ'. לתמר בוודאי שלא יגיד. נראה לו שהאמון ביניהם הולך ונעלם ובמקומו בא חרחור, שנשמר עדיין בשקט, ורק יוצא מדי פעם מצד תמר ובעיקר על אמו. כאן היא מרשה לעצמה להוציא ארס, להכות באמי שהפכה שק חבטות של כולם, חשב בצער.
 
כך או כך חלפו החודשים, כמעט חצי שנה עברה. חג הפסח עבר, לִבנת ניסן הפכה לציפורן בשמיים. האביב שלט והתחילו למנות את הזמן לקראת התמוז. הימים נהיו חמים יותר וארוכים יותר. עוד מעט תמר תגיד לבעלה: "מה יש לי בחיים האלה? כל החיים שלי זה רק אתה, אתה ודויד, מה יש לי חוץ מכם? עוד מעט יהיה קיץ, נלך לים, אולי ניסע לאן שהוא".
תמר עבדה קשה כל השנה. היה לה סיפוק רב, אבל לצד זה גם כעסים רבים. היא עשתה משמרות על משמרות כרופאה צעירה ומנוצלת בתקופת ההתמחות. מנהלי המחלקות העריצים והרופאים הבכירים זרקו עליה ועל חבריה הצעירים את כל הזבל שלהם, והיא נמנעה מלהשליכו הלאה, אל האחיות. היא עבדה כמעט בלי הפסקה, אבל אם היתה אמורה להיות הפגנה באחד ממוצאי־השבת בכיכר נגד הכיבוש הגועלי והטמטום הכללי, היא דאגה לבקש ערב חופשי כדי ללכת לכיכר עם מיכאל, ודויד רכוב על כתפיו.
וכשכולם יגידו 'איך לא ראינו', הם יוכלו לומר, 'אנחנו ראינו. ראינו והתרענו'.
ומיכאל? מיכאל ידע שכל השתדלויותיו לפשר ולמצוא איזו דרך ביניים מפייסת, עם שכניו המטרידים, עם האויבים מעבר לגבול, או עם הטמאים והמנוולים שבתוך המחנה, אינן באות אלא מתוך פחדנות. כך גם ניסיונות הפיוס בין אמו לרשויות, בין אמו לרעייתו, היו לשווא. לעשות מעשה לא היה לו אומץ או כוח, והוא חשש שהחיים בכלל מתנהלים בחברה שאין לה אומץ או כוח.
ומכיוון שאין לו כוח הוא מורח את הזמן, אבל את החופשה הזו הוא ימשיך, החליט, גם אם לא יצליח לכתוב, גם לא מלה אחת. את מות אביו הוא לא מתכוון לחפף, מות אבי הוא מותי, היה אומר לעצמו.
מובן שמיכאל חש לא בנוח כשבחר לצאת לחופשה. כל כמה שאמר שאין זאת חופשה אלא אֵבֶל על אביו, היה נדמה לו שכולם חושבים שאינו אלא בטלן שהחליט להפיל הכל על כתפי אשתו. אבל הוא מיהר להרגיע את עצמו שגם אם זאת חופשה, הוא עוד מעט בן ארבעים, וכל החיים עבד וצבר, והוא לא חי על חשבון מישהו, ועם הבן שלו כמעט לא בילה.
עם הזמן גם הוא התחיל, כמו האמהות בגן, להתרשל בלבושו. בהתחלה היו אלה בגדים קלים יותר ורפויים, שנוח לערוך בהם את טיולי הבוקר שלו. גם הכתובות שמרוחות על קירות העיר אכולי המלח התחילו לפתע להעיק עליו. ואז הפכו הבגדים המרושלים לבגדים שנוח לסגת בהם במהירות הביתה, להישכב על הספה ולהרהר במשהו בלתי־מושג. ואז היה נרדם ומתעורר מזיע לצלצול הטלפון. לפעמים היה קם, מציץ בעינית שבדלת ומסובב את המפתח במנעול. מיד היה רואה איך השכנים שלו, ששמעו את לשון המנעול נעה בדלת ביתו, פותחים את הדלת שלהם כדי חרך ומציצים לראות אם הוא מתכוון לצאת.
אורבים לי, כל היום אורבים לי אלה. הם משגעים אותי שני הזקיינס האלה. פתאום חלפה בו איזו מחשבה שאולי השימוש במלה משגעים באה במובנה המלא והנכון: שיגעון, מחלה של ערעור העצבים והנפש, ולא במובן שמשתמשים בה ביומיום.
בגלל השעות הארוכות שבהן היה לבד, פחד מיכאל שהוא עוד עלול לדבר אל האוויר הריק, עד שהתחיל ממש לסכור את פיו בכף ידו. כשהיה מטייל ברחוב או צועד את צעדותיו, התרגל להניח בין שפתיו קיסם, ולפעמים היה מחטט בו בין שיניו, עד שהיה מקיז דם.
פעם אחת, באחד מטיולי הבוקר, נסוג בבהלה מפני כתובת גרפיטי המרוחה על קיר ומזהירה את תושבי העיר, 'ארצח, כן ארצח'.
מיכאל חשב שיש כאן איום מפורש.
"הוא נחוש", אמר מיכאל לאיציקוב כשנפגשו בגינה, "ממלא את העיר בכתובות שלו, גם בדרום העיר וגם בצפון".
"הוא משוגע", ביטל איציקוב את העניין והִקשה, "איפה בצפון? העיר תל־אביב היא עד הירקון. צפונה משם זה כבר סלמס של עשירים, שם זה דרום הרצליה. כשהוא יקשקש להם בספרֵי על הקירות, הם כבר יטפלו בו".
"בסדר, את זה כבר שמענו ממך".
"שמענו", אמר הדוקטור, "אבל לא הבנו. אלה מוכנים שיכתבו להם על הקירות 'כהנא צדק', רק שזה יהיה חרות על לוח פליז ממורק, לא ככה בספרֵי שחור כמו בדרום. אלה אנשי העולם אלה. אלה ראו־לך תיאטרון באנגליה - את מאמא מִיָה, ואתה לא תגיד להם מה זאת תרבות".
יום אחד בעודם יושבים בגינה התגלגל לידם עיתון מיום אתמול ובו חדשה על פיל אלים בספארי ברמת גן שהיכה למוות את אחת הפילות. מסתבר שהפיל המכה היה לא אחר מאשר מותק, ואף צוין שם עברו האלים.
"הם לא הרגו אותו, המטומטמים. איזה מנוונים, איזה ניוון", צרח איציקוב. מלא זעם הוא ענה למיכאל, "אני לא צריך לבדוק; חיה כזאת הורגים וקוברים. אפילו לא נותנים את נבלתה מזון לחיות האחרות בגן... סותמים עליה".
היתה שתיקה. היה ברור שהפעם הדוקטור מדבר מדם לבו. אפילו אלון הניח לילדיו להכות זה את זה וישב על הספסל להקשיב לאיציקוב שהוסיף בכאב, "מנוונים לגמרי, ליברלים שמרחמים על בעלי־חיים. איפה נשמע שבעל־חיים יהרוג אדם ולא יוציאו אותו מיד להורג".
"אבל מה בעל־חיים מבין?" ניסה אלון בקול נמוך.
"מה אתה מבין!" רעם איציקוב, "מי מדבר על להבין, מדברים על חוקי טבע. מה, אלה שמטילים עוצר על מחנה פליטים שאין בו מים זורמים - אני אמרתי פעם להוציא אותם להורג כי הם מבינים או לא מבינים? לא הורגים פיל בגלל מה שהוא מבין. הורגים פיל כי הוא הרג אדם. החיה צריכה לדעת שאסור לה לפגוע בבן־אדם. פשוט". ואחרי שתיקה הוסיף, "לאדם מותר להיות אכזר, לחיה אסור. אכזריות מותרת רק לנו, בזה מוֹתרנו מהבהמה".
אבל אחרי ג'וינט אחד הכעס חלף. ארקדיה ודויד התקדמו מאלנבי לכיוון הגינה. איציקוב אמר למיכאל, "הנה אשתך", ואלון שלף את משקפיו, צִמצם את עיניו ואמר, "מה פתאום, זאת ארקדיה".
"טוב, מה לעשות שהן כל־כך דומות", צחק איציקוב.
מיכאל וחבריו קמו ועלו במדרגות לקבל את פניהם, ומיכאל אמר, "קחו מכאן ת'ג'וינט, אני לא רוצה שהבן שלי יהיה לי מעשן פסיבי". ואיציקוב קינח, "ארקדיה ארקדיה, כר רועים ירוק".
 

*

 
בתחילה רצה מיכאל לכתוב סיפור על ילדותו שממנה זכר רק טוב. הוא רצה לכתוב על אביו יצחק קליינהאוס שהיה אדם רך. איך היה מחזיק אותו בזרועותיו, איך היה הולך איתו לגן, כף הבן בכף האב, כף רכה כל־כך, ושבכוח חולשתה לבלום כל דבר מחריש אוזניים שעלול להתנפל. אבל כשהיה יושב להעלות את הדברים גילה שכל מה שיש בכוחו לכתוב היה על הבושה שחש מול הילדים האחרים בגלל מכנסיו הרחבים של אביו ובגלל פניו החיוורים. והנה עכשיו מיכאל עצמו כבר צריך להסתכל טוב על התמונה התלויה בבית הוריו, כי פני אביו הולכים ומיטשטשים בזיכרונו.
כשחשב על חייו עם הוריו, הרחק מעיני הילדים, הצליח להעלות בזיכרונו רק תמונה אחת שבה הוא והוריו נוסעים באוטובוס לכפר רחוק שבו גרה דודתו. היה אז קיץ והנסיעה היתה מעלפת. הם נסעו בכביש צר ורב מהמורות לאורכה של שדרת ברושים. השמש הצליפה בקרניה, מפלסת לה דרך בין הברושים ומְפַספֶּסת קרני אור. פעם אור ופעם צל, ושוב אור ושוב צל, ואמו אומרת משהו לאביו, מחפה על איזה סוד מרומז וצוחקת בגרגרנות. מיכאל ניסה להבין על מה הם מדברים ולמה מתכוונת אמו כשהיא מדברת על הנחל הזורם במקום שאליו הם נוסעים. אמו צוחקת אל חיקו של האב ודוחפת אותו אל החלון בכתפה, ואז בא חושך מבין שדרת הברושים ומושך את מיכאל. לפתע הבין במה התבייש אז כל־כך, הוא התבייש ביופיה של אמו.
שכוב על הגב בסלון, ידיו פשוטות לאחור בחוזקה וגֵוו קעור, והבהובי האור המכה מבין הברושים צף ועולה. אותם תעתועי אור מטשטשים, מעייפים, עד שנעצמו עיניו מעצמן. בעוד הוא מנמנם ביקש להסיט את פניו מקרני השמש ולהיזכר בפניהם של הוריו ביום ההוא הרחוק, יד נעלמה אחזה בצווארו ולא הניחה לו לפנות ולהביט בהוריו הצעירים. וככל שמיכאל אימץ את צווארו בחלום, הידקו אצבעות היד את אחיזתן והוא הקיץ מזיע. אחר־כך התיישב דומם מול המחשב הדולק וקרא שוב את משפט הפתיחה ואפילו חשב להוסיף משהו:
התחילו אז החמסינים של חודש מאי. מיכאל קליינר,
לא חבר־הכנסת, מישהו אחר בכלל, הפסיק לעשן וקיווה
שהדבר יקל לו על הנשימה. אבל מסתבר שמשהו אחר מונח
על לבו. הוא הרגיש איך כל מחשבותיו מתנקזות למשפט:
'למות, הוא מוכרח למות'. אבל מי ובעיקר למה - לא ידע.
 
על־כל־פנים זה משפט פתיחה שלם, חשב בסיפוק, וממש גִלגל אותו שוב ושוב על הלשון. הוא החליט שלא ייגע בו יותר, לא יוסיף ולא ימחק. הוא חשב שלמרות המוות המוזכר, יש בפתיחה איזו שלמות ותקווה עגולה כמו גורן. אבל ההמשך, שבו עולה אביו במדרגות קולנוע מוגרבי ושובר ביצה טרייה על ראשו, כמו ששמואל מושח את שאול בספר ציורי התנ"ך לילדים, נראה למיכאל מאולץ. יחד עם זאת לא הצליח להשתחרר מהדימוי הזה. בכל פעם היה מוחק וכותב אותו מחדש ומתאר את הדברים מעט אחרת: פעם נלוו לאב חברים והם עלו איתו מתחילת רחוב אלנבי, והים התיכון מוטל מאחוריהם בוהק ומסמא; פעם היו אלה נערים רטובים בבגדי־ים; ובפעם אחרת היה האב בכלל עיוור.
רק מיהו זה המוכרח למות ולמה, את זה מיכאל לא ידע.
פעם אחת הצליח אפילו לכתוב פסקה שלמה ואחר־כך עוד אחת ואחריה את השלישית. אבל כל הפתיחות והפסקאות שנכתבו, לא נראה שתוכלנה להרות איזה דבר קצר על אהבה, אלא אם כן הסיפור יתפתל ויתפתל. מיכאל רצה סיפור בלי פיתולים ובלי תחושת מחנק ובלי לבטים ובלי צער. סיפור כזה שהיה רוצה לחיות בו, להיות גיבורו בחיים אחרים שיינתנו לו יום אחד, אולי אחרי שאמו תמות. מיכאל חשב שאם רק יסכים להיפרד מהמשפט: למות, הוא מוכרח למות, תיקָרה לעיניו דרך לסיפור הפשוט והנכסף. אבל יופיו של המשפט היה לו לרועץ.
אחר־כך היה מתנער, הולך לגינה, פוגש גברים בני גילו שיושבים בגינות ציבוריות ומעשנים סמים קלים בהבעת ניצחון על החוק. את תמר שיגע שמיכאל יושב בגינת שינקין עם שני המטומטמים האלה ומעשן סמים בחברתם באיזו הפגנת בוז. אבל היא לא תגיד מלה, היא הבטיחה חצי שנה חופשת אֵבֶל והיא תעמוד בה.
היתה ביניהם ברית. ברית של אוהבים; היא אהבה אותו והוא אהב אותה. כמו בְּשיר או כמו בַּשיר, לא זכור כבר. וכשהוא העיר אותה משנתה לילה אחד, לאחר אותו יום שואה, ואמר לה בחושך: "אחות אחות", היא ענתה לו, "רופאה רופאה", והוא אמר שוב, "אחות אחות, תעמידי לי", והיא העמידה לו. הוא שכב בעיניים פקוחות והביט אל התקרה, ותמר שאלה, "ממשיכים?" והוא ענה, "לא, רק פחדתי שכבר לא יעמוד לי יותר", והוסיף, "אל תספרי את זה לאף־אחד", ותמר אמרה בקול חם, "למי, מיכאל, למי יש לי לספר?" ומיכאל ענה, "לי, לעולם אל תספרי את זה לי", ושתק רגע ופתאום אמר: "אחות רחמנייה", ועצם עיניים ומיד נרדם.
ובחלומו חזר המקרה בדמות חיה רעה ושחורה, המגיחה מאחת הסמטאות ועוקרת לו בפראות את דלת המכונית, ומגדם ציריה נזלה מוגלה ומְרֵרָה, ואוי ואבוי לו למיכאל אם ינסה לפייס הפעם. פשוט אוי ואבוי. רע ומר.
 

*

 

אחרי התאונה איבד מיכאל את שלוותו כליל. הוא החנה את מכוניתו צמוד כמה שאפשר לקיר, בלי דלת היא נראתה כמו פה פעור ולשון לועגת. והם עלו הביתה בפה יבש. למיכאל היתה תחושה שמסתכלים עליו. הוא נעמד והביט על דלת השכנים אבל היא נשארה נעולה.
הם עמדו בסלון ביתם, לבדם, כמו שני זרים. רוצה פיצה? איכשהו כבר אכלה בבית־החולים. ואהבה? איכשהו לא היה נעים פתאום לדבר על אהבה.
מיכאל התיישב על הספה, מתח את צווארו והסתכל החוצה אל בתים אחרים ואל עץ אחד שעליו זעו ברוח, ולא ידע מה יעשה. הוא הרגיש באיזה חוסר; חוסר־מנוחה, חוסר־טעם, חוסר־חשק. תמר הסתכלה בו אבל הוא התעקש להסתכל החוצה.
הוא הודיע לה שהוא הולך לגן להוציא את דויד.
"אבל ארקדיה מוציאה אותו היום?"
"אני הולך להוציא אותו, שמעת?"
"עוד מוקדם".
"שמעת מה אני אומר?" צרח, "שמעת?" ותמר השתתקה.
"אפילו אם אני לא עובד אני עדיין ראש המשפחה, תשאלי במס הכנסה; התיק עלי. אני לא איזה בנאדם זר ברחוב שתעמדי ותתווכחי איתו".
תמר עדיין שתקה, לא היה לה חשק ללבות איזו אש שכבר ממילא, איכשהו, אוחזת בשולי הווילונות. מיכאל עוד ישב שנייה והיא לחשה, "תעזור לי עם המצעים?"
היתה להם מיטה זוגית עם ארגז מצעים מתחת. מיטה כבדה ומסורבלת, וברגעים שאהבו יותר, הם השתעשעו במחשבה שמיכאל הקנאי קנה את המיטה הזאת רק כדי שתמר לא תוכל, אפילו לילה אחד, להתקיים בלעדיו.
בחדר־השינה היא פנתה אליו בשקט: "מה אתה כועס עלי כל הזמן?"
"את כל הזמן מתווכחת איתי! מה שאני לא אגיד את אומרת ההיפך, במיוחד ליד דויד. אין דבר שאני אומר לידו שאת לא סותרת מיד".
"באמת?"
"כן, וכשאני מציע בארוחת־ערב חביתה, את פתאום קופצת עם ביצת עין, ואין לי איך להסביר למה דווקא חביתה". אחרי רגע הוסיף, "זה פשוט כי אני אמרתי, ואם אני אמרתי אז את מוכרחה להגיד משהו אחר".
תמר זקפה את ראשה, גביניה היפים התרוממו בתמיהה.
"אף־אחד לא חושב שאת אוהבת אותנו פחות כי ימים על ימים את מחוץ לבית", מיכאל החליק על השמיכה שכבר היתה פרושה על המיטה והוסיף, "חוץ מבמִקרה של אמא שלי".
לתמר בקושי היה כוח לדבר, לשונה שכבה לה בפה מרוחה ורפויה. רק להתנשק אולי עוד היה לה כוח.
"אמא שלך?"
"כן, אמא שלי. את מתווכחת איתי בכל מה שקשור אליה כי את שונאת אותה. את שונאת אותה ואין לי מה לעשות עם זה. כאן אני יכול רק להתחנן בפנייך". הוא הזדקף, המיטה מוכנה ומוצעת לפניהם והם עומדים משני צדדיה. "היא רצתה שנבוא אליה לערב החג, אמרתי לה שאנחנו יוצאים לראות זיקוקים. היא ביקשה שנבוא באיזה ערב אחר, לפני החג. אני מתחנן בפנייך, תמר, בשם החברות בינינו, בואי נלך איזה ערב בשבוע הבא, נלך שלושתנו. את הרי לא רוצה שלדויד לא תהיה סבתא".
"טוב נלך", אמרה והשתרעה, משכה את השמיכה וכיסתה בה את פניה. מיכאל יצא אל הסלון והשתהה שם איזה זמן לפני שיצא. פתאום חזר אל חדר־השינה. רק שוקיה הציצו מתחת לשמיכה, שוקיים לבנות ויפות. מיכאל עמד והסתכל בגוף האהוב המכוסה שלפניו. כפות הרגליים היו מונחות על הסדין עם נטייה כלפי פנים, כמו מבטיחות חיבוק. פתאום היא התיישבה בתנועה אחת, ואת השמיכה הסירה במשיכה. תמר היתה סהרורית לגמרי.
"אה, אתה עוד כאן? חשבתי שיצאת".
"הארנק שלי", אמר ופרש את ידיו לצדדים והסתכל סביבו.
"הוא בטח בקערה", אמרה וכיסתה את הראש. וכשעצמה עיניים חלמה על קיר אבנים ארוך שלצדו היא הולכת. הקיר המחוספס הופך לחלק, חלק באופן מיוחד, כל־כך מיוחד שאיבדה את שיווי־המשקל, ורק אז שמה לב שהקיר הוא בכלל רצפה והרצפה חלקה כל־כך ומשופעת שלוקחת פנימה, אבל לא היה אכפת לה. השינה אספה אותה באחת והיא לא זזה עד שנשמעו דפיקות בדלת.