פרשיית בלאקסטון 3 - עיניים פקוחות לרווחה

פרולוג

יולי 2012

לונדון

אני צופה בה. אני זוכר את מגע עורה. את האופן שבו היא זזה ואת הצלילים שבקעו מפיה. אני זוכר את הכול – כל דבר שקשור בה.

אבל היא לא רואה אותי. בהתחלה זה הפריע לי, אבל עכשיו אני יודע שזה לא משנה, מפני שהיא עוד תראה אותי. היא תראה אותי בקרוב מאוד.

הגורל הציב אותה בדרכי לפני שנים, והופיע שנית כשהמטוס ההוא התרסק. מעולם לא שכחתי את ברין בנט המתוקה. מעולם.

שנים חשבתי עליה, אבל מעולם לא חשבתי שניפגש שוב. ידעתי שהיא עזבה את ארצות הברית ועברה לגור בלונדון, אבל עד שראיתי את תמונות הדוגמנות שלה, לא ידעתי עד כמה אני באמת רוצה למצוא אותה שוב.

עכשיו אני יודע בדיוק עד כמה.

אלות הגורל אמרו את שלהן. כל חלק בפאזל מצא את מקומו. אני יכול לקבל את המגיע לי ואותה גם יחד. זה מה שמגיע לברין. היא אוצר. היא יהלום כתר נדיר. משהו שאוכל להתענג עליו וליהנות ממנו ככל שארצה.

כולנו כלים במשחק. גם היא, לא פחות ממני. כלים במשחק שלא אני המצאתי, ועם זאת, משחק שאני בפירוש מסוגל לשחק. אני נלחם למען הצדק. זוהי הזדמנות של פעם בחיים ולא אתן לה, או לברין, לחמוק מבין אצבעותיי. ברין היא הערך המוסף של התוכנית  הכללית, ואני מצפה בכיליון עיניים לזמן שבו אוכל להראות לה בדיוק עד כמה התגעגעתי אליה ואל התקופה שבילינו יחד.

להגנתי אומר שפניתי אליה ישירות כדי לגרום לה לעזור לי. הייתי מוכן לחזר אחריה ולהתייחס אליה יפה.

היא בטח הייתה שמחה לראות אותי שוב. אני יודע. בני הזונות האלה לא היו ראויים לה, וכל מה שקיבלו, הגיע להם. אבל עכשיו זה כבר לא משנה.

הם יצאו מהמשוואה, וזה מקל עליי. בסופו של דבר אני היחיד שייהנה מהתוצאות.

אבל בלאקסטון הוא סיפור אחר. המניאק הזה הגיע וסחף אותה אל תוך חייו. אני יודע שהוא סחרר אותה בזכות המראה החיצוני והכסף שלו, וזה חבל מאוד, בגלל שבלעדיו כל התכניות שלי היו מתממשות בלי בעיה.

בלאקסטון הרס את התכנית המקורית שלי, אבל לא לגמרי. לזכותו יאמר, שיש לו אינסטינקטים טובים. הייתי בטוח שהיא בכיס שלי, כשהוא יצא לעשן מאחוריי הבניין בו התקיים אירוע הגאלה. לא יכולתי להאמין איזה מזל יש לי. הוא היה בחוץ. היא הייתה בפנים. האזעקה הופעלה בדיוק בזמן. הטעות היחידה שלי הייתה שלא צפיתי את האפשרות שהנייד שלה יהיה אצלו. הופתעתי מאוד. ולמרות זאת, רציתי שהוא ידע שאני שם. הוא צריך לדעת. היא הייתה שלי שנים לפני שהוא נכנס לתמונה.

ואז קרה משהו שכנראה פעל לטובתו. אני לא בטוח למה, אבל ברין לא הייתה במקום שבו הייתה אמורה להיות, ולא יצאה החוצה כשחשבתי שתצא. אני בטוח שאם הנייד שלה היה אצלה כשההודעה שלי התקבלה, היינו היום יחד, היינו ממשיכים מהנקודה שבה עצרנו לפני שבע שנים.

איבדתי אותה בכל הכאוס שנוצר... וגם את הזדמנות הפז שלי. זה מאוד מרגיז אותי. מישהו יצטרך לתת את הדין כדי שאפשר יהיה להחזיר את האיזון לעולם. זאת לא תהיה בעיה. עם הזמן הכול יסתדר כמו שאני רוצה.

כרגע בלאקסטון שומר עליה מכול משמר, אבל יש לי תכניות גם לגביו. לו אין תשובה לכל דבר, ואני אדאג לבלבל אותו בכל מיני עניינים קטנים. אני מומחה בזה.

לא, אני לא מתייאש. יש לי עוד כמה טריקים והרבה סבלנות. יש עוד זמן עד שאהיה חייב לעשות צעד, ואני הולך ומתקרב.

קרוב יותר.

אז לא היה לי מושג, אבל כשהשוטים האלה בחרו בשיר קרוב יותר, הם קלעו למטרה. הוא באמת מושלם. פשוט מושלם.

1

מבטו של אית'ן היה ממוקד בי כששלט בגופי. אחיזתו במותניי הייתה איתנה, בשרו העבה מילא אותי ונע בתוכי, פיו הגיע לכל מקום בגופי, ושיניו רפרפו על עורי.
כך נוהג הגבר שפרץ מבעד לחומות שבניתי ושבה את ליבי. אלה היו מפגני מגע ועונג, אמצעים לביסוס הקשר בינינו, שנועדו להבטיח שאשאר לצדו. הוא התאמץ, אבל לא הייתה לו סיבה לדאגה.
הייתי של אית'ן.
למרות כל הבלגאן שהתרחש הלילה, הייתי בזרועותיו ומתחתיו, כשעוצמתו הסמכותית חולשת עליי, כמו תמיד. מגנה עליי. הלילה ההוא, ברחוב, שבו שכנע אותי להיכנס למכוניתו, ושיחות הטלפון שקיבלתי ממנו אחר כך, בתביעה שאכיר בקיומו – אלה היו רק הצעדים הראשונים שלי בדרך להבנת אית'ן בלאקסטון. יש בגבר הזה הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי אז.
לא הייתה לי כוונה לברוח לשום מקום. התאהבתי בו.
"אני רוצה את הזין שלי בתוכך כל הלילה," לחש, כשעיניו הכחולות זוהרות לאור הירח והוא נע בתוכי. הוא גהר מעליי והשתמש בגופי בכל צורה אפשרית. האור נפל על בשרנו העירום מבעד לחלון המרפסת. ידיים, פה, זין, לשון, שיניים, אצבעות – הוא השתמש בכולם.
אית'ן אמר לי דברים כאלה תוך כדי סקס. דברים מדהימים, שהרתיחו אותי באש אדירה, דברים שליבו את הביטחון העצמי שלי והבהירו לי עד כמה הוא חושק בי. זה בדיוק מה שאני צריכה. אית'ן היה התשובה לכל הבעיות שלי, והוא ידע בדיוק במה אני חושקת. אני לא יודעת איך בדיוק הצליח, אבל לא היה לי ספק קל שהוא מבין אותי היטב.
הלילה המסר הזה היה חזק וברור. אני מניחה שיכולתי, סוף סוף, להודות בכך שנזקקתי לאדם נוסף כדי להיות מאושרת.
האדם הזה היה אית'ן.
הרשיתי לאדם אחר להיכנס אלי. הקליפה הקשה שהקיפה את ליבי נסדקה במקומות רבים. אית'ן הוא שסדק אותה. הוא עבד קשה, דחק בי ודרש את תשומת ליבי. הוא מעולם לא התייאש, והוא אהב אותי למרות מצבור הבעיות הרגשיות שלי.
אית'ן עשה בשבילי הכול. ועכשיו יכולתי להתענג על העובדה שיש לי גבר שאוהב אותי, ואני אוהבת אותו.
"עיניים עליי, מתוקה," פקד עליי בנשימה חטופה. "את יודעת שאני חייב שתסתכלי עליי כשאני מזיין אותך!" הוא הרים יד כדי לאחוז בשיערי ומשך קלות. הוא אף פעם לא הכאיב לי כשמשך לי בשיער. אית'ן ידע בדיוק כמה חזק למשוך וידע בדיוק עד כמה זה מדליק אותי. ידעתי עד כמה הוא זקוק למבט שלי, ונעצתי את עיני בעיניו הכחולות והיוקדות עמוק ככל שיכולתי.
אבל אית'ן ידע עלי יותר ממה שידעתי עליו.
"את תגמרי ראשונה!" סינן, כשהוא חודר אליי עמוק וחזק ומוצא את הנקודה הרגישה שבתוכי שהייתה נחוצה להשגת המטרה.
הרגשתי את הלחץ הולך וגובר והרשיתי לעצמי להשתחרר ולהגיע למקום של אקסטזה מושלמת, לכודה תחת גופו של אית'ן, שהיה קבור בתוכי, עיניו הכחולות מרחפות סנטימטרים ספורים מעליי. הוא לכד את שפתיי בנשיקה,  בעוד האורגזמה מפלחת את דרכה בתוכי, ומילא בי חלק נוסף, חלק שהעצים את הקרבה בינינו, וכבל אותנו עוד יותר זה לזה.
 
האורגזמה שלו לא איחרה לבוא. ידעתי תמיד לזהות אותה מתקרבת, מפני ששניות לפני שגמר, גופו היה מתקשה באופן כמעט לא אנושי. זאת הייתה הרגשה מופלאה ומעצימה מאוד. העובדה שיכולתי לגרום לו להגיב כך, לעורר רגשות כאלה באדם אחר עשתה לי משהו. משהו שריפא אותי מעט בכל פעם שזה קרה – בתוך-תוכי, מצבי הלך והשתפר בזכות אית'ן ובזכות הדרכים שבהן הביע את אהבתו אליי. התחלתי לקוות שאוכל להיות מאושרת ולחיות חיים רגילים.
את התקווה הזו אית'ן העניק לי.
"תגידי לי את המילים, מתוקה," התנשף בחוזקה, אבל זיהיתי את הפגיעות בקולו, שליוותה את התביעה הבוטה. גם אית'ן היה חסר ביטחון. גם הוא בן אדם, כמו כולם.
"שלך לתמיד!" התכוונתי לכל מילה וחשתי אותו מאבד שליטה בתוכי.
זמן קצר לאחר מכן, כשפקחתי את עיני, התברר לי שכנראה נמנמתי. אית'ן סידר אותנו כך ששנינו שכבנו כמעט לגמרי על צדנו, ועדיין היינו שלובים זה בזה. הוא אהב להישאר קבור בתוכי אחריי הסקס. זה לא הפריע לי. הוא רצה את זה, ואני אהבתי לשמח אותו.
אבל רציתי כל כך שיספר לי יותר על המקום האפל שבתוכו. הוא פחד לשתף אותי, ולמרות שזה הפריע לי, הבנתי את הפחד שלו. הרבה פעמים תהיתי אם לעובדה שהוא נוהג לגעת בי כל הזמן ולשלוט בי לגמרי תוך כדי זיון ואחריו, קשורה איכשהו לתקופת המאסר שלו. הם עינו אותו וצילקו אותו ופגעו בו. נמלאתי כאב מעצם המחשבה על הלילה שבו התעורר, אחוז בהלה, מחלומותיו.
העברתי את אצבעותיי על פני כתפיו וגבו. יכולתי לראות בעיני רוחי את כנפיי המלאך שקועקעו עליו, ואת המילים שנכתבו מתחתן. והרגשתי את הצלקות. אית'ן רפרף קלות בעיניו ופקח אותן, והידק אותי אליו בחוזקה. "למה דווקא כנפיים? הן ממש יפהפיות."
"הכנפיים הזכירו לי את אימא שלי," אמר אחרי רגע או שניים של שתיקה, "והן כיסו את רוב הצלקות."
נשענתי קדימה ונשקתי לשפתיו ברכות. חפנתי את הלסת שלו בכף ידי והחלטתי להעז. לא רציתי שהוא יירתע ויחליט לא לדבר אתי, אם מצב הרוח שלו לא מתאים לשיחה, אבל הנחתי שמתישהו אצטרך לנסות שוב. "והציטוט? למה בחרת דווקא בציטוט הזה?" הוא משך בכתפיו ולחש, "אני חושב שמתּי קצת הלילה." שיערתי שאין סיכוי שהלילה הוא יפתח וישתף אותי. הוא לא רצה להוסיף ולדבר על עברו. זה היה ברור. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מתּי קצת'?"
"כשלא מצאתי אותך, אחריי שההודעה ההיא התקבלה בנייד שלך." הוא העביר את אצבעו ברפרוף על פני לחיי ושפתיי – וזרם עבר בי.
"בסופו של דבר כן מצאת אותי, ואסור לך למות בשום אופן, אדוני. זה לגמרי יהרוס לי את היום." הקנטתי אותו בניסיון לשפר את מצב רוחו, אבל לא זה לא עבד. כשאית'ן שוקע במצב רוח רציני הוא לא יוצא ממנו בקלות.
"אני שמח שאת מרגישה יותר טוב," אמר, וחזר לנוע בתוכי, בזקפה מחודשת, כדי להדגיש את דבריו, "מפני שנזקקתי לך נואשות."
"אני כאן ואני שלך," מלמלתי כנגד שפתיו בעודו מרים את רגליי אל מעל לכתפיו ותופס שליטה על עוד סיבוב של עונג. כמעט אף פעם לא הספיקה לו רק פעם אחת.
אית'ן גרם לי להרגיש נחשקת. הוא גרם לי להרגיש יפהפייה וסקסית, מהמילים שיצאו מפיו ועד למגע גופו כשעשינו אהבה והוא היה בתוכי. וגם אחר כך, כשהצמיד אותי אליו כאילו הייתי יקרה לו מכול.
למרות כל מה שקרה בעברי, מישהו רצה בי. מישהו היה מוכן להילחם עבורי. הייתי חשובה לאדם אחר. לאית'ן. בידיעה הזו היה כוח שיכול היה לשנות את חיי.  
תשומת הלב שאית'ן העניק לי הייתה אינטנסיבית, ובהתחלה לא היה לי קל להתמודד אתה. לקח זמן עד שהסתגלתי. אית'ן התאים לי. הוא הראה לי עד כמה הוא חושק בי, ולראשונה, התעוררה בי תקווה שמערכת היחסים הזאת באמת יכולה להצליח. הניסיון "לקחת את זה לאט", שעליו הסכמנו כשנפגשנו לראשונה, לא ממש הצליח. אם באמת היינו מתקדמים לאט, ספק אם הייתי אתו עכשיו, עירומה במיטה, בחוף סוֹמֶרְסֶט, באחוזה אנגלית מלכותית, שבמקרה שייכת לאחותו, כשהוא מזיין אותי עד לשיא של עוד אורגזמה מדהימה. בחורה חייבת לזרום עם החיים.  
 
זה לא היה קל להתעורר אחרי סיבוב נוסף של סקס, שגרם לי לנעוץ את ציפורניי בסדינים, אבל הצלחתי להתפתל אל מחוץ לאחיזתו וללכת לאמבטיה כדי להתכונן לשינה. אהבתי את זה שהוא כל הזמן נוגע בי. נזקקתי לזה, ממש כך, ואית'ן ידע את זה. גם בזה התאמנו רגשית.
מילאתי כוס מים ולקחתי גלולה למניעת סיוטים שרשמה לי ד"ר רוֹזְוֶול. הייתה לי שיגרה. גלולות למניעת היריון וויטמינים בבוקר, וגלולות שינה בלילה, כשסוף סוף הייתי מוכנה להיכנס למיטה. ההבנה שמיטה ושינה לא בהכרח הולכות ביחד, כשאית'ן הוא השותף שלך למיטה, גרמה לי לגחך לעבר דמותי במראה האלגנטית שבאמבטיה, שנראתה כאילו נלקחה מארמון בָּקִינְגְהַאם. בילינו יחד במיטה הרבה זמן, מבלי לישון, אבל לא היו לי תלונות.
 
לא ציפיתי למצוא אותו ער כשיצאתי מחדר האמבטיה, אבל עיניו היו פקוחות ועקבו אחר כל תנועה שלי עד שנכנסתי בחזרה למיטה. הוא הושיט לעברי את כפות ידיו וטמן את פניי ביניהן, כפי שעשה פעמים רבות כשהיינו קרובים כל כך.
"איך זה שאתה עוד ער? אתה בטח מותש אחריי הנסיעה הארוכה," השתתקתי לרגע כדי להדגיש את הדברים הבאים, "ומכל הזיונים המעולים האלה – "
"אני אוהב אותך ואני לא רוצה להניח לך ללכת אי פעם," קטע את דבריי.
"אז אל תניח לי." הבטתי אל תוך עיניו הכחולות ומבטו חרך אותי באור העמום.
"לעולם לא אניח לך," אמר בטון נוקשה מעט והרגשתי שהוא באמת מתכוון לזה.
"גם אני אוהבת אותך, ואני לא הולכת לשום מקום." רכנתי לעברו ונשקתי לשפתיו, הכרתי את מגע זיפי הזקן שלו. הוא נישק אותי בחזרה, אבל ידעתי שיש לו עוד מה לומר לי והופתעתי כשהרגשתי שהוא עדיין מתוח מאוד, אפילו אחרי האורגזמות שלו, שזה עתה התפרצו  בתוכי.
"הבעיה היא שאני – אני צריך משהו יותר קבוע בינינו. אני צריך שתהיי לצדי כל הזמן כדי שאוכל להגן עלייך וכדי שנוכל להיות יחד כל יום... וכל לילה." הרגשתי איך לבי מתחיל להלום וצללים של אימה מתגנבים לתוכי. בדיוק כשהרגשתי בנוח עם היחסים שלנו כמו שהם, אית'ן דחף ודרש עוד.
הוא תמיד היה כזה.
"אבל אנחנו ביחד כל יום כבר עכשיו," אמרתי לו.
הוא זקף גבה ועיניו הצטמצמו קלות. "זה לא מספיק, ברין. לא אחרי מה שקרה הלילה וההודעה הדפוקה הזו מאלוהים-יודע-מי. ניל בודק בשבילי ממש עכשיו את המעקב ששמנו על הנייד שלך ואנחנו נמצא את מקור ההודעה, אבל אני צריך משהו רשמי יותר שיגיד לעולם שאת מחוץ לתחום ושלא ניתן להגיע אלייך, ולא משנה מה הם רוצים ממך."
בלעתי את רוקי, הרגשתי את אגודליו נעים לאורך הלסת שלי וניסיתי לדמיין למה הוא מתכוון. "למה אתה מתכוון ב'רשמי'? עד כמה רשמי, בדיוק?" וואו, הקול שלי רעד והלב שלי פעם בעוצמה כזו, עד שנדמה היה לי שהוא עלול לזנק מתוך החזה שלי.
הוא חייך אליי ורכן כדי לנשק אותי – נשיקה רכה וארוכה, שהרגיעה אותי מעט. אית'ן תמיד ידע איך להרגיע אותי. כשהרגשתי מבולבלת או מפוחדת, הייתה לו דרך לנחם אותי ולהקל עלי. "אית'ן?" שאלתי כשלבסוף שחרר אותי.
"הכול בסדר, מתוקה," אמר בטון מרגיע, "הכול יהיה בסדר. אני אדאג לך, אבל אני יודע מה עלינו לעשות – מה צריך לקרות."
"באמת?"
"מממ-הממ." הוא הפך אותנו והחזיר את ידיו אל פניי. הוא התרומם מעליי, נשען על מרפקיו ולכד אותי מתחת לגופו המפוסל, שהיה קשה וחלק אל מול אברי הרכים יותר. "האמת היא שאני בטוח." הוא הצמיד את שפתיו לצווארי, עשה את דרכו בנשיקות עד לאוזני ושוב ירד במורד הלסת שלי, מעל לצווארי והצידה לעבר האוזן השנייה. "מאוד, מאוד בטוח," לחש בין נשיקות עדינות. "הבנתי את זה הלילה, בשנייה שהגענו לכאן וראיתי שאת עוד עונדת את זה." הוא נשק לנקודה שבה תליון האחלמה שהעניק לי נח בשקע שמתחת לגרוני.
"במה אתה כל כך בטוח?" קולי היה חלש, אבל כל מילה הדהדה, צלולה כצליל פעמון בחלל שבינינו, כאילו צעקתי את השאלה.
"את בוטחת בי, ברין?"
"כן."
"ואת אוהבת אותי?"
"כן, כמובן. אתה יודע את זה."
הוא חייך אליי שוב. "אז הכול מוכן."
"מה מוכן?" הפצרתי לעומת פניו היפהפיים, שהפנטו אותי מהרגע הראשון, ופיו התעקל קלות בהבעה של ביטחון, כשהצמיד אותי אליו – מונחת תחתיו - בחוזקה, באחיזה הרכושנית שהייתה כל כך טיפוסית לאית'ן שלי.
"נתחתן."
נעצתי בו את מבטי, משוכנעת שהמילים שיצאו מפיו הגיעו מאיזה רומן-רומנטי ושכל זה רק חלק מחלום שחלמתי. שכך לפחות קיוויתי.
אית'ן זז מעליי ותקוותיי נגוזו. לכל הרוחות המזויינות!
"זה צעד הגיוני לחלוטין," אמר, וחיוך התפשט באיטיות על פניו, "אנחנו נוציא הצהרה שתתפרסם בכל מקום, את תעברי לגור איתי באופן רשמי, וכך כולם ידעו שארוסך עובד בעסקי האבטחה – "
"השתגעת לגמרי?" קטעתי אותו וראיתי שהוא מביט בפניי ובוחן את תגובתי למה שאמר. "אית'ן, אני לא יכולה להתחתן. אני לא רוצה. אני עדיין מנסה להתרגל לנהל מערכת יחסים. עדיין מוקדם לחשוב על צעד כזה..." הוא חייך אליי חיוך רחב, רגוע לחלוטין ומלא ביטחון עצמי.
"אני יודע, מתוקה. עדיין מוקדם מדי, אבל העולם לא צריך לדעת את זה. בעיניהם זה יראה כאילו את עומדת להינשא לגבר שהיה בעבר חייל קומנדו וכיום הוא יו"ר חברת בלאקסטון בע"מ. זה מסר חזק וברור עבור האנשים שם בחוץ שמתכננים משהו: מסר יבהיר להם שהם צריכים להתרחק ממך; שהם לא יוכלו להגיע אליך בשום דרך או צורה, שאין להם סיכוי אפילו למצמץ לעברך, שלא לומר לאיים עלייך כמו הדפוק המחורבן ההוא מאתמול בלילה." הוא נשק לי ברכות, ונראה מאוד גאה בעצמו. "זו תכנית מצוינת." המשכתי לנעוץ בו את מבטי, בטוחה שהוא פרי חלום משונה שאני חולמת.
"זה גם שקר, אית'ן. חשבת בכלל על מה שאתה מבקש ממני לעשות? לשקר? להוליך שולל את המשפחות ואת החברים שלנו ולגרום להם להאמין שאנחנו עומדים להתחתן חודשיים לאחר שנפגשנו?"
גופו נדרך מעליי, והלסת שלו התקשתה במפגן של עקשנות. "כשמדובר בלהגן עלייך, אני אעשה כל מה שאני יכול. אני לא מוכן לקחת סיכונים– מאוחר מדי בשביל זה. אמרתי לך שזה הכול או כלום, ושום דבר לא השתנה בשעות האחרונות."
הבעת הפנים שלו נראתה מאיימת למדי, אפילו באור הקלוש. ניסיתי להסביר את עצמי. "לא, גם הרגשות שלי לא השתנו, אבל זה לא אומר שאנחנו יכולים..." קולי נחלש, וניסיתי לעכל את ההצהרה מלאת הביטחון שלו – שזה רעיון טוב להתחתן – כאילו שהוא מדבר על לאכול יותר ירקות, או למרוח קרם הגנה. התחלתי לתהות אם וירוס הקיבה שתקף אותי הערב גרם לי גם להזיות.
"אין סיבה לא לעשות את זה." אית'ן בחן אותי במבט שנראה כמעט פצוע, וחשתי צביטה של חרטה, אבל לשתי שניות בלבד. ההצעה שלו מטורפת לגמרי. בקושי הספקתי להתרגל לעובדה שהתאהבתי בגבר שנכנס לתוך חיי בסערה ובתעוזה לא מתנצלת רק לפני חודשיים. איך, לעזאזל, אוכל להסכים לחתונה שנועדה להגן עליי מאיזה איום מסתורי, שמאיימים עלי אנשים חסרי-שם ובעלי מניעים לא ידועים?
"אני – אני – אתה מתנהג כמו איזה מטורף לא שפוי! אית'ן, אתה מבין מה אתה מציע?"
הוא הנהן לעברי, פניו במרחק סנטימטרים ספורים מפניי. לא יכולתי, באמת, לתאר לעצמי על מה הוא חשב באותו הרגע. ניחשתי שהוא רצה שהכול יפעל בהתאם לתוכנית אבל המניעים שלו הצליחו להפתיע אותי ידעתי שהוא אוהב אותי. הוא דאג להזכיר לי לעיתים קרובות. וידעתי גם שרגשותיי אליו זהים... אבל... נישואין?! שום הצעה אחרת לא הייתה מסוגלת לזעזע את רשת הרגשות השברירית שלי יותר מזו. לא ייתכן שאית'ן רוצה להתחתן. זה מוקדם מדי.
"כן, ברין, אני בהחלט מודע למה שאמרתי לך עכשיו." הבעת הפנים שלו נשארה אטומה אך נחושה, ולא חשפה דבר.
"אתה רוצה להתחתן אתי, בחורה שפגשת רק לפני שמונה שבועות, שיש לה פוביות ממערכות יחסים ו – ועבר דפוק – "
הוא השתיק אותי בנשיקה שתלטנית, מהסוג שלא הותיר בי ספקות לגבי רצינות ההצעה שלו. אלוהים! יכול להיות שעברתי לאיזה עולם מקביל? לרגע הנחתי לפיו לחקור את פי, ואז הרמתי את ידי ומשכתי את ראשו לאחור, חפנתי את לחיו בכף ידי, וחיפשתי  שוב את מבטו.
"מתוקה... מה שקרה הלילה הבהיל אותי," לחש. "לא תכננתי את זה; אני פשוט יודע מה נראה לי נכון לעשות. אני רוצה אותך אתי. את לא תזדקקי יותר לוויזת עבודה. תוכלי לחיות כאן ולעבוד בלונדון במקצוע שלך. יהיה לך זמן למצוא את העבודה המושלמת בלי לחץ ובלי לנסות להתפתל בהתאם לחוקי ההגירה, ומה שהכי חשוב זה שנוכל להיות ביחד. זה מה שאני רוצה. כבעלך, אני אוכל לגונן עליך. אוכל לוודא שאת תמיד מוגנת. אין דבר שלא אעשה כדי לשמור עליך. אני אוהב אותך. את אוהבת אותי, נכון? אז מה הבעיה? זה הפתרון המושלם." הוא היטה את ראשו לעברי וצמצם את עיניו, כאילו אומר שההתנהגות שלי טיפשית וחסרת הגיון.
"אני אפילו לא קרובה להיות מוכנה לדבר כזה, אית'ן, למרות רגשותיי כלפיך."
"גם אני לא, והתזמון נוראי, אבל אני חושב שזאת האפשרות הטובה היחידה שיש לנו." הוא הסיט את שערי מפניי בעדינות. "אני מוכן לעשות את זה... ואני חושב שאת צריכה לפחות לשקול את זה." הוא נעץ בי את מבט הגבות הזקורות שלו. "אני לא מוכן לסבול עוד אירוע כמו זה שהיה הלילה במוזיאון."
התחלתי למחות, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה תובענית נוספת שהייתה כל כך אופיינית לו. הוא החזיק אותי מתחתיו, לחץ אותי אל תוך המזרן הרך וליטף את פי בלשונו הכישרונית. הנחתי לו לנשק אותי ופשוט נסחפתי אתו לזמן מה, מנסה ככל יכולתי לעכל את דבריו.
"לפני שתהפכי ללוחמנית ומודאגת, אני מבקש ממך בינתיים רק לחשוב על זה. יכולה להיות לנו תקופת אירוסין ארוכה, אבל ההכרזה הפומבית היא מה שימשוך תשומת לב. עבר עלינו לילה קשה ויש לנו עוד המון זבל לעבור, אבל בסופו של דבר אנחנו ביחד, וזה לא עומד להשתנות." הוא נשק למצחי. "ואת עוברת לגור אתי." אני רק נעצתי בו את מבטי והרהרתי במה שאמר.
"החלק האחרון הוא לא בקשה, ברין. מה שקרה הערב היה טירוף מוחלט ולא בא בחשבון שנתגורר בשני מקומות נפרדים."
"אלוהים, מה לעשות אתך?" החנקתי פיהוק והבנתי שהגלולה הפכה אותי לישנונית. ידעתי שלא אוכל להמשיך בשיחה הזו עוד הרבה זמן. לרגע הרהרתי באפשרות שהוא מנצל את העובדה הזו לטובתו. זה לא מקרה שאית'ן לא מצטיין בפוקר.
"את מותשת, ולמען האמת גם אני."
פיהקתי שוב והסכמתי איתו. "נכון... אבל אני עדיין לא יודעת מה להגיד על ההצעה שלך," אמרתי לו, מביטה אל עיניו, שנחו סנטימטרים ספורים ממני.
הוא קירב אותי אליו, מתכונן לשינה, וקבר את פניו בצווארי.
"את הולכת לישון עכשיו, ולחשוב על זה... ולבטוח בי... ולעבור לגור אתי רשמית."
"פשוט ככה?" שאלתי.
"כן, פשוט ככה." שפתיו התחככו בעדינות בעורפי. "ככה זה צריך להיות." הרגשתי את הזיפים שלו מתחככים בעורי כשנצמד אליי. "אני אוהב אותך, מתוקה. לכי לישון."
זרועותיו החזקות של אית'ן נכרכו סביבי וגרמו לי לתחושה נפלאה, למרות שידעתי  שהוא יצא לגמרי מדעתו. עצם הידיעה שהוא מוכן לעשות מעשה כל כך קיצוני, בשבילי, רק כדי להגן עליי, ושהוא אוהב אותי עד כדי כך, ליוותה את החיוך הקטן שעלה על שפתיי בתחושה פאקינג נפלאה, אם לצטט את אהובי במיטב הסלנג הצבאי שלו.
ואז, סוף סוף, נרדמתי, בטוחה בזרועותיו.